ראש ישיבת ארחות תורה, בעל משנת טהרות
בגדר איסור יין נסך ותקרובת ע"ז ובשיטת הרמב"ם בזה[2]
א. איסור הנאה מתקרובת ע"ז אי הוי מדאו'
ע"ז דף כ"ט ב'. מתני' אלו דברים של גויים אסורין ואיסורן איסור הנאה, היין והחומץ וכו'. ובגמ' יין מנלן אמר רבה בר אבוה אמר קרא אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם, מה זבח אסור בהנאה אף יין נמי אסור בהנאה, וזבח גופי' מנלן דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים וכו'. ומבואר בגמ' דזבח אסור בהנאה מקרא דזבחי מתים, וילפי' דגם יין נסך אסור בהנאה, דהוי כזבח, מדכתיב חלב זבחימו ויין נסיכם.ובתוס' (ד"ה יין) הקשו על הא דאצטריך דרשה לאסור יין נסך בהנאה, הא לא נפיק מכלל שאר זבח, ותירצו דריבוי דהכא הוא לב' ענינים, דיש ב' אופנים של תקרובת ע"ז, או ע"י זביחה או ע"י ניסוך, והיינו זריקה.
ושמעינן מדברי התוס' דפשיטא להו דאיסור תקרובת ע"ז בהנאה הוא איסור דאו'. וכן מבואר מדבריהם לקמן ר"פ חמישי (ס"ב א' ד"ה השוכר) דיין נסך גופיה אסור בהנאה מן התורה, והיינו דדרשה דהכא לאסור תקרובת מזבחי מתים, וילפי' מינה גם ליין נסך, היא דרשה גמורה.
אמנם בב"ק דף ע"ב ב' (ד"ה דאי) דנו בזה, בהא דשוחט לע"ז (אי לאו דאמר בגמר זביחה הוא עובדה) אינו חייב ד' וה', דמכי שחט בה פורתא אסרה בהנאה משום תקרובת, ואידך לאו דמרה קא טבח. וכתבו דמזה הי' משמע שאיסור תקרובת הוא מדאו', דהא לגבי חולין בעזרה מבואר שם בגמ' דהשוחט חולין בעזרה דינו לענין ד' וה' תליא בהא דאי חולין שנשחטו בעזרה דאו' או לא. ומבואר דאיסור דרבנן לא משוי לי' לאו דמרה קא טבח. ובע"כ מדחשבינן לתקרובת ע"ז לאו דמרה קא טבח, דאסירי מן התורה. וכתבו לדחות, די"ל דיש איסורים שגם מדרבנן חשיבי לאו דמרה, דחכמים החמירו בע"ז ואסרו בכל ההנאות, ולפיכך אפי' מדרבנן חשיב לאו דמרה, אבל גבי חולין בעזרה, אי הוי מדרבנן הי' נחשב דמרה קא טבח.
ונמצא דלא פסיקא להו שאיסור הנאה של תקרובת ע"ז הוא מן התורה. ובחידושי הרמב"ן (קידושין דף נ"ח) ג"כ הזכיר שיטה זו, שאיסור תקרובת ע"ז הוא מדרבנן, דדרשה דזבחי מתים כיון שהוא מדברי קבלה אסמכתא בעלמא היא, ודחה דבריהם דבגמ' מוכח דאסור מדאו' מדחשבינן לי' לאו דמרה קא טבח. וכן בספר המצוות ל"ת קצ"ד הוכיח כן הרמב"ן שאיסור תקרובת מן התורה, ויעוי' גם במאירי בסוגיין שהזכיר שיטה זו ודחאה.
♦
ב. איסור אכילה ודאי מדאו'
והנה התוס' בב"ק שם כתבו דאפי' נימא דהאיסור הנאה בתקרובת הוא מדרבנן [ואפ"ה חשבינן לי' לאו דמרה משום דע"ז חמיר], מ"מ איסור האכילה בתקרובת הוא ודאי מדאו'. דהא חשבינן בגמ' שחיטה לע"ז כשחיטה שאינה ראוי', ואי הוי איסור דרבנן הי' נחשב שחיטה הראוי', כמו מעשה שבת דמבואר בגמ' דאי הוא אסור מדרבנן נחשב שחיטה ראוי'. ובע"כ דאף דדרשה דזבחי מתים דרשה גמורה היא, מדאסירי באכילה מן התורה, מ"מ עיקר הדרשה על אכילה דכתיב ויאכלו, אבל איסור הנאה אינו מדאו'.והנה הרמב"ן בקידושין שם ובס' המצוות שם הוכיח עוד דתקרובת אסורה מדאו' מהגמ' חולין (דף מ'), דמבואר דהשוחט קדשים בחוץ לע"ז אינו חייב משום שחוטי חוץ, דכיון דשוחט לע"ז הוי מחתך עפר בעלמא. ואי איסור תקרובת מדרבנן, לא הוי פטרינן לי' משום שחוטי חוץ.
ולכאו' ראי' זו אינה אלא דאסירי באכילה מן התורה, דהרי הא דאמרינן מחתך עפר בעלמא פירשו התוס' (ב"ק ע"א ב' ד"ה איסורי) דהוי אינו ראוי לפתח אהל מועד, ולכאו' סגי לזה באיסור אכילה. וא"כ צ"ב מה הראי' דאף בהנאה אסרי מדאו' [ויש לדון לפימש"כ הגרע"א תשו' קס"ה לפרש את דברי הגמ' מחתך עפר בעלמא, דהוי הסימנים כמאן דליתי' משום דעומד לישרף, אם מוכח דהוי מדאו'].
אמנם הביאור הוא, דכוונת הרמב"ן להוכיח דעכ"פ איסור אכילה הוא מדאו', ולחלק בין איסוה"נ לאיסור אכילה לא ס"ל כלל להרמב"ן, כמו שכתב בקידושין שם דמי שדוחה שבאכילה אסירי מדאו' ובהנאה לא, טועה, דאם ההיקש למת עיקר אף בהנאה ליתסר, ואי ל"ה היקש מדאו' איסור אכילה מנא לן. אמנם התוס' כתבו דעיקר הדרשה היא על אכילה, ולפ"ז באמת אין קושיא מהא דנחשב מחתך עפר בעלמא, דסגי לזה באיסור אכילה מדאו'.
ומבואר דשיטת התוס' בב"ק היא דתקרובת ע"ז אפשר שאין איסורה בהנאה אלא מדרבנן [ואפ"ה נחשב לא דמרה, משום דע"ז חמירא, ולא דמי לחולין בעזרה], ומ"מ באכילה ודאי אסורה מדאו', מדנחשב שחיטה שאינה ראוי' ופטור מד' וה', ואיסור דרבנן לא משוי שחיטה שאינה ראוי' כדמוכח ממעשה שבת, וכנ"ל].
וכ"כ הגרע"א בשו"ע יו"ד סי' ד' בדעת הר"ן, דס"ל דתקרובת אסורה באכילה מדאו', ובהנאה מדרבנן, עיי"ש.
♦
ג. אמאי לגבי איסור אכילה א"א לומר דרק ע"ז חמירא
והנה בדברי התוס' הנ"ל [שהוכיחו דאפי' נימא דאיסור ההנאה מדרבנן, מ"מ איסור האכילה מדאו', מדנחשב שחיטה שאינה ראוי' ליפטר מד' וה', והרי איסור דרבנן לא משוי שחיטה שאינה ראויה, כדמוכח ממעשה שבת] יש הערה גדולה, וכבר עמד בזה בשע"י ש"א פ"י. דלכאו' שפיר י"ל דגם איסור האכילה מדרבנן, ומ"מ גם איסור דרבנן משוי לי' שחיטה שאינה ראויה ליפטר מדו"ה. ומה שהוכיחו ממעשה שבת, י"ל דיש לחלק בין דרבנן של ע"ז לדרבנן של מעשה שבת, דהרי התוס' גופייהו חילקו כן לגבי איסוה"נ, דאפי' אי בעלמא איסוה"נ דרבנן לא נחשב לאו דמרה, י"ל דע"ז חמיר ונחשב לאו דמרה ומיפטר מד' וה'. ולכאו' הכוונה דהפקר ב"ד הפקר ופטרי ליה רבנן מחיוב דו"ה. א"כ ה"נ נימא גבי איסור אכילה, דאפי' אי איסור אכילה בעלמא לא פוטר מדין ששא"ר מדו"ה, כדמוכח ממעשה שבת, אפ"ה בע"ז שפיר מיפטר מדו"ה.ולכאו' י"ל דאין כוונת התוס' לומר דמשום חומרא דע"ז פטרוהו רבנן מד' וה' מדין הפקר ב"ד הפקר משום טעמא דלאו דמרה קא טבח, דא"כ שפיר י"ל כן אף בשחיטה שאינה ראוי'. אלא כוונת התוס' היא דמשום חומרא דע"ז הפקיעו רבנן תורת ממון מהתקרובת, וממילא מיפטר משום דלאו דמרה. והיינו דאע"ג דאיסור דרבנן בעלמא אינו מפקיע תורת ממון, בע"ז החמירו רבנן והפקיעו תורת ממון מהתקרובת, וממילא מיפטר. אבל בששא"ר ל"ש כן, דאם כל שמותר באכילה מדאו' נחשב שחיטה הראוי' כדחזינן במעשה שבת, אף בע"ז ראוי לומר כן, דסו"ס מדאו' מותר והוי שחיטה הראוי', ובע"כ דבאכילה אסור מדאו'.
ובעיקר ראיית התוס' ממעשה שבת לע"ז, כבר כתבו הגר"ח והגרז"ס בדעת הרמב"ם לחלק דרק מעשה שבת הוי שחיטה הראוי' כיון דאף מדרבנן הוי רק איסור על הגברא, אבל כשהאיסור בחפצא כחולין בעזרה וכדו', אף מדרבנן נחשב ששא"ר. ובזה ביאר הגר"ח את שיטת הרמב"ם, דאע"ג דפסק להלכה דחולין בעזרה אסורין מדרבנן, אפ"ה נחשב שחיטה שאינה ראויה, ולא דמי למעשה שבת וכנ"ל.
[אמנם כבר נתבאר במקו"א לתמוה בזה מדברי הגמ' חולין דף פ"ו א' דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה הוי נחירה שחיטה ראוי' לחייב בכסוי].
והשעה"מ פ"ז מע"ז הוכיח מהגמ' חולין פ"ה דפטרינן שוחט לע"ז מכסוי הדם, דאיסור תקרובת מדאו', דאי הוי מדרבנן לא מיפטר מכיסוי.
♦
ד. הא דבגבינות פשיט"ל שאין חילוק בין הנאה לאכילה אף שאכילה מדאו'
והנה על מה שחילקו התוס' בין איסור אכילה לאיסור הנאה בתקרובת ע"ז, די"ל שאיסור האכילה מדאו' ואיסור ההנאה מדרבנן, הקשה בס' קובץ (הועתק בספר הליקוטים פ"ז מהלכות ע"ז) ממתני' דילן, דתנן שאל ר' ישמעאל את ר' יהושע מפני מה אסרו גבינות גויים, וא"ל מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"ז, והקשה לו א"כ מ"ט לא אסרוה בהנאה. ולכאו' אי נימא דאיסור האכילה מדאו' וההנאה מדרבנן מאי קושיא, הא שפיר י"ל דחששו בגבינות לאיסור דאו' וע"כ אסרו באכילה.ויעוי' בחידושי הגרע"א חולין דף י"ג ע"ב דהקשה שם כעי"ז על שיטת התוס' דאיסור הנאה מדרבנן ואיסור אכילה מדאו', מאי מקשי התם בגמ' וניחוש שמא מין הוא על הא דתנן דשחיטת גוי נבלה, ודייק בגמ' נבלה אין איסור הנאה לא, ואמאי ליכא איסור הנאה ניחוש שמא מין הוא. ומאי קושיא, הא י"ל דכיון דאיסוה"נ מדרבנן לא חיישי' מספק.
וכתב הגרע"א דמוכח מזה דכיון שמה שאסרו בהנאה היינו שאסרו כל הנאות דומיא דאכילה, א"כ הוי עיקרו דאו', וכל שלגבי אכילה ראוי לחוש, גם בהנאה אסור. ולפ"ז א"ש גם לגבי גבינות, דאם באכילה מתסרי משום ע"ז, ראוי לחוש ולאסור גם בהנאה, אף דהוי מדרבנן.
♦
ה. שיטת הרמב"ם דתקרובת ויי"נ בכלל ע"ז ללקות משום לא ידבק ולא תביא תועבה
כתב הרמב"ם פ"ז מע"ז ה"ב "עבודה זרה עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה שנ' ולא תביא תועבה אל ביתך. וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה שתיים, אחת משום ולא תביא תועבה אל ביתך, ואחת משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם". ע"כ.ובמה שנקט הרמב"ם שגם בהנאה עובר בלאו דלא תביא תועבה אל ביתך, הקשה הפר"ח (הועתק בס' הליקוטים) דלכאו' לאו זה הוא על הכנסה לביתו ולא על הנאה. אבל כבר כתב על דבריו בס' ארבעה טורי אבן דדינו של הרמב"ם מבואר בגמ' מכות דף כ"ב ע"א דהנהנה מעצי אשרה לוקה גם משום לא תביא תועבה אל ביתך, כמו שכתב הכס"מ שם. וכבר כתב כן הרמב"ם גופי' בסהמ"צ ל"ת כ"ה שזה המקור. ובע"כ דבהנאה ג"כ עובר בלאו זה.
ויש ראשונים דס"ל (עי' רמב"ן וריטב"א לעיל דף כ"א) שכל האיסור בלאו זה הוא דווקא כשנהנה, והכנסה לביתו אינה בכלל לאו זה, ואין איסורה אלא מדרבנן. אבל בדברי הרמב"ם פ"י מע"ז ה"ד משמע (כ"כ במגילת אסתר בסהמ"צ שורש ט') דאף זה מן התורה, ונמצא דבכלל לאו זה הכנסה לביתו גם בלי הנאה, או הנאה בפ"ע. ועי' בזה בס' בית הלוי ח"א סי' מ"ז בארוכה, וע' מנ"ח מצוה תכ"ט, ובס' בני בנימין (בס' הליקוטים) כאן.
וצריך לפרש לדעת הרמב"ם דהוי ב' אופנים להכניס אליו, או הכנסה לרשותו, או כשנהנה מזה אין לך הכנסה גדולה מזו, דזה ג"כ נחשב לקיחה אליו.
♦
ו. לאו דלא ידבק בעיקרו בעיה"נ נאמר
ובהא דעובר בלאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם, כמבואר כן בגמ' מכות הנ"ל על עצי אשרה, הוא ג"כ חידוש, דהא לאו זה בעיר הנדחת נאמר. ובע"כ דכיון שעיר הנדחת איסורה הוא ג"כ מלתא דע"ז, כל שעיה"נ בלאו זה, אף ע"ז עצמה בכלל, ועי' כעי"ז במנ"ח מצוה תס"ו.אמנם עיר הנדחת אינה בכלל לא תביא תועבה אל ביתך, והנהנה מעיר הנדחת עובר רק בלאו דלא ידבק, משום דל"ה ע"ז. ועי' באו"ש שביאר ד"ז, דלא תביא תועבה היינו ע"ז, ועיר הנדחת אינה בכלל תועבה, ורק איכא למילף דאם עיר הנדחת אסורה בלאו דלא ידבק, ע"ז עצמה ודאי בכלל חרם זה. (וע"ע בזה בפי' הגרי"פ לרס"ג לאוין ה').
♦
ז. מקורו של הר"מ דגם תקרובת ומשמשין בכלל
אמנם בדברי הרמב"ם מבואר חידוש גדול, דלכאו' עד כאן לא שמעינן מדברי הגמ' במכות אלא דלאו דלא ידבק ולא תביא תועבה כולל עבודה זרה עצמה, אבל הרמב"ם חידש שגם משמשין ותקרובת הם בכלל לאו זה.ולגבי משמשין יעוי' ברמב"ן בסהמ"צ ל"ת קצ"ד שכתב שכדברי הרמב"ם מבואר במשנה בשבת דף צ' א' דאמר ר' יהודה אף המוציא משמשי ע"ז כל שהוא משום שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, ומשמע שבמשמשי ע"ז יש לאו זה, ועי' ברמב"ן שם מש"כ לדחות ראיה זו.
ועל תקרובת ע"ז, יעוי' בס' בני בנימין (מהגאון האדר"ת זצ"ל) שהועתק בספר הליקוטים, שכתב שיש מקור לרמב"ם מהירושלמי במכילתין (פ"ה הי"ב) על המשנה לקמן ע"ג א' דתנן אלו אסורין ואוסרין בכל שהו יין נסך ועבודה זרה ועורות לבובין, ופירשו בירו' יין נסך וע"ז ועורות לבובין על שם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם [והובאה דרשה זו של הירו' בתוס' זבחים ע"ב א' ד"ה אלא, ובר"ש ערלה פ"ג מ"ז ע"ש]. ומבואר דגם תקרובת ע"ז בכלל לאו זה דלא ידבק.
ויעוי' גם ברמב"ם במנין המצוות שבריש ס' המדע במצות ל"ת כ"ה, שכתב להדיא "שלא ליהנות בע"ז ובכל משמשיה ובתקרובת שלה וביין שנתנסך לה, שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך", ע"כ.
♦
ח. תמיהת הרמב"ן והגרע"א לפ"ז על קושית הגמ' יין מנלן
ועל חידוש זה של הרמב"ם [שגם תקרובת ומשמשין הם בכלל לא תביא תועבה ולא תדבק] יש קושיא גדולה מסוגיין, וכפי שהקשה הגרע"א (בליקוטים שבסוף דו"ח והועתק על גליון הרמב"ם) דא"כ מאי מקשי הגמ' יין מנלן, והיינו מנ"ל דיין נסך אסור בהנאה. והרי ב' מקראות יש בתורה לאיסור יי"נ, קרא דלא תדבק וקרא דלא תביא תועבה, ומאי מקשי מנ"ל.ומו"ר מרן הגרא"מ שך זצ"ל בסוף ימיו עמד בקושיא זו מדנפשי', ותירץ דיתכן דס"ל להרמב"ם דאי לאו קרא דהכא לא שמעינן שתקרובת ויי"נ הם בכלל חרם ותועבה, ורק לבתר דילפינן מזבחי מתים ומישתו יין נסיכם איכא למישמע שהוא בכלל חרם ותועבה. ונדפס באבי עזרי פ"ז מע"ז (מהדורא שתיתאה). וכ"כ בס' בנין שלמה להגר"ש קלוגר זצ"ל בס' הליקוטים.
אמנם צ"ע לפ"ז, דא"כ מנ"ל שמשמשין הם בכלל חרם ותועבה, דהא בגמ' לא שמעינן אלא על תקרובת, ולכאו' מוכח דהא דהוי בכלל חרם ותועבה הוא לא רק לבתר ילפותא דהכא. ואולי לאחר דאיכא ילפותא על תקרובת, איכא למילף מינה גם למשמשין, אבל בפשוטו משמע דגם בלאו ילפותא דהכא הוו תקרובת ומשמשין בכלל חרם ותועבה. והרי עיקר הדבר שיש זביחה לע"ז, והוי קרבן לע"ז, ידעינן מהא דהזובח לע"ז חייב מיתה, וא"כ ממילא הוי חרם ותועבה, ומאי מקשי יין מנלן.
ובאמת דקושיא זו כבר הרגיש בה הרמב"ן בס' המצוות ל"ת קצ"ד, שהזכיר את דברי הרמב"ם בל"ת כ"ה שגם תקרובת ומשמשין בכלל לא תביא תועבה אל ביתך ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. ותמה דא"כ למה יבקש ביין נסך לאו אחר מהקישא. וכוונתו לדברי הגמ' דילן, דמאי מקשי יין מנלן ואצטריך למילף איסורא מדאיתקש לזבח, וזבח מדכתיב זבחי מתים, תיפו"ל מקרא דלא ידבק ומקרא דלא תביא תועבה וכנ"ל. והרמב"ן שם פליג ע"ד הרמב"ם, וס"ל דתקרובת ומשמשין אינם בכלל לאוין אלו. [ועי' חזו"א יו"ד סי' נ"ו סק"א שפי' כן את דברי הרמב"ן].
♦
ט. בדעת הר"מ צ"ב אמאי יי"נ ל"ה בכלל שאר תקרובת
ועוד יש להקשות ע"ד הרמב"ם, דאמאי לא הוי יין נסך בכלל תקרובת של זבחי מתים. והתוס' כבר הקשו כן, ותירצו דזבח וניסוך ב' ענינים הם, וע"כ אצטריך קרא לניסוך.ולכאו' בדברי הרמב"ם א"א לומר כן, דהביא (פי"א ממאכ"א ה"א) בכלל תקרובת ע"ז גם מים ומלח, וא"כ אמאי יין נסך לא הוי בכלל תקרובת לע"ז.
[ועי' חזו"א יו"ד סי' נ"ו סק"א וסק"ד מש"כ בדעת הרמב"ם בזה].
♦
י. שיטת הר"מ דאיכא איסור אכילה ושתי' על יי"נ ותקרובת מלבד איסוה"נ דע"ז
וליישב כ"ז י"ל עפ"י מה שביאר מרן הגרי"ז בשיטת הרמב"ם בעיקר איסור יין נסך, והובא כן בשמו בס' אבי עזרי (קמא) פי"א ממאכ"א. דהנה ז"ל הרמב"ם פי"א ממאכ"א ה"א "יין שנתנסך לע"ז אסור בהנייה, והשותה ממנו כל שהוא לוקה מן התורה. וכן האוכל כל שהוא מתקרובת ע"ז מבשר או פירות אפילו מים ומלח האוכל מהן כל שהוא לוקה. שנאמר אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם, יין שנתנסך לה כזבח שקרב לה וכיון שאיסור זה משום ע"ז הוא, אין לו שיעור, שנאמר בע"ז ולא ידבק בידך מאומה מן החרם". ואח"כ כתב הרמב"ם (ה"ג) "יין הגויים שאין אנו יודעים אם נתנסך או לא נתנסך, והוא הנקרא סתם יינם, אסור בהנייה כיין שנתנסך, ודבר זה מגזירת סופרים הוא. והשותה מסתם יינם רביעית מכין אותו מכת מרדות", ע"כ.ונתקשה מרן הגרי"ז אמאי שיעור סתם יינם ברביעית, הא יסוד איסור סתם יינם הוא שאסרוהו כיין שנתנסך, וכיון דהתם שיעורו בכל שהוא, מהכ"ת בסתם יינם שיהי' השיעור ברביעית.
וביאר מרן הגרי"ז דעיקר איסור הנאה בכל ע"ז ותקרובת הוא רק על הנאה, וכפי שביאר בחידושי מרן רי"ז הלוי פ"ח מע"ז דקרא דלא ידבק ולא תביא תועבה היינו איסור הנאה ולא איסור אכילה, ומ"מ איכא דין נוסף דילפי' מדין אשר חלב זבחימו וכו', דאיכא לאו בפ"ע על אכילת תקרובת ושתיית יין נסך, וזה איסור אכילה ושתיה. [וע"ש חי' מרן רי"ז הלוי, שבע"ז עצמה אין האיסור דאכילה ושתיה דתקרובת ויין נסך].
ונמצא דמלבד מה שתקרובת ע"ז הויא בכלל ע"ז לאוסרה בהנאה מקרא דלא ידבק ומקרא דלא תביא תועבה, איכא לאו בפ"ע על אכילה ושתיה של תקרובת ויין נסך. ומחמת לאו זה אין מלקות על הנאה, ואפי' נימא דבכלל לאו זה גם הנאה מכללא דר' אבהו, מ"מ אין מלקות ע"ז. ורק באכילה ושתיה, שזה עיקר הלאו, איכא מלקות.
♦
יא. איסור סתם יינם הוא רק בכלל ישתו יין נסיכם וע"כ צריך רביעית
ומעתה י"ל דהא דגזרו לאסור סתם יינם בהנאה כיין שנתנסך, אין הגדר שמדרבנן דיינינן לי' כיין נסך שהוא בכלל ע"ז מקרא דלא ידבק ולא תביא תועבה, אלא רק דיינינן לי' מדרבנן כיין נסך לאוסרו מדין ישתו יין נסיכם, אבל איסור ההנאה שיש בכל ע"ז ומשמשיה ותקרובת אינו בסתם יינם אף מדרבנן. [והא דאסור בהנאה ג"כ הוא מדינא דר' אבהו דאחד איסור הנאה במשמע, וכשם דבעלמא אין מלקות על איסוה"נ הנלמד מקרא דר' אבהו, ה"נ ליכא מכת מרדות בהנאה מסתם יינם].ולפ"ז א"ש דבעינן רביעית בסתם יינם, כיון דכתיב התם אכילה ושתיה, בעינן שיהי' בזה שיעור שתייה, דהיינו רביעית, דדינא דישתו יין נסיכם הוא כשיש בו שיעור שתייה.
ובזה יבואר הא דיין מבושל וכן כשנתערב בו שאור ודבש תו אינו בכלל איסור סתם יינם, כמו שכתב הרמב"ם בה"ט ובה"י. והיינו דודאי שאם נתנסך יין זה לע"ז, פשיטא שהוא אסור כמו שאר תקרובת ע"ז, ולא בעי' שיהי' ראוי לנסך ע"ג המזבח. ורק האיסור המיוחד דישתו יין נסיכם זה קאי רק על מה שהוא בר ניסוך, ולא במבושל או בנתערב בו שאור ודבש. וכיון שאיסור סתם יינם הוא מגררת יין נסך דקרא דישתו יין נסיכם, לא נאסר בזה אלא יין הראוי לניסוך, ולא מבושל. [ויבואר בזה עוד להלן בעז"ה, וע"ע בזה בס' הוד צבי סי' ס"ו].
ושיעור רביעית דסתם יינם הוא משום דדין מכת מרדות בסתם יינם הוא רק באופן שביין נסך איכא מלקות מדינא דישתו יין נסיכם, ולזה בעינן שיעור רביעית וכנ"ל.
♦
יב. אם ביי"נ לוקה במשהו משום לא ידבק או משום ישתו יין נסיכם
והנה לא נתפרש בדברי מרן הגרי"ז במש"כ הרמב"ם דביין נסך לוקה עליו בכל שהוא, אם הוא מדינא דישתו יין נסיכם, דכ"ה פשטות לשון הרמב"ם. ונמצא לפ"ז דביין נסך איכא לאו בכל שהוא גם בלי שיעור רביעית, מקרא דישתו ין נסיכם. א"כ צ"ב מ"ט בסתם יינם אינו כן.ויתכן דכיון שיין נסך ממש הוא גם בכלל ע"ז לענין דקאי בי' הלאו דלא ידבק, א"כ אית לי' חשיבות דבכל שהוא לוקה אף מחמת דינא דישתו יין נסיכם, דאיסור ע"ז דפתיך בי' משוי לכל שהוא מיני' חשיבות למילקי עלי'. אבל כל שהוא בכלל האיסור דישתו יין נסיכם שאין בו חשיבות דע"ז, לא ילקה אלא ברביעית. וע"כ סתם יינם שהוא מדרבנן בכלל דינא דישתו יין נסיכם ולית לי' החשיבות דע"ז, דהא אף מדרבנן אינו בכלל ע"ז לאוסרו בהנאה מדינא דלא ידבק, א"כ לית לי' חשיבות ללקות בכ"ש. וע"כ בעינן רביעית, דדינא דישתו יין נסיכם שיסוד דינו הוא איסור שתי', בעינן בי' מדאו' שיעור רביעית, אי לאו חשיבותא דע"ז דמשוי לכ"ש חשיבות כעין בריה למילקי עלי' בכ"ש.
♦
יג. משמעות הדברים דבכ"ש אינו עובר בלאו דישתו יין נסיכם
ויותר נראה דכוונת מרן הגרי"ז [וכן משמעות דברי מרן הגרא"מ זצ"ל, וכן בדברי מרן הגר"ש זצ"ל בס' חידושי רבי שמואל עמ"ס פסחים (שיעורים ע"ס הדף אות ק"פ) מכת"י מרן הגר"ש זצ"ל], דהא דכתב הרמב"ם דלוקה בכל שהוא, היינו לא מקרא דישתו יין נסיכם, דמצד לאו זה גם ביין נסך גמור בעינן רביעית, אלא דלוקה בכ"ש מדינא דלא ידבק.ונמצא לפ"ז דהא דסתם יינם שיעורו ברביעית - ואף דביין נסך לוקה עליו בכ"ש – משום דיסוד איסור סתם יינם הוא דמדרבנן הוי בכלל דינא דישתו יין נסיכם, ול"ה כיין נסך למידן בי' דינא דע"ז דקרא דלא ידבק וכנ"ל, ולדין ישתו יין נסיכם בעינן שיעור שתי' של רביעית.
♦
יד. יין נסך אוסר במשהו רק כשהוא בכלל ע"ז דלא ידבק ונפ"מ לסתם יינם
ומרן הגר"ש זצ"ל הוסיף עוד לפ"ז לבאר את דעת ר"ת (לקמן ע"ג וכן בפסחים) דהא דקיי"ל יין נסך אוסר במשהו כדתנן לקמן ע"ג א', לא קאי אלא איי"נ ממש, אבל לא בסתם יינם. ובאבנ"מ תשו' ו' פירש לפי שהוא מדרבנן, וכללא הוא דכל שהוא דרבנן אינו אוסר במשהו. ודן לפ"ז גם בנגרם כן.אבל מרן הגר"ש ביאר די"ל דכיון דמבואר בירושלמי דהא דיי"נ אסור במשהו הוא מדינא דלא ידבק בידך מאומה, ויסוד הדבר הוא שאינו כשאר איסוה"נ דמאכ"א, דהא בדינא דלא ידבק ליכא כלל איסור אכילה [וכש"כ כן הגרי"ז בספרו], אלא יסוד הדין של איסוה"נ בזה הוא שלא יכנס אצלו ממון של ע"ז, והוי איסור ריבוי הממון, וע"כ אוסר במשהו. וכ"ז באיסורא דלא ידבק, אבל סתם יינם שכל איסורו מדין ישתו יין נסיכם, והתם הרי אינו אוסר במשהו, [ולכאו' משום דלזה בעי' שיעור רביעית] משו"ה גם סתם יינם אינו אוסר במשהו.
♦
טו. הא דלוקה ג' ול"ה כפילות הלאוין
ומה שנתחדש בלאו דישתו יין נסיכם הוא איסור שתייה ביין נסך. וצ"ב, דתיפו"ל מדין לא ידבק ולא תביא תועבה, ונהי דאיכא נפק"מ לאיסור סתם יינם, מ"מ הוא מדרבנן, אבל צ"ב בדין התורה מה נתחדש.וצ"ל בזה, וכ"כ במגילת אסתר, דנפק"מ שילקה ג' מלקיות, מצד לא ידבק ומצד לא תביא תועבה, ומדינא דישתו יין נסיכם. ויתכן שהוא כמו שנתבאר לעיל, דמשום ישתו יין נסיכם אינו לוקה אלא ברביעית.
והא דלוקה ג', תמה הרמב"ן דהא הוי כפילות הלאוין. ובדעת הרמב"ם צ"ל דלא נחשב כפילות הלאוין, אלא כל לאו הוא על ענין בפ"ע, וכ"כ במגילת אסתר, דלא ידבק יסוד האיסור הוא לידבק ולקבל מע"ז, והיינו ריבוי ממון, ולא תביא תועבה יסוד דינו הוא שלא להכניס אליו מע"ז, ודין ישתו יין נסיכם הוא דין בפ"ע של איסור שתייה.
♦
טז. קושית הגמ' מנ"ל הדין המסויים שיש ביי"נ מלבד דהוי בכלל ע"ז
וא"ש לפ"ז הא דיין נסך בע"כ הוי דין בפ"ע ואינו בכלל שאר תקרובת, וכקושית התוס'. דיסוד איסור סתם יינם הוא רק משום דאיכא איסור על יין נסך מדינא דישתו יין נסיכם, אבל מחמת מה דיי"נ הוא בכלל שאר תקרובת לא הוי אסרינן סתם יינם.ונתיישבה לפ"ז קושית הגמ' יין מנלן, דבע"כ שמעינן ממתני' דאיכא לאו בפ"ע על שתיית יי"נ, מלבד מה דיי"נ הוא בכלל ע"ז ליאסר מקרא דלא ידבק ולא תביא תועבה, דהא חזינן שנאסר גם סתם יינם, ומשו"ה מקשי יין מנלן, דאיכא בי' דין בפ"ע וכנ"ל.
ונמצא לפ"ז דבאמת בדין תורה מה שנתחדש בקרא דישתו יין נסיכם הוא לענין זה שיהי' עוד מלקות על שתיית יי"נ מלבד המלקות של האיסוה"נ דע"ז, אלא דקושית הגמ' יין מנ"ל, משום דפשיטא לן דמלבד האיסוה"נ איכא דין בפ"ע דאיסור שתיית יין נסך, מהא דנאסר סתם יינם.
♦
יז. נפק"מ לדין טעם כעיקר
אמנם יש בזה תוספת דברים, דגם מדאו' איכא נפק"מ באיסורא דשתיית יין נסך נוסף על דין איסוה"נ דע"ז, מלבד זה דאיכא ג' מלקיות, ויתפרשו לפ"ז דברי הרמב"ם בסהמ"צ.ויסוד דברים מבואר בס' זכר יצחק סי' ל"ז, ובדבריו ג"כ עמד על כך דבדברי הרמב"ם מבואר דאיכא לאו בפ"ע על שתיית יין נסך, מלבד איסוה"נ דע"ז. וכתב דהנפ"מ היא לדין טעם כעיקר, דדין טעם כעיקר הוא על איסורי אכילה, וכן על איסורי הנאה שיסוד איסורם הוא כעין איסור אכילה, שהוא מין ממיני ההנאות. אבל איסוה"נ דע"ז יסוד דינה הוא איסור ריבוי ממון, וכש"נ מדברי מרן הגרי"מ פינשטיין זצ"ל (עי' שיעורי רבינו הגרי"מ טהרות סי' כ"ד), דיסוד איסוה"נ דע"ז הוא איסור ריבוי ממון, וכלשון הר"מ בסהמ"צ ל"ת כ"ה שהוזהרנו מחבר דבר מע"ז אל ממוננו, וכן הוכיח מרן הגרי"ז מדברי היראים [ונתבאר בזה בארוכה לקמן דף ס"ו ב' ובחולין דף ח'], ובאיסוה"נ זה אין דין טעם כעיקר. ומעתה נתחדש בדין איסור שתיית יין נסך לאו בפ"ע, ונפק"מ לטעם כעיקר.
♦
יח. ביאור דברי הר"מ בסהמ"צ לפ"ז
והג"ר איצל זצ"ל ביאר היטב לפ"ז את דברי הרמב"ם בסהמ"צ ל"ת קצ"ד, דלפמשנ"ת הרי זה הוא דנתחדש בקרא דישתו יין נסיכם, דאיכא איסור בפ"ע על שתיית יין נסך, וז"ל הרמב"ם שם: "והראיה על היות יין נסך מאיסורי דאורייתא ושהוא ימנה ממצות ל"ת אמרם בגמ' ע"ז ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו ושלא במינן בנותן טעם, וזו ראיה מבוארת שיין נסך מאיסורין שלתורה", ע"כ.והרמב"ן שם תמה ע"ד, דהרי גם סתם יינם אסור במשהו. והוסיף הרמב"ן דכי תימא שאם אין יי"נ עיקרו מן התורה לא גזרו עליו בחומר זה, הרי ע"ז ומשמשין ותקרובת ג"כ במשהו, ואולי גם יין נסך בכלל תקרובת ומלתא דשאר ע"ז.
והיינו דמנ"ל דאיכא איסור שתייה בפ"ע על יין נסך מן התורה, דלמא הוא בכלל שאר תקרובת שאסורה מדאו', ומנ"ל דישתו יין נסיכם הוא לאו בפ"ע על שתייה.
וביאר בזכר יצחק, דכוונת הרמב"ם היא דאי לאו דאיכא איסור ביי"נ לא הי' אסור בנותן טעם, דהא מדין איסוה"נ דע"ז שיסוד דינו ריבוי ממון לא שייך כלל דין טעם כעיקר. ומדקאמר בגמ' שיין נסך אוסר שלא במינו בנותן טעם, בע"כ יש בו איסור שתייה, ונמצאת למד דבדין ישתו יין נסיכם נתחדש דין בפ"ע של איסור שתיית יין נסך. וזה דבר נפלא בביאור דברי הרמב"ם.
♦
יט. איסוה"נ דע"ז הוי איסור ריבוי ממון, וביאור סדר דברי הר"מ לפ"ז
והוסיף עוד לפ"ז דמשו"ה חילק הרמב"ם את איסורי ע"ז ותקרובת לב' מקומות, דבהלכות ע"ז פ"ז כתב דיני איסוה"נ דע"ז, ודין זה אינו שייך למאכלות אסורות, משום שזה איסור הנאה של ריבוי ממון, ומלבד זה איכא איסור שתייה ביין נסך, ואיסור אכילה בתקרובת, וזה כתבו הרמב"ם בדיני מאכ"א.וגם מסדר דבריו בספר המצוות יש ללמוד כן, אף שקשה לעמוד על עומק דבריו באופן סידור המצוות בסהמ"צ, מ"מ חזינן שאת איסורי ההנאה כתב בל"ת כ"ד וכ"ה בהדי עיר הנדחת וכו', ואילו את דין ישתו יין נסיכם דיי"נ כתב בל"ת קצ"ד בהדי איסורי ערלה וכלאי הכרם וכו', דזה איסור של איסורי מאכלות, וכולל גם איסוה"נ מדינא דר' אבהו, אבל יסוד דינו הוא מאכלות אסורות וכנ"ל.
ויסוד זה שאיסוה"נ דע"ז יסוד דינו הוא ריבוי ממון, נתבאר מדברי מרן הגרי"ז וכ"ה בזכר יצחק כאן, ועמד בזה ג"כ מרן הגר"ש זצ"ל בפסחים שם. וע"ש שביאר לפ"ז הא דהולכת דמים לים המלח לא מהני אלא בע"ז, דזה מהני היכא דהאיסור הוא ריבוי הממון, ע"ש בדבריו.
♦
כ. קושית הגמ' יין מנלן דאית בי' איסור שתי' והנאה מלבד דהוי בכלל ע"ז
ומעתה לפ"ז תתפרש היטב קושית הגמ' יין מנלן, דהא חזינן במתני' דיין נסך אוסר בטעמו, דהא אסרינן גם נודות הגויים (וכן תנן לקמן שאוסר בנותן טעם). ובע"כ דיין נסך אין איסורו רק מדין איסוה"נ דע"ז, דא"כ לא הי' שייך בו דין טכ"ע, ומדאוסר בטעמו בע"כ יש בו איסור שתייה מלבד האיסוה"נ דע"ז. והיינו דמקשי יין מנלן, ומשני מקרא דישתו יין נסיכם.ונמצא לפ"ז דנתבארה בב' אופנים קושית הגמ' יין מנלן. ויסוד הדבר הוא דפשיטא להגמ' שביין נסך איכא לאו בפ"ע מלבד האיסוה"נ דע"ז, ואופן א' הוא מדנאסר סתם יינם, ובע"כ דאיכא לאו נוסף ביין נסך, והאופן הב' הוא דמדנאסר גם טעם, בע"כ דמלבד האיסוה"נ שיסוד דינו ריבוי ממון, איכא גם לאו של שתיה והנאה כשאר מאכ"א.
♦
כא. נפ"מ גם לגבי שכשוך דהוי רק בכלל ישתו יין נסיכם
ויש להוסיף עוד, דיסוד זה מבואר ג"כ בדברי הנצי"ב, ומדבריו מבואר עוד נפק"מ בזה. דיעוי' בהעמק שאלה שאילתא קס"ב, וכן בעמק הנצי"ב פרשת בלק, שכתב לדון דהא דחשבינן לתקרובת ע"ז וליין נסך כע"ז ממש, דאית בי' לאו דלא ידבק ולאו דלא תביא תועבה, הוא רק בתקרובת ממש, וכן ביין נסך הוא רק ביין שנתנסך. אבל בשכשוך, אף דקיי"ל שנאסר ג"כ, מ"מ י"ל דזה רק מדינא דישתו יין נסיכם, אבל לית לי' שם תקרובת, דלא נתנסך לע"ז.ואיסור סתם יינם הוא דחששו לניסוך, אבל ליכא למיחש שניסכו ממש, דאם כן הי' שופכו לע"ז, אלא כל החשש הוא שעשה בו שיכשוך לע"ז, ונמצא דכל איסורא דסתם יינם הוא משום דהוי מדרבנן בכלל ישתו יין נסיכם האוסר יין ששיכשכו לע"ז.
וביאר לפ"ז מש"כ הרמב"ם בסהמ"צ שהביא את דברי הספרי בפרשת בנות מואב דתניא בספרי ועדיין לא נאסר יינם של עכו"ם. והרמב"ן נתחבט בזה מאד, דמשמע דקא אסתם יינם, וביאר הנצי"ב דכוונת הרמב"ם על איסור יין נסך שלא נתנסך לע"ז, אלא בכגון שיכשוך, ופרשת ישתו יין נסיכם עדיין לא נאמרה בזמן בנות מואב.
וכן הא דאמר בסנהדרין דף ק"ו ועדיין לא נאסר יין של גויים, לא ניח"ל להרמב"ם לפרשו שעדיין לא נאסר מגזרת שמאי והלל, דפשיטא שלא נאסר בימי משה סתם יינם, דמהכ"ת שתהי' גזרה זו בימי משה [אמנם בזה יש להעיר דבסמ"ג מצינו תקנות מימי משה, ועי' מהרצ"ח שבת דף ל' ע"א ע"ד הגמ' שם משה רבינו תיקן כמה גזירות מש"כ בשם הפנ"י].
אלא ס"ל להר"מ דקאי על יין נסך של שיכשוך, דזה ג"כ מדאו', אלא דלא נאסר רק מקרא דישתו יין נסיכם ועדיין לא נאמרה פרשה זו בזמן בנות מדין.
ולפ"ז אתי שפיר היטב ג"כ קושית הגמ' יין מנלן, דמקשי מנ"ל איסור יין גם באופן שלא הי' ניסוך אלא שכשוך בעלמא, דהא איסור סתם יינם בע"כ הוא רק מחשש זה.
♦
כב. לחלוצי צבא דהותר יין נסך היינו יי"נ דשכשוך ולא שנתנסך
והנצי"ב ביאר עוד עפ"ז את דברי הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ח ה"א דחלוצי צבא הותר להם בזמן המלחמה מאכלי איסור וגם יין נסך. והרמב"ן בחומש פ' עקב תמה ע"ד הר"מ, דאי איירי ביי"נ ממש, הא כתיב שקץ תשקצנו ואיך נתיר אותו לחלוצי צבא. ואי בסתם יינם פשיטא, דהא איסור תורה הותר, וכ"ש איסור דרבנן.וביאר דהר"מ איירי על יין ששיכשכו לע"ז, דזה הוא סתם יין שנמצא אצל הגויים, דאם ניסכו ממש הרי הוא כבר נשפך, אלא איירי ביין ששיכשכו, ובזה ל"ה כע"ז, ולא נאסר אלא מדין ישתו יין נסיכם, וזה הותר לחלוצי צבא, דהוי כשאר מאכ"א.
♦
כג. נפ"מ עוד לשלא בפני ע"ז
ויש להוסיף עוד, דהנה החת"ס בסוגיין כתב ליישב את קושית התוס' מה נתחדש בדין ישתו יין נסיכם, תיפו"ל דלא גרע משאר תקרובת. ותי' דנתחדש שגם שלא בפני ע"ז ג"כ נאסר, אף דל"ה כתקרובת ממש, ועי' לקמן דף נ"ט.ומעתה י"ל דשלא בפני ע"ז באמת הוי דין בפ"ע מקרא דישתו יין נסיכם, ול"ה כע"ז, ובאמת בזה ליכא משום לא ידבק ומשום לא תבוא תועבה. וכ"ז בס' גנזי הספרי להג"ר בצלאל ז'ולטי זצ"ל, דשלא בפני ע"ז ל"ה כתקרובת שהיא בכלל ע"ז, ונאסר רק מדין ישתו יין נסיכם, ושפיר מקשי יין מנלן, דמנ"ל הדין המסויים שיש ביי"נ שנאסר גם כשאינו בכלל תקרובת, וכגון שלא בפני ע"ז. ויש לדון בהנך ב' נפק"מ בשיכשוך ושלא בפני ע"ז, אם באמת ילקה רק ברביעית או גם בכ"ש, דלפמשנ"ת דהא דלוקה בכ"ש הוא רק מלאו דלא ידבק, א"כ בהנך דאין לוקה אלא משום ישתו יין נסיכם יהי' צריך רביעית. וכן לענין דאוסר במשהו, אם בסתם יינם אין אוסר במשהו משום דל"ה בכלל לא ידבק א"כ גם בהנך לא יהי' הדין דאוסר במשהו, וצ"ע בזה. ויתכן דהנך, כיון דסו"ס יש להם שייכות לע"ז, ג"כ חמירי לאסור במשהו וצ"ע.
♦ ♦ ♦