מחבר שו"ת אך טוב לישראל
באלו מאכלות אסורות מגיע טמטום באכילתם
ז"ך ניסן התשפ"ג.לכבוד ידידי ורעי ראש הכולל בישראל להלל, רבי שלמה בר כוכבא נר"ו, יאיר ויזרח ושמו הטוב כשושנה יפרח.
במה שיצא כת"ר למסבר סברא באוכל מאכל שאסור מצד זמנו ולא אסור בגופו אם מתטמטם. דלכאורה י"ל דדוקא מאכלות שהם אסורים בעצם מטמטמים, אך איסור שהזמן גורם, וכגון חמץ בפסח, הגם שגורם טומאה ככל שאר עוונות [ועל זה אנו מתפללים 'טהרנו מטומאות עווננו'], מאן לימא לן דמטמטם הטמטום דמאכלות אסורות. אטו אדם שנשבע שלא יאכל מאכל פלוני ועבר על שבועתו ואכלו יהיה בו טמטום דמאכלות אסורות? עכ"ד.
ואמרתי אלקטה נא באמרים מעט צורי ומעט דבש בדברי רבותינו בענין זה, וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.
♦
הנה נראה להביא ראיה לדברי כת"ר ממ"ש התוספות בגיטין (דף ז ע"א ד"ה השתא ובעוד כמה מקומות בתלמוד), דהא דאין הקב"ה מביא תקלה על ידי הצדיקים היינו באכילת איסור שגנאי הוא לצדיק ביותר, אבל אם המאכל מותר והשעה אסורה לא אמרו. ע"כ. וכתב הגאון רבי יעקב קשטרו בהגהותיו על הטור (יורה דעה סימן א סעיף א הובא בסוף כרך השלחן ערוך יורה דעה הוצאת למברג בקובץ מפרשים, וציינו הגאון רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס בגיטין שם) דנ"ל הטעם מפני שמתהנה הגוף באכילת מאכל, ואיך יהיה גוף הצדיק 'חתיכה דאיסורא'. עכ"ד. הא קמן שבאכילת היתר בזמן איסור, אין הגוף נהפך ל'חתיכה דאיסורא' וממילא לא מטמטם את מוחו. וכיוצ"ב כתב הרב שערי דעה (יו"ד סימן פא סק"ה), שהגם שיש להיזהר מאד שלא להאכיל את הקטנים שום דבר איסור, שזה גורם להם טבע רע וסופם שיצאו תרבות רעה וכאזהרת הפרי חדש (שם), היינו דוקא בדברים האסורים מצד עצמן, אבל לא בדברים שמותרים מצד עצמן אלא שהזמן גורם האיסור כמו חמץ בפסח, שאם הקטן אוכל מעצמו, אין מצווים להפרישו. ע"כ. וכ"כ בפשיטות הגרא"ח נאה זצ"ל בבדי השלחן (חלק ט סימן קמז דף יג ע"א אות ד) ועיין בספר עמודי שלמה למהרש"ל בביאורו לסמ"ג (ל"ת עז עמוד שז – שח הוצאת מכון ירושלים).
ולפי האמור כתב בספר בינה ודעת אדלר (בפתיחה עמוד י) לתרץ את קושיית אמו של הגאון רבי עקיבא איגר (הובא בספר שיחת חולין של ת"ח להגר"צ שלז זצ"ל פרק ח), דהלא מובא בשם האריז"ל (עיין באר היטב או"ח סימן תמז סק"א), דהנזהר ממשהו חמץ מובטח לו שלא יחטא כל השנה, וקשה א"כ כיצד רבי ישמעאל בן אלישע חטא כשהטה את הנר (עיין שבת דף יב ע"ב), הרי הקב"ה שומר עליו ומצילו מאכילת חמץ בפסח? ולהאמור ניחא, דשאני אכילת חמץ, שהיא אכילת היתר בזמן איסור ובהא אין הקב"ה מצילו, דלא מיקרי גנאי לצדיק אלא כשהמאכל עצמו אסור. עכ"ד. [ועיין במ"ש בזה בשו"ת ערוגות הבושם (סימן קלח), ולפי"ד לק"מ]. גם בשו"ת חמד שלמה פרידמן (ח"ב סימן סג) לחלק יצא בין מידי דאסור מחמת עצמו לדבר האסור מחמת זמן דקיל טפי. ע"ש.
אמנם דעת הגאון רבנו זלמן בשולחן ערוך שלו (או"ח סימן שמג סעיף י) דאיסור ספיה לקטן במאכלות אסורות הוא גם בדבר שהזמן גורם. ע"ש. והביא פלוגתתם בספר דרכי תשובה (סימן פא אות צא). ועיין בספר בינה ודעת אדלר בפתיחה (עמוד י בהערה), מ"ש להעיר ע"ד הרב שערי דעה הנזכר. וכיוצ"ב יצא לדון הגר"י זילברשטיין שליט"א בספרו חישוקי חמד בביצה (דף יט ע"א הערה לג) אם ביצה שנולדה ביו"ט ואכלה גורמת לטמטום או לא ותלה הדבר בפלוגתא דהרב שערי דעה ורבנו זלמן הנזכרים. ע"ש. שו"ר למו"ר מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ג יו"ד סימן ג אות ז) שדן אי שרי למיספי לקטן מידי דאינו אסור מחמת עצמו (ובנידונו לתת לקטן מאכל חלבי בתוך שש שעות לאכילת בשר) והביא הפלוגתא הנזכרת, ופסק דיש להקל כדברי השערי דעה הנזכר. ע"ש.
♦
א. ב.
והלום ראיתי אחרי רואי, שהאי נד"ד אי אכילת דבר איסור התלוי בזמן מטמטם לבו של אדם כבר נפתח בגדולים. דמדברי הגאון הכתב סופר בגיטין (דף ז ע"א ד"ה ומ"ש התוס') משמע דאין איסור התלוי בזמן מטמטם. ולעומתו בשו"ת ערוגת הבושם להגר"מ גרינוולד זצ"ל (או"ח ח"ב סימן קלח) הביא כמה ראיות שאין לחלק בין איסור עצמי לאיסור התלוי בזמן, ובתרוויהו יש טמטום הלב לאוכל. ואחת ראיותיו היא ממ"ש הפר"ח (סימן פא ס"ק כו) אזהרה רבתי להזהיר גדולים על הקטנים שלא יאכילום דבר איסור, כי התינוק האוכל דברים אסורים יזיקו לו בזקנותו ויצא לתרבות רעה, וכמ"ש ביומא (דף פב סוע"ב) על העוברה שהריחה ביום הכיפורים והוצרכה לאכול ונפיק מינה שבתאי אוצר פרי דקרי עליה רבי חנינא "זורו רשעים מרחם" ולפיכך צריך להיזהר הרבה. עכ"ד הפר"ח. והא התם איסור יום הכיפורים הוא איסור התלוי בזמן, ומהאי טעמא כתבו התוספות בגיטין (דף ז ע"א ד"ה השתא) דלא שייך לעניין יום הכפורים דאין הקב"ה מביא תקלה ע"י הצדיקים, ואפילו הכי היה מזיק לתינוק מה שהוצרכה אמו לאכול, קל וחומר לחמץ בפסח שהוא בודאי איסור חפצא. והגם דעל עיקר ראית הפר"ח יש להשיב, דהתם י"ל משום דהעובר גורם לאמו שהוצרכה לאכול, ומשום הכי קרי עליה "זורו רשעים מרחם", מ"מ מדברי הפר"ח מוכח מיהת כנ"ל. עכ"ד רב ערוגת הבושם. ועיין בשו"ת כרם חמר אנקאווה (או"ח סימן ב) שמסתימות דבריו נראה נמי דלא שמיע ליה כלומר לא סבירא ליה האי חילוקא בין איסור עצמי לאיסור שתלוי בזמן והוא עצמו מותר. וכ"כ בשו"ת ויצבור יוסף שווארטץ (סימן כז), דקשה לחלק בין איסור דהזמן גורם לשאר איסורים. ע"ש. וכן נקט בפשיטות בפסקי תשובות (סימן שמג אות ט ד"ה וכבר) דמההיא דעוברה שהריחה ביום הכיפורים וכו', מוכח שגם איסור התלוי בזמן בכלל זה. ע"ש. וראיתי בספר שערים מצוינים בנדיקט (שערי תורה פרשת בא סימן צב) שהביא משם המדרש פנחס, שבנו היה צריך לאכול חמץ בפסח לרפואה והזיק לו לאחר זמן בהשגתו בעבודת ה'. וא"כ גם בחמץ אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים. עכ"ד. [א.ה. לפום ריהטא נראה שכונתו לספר מדרש פנחס להגאון הקדוש רבי פנחס מקוריץ זצוק"ל, וביקשתי את שאהבה נפשי להאי מימרא בספר זה זמן זמנים ולא מצאתיה, וה' יאיר עיני].ועיין בספר חיל המלך בפסחים (בפתיחה סימן א אות ג) שישב על מדוכה זו וכתב, דנראה דנידון זה מיתלא תלי וקאי אם הטמטום מאכילת איסור נובע משום שסוגי המאכלים רעים דשייך רק באיסורי מאכל האסורים מחמת עצמן, או משום האיסור עצמו שהתורה אסרתו וא"כ אין לחלק בין אם הוא אסור מצד עצמו, והביא שכבר נחלקו בחקירה זו רבוותא קדמאי ובתראי ע"ש דבריו ואכמ"ל.
וראיתי להגאון המשך חכמה (פרשת ואתחנן פרק ו פסוק יא), שכתב כי טבע הדברים האסורים שממטם את הלב, ואפילו אם אוכלן בהיתר, ולכן יחלל שבת לחולה ולא יאכילנו נבילה (עיין שו"ע או"ח סימן שכח סעיף יד). ע"ש. ומשמע דס"ל דמאכלים שמכינים לו בשבת בחילול שבת אינם מטמטמים כאכילת איסור האסור בחפצא. ולמרות שהותר הכל בפני פיקוח נפש, עדיף שיאכל איסור התלוי בזמן משיאכל דבר איסור עצמי. וכן מתבאר בדברי הנצי"ב במרומי שדה ביומא (דף פג ע"א) שמדייק מדברי המשנה, דמי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאים – וקשה, דהא אפילו איסור כרת של יום הכיפורים נדחה בשבילו וכ"ש דברים טמאים? והוכיח מכאן דבאכילת דברים טמאים הווה חידוש טפי לפי שמטמטמים את הלב, משא"כ באיסור שהוא מחמת הזמן. ע"ש.
♦
אמנם אכילת קטנים ביום הכיפורים, הגם שהוא איסור התלוי בזמן, נראה דלכו"ע אין מטמטם. צא ולמד ממ"ש בשו"ת זכרון יוסף שטיינהרט (סימן ו), לחלק בין איסור דאיכא שם איסור על החתיכה, לבין אכילת קטנים ביום הכיפורים, דאין שם איסור על החתיכה אלא איסורא אקרקפתא דגברא מנח שמצוה לענות את נפשו. משא"כ קטנים, שאינם מצווים לענות נפשם ממאכלים, לגבם הווה כחתיכה דהיתרא. עכ"ד.
♦
ג. ד.
ודע דמצאנו באיסור חמץ דאיכא חומרא יתירה, שיש פוסקים דס"ל דחשיב כאיסור בעצם, ואין זה רק איסור התלוי בזמן. וכיוצ"ב כתב הגאון בעל צפנת פענח (בקונטרס ההשלמה דף לג טור א ד"ה עכ"פ) פלוגתת רבי יהודה ורבי שמעון בפסחים (דף כח סוע"א) אם חמץ לאחר הפסח אסור בהנאה, דהטעם למ"ד דאסור לפי שהאיסור חל על העצם, וכשעבר זמן האיסור לא בטל ממנו התואר, משא"כ למ"ד דשרי ס"ל דלא הוה איסור עצמי וכשחלף הזמן חלף התואר. ע"ש. וכיון דקיי"ל כרבי יהודה דאסור בהנאה (עיין רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ד, ובשו"ע שולחן ערוך אורח חיים סימן תמח סעיף ג), הרי שחמץ הוא אסור בעצמותו, ושאני משאר איסורים התלויים בזמן.♦
והנה במאי דפשיטא ליה למר שהנשבע שלא לאכול ואוכל אין טמטום באכילתו, הן אמת דכן משמעות הרב כתב סופר בגיטין (דף ז עמוד א סוד"ה ומ"ש התוס') שכתב דבאוסר על עצמו דבר אכילה, אין את הכלל שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים. ע"ש. אולם לך נא ראה להגאון קצות השלחן (ח"ט בבדי השלחן עמוד ט), שכתב שדבר האסור לאחד משום נדר או נזירות, אע"פ שהוא מותר לאחרים מטמטם את הלב. וכמבואר בגמרא בסוטה (דף ט ע"ב) על אמו של שמשון שאמר לה המלאך "ואל תאכלי כל טמא" (שופטים ג, ד) מאי "כל טמא"? אמר רבי יצחק דברים האסורים בנזיר. הרי שהכתוב קורא לזה "כל טמא". ומיהו נזירות הוה איסור חפצא ואין ראיה לאיסור גברא. עכ"ד. ומעתה גם לגבי שבועה יש לדון דהוא איסור גברא וכמבואר ברמב"ן בנדרים (דף טז ע"ב), ובריטב"א (שם ריש פרק ואלו מותרין), וברשב"א (שם דף כד ע"ב). ועדיין צריכין אנו למודע'י אם באכילת איסור דמנח אגברא יש טמטום הלב? ולכאורה מההיא דעוברה שהריחה וכו' שהזכרנו לעיל הבט ימין וראה נראה להוכיח, דגם איסור גברא מטמטם, שהרי איסור אכילה בכיפור הוא בפשטות איסור גברא, וכמ"ש הגאון רבי ברוך פרנקל תאומים זצ"ל אב"ד לייפניק בספרו ברוך טעם (בשער הכולל דין ב פרק א) להוכיח כן מפי ספרים ומפי סופרים. וכ"כ בקובץ שיערים בפסחים (אות קצז) שאין איסור אכילה ביום כיפורים איסור חפצא. ע"ש. אמנם איכא פלוגתא דרבוותא בזה, דיש אומרים דאיסורי יום הכיפורים הם איסורי חפצא, ועמד על זה הגאון רבי ישראל עמרני נר"ו בספרו אמרי ישראל על דין אין איסור חל איסור (פרק יז עמוד ריב הערה טו) ומשם בארה.
ולך נא ראה להראש"ל הגרי"צ יוסף שליט"א בספרו עין יצחק (ח"ב כללי ספק דאורייתא אות נא) שיצא לחקור אם אכילת איסור דרבנן מטמטמת, שלכאורה הדבר תלוי אם איסור דרבנן הוא איסור חפצא או גברא. ושם זכר ש'ר מדברי הריטב"א (ריש פרק ב דנדרים) דחזיר ונבלה אין איסורם איסור חפצא אלא שהאדם אסור לו לאוכלן, וכתב ע"ז שלפי דברי הריטב"א נמצא שגם באיסורי גברא נאמר שמטמטם את הלב וא"כ אין הכרח שבאיסורי דרבנן לא אמרינן ונטמתם בם. עכ"ד. ועיין בשו"ת מחקרי ארץ שעיו (ח"ד יו"ד סו"ס ג). [וזכור תזכור את מה שחקרו האחרונים בכל איסור התלוי בזמן אי הווה כאיסור חפצא, אפס קצהו תראה באתוון דאורייתא להגר"י ענגיל זצ"ל (כלל י), ועוד חקר שם באיסורי דרבנן אם הם איסור חפצא או גברא ואכמ"ל]. ובספר חק המלך קרלינשטיין בפסחים (סימן יב עמוד קטז) דפשיטא ליה דבאיסור גברא אין טמטום הלב. ע"ש.
♦
ה. ו.
ונראה דהאי איסור שבועה דמי לאיסור גזל, דבתרוייהו האדם הביא על עצמו איסור זה. והנה באכילת איסור גזל אביטה נפלאות להגר"א וסרמן הי"ד בקובץ שעורים בפסחים (אות קיב) שכתב דהרמב"ן בפרשת חיי שרה, הביא פלוגתא דאמוראי אי אמרינן בגזל צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידיהן. [וכבר העיר לנכון בספר ודרשת וחקרת גרוסמן על התורה (ח"ז פרשת חי שרה עמוד עט) שלא כתב כן הרמב"ן להדיא, אלא כך למד הקובץ שיעורים בדעת הרמב"ן (בראשית פרק כד פסוק לב) שאלו שאמרו במדרש (רבה פרשת חיי שרה פרשה ס סימן ח) שיצאו גמלי אברהם אבינו זמומים סבירא ליה דבגזל לא אמרינן אין הקב"ה מביא תקלה על הצדיקים, ואלו שסוברים שם שלא יצאו זמומים סוברים שגם בתקלת גזל לא יכשלו הצדיקים), וע"ש במ"ש לפלפל בזה. ולכאורה הכי בהכי תליא, דגנאי אכילת איסור לצדיקים הוא משום דמטמטם ונעשה האוכל בקרבם חתיכה דאיסורא, וכמ"ש מהריק"ש והוב"ד לעיל הבט ימין וראה, וא"כ מידי פלוגתא דאמוראי לא יצאנו בזה. ויש להאריך אך לקצר אני צריך ומה שהלב חושק הפנאי עושק.ואגב גררא הבט ושא עינך למ"ש בספר חוט שני (שבת ח"ד פרק צה בשער הציון ס"ק קמה) דאף אם כלפי שמיא גליא דהמאכל כשר וכההיא דחולין (דף ו ע"א) בפירות דמאי דאפשר שהעם הארץ עישרם, אפילו הכי יש פגם לאוכלן וטמטום הלב, והצדיקים ניצולין מזה[2].
♦
אתה הראת לדעת: דנחלקו רבוותא קדמאי ובתראי אם אכילת איסור התלוי בזמן או באיסור שמביא האדם על עצמו יש טמטום לאוכלו. וכיון שיש בזה גדר קדושה, וחשש ד"ונטמתם בם", יש להזהר בכל אכילת איסור מדאורייתא ומדרבנן, התלוי בזמן ושאינו תלוי בזמן, הנאסר מן שמיא או שהביא האדם על עצמו. ויהי רצון שלא נבוש ולא נכלם ולא נכשל לעולם ועד. והנלע"ד כתבתי.
♦ ♦ ♦