מחבר שו"ת אבני דרך ט"ז חלקים
האם מותר לגשת למבחנים בתוך שבעת ימי אבילות
מה דינו של אדם אשר למד כשנה וחצי הלכות איסור והיתר, וכעת הוא התכוון לגשת למבחני הרבנות הראשית. אלא שאביו נפטר והוא יושב שבעה. האם מותר לו לגשת למבחנים בתוך השבעה על אביו.[2]♦
לימוד תורה
הגמרא במסכת מועד קטן (טו, א) אומרת כי "אבל אסור בדברי תורה". וזה משום ש"פקודי ה' ישרים משמחי לב" ואין דרכו של אבל לשמוח (ש"ך יורה-דעה שפד, סק"א). וכן הוא גם בתלמוד הירושלמי (שם ג, ה). ונפסק להלכה ברמב"ם (הלכות אבל ה, ה. ה, טז) ובשולחן ערוך (שפד, א): "אבל, כל שבעה ימים אסור לקרות בתורה, נביאים וכתובים, משנה, גמרא, הלכות ואגדות. ואם רבים צריכים לו להתלמד, מותר, ובלבד שלא יעמיד תורגמן אלא יאמר לאחר, והאחר לתורגמן, ותורגמן ישמיע לרבים". אולם בדברים הרעים התירו לו ללמוד (אך זה אינו שייך לשאלתנו).♦
הרהור בלימוד תורה
הגמרא בברכות (כ, ב) אומרת דהרהור לאו כדיבור. ועפי"ז התיר בעל ספר המאורות (מועד-קטן כ, א) לאבל ללמוד תורה ע"י הרהור. וכ"כ בספר לקט יושר (ח"ב עמוד צג). ובקושטא מצינו דכתב מרן (מז) בהלכות ברכות התורה, כי המהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך.אלא שבשו"ת מהרי"ל (רא) דחה זאת וציין דאף אי נימא דהרהור לאו כדיבור, עדיין אין להתיר, כיוון שטעם איסור לימוד תורה לאבל הוא משום שהלימוד גורם לשמחה, שנאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב", והשמחה בלימוד קיימת גם בהרהור, ועיין בזה בדברי השולחן ערוך (תקנד, ג). ועיין עוד בהרחבה בזה בשו"ת אבני נזר (יורה-דעה תעד) ובספר נטעי גבריאל (אבלות ח"א קו, ה). ואינני נכנס הכא להרהור בדברי תורה בדרך עראי (כששומע על ידו אדם האומר דברי תורה), כיוון דמציאות שאלתנו איננה מוגדרת כעראי, ואכמ"ל.
כתיבה כדיבור
אולם נראה כי אף את"ל דבהרהור יש להקל, יש לעיין מצד דכותב את הבחינה על דפים, ויל"ע האם כתיבה כדיבור[3] דמי. ועיין בזה במה שהארכנו בכרך יז (סימן פ) לגבי ספירת העומר בכתיבה. ובמה שציינו מדיני תרומה, מגילה, שבועה, עדות ועוד. השולחן ערוך (אורח-חיים מז, ג) כתב כי מברכים על כתיבת חידושי תורה, וזו לשונו: "הכותב בדברי תורה, אף על פי שאינו קורא - צריך לברך". ולכאורה מכאן יש הוכחה ברורה כי כתיבה כדיבור. אלא שהמעיין במשנה ברורה (שם, סק"ד) יראה כי להלכה אין פוסקים את דברי השולחן ערוך ולא סומכים על כך שכתיבה כדיבור, וזו לשון המשנ"ב: "ולענין מעשה הסכימו האחרונים שלא לסמוך על דעת המחבר לברך על הכתיבה לבדה בכל גווני... אלא ראוי לכל כותב בדברי תורה שיוציא מפיו קצת תיבות, להנצל מברכה לבטלה".וציין בשער הציון כי האחרונים שאליהם התכוון הם: הט"ז, המג"א והגר"א (אך עיין בשו"ת יביע אומר ד אורח-חיים ח אות כג, שהביא שהגר"א כן בירך). ובשו"ת יביע אומר (שם) הכריע לגבי ברכת התורה דלא כדעת מרן בשו"ע, וציין דיש לחוש לט"ז, לגר"ז, לתומים ולמשנ"ב כי ספק ברכות להקל (וע"ע בחיד"א בשו"ת חיים-שאל ב, טו. ובשו"ת אור לי סי' לו). אולם קשה עפי"ז להקל במקרה שלנו, דהרי מה שהקלו הוא מצד ספק ברכות, אך לגבי אבל בלימוד תורה מהיכא תיתי להתיר.
בייחוד דרבים סברו דכתיבה כדיבור, כמובא בשו"ת שב יעקב (יורה-דעה מט), בשו"ת חוות יאיר (קצד) ועוד. וכן עולה גם משו"ת תשובות והנהגות (א, תקפז), דהרי כתב שיוצא ידי חובת ניחום אבלים במכתב[4] (וכן העלה בשו"ת משנת יוסף ח, עז).
וכן מצינו דכתב בשו"ת האלף לך שלמה (יורה-דעה שיב) כי אסור לאבל לכתוב חידושי תורה[5]. ועיין בשו"ת יביע אומר[6] (ב יו"ד כו, ז). אולם יש שהתירו לאבל לכתוב בהלכות אבלות (כפי שמותר לו ללמוד דברים הרעים), והכי איתא בשערים המצויינים בהלכה (רי, סק"א), בדרכי חיים ושלום (אות תתרכח) וכן משמע מערוך השלחן (שפד, ה) וע"ע בשלחן גבוה (תקנד, סק"ד).
ומצינו בספרי השותי"ם דהם כתבו בימי השבעה, כגון: בשו"ת שואל ונשאל (ג, רטו) ובשו"ת התעוררות תשובה (יורה-דעה קצב). וע"ע בדברינו בשו"ת אבני דרך (ח, תרכב). ונראה דשרי לכתוב ראשי פרקים או תזכורת שלא ישכח (וע"ע בנטעי גבריאל אבלות ח"א קו, ט). בייחוד דאם לא יכתוב זאת, תשכח חלילה תורה מישראל בעניין זה (ועפי"ז התירו גם בחוה"מ, ועיין בזה בשו"ת מן השמים סי' לב. ובספר מגיד-מישרים פרשת צו). אך וודאי לא מבחן שלם בהלכות איסור והיתר, בו דנים בעיון בסוגיות שונות, החל מהגמרא והראשונים וכלה בפוסקי זמנינו.
אולם יתכן לומר סברא דהשמחה איננה בכתיבת החידושי תורה אלא בחידושם, וממילא כעת במבחן הוא רק כותבם (ולא מחדש). ועיין בספר נוה שלום (ליוורנו תקס"ד, יורה-דעה שפד אות ב, דס"ו ע"א). וכן משמע מדברי היביע אומר (ב יורה-דעה כו): דהנה אין עיקר השמחה אלא בעת החידוש, וכיון שהיה זה בהיתר דרך לימודו, אין מקום לאסור לאבל לכתבו. דמאי דהוה הוה, ואינו מתפעל יותר בשמחה בשעת הכתיבה, והו"ל כשאר דבר האבד ושרי. ע"כ. אולם יתכן לחוש שתוך כדי כתיבת התשובות יעלו לו חידושים שלא חשב עליהם קודם.
♦
להוט אחר התורה
ואולי יש לומר דהאדם הניגש למבחן להוט הוא אחר התורה.בירושלמי מועד קטן (ג, ה) דאם היה האבל להוט אחר התורה מותר לו ללומדה[7]. והובא בכמה ראשונים, ובהם בעל שבלי הלקט (הלכות שמחות כו) ותלמיד הרשב"א. וע"ע בראבי"ה (תתמא. הובא בהלכות שמחות למהר"ם מרוטנבורג מד ובמרדכי תתפח), באור זרוע (ב, תלד) ובארחות חיים (אבל טז) שפסקו כירושלמי שהאבל מותר לשנות במקום שאינו רגיל (וכן בבית-יוסף שפד ד"ה 'ומ"ש וכן').
וידוע שהרוגאצ'ובר למד תורה בימי אבלותו, אולם חזיתי דהוא ידע שהוא ייענש על כך כיוון שהוא עובר על דברי חכמים, אך הוא הוסיף כי הוא מוכן לסבול ולקבל את העונש על כך, כיוון דהוא אינו מסוגל לסבול את הצער מביטול התורה (והובא בשו"ת יביע אומר ב יורה-דעה כו. ד יורה-דעה לא אות ה. וע"ע בספר מאור-ישראל ברכות כד, ב). וע"ע בספר אישים ושיטות (עמוד צב) שהרוגאצ'ובר אמר למכיריו דוודאי זו עבירה, וכדאי היא התורה ללקות עליה.[8]
בשו"ת לב אברהם (צח) ביאר דעיקר סמיכת הגאון היה על הירושלמי שהוא זצ"ל היה מן הלהוטים אחר התורה ביותר ובמצטער כל כך לא גזרו לאסור, ומי כמוהו מורה לשער בנפשי' כראוי, ואין להרהר אחר הרב הדומה למלאך ה"צ. אבל עכ"פ בסתם בנ"א בוודאי שאין כדאי להתיר ד"ת באבילות, ואם מצטער בלימוד דברים הרעים, הלא לפמש"כ יש היתר לקרוא במזמורי דוד המלך ע"ה אשר שוב לא יצטער, ולא יעבור על שום נדנוד איסור. ע"כ. וע"ע בשו"ת יעלת חן (ח"א עמוד שעט).
ובערוך השלחן (יורה-דעה שפד, ג) כתב לבאר "אם היה להוט אחר התורה כמו הרעב כשהוא להוט אחר איזה מאכל ואם לא יתנו לו יאחזו בולמוס ויסתכן, כמו כן הוא להוט אחר התורה ונחשב כקצת סכנה ולכן לא הביאו הפוסקים משום דלא שכיח זה כלל בזמנינו". ועיין בנטעי גבריאל (אבלות קו הערה א) דביאר דמעשיהם הוא ע"פ הירושלמי (הובא בבית-יוסף שפד) דמי שלהוט אחר התורה מותר לו. והעיר דכפי שלא גזרו על רחיצה במצטער, ה"ה בלימוד תורה.
ומובא בילקוט יוסף (אבילות כב, יג) כי "אדם המפורסם בשקדנותו חשקו ומרצו הרב לתורה, והוא להוט אחריה מאד עד שקשה לו עד למאד שלא ללמוד בימי אבלותו, ויש לו צער גדול מזה, יכול להקל וללמוד, ואע"פ שיכול ללמוד בדברים הרעים, הואיל ויש לו צער גדול לשנות מסדר לימודו הרגיל בו... יש להקל", וע"ע באריכות בדברי החזון עובדיה (אבלות ב עמוד קפג והלאה) שהאריך במעשה המובא בבן יהוידע (וע"ע בספר מפי אליהו, בעובדא של הגר"מ אליהו זצ"ל, עמודים 43-42).[9]
ומו"ר בעל המשנת יוסף כתב לי בהאי לישנא: "ראיתי מעשה רב אצל הרה"ק האדמו"ר ממכנובקא זצ"ל בבני ברק כשבאתי לנחמו כשישב שבעה על זוגתו הרבנית ע"ה, והיתה הגמ' בבא בתרא פתוחה לפניו, ושאלתי את הגבאים ע"כ, ואמרו לי שהגאון בעל שבט הלוי זצ"ל התיר לו ביודעו שאינו יכול להתאפק מללמוד" (הבאנו בשו"ת אבני דרך י, קלט). וע"ע בדבריו בשו"ת משנת יוסף (יג, רעב אות ג). וע"ע לגבי להוט אחר ד"ת באבל בשו"ת צמח יהודה (ד, עב אות ב), בספר זכר עשה (עמוד רה), בספר תורתו מגן לנו (עמוד יט), בשו"ת שמחת יהודה (א יורה-דעה מ אות ד), בשו"ת תשובות ישראל (ה, לג) ובשו"ת דברי דוד יוסף (א יורה-דעה פא).
אולם נראה כי גם הבודדים שהתירו למי שלהוט ללמוד תורה, זהו דווקא בסתר, וע"ע בזה בשו"ת יביע אומר (ב יורה-דעה כו אות ג). ודווקא שממפורסמים הם בחשקם ומרצם לתורה, ובוודאי אין הכוונה לבחור או אברך שניגש למבחני הרבנות.
דבר האבד
כיוון שהמבחנים של הרבנות מתקיימים בכל כמה חודשים, עלול מי שלמד לשכוח את לימודו עד המבחן הבא או לחילופין להמשיך ללמוד עוד כמה חודשים בנושא זה, במקום לעבור לנושא הבא, והוי דבר האבד.מדברי מרן (יורה-דעה שפ, ה) משמע שהותר דבר האבד לאבל, דווקא על ידי אחרים.
אלא שמצינו שהתירו לאבל להורות או לצאת ללמד כשהוי דבר האבד ואין אחר שיכול לעשות זאת. והכי כתב הט"ז (יורה-דעה שפד, סק"א): "במלמד שיכול ג"כ ללמוד ההלכה עם תלמידיו אחר ג' ימים דזה הוה בכלל רבים צריכים לו דתינוקות של בית רבן הבל פיהם חביב מלימוד הגדולים כדאמרינן במסכת שבת אינו דומה הבל שיש בו חטא לאין בו חטא". וכן כתבו המהרש"ל (סו) והש"ך (שפד, סק"ב). וכ"פ בקיצור שולחן ערוך (רי, ב): "מְלַמֵּד שֶּׁהוּא אָבֵל, לְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים מֻתָּר לוֹ לִלְמוֹד עִם הַתִּינוֹקוֹת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁצְּרִיכִין, וְלֹא יִתְבַּטְּלוּ מִלִּמּוּדָם, כִּי תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן אֲשֶׁר הֶבֶל פִּיהֶם נָקִי מֵחֵטְא, חָבִיב יוֹתֵר מִלִּמּוּד שֶׁל גְּדוֹלִים". ואולי יש לדייק דזה היתר דווקא בתינוקות של בית רבן.
אלא דחזיתי דבערוך השלחן (שפד, סק"ה), יוסף דעת (ת), שו"ת חכם צבי (ק) ושערי תשובה (תקמח, סק"ה) ביארו שאיסור תלמוד תורה נדחה מפני דבר האבד (ועיין היטב בדבריהם, דלא כולם חילקו בין תינוקות של בית רבן לגדולים). וכן מצינו דהתירו לאבל לדרוש ברבים כשאין אחר שיכול לעשות כן ("דרבים צריכים לו"). וע"ע בשו"ת אפרקסתא דעניא (ג, רמב), בשו"ת יביע אומר (ד יורה-דעה ל), בספר פני ברוך (טז, ח), בספר חיים וחסד (יג, יח ובהערה 24) ובספר חיי עולם זכאי (טו, יד).
♦
ספק דבר האבד
אגב יל"ע, האם דבר שיגרום ללומד למבחן ההסמכה, לחזור כעת עוד שלושה חודשים על החומר (ומן הסתם יגרום לו שידע יותר טוב), חשיב דבר האבד. ויתכן דאם כעת לא יוכל ללמוד עם כל הכולל את הנושא הבא, הוי דבר האבד. וצ"ע.ואציין כי ראיתי דבשו"ת שערי עזרא (א, צב) כתב לגבי מבחן בחשבון אחר השבעה, דשרי ללמוד בשבעה: "באשר לימוד החשבון שאין איסורו כמלאכה נראה שיש להקל בזה כיון שהדבר אבד ואם לא יבחן עלול להפסיד זמן מסוים". ובמפורש כתב כי הפסד זמן מסויים חשיב לדבר האבד (אך לא דן שם לגבי יציאה מביתו במהלך השבעה לצורך מבחן).
לגבי ספק בדבר האבד, מצינו דעסקו בזה הפוסקים בהלכות חול המועד. רוב הפוסקים התירו ספק דבר האבד, כמו שהביא המגן אברהם (ריש אורח-חיים תקלז) משו"ת מהרש"ך, וכ"ה בשו"ת מהרשד"ם (אורח-חיים כז). ובביאור הלכה (תקלז ד"ה 'דבר') הוכיח כן מהתוספות, הרשב"א והריטב"א. וביסוד היתר זה כתב הישועות יעקב (ריש סי' תקלז) דכיון שהאדם לפי דעתו חושש לנזק ואיבוד, הרי זה בכלל ההיתר לעשות מלאכה עבור כך. וביאור הענין, שהרי כל איסור המלאכה במועד הוא כדי שלא יסיח דעתו משמחת המועד, ולכן כאשר האדם חושש ומפחד מנזק, התירו חז"ל לעשות מלאכה עבור כך
בעניין חול המועד, מסקנת המשנה ברורה (תקלז, סק"א ובביה"ל שם) דאינו תלוי אם מלאכת חוה"מ היא מדאורייתא או מדרבנן, אלא שאם החשש שיהיה דבר האבד הוא מצוי, מותרת המלאכה אפילו אם נימא דמלאכת חול המועד דאורייתא, ואם הוא חשש רחוק, אסור אף למ"ד שהוא מדרבנן [אמנם במהרש"ג (ב, י) מתיר אף כשאינו חשש מצוי, ולכאו' כן משמע קצת בחזו"א (קלד, סקי"ד), דכתב בטעם היתר זה מפני שחז"ל שקדו לחוס על ממונם של ישראל, וכעין השבת אבידה].
ונעיר כי לגבי ספק דבר האבד מצינו לגבי חול המועד סתירה בדברי החיי אדם. בהלכות אבלות הותר לאבל לעשות מלאכה בדבר האבד, דווקא באופן שיפסיד מהקרן, אך אם לא יפסיד מהקרן אלא שהרווח יגרע, לא התירו כמבואר ברא"ש (מועד-קטן ב, א), בתוספות (מועד-קטן י, ב ד"ה 'ובדבר האבד') ובשולחן ערוך (יורה-דעה שפ, ו). וכתב החיי אדם (כלל קיב, ב): "אם יש לו סחורה שאם לא ימכרנה עתה יפסיד מהקרן, מותר למכרה. ונ"ל דאפי' אם מסתפק שמא יבוא לידי הפסד מן הקרן, מותר". ובנשמת אדם (קו, סק"א) כתב בשם המג"א שספק דבר האבד שרי, והעיר "ונ"ל דדין זה אינו מוסכם", ע"ש.
אולם בשו"ת שואל ונשאל (ה יורה-דעה קלא) העלה דבספק דבר האבד בחול המועד שרי, ועפי"ז העלה להתיר לכתוב חידוש תורה דקיים ספק אם ישכחהו. אלא שכבר הערנו דכתיבת חידושי תורה באבל, אינו דומה למועד. דבאבל החמירו בדברי תורה משום שמחה (עיין בשו"ת האלף לך שלמה, יורה-דעה שיב). ועיין במה שציינו לעיל בדין כתיבת דברי תורה לאבל. אולם יתכן למימר דכפי שהתירו דבר האבד באבל יתירו גם ספק דבר האבד, דהרי בכל דבר האבד קיים ספק.[10]
ויש להעיר עוד כי לכאורה אין ללמוד כלל מדיני חול המועד, לענייננו, דהרי בגמרא במסכת מועד קטן (יא, ב) נאמר: "פתח באבל וסיים במועד! אמר רב שישא בריה דרב אידי: זאת אומרת דברים המותרין במועד - אסורים בימי אבלו". וכן פסק הרמב"ם (הל' אבל ה, י): "אפילו דברים שמותר לעשותן בחולו של מועד אסור לאבל לעשותן בידו בימי אבלו, אבל אחרים עושים לו... שוכר אחרים לעשות לו כדי שלא יאבדו... ". וכן נקט לדינא גם השולחן ערוך (יורה-דעה שפ, ד-ה): "אסור לעשות מלאכתו ע"י אחרים... אלא אם כן הוא דבר האבד, שדבר האבד מותר לאבל לעשות ע"י אחרים; אפילו דבר האסור במועד משום טירחא, מותר, ואפילו הוא מעשה אומן", רמ"א: "וי"א דאם לא יוכל לעשות ע"י אחרים, והוא דבר האבד, מותר לעשות האבל בעצמו (טור בשם הרמב"ן והרא"ש וכן כתב רבינו ירוחם); ולאחר שלשה ימים הראשונים יש להקל, ואפילו תוך ג' והוא הפסד מרובה". ולפי"ז יש סברא להקל (וע"ע בערוך-השלחן שפ, ח ויא-יב).
ויש להעיר עוד, דיש אגרת רישום למבחני הרבנות הראשית, ואם לא ייגש כעת בשבעת ימי אבלו, יצטרך לשלם שוב את אגרת המבחן או חלק ממנה, וממילא הוי בזה גם הפסד ממון.
♦
יציאת אבל מביתו
הגמרא במסכת מועד קטן (כא, ב) אומרת כי אין לאבל לצאת מביתו בשבעת ימי האבלות. וכן פסק הרא"ש (שם, מו). וכן משמע מדברי השולחן ערוך (יורה-דעה שצג, ב).אולם נראה יש המבארים כי כל האיסור לצאת הוא דווקא לדבר רשות, אך לדבר מצווה התירו, כמבואר בתלמידי רבנו יחיאל מפאריש (מועד-קטן כג, א), נמוקי יוסף ועוד. ועיין בבית יוסף (יורה-דעה שצג) שמביא את הנימוקי יוסף (מוע"ק יג, ב ד"ה 'במקום') דשם מבואר כי אבל אינו יוצא מפתח ביתו היינו דוקא לטייל אבל לדבר מצוה שרי.
וכן הורה הרמ"א (יורה-דעה שצג, ב): דהא אסור לצאת חוץ לביתו, היינו דוקא לטייל או למשא ומתן וכדומה. אבל אם שלח מושל אחריו או שצריך לילך בדרך או לשאר דברים הצריכים לו הרבה, כגון דבר האבד, מותר לו לצאת, וכן נוהגין. ע"כ. ובשו"ת יביע אומר (י יורה-דעה נג) כתב: "נראה שכל שהולך לדבר מצוה דרמיא עליה, מותר". כלומר, מותר לו לצאת מפתח ביתו. אלא שלענ"ד קשה למימר דעשיית מבחני רבנות מוגדרת כמצווה. ועוד, לומר דהוי מצווה המוטלת עליו, מנלן?!
אלא דיתכן להוכיח דהתירו לאבל לצאת לכל דבר חשוב. כמובא בשו"ת תרומת הדשן (רצ) שם נשאל אם אבל יכול לצאת מפתח מביתו אחר שכלתה הרגל מן השוק, וכתב שם: דהמקיל בכהאי גוונא מפני הצורך לא הפסיד (והובא בבית-יוסף יורה-דעה שצג). ובטעם הדבר כתב הבית יוסף: "דמוכח מהא דאמרינן לאחר ג' ימים הולך לבית האבל, דהטעם הוא דאינו יוצא מפתח ביתו כדי שלא ישכח אבילתו כשילך אצל בני אדם, וכשהוא מתבודד בביתו ואין עמו רק בני ביתו, ניכר ונראה כמתאבל. וא"כ כשיצא בלילה ואינו מתערב עם חבורות בני אדם, אלא שהולך לישן בבית אחר, והולך יחידי או אחד או שנים הולכים עמו, אין כאן קפידא".
לפי דבריו, בשאלתנו יש בעיה גדולה להתיר לאבל לצאת לעשות את מבחני הרבנות. ראשית, המבחן מתקיים באולם גדול ועל כרחך חשיב כמתערב עם חבורות של בני אדם. שנית, עצם המבחן הוא הסחת דעת גמורה מהאבלות.
אלא שבשו"ת שבות יעקב (ב, צט) התיר לאבל לצאת בתוך שבעה מפתח ביתו, ונימק זאת "כי ודאי דבר האבד מותר לגבי אבלים" (וע"ע בחזון-עובדיה אבלות ח"ב עמוד שו ואילך. ובספר הלכות אבלות אושינסקי ג, עב).
אולם יתכן דיש לדייק דהתירו לאבל לצאת במקום צורך (גם לא במקרה של דבר האבד), דהרמ"א כתב: "לשאר דברים הצריכים לו כגון דבר האבד", משמע דזה לא רק במקרה של דבר האבד. ומובא בחכמת אדם (קסז, א): "המקיל לצאת בלילה מפני הצורך לא הפסיד דהטעם רק שלא יחשבו שהוא מתחבר עם חבורת בני אדם ואינו עוסק באבלו ובלילה אין רואין אותו. והא דאסור לצאת חוץ לביתו היינו דוקא לטייל או למשא ומתן וכדומה אבל אם ישלח המושל אחריו או שצריך לילך בדרך או לשאר דברים הצריכים לו הרבה כגון דבר האבד מותר לו לצאת ויקח עפר במנעליו אם אפשר" (וכן הובא גם בקיצור שו"ע ריד, א). וע"ע בשו"ת משנה הלכות (יב, רנו).
ומובא בערוך השלחן (שצג, ד): "למדנו מכל אלה שיציאה מפתח ביתו אינו מהדברים האסורים באבל אלא שממילא כן הוא דכיון שאסור במלאכה ובמשא ומתן ולטייל מה יעשה חוץ לביתו. ועוד כדי שיתבודד בביתו ולא ישכח אבלותו כשילך אצל בני אדם... ולכן אם באמת יש איזה צורך לאבל לצאת לענין המותר לו בימי אבלו, כגון בענין דבר האבד וכיוצא בזה יכול לצאת בלילה ולא ביום מפני תמיהת בני אדם. ואם הדבר הכרח ביום... יכול לילך רק יתעטף שלא יכירוהו בני אדם". אולם עדיין ליבי נוקפני, דהרי היציאה למבחני הרבנות כרוכה בראיית אחרים ובהסחת דעת.
וראיתי דבשאלתנו העלה בשו"ת דברי משה פרזיס (א, צ) להתיר לאבל לצאת לעשות מבחני רבנות אחר שלושה ימים וצירף דהוי דבר האבד, הרהור לא חשיב לברכת התורה, יש הסבורים דרק ביום הראשון נאסר הכל על אבל, להוט על התורה, הלכה כמיקל באבל. אך לענ"ד קשה להקל בזה. וכ"כ לי גם בעל שו"ת דברות אליהו (בכת"י) דשרי לאבל לצאת להבחן, כיוון דהוי דבר האבד (וכעת הובאו דבריו בשו"ת דברות אליהו יב, קב). וכ"כ לי גם הגר"י רצאבי.
אך קשה לענ"ד להקל בזה, והראיתי הדברים לרה"ג שמואל פנחסי (מח"ס חיים וחסד על אבלות. ושו"ת מנחת שמואל) וכתב לי בזה: "גם אני בעניותי חושב שקשה להתיר לאבל לצאת ולערוך מבחן בשל הני טעמי. שהרי כל לימוד תורה שאינו לומד הוי דבר האבד ואם בשל שידחה אדרבה הדור אמרינן ומצוה בחזרת. ובקושי מרן הגאון הרב עובדיה יוסף התיר לפלפל ולכתוב חידושי תורה בהלכות אבילות, אבל בענייני איסור והיתר לא נראה להתיר".
והגר"י זילברשטיין שליט"א כתב לי כי אין לאבל לצאת למבחני סמיכה, ואלו דבריו:
"אודות שאלתו באברך ת"ח שלמד כשנה וחצי הלכות איסור והיתר, והתכוון לגשת למבחני הרבנות הראשית לקבלת כתב סמיכה. אלא שאביו נפטר ל"ע, והוא יושב שבעה, והמבחן עתיד להתקיים בתוך שבעת ימי האבל. האם מותר לו לגשת למבחן לקבלת סמיכה בתוך השבעה על אביו.
הריני להשיב: איתא בגמ' מועד קטן (טו, א) אבל אסור בדברי תורה. וכתב הריטב"א שעיקר הטעם לאוסרו בתלמוד תורה הוא מפני שנאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב", והאבל אין לו לשמוח [ומקיים מצות תלמוד תורה במה שקורא קריאת שמע שחרית וערבית, כמבואר בגמ' מנחות (דף צט)]. וכן הוא גם בתלמוד הירושלמי (שם ג, ה). ונפסק להלכה ברמב"ם (הלכות אבל ה, ה. ה, טז) ובשולחן ערוך (יו"ד שפד, א): "אבל, כל שבעה ימים אסור לקרות בתורה, נביאים וכתובים, משנה, גמרא, הלכות ואגדות.
ועוד יש לאבל איסור לצאת מן הבית בשבעת ימי האבלות וכדאיתא בגמ' מועד קטן (כא, ב). וכן פסק הרא"ש (שם, מו). וכן משמע מדברי השולחן ערוך (יורה-דעה שצג, ב).
ולכאורה נראה דאינו חשיב דבר האבד כל כך, כיון שיכול לגשת לבחינה במועד אחר.
ועוד כיון שהוא מרוויח מזה ומשתכר בתעודת סמיכה להוראה, נראה דאין להתיר, ויעשה את המבחן במועד אחר, בשמחה וגיל.
מרן הרב אלישיב התנפל על הגמרא: ואספר, כי חמותי הרבנית שיינא חיה אלישיב ע"ה, היתה חוזרת כמה פעמים בתקופת מחלתה האחרונה על המשפט "מה יהיה אחרי השבע ברכות שלי"? כוונתה היתה כיצד יהא בכוחו של בעלה הגדול, מו"ח מרן הגאון ר' יוסף שלום זצ"ל, להמשיך וללמוד בהתמדה כה נפלאה, לאחר שהיא תעזוב את העולם? (באומרה 'שבע ברכות' התכוונה לשבעת ימי האבלות...).
בני המשפחה אכן חרדו מהבאות. לא ידעו מה יעלה בגורלו של הגרי"ש. והנה, ביום שקמה המשפחה משבעת ימי האבל, וכולם חזרו מבית העלמין, עמד מרן זצ"ל והכריז: "עכשיו, ילדים, כולם הולכים הביתה! אף אחד לא נישאר כאן"! והוא, הגדול שבענקים, תפס את הגמרא והחל ללמוד במין התלהבות אדירה שכזו שכמותה לא ראו בני המשפחה. כמו שיכור שלא שתה יין זה שבוע ימים, כך היה נראה פוסק הדור לאחר שהיה אסור לו ללמוד גמרא במשך שבעת ימי האבלות על זוגתו.
לסיכום: אין לגשת למבחן לקבלת סמיכת הוראה בתוך שבעת ימי האבל".
♦
מבחן בראיית חשבון בימי השבעה
מצד החשש של היסח דעת וראיית אחרים, לכאורה עולה דאף אם מיירי במבחן של לשכת עורכי הדין או ראיית חשבון וכו', אין היתר לצאת בימי השבעה. אולם לטעם זה כתב לי בעל פסקים ותשובות כי "וסברא זו (של היסח דעת) שייכת גם באבילות, שאסרו מלאכה כדי שלא יסיח דעתו מהאבילות, ולכן התירו בדבר האבד או בספיקו, דאדרבה ע"י עשיית המלאכה תהא דעתו מיושבת להתאבל".לגבי ללמוד להם במהלך השבעה, כתב בשו"ת שערי עזרא (א, צב) דכיוון דלימוד זה אינו חשיב למלאכה, יש להקל משום דבר האבד (ושם מיירי שהמבחן מתקיים אחר שבעה).
אולם נראה דמצד דבר האבד, יש להתיר לצאת ולעשות את המבחן הגדול של ראיית חשבון. ויל"ע. האם ספק דבר האבד באבל, מותר. כגון: יש מבחנים של לשכת עורכי הדין או ראיית חשבון, פעם בכמה חודשים. האם אדם שלמד להם כמה חודשים, יוכל לעשות זאת בימי אבלו. דהרי מצד אחד, אם לא יעשה הוא מפסיד חצי שנה. שאין לו אישור לעבוד. ומצד שני, יש ספק אם יעבור את המבחן (ואין זה דומה לשאלתנו לגבי לימוד תורה). וע"ע בשו"ת תשובות ישראל (ו, סד).
♦
כתיבה בדבר האבד לאבל
בשו"ת חיים ביד (ק) נשאל: אם מותר לאבל להיות סופר במכס ובבידאט לכתוב חשבון הכנסה והוצאה מידי יום ביומו למה שנכנס במכס. והשיב: הנה כתוב ביו"ד (שפ, ב) בענין כתיבה לאבל בימי אבלו בהג"ה כדרך שמותר לכתוב בחול המועד כך מותר לכתוב בימי אבלו אבל לא בענין אחר יע"ש והוא מס' הכלבו משם מוהר"מ וכו'. א"כ מבואר יוצא דכתב שלנו באותיות רש"י שקורין פרובינצאל, וכמו כן שאר כתיבות תוגרמה ולעז וכדומה מקרי מעשה הדיוט ויכול לכתוב. ומה גם כי נראה לי כי כיון שצריך לכתוב הבא למכס מידי יום ביומו ואם לא כתב המוכס יבקש ממנו המעות והחשבון, הו"ל בכלל חשבונותיו דהתירו בחול המועד. וגם דהוי צורך מידי יום ביומו והוי דבר האבד גמור שהתירו בחול המועד ובאבל. ע"כ. מדברי הגר"ח פלאג' יכולים אנו ללמוד דהוא השווה דין כתיבה באבל לכתיבה בחול המועד לגמרי, ומה שהותר כאן הותר כאן (וע"ש שיעץ שיכתוב על ידי אחר, אך נראה כי מעיקר הדין שרי גם לאבל עצמו לכתוב).ולפי זה מצד מלאכת הכתיבה במבחן ראיית החשבון, אין להחמיר. דהרי אם לא יבחן כעת, יפסיד חצי שנה עבודה. ואפילו בספק אם יעבור את המבחן, הוי ספק דבר האבד שהושווה לדבר האבד (כפי שציינו לעיל). ובפרט שבדרך כלל אדם הניגש למבחן לא שם כספו על קרן הצבי, ואם אין לו הסתברות גדולה שיעבור אותו, אזי ידחה את המבחן למועד אחר, ואם הולך ונבחן יש סיכוי גדול מאד שיעבור אותו.
ואגב, הראה לי ראיה יפה בזה בעל שו"ת ימין משה מדברי הגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (יורה-דעה שיא) שהתיר לסופר לכתוב גט כשיש חשש שיחזור בו הבעל, דלא גרע מדבר האבד. וזה לשונו: "נידון שאלתו בסופר שהוא אבל ר"ל, אם מותר לילך לכתוב גט לאחד שיש חשש שאח"כ יחזור בו הבעל והוי מקום עיגון. יפה התיר ואין צריך שאלה, דלא גרע מדבר האבד, ובפרט במקום עיגון. וגם הוי כרבים צריכין לו, דהרי מותר למלמד ללמוד עם תנוקת ולא חלקו אם התלמידים רבים או אחד ושנים, ומוכח דהכל הוי בכלל רבים צריכין לו, וא"כ ה"ה בזה, וזה פשוט ונכון".
בעניין שאלתנו לגבי מבחן ראיית חשבון, כתב לי הגר"ש דיכובסקי שליט"א, בהאי לישנא: "גם דבר האבד אינו בגדר ודאי. יכול להיות שהעיסקה לא תעלה יפה ויפסיד בה. אם הוא מוכן היטב לבחינה, ואילו לא היה באבלות היה ניגש אליה, יש מקום להתיר. צריך להביא בחשבון שעד המועד הבא הוא עלול לשכוח ויהיה צריך לחזור שוב על החומר, וזה עצמו הפסד גדול".
וכ"כ להתיר לגשת למבחנים אלו הרה"ג אהרן אריה כ"ץ בעל הפסקים ותשובות, וביאר דחשיב לדבר האבד, וזו לשונו:
"אלא שנידון שאלתו בדוגמא של מבחני עו"ד וכדו', אינו ממש ספק דבר האבד, דהא הוי ודאי דבר האבד אם לא יעשה המבחן במועדו [מלבד אם נותנים הארכה, ובכה"ג פשיטא שאין שום היתר לעשותו בזמן אבילות], רק שהוא ספק אם ע"י המלאכה ימנע את הנזק. ומ"מ הרי זה דומה ממש לספק דבר האבד, וגדולה מזו מצאתי במהרשד"ם (אורח-חיים כז) שאפילו בספק נזק וספק תיקון (כלומר, שהוא ספק דבר האבד וגם ספק אם ע"י המלאכה ימנע הנזק) הוי ג"כ בכלל ההיתר דספק דבר האבד, והוכיח כן מכמה דוכתי. וכן מוכח בחי' רעק"א (אורח-חיים סו"ס תקלו) שאין לחלק בין ספק נזק לבין ספק תיקון. וכ"ז דלא כשו"ת חקר הלכה (ח"ב דף טז:) שחילק בין ספק נזק לבין ספק תיקון.
ברם מצאנו בחכמת אדם (כלל קסד, ד) שמסיק בצ"ע לגבי ספק דבר האבד באבילות. מיהו הוא אזיל לטעמיה שגם לגבי חוה"מ מפקפק בהאי היתרא דספק דבר האבד, וכבר השיג עליו בביה"ל (שם) ושאר אחרונים. וכ"כ ביד שאול (יורה-דעה שפ, ו) שאף באבילות התירו ספק דבר האבד, וכן מוכח בכמה ראשונים, וע"ע בספר חיים וברכה (הל' שמחות אות ד סק"ג) ובספר דברי סופרים (סי' שפ הערה קמד).
תבנא לדינא, נראה שאם במניעת עשיית המבחן יפסיד עבודתו, וא"א להשלימו אח"כ, רשאי לעשותו בימי אבילותו, אף כשמסופק אם אכן יצליח במבחן. ואין לטעון דלא הוי בכלל דבר האבד היות שהוא רק מניעת ריוח, דכיון שעי"ז יפסיד עבודתו, שוב הוי בגדר 'הפסד' גמור, וכמ"ש האחרונים בכמה דוכתי [וכגון לגבי כיבוד אב, וכמו שהבאתי בפסקים ותשובות (סי' רמ הע' 192)]".
♦
אסיפא דמילתא, בהא סליקנא ובהא נחיתנא: לענ"ד קשה להקל לאבל בתוך שבעה לצאת מביתו לצורך מבחני הסמכה של הרבנות הראשית ולכתוב שם דברי תורה (בעיון, בעומק ובסברות). אולם לגבי מבחן של לשכת עורכי הדין או ראיית חשבון נראה שיש מקום להקל.
♦ ♦ ♦