אב"ד תל אביב
מח"ס משפטיך ליעקב י"ד חלקים
המשאיל ס"ת ללא הגבלת זמן - אם נחשב כמתנה
שני שותפים כתבו ס"ת לעילוי נשמת חייל שנהרג, ובקשו שהס"ת יהיה בביכנ"ס בעיה"ק ירושלים. השותפים בקשו שהס"ת יינתן במתנה גמורה לביכנ"ס, אולם רב ביהכנ"ס נדרש לשאלה שבמתנה גמורה אינם מקיימים מצות כתיבת ס"ת, ככל שקיימת מצוה כזו בשותפות. ולכן הועלתה הצעה שהס"ת יישאר בבעלות המקדישים, והם ישאילו את הס"ת ללא הגבלת זמן, ואף יבקשו מיורשיהם ויורשי יורשיהם, שלא יוציאו את הס"ת מביהכנ"ס המקבל. והרב העלה שמא שאלה ללא הגבלת זמן דינה כמתנה, והביא ראיה מכלי שישראל קנה מנכרי וכו', כפי שיובא להלן. והצעתי הצעה חלופית, שישאיל הס"ת לשישים שנה, לפי שטר שערכתי, אך גם בהשאלה בטובו, אין מפסידים את בעלותם.♦
א. אם מקיים מצוה בס"ת של שותפין
נחלקו הפוסקים אם שותפים שכתבו יחד ס"ת, ויש להם ס"ת בשותפות, אם מקיימים את המצוה של ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. בבנימין זאב (סי' קפב) כתב דיוצאים בס"ת של שותפים, כמו שיוצאים באתרוג שקנו האחים מתפוסת הבית, כיון שאין מקפידים זע"ז, וכך בס"ת אינם מקפידים אם כ"א יקרא בזמן אחר: "וכן נראה דהדיוט בעי ליה ס"ת חד, אבל מלך בעי תרתי, כדמוכח התם, מלך אין הדיוט לא, כלומר דמלך בעי תרתי מקרא דוכתב לו את משנה התורה, דמשנה תרתי משמע, אבל הדיוט סגי ליה בחד, ואם אין משגת יד הדיוט לכתוב לעצמו ס"ת יוכל להשתתף לכתוב או לקנות ס"ת עם חבירו. ולפ"ז הוו להו כאלו כתב כל א' ואחד ס"ת משלו ויוצאין י"ח בכך, ודמי להא דאמרינן בב"ב שילהי פי"נ ובסוכה פ' לולב הגזול, אמר רבה בר רב הונא, האחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית, פירוש שלקחו אתרוג ממעות ירושת אביהן קודם שחלקו ונטלו א' מהן ויצא בו, אם יכול לאוכלו יצא, ואם לאו לא יצא. ופירשב"ם, ויצא בו, רואין אם אין האחין מקפידין זה על זה ויכול לאוכלו בלא רשותם... דקרינא ביה שלכם, שהרי כולו שלו הוא. וכן הכא דקנו הצבור וקוראין בו ואין מקפידין זה על זה, דקורא בו בלא דעת חבירו יוצא י"ח בקריאתו, כן נראה בעיני וכשר. והשתא נדין ק"ו, ומה מי שהניח לו אבותיו ס"ת דיוכל לצאת בקריאתו י"ח, אפ"ה אמרינן דמצוה רמיא עליו לכתוב ס"ת אחר משלו, צבור דמצוה רמיא עלייהו לכתוב ולקרות בו, על אחת כמה וכמה דיוצאין בו י"ח בהשתתפותן יחד לכותבו או לקנותו לקרות בו. כללא דמלתא נראה דכבוד הרבים עדיף מכבוד היחיד". מבואר מדברי הבנימין זאב דיוצא ידי מצות כתיבת ס"ת בשותפות, דבשעה שקורא בו, כולו שלו, ואין השותף מקפיד.והגרי"א (באר יצחק חיור"ד סי' יט) הביא בתחילה שתי ראיות שלכאורה אפשר לומר שאינו יוצא ידי חובת כתיבת ס"ת, ובעיקר הראיה, שבגמ' סנהדרין כא, ב לא חילקו בין ס"ת של מלך לס"ת של הדיוט, דמלך אינו יכול לכתוב בשותפות, משא"כ הדיוט, ומזה מוכח לכאורה שאינו יוצא בהדיוט בשל שותפות. אך כתב ללמד זכות, דאם קנו לשם מצוה, אנן סהדי שכ"א מקנה לחבירו את חלקו בזמן של חבירו, כדי שחבירו יצא ידי חובת המצוה. וכמו כן אין צריך הס"ת להיות אצלו בכל עת ובכל שעה, דהרי אם מכרה אח"כ, קיים המצוה. וז"ל הגרי"א: "ולפ"ז יש לדון דשפיר יוצאים שותפים ידי מצות עשה הנ"ל בכתיבת ס"ת בשותפות, כמו באתרוג שכתבו הראשונים דאם קנו לצורך מצוה דיוצאים משום דאנן סהדי דמקנה כ"א לחבירו כדי לצאת י"ח, א"כ ה"ה בנ"ד דג"כ שייך לומר דאנן סהדי דמקנה כ"א לחבירו כדי לצאת מצות כתיבת ס"ת. והא דכתבו האחרונים לדחות זה משום דבעי שיהיה הס"ת שלו בכל עת ובכל שעה, ז"א לפמש"כ להוכיח דאף במכרה אחר שכתבה דג"כ יוצא בזה, אלמא דלא בעינן שיהא לעולם אצלו. וידועה שיטת רש"י במנחות (ל,א ד"ה כחוטף), דלקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה, ומצוה עביד, וכן הכריע הגר"א זצ"ל (יור"ד סי' ער), לכן שפיר מהני לצאת אף בשותפות. ואף דבעת שכתבו לא שייך לומר כן, עכ"ז י"ל דאחר שנכתבה הס"ת יכוונו כ"א להקנות לחבירו כשנוטל בידו במתנה ע"מ להחזיר, ואף שאסור למכור ס"ת עכ"ז הא בקנו מתחלה אדעתא דימכור לאחרים מותר למכור כמש"כ הט"ז באו"ח (סי' קנ"ג ס"ק י') ע"ש, כן נראה לפענ"ד ללמד זכות על החבורות שנהגו בכל תפוצות ישראל לכתוב ס"ת בשותפות דיצאו בזה מצות כתיבת ס"ת לשיטת רש"י הנ"ל". דמוכח משיטת רש"י שמקיים מצוה אף בקונה ס"ת, ובשותפים כל פעם קונה מחבירו את חלקו, ומהני לשיטת רש"י.
גם האור שמח (הל' תפילין מזוזה וס"ת, ז, א), כתב לדחות ראיות הסוברים שאין יוצא ידי חובה בס"ת של שותפים. וכתב, דהא דכתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, דלכם מלמדינו דהוא שרבים יוצאים בספר אחד, ובלבד שהרבים הינם ברי חיובא במצוה זו, ואם אחד מהשותפים אינו בר חיוב, אינם יוצאים ידי חובה. וז"ל האו"ש: "ולדעתי נראה, דאם יוצאין בשותפות מדכתיב לכם לשון רבים, ולרבים קאמר כתבו לכם, א"כ ניחזי, דבחלה קאמר בריש ראשית הגז (חולין קלה,ב) דשותפות חייבת, ועיסת שותפות עכו"ם פטורה, משום דהפרשת חלה אינה רק חיובית על העיסה, ואמרינן דהתורה אמרה (במדבר טו,כ) לשון רבים עריסותיכם, וא"כ אי איכא בהו חד דאינו חייב, הלא לא קאי עליו הך עריסותיכם, וממילא הישראל פטור, שאין שלו כשיעור החייב בחלה, כן הכא בס"ת דחובת הגוף היא, וכי אמרה התורה לרבים כתבו לכם בלשון רבים, היינו שהרבים יוצאים בכתיבתם ידי מצות עשה, וכי איכא בהן חד דלא נפיק בכתיבתה ידי מצוה, א"כ אינו נכלל בכלל כתבו לכם, וא"כ תו גם השני אינו יוצא ידי מצות עשה, שכיון שלא קאי עליו כתבו לכם, וברור". וחזר הדין בחידושיו לב"ב (מב, א), ובסנהדרין (כא, ב).
ועיין עוד בתש' חסד לאברהם (לגר"א תאומים, מהדור"ק חיור"ד סי' פד) שכתב דהדבר תלוי בשיטת הראשונים אם עיקר המצוה הוא הלימוד או הכתיבה. ולשיטת הרא"ש דבזמן הזה המצוה היא לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן, מפני שאין לומדים מהס"ת, ועיקר המצוה היא הלימוד, וכן פסק בשו"ע יור"ד ער, ב, א"כ גם בשל שותפים מקיים את המצוה של הלימוד. אולם לשיטות דעיקר המצוה הוא הכתיבה, פשיטא שאינו יוצא ידי חובה בספר תורה של שותפות. ועיין עוד בתש' ספר יהושע (לגאון הרב יהושע העשיל באבד, ח"א סי' ט), שכתב דהדבר תלוי במחלוקת הראשונים, ולשיטת התוס' בסוכה (כז,ב ד"ה כל), לכם משמע אף בשל שותפות. ויש להוסיף דאף לשיטת הרא"ש דעיקר המצוה היא הלימוד, יוצא בשל שותפות (אף שדחה ראיה זו), עיי"ש. וכן נראה מדברי רבי יהודה עייאש (תש' בית יהודה, חיור"ד סי' כג), דלשיטת הרא"ש שהעיקר הוא הלימוד, יוצא בשל שותפים, ומה שלא מועיל בהניחו לו אבותיו ס"ת, דגזירת הכתוב שצריך לכתוב משלו, אולם עיקר המצוה לרא"ש היא הלימוד ולא הכתיבה.
והתורת חיים בחידושיו לסנהדרין (כא, ב ד"ה מצוה) כתב, שאם כתב אדם לעצמו ס"ת והקדישה לבית הכנסת, אינו יוצא ידי קיום המצוה: "ונראה, דיחיד הכותב ספר תורה לעצמו ונותנה לביהכ"נ לקרות בה בציבור ומקדישה, לאו שפיר קעביד, דכיון שמקדישה הרי היא של הקדש ולאו שלו היא, ושוב אינו יוצא בה ידי חובתו, ד'לכם' כתיב- שלכם בעינן, כדאשכחן בארבעה מינים שאין אדם יוצא בשל חבירו, מדכתיב בהו 'ולקחתם לכם'. וליכא למימר דבכתיבה לחוד תליא מילתא, דכיון דכתב לעצמו ס"ת יצא ידי חובתו וסגי ליה אע"ג דמקדישה בתר הכי, זה אינו, דיחיד שכתב ס"ת לעצמו ואח"כ נאבדה, פשיטא שצריך לכתוב לו ס"ת אחרת... לכן נראה דאין להקדיש ס"ת אא"כ כותב לעצמו אחרת".
וכדברי התורת חיים כתב גם החיד"א בברכי יוסף (יור"ד סי' ער אות ז), וכן הביאו הרע"א בהגהותיו על השו"ע (יור"ד ר"ס ער), וכתב על דבריו: "משמע דמפשט פשיטא ליה לתורת חיים דאם יש לו ס"ת בשותפות דאינו יוצא בזה, דהא כשמקדיש לצבור גם הוא שותף בו. וע' בספר פרדס דוד (פ' תצא)", עיי"ש. ומה שציין לספר פרדס דוד, בפת"ש שם (יור"ד ער, א) הביא שהסתפק בזה, שמא צריך כולו משלכם, להוציא שותפות, כמו באתרוג (ב"ב קלז, ב). ואף דהרמ"א בשו"ע או"ח תרנח, ז כתב שאם קנו לצורך מצוה מן הסתם דעתם שכ"א יצא בו ויהיה שלו בשעת מצוה, שם כל אחד אינו צריך לו רק בעת נטילתו לצאת בו, משא"כ בס"ת כל אחד צריך שיהיה הס"ת שלו בכל עת ובכל שעה. ותמה הפרדס דוד מאד על מנהג העולם דפשוט הוא בעיני כל בחבורות שכותבין ס"ת בשותפות, דכל אחד יוצא בו. ושוב כתב להוכיח קצת כמנהג העולם דיוצאין בשותפות.
גם הגרא"ז מרגליות (בית אפרים, חיור"ד סי' סג) הסתפק בזה, ונראה דדעתו נוטה שלא יוצאים ידי חובת מצוה, וז"ל: "ובעידנא דעסיקנא במצות נתינת ס"ת בשמחה בחוה"מ העבר, אתיליד לי ספיקא אם יוצאין מצות כתיבת ס"ת בשל שותפין, והיכא דכתב כ"א מקצתו, לא מיבעיא לי דלא גרע מהגיה בו אות אחת, דאמרינן מעלה עליו כאילו קיבלה, כי מבעיא לי אם שכרו לכתוב להם ס"ת בשותפות, אם כ"א יוצא. ומדברי הרמב"ם משמע דאין יוצאין. ולפי תירוץ התוספת בסוכה (כז, ב ד"ה כל) דגבי אתרוג דכתיב לשון רבים, היינו משום דכתיב ולקחתם, דבעי למדרש לקיחה תמה כו', א"כ י"ל דהכא דכתיב לכם, יוצא בשל שותפין. ואפשר דגם כאן שייך לשון רבים אף על גב שלכל יחיד נאמרה". הבי"א הסתפק כיון שהמצוה היא ועתה כתבו לכם, לשון רבים, שגם לכם הרבים מקיימים המצוה, שנאמרה המצוה לשון רבים. ודחה, שנאמרה בלשון רבים, שלרבים נאמרה, לכל אחד ואחד. ומשמע מדבריו שנוטה שאין יוצאים ידי מצוה בשל שותפים.
גם בבית הלוי (ח"א סי' ו), אף שרצה ללמד זכות על הכותבים ס"ת בשותפות, כתב דנראה להוכיח שאין יוצאים ידי המצוה, ומה שכתוב בתורה לכם לש' רבים, הוא נובע מהא דכתבו שהוא בלש' רבים. והא דאיתא במנחות (ל, א) דאם הגיה בו אות אחת כאלו כתבו, ומשמע שיש בזה שותפות, הכותב והמגיה. י"ל, שהאחד כתב מקצתו והשני שהגיה, קנה ממנו והשלימו, אבל בשותפות אינו יוצא ידי חובה. וכן היא דעת המחנה חיים (ח"א סי' ט), שאינו יוצא בשל שותפות, ושכן כתב בכרם שלמה (על שו"ע יור"ד סי' ער).
וכן נראה גם מדברי ערוה"ש (יור"ד ער, יא), שאין יוצאים ידי חובת המצוה, ומה שכותבים בשותפות אינו אלא לזכות ואינה מצוה, וז"ל: "יש מהגדולים שנסתפקו אם שנים יוצאין ידי חובתן כשכותבין ס"ת בשותפות. ולענ"ד נראה ברור שאין יוצאין, חדא דכל מצות עשה שצותה התורה היא על כל אחד מישראל לבדו, וכל מצוה שהתורה הרשה בשותפות, כמו לישב שנים בסוכה אחת, יש על זה דרשא בסוכה (כז, א), ע"ש. ועוד, דבלולב כתיב לכם, וצריך כל אחד לבדו להיות לו לולב ואתרוג כמ"ש ר"פ לולב הגזול, וה"נ דכתיב כתבו לכם, וצריך לכל אחד לבדו. ועוד ראיה מהך דסנהדרין שהבאנו, שמקשה על רבה ממשנה דמלך כותב לו ס"ת לשמו ומברייתא ע"ש, ואם נאמר דהדיוט יוצא בשל שותפות, לימא דזהו ההפרש בין מלך להדיוט, דמלך אינו יוצא בשל שותפות, והדיוט יוצא. ועוד ראיה מאחד מהגדולים הקודמים שכתב, דהכותב ס"ת ומוסרה לבהכ"נ שתהיה של הקדש בהכ"נ, לא יצא ידי חובה (תורת חיים, סנהדרין שם), ואי ס"ד דיוצא בשותפות, למה לא יצא י"ח, הא גם לו יש חלק (וכ"כ הגרע"א). ועוד ראיה, דהא אפילו בשל אבותיו לא יצא, שעתה הוא כולה שלו, כ"ש בשותפות. והנה לדעת הרמב"ם שהיא מצוה בפני עצמה, וודאי שכן הוא, אך לפי דעת הרא"ש והטור שהמצוה הוא רק מפני הלימוד, אולי י"ל שיצאו שנים בס"ת אחת. ומ"מ העיקר נ"ל דלא יצא בשותפות, וזה שדרך העולם שחבורה אחת כותבים ס"ת, הוא מצוה וזכות בעלמא, אבל לא שבזה יצאו י"ח המצוה". ומבואר שאינו יוצא בשל שותפות.
והגה"ק מצאנז בדברי יציב (חיור"ד סי' קע) כתב כדעת הבית אפרים הנ"ל, דאם כתב כל אחד מקצתו, לא גרע מהגיה בו אות אחת, והספק רק בשכרו השותפים לכתוב ס"ת. ועכ"פ באופן הנהוג שבסיום הכתיבה מתאספים כל בני הקהל וכל אחד כותב אות, בכה"ג בודאי יוצאים ידי מצות כתיבת ס"ת. וכתב שיש לקבל פסקו של הבי"א; "אשר מפיו אנו חיים וכל ספריו נתקבלו להלכה ולמעשה בלי פקפוק, הרי שגם לא ירדו לעומק הבנת דברי קדשו". דאין לדרוש מעצמינו דרשת "לכם", ואין הדבר מסור אלא לחכמים. ולכן כיון שאמרו דאם הגיה בו אות אחת כאילו כתבו, פשיטא ליה להגאון בעל בית אפרים דה"ה בשותפים שכל אחד כותב אות אחת, ואינו דומה כלל להגיה בס"ת שאינה שלו, שהרי באמת יש לו ג"כ חלק בקלף, ואין לנו לחדש דרשה מכח לכם דבעינן שיהא כולו שלו. והחסרון הוא רק מפאת כתבו, ומאחר שהוא מגיה אות אחת דכאילו כתבו, שפיר יוצא ידי חובה.
ועיין לגר"ש וואזנר זצ"ל (שבט הלוי ח"ה סי' קנט), מה שכתב לסתור ראיות האור שמח. יחד עם זאת, שם ובח"ח סי' רכב כתב, דאם בשעה שמשתמש כולו שלו, בזה יוצא ידי המצוה גם בשותפות: "דיש ב' מיני שותפות, דאם השותפות באופן כזה שאם צריך להס"ת יכול להשתמש כאלו כולו שלו, וכל אחד משתמש בזמנו דכולו, ע"ד שכ' הר"ן ריש פ"ה דנדרים וע"ש בביאור הדברים, וכזה יראה דשייך בנ"ד דבשעה שירצה יהיה כולו שלו, שותפות כזה נראה שמהנה אליבא דכו"ע, ובאופן כזה גם אם הניחו בבית הכנסת, יע"ש".
גם הגר"ע יוסף זצ"ל (יביע אומר, ח"י חיור"ד סי' כט) כתב דיכול לסמוך על הכתיבה בשותפות, דלאחר שהביא דעות הסוברים שאין יוצא, הביא דעות הסבורים שיוצא בשותפות. בתש' נפש חיה (חיו"ד סי' עה) יישב מנהג החברות שקונים ס"ת בשותפות, וכתב שכולם יוצאים ידי חובת מצות עשה של כתיבת ס"ת, ע"פ דברי הרא"ש שעיקר מצות כתיבת ס"ת הוא כדי ללמוד בו, דהמצוה היא ע"מ שיקראו בו בצבור, וכשהצבור כולו כותבים ס"ת בשותפות ע"מ לקרוא בו, יוצאים בזה ידי חובה. וכ"כ השואל ומשיב בספרו יד שאול, שיוצאים ידי חובת המצוה בכתיבת ס"ת בשותפות. וכ"כ בשו"ת עמק יהושע שפירא (סי' יא, דף נז ע"א), שיש טעם לשבח למנהג העולם שחברה של אנשים רבים כותבים ס"ת בשותפות לצאת י"ח מצות כתיבת ס"ת, וכ"כ בשו"ת צור יעקב (סו"ס קח), שלדעת הרבה פוסקים יוצאים ידי חובת מצות עשה של כתיבת ס"ת בשותפות, וכן דעת הגאון מהרי"ץ דושינסקי להקל (שו"ת מהרי"ץ ח"א סו"ס צא): "והגאון מהר"א ברודא בתשובה, והיא לו נדפסה בספר נחל אשכול על ספר האשכול (ח"ב עמ' לו), העלה הלכה למעשה, כי מי שאין יכולת בידו לעשות המצוה של כתיבת ס"ת לבדו, יכול לסמוך להשתתף עם הקהל, כיון דלהרא"ש בלא"ה יוצאים בזה בשאר ספרים. ואפילו להב"י שמצות ס"ת במקומה עומדת, מ"מ יוכל לסמוך על השותפות עם הקהל. אבל מי שיש לו יכולת לכתוב ס"ת בפני עצמו כן יעשה, ותע"ב".
ועיין לגר"מ שטרנבוך שליט"א (תשובות והנהגות ח"ו ריא, ג), שהביא דעת אחד מגדולי ההוראה, שאם התנו השותפים שהס"ת יהיה שייך לכ"א לחצי שנה, חצי שנה של שותף אחד ללמוד בו, וחצי שנה של חבירו, ששניהן יוצאין, כיון שלכ"א יש זמן שרק הוא יכול ללמוד בס"ת, ואין חבירו יכול לעכבו. והגר"מ שטרנבוך חלק עליו, דעיקר מצות כתיבת ס"ת שיהא מוכן ללמוד תמיד, וחצי שנה שלו וחצי שנה אינו אלא חצי שיעור של המצוה, ולא מועיל לשום אחד.
מכל הלין מבואר שנחלקו הפוסקים אם מקיים מצות כתיבת ס"ת בשותפים שכתבו ביחד ס"ת כבנדו"ד, וודאי שיש צד שמקיימים מצוה, וע"כ יש לעשות על הצד הטוב ביותר, באופן שלא יתנו מתנה מוחלטת וגמורה לביהכנ"ס אלא יישאר בבעלותם מחד, ומאידך, שלא יצא מביהכנ"ס (ובענין בעלות על ס"ת שניתן לביהכנ"ס סתם, עיין מה שכתבתי בח"א סי' ג).
♦
ב. שואל מהנכרי לענין טבילה בשבת
נחלקו הראשונים אם מותר להטביל כלי חדש בשבת. איתא בביצה (יז, ב) דהן לבית שמאי והן לבית הלל, אין מטבילים כלים טמאים בשבת או ביו"ט. ונחלקו בגמ' בטעם הדבר. רבה אמר, גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. רב יוסף אמר, גזירה משום סחיטה. רב ביבי אמר, גזירה שמא ישהה את הכלי בטומאתו עד ליו"ט, אם יתירו לו לטבלו ביו"ט. רבא אמר, מפני שנראה כמתקן כלי. ונפק"מ בין הפירושים, דלטעם רבה, שמא יעבירנו ד אמות ברה"ר, ולטעם רבא, שנראה כמתקן כלי, הוא הדין בכלים חדשים שנלקחו מהעכו"ם אסור להטבילן ביו"ט ובשבת. משא"כ לשני הטעמים האחרים. כן כתב הרא"ש שם (הי"ב), וכתב דכיון דטעם רבה ורבא עיקר, אסור להטביל כלים חדשים ביו"ט. אולם מדברי הרי"ף שהביא טעמא דרב יוסף וטעם דרב ביבי, משמע שמותר להטביל כלים חדשים ביו"ט. והרמב"ם בהל' יו"ט (ד, יז - יח) הביא טעם רב ביבי, שמא ישהה. ועיי"ש ברב המגיד שהביא מהרשב"א (עה"ק ש"ג ס"ד) שאין מטבילין ביום טוב כלי תשמיש הניקחין מן הגוים הצריכין טבילה, וכתב עליו המגיד, דאף שיש מקום לומר דלהרמב"ם מותר, אפשר שגם הרמב"ם מודה בכך.ועיין שו"ע או"ח שכג, ז שהביא אוסרים ומתירים, להטביל כלי חדש בשבת. ובמרדכי (ביצה תרעז), הובא להלכה בשו"ע שם, כתב וז"ל: "מי ששכח ולא הטביל כלי מע"ש ומעיו"ט, יתן הכלי לעובד כוכבים במתנה, ויחזור וישאלנו ממנו וה"ל כשואל מן העובד כוכבים", ובשו"ע שם, שירא שמים יצא ידי כולם בעצה זו. וכן פסק בשו"ע יור"ד קכ, טז, וברמ"א הוסיף דכן יעשה גם בחול, במקום שאין מקוה. ובט"ז שם (קכ, יח) כתב שתיקון זה אינו אלא לפי שעה, לאותה שבת או לאותו יום חול כל זמן שאין לו מקוה: "אבל לאחר השבת או שיזדמן לו מקוה, כיון שישתקע עולמית ביד ישראל, ודאי הוי כלקוח בידו, ולא עדיף ממשכן עובד כוכבים ביד ישראל ודעתו לשקוע דצריך טבילה. ותו, דגבי טלית שאולה מצינו ג"כ שפטורה מציצית כל ל' יום ואח"כ חייב, דנראה כשלו". ודברי הט"ז הובאו בנו"כ בשו"ע או"ח שכג, ז. דברי הט"ז מתפרשים, שחיוב טבילה הוא לא רק על כלי שהוא שלו בפועל אלא גם אם הכלי נראה כשלו, שנשקע בידו, וכמו הראיה שהביא מטלית שאולה לאחר ל' יום. אולם לענין ס"ת, קיום המצוה אינו תלוי במה שנראה כשלו או לא אלא מי הבעלים. ואף אם נראה כשל שואל, אין זה גורע מהיות הבעלים מקיימים מצות כתיבת ס"ת. וחיוב טבילה במקום שנראה כשל שואל, אינו חיוב אלא מדרבנן, כמו בטלית שאולה ביותר מל' יום.
ושמא אפשר לחלק בדרך אחרת. דדוקא כאשר הכלי הוא של הישראל והוא נותנו לנכרי, והנכרי משאילו לישראל לזמן רב, בזה י"ל דהוי אומדנא במתנה שנתן לנכרי, שלא נתן לו במתנה גמורה ומוחלטת אלא ע"ד שישאיל לו בחזרה עולמית, ובמתנה אזלינן בתר אומדנא, ומוכח שאינה מתנה לנכרי. משא"כ אם מטבילו ביום הראשון, הרי מוכח שנתן לו הישראל לנכרי במתנה גמורה. ונפק"מ בין סברא זו למש"כ בט"ז, דלסברא זו דוקא שהכלי היה של ישראל ונתנו לנכרי שמשאילו לישראל, אמרינן דדוקא בשאלה לפי שעה מהני, אבל אם הכלי מעיקרא של נכרי, והנכרי משאילו לזמן רב, אינו צריך טבילה ביום ראשון או כשיזדמן לו מקוה. אולם לסברא שכתב הט"ז, אפי' אם הכלי מעיקרא של הנכרי ומשאיל לישראל, אינו צריך טבילה רק לפי שעה. וכתבתי סברא זו, מפני שלכאורה היא הולמת את הענין שהביא בשו"ע, שהכלי של ישראל ונותנו לנכרי.
ולכל אחת מהסברות י"ל, דיש לחלק בין נראה כשלו מחמת שנשתקע, לבין מצות כתיבת ס"ת, דיש דברים שככל ונראה כשלו, כמו בטבילת כלים או בטלית שאולה, אם נראה כבעלים על הטלית, חייב להטיל בה ציצית מדרבנן, מפני שנראית כשלו, עיין חולין קי, ב, ובתוס' שם (ד"ה טלית) וברא"ש בפרק כל הבשר (סי' כו) דמדאורייתא פטורה לעולם, כדקאמר בראשית הגז כסותך ולא של אחרים, אלא לפי שנראית כשלו חייבוהו חכמים משלשים יום ואילך, דאין דרך לישאל יותר משלשים יום. ואינו שייך למצות כתיבת ס"ת שתלוי מי הבעלים בפועל ולא מי נראה הבעלים.
♦
ג.שואל בטובו
ואיתא בב"מ קג, א: אמר רב נחמן, שואל אדם בטובו לעולם (אם ראה אדם כלי לחבירו, ואמר השאילני בטובו, ואמר לו הן, שאול לו לעולם כל זמן שהוא ראוי למלאכה, דהאי בטובו משמע לן, כל זמן שהוא טובו, אפילו מחזירו, חוזר ונוטלו כשיצטרך - רש"י). אמר רב מרי ברה דבת שמואל, והוא דקני מיניה (דבעלים, אבל לא קני, מכי אהדריה כלתה קנייה דמשיכה ראשונה). אמר רב מרי בריה דרב אשי, ומהדר ליה קתיה (וכשיפחות, שלא יהא ראוי, יחזיר לו שבריו, דהא לאו במתנה יהביה אלא שאלה הואי, ובטובו הוא, והאי לאו טוב הוא). ודין זה של שואל בטובו, המשאיל נשארים הבעלים לענינים מסוימים, כמו שמבואר בראשונים ובאחרונים, שהרי חייב השואל באונסים ובגניבה ואבידה, הגם שיש לשואל זכות שימוש כל זמן חיות הכלי, דלכך הוא עומד, כמו שכתב הגרא"ז (אבהא"ז שאלה ופקדון א, א): "שזהו תשמישו שיעשו בו מלאכה עד שישבר, ולכן אם הבהמה או הכלי השאולה מתה או נשברה מחמת מלאכה, א"כ נמצא דזה היה עיקר השאלה שישתמש בה עד שתמות הבהמה או שישבר הכלי, כיון שלכך היו עומדין, ולא חייבה תורה בשואל אלא באונס שאירע כמו בשבורה ומתה, ולא היכי שלכך היו עומדים וזהו עיקר תשמישם".ומה שחייב בגניבה ואבידה, כן מבואר בראשונים. הר"ן בסוגיא, הובא גם בנימוק"י (ב"מ ס, א מעמוה"ר), הסתפק אם המשאיל יכול להשתמש בשעה שאין השואל משתמש בה, דיכול משאיל לומר לו, לא השאלתיה לך אלא למלאכתך, ועכשיו כיון שאין השואל צריך, יכול המשאיל להשתמש. או אפשר שיכול השואל לומר למשאיל, כיון שהשאלת לי לכל תשמישי, אני יכול למנוע ממך להשתמש, שלא יהיה בחפץ פחת שימנע ממני את השימוש בעתיד. ונפק"מ לענין תשלומי אונסין; "דודאי אף על פי שהוא שאול לו לעולם, אם נאנס או נגנב חייב לשלם, שאינו מקבל מתנה, דשואל הוא, ואם כן כשתמצא לומר שאין המשאיל יכול להשתמש בו כלל אפילו בשעה שאין השואל צריך לו, אם נאנס אינו חייב לשלם אלא דמי שברים לבד, שהרי אין למשאיל זכות בו בעודו שלם, ואם המשאיל יכול להשתמש בו, ונגנב או נאנס משלם לו לפי זכותו". מבואר מהר"ן שיש על השואל חיובי שומרים של אונס גניבה ואבידה, והשאלה היא רק כמה חייב, וזה לפי הזכות שיש לבעלים, ככל שיש להם זכות להשתמש בשעה שאין השואל משתמש, משלם לפי מניעת הזכות. אולם אם אין המשאיל יכול להשתמש כלל, הרי זכותו רק בשברים, ואם נאנס או נגנב, משלם לו לפי מחיר של שברים. ובטור (חו"מ שמא, ט) הסיק בשם הרמ"ה, שאין המשאיל יכול להשתמש שלא בשעת מלאכה. ולפ"ז כשנאנס, אינו צריך לשלם אלא דמי שברים, עיין קצוה"ח שמא, ה. [ועיין בנתיבות שם, שמא, יא, דיש ללמוד מכאן דהוא הדין אם שאל חפץ מחבירו ופירש שלא ישתמש בו רק אחר כמה ימים, דאין המשאיל יכול לחזור וליטלו קודם, דהשואל יכול לומר למשאיל, שמא יגנב או יתקלקל ברשותך. ואם נאנס תחת יד השואל, כשמשלם לו השואל, מנכה לו דמי פחת שהיו פוחתין משומת שינוי של החפץ אילו היה קיים מחמת הזמן שהיה השואל משתמש בו. וכן אם הזיקו אחר, משלם לשואל דמי שיווי ההשתמשות לזמן השאלה והמותר לבעלים].
ועיין גם בריטב"א בסוגיא (ב"מ קג, א): "והוה סלקא דעתך, דאע"ג דנאבד או נאנס ברשות שואל שיהיה השואל פטור, חדא, דהא כעין מתנה הוא, ועוד, דהא כי איתבר ואיתניס, לשואל הוא דאיתניס נמי, דהא הוה ליה לאשתמושי ביה, ולא היה לו לשלם אלא דמי טובת הנאה שיש בו לבעלים, קמשמע לן רב נחמן דכיון דבלשון שאלה קבלו, הרי הוא עליו שואל גמור להתחייב באונסין כשואל דעלמא. והוא דקנו מיניה דשואל, דודאי על האחריות קנו מיניה, אבל אי לא קנו מיניה מתנה היא ואין עליו אחריות, אמר רב אשי ומהדר ליה קתיה, כלומר דכיון דנשבר מחזיר לו שבריו, ואפילו מחמת מלאכה יש לו להחזיר הקתא לבעלים כמו שמחזיר להם גופו של כלי, דקתא בתר כלי גריר, ואין השואל יכול לעכבו לשום בו ברזל אחר להשתמש בו". דאם לא קנו מיניה דשואל, הרי זו מתנה, ואם קנו מיניה דשואל, הרי זה באחריות השואל לענין חיובי שמירה, ואינה מתנה. ועיין לעיל דברש"י מבואר דקנו מהבעלים, ועיין להלן.
העובדה שאין השואל נחשב כבעלים אלא כשומר, בא לידי נפקות גם לענין שאין השואל יכול למכרו. כן כתב ברמ"ך, הובא בשטמ"ק ב"מ קג, א, דלענין אם משאיל יכול למכרו, הסתפק ברמ"ך, אולם שואל ודאי לא יכול למכרו, ואף זכות שיש לו בחפץ, אינו יכול למכור: "אכתי מיבעיא לן אי מצי לזבוניה האי משאיל לההוא ביתא, או לא כדין משכיר. וכן נראה לומר דלא מצי לזבוניה האי משאיל. מיהו פשיטא דשואל לא מצי לזבוניה, דלגופיה הוא דאושליה, אבל לזבוניה לא אושליה מידי ואשתכח דזבין דלאו דיליה". הרי שעדיין הוא שואל על החפץ, ואין השואל רשאי להשאיל, וכמש"כ הטור (שמא, ט): "מיהו לית ליה רשות לאשולי לאחריני, דעל כרחך בתורת שאלה הוא דקאי גביה, ואין השואל רשאי להשאיל. ותו, דחיישינן דילמא מיתבר גבי שואל שני ומפסיד לקתא". הרי דאף להשאיל לאחר אינו יכול, הואיל ודינו כשואל ולא כבעלים. וע"ע בב"ח ס"ק ט.
ועוד מצאנו באור זרוע (ב"מ סי' שלד) שהסתפק, אם בשעה שהמשאיל משתמש בחפץ, אם חייב השואל באונסין. האם גם בשעה שהמשאיל משתמש, לא כלתה שאלתו של השואל וחיוביו, או שהמשאיל עצמו לא גרע משואל להתחייב הוא עצמו באונסין. ומסקנת האור זרוע, דמסתבר שאינו מתחייב באונסין בשעה שהמשאיל משתמש. וכן הביא מסקנתו בהג"א (ב"מ ח, לג): "ומיהו כל זמן שהוא ביד בעלים, לא מחייב באונסין". ומכל זה יש ללמוד שדינו של השואל בטובו כשואל, שאף היה מקום לחייבו בחיובי שמירה כשהמשאיל משתמש בחפץ, אך מסתבר שאינו מחויב, דלא גרע המשאיל עצמו מכל שואל.
אמנם כששואל בטובו שונה מכל שומר, מפני שאם נשבר הכלי, מחזיר שבריו, ואינו רשאי לתקן הכלי, דכן יש לפרש את דברי רב מרי בריה דרב אשי; ומהדר ליה קתיה. כך נראה לפרש לפי רש"י שם: וכשיפחות, שלא יהא ראוי, יחזיר לו שבריו, דהא לאו במתנה יהביה אלא שאלה הואי, ובטובו הוא, והאי לאו טוב הוא. אך ברש"י לא מפורש שאינו רשאי לתקן הכלי, אך אפשר דזה נכלל בגדר שאלה בטובו, דכיון שכבר אינו טוב, כלתה שאלתו. וכך פסק הרמב"ם בהל' שאלה ופקדון (א, ח): "השואל כלי מחבירו להשתמש בו ואמר לו השאילני דבר פלוני בטובת ... הרי השואל משתמש בו לעולם עד שיתבטל הכלי מלעשות מלאכתו ויחזיר שבריו או שיריו, ואין השואל רשאי לחזור ולתקן הכלי או לעשותו פעם אחרת". וכן פסק בשו"ע (חו"מ שמא, ו). ועיין במגיד שם, דדברי הרמב"ם הם כרש"י, אך הביא המגיד דיש מי שפירש, שאפילו נשבר, מתקנו ומשתמש בו ואינו מחזיר לו לעולם אלא הקתא שהוא הבית יד. ודברי היש מי שאומר הם דברי הראב"ד, שהביא הרשב"א בסוגיא (ב"מ קג, א): "אבל הראב"ד פירש, שאומר לו השאילני בטובתך שהיא גדולה עלי, ולפיכך משתמש בו והולך לעולם, ואפילו נשבר מתקנו ומשתמש בו ואינו מחזיר לו לעולם אלא הקתא שהוא הבית יד". ודעת הרא"ש (ב"מ ח, לג) לפרש כמש"כ הרמב"ם, דאינו רשאי לתקנו: "אמר רב אשי, ומיהדר ליה קתיה, לכשיפחת ולא יהא ראוי למלאכה, יחזיר לו שבריו ואינו יכול לתקנו, שלא היה שאול אצלו אלא כל זמן שהיה בטובו וראוי למלאכה". ועיין עוד בנימוק"י (ב"מ ס, א מעמוה"ר), ובמיוחס לריטב"א, ובמאירי, ובסמ"ע שמא, יט.
♦
ד.קנו מיניה
ומה שצריך קנין, עיין בנתיבות שמא, יב, דמבוארת מחלוקת הרי"ף ורש"י אם בטובו הכוונה לעולם (רי"ף בשם הגאון), או כשיטת רש"י דמשאיל לו כל זמן שהוא צריך. וכשיטת רש"י נקטו הרבה מהראשונים. ולשיטת רש"י צריך קנין מהבעלים, כדי שיהיה חיוב הגוף לשאלה, שהרי משאיל לשואל רק לזמן שהוא צריך, ולזמן שאינו צריך, אינו שאול לו, וכשמחזירו לבעלים ואח"כ צריך השואל, החיוב של המשאיל להחזיר לשואל הוא מכח הקנין שהוא חיוב הגוף: "וע"כ הפירוש בטובו לפי שיטת רש"י, דהיינו רק שהוא שאול לו כל זמן שהוא צריך, ובזמן שלא יצטרך יוחזר להמשאיל, ואחר כך כשיחזיר להשואל להשתמש בו יהיה חזור ושאול לו, לכך בלא קנין בטלה שאלה שניה, דכלתה משיכה ראשונה, מה שאין כן בשקנו מידו, איכא חיוב הגוף לחזור ולהשאיל לו כל זמן שיצטרך אף אחר החזרה". וכך פירש בחלקת יואב (חחו"מ סי' טז): "דע"כ כוונת רש"י ז"ל מטעם שיעבוד גופו להעמיד לו תמיד הכלי, דאי מכח קנין גופו (של הכלי), הרי פסקה הקנין בחזרה. וע"כ מכח שעבוד גופו, אף דהוא דבר מיוחד".ועיין בגידולי שמואל (ב"מ קג, א), שלמד מדברי הנתיבות, שאין גוף החפץ נקנה לשואל בקנין חליפין, דבחליפין לא מועיל חלות הקנין לאחר זמן, דהדרא סודרא למריה. אלא קנו מיניה היינו ששיעבד המשאיל גופו והתחייב להחזיר לשואל את החפץ בכל זמן שיצטרך השואל, ובכל חזרה חדשה, יעשה השואל קנין משיכה בחפץ. ומבואר שיש לעשות שני קנינים: המשאיל קונה בקנין ומשעבד גופו לשאלה בטובו, והשואל עושה קנין בחפץ, שהוא קניני שאלה, במשיכה או הגבהה וכיוצ"ב, כל פעם מחדש.
עוד הוסיף בגידולי שמואל, שבזמן חזרת החפץ למשאיל, אין לשואל שום זכות בחפץ, ואם משאיל מכר או הפקיר והקדיש או מת, אין ליורש ולוקח או זוכה מהפקר ופודה מהקדש שום חיוב להחזיר לשואל. וצ"ל, מחמת שהם לא שעבדו גופם לשאלה זו, דהחיוב הוא רק על המשאיל עצמו ששעבד גופו, ולשואל עצמו אין קנין או זכות בחפץ, מעבר למה שהשתעבד המשאיל עצמו. ולכאורה גם אם מת המשאיל, אין על היורש חיוב שהתחייב המשאיל, וצ"ע.
ומזה יש ללמוד לנדו"ד, שיכולים השותפים – הבעלים על הס"ת, להשאר בעלים על גוף הס"ת, ולהשאיל את הס"ת בטובו, ולשעבד גופם לשאלה זו, וגבאי ביהכנ"ס, שלוחי הציבור, יקנו את הס"ת בתורה שאלה בהגבהה. ויצוו הבעלים ליורשיהם ויבקשו מהם שלא יוציאו את הס"ת מביהכנ"ס. אמנם גם העצה האחרת שישאילו את הס"ת לשישים שנה, שפיר דמי, ויעשו כהבנתם.
♦
מסקנה
לאור האמור לעיל, לדעות שיש לשותפים מצוה בכתיבת ס"ת בשותפות, יכולים להשאיל את הס"ת בטובו לביהכנ"ס, ויקנו בקנין וישעבדו גופם לשאלה זו, והגבאים יקנו הס"ת בקנין לענין חיובי שמירה, וכן יעשו כל פעם שהמשאילים יקחו את הס"ת ויחזירו להם.♦ ♦ ♦