יו"ד איגוד בתי הדין לממונות, נשיא מכון פסקים
הגדרת בית דין כ"קבוע" והחובה להתדיין דווקא לפניו
רקע
משפחת א' הזמינו חתונה באולם אירועים ביישוב פלוני. שולמה מקדמה בעת חתימת חוזה ההזמנה. עקב התפרצות מחודשת של מגיפת הקורונה, שהיתה באותה שנה, וההגבלות על התקהלות, התבטל האירוע. משפחת א' תבעה ממר י', שהוא הבעלים של החברה שמפעילה את המקום, החזר המקדמה. לאחר שלא קבלו מענה, הם תבעו את י' בבית דין היישובי. י' נעדר למספר חדשים ולכן לא היה ניתן לקיים את הדיון בנוכחותו.בית הדין קיים דיון עם השותף של י'. השותף טען שהוא אינו הבעלים של החברה ולא יודע את פרטי האירוע, וצריכים להמתין עד פורים, כאשר י' יחזור.[3]
כאשר י' חזר, בית הדין פנה אליו לצורך קביעת תאריך לדיון. י' טען שוב שאיננו מעונין להופיע לפני בית דין זה (בגלל פסק קודם של בית הדין, שלא נוהל לפי שביעות רצונו), וטען שאין לבית הדין מעמד של "בית דין קבוע", מפני שאין בית קברות ביישוב. לסימוכין, י' ציין לסמ"ע יד, יא.
פסק דין זה סובב והולך בעקבות השאלה האם י' יכול לסרב להופיע לפני בית דין היישובי בטענה הנ"ל.
♦
פסק דין
בית הדין דוחה את טענת י' מכמה סיבות:א. מעיקר הדין.
ב. מכח המנהג שחייבים להתדיין לפני בית דין קבוע בעיר.
ג. על פי מה שהסמ"ע מסיים שם בדבריו: "וע"ש שכתב עוד שאין בדינים אלו אלא מה שעיני הדיין רואות, והביאו בד"מ ע"ש".
נפרט בע"ה.
מעיקר הדין אין ממש בטענת י'
הגמרא בסנהדרין (לא:) אומרת: "אמר אמימר הילכתא כופין אותו וילך למקום הועד (כאשר יש ויכוח בין התובע והנתבע היכן להתדיין, בעירם או בבית הועד). א"ל רב אשי לאמימר והא אמר רבי אלעזר כופין אותו ודן בעירו? הני מילי דקאמר ליה לוה למלוה, אבל מלוה? עבד לוה לאיש מלוה".פירוש הדבר, שאם המלוה דורש ללכת להתדיין בבית הועד - "וועד תלמידי חכמים הרבה שיהא זה בוש מהם", כפירוש רש"י שם ד"ה התוקף, שומעים לו, מהטעם ש'עבד לוה לאיש מלוה'. מיהו אם הלוה דורש להתדיין בבית הועד, לא שומעים לו, מהסיבה שנאמרה שם בגמרא: "אמר לפניו רבי אלעזר, רבי מי שנושה בחבירו מנה, יוציא מנה על מנה?!".
וכך פסק השו"ע (חו"מ יד, א) כלשון הרמב"ם (סנהדרין ו, ו), שהמלוה יכול להוציא את הלוה מעירם לבית הועד, אבל הלוה לא יכול להוציא את המלוה לבית הועד.
הרא"ש (סנהדרין ג, מא) הוסיף על פי הגמרא בב"ק (קיב:) שאם יש בית דין גדול בדור, היינו בית דין שהוא הסמכות העליונה בין בתי הדין, גם הלוה יכול לכוף למלוה להידיין שם, והרמ"א מביא את דבריו. הוספה זו אינה רלוונטית היום, מפני שכיום אין בית דין גדול שכל בתי הדין מקבלים אותו כסמכות העליונה בין בתי הדין, ולכן חוזרים לפסיקה שמבוססת על הגמרא בסנהדרין, שהמלוה יכול לכוף ללוה לצאת לבית הועד, והלוה לא יכול לכוף למלוה לצאת לשם.
ועיין ברא"ש הנ"ל שכתב: "ולאו דוקא לוה ומלוה אלא אפילו גזילות ומו"מ ומתנות וירושות וכל דבר שיש בו תובע ונתבע, דהאי טעמא דרבי אלעזר שלא יוצא מנה על מנה שייך בכל תובע". וכך פסק הנמוק"י שם וכך פסק הרמב"ם הנ"ל והשולחן ערוך הנ"ל.
ברם, הרמ"א שם (יד, א) הוסיף על דברי השו"ע, שכל זה מדובר כאשר התובע והנתבע גרים באותו עיר, ויש ויכוח אם לצאת להתדיין בבית הועד או לא. בזה יש למלוה עדיפות על הלוה והוא יכול לחייב אותו להתדיין בבית הועד. אבל אם התובע והנתבע גרים בערים שונות, התובע צריך לבוא לעיר של הנתבע, והמלוה אינו יכול לחייב את הלוה לבוא אל עירו. וז"ל הרמ"א: "התובע צריך לילך אמר הנתבע אם הוא בעיר אחרת, אע"פ שבעיר התובע הבית דין יותר גדול".
הדרכ"מ (יד, ג) הביא את מקור הדין מהמהרי"ק (א), שכתב: "דבר פשוט שאין התובע יכול לכוף לנתבע שילך חוץ לעירו לדון שם...". משמע שזה מעיקר הדין. הדרכ"מ הביא גם דברי התרומת הדשן (שה) שכתב דין זה. מיהו, מדבריו משמע שכך המנהג ולא מעיקר הדין. בין כך ובין כך, התובע צריך לבוא לעיר של הנתבע לדון שם.
לאור הנ"ל, הבא נתבונן בנידון דידן:
במקרה שלפנינו התובע והנתבע גרים בערים שונות. לפי הפסיקה הנ"ל, על התובע לבוא לעירו של הנתבע והתובע אינו יכול לחייב את הנתבע לבוא לעירו. והנה, זה בדיוק מה שקרה! התובע בא לעירו של הנתבע ותבע את הנתבע לדין בעירו! יש כאן קיום פסיקה זו. אם כן, איזו סמכות יש לנתבע לומר שהוא מוציא את התובע לעיר אחרת?! לא נאמר ברמ"א שהנתבע יכול לבחור בית דין שהוא מעונין בו, והתובע חייב ללכת אחריו לבית דין שהנתבע בחר! אם הדין היה כך, הנתבע יכול לדרוש להתדיין בבית דין מרוחק והמלוה יוציא מנה על מנה, ויש כאן היפוך היוצרות. נאמר רק שהתובע חייב לבוא לעירו של הנתבע. והרי בנידון דידן, התובע קיים פסיקה זו.
כאמור, אין שום פסיקה שמאפשרת לנתבע לסרב לדון בעירו כאשר התובע תובע אותו בעירו.
סיכום פרק זה:
מעיקר הדין, התובע צריך לבא לעיר הנתבע ולתבוע אותו לדין בעירו. זה מה שקרה בנידון דידן. אם כן, הנתבע חייב להתדיין בבית דין זה והוא אינו יכול לחייב התובע להתדיין במקום אחר.
כל זאת כתבנו מעיקר הדין, בלי להזדקק לפסיקת "בית דין קבוע בעיר". כעת נדון על כללי בית דין קבוע בעיר והאם הדבר תלוי בכך שיש בית הקברות בעיר.
♦
האם דין בית דין קבוע בעיר תלוי בכך שיש בית הקברות בעיר?
הרמ"א כתב (יד, א): "וכל זה מדינא, אבל כבר נהגו בזמן הזה שכל זמן שיש בית דין בעיר, אין אחד יכול לכוף חבירו שילך עמו לבית דין אחר, כי אין לנו עכשיו בית דין הגדול או בית הועד, ולכן לא יוכל לדחותו".ועיין דרכ"מ (יד, ב) שהביא מקור לפסיקה זו מדברי המרדכי (סנהדרין תשט) בשם האור זרוע (תלז): "כל היכא שיש בעיר מומחה, שיודע דין תורה לאמיתו, הרי זה דן בעירו בעל כרחו של תובע או של נתבע ולא מצי שום אחד מהם למימר נלך לבית הועד או לב"ד הגדול מפני הרמאין שלא ידחו עצמם מן הדין ותו דליכא לנו עכשיו מקום הוועד. וכן השיב רבי שמשון משנץ לרבי יעקב מקינון ז"ל וז"ל: חרם של מנהג בית דין הגדול בעירינו אודיעך, שאין אחד יכול לומר לבית דין הגדול או למקום הועד קאזילנא...". והדרכ"מ הוסיף על כך: "וכ"כ מהרא"י בפסקיו סה דכל מקום שיש בית דין בעיר וקבלו עליהם בני העיר, אין אחד יכול לומר שרוצה לדון חוץ לעיר אע"פ שחשובים יותר במקום אחר, והמנהג שכל השייך לבית החיים שלהם שייך לאותו בית דין עכ"ל".
מבואר שהחידוש של בית דין קבוע בעיר, הוא שכאשר יש בית דין קבוע הצדדים לא יכולים לומר שהם רוצים ללכת לבית דין הגדול או לבית הועד.
אם כן, כאשר תרומת הדשן הוסיף על הדין הנ"ל, שכל הקשור לבית החיים שלהם שייך לאותו בית דין, כוונת הדברים שאין אדם שגר באיזור בית הדין וקשור לבית החיים, יכול לומר שהוא רוצה להתדיין בבית דין הגדול או בבית הועד, אלא הוא כפוף לבית דין של בית החיים.
מדובר באחד שגר בכפר שאין בו בית דין, ודורש ללכת לבית דין הגדול בטענה שאין בכפר שלו בית דין! על כך מחדש תרומת הדשן, שאם הכפרים משתמשים בבית החיים ויש בית דין קבוע במקום בית החיים, בית דין של בית החיים הוא הוא בית דין הקבוע של הכפרים שמשתמשים בבית חיים זה, ולכן הוא לא יכול להוציא את הבעל דין שלו לבית דין הגדול.
אין כאן זכר לטענה שכביכול רק עיר עם בית החיים עליה חל דין בית דין הקבוע בעיר. אלא נאמר שכאשר אין בית דין קבוע במקום, בית דין של בית החיים הוא הוא בית הדין הקבוע של כפר זה.
בנוסף לכך, הרמ"א לא פסק את דברי תרומת הדשן להלכה. ואם היתה כאן קביעה שבית דין קבוע קיים רק בבית דין של עיר עם בית החיים, למה הרמ"א השמיט דין מרכזי שכזה?
ועוד, מה הסברא לומר שרק בית דין בעיר עם בית החיים יש לו דין בית דין קבוע?
ובנוסף, בכל הסוגיות שדנות בבית דין בעיר, כגון זה של סוף סנהדרין הנ"ל, לא מוזכר שמדובר דווקא בעיר שיש לה בית קברות!
ולכן נראה כמו שכתבנו, שכוונת תרומת הדשן היא להגדיר איזה כפרים שאין להם בתי דין, כפופים לבית דין של העיר המרכזית. אין כוונתו לפסוק שרק עיר עם בית הקברות, יכולה לזכות לבית דין קבוע בעיר.
לכן, הואיל וביישוב פלוני יש בית דין קבוע, שמרא דאתרא הקים ויושב בראשו, ורשויות הישוב פונות אליו לפתור סכסוכים בתוך הישוב, דינו כבית דין קבוע בעיר, אע"פ שאין ליישוב בית הקברות אלא הוא נזקק לבית הקברות של העיר הסמוכה (שממוקם באיזור התעשיה הקרוב אליה).
ואפילו אם נקבל את הסברו של י' בסמ"ע, שרק בית דין בעיר עם בית החיים יש לו דין בית דין קבוע, יוצא לדינא שבית דין הקבוע של האיזור, הוא בית הדין הקבוע של העיר הסמוכה. אם כן, י' יכול לדרוש שהדיון יתקיים בבית דין של אותה עיר. אין דברי הסמ"ע, גם לפי הסברו של י', מאפשרים לי' לבחור בית דין בעיר אחרת. שהרי בית דין הקבוע של האיזור הוא בית הדין של העיר הסמוכה. למיטב ידיעתנו, אין בית דין קבוע בעיר הסמוכה שפועל מטעם רשויות העיר. יש בית דין בשכונת מ' שרבני העיר מפנים לשם תיקים שבאים אליהם. וא"כ, אולי בית הדין מ' יכול להיחשב כבית דין הקבוע של העיר.
סיכום פרק זה:
עיר שיש לה בית דין קבוע, דין בית דין קבוע עליו גם אם אין בה בית הקברות. כפרים שאין להם בית דין קבוע, כפופים לבית הדין של העיר המרכזית שיש בה בית דין קבוע, אם הם משתמשים בבית החיים של עיר זו.
♦
"אין בדינים אלו אלא מה שעיני הדיין רואות"
הדרכ"מ, ובעקבותיו הסמ"ע הנ"ל, כתבו בשם תרומת הדשן שבדינים אלו אין אלא מה שעיני הדיין רואות. דברים אלו נכתבו בסימן פג, כאשר תה"ד דן בחשש שהצדדים ינסו לעכב את הדין על ידי טענות מטענות שונות.בנידון דידן, כאמור, י' נעדר לכמה חודשים והיה מעודכן שהתובעים ממתינים לדיון מולו. הוא היה מעודכן גם בדיון שהיה מול שותפו. גם כאשר י' חזר, הוא לא יצר קשר עם התובעים, וגם כאשר בית הדין פנה אליו, הוא העלה את טענתו שאינו רואה עצמו מחוייב להידיין בבית הדין של היישוב, אבל הוא לא יזם קביעת בית דין חלופי.
מכל זה, נראה שי' אינו 'זריז ונשכר' לסגור את הענין מול התובעים. אם כן, גם אם נאמר שאין לבית הדין היישובי דין בית דין קבוע, יש חשש שאם נאפשר לפנות לבית דין אחר, התביעה תתמסמס, כמו שנעשה עד כה.
סיכום פרק זה:
בעיני בית הדין, כדי לאפשר זירוז הדיון, טוב להידיין ביישוב ולא להתחיל פניה לבתי דין אחרים, מפני שיש בזה חשש שהתביעה תימרח.
♦
החלטות
א. בית הדין, לפנים משורת הדין, נותן לי' 10 ימים להמציא לבית הדין שטר בוררות חתום על תיק זה מול בית הדין הקבוע בעיר הסמוכה, אם אכן יש כזה, או בית הדין בשכונת מ'.ב. אם תוך 10 ימים הנתבע לא יגיש הסכם בוררות חתום על ידי בית דין בעיר הסמוכה, הדיון יחזור לבית דין זה.
ג. אם י' ימשיך בסירובו להתדיין בבית דין היישובי, בית הדין יאפשר לתובעים לממש את תביעתם בכל דרך חוקית שהיא, כולל פניה לערכאות.
♦ ♦ ♦