בית מדרש לדיינות - תורת שמעון, הר נוף ירושלים
מחיר שהוטבע על גבי מוצר בטעות
(תוקף חוקי הגנת הצרכן)
נשאלתי לגבי מי שנכנס לחנות מרשת חנויות מפורסמת, וקנה מוצר שעל גבו מוטבעת מדבקת מחיר שברור לכל שמחיר זה הוא נמוך מהמחיר המקובל בשוק, ומראה בבירור כי הוטבע בטעות על ידי אחד מעובדי החנות. ובאמת בקופת התשלום בעת סריקת הברקוד שע"ג המוצר, הראה המחשב כי המחיר יקר יותר מזה המופיע במדבקת המחיר. אך בהיות ויש חוק להגנת הצרכן (הנקרא גם 'חוק סימון מחירי מוצרים') המורה כי במקרה זה, המחיר שע"ג המוצר הוא הקובע, לכן שילם לבסוף את המחיר הנמוך.והשאלה היא, האם חוק זה תקף גם בדיני התורה. וכמו כן, האם צריך להודיע לבעלי החנות שיחליפו את מדבקות המחיר למחיר הנכון משום השבת אבידה.
♦
הכרעת הדין
א. בחלקו הראשון של חוק הגנת הצרכן בסעיף המדבר אודות חיוב המוכר למכור כמו המחיר הזול המוטבע ע"ג המוצר, אע"פ שמדין תורה אין המוכר חייב למכור כך, מכל מקום מצד דינא דמלכותא יש תוקף לחוק זה. ואין בקנס זה המוטל על המוכר חיסרון של אסמכתא, כיון שמנהג הסוחרים שנהגו בזה מבטל את דיני אסמכתא. [אמנם יש שלמדו בדעת מרן השו"ע כי גם מנהג לא מסלק אסמכתא, ולשיטה זו אפשר שהקונה כפי המחיר הזול מכח הקנס, גזל בידו].אולם במקרה שיש הפרש מחירים המורה בבירור על טעות הנעשית בתום לב, וכגון שחסרה סיפרה אחת במדבקת המחיר שע"ג המוצר, אסור לתבוע מהמוכר למכור במחיר הזול גם ע"פ החוק.
ב. בחלקו השני של החוק המורה כי במידה שהמוכר לא מוכר את המוצר במחיר הזול אפשר לתובעו בבית משפט עד סך של 10.000 ₪, בזה אין כל תוקף בדיני תורה, ובפרט לאור האיסור החמור להתדיין בערכאות.
ג. המוכר לא יכול לתלות מודעה המבטלת את החוק שבה נכתב כי המחיר הגבוה המופיע בקופה הוא הקובע, וזאת משום שחוקי הגנת הצרכן הם 'חוקים קוגנטים' שאינם ניתנים להתניה ע"פ החוק, וממילא גם בזה אמרינן דינא דמלכותא דינא, ואי"ז בכלל 'כל המתנה ע"ד שבממון תנאו קיים'.
ד. הקונה מחוייב להודיע לבעלים מדין השבת אבידה על ההפרש במחירים, אך כל זאת בתנאי שלא נגרם לו עי"ז הפסד כספי ואפילו מניעת רווח.
כמו כן ברשת חנויות גדולה הנסחרת בבורסה ויתכן שיש בה משקיעים גוים אי"צ לטרוח ולהודיע, הן מצד פטור ההשבה באבידת הגוי והן מצד שלכל שותף יש באבידה פחות משוה פרוטה הפוטר מהשבה.
♦
תשובה
א. בירור אודות חוק הצגת מחיר ע"ג המוצר (חוק להגנת הצרכן)
תחילה וראש חלה עלינו חובת ביאו'ר, האם יש תוקף בדיני תורה לחוק המחייב בעל עסק למכור לפי המחיר שמוטבע על גבי המוצר ולא כפי המחיר המופיע בסריקת הברקוד במחשב.ומבירור אודות החוק הנזכר (חוק הגנת הצרכן תשמ"א - 1981 פרק ד' סעיפים 17 א' – 17 ז'), עולה כי בחלקו הראשון החוק מתבסס על ענין חשיבות הצגת מחירים על גבי מוצר או שירות בכדי להביא לידיעת הצרכן את עלות העסקה לפני ביצועה, וזאת בכדי לתת לו החלטה מושכלת לגבי העסקה אותה הוא מתכווון לבצע, וכן כדי להשוות מחירים עם מוצרים מאותו סוג. ולפיכך החוק קובע כי במקרה של אי התאמה במחיר בין מחיר מדף למחיר קופה, זכותו של הצרכן לעמוד על כך שישלם כפי המחיר המופיע על גבי המוצר, על אף שמחירו בקופה גבוה יותר.[2]
בחלקו השני של החוק נאמר כי סירוב המוכר להחזיר לצרכן את ההפרש בין המחיר שהוצג על המוצר למחיר בקופה, יכול לשמש עילה לתביעת פיצוי בבית משפט לתביעות קטנות ללא הוכחת נזק עד עד סך של 10.000 ₪.
והנה יש לדון בחוק זה, שעיקרו הוא לטובת הצרכן, ונראה ברור מתוכן החוק כי מה שהלקוח יכול לדרוש לשלם מחיר נמוך כפי שמופיע על גבי המוצר, הוא כעין הענשה והטלת סנקציה על בעל החנות שהטביע מחיר נמוך על גבי המוצר, ויתכן והלקוח לא ישים לב וישלם בקופה כפי המחיר הגבוה המופיע בעת סריקת הברקוד. כמו כן, ענין זה הוא כעין קנס על בעלי החנות שלא משליטים סדר בחנותם ובמוצריהם, ולכן גם אם עובד החנות הוא זה שהטביע מחיר מוטעה ע"ג המוצר, אין זה פוטר את הבעלים מיישום חוק זה.
ולפי זה נראה כי אם ברור לכל שהטבעת המחיר היתה בטעות, וכגון שחסרה סיפרה במחיר המראה בבירור כי המחיר נכתב בטעות (לדוגמא: נכתב 15 ₪ במקום 150 ש"ח), אזי הדין הוא שאסור לקנות את המוצר במחיר הזול, והוא איסור גזל ממש. וכ"כ הגר"ש זעפראני שליט"א בשו"ת שמרו משפט (ח"א סי' לז).
♦
ב.מנהג הסוחרים בטעות ודין התורה בזה
אולם מאידך, עינינו הרואות כי על אף שנראה ברור שזו כוונת החוק, מכל מקום דרך הסוחרים להתייחס לחוק זה כמי שהקובע בו הוא המחיר שע"ג המוצר ללא הבחנה בין טעות או כוונה בהטבעת המחיר על גבי המוצר.[3]אכן, יתכן שמה שנפוץ כיום להתייחס בפועל למחיר המוטבע ע"ג המוצר, הוא מחמת אי ידיעת החוק, וגם בזה יש לעיין האם נהפך למנהג הסוחרים וכאילו קיבלו זאת בני העיר עליהם, והאם המנהג בזה משנה את הדין.
ונראה כי מצד דיני התורה הסברא הפשוטה נותנת לומר כי אין חיוב על המוכר למכור כפי המחיר השגוי שמופיע ע"ג המוצר, ובפרט אם הדבר נעשה בטעות ובתום לב. וזאת ממה נפשך, שהרי במקרה של טעות לפני הקנין הרי שהמוכר בודאי יכול לחזור בו, וגם אחרי הקנין, אם הוא מוכיח שזה מחיר לא סביר יכול הוא לחזור בו, וכל שכן במקרה שהטעות היתה בהפרש של סכום גדול מאוד. וכמבואר כל זה בשו"ע ובפוסקים (חו"מ סי' רכז ס"ד).
ויתרה מזאת, מכיון שמדבקת המחיר מודבקת בדרך כלל על ידי אחד מהעובדים בחנות, שהוא שליח של בעל החנות, ואם כן קביעת המחיר הנמוך לא נעשתה ע"י בעל החנות אלא על ידי אחד משליחיו, ובמקרה כזה מעשיו של העובד בטלים, כפי הכלל שנפסק בדיני שליחות שיכול המשלח לומר לשליח "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי", כמבואר בגמ' (קידושין מב:) ובשולחן ערוך (שם ס"ט). [וגם בעובד שיש לו סמכות מצד הבעלים, בדר"כ אין זו סמכות למחול על טעויות כגון אלו].
♦
ג. דין אסמכתא בחיוב קנס במנהג הסוחרים – שני חלקי החוק
אמנם לגבי עצם החוק ביחס לדין תורה יש ב' חלקים. האחד הוא החיוב המוטל על המוכר למכור את המוצר כפי המחיר הזול המוטבע על גביו, והשני הוא אפשרות התביעה של הלקוח במקרה שהמוכר מסרב למכור במחיר הנמוך, שע"פ חוק יש אפשרות לבית המשפט לקנוס את המוכר בתשלומי פיצוי בסכום של עד 10.000 ₪.והנה, לגבי חלקו הראשון של החוק, היה מקום לומר שמכיון שהחיוב המוטל על המוכר למכור כהמחיר הזול הוא בתור קנס על כך ששירותו לקוי כלפי הלקוחות, הרי שיש כאן בעיה של אסמכתא. וזאת, משום שחיוב זה הוא על ספק שמא יכול המוכר להוכיח שהמחיר הוטבע בטעות, וקיימא לן (ב"ב קסח. שו"ע חו"מ סי' רז) דאסמכתא לא קניא.
אמנם יש לדחות, שמכיון שנפסק להלכה שמנהג מבטל אסמכתא, כמבואר בתוס' (ב"מ סו ד"ה ומניומי) שכתבו וז"ל: ומיהו קנס שעושין בשעת שידוכין מהני אפי' לא קנו בבי"ד חשוב, כיון שנוהגין בו כל העולם מידי דהוי אסיטומתא דקניא. עכ"ל. הרי דס"ל דבמקום שנהגו להתחייב באסמכתא, הוי כסיטומתא דקניא, ולא הוי אסמכתא. וכוותיהו פסק הרמ"א (אה"ע סי' סא ס"ה) שכתב וז"ל: כל דבר שנהגו במדינה בשטרות, אפי' שאינו כתיקון חכמים הולכים אחריו. ע"כ. ושם מדובר אף שכתוב אסמכתא בשטר, כמבואר מדברי מרן השו"ע שם. וכ"פ גם בסי' נ (ס"ו) לענין קנסות השידוכין דאין בהם אסמכתא. ע"ש. וכן הביא בפתחי תשובה (סי' רא סק"ב) משו"ת החת"ס (חו"מ סי' סו אות ב) דבמקום מנהג הסוחרים הנקרא קנין סיטומתא, אין חיסרון של אסמכתא, שהרי הטעם שאסמכתא לא קניא הוא משום דלא סמכא דעתיה, ומכיון שנהגו בכך, שפיר סמכא דעתיה וקני. [והמדקדק בדבריו שם יראה, שגם לסוברים דלא מהני סיטומתא בדבר שלא בא לעולם, יודו דמ"מ כלפי החיסרון של אסמכתא סיטומתא קניא]. וכ"כ בשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"א סי' יב ד"ה אך באמת). וכ"כ בתשו' בית אפרים (מרגליות, חחו"מ סו"ס לד). וכ"פ בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קע אות כ וכג). וגם בספר פתחי חושן (קנינים פכ"א הערה כה) הביא דברי החת"ס ומשמע שסובר כמוהו. וע"ע בפסקי דין הרבניים (ח"ה עמ' רנח-רעא ובח"ה עמ' ער וע"ע בפסקי דין - ירושלים דיני ממונות ח"א פס"ד עמ' סא) בתשובת הגר"י עדס זצ"ל, ובתשובה אחרת להגר"ע הדאיה זצ"ל ולמרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שבקנסות שעושים בהפרת חוזה אין בזה משום אסמכתא מחמת מנהג הסוחרים. וכ"כ הגר"ש זעפראני שליט"א בשו"ת שמרו משפט (ח"א סי' ל). ע"ש.
נמצא לפי זה, כי בחלקו הראשון של החוק, המחייב את המוכר לתת את המוצר במחיר הזול, שהוא בתורת קנס וענישה למוכר, אין בעיה של אסמכתא מכיון שכך נהגו הסוחרים, ומנהג הסוחרים מבטל אסמכתא.
אך לגבי חלקו השני של החוק הנותן אפשרות לתביעת המוכר בבית משפט לתביעות קטנות באם הוא מסרב למכור כהמחיר הזול, וביהמ"ש יכול לחייבו בפיצויים של עד סך של 10.000 ₪. בזה ודאי שהוא אסמכתא גמורה, מכיון שאין כאן ענין של מנהג אלא הכל תלוי בהחלטת ביהמ"ש. וגם בדין תורה אין תוקף לקנס זה כלל ועיקר, ובפרט לאור האיסור החמור ללכת ולהתדיין בערכאות.
איברא, דיעויין מ"ש כמוהר"ר עובדיה יוסף טלידאנו שליט"א בשו"ת משיב משפט (ח"א חיו"ד סי' יד ד"ה אלא דהנה הרשב"א) ובספר משפט הקנין (ח"ג עמ' שנט בדעת משפט אות ב) ללמוד בדעת מרן השו"ע שלא מהני גם מנהג לסלק אסמכתא, ולפי שיטה זו, לבני ספרד גם לגבי חלקו הראשון של החוק, אפשר שהנוטל מבעל החנות כפי המחיר הנקוב מכח הקנס, גזל בידו.
♦
ד.דינא דמלכותא כלפי חוק להגנת הצרכן
אלא דיש לעיין לגבי חיוב המוכר למכור במחיר הזול, האם אמרינן בזה דינא דמלכותא דינא וחוק זה תקף גם בדין תורה, או שמא בזה לא אמרינן כלל זה.[4]ונראה שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים והאחרונים וגדולי הפוסקים האם אמרינן דינא דמלכותא בעניינים שבין אדם לחבירו שאין בהם תועלת למלך. ודעת הרמ"א ברורה בכמה מקומות כי גם בדברים של בין אדם לחבירו, כל שיש תיקון למדינה או לחברה אמרינן בזה דדמ"ד (כ"כ הרמ"א בחו"מ בסימן עג סעיף יד לגבי דיני משכונות, וכ"כ בסי' קנד סעיף יח לגבי חזקת חלונות, וכ"כ בסי' רנט ס"ז לגבי השבת אבידה בזוטו של ים, וכ"כ בסי' שנו ס"ז ובסי' שס"ח ס"א לגבי השבת גזילה לאחר יאוש וש"ר, וכ"ה בסי' שסט סו"ס יא. ע"ש). ואילו בדעת מרן השו"ע יש מחלוקת עניפה בגדולי האחרונים, ובתשו' אחרת ('תוקף דינא דמלכותא בדין שבין אדם לחבירו') הארכנו בזה להוכיח כי גם מרן השו"ע מודה לרמ"א במקום שיש מנהג, דאמרינן דדמ"ד גם בדבר שאין בו תועלת למלך. ויתכן שגם החולקים וסוברים בדעת מרן השו"ע כי בכה"ג לא אמרינן דינא דמלכותא דינא, שמא בנידון דידן יודו משום שחוק זה הוא חוק פרטי הנועד להגן על הלוקח מול המוכר, ולא חוק ציבורי שבו ניתן לדון האם יש בו תועלת למלך.
זאת ועוד, מאחר שכיום לא ניתן לפתוח חברה או חנות אלא ע"פ חוקי הצרכנות, הרי זה כתנאי שהותנה עמו, שנתינת השירותים ויתר התנאים יהיו ע"פ תנאי החוק, והוי כקיבלו עלייהו, וכל הבא לקבל מהם שירות או לקנות מקח, אדעתא דהכי נכנס אליהם, ומש"ה יש תוקף לחלקו הראשון של החוק גם ע"פ ד"ת, ואין בכך חסרון של אסמכתא.
אמנם לפי"ז יוצא שחנות שאינה מנוהלת ע"פ חוקי הצרכנות, וכגון מכירה ביתית שאין עליה דיווחי מס וכדו', אסור לקנות את המוצר שהוטבע ע"ג מחיר זול בטעות מחשש גזל.
ה.האם יש תוקף לחוק היוצר מנהג שמטיל קנס בלית ברירה
אמנם ראיתי מי שרצה לטעון כי מכיון שהחוק להגנת הצרכן מיושם אצל בעלי החנויות בדרך אילוץ ובלית ברירה, מכיון שבדרך כלל המוכרים מנסים לחזור בהם ורק כשהקונה מתעקש הם משתפים עמו פעולה בעל כורחם, אין לראות בעובדה שרוב הסוחרים מתחשבים בחוק כמנהג, היות והסכמת הסוחרים נובעת מחשש של קנסות, ולא מהסכמה אמיתית. וכבר כתב בשו"ת הרשב"א (ח"ב סי' רסח) כי מה שמנהג מבטל הלכה, הוא משום דהוי כאלו התנו ביניהם כך, והוי ככל תנאי שבממון שתנאו קיים. ובהגהות אמרי ברוך (חו"מ סי רמח סק"א) כתב, שרק אם קיבלו את החוק ברצונם מהני. ע"ש. וכיוצא בזה עיין בשו"ת משפטיך ליעקב (ח"ו סי' כב) שרצה לומר, כי גם מה שבעל החנות חבר באיגוד הסוחרים, אי"ז נחשב כאילו קיבל את החוק עליו, מכיון שהוא מקיים את החוק בעל כורחו. ע"ש.[5]אך אחר המחילה יש להשיב על זה, כי מאחר שכל הפותח חנות ומקבל רישיון עסק במדינת ישראל הוא על דעת חוקי החברות, וכעין המבואר בשו"ע (סימן רלב ס"ו) שכתב וז"ל: "שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך". ומכיון שבעל החנות מקבל גם הטבות מהמדינה, אזי א"א לאחוז את החבל משני קצוותיו, והיינו גם לקבל מהמדינה זכויות וגם לא ליישם עונשים וחובות במקרה של מחיר מוטעה ע"ג מוצרים שבבעלותו העומדים למכירה. ואחר כותבי זאת, ראיתי שכ"כ גם הגר"י זילברשטין שליט"א (קו' ווי העמודים מס' 28 סי' ט). ע"ש.
אכן, באופן שמוכח לעין הלקוח שאירעה טעות, גם ע"פ חוק, אין לו זכות לתבוע את ההפרש, וכלשון החוק (שם פרק ג סעי' 10): "רשאי הצרכן לשלם לפי הסכום הנמוך, זולת אם הוכיח העוסק כי מקור אי ההתאמה בטעות בתום לב שהצרכן יכול היה להבחין בה בנסיבות העסקה".
אולם מן המוכרח להוסיף בזה, כי במקרים רבים המחיר שע"ג המוצר הוא זול באופן משמעותי מהסבירות המקובלת במחיר מוצרים כגון אלו, אך גם בקופה המחיר נשאר כפי שהוטבע ע"ג המוצר, ובמקרה זה נראה פשוט כי זה המחיר שקבע הבעלים ויכול לקנות את המוצר במחיר זה ללא כל חשש.
♦
ו.התניית המוכר נגד 'חוק קוגנטי' (שאינו ניתן למחילה)
לאחר שהשכלנו בכל זאת יש לעיין האם מנהל החנות יכול לתלות שלט הניכר לעיני כל, ובו יכתב כי בכל מקרה של סתירה בין המחיר המוטבע ע"ג המוצר לבין המחיר המופיע בקופה, המחיר יקבע כפי המופיע בקופה. ובכך מגלה המוכר את דעתו להדיא, כי אין הוא מוכר על דעת החוק והמנהג.ובפשטות היה נראה כי דבר זה הוא בכלל מה שנפסק להלכה (שו"ע אהע"ז סי' לח ס"ח וסי' סט ס"ה ע"פ הגמ' ב"מ פג. וצד. ובעוד מקומות) כי כל תנאי שבממון תנאו קיים, וכיון שגם הלקוח יודע זאת וסבר וקיבל, אזי אין בכוחו לדרוש מהמוכר למכור כהמחיר הזול.
אולם מכיון שכל תוקפו וכוחו של חוק זה בדיני תורה הוא רק משום הכלל של דינא דמלכותא דינא כמו שנתבאר לעיל, וסעיף זה בחוק כלול בחוק להגנת הצרכן, ומפאת שחוק זה הינו 'חוק קוגנטי' והיינו שהוא חוק שאינו מותנה בהסכמת הצדדים כבשאר החוקים, ולא מועילה בו מחילה אפי' ע"י חתימה על חוזה בין המוכר לצרכן, ומשכך, שורת הדין נוטה לומר כי לא יועיל לבעל החנות לתלות שלט המתנה בניגוד לחוק, והוא בכלל דינא דמלכותא דבמקום שהחוק אוסר על התנייה בין הצדדים, גם לא יועיל להתנות באופן מפורש, ובזה לא אמרי' כל תנאי שבממון קיים.
גם הלום ראיתי אחרי רואי להגר"א וייס שליט"א (גאב"ד דרכי תורה) בשו"ת מנחת אשר (ח"ב חחו"מ סי' קכד אות ב) שכתב כדברים אלו ממש לגבי הסעיף בחוק להגנת הצרכן המחייב את המוכר להחזיר תשלום על מוצר שהוחזר תוך שבועיים ימים מעת הקניה, והמוכר רוצה לתלות מודעה בחנות שאינו מחזיר מוצרים שנרכשו, וע"ש שנקט שבחוק קוגנטי א"א להתנות ואי"ז בכלל מתנה על דבר שבממון שתנאו קיים. וביאר טעמו, כי יש לומר דכאשר זה גופא דינא דמלכותא שלא יוכל המוכר לכוף את דעתו על הלוקח, וחוק זה בא להגן על הלוקח, מסתבר שכך יהיה גם דין תורה, וכל כה"ג לא אמרינן כל תנאי שבממון קיים. והרי זה כאילו אמרה תורה או תיקנו חכמים שלא יוכל אדם להשתמט מחובתו, וכך דיינינן גם לגבי דדמ"ד, דבמקום שהחוק אוסר על צד א' לפגוע בזכויותיו של צד אחר והחוק שולל להדיא את תוקף הסכמת הצדדים בענין, לא תועיל אף התניה מפורשת.
ובפרט לפי מה שנתבאר, כי אין חוק זה קשור למנהג הסוחרים גרידא, אלא הוא ענין פרטי בין מקים העסק לבין רשויות המדינה והחוק. ומחמת טעם זה גם א"א להתנות נגד חוק זה בכל אופן.
♦
ז.חיוב השבת אבידה במקרה זה
ולאחר כל זאת נותר לדון, האם מחוייב הקונה מדין השבת אבידה להודיע לבעלי החנות על המחיר הזול שהוטבע בטעות ע"ג המוצרים.ונראה כי ענין זה אינו שונה מכל דיני אבידה הרגילים, ומחוייב להודיע לבעל החנות וכמבואר בגמ' (ב"מ לב.) שהצלת נכסי חבירו היא בלל השבת אבידה. ולא גרע ממה שכתב בקונטרס ליקוטי אמרים לבעל החפץ חיים (פרק ב ד"ה ועוד) וז"ל: אם יודע הקונה שסחורה זו שחפץ לקנות, נתייקרה, והמוכר אינו יודע מזה, צריך הקונה להודיעו שהסחורה נתייקרה בכך וכך. עכ"ל. ומבואר מדבריו שמוטל על הקונה להודיע למוכר שמחיר החפץ עלה ונתייקר. וא"כ כל שכן באופן שהמוכר בעצמו טעה, פשוט וברור שמוטל על הקונה להעמידו על טעותו.
אולם במקרה שחנות זו היא חלק מרשת חנויות גדולה הנסחרת בבורסה ויתכן שחלק ממחזיקי המניות הם גוים, אין הוא מחוייב להודיע לבעלים. ועוד יש לומר בזה, דמכיון שבעלי המניות נחשבים כשותפים ממילא יש לכל אחד פחות משוה פרוטה במוצרים אלו, ובכה"ג אין חיוב השבה כפי שפסק מרן השו"ע (חו"מ סי' רסב ס"ב). וכמו כן, במקרה שצריך לטרוח עבור האבידה ויבוא על ידי כך להפסד ממון או גרם הפסד ממון ואפילו למניעת רווח, פטור הוא מלהתעסק בהשבת אבידה, כמבואר בפוסקים (ע' שו"ע שם סי' רסה ס"א, וע"ע בסמ"ע סי' רסד סק"א).
וכמו כן, אם נודע למוכרים מהטעות או שכבר מכרו ממוצרים אלו לכמה לקוחות, אפשר לתלות שמחלו, ואי"צ לנסות להעמידם על טעותם.
ולכאורה היה מקום להקשות, דמאחר שיש חיוב השבת אבידה לכאורה ברגע שהרים הלקוח מוצר אחד על מנת לקנותו נעשה שומר אבידה עבור המוכר. אך זה אינו, מכיון שכלפי אותו מוצר אינו נחשב כשומר אבידה מכיון שמותר לו לקנותו במחיר הזול כפי החוק התקף גם בדין תורה. ורק לגבי שאר המוצרים שאין בכוונתו לקנותם ומוטבע עליהם בטעות מחיר זול, מוטל עליו להודיע לבעלים משום השבת אבידה שיתחסר המוכר מלקוחות אחרים.
♦ ♦ ♦