הרב ישראל איסר צבי הרצג
הר נוף, ירושלים

סוגיא דכפרת בגדי כהונה

שתי סוגיות מקבילות וההבדלים בלשונותם

שתי סוגיות דומות מאוד מופיעות בזבחים פ"ח ע"ב ובערכין ט"ז ע"א - ע"ב. למרות הדמיון בין הסוגיות, יש שינויים בולטים בפירושי רש"י בשני המקומות. ננסה כאן לתת הסבר למה רש"י פירש גמרות שנראות כמעט זהות באופנים שונים.
נצטט קודם את שתי הסוגיות עם רש"י. המילים שבהן יש שינוי בין שתי הסוגיות הן מודגשות.
זבחים פ"ח ע"ב:
ואמר רבי עיניני בר ששון למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין כתונת מכפרת על שפיכות דם שנאמר וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם מכנסים מכפרת על גילוי עריות שנאמר ועשה להם מכנסי בד [לכסות (את) בשר ערוה] מצנפת מכפרת על גסי הרוח מנין אמר רבי חנינא יבא דבר שבגובה ויכפר על גובה אבנט מכפר על הרהור הלב היכא[2] דאיתיה חושן מכפר על הדינין שנא' ועשית חושן משפט אפוד מכפר על עבודת כוכבים שנאמר אין אפוד ותרפים מעיל מכפר על לשון הרע מנין א"ר חנינא יבא דבר שבקול ויכפר על קול הרע וציץ מכפר על עזות פנים בציץ כתיב והיה על מצח אהרן ובעזות פנים כתיב ומצח אשה זונה היה לך איני והא"ר יהושע בן לוי שני דברים לא מצינו להן כפרה בקרבנות ומצינו לו כפרה ממקום אחר ואלו הן שפיכות דמים ולשון הרע שפיכות דמים מעגלה ערופה ולשון הרע מקטרת דתני רב חנניה מנין לקטרת שמכפרת שנאמר ויתן את הקטרת ויכפר על העם ותני דבי רבי ישמעאל על מה קטורת מכפרת על לשון הרע יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי קשיא לשון הרע אלשון הרע קשיא שפיכות דמים אשפיכות דמים לא קשיא הא דידיע מאן קטליה הא דלא ידיע מאן קטליה אי דידיע מאן קטליה בר קטלא הוא במזיד ולא אתרו ביה ולשון הרע אלשון הרע נמי לא קשיא הא בצינעא הא בפרהסיא.
ערכין ט"ז ע"א – ע"ב:
א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין על לשון הרע דכתיב מלשני בסתר רעהו אותו אצמית על שפיכות דמים דכתיב ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע וגו' ועל שבועת שוא דכתיב ויאמר נעמן הואל קח ככרים וכתי' וצרעת נעמן תדבק בך וגו' ועל גילוי עריות דכתיב וינגע ה' את פרעה נגעים וגו' ועל גסות הרוח דכתיב ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעול בה' אלהיו והצרעת זרחה במצחו ועל הגזל דכתיב וצוה הכהן ופנו את הבית תנא הוא כונס ממון שאינו שלו יבא הכהן ויפזר ממונו ועל צרות העין דכתיב ובא אשר לו הבית [וגו'] ותנא דבי ר' ישמעאל מי שמיוחד ביתו לו איני והא אמר ר' ענני בר ששון למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין כתונת מכפרת על שפיכות דמים דכתיב ויטבלו את הכתנת בדם מכנסים מכפרים על גילוי עריות דכתיב ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה מצנפת מכפרת על גסי הרוח כדרבי חנינא דא"ר חנינא יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה אבנט מכפרת על הרהור הלב אהיכא דאיתיה (דכתיב והיה על לב אהרן) חושן מכפר על הדינין דכתיב ועשית חושן משפט אפוד מכפר על עבודה זרה דכתיב אין אפוד ותרפים מעיל מכפר על לשון הרע אמר הקדוש ברוך הוא יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול ציץ מכפר על מעשה עזי פנים כתיב הכא והיה על מצח אהרן וכתיב התם ומצח אשה זונה היה לך לא קשיא הא דאהנו מעשיו הא דלא אהנו מעשיו אי אהנו מעשיו אתו נגעים עליה אי לא אהנו מעשיו מעיל מכפר והא"ר סימון אמר רבי יהושע בן לוי שני דברים לא מצינו להם בקרבנות כפרה בדבר אחר מצינו להם כפרה שפיכות דמים ולשון הרע שפיכות דמים בעגלה ערופה ולשון הרע בקטרת דתניא ר' חנינא למדנו לקטרת שמכפרת דכתיב ויתן את הקטרת ויכפר על העם ותנא דבי רבי ישמעאל על מה קטרת מכפרת על לשון הרע אמר הקדוש ברוך הוא יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי קשיא שפיכות דמים אשפיכות דמים קשיא לשון הרע אלשון הרע שפיכות דמים אשפיכות דמים לא קשיא הא דידיע מאן קטליה הא דלא ידיע מאן קטליה דידיע מאן קטליה בר קטלא הוא במזיד ולא אתרו ביה לשון הרע אלשון הרע ל"ק הא בצינעא הא בפרהסיא.
עיקר ההבדל בין שתי הסוגיות הוא שבערכין המימרא דר' ענני בר ששון הובאה כקושיא על המימרא של ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן, ובסוגיא דזבחים לא מופיעה המימרא של ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן, וממילא, מימרא דר' עיניני בר ששון עומדת בפני עצמה. כתוצאה ישירה מהבדל זה, בערכין מופיע בסוגיא תירוץ לקושיא על המימרא של ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן, ובזבחים אין תירוץ מכיון שאין קושיא. הגם שיש עוד הבדלים רבים בין שתי הסוגיות, הבדלים אלו נראים קטנים יחסית ופחות משמעותיים.
♦

ההבדלים בין פירושי רש"י לשתי הסוגיות

לא כן בנוגע לפירושי רש"י לשתי הסוגיות. ההבדלים ביניהם הם גם רבים וגם בולטים [השמטנו את דברי רש"י בהתחלת הסוגיא בערכין, שנוגעים רק לדברי הגמרא שם ואין להם דברים מקבילים בזבחים]:
זבחים פ"ח ע"ב:
למה נסמכה. בצו את אהרן זאת תורת העולה זאת תורת החטאת והאשם וזבח השלמים והדר קח את אהרן ואת הבגדים.
ויטבלו את הכתנת. רמז הוא לעתיד שיכפר שפיכת דמים בכתנת טבילה היינו כפרה.
לכסות את בשר ערוה. לחפות על גילוי עריות.
אהיכא דאיתיה. שהיו חוגרין כנגד אצילי ידיהן דהיינו כנגד הלב כדילפינן בפרק שני מולא יחגרו ביזע.
אין אפוד. נגלה עון תרפים הא יש אפוד אין תרפים כך שמעתי במסכת ערכין.
דבר שבקול. פעמונים שבו.
[ויכפר] על העם - במחלוקת קרח שהוא לשון הרע [שנאמר] אתם המיתם וגו'.
שבחשאי. שהיה לבדו שם כדתנן פורשין בין האולם ולמזבח בשעת הקטרה וכל שכן מן ההיכל שנאמר וכל אדם לא יהיה וגו' בסדר יומא.
ידיע מאן קטליה. כתונת מכפרת על הציבור שלא יענשו.
בר קטלא הוא. וכל כמה דלא קטליה מיענשי דכתיב [ולארץ] לא יכופר וגו'.
ומשני במזיד ולא אתרו ביה. דלאו בר קטלא הוא הילכך ציבור מתכפרי בכתונת והוא נגעים באים עליו כדאמר בערכין.
בצינעא. דהוה דבר שבחשאי קטרת מכפרת שהוא מעשה חשאי.
בפרהסיא. שהוא דבר שבקול קול פעמונים מכפר עליו.
ערכין ט"ז ע"א – ע"ב:
למה נסמכה כו'. בפרשת ואתה תצוה נסמכה ענין המילואים לבגדי כהונה.
ויטבלו את הכתנת בדם. רמז היה להם שטבילת כפרת דמים עולה ע"י כתנת.
אין אפוד ותרפים. בזמן שאין אפוד הוי עון תרפים.
שבקול. פעמוני המעיל נשמעין על מעשה קול לשון הרע ואת אמרת נגעים אתו עליה.
אהנו מעשיו. שנתקוטטו על ידו ואי קשיא אמאי לא מותיב ליה משפיכות דמים וגילוי עריות דקאמר לעיל נגעים באין עליהם והכא תניא דבגדי כהונה מכפרין תריץ דהא דתני בגדי כהונה מכפרין לאו עליה דידיה אלא על האחרים שעל ידו נענשין דבשפיכות דמים כתיב כי הדם הוא יחניף וגו' ובגילוי עריות כתיב ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה אבל לשון הרע לא אשכחן דמיענשי ביה אחריני.
שבחשאי. קטורת נעשית בהיכל בחשאי כדתניא בפרק הוציאו לו במסכת יומא פורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה לשון הרע בחשאי הוא.
קשיא שפיכות דמים וכו'. דקאמרינן לעיל בגדי כהונה מכפרין על אחרים וקא חזינן דעגלה ערופה מכפרת על אחרים דעל ההורג אינה מכפרת דקיימא לן בסוטה שאם נתערפה העגלה ואח"כ נמצא ההורג מנין שהוא נהרג תלמוד לומר ולארץ לא יכופר וגו'.
קשיא לשון הרע. דלעיל דקתני דבגדי כהונה מכפרין.
לא ידיע מאן קטליה. עגלה מכפרת.
בר קטלא הוא. וכל כמה דלא מיקטל לא מיכפרי אחריני דכתיב ולארץ לא יכופר וגו'.
בצינעא. דמעשה חשאי קטרת מכפרת.
בפרהסיא. דאמעשה קול הוא מעיל מכפר.
נעמוד על כמה מהשינויים בין פירושי רש"י בשתי הסוגיות.
♦
א. הגליון הש"ס גם בערכין וגם בזבחים מעיר שדברי רש"י בערכין בד"ה למה נסמכה סותרים את דבריו בזבחים. בערכין מפרש רש"י שהגמרא מדברת על הסמוכין בפרשת תצוה, ובזבחים הוא מפרש שהמדובר הוא הסמוכין בפרשת צו.[3] בנקודה זו לשון הגמ' משמע ששתי הסוגיות מביאות היקשים שונים, שבזבחים איתא "למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה", וכנראה שהבין רש"י מזה שמדובר במקום שפרשת קרבנות מופיעה בכתוב לפני פרשת בגדי כהונה, כמו בפרשת צו, ואילו בערכין הסדר הפוך - "למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות", שמשמע לרש"י שמדובר במקום שפרשת בגדי כהונה מופיעה לפני פרשת קרבנות, כמו בפרשת המילואים. כך משמע גם מהמשך הסוגיא, שהסוגיא דערכין נוקטת לשון "כתיב הכא והיה על מצח אהרן" משום שלפי הסוגיא ההיא "פרשת בגדי כהונה" שמזכיר רב ענני בר ששון היא הפרשה בפרשת תצוה שממנה מצטטים "והיה על מצח אהרן", ואילו בזבחים הלשון הוא "בציץ כתיב והיה על מצח אהרן" משום ש-"פרשת בגדי כהונה" שהזכיר רב עיניני בר ששון היא בפרשת צו, ולא שייך לומר "הכא" בנוגע לפסוק בפרשת תצוה בסוגיא ההיא. אבל הא גופא צריך ביאור, למה שתי הסוגיות מביאות מקורות שונות למימרא דרב ענני בר ששון.
בנוסף לזה:
ב. בערכין כתב רש"י בד"ה ויטבלו את הכתונת בדם: "רמז היה להם שטבילת כפרת דמים עולה ע"י כתונת". משמע שהאחים רצו לכפר על מה שהם עשו. בזבחים בד"ה ויטבלו את הכתונת כתב רש"י: "רמז הוא לעתיד שכפרת שפיכת דמים בכתונת, טבילה היינו כפרה". משמע שהאחים לא באו לכפר בעד עצמם על ידי הטבילה, אלא שאנחנו לומדים מהם רמז לעתיד.
ג. בזבחים כתב רש"י בד"ה לכסות את בשר הערוה "לחפות על גילוי עריות", ואילו בערכין לא העיר על מילים אלו כלום.
ד. בזבחים כתב רש"י בד"ה אין אפוד שכשאין אפוד "נגלה" עון תרפים, ואילו בערכין בד"ה אין אפוד ותרפים כתב שכשאין אפוד "הוי" תרפים.[4]
ה. בזבחים בד"ה אהיכא דאיתיה האריך רש"י בתיאור מקום האבנט, ואילו בערכין לא העיר בזה מידי.
ו. אהא דאיתא "דתניא ר' חנינא למדנו לקטרת שמכפרת דכתיב ויתן את הקטרת ויכפר על העם", כתב רש"י בזבחים: "ויכפר על העם. במחלוקת שהוא לשון הרע שנאמר אתם המיתם וגו' ". ובערכין לא העיר מידי על אותן מילים.
ז. במה שתנא דבי רבי ישמעאל קורא לקטורת דבר שבחשאי מפרש רש"י בערכין: "קטורת נעשית בהיכל בחשאי כדתניא בפרק הוציאו לו במסכת יומא פורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה. לשון הרע בחשאי הוא", ובזבחים פירש "שהיה לבדו שם כדתנן פורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה וכל שכן מן ההיכל דיליף מכל אדם לא יהיה וגו' בסדר יומא". מדברי רש"י בערכין מבואר שזה שלא היו אנשים בין האולם למזבח בשעת עשיית הקטורת הוא חלק ממה שעושה את עשיית הקטורת לדבר שבחשאי. לעומת זאת, מדבריו בזבחים משמע שמה שעושה אותה לדבר שבחשאי הוא זה שהיה הכהן לבדו בהיכל בשעת הקטרה. ומה שהזכיר רש"י שם את המשנה דפורשין מבין האולם וכו' הוא רק כדי ללמוד ממנה בכל שכן שלא היה איש עמו בהיכל עצמו. עוד יש להעיר במה שרש"י בערכין מסיים שלה"ר בחשאי הוא, מה שלא עשה בזבחים.
ח. בדבריו לזבחים ד"ה ידיע מאן קטליה רש"י כותב שהכתונת מכפרת על הציבור שלא יענשו, וכן שם בד"ה בר קטלא הוא, ובערכין אין הוא אומר שהכפרה היא דוקא כדי שלא יענשו.
ט. בדבריו לזבחים רש"י קורא לאלו שנענשים מלבד הרוצח עצמו "ציבור" בד"ה ידיע מאן קטליה ובד"ה במזיד ולא אתרו ביה. בערכין הוא קורא להם "אחריני" בד"ה אהנו מעשיו ובד"ה בר קטלא הוא.
י. בדבריו לזבחים ד"ה ומשני במזיד ולא אתרו ביה כתב רש"י "דלאו בר קטלא הוא... והוא נגעים באים עליו", ובערכין ד"ה בר קטלא הוא לא הזכיר לא שאינו בר קטלא ולא שנגעים באים עליו.
יא. במה שהמעיל מכפר על לשון הרע בפרהסיא כתב רש"י בזבחים שהוא משום קול הפעמונים, ובערכין אינו מזכיר שם את הפעמונים כלל. וסתירה זו כבר מופיעה לעיל מזה בדברי רש"י, שבזבחים בד"ה דבר שבקול פירש"י "פעמונים שבו", ובערכין בד"ה שבקול פירש "פעמוני המעיל נשמעין על הקול", משמע שהדבר שבקול הוא המעיל עצמו והפעמונים רק עושים אותו לדבר שבקול. כמו כן יש להעיר במה שרש"י בזבחים בד"ה דבר שבקול נקט תיבת דבר בד"ה ואילו בערכין לא נקט אלא תיבת בקול.
יב. בפירושו לערכין קורא רש"י ללשון הרע "מעשה" בג' מקומות -- בד"ה שבקול,[5] בד"ה בצינעא, ובד"ה בפרהסיא, ואילו בדבריו המקבילים בזבחים קורא רש"י ללשון הרע "דבר" בד"ה בצינעא ובד"ה בפרהסיא. ובנוסחת רש"י שבעין יעקב בזבחים איתא: "בצינעא. דהוי דבר שבחשאי קטורת מכפרת שהוא בחשאי". ולפי נוסחא זו, לא רק שנמנע רש"י מלקרוא ללשון הרע "מעשה", אלא גם לקטורת אינו קורא "מעשה".
והנה בענין זה של כפרת המעיל על לשון הרע, השינויים בלשון רש"י נובעים מהבדלים בלשון הגמרא, שבערכין איתא "אמר הקב"ה יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול", ואילו בזבחים איתא "יבא דבר שבקול ויכפר על קול הרע". ומצאנו הבדל זה גם במצנפת וציץ, שבערכין איתא במצנפת "יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה", ובציץ: "ציץ מכפר על מעשה עזי פנים", ובזבחים איתא "יבא דבר שבגובה ויכפר על גובה", ו"ציץ מכפר על עזות פנים", וצריך ביאור בכל זה.[6]
♦

שני גדרי כפרת חטא

הסוגיא בערכין מתחילה במימרא של ר' שמואל בר נחמני א"ר יוחנן שעל שבעה דברים נגעין באין ואחד מהם לשון הרע, ומקשים עליו מהמימרא של ר' ענני בר ששון שמעיל מכפר על לשון הרע, ואח"כ מקשים על ר' ענני בר ששון מהמימרא של ר' סימון אמר רבי יהושע בן לוי שני דברים לא מצינו להם בקרבנות כפרה בדבר אחר מצינו להם כפרה, שקטורת מכפרת על לשון הרע. לעומת זה, הסוגיא בזבחים מתחילה במימרא של ר' ענני בר ששון, ומקשים עליו מהמימרא של ר' סימון אמר ר' יהושע בן לוי. ויש להבין למה הסוגיא בזבחים איננה מקשה על ר' ענני בר ששון גם מהמימרא של ר' שמואל בר נחמני א"ר יוחנן, כשם שהסוגיא בערכין מקשה על ר' שמואל בר נחמני א"ר יוחנן מהמימרא של ר' ענני בר ששון.
בענין כפרת חטאים ועונות מצאנו שני גדרים. יש כפרה שמוחקת ומבטלת את העון למפרע, וזו הכפרה של תשובה, כמו שכתב המסלת ישרים בפרק ד', וז"ל: מדת הרחמים היא הנותנת וכו' שהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה, דהיינו, שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא היה נעשה הדבר ההוא ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו. והוא מה שאמר הכתוב וסר עונך וחטאתך תכפר, שהעון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע, עכ"ל. כפרה זו פועלת על מעשה עבירה, מתקנתו ומבטלתו. אולם, קיימת גם בחינת כסוי חטא, כמו שכתוב: "אשרי אדם נשוי פשע כסוי חטאה" (תהלים לב, א), וכן "כסית כל חטאתם" (שם פה, ג). והנה בכסוי חטא לא שייך לומר שיש מחיקת החטא למפרע, שאם כן אין מה לכסות. אלא נראה שכסוי חטא הוא תהליך הפרדת החטא מהחוטא. וכבר מצאנו שהקטרת מכפרת באופן זה, וז"ל קהלת רבה ד:א [ו]: "וכסה ענן הקטרת הכסוי הזה אין אנו יודעין מהו עד שבא דוד ופירשו שנאמר נשאת עון עמך [כסית כל חטאתם]", וכעין זה במדרש תנחומא, תצוה ט"ו.
♦

לפי רש"י שתי הסוגיות חולקות בגדר כפרת בגדי כהונה

יש לחקור בכפרת בגדי כהונה, האם היא מעין כפרת כסוי חטא, או דילמא יש בה מעין הכפרה של תשובה שעוקרת את מעשה העבירה. ונראה שלפי רש"י בזה חולקות הסוגיות בזבחים וערכין, שהסוגיא בערכין סוברת שבגדי כהונה עוקרים את מעשה העבירה, כלשון הגמרא "יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול", וכן בלשון הגמרא לגבי המצנפת והציץ, ואילו הסוגיא בזבחים סוברת שבגדי כהונה אינם אלא מכסים את העבירה ולא עוקרים את המעשה. ומשום זה משתמש רש"י בתיבת "מעשה" בפירושו לערכין ולא בזבחים (נקודה יב). והנה המימרא של ר' שמואל בר נחמני א"ר יוחנן שעל שבעה דברים נגעים באין, ומהם על לשון הרע, קשה על המימרא דר' ענני בר ששון דוקא אם נאמר שבגדי כהונה מכפרים על מעשה העבירה, שאם אין מעשה עבירה, אין מקום לעונש של נגעים, ולכן הגמרא בערכין מקשה את שתי המימרות אהדדי. אמנם אם נאמר שבגדי כהונה אינם אלא מכסים, אבל מעשה העבירה עדיין קיים, לא יפלא אם לפי משפט העליון מגיע לחוטא היסורין של נגעים אפילו אחרי ההצלה של בגדי כהונה. ומשום כך הסוגיא בזבחים אינה מקשה מרב שמואל בר נחמני על רב ענני בר ששון.[7]
לפי דברינו מובן למה רש"י בפירושו לזבחים כתב שההיקש בין בגדי כהונה לקרבנות הוא לפרשיות קרבנות יחיד בפרשת צו, שלפי הסוגיא ההיא, כשם שקרבנות יחיד אינם עוקרים את מעשה העבירה למפרע, שהרי בלי תשובה אינם מכפרים, כך בגדי כהונה אינם אלא בגדר כסוי החטא והגנה נגד יסורים. אבל הסוגיא בערכין מקישה בגדי כהונה לקרבנות המילואים, שקרבנות הללו באים לכפר לא רק על אהרן ובניו אלא על גם המזבח (עיין רש"י שמות כט, לו), "לנקותו מכל זרות ותיעוב" (לשון רש"י שם, ובפסוק לג, וכן גם ברש"י ויקרא ח, טו). והנה רש"י ביחזקאל מג, כ, כתב שקרבן חינוך המזבח שלעתיד בא לכפר עליו על ידי קנוח "מדרך חול שבו להכניסו בקדושה". ומסתברא שכעין זה היתה הכפרה "מכל זרות ותיעוב" של קרבנות המילואים.[8] אם כן, קרבנות אלו לא באים לכפרת עון בלבד, אלא לטהרה גמורה שמוחקת עון, ויש לומר שהוא על ידי ביטול עון למפרע כעין תשובה גמורה, עד שלא ישאר שמץ של חטא (וזה מוכרח לפי מה שכתבו המפרשים ביחזקאל שהפרשה ההיא מרמזת לתחיית המתים. ואז לא שייך שישאר רושם של עבירה, שהרי אז העולם יגיע מחדש לשלימות שהיתה לו קודם חטא אדה"ר, ועוד יעלה למעלה ממנה, כמש"כ הרמח"ל בדרך ה', חלק א' פ"ג; ובזה הסברנו את נקודה א).[9]
אם נאמר שבגדי כהונה מעבירים את מעשה העבירה, מובן בפשטות איך מהפסוק של "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה" משמע שמכנסים מכפרות על גלוי עריות, שהרי מצות לבישת מכנסיים שהן כסוי ערוה היא מעשה ההיפוך -- וממילא התיקון -- של גלוי ערוה, ולכן רש"י בערכין לא העיר כלום על זה. אבל הסוגיא בזבחים הרי סוברת שהמכנסים אינן מעבירות את העבירה אלא מכסות אותה, ולכן הוצרך רש"י לפרש שכשהגמרא אומרת לכסות את בשר הערוה, פירושו לחפות על גלוי עריות, דהיינו שכסוי האבר הגופני הוא חפוי החטא, אבל אין זה אלא חפוי, שהרי העבירה של גלוי עריות עדיין קיימת (נקודה ג).[10] כמו כן יובן החילוק בדברי רש"י בנוגע לאפוד, שבערכין כתב רש"י שבאין אפוד "הוי" עון תרפים, שמשמע שעל ידי לבישת האפוד עון ע"ז אינו קיים כלל, שהרי לבישת האפוד עוקרת את העון. אבל בזבחים כתב רש"י שבאין אפוד "נגלה" עון תרפים, שמשמע שכשיש אפוד, עון התרפים אינו מגולה, אבל שפיר הוה קיים (נקודה ד).[11]
בשתי הסוגיות איתא בגמרא "אבנט מכפר על הרהור הלב אהיכא דאיתיה". והנה זה ברור לכל שהכהן היה חוגר את האבנט בסביבות הלב, ואם כן פשוט הוא לסוגיא בערכין שאם שלוחם של כלל ישראל עושה מצוה שקשור ללב, על ידי זה הוא עוקר את עון הרהור הלב, ולא היה צריך רש"י בערכין להעיר מידי. אמנם, לפי הסוגיא בזבחים לא די בכך שהאבנט יהיה חגור קרוב ללב כדי להגן נגד עון הרהור הלב. לפי סוגיא זו צריכים להוכיח שהאבנט מכסה את הלב ומחפה על הרהור הלב כשם שהמכנסים מכסות את בשר הערוה. לכן האריך רש"י בזבחים להראות שהכהן חוגר את האבנט "כנגד הלב" ממש (נקודה ה). כמו כן, לפי רש"י, הסוגיא בזבחים שמצריכה כסוי החטא בפועל סוברת שקול הפעמונים מכסה על קול לשון הרע, ואילו הסוגיא בערכין סוברת שקיום מצות לבישת המעיל עם פעמונים עוקרת את העבירה, ולאו דוקא הקול (נקודה יא).[12] ובדרך זו יש להבין למה רק בזבחים אומר רש"י שהכתונת מכפרת על הציבור שלא יענשו דוקא, שהסוגיא בזבחים סוברת שאין בכח בגדי כהונה לעקור את החטא אלא לכסותו ועל ידי זה להגן נגד עונש, אבל הסוגיא דערכין סוברת שהכתונת אינה מצלת מעונש בלבד, אלא היא עוקרת את בחינת החטא שעבורה הציבור נענש (נקודה ח).
אלא שעדיין צריך ביאור למה בזבחים העיר רש"י על תיבות "ידיע מאן קטליה" ובערכין לא העיר מידי על תיבות אלו, והעיר דוקא על התיבות הבאות "לא ידיע מאן קטליה" ש"עגלה מכפרת". ודבריו קשים, שאם יש מקום לטעות על מה מוסב "הא דידיע מאן קטליה הא דלא ידיע מאן קטליה", היה לו להעיר מיד "ידיע מאן קטליה. כתונת מכפרת", ולא לחכות עד "לא ידיע מאן קטליה". ויתכן שבזבחים עיקר מגמת רש"י היה לומר שיש ענין כפרת ענשו של צבור עבור חטא היחיד, ובערכין לא היה צריך להשמיענו את זה בשלב הזה של השקלא וטריא, שהרי כבר הזכירו רש"י שם לעיל בד"ה אהנו מעשיו. לעומת זאת, בערכין מעיר רש"י "לא ידיע עגלה מכפרת" משום שבערכין יש חדוש כאן שאינו נמצא בזבחים. ממה ששתי הסוגיות מקשות מעגלה על כתונת משמע שכפרתן של עגלה וכתונת שוות. לפי זה, בסוגיא דערכין שסוברת שבגדי כהונה עוקרים את מעשי העבירה, צריך לומר שגם עגלה עוקרת את מעשה הרציחה, לכל הפחות בנוגע לצבור. ויש בזה חדוש, שהרי עד עכשיו לא מצאנו כפרה כעין זו אלא בעניינים ששייכים לבית המקדש. לכן מדגיש רש"י בערכין שאכן הגמרא אומרת שגם עגלה ערופה מכפרת באופן זה. אבל לפי הסוגיא דזבחים עגלה אינה אלא מונעת עונש ואין כל כך חדוש בזה ולכן לא העיר רש"י שם מידי, ועדיין צ"ב.
ובמה שרש"י לזבחים אמר להדיא שמזיד ולא אתרו ביה לאו בר קטלא הוא ורש"י בערכין לא הזכיר זה, י"ל שהמונח בר קטלא יש לו שני מובנים שונים בשתי הסוגיות לפי רש"י. בשתי הסוגיות הגמרא מקשה שאין לומר שהכתונת מכפרת בידיע מאן קטליה משום שבר קטלא הוא. אם כן, לפי שתי הסוגיות הגמרא מניחה שכפרת קטלא שוה לכפרת כתונת. ומכיון שהן חולקות בגדר כפרת כתונת, הן חולקות גם בגדר כפרת קטלא. לפי הסוגיא דערכין, בגדי כהונה עוקרים את החטא. לפי זה, כשהגמרא מקשה "ידיע מאן קטליה בר קטלא הוא", הכוונה היא שכדי לעקור את חטא הרוצח בידיע מאן קטליה צריכים להרוג אותו. כשהגמ' מתרצת במזיד ולא אתרו ביה, התרצן מודה שהרוצח בר קטלא הוא, דהיינו שכדי לעקור את החטא של מזיד ולא אתרו ביה בידיע מאן קטליה צריכים להרוג אותו, אבל התרצן מוסיף שזה רק בנוגע לרוצח עצמו. אמנם בנוגע לצבור הכתונת עוקרת. לכן רש"י בערכין לא אמר שבמזיד ולא אתרו ביה לאו בר קטלא הוא, שבנוגע לכפרת עצמו שפיר הוה בר קטלא, דהיינו מי שצריך קטלא כדי להשיג כפרה. אבל לפי הסוגיא דזבחים בגדי כהונה אינם עוקרים את החטא אלא מגינים נגד עונש. אם כן, לפי הסוגיא ההיא כשם שכתונת מגינה נגד עונש כך הריגת הרוצח. ונראה לדייק מרש"י שההגנה נגד העונש נעשית על ידי כך שהצבור מקיימים את מצותם להרגו, שהרי רש"י בזבחים נקט לשון "וכל כמה דלא קטליה מיענשי", ומשמע שעונשם בא משום שהם לא קיימו את חיובם להרגו.[13] וזה לעומת לשון רש"י בערכין "וכל כמה דלא מיקטל לא מיכפרי" שמשמע שנוכחות הרוצח היא המונעת את עקירת החטא, ולא מה שלא נתקיים החיוב להרגו. לפי זה שפיר אומר רש"י שלפי הסוגיא דזבחים מזיד ולא אתרו ביה לאו בר קטלא הוא, שלפי הסוגיא ההיא בר קטלא פירושו שיש מצוה על הצבור להרגו. ולזה מוסיף רש"י דוקא בזבחים שנגעים באים על הרוצח במזיד בלי התראה, לומר שעונשו בידי שמים ואין שום חיוב על הצבור, וממילא מתכפרים הצבור על ידי הכתונת (נקודה י). אלא שעדיין לא מוסבר למה רש"י בזבחים נקט תיבת "ומשני" משא"כ רש"י בערכין, וצ"ע.
ועל פי דברינו אלה יש מקום להבין למה בערכין משתמש רש"י בלשון "אחריני" ובזבחים הוא משתמש במלה "בציבור", והוא משום שלתיבת צבור יש משמעות של ערבות בין אחד לשני. לפי רש"י בזבחים, אם אחרים צריכים כסוי חטא של מישהו אחר כדי להנצל מעונש, בע"כ הוא משום שבמדה מסויימת הם שותפים בחטא, והחטא הגלוי מקטרג עליהם, ולכן קוראם רש"י "ציבור". אבל בסוגיא דערכין, אין גילוי החטא סיבת העונש אלא נוכחות החטא, אפילו אם אינו גלוי. מצב זה אינו נגרם דוקא על ידי זה שאחרים שותפים בחטא, אלא בגלל טומאת הארץ שנוצרה על ידי רציחה ועריות, שאחרים סובלים בשבילה אע"ג שאינם אחראים לה.[14] לכן נקט רש"י בערכין דוקא לשון "אחריני" ולא לשון "ציבור", לומר שעונש האחריני אינו בא מצד אחריותם (נקודה ט).
בערכין פירש רש"י שהקטורת היא דבר שבחשאי משום שלא זו בלבד שבשעת ההקטרה הכהן היה לבדו בהיכל, אלא שגם לא היו אנשים בסביבות פתח ההיכל. וכל זה עושה את ההקטרה לדבר שבחשאי ויבוא דבר שבחשאי ויעקור מעשה בחשאי. אבל לפי רש"י בזבחים אין בכך שלא היו אנשים בין האולם למזבח כדי להוסיף לחשאיותה של הקטרת הקטורת, שלפי הסוגיא ההיא לא באה הכפרה מצד זה שהקטורת נעשה בחשאי, אלא מבחינת הכסוי שבה. ונראה שלפי רש"י הכסוי מתבטא במה שהכהן הוא בפנים ההיכל לבד וההיכל מכסה אותו, ולכן לא איכפת לן במה שבנוסף לזה לא היו אנשים בסביבות פתח ההיכל (נקודה ז). ומה שרש"י בערכין מזכיר "לשון הרע בחשאי הוא", משא"כ רש"י בזבחים, יבואר בהמשך דברינו.
בנוגע לטבילת כתונת יוסף בדם, יש לומר שלפי הסוגיא דערכין אין להביא את הפסוק באחי יוסף כמקור לכפרת כתונת, אא"כ עושים מעשה שעוקר את החטא. ולכן פירש"י שהאחים ידעו שצריכים מעשה טבילה בדם כדי לעקור שפיכות דמים ("טבילת כפרת דמים"), והיה להם רמז שטבילה זו צריכה להיות דוקא על ידי כתונת. אבל הכפרה שעליה מדברים בסוגיא דזבחים אינה מתקיימת אלא על ידי כסוי, ולפי רש"י אין הסוגיא ההיא רואה בטבילת בגד שום ענין כסוי החטא, ולכן אין לומר שהאחים התכוונו לכפר על עצמם על ידי טבילת הכתונת. לכן פירש"י שם שאינה אלא רמז לעתיד, ועדיין צ"ב. (יתכן שהגירסא ברש"י בערכין משובשת, וצ"ל "רמז היה להם שכפרת דמים עולה ע"י טבילת כתונת". אם השערה זו נכונה היא, מדוייק גם מה שרש"י בערכין מפרש שהכפרה באה על ידי טבילת כתונת, מעשה טבילה, ואילו רש"י בזבחים מפרש שהכפרה באה על ידי כתונת, ולאו דוקא על ידי טבילה. אגב, משמע מרש"י בערכין שהאחים כבר הכירו בחטאם בשעה שטבלו את הכתונת, משא"כ לפי רש"י בזבחים).
עוד יש לומר שההבדל בין פירושי רש"י כאן נובע מהבדל בגירסת הגמרא, שהגמרא בזבחים מביאה כמקור למה שכתונת מכפרת על שפיכות דמים את הפסוק "וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם", והגמרא בערכין לא הביאה אלא את סיפא דקרא בלבד. ומשום זה כתב רש"י דוקא בזבחים "טבילה היינו כפרה", שלא תאמר שגם השחיטה המוזכרת בגמרא היא חלק מהכפרה. אלא שעכשיו צ"ב, למה אם כן נקטה הגמרא שם גם את רישא דקרא. וי"ל שמזה יצא לו לרש"י שלפי הסוגיא דזבחים מעשה האחים הוא רמז לעתיד, שאם אמנם לשון הטבילה בפסוק הוא מה שמשמע כפרה, בכל זאת גם השחיטה המוזכרת בפסוק נכללת ברמז, משום שעל ידה השיגו דם שעל ידו באה הכפרה. אבל לפי הסוגיא דערכין אין הכתוב משמיענו שום רמז. לאחים כבר היה רמז ואין אנו יודעים מקורו. הכתוב משמיענו את המעשה שהם עשו על פי הרמז שהיה להם, ולכן אין הגמרא מביאה אלא "ויטבלו את הכתנת בדם בלבד", שרק היא מעשה הכפרה ואין בשחיטה כפרה כלל (נקודה ב).
אבל עדיין נשאר עלינו לבאר למה כתב רש"י בזבחים שהפסוק של "ויכפר על העם" מדבר במחלוקת קרח וקורא לזה לשון הרע, ואילו בערכין לא העיר מידי בזה.
בנוגע לכפרת הקטרת של אהרן במגפה כתב רש"י בפירושו לבמדבר יז, יא: "רז זה מסר לו מלאך המות כשעלה לרקיע שהקטרת עוצר מגפה כדאיתא במסכת שבת". הרי שכפרת הקטרת של אהרן לא היתה אלא בבחינת הגנה נגד יסורים, וכך היא גם משמעות הפסוקים בבמדבר שם. ואם כן קשה על מה שכתבנו שלפי הסוגיא בערכין כפרת בגדי כהונה היא בבחינת עקירת החטא, שאם כן כשהגמרא בערכין מקשה מקטרת על מעיל, היה לה לתרץ שהקטרת אינה אלא מגנת נגד יסורין, ואילו המעיל עוקר את החטא לגמרי.
אלא נראה שהסוגיא בזבחים והסוגיא בערכין חולקות ביחס בין הברייתא של רבי חנינא דמניין לקטרת שמכפרת והברייתא דתני דבי רבי ישמעאל שמביאה הגמרא אחריה. לפי הסוגיא בזבחים הרי כתבנו שכפרת בגדי כהונה היא בגדר כסוי חטא. אם כן, הברייתא דתני דבי רבי ישמעאל היא ההמשך של הברייתא דרבי חנינא; רבי חנינא מביא מקור מן התורה שקטרת מגינה נגד היסורין הבאין כעונש על לשון הרע, ותני דבי רבי ישמעאל מסביר למה. קושית הגמרא היא מדברי רבי חנינא בלבד ודברי תנא דבי ר' ישמעאל לא באו אלא לבאר דבריו, מעין מה שרב ענני בר ששון ביאר למה כל בגד ובגד מכפר על עבירה מסויימת. אבל לפי הסוגיא בערכין אי אפשר לומר כן, שהרי לפי סוגיא זו בגדי כהונה מכפרים בגדר עקירת החטא, ואם מקשה הגמרא מקטרת על מעיל, בעל כרחך שסוברת הגמרא שקטרת הנקרבת כל יום בהיכל, שהיא הנושא של תני דברי רבי ישמעאל -- "דבר הבא בחשאי" - גם מכפרת בגדר עקירת החטא, שלא כקטורתו של אהרן שבאה בהוראת שעה, וכתב רש"י על פי הגמרא בשבת שהגינה נגד המגפה בלבד. אלא שזה עצמו צריך ביאור לפי סוגיא זו, למה פעלה קטרת של אהרן רק בבחינת כפרה של הגנה, אם יש בכח הקטרת לעקור את החטא.
ונראה שהדבר תלוי בהבדל העיקרי בשקלא וטריא של שתי הסוגיות.
כבר הערנו שסוגיא דערכין מתחילה במימרא של רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן, האומר בין היתר שנגעים באים על לשון הרע, ומקשים עליו מדברי ר' ענני בר ששון האומר שהמעיל מכפר על לשון הרע. הגמרא מתרצת שבאהנו מעשיו נגעים באים עליו ובלא אהנו מעשיו קטרת מכפרת. על זה מקשה הגמרא, איך אמר רב ענני בר ששון שהמעיל מכפר על לשון הרע דלא אהנו מעשיו, כשיש ברייתא שאומרת שהקטרת מכפרת על לשון הרע. ומתרצים שעל לשון הרע דלא אהנו מעשיו בצינעא - קטרת מכפרת, ועל לשון הרע דלא אהנו מעשיו בפרהסיא - מעיל מכפר.
יוצא שלפי הסוגיא דערכין קיימים שלשה כללים בלשון הרע: באהנו מעשיו נגעים באים עליו, בלא אהנו מעשיו בפרהסיא מעיל מכפר, ובלא אהנו מעשיו בצינעא קטרת מכפרת.
אמנם לפי הסוגיא דזבחים כבר הערנו מקודם שאין סתירה בין מה שאמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן שבלשון הרע נגעים באים עליו לבין מה שאמר רבי עיניני בר ששון שמעיל מכפר. זאת, כי לפי הסוגיא ההיא מעיל אינו מכפר כפרה גמורה, מכיון שאינו עוקר את מעשה העבירה, ועדיין שייך עונש נגעים עליה. כמו כן יש לומר לפי הסוגיא ההיא בנוגע לכפרה דקטרת, שעדיין שייך אחריה עונש נגעים. ומכיון שלפי הסוגיא ההיא אין סתירה בין דברי רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן ודברי רבי עיניני בר ששון, אין הסוגיא מגיעה לחילוק של אהנו מעשיו ולא אהנו מעשיו.
יוצא שלפי הסוגיא דזבחים קיימים רק שני כללים בלשון הרע: בפרהסיא מעיל מכפר ונגעים באים עליו ובצינעא קטרת מכפרת ונגעים באים עליו, אבל אין שום חילוק בין אהנו מעשיו ללא אהנו מעשיו.
ולפי זה, אי אפשר לומר שהקטרת עקרה את חטא הלשון הרע של עדת קרח לפי הסוגיא בערכין, שבלשון הרע הזה אהנו מעשיו, שהרי נתקוטטו עם משה ואהרן על ידו, ואילו לפי הסוגיא בערכין קטרת ומעיל מכפרין דוקא היכא דלא אהנו מעשיו. אלא נראה שהסוגיא בערכין לא הביאה את הברייתא דרבי חנינא שמדברת על חטא קרח אלא כדי להוכיח מן הכתוב שיש לקטרת שם מכפר, שהרי הגמרא בערכין מודה שקיימת גם מושג של כפרה דכסוי חטא, שלכולי עלמא קיימות שתי הבחינות של כפרה, ולא פליגי שתי הסוגיות אלא לאיזו בחינה שייכים בגדי כהונה. אם כן, מרבי חנינא מביאה הסוגיא הוכחה מהכתוב שיש לקטרת שם מכפר, אם אמנם במקרה ההוא לא כפרה הקטרת באופן שבגדי כהונה מכפרים, וכן לא כפרה על בחינת הלשון הרע שבחטאם של בני ישראל. ותנא דבי ר' ישמעאל מוסיף שגם הקטרת הנקרבת כל יום בהיכל הויא מכפר, אבל לאו למימרא שהיא מכפרת כמו הקטרת של אהרן, אלא שהיא מכפר שעוקר את החטא. יוצא אם כן שבזבחים אפשר לאוקים את דברי רבי חנינא ודברי תני דבי רבי ישמעאל כמשלימים זה את זה, והוא פשטא דגמרא. ומשום זה נקט רש"י שם שהפסוק של "ויכפר על העם" מדובר בלשון הרע, שהרי לפי הסוגיא ההיא הכפרה של קטרת אהרן היתה מעין כפרת הקטרת של כל יום, ולא רק מדברי תנא דבי רבי ישמעאל יש להוכיח שקטרת מכפרת על לשה"ר אלא גם מדברי רבי חנינא. אבל בערכין אי אפשר לפרש כן, שהרי הקטרת דאהרן לא היתה אלא כפרה מכאן ולהבא של הגנה נגד יסורים, ואילו הכפרה של עקירת חטא לשה"ר אינה אלא הנושא של הברייתא דתני דבי רבי ישמעאל בלבד, ולכן לא העיר רש"י מידי שם בדברי רבי חנינא (נקודה ו).
♦
ומענין לענין באותו ענין, הקשו הגבורת ארי (יומא מ"ד ע"א ד"ה יבא דבר שבחשאי) והשפת אמת (זבחים פ"ח ע"ב ד"ה ויכפר על העם) על מה שכתב רש"י בזבחים דקטרת של אהרן כיפרה על לשה"ר במחלוקת קרח במה שאמרו אתם המיתם וכו', שלמסקנת הגמרא קטרת אינה מכפרת אלא על לשה"ר שבצינעא, ואילו הלשון הרע של העדה במחלוקת קרח היה בפרהסיא. ונראה שרש"י עצמו הרגיש בזה בדבריו ליומא דף מ"ד ע"א, וז"ל: על לשון הרע. כי ההיא דקרח לשון הרע הוה דכתיב אתם המיתם את עם ה' וסתם לשון הרע בחשאי הוא, עכ"ל. אלא דעדיין צ"ב בדבריו, דנהי דסתם לשון הרע בחשאי הוא, בכל זאת מבואר מלשון הכתוב דהא דמחלוקת קרח היה בפרהסיא דכתיב "וילנו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרן לאמר אתם המיתם את עם ה'. ויהי בהקהל העדה על משה ואהרן וגו' " (במדבר יז, ו-ז). וביומא שם הרגיש המצפה איתן בזה.
ותירץ בטוב טעם הרה"ג ר' משה בלאך שליט"א, בספר מחקק ספון על זבחים, דהא דאיתא דקטרת אינה מכפרת אלא בצינעא לא נאמרה אלא בקטרת הנקרבת בהיכל, כלשון הגמ' "יבא דבר שבחשאי", אבל בהוראת שעה של אהרן, כשם שהקטרת נעשתה בפרהסיא כך היה בכחה לכפר על לשה"ר בפרהסיא.[15]
ועכשיו עלה בידינו לפרש למה רש"י בערכין בד"ה חשאי כותב בד"ה בחשאי "לשון הרע בחשאי הוא" מה שלא עשה בזבחים. והוא משום שבזבחים רש"י סובר שכבר בדברי רבי חנינא הגמרא מודעת להא שקיים כלל של לשון הרע בפרהסיא (אפילו שעדיין לא השתמשה הגמרא בתיבות אלו), כדי שגם עצם דברי רבי חנינא ישתמשו כראיה שקטרת מכפרת על לשון הרע. ואם כן רש"י שם כבר אינו יכול לומר בפירושו לדברי תנא דבי רבי ישמעאל "לשון הרע בחשאי הוא", שהרי כבר קבענו שיש לשון הרע שהוא בפרהסיא. אבל הסוגיא בערכין אינה סוברת שהקטרת של אהרן היא דוגמא של כפרה על לשון הרע בפרהסיא. ולפי סוגיא זו, עד שהגמרא מחדשת בסוף שהמעיל מכפר על לשון הרע בפרהסיא, קא סלקא דעתין שכל לשון הרע, אפילו במקרה שהוא בפרהסיא, נחשב דבר שבחשאי, משום שבדרך כלל מספרים לשון הרע בחשאי, אע"ג ששייכים מקרים יוצאים מן הכלל. והשוה לשון רש"י יומא מ"ד ע"א ד"ה על לשון הרע "וסתם לשון הרע בחשאי הוא" (נקודה ז).

קושית הרא"ש על רש"י בערכין

והנה רש"י בערכין ט"ז ע"א ד"ה אהנו מעשיו הקשה למה הקשתה הגמ' רק מלשה"ר אלשה"ר, ולמה לא הקשתה גם משפיכות דמים וגילוי עריות. ובשמ"ק אות כ"ד הקשה בשם הרא"ש שהיה לו לרש"י להקשות גם מגסות הרוח, והרא"ש פירש שהגמ' באמת מקשה גם משפיכות דמים, גילוי עריות, וגסות הרוח, ע"ש, וזה דלא כרש"י.
ונראה שלרש"י קושיא מעיקרא ליתא, שהרי לפי סוגית הגמרא בערכין, כדי להגיע לכפרה, דהיינו עקירת החטא, צריכים לעשות מעשה העוקר את החטא, ומעשה לבישת הציץ עוקר את גסות הרוח.[16] אם כן, בעוזיהו שלבש את בגדי הכהונה במקום הכהן הגדול, לא היה מעשה לבישה של כהן לעקור חטאו. ולפי הרא"ש צריך לומר שלא הלבישה היא המכפרת, אלא עצם מציאות בגדי הכהונה.
♦ ♦ ♦