טעם כעיקר בשאר דיני התורה[2]
א. טעם כעיקר ביין
מבואר בתוס' בחולין כ"ה ב' דהחריפות שיש ביין טפי מחד על שישה אין לזה מעליותא דטעם, ולא הויא אלא קיוהא בעלמא. וצ"ע בזה, דמ"מ משום היין גופיה יאסר. ובלקט יושר ח"ב יו"ד עמ' י"א כתב דאכן לא נאמר דין זה אלא ביין הבא מן השמרים, אבל כל הפוסקים הביאו הך דינא גם בשאר יין[3]. ומשמע דיין צריך חשיבות כדי לאוסרו. ועיין באגור הלכות ברכת הפירות סי' רס"ט שביאר דליכא חשיבותא דטעם כלפי ברכה (רק היכא דבטל להיין), והנה היכא דהיין הוא רוב לכאורה אף לברכה הרי ממשו לא התבטל. ורק היכא שהוא מיעוט דמשום ממשו בטל, בזה י"ל דהטעם לחודיה אינו גורם לברכת בורא פרי הגפן.וצ"ע אי אמרינן כן דלברכה אין מועיל, א"כ אמאי יוצא יד"ח מצה בכה"ג ולא אומרים דלענין שם לחם לא סגי בהך מקצת. אמנם יש ראשונים שסוברים דלא מהני רוב בלי גרירה, כהרמב"ן בחלה ל"א ב' ועוד ראשונים, אך לפי הטור בסי' תנ"ג ותנ"ה דמהני אפילו מקצת ובלי גרירה, א"כ מאי שנא מלענין ברכה דיין. וצ"ל דאע"ג דמועיל גם מקצת, מ"מ אי"ז אלא כשעומד בתורת לחם, וכן צריך להיות ד"ז מוגדר בעיקרו, אך דהמיעוט מגדיר את העיקר כעומד בתורת לחם, אבל ביין, דהוא מוגדר ע"פ חריפותו, היכא דהוי קלוש אינו יכול להגדיר את העיקר. ואע"ג דיין יש לו שם יין אע"ג שתפוג כל חריפותו, וכן יין מגיתו, התם הרי"ז כעין שייריו של היין כממשו ולא טעמו, אך טעמו של היין שאוסר הוא טעם החריפות, ובזה במיעוט כה"ג שאינו מגדירו ג"כ כבעל חריפות לא מהני, וכמו בלחם היכא דאין לו שם לחם. וא"כ עד כאן לא נחלק הטור שם אלא היכא דהוא נבלע בלחם, אבל אם נבלע בדברים אחרים לא יצא יד"ח, דממשו אינו לחם, כמו ביין דממשו אינו יין.
ובעיקר דברי התוס' יעויין ברבינו יונה ב"ב צ"ז א' דפירש להדיא די"א דיין בטל משום דהוא נטל"פ וי"א דאין לו חשיבות יין בתערובת אלא בעיניה. ומבואר להדיא דהם ב' פירושים נפרדים, ובדברינו בא הביאור בשיטת התוס' דלאו משום נטל"פ אתו לה אלא משום דאין חשיבות יין (והרשב"א בע"ז ע"ג א' מביא מדברי ר"י להתיר משום נטל"פ, וכהפירוש השני).
והרמב"ן בב"ב צ"ו ב' מתרץ את עיקר קושיית התוס' באופ"א, דלעולם היכא דהוי איסור מעיקרא לא בטל בכהאי שיעורא, דהרי נותן טעם. אלא דכיון דהשמרים גופייהו לא היה בהם חיוב, דאינם אלא פסולת, משו"ה ע"י טעם לחוד א"א לחייב, דהו"ל טעם של מין שפטור ממעשר. ולהכי בעינן שלפנינו יהיה יין, ולא רק שיהיה בו טעם דשמרי יין. והנה מבואר מדבריו דעצם זה דהטעם של השמרים בתוך היין ראוים לשתיה, אי"ז מחייב, אע"ג דהיכא דיש לפנינו יין שפיר מחייבינן. ולכאורה מבואר מדבריו דבטעם לחוד א"א שיתחייב יותר מעיקרו, והא דבשיעור מזיגה מתחייב, הו"ל ע"י המזיגה כעין גרירה דכעת התחדש יין.
♦
ב. טעם כעיקר בברכת המזון
בפשטות דין ברכה אחרונה אם חייב בברכת המזון תלוי בגדרי טעם כעיקר. וכ"כ הגר"א באו"ח סי' ר"ח ס"ט דמברך המוציא וברכת המזון, כמו המבואר גבי חלה ומצה דצריך כזית בכדי אכילת פרס. וידועה הקושיא במ"ב, דבסי' ר"ח ס"ק מ"ק ובשעה"צ מ"ה הוא מכריע כהגר"א שצריך לאכול כזית מן החיטים, ומאידך בסי' תנ"ג ס"ק י"ד ובשעה"צ ס"ק ט"ז כתב דלגבי מצה אי"צ לאכול כזית בכדי אכ"פ. וכתב בשבילים הערה תקכ"ב ליישב דאפשר דס"ל כהפמ"ג בפתיחה להלכות פסח, דאע"ג דחשיב מצה מ"מ אין ע"ז ברכת המזון משום דאי"ז משביע. ולכן לגבי ברכת המזון הצריך דווקא שיאכל כזית בכדי אכ"פ.♦
ג. טעם כעיקר בשאר ברכות
הרא"ש בפ"ו דברכות סי' י"ח כתב דאפשר דבבישול שנתן טעם מברך כפי הדבר שנתן את הטעם. ובזה הוא מיישב את קושיית התוס' שם ל"ט א' אמאי אמרינן דמי השלקים דינם כמותם, ולגבי דובשא דתמרי לא חשבינן ליה אלא כזיעה בעלמא, ומחלק בין טעם היוצא ע"י בישול, דבו נאמר טעם כעיקר, לבין טעם שאינו יוצא ע"י בישול, דבו לא אסרינן משום טעם. והנה הרמב"ן בחולין קי"ב ב' אומר הך סברא גבי דרוטב היוצא ע"י בישול טפי פשיטא לאסור, וזה ביאור דברי התוס' דאיצטריך לרבויי ציר. וס"ל להרא"ש דהך ריבויא לא שמענו אלא לגבי זה דמ"מ יהיה אסור, אך אי"ז כעיקר שיועיל אף בשאר התורה, כגון גבי ברכה. ואכתי צ"ב מה ההבדל בין הטעמים הללו, דסו"ס באיסורים שניהם נחשבים שפיר טעם. ואפשר דאע"ג דגם ציר היוצא נאסר משום טעם, מ"מ אינו צורה של גוף הדבר, ובאיסורים לא איכפת לן דנגרר גוף הדבר עי"ז. משא"כ לענין ברכה, רק היכא דהרוטב הוא צורה של גוף הדבר שייכא ביה ברכה. אולם הרשב"א בברכות ל"ח א' סובר דאין בזה חילוק, ועיין חזו"א שביעית סי' כ"ה ס"ק ל"ב דנוטה להכריע כהרשב"א.והנה בפסחים כ"ד ב' אמרינן דאין לוקים על המים היוצאים מן הפירות דלא הוו אלא זיעה בעלמא, והקשו התוס' שם דהרי טעם כעיקר דאורייתא. ולדברי הרא"ש מיושב, דמה שאינו יוצא ע"י בישול לית ביה חשיבותא דטע"כ, וכ"כ בקרן אורה בנדרים נ"ב ב', ובחת"ס ח"ב יו"ד סי' פ"א.
אמנם בעיקר שיטת הרשב"א מש"כ החזו"א שם דס"ל דציר היינו היכא דאינו עומד לכך, הנה מתו"ד הרשב"א גופיה בחולין צ"ח ב' מבואר דס"ל ג"כ כסברת הרא"ש, דהיכא דיצא שלא ע"י בישול אינו אלא זיעה, דכתב דהציר יצא ע"י מליחה דלא זיעה בעלמא הוא. ואפשר דלא חלק הרשב"א אלא לגבי ברכות, דאי"ז תלוי בעיקר שם הדבר אלא באיך הוא עומד בפועל לשמש באכילתו, אבל לגבי איסורים וטע"כ בשאר התורה מודה הוא לשיטת הרא"ש דתרי גווני טעם איכא, ובזה מיושבת גם לדבריו הסוגיא בפסחים.
♦
ד. טעם כעיקר לענין איסור הנאה
נחלקו הראשונים אם טעם כעיקר מועיל לאיסור הנאה. עיין בריטב"א בע"ז ס"ה ב' דהביא שיש אומרים דטעם לא מהני לענין הנאה, וחלק עליהם, וכן האריך הר"ן שם ל"ד א' מדפי הרי"ף להכריע כשיטה זו דטע"כ מהני אף לענין הנאה. וכ"ד הרא"ש שם בפ"ה סוף סי' ל'. וכ"פ בחו"ד סי' ק"י ס"ק א'. ובפמ"ג שם בשפ"ד ס"ק ב' כתב דלא מהני לענין הנאה (והראיה שמביא מע"ז ס"ה ב' תלויה בפירושי הריטב"א דלעיל). ונראה דלכו"ע טעם כעיקר שייך רק באכילה ולא בשאר התורה (כפי שיובא בסמוך, שכתבו הראשונים דלגבי טומאה לא אמרינן טע"כ), ונחלקו האם ההנאה שייכא לאכילה, ואכ"מ בענין זה.♦
ה. טעם כעיקר לענין טומאה
כתבו התוס' בבכורות כ"ב א' והר"ש בטבול יום פ"ב מ"ג דלא נאמר טע"כ לענין טומאה[4], וכ"כ בפסקי רי"ד בחולין ק"כ א', וכ"ה שיטת המאירי בפסחים מ"ה א'. והקשה הרש"ש בבכורות שם דנחלקו בזה ב"ש וב"ה בערלה פ"ב מ"ד, האם המחמץ אף מטמא או שאין מטמא עד שיהיה בו כביצה. והנה למה דפירשו הראשונים דהנידון הוא האם השאור גופיה יכול לטמא משום דאין בו כביצה, א"כ אדרבה מבואר שם איפכא, דטעם כעיקר אין מועיל לענין טומאה, ומ"ט לא הביאוהו משם. ובלקח טוב להגר"י ענגל סוף כלל ג' מביא מהירושלמי שם שנסתפק בטומאה שאין בה איסור, ואפשר שהספק יהיה אם לב"ש מטמא גם בעלמא או רק כאן שגם אוסר ועי"ז יש לו חשיבות ביחס להעיסה. ועדיין צ"ב מ"ט לא הביאו מכאן דטע"כ אינו מועיל לטומאה. ואפשר דכל שאין בו כביצה ואין לו חשיבות לטמא, ממילא לא יועיל גם מצד טע"כ, וכעין טעמו של הר"ח כהן המובא ברא"ש בחולין פ"ז סי' ל"א דרק כזית בכדי אכ"פ יכולה לאסור מה שקיבל טעמה.ובחלקת יואב ח"ב יו"ד סי' נ"ג תמה, דהרי טע"כ ילפינן בפסחים מ"ד ב' מגיעולי גוים, ובמשנה בכלים פ"ט מ"ה מבואר דבלוע מדבר טמא הרי הוא טמא (היכא דסופו לצאת). ונראה דכל היכא דסופו לצאת שאני והטעם הרי הוא כקיים בפנ"ע, ורק טעם המעורב היטב עד שאינו עתיד לצאת בפנ"ע טפל ובטל למה שנושא אותו[5]. אבל בלא"ה עכ"פ גבי שאר דיני התורה, הרי יש לדונו כקיים בפנ"ע כיון דהוא יכול לצאת ולעמוד בפנ"ע. וכעי"ז כתבתי במק"א גבי בישול בטעם, דאין בישול בטעם היכא דאינו יכול לעמוד בפנ"ע, אבל לחלוחית שניתן למצוץ אותה מהבשר נחשבת כקיימת. והנה לגבי חמץ בפסח י"א דטעם הבלוע בכלים לא חשיב מידי, ואע"ג דסופו לצאת וגבי נותר שפיר חשבינן ליה, ויעויין שם במש"נ בזה.
והמקו"ח ריש סי' תמ"ב כתב דלכאורה אפשר לחלוק ע"ז ולומר דיש טע"כ לגבי טומאה ובזה ליישב הך סוגיא דמקפה באופ"א, יעו"ש. ואכן מצינו גם בדברי הראשונים דאיכא דס"ל הכי, והוא בש"מ בבכורות כ"ב א' (שכתב ליישב את קושיית התוס' באופ"א).
♦
ו. טעם כעיקר לגבי קנין שביתה
בביצה ל"ט א' מקשינן אמאי לא בטלי המים והמלח לגבי עיסה. ומוכיח מזה בחלקת יואב ח"א תניינא סי' י' דלא נאמר טעם כעיקר לגבי שביתה, דאי"ז דין אכילה רק דין על ממשו, וממשו ליכא אפילו היכא דאיכא טעמא. ועד כאן לא נחלקו הראשונים גבי הנאה אלא אם דין אכילה כולל גם הנאה, אבל לשאר מילי ודאי דלא שייך טעם כעיקר.ז. טעם כעיקר לגבי מקוה
ברש"י בזבחים ע"ט א' כתב דמקוה אינו תלוי בטעם אלא בחזותא. וצ"ע ממש"כ בחולין כ"ו ב' דיין במים אינו בטל בהשקה משום דטעמא לא בטיל. ולכאורה פירושו הוא דכיון דיש לו טעם בפנ"ע אינו בטל, ואינו שייך לדינא דטעם כעיקר (בפרט דלרש"י בחולין צ"ח ב' טעם כעיקר לאו דאורייתא, ובקובץ הערות סי' נ"ט אות ד' מיישב דהתם חשיב כטעמו וממשו. וצ"ע לומר התם ביטול ברוב, דאין תערובת. ובהכרח הוא ענין בפנ"ע).ובירושלמי בתרומות פ"י ה"ו כתוב להדיא דנותני טעם מועילים בתרומה ואין מועילים במקוה. ובתוס' בחולין כ"ו א' משמע לכאורה דטעם פוסל במקוה, שכתבו שצריך שלא יהיה לו טעם יין. ובחזו"א ביו"ד סי' רי"ד לדף כ"ו כתב דלא תקשי על דברי התוס' מהירושלמי, דאין כוונת התוס' אלא היכא דנחשב כיין גמור, כגון בשליש יין. וכבר נתבאר לעיל באות א' דהתם אי"ז נחשב טעם יין אלא שכל התערובת נקראת יחד יין ממש. ויש עוד ראיה מהגמ' במנחות כ"ב א' דהא דכתיב במים ממעט מזוג, אלמא דמזוג אין לו כלל שם מים, ולא רק שיש בו תערובת יין.
♦
ח. טעם כעיקר בהקרבה
התוס' בחולין צ"ח ב' מקשים ע"ד רש"י שאומר דבקדשים טעם כעיקר בכל שהוא, דא"כ אמאי מנחות שנקמצו אמרינן במנחות כ"ג ב' דבטלי ברוב, ומהא דלא אסרי רבנן אלא עולין. והקשה האבני נזר דכיון דרש"י אוסר משום טעם כעיקר, אי"ז אלא במידי דאכילה ולא בשאר דוכתי דליכא טעמא. ונראה דהראשונים הבינו דלא שייך טעם כעיקר אלא בניכר טעמו, הא בדלא ניכר ואסור משום כל שהוא, הרי"ז מצד חשיבות הקדשים דלא בטלי במשהו, וכ"ה לשון הרשב"א. ואכן צ"ב בשיטת רש"י בזה.ומש"כ רש"י בפסחים ע"ה ב' דיש דין שריפה על הטעם, לכאורה פשוט דדין שריפה נובע מדין אכילה.
וכן כתב הגרי"ז בספרו בפי"א מטומאת צרעת להוכיח דדין טע"כ לא נאמר לגבי הקרבה וכיסוי הדם, מזה שהגמרא בזבחים ע"ז ב' ובחולין פ"ז א' תולים במראית דם ואם אין מראית לא מהני, ולא אומרים דלהקרבה נמי מהני. ותמה ע"ד הגרע"א בסוטה ט"ז ב' שיישב את קושיית התוס' כיצד מתקיים במצורע טבילה בדם ובמים, והרי הדם בטל (והתוס' תירצו דיש חזותא), ותי' הגרע"א דיש טעם. ותמה הגרי"ז, דהרי טעם נאמר רק לענין אכילה. וביאר הגרי"ז דאע"ג דלא איירי הכא לענין אכילה, מ"מ י"ל דהתורה קראתו דם דומיא דמה שקראתו כן לענין טעם. ועדיין צריך להתיישב בדבר, דהרי לשאר מילי לא איקרי דם וצ"ע.
♦
ט. טעם כעיקר לגבי פיגול
בזבחים ל"ה א' אמרינן דהאוכל מן הרוטב אינו חייב עליו משום פיגול. והק' התורי"ד בע"ז ס"ז א' אמאי לא נאמר כאן טעם כעיקר (וציין למש"כ בפרשת צו בפסוק והנותר מבשר הזבח, ואפשר דס"ל דיש דרשא מיוחדת לפטור בטעם. אמנם בזבחים ע"ח א' מפורש דבפיגול ונותר כן לוקה משום טעם). ובקוב"ש לפסחים אות קפ"ח כתב דלשיטות דבטע"כ ליכא כרת, י"ל דהיינו דקאמר דליכא כרת (וכ"כ בבאר יצחק או"ח סי' ח' להוכיח מכאן כשיטת הר"מ), אבל אי"ז מיישב לשי' הרמב"ן דאיכא כרת. ואפשר דזהו שכתב הרמב"ם בפי"ח מפסו"ה הכ"ב דליכא כרת, וכבר דנו האחרונים בדבריו אם עכ"פ מלקות יש, עיין באבן האזל במקום שמביא את נידון המל"מ בה"ז אם יש בזה כרת. ועי"ש דהוא נקט דכה"ג ליכא כזית בכדי אכ"פ. ועי' בקוב"ש מה שיישב, דבפיגול לא יתחייב אם שתהו ובו לא שייך אכילה כשתיה יעו"ש, וצ"ע בכ"ז.ולכאורה היה נראה דהך רוטב מיירי כשיצא מהבשר לפני שנקרב הזבח, כגון שיצא רוטב לפני מחשבת פיגול דזריקה, והא קמ"ל דעל הרוטב מצד עצמו לא חייל דינא דפיגול, וכשם שאין מפגלין במחשבה לאכול מן הרוטב, כך לא חל עליו דין פיגול. ועי' הערה[6]. מיהו היכא דכבר חל על החתיכה דין פיגול, אע"ג שאח"כ נתנה טעם, אכתי באיסורא קיימא.
♦
י. טעם כעיקר לבל יראה ובל ימצא
נחלקו הראשונים עם ע"י טעם עובר בבל יראה. דשיטת רש"י בפסחים מ"ב א' דהא דקתני במשנה עוברין הוא בתערובת חמץ דעובר בבל יראה. וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מחמץ ומצה ה"ח (וכן היא פשטות הטור בסי' תמ"ב והאחרונים דנים בדבריו). ובתוס' הביאו דר"ת חולק, דלא איתרבי תערובת אלא לאכילה לחוד ולא לבל יראה, וכ"ד הר"י מיגש בתשובותיו סי' ר"ה. ובדעת הרמב"ם גופיה, עיין במ"מ שמסתפק אם צריך כזית בכדי אכ"פ כדי לעבור, או דאע"ג דלא ניתן לאכול פחות מכזית בכדי אכ"פ, מ"מ כיון דסו"ס יש כזית בכלל התערובת עובר, והכי נקט בדברי הגר"א באו"ח סי' תנ"ג ס"ב דאפי' בפחות מכזית בכדי אכ"פ מצטרף ועובר על כזית בכלל התערובת.והנה בדברי הגר"א שם מבואר דאין טעמו משום דאפשר לאוכלו, אלא אפי' אם אי אפשר לאוכלו כמות שהוא, מ"מ נחשב כקיים לגבי בל יראה כיון דטעמא לא בטיל, ומשו"ה כתב דאף חמץ נוקשה דאינו נחשב ראוי לאכילה מ"מ עובר עליו בבל יראה. וצ"ע, דבשלמא בנוקשה איכא למימר הכי, אבל טעם לחוד הרי ממשו בטל ורק כלפי אכילה נאמר טע"כ (עיין לעיל אות ה' גבי טומאה דלא איתמר, ולהלן אות י"ב עוד ראיות דרק לאכילה איתמר) ומה שייך לומר דכאן לא בטל, לשיטת הרמב"ם דמדאו' כלל אין איסור לאכול הך תערובת, כיון דאין איסור של חצי שיעור בתערובת (ולא משמע כלל דכוונתו לומר כיון שיכול להצטרף לכזית בעין).
ונראה דהנה בביצה ז' ב' מבואר דלב"ש שאור בככותבת לבל יראה, אע"ג דלגבי לעבור עליו סגי בכזית. ומבואר דהך דינא דבל יראה אין שיעורו מכח שאם יאכל יעבור, אלא הוא שיעור בפנ"ע כשאר שיעורי תורה, דמשו"ה נידון בכזית. ומשו"ה כלפי בל יראה אי"צ לדון אם ניתן לאכול כזית, אלא אם איכא כזית או לא. והא דאמרינן טע"כ אף לגבי בל יראה, למדתי מתו"ד הגר"ח בפט"ו ממאכלות אסורות דגם דין בל יראה תלוי בשם אוכל (ואף דלא תלוי בחיוב לגבי אכילה), דהרי דבר שאינו עומד לאכילה אף כשראוי לאכילה אינו עובר, כמו שמביא שם מהרמב"ם בפ"ד מחמץ ומצה ה"י.
ולמעשה נחלקו בזה הפוסקים, דהעולת שבת בסי' תמ"ב מכריע כרש"י והרמב"ם שעובר וכ"ד פר"ח פמ"ג שם וכן בשו"ע הרב, וחת"ס בח"א או"ח סי' ק"ח וכן מכריע החזו"א באו"ח סי' קט"ז ס"ק י"א. ואילו החק יעקב בסי' תמ"ב ומנחת כהן ח"א פ"ד ס"ל דאינו עובר, וכן דעת המקו"ח ריש סי' תמ"ב להקל בזה, וכן מביא בבית אפרים או"ח סי' ל"ד ממכתב הפנ"י. וכן מקל המ"ב שם בסק"א בהפסד מרובה. ועיין בבית אפרים שם, דלא היקל הפנ"י אלא בתערובת שאין בה כזית בכדי אכ"פ. וצ"ע מה הנ"מ, כיון דס"ל דטע"כ אפי' בפחות מכזית. ואפשר דס"ל כהראב"ד דהיכא דאיכא כזית בכדי אכ"פ חמיר ולוקה בשאר התורה, וממילא גם כלפי בל יראה נחשב כאכילה גמורה, אבל לשאר מילי, דאינו אלא התחלת אכילה לא מצטרף לענין בל יראה. אמנם לשונו מורה דטע"כ לא התחדש רק כלפי בל יראה ולא לאכילה, וצ"ע.
ובתוס' הרשב"א בפסחים ב' א' מובא שר"ת הוכיח מקדירות שאין ב"י בטעם (וכ"ה במרדכי פסחים רמז תקצ"ה), ועי"ש שיש לדחות דבקדירה לית ביה לא טעם ולא ממש. ובלהורות נתן ח"ו סי' כ"ו מקשה מדברי הר"ן בע"ז מ' א' מדפה"ר, שכתב דלגבי נותר נחשבת הבליעה כקיימת. ועי' ראב"ן ע"ז שי"ג א' דבלוע בכלי כמאן דליתא דמי. ומביאו מג"א סי' תנ"א ס"ק א' דאינו נחשב נראה ומצוי. ולפי"ז לא קשה מנותר, דשם דנים על גוף הבליעה, ואילו הכא כלפי דידן ליכא לא טעם ולא ממש.
♦
יא. לפדות ולהפריש בטעם הבלוע
כתב הר"ש בטבול יום פ"ב מ"א דמבואר שם בירושלמי דאי אפשר לפדות מעשר שני שאינו אלא טעם. אמנם לגבי הפרשת תרומות ומעשרות יש מחלוקת בין הראשונים, ובפשטות לפי רוב הראשונים ניתן להפריש. הנה התורי"ד בע"ז ע"ג ב' מקשה בהא דמבואר שם דטבל בטל בשישים באינו מינו, דמ"ט בטל והרי יש לו מתירין. ומיישב דאין לו מתירין, כיון דאינו אלא טעם, ובכה"ג אי אפשר להפריש עליו. אמנם הרמב"ן שם כתב דמשם ראיה דגם דבר שיש לו מתירין, מ"מ בשאינו מינו שפיר בטל. ומוכח דגם טעם לחוד חשיב לה הרמב"ן כדבר שיש לו מתירין. וכן היא שיטת רוב הראשונים דשלא במינו בטל באינו נותן טעם, כדיבואר בהערה[7], ולדבריהם ליכא לראיית התורי"ד לומר שאין מפרישים על טעם לחוד, שאפילו אם מפרישים מ"מ הכא חשיב כדבר שאין לו מתירין. וכ"כ החזו"א בדמאי סי' י"ג סק"ה שאפשר להפריש על טעם, וכשיטת הרמב"ן ודעימיה.והנה לשיטת התורי"ד מבואר דטעם כעיקר שייך רק במידי דאכילה. ולשיטת שא"ר צ"ע כיצד נפריש מטעם הבלוע, והרי לא שייך בזה נתינה לכהן, כיון דאינו אלא טעם ואינו נתפס על ממשו. והרי אפי' תרומה ממש שתיתן טעם בפירות של ישראל, אפי' שיאסר מ"מ לא יהיה כאן לכהן כלום, והיכן מצינו הפרשה לכהן היכא דלא שייכא ביה כלל נתינה. ונראה דלכו"ע אי אפשר להפריש, מהטעם גופיה שא"א להרימו ולתנו לכהן, ודומיא דפדיון דא"א, ואפשר דבזה נחלקו הראשונים האם מה שא"א להפריש מהטעם עצמו גורם ג"כ שלא יוכלו להפריש עליו, או דכל שהוא אסור באיסור טבל אפשר להפריש עליו, אפי' שבו עצמו לא שייכא הפרשה[8].
אמנם עיין בספר שמחת יו"ט למהרי"ט אלגאזי סי' ג' שמביא מהאורים גדולים דצריך להפריש ממקום אחר, וחולק עליו דשפיר ניתן להפריש מיניה וביה. והנה החזו"א מוכיח שאפשר להפריש על טעם, מהא דמבואר בירושלמי דמאי פ"א ה"ג דר' יוחנן היה מפריש על ביצה משום שחשש למשקים הבלועים בתוכה, ואי נימא דאי אפשר להפריש על טעם מה תועיל לו ההפרשה, וקשה לדברי התורי"ד[9]. ויש משם גם הוכחה לשיטת מהרי"ט אלגאזי שניתן להפריש מיניה וביה. וצ"ע במאי דאקשינן וכי מה שייכא ביה דין נתינה לכהן אחר דהממון עצמו שלו הוא. וצ"ל דדמי לכהן דמפריש התרומה לעצמו, ואף כאן יפריש והתרומה תהיה לעצמו.
עוד מוכיח החזו"א שם מהא דאמרינן במשנה בחלה פ"ג מ"ח דאפשר להפריש מעיסה שנתערב בה שאור שלא הופרש ממנו חלה, וניתן גם להפריש מיניה וביה. וקתני התם בסיפא: הנוטל עיסת שאור מעיסת חטים ונותן לתוך עיסת אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה, ואם לאו פטורה. אם כן למה אמרו הטבל אוסר בכל שהוא, מין במינו ושלא במינו בנותן טעם. ומשמע דבמ"ח שהתערב שאור בשאור דשניהם מינו, התם אי"צ שיעורא ולא משום נותן טעם אוסר אלא אפילו כל שהוא ומ"מ יש לו מתירין בהפרשה, והיכא שנתערב באורז שרי היכא דלא יהיב טעמא, דהתם לא אמור שיהא בכל שהוא.
ואולי ניישב לשי' התורי"ד, דמבואר בדבריו דא"א להפריש רק היכא דאיכא טעמו לחוד ובלי ממשו, ונאמר עפי"ז דהנך משניות איירי בדאיכא טעמו וממשו, דהתם שפיר אפשר להפריש מיניה וביה (ונאמר כהרמב"ן, דהיכא דניכר שהגדיל מדתו חשבינן ליה כטעמו וממשו). וזו אוקימתא במשנה (אמנם רק בפרט זה שאכן אפשר להפריש צ"ל דמיירי בממשו, וכל השאר א"ש גם בדליכא ממשו). וגם צ"ל חידוש נוסף, דאע"ג דחשבינן ליה כממשו, מ"מ היכא דלא יהיב טעמא חשבינן להממשו כנאבד בתוך הדבר, ואי אפשר להפריש עליו, ולהכי היכא דלא יהיב טעמא א"א להפריש (ואפ"ה היכא דלא בטל טעמו כגון מין במינו, כן חשבינן ליה כממשות, כיון דהוסיף במדתו ואין טעם אחר שיבטלו). ויש בזה טעם לשבח, דנאמר שכל מה ששייכא הפרשה היא כגון ממשות שעומדת בפנ"ע ורק מפני התערובת אינה ניכרת (כגון ביבש), או ממשות שיש לה חשיבות כעומדת בפנ"ע (והיינו בממשו וטעמו), אבל ממשו המעורב בלי טעם, הרי גם אם היינו יודעים את כל התערובת, מ"מ בטל הוא דאינו קיים בפנ"ע, התם חשיב לה כנימוח, ולהכי בשאור, דלית ביה טעמא, בטל. והא דמסיים דהטבל אוסר בכל שהוא במינו ושלא במינו בנותן טעם, התם דלא מיירי אלא בכל שהוא וליכא ממשו, א"א לתקנו והוא רק אוסר במינו בכל שהוא (וא"א לתקנו) ושלא במינו בנו"ט.
♦
יב. ראיות דטעם כעיקר שייך רק באכילה ולא בשאר מילי
מלבד מה שכבר הבאנו דברי הראשונים דלא איתמר בטומאה (ואפי' מי שכן אומרו בטומאה היינו בכזו שקיימת אגב דנחשב משום המאכל). והבאנו את ראיות הגרי"ז מכיסוי הדם ומהקרבה דלא תלי בטעם, כן מוכח גם במקואות פ"ז מ"ב דמי פירות בטלים ברוב ואע"ג דיש בהם טעם דמי פירות. וכן מוכח בתוס' זבחים ע"ח ב' דמי רגלים טמאים שנתערבו ואין ניכר מראיתם בטלים, אמנם אין משם כלל ראיה כיון דהם נותנים טעם לפגם.וכן מוכח מהא דתנן בזבחים ל"ה א' דהשוחט ע"מ לאכול מן הרוטב חוץ למקומו לא חשיב פיגול. ויל"ד דאפי' אם טעם כעיקר מ"מ אינו אלא כטפל, ודומיא דהשוחט ע"מ לאכול את העובר לאכול העובר חוץ למקומו, כדאיתא שם.
♦
יג. טעם כעיקר בבישול
וכיון דנתבאר דיש דדין טעם אינו אלא באכילה, אבל בשאר מילי דנים ע"פ עיקרו, אפשר דבהא דקי"ל דדם שבשלו מותר מן התורה (כדאי' במנחות כ"א א') לכאורה דם הנבלע בדבר מבושל היכא דחשיב כטעמו ולא ממשו הרי הוא מותר, דהבישול מתיר אפילו את הדם גופיה היכא דעיקרו מבושל ואי"צ שישתנה טעמו. ואף כאן לא יהא הטעם חמור מן העיקר, וכיון דאילו עיקרו מבושל שרי, ה"נ בהא דנבלע בדבר מבושל לכאורה יש להתיר.וכן כתב בנה"מ בשו"ת סי' ח' דדבר מבושל שבלע טעם של דבר שאינו מבושל לא שייך בו איסור בישול, משום דהבישול לעולם מתייחס לעיקרו ועיקרו מבושל, ומה שיש לו טעם של דבר שאינו מבושל לאו כלום הוא, דהבישול אינו מתייחס למין הדבר אלא לעמידת עיקרו, וכיון דנבלע בדבר שעיקרו מבושל ליכא בזה בישול אחר בישול. וכן משמע במגן אברהם סי' שי"ח ס"ק ל"ה, שכתב דיש איסור ליתן בשר רותח לתוך מים כיון דמבשל מהמים כדי קליפה. ומשמע דמשום מה שנבלע בתוך החתיכה ליכא למיסר, דאינו אלא טעם[10]. וכ"כ באגלי טל מלאכת אופה ס"ק ל"א אות י"ד, דכשם שכתבו הראשונים דליכא טע"כ בטומאה ה"נ אין בבישול.
אמנם בגליון אהלי שבת 10 במדור ארחות שבת הקשו על דברי הנה"מ והאג"ט ממש"כ הרא"ש בשבת פ"ג סי' י"ז דבישרא דתורא יש איסור בישול על הלחלוחית והמלח והדם שבתוכו, ורצו להסיק דאכן יש בישול בטעםט.
ובגליון 13 תמה הרב לוי יצחק רפופורט שליט"א על דעה זו, דאם יש בישול בטעם יאסר להכניס לכלי ראשון כף שבלעה טעם מדבר אפוי, דיש בישול אחר אפיה. ונראה דאכן לא שייך בישול בטעם, ומש"כ ברא"ש דיש בישול כלפי הלחלוחית, היינו משום שהיא עומדת בפנ"ע ואפשר לסוחטה. אבל טעם שאין לו עמידה בפנ"ע ליכא ביה בישול. (ואפי' אם לגבי אכילה אין דנים עליו בפנ"ע, דסו"ס השתא אינו אלא טעם של החתיכה, אך כלפי בישול יל"ד עליו בפנ"ע). ועיין לעיל אות ה', דנתבאר דהיכא דהטעם יכול לעמוד בפנ"ע מקבל ג"כ טומאה עי"ש.
♦
יד. טעם כעיקר להגדיר את הדבר שלא לגבי איסור
עיין בשו"מ ד' ב' קכ"ה שמביא מחו"ד סי' צ"א שכתב דציר שאינו אלא זיעה לא נאמר בו איסור דבשר בחלב, ורק שם האיסור נשאר ע"ז, וחולק עליו שם.[11]ועיין בפתחי תשובה פ"ז י"ט שמביא בזה מחלוקת בין הפמ"ג שאוסר מדאו' לחת"ס שאוסר רק מדבריהם. אולם היכא דקיבל טעם גמור, לכו"ע חשיב כטעם להיאסר בבשר בחלב, כמו שמביא בפתחי תשובה בסי' צ"ח סק"ה מחת"ס, וכ"ה בחכמת אדם כלל מ"ו סעיף א', ושא"ר. מיהו י"ל דנחשב שבבשר יש איסור כלפי לבשלו בחלב, ומשו"ה נותן את שם האיסור במה שמטעימו. מיהו היכא שאינו נותן שם איסור כלל, בזה י"ל דאינו נותן שמו.והכי ס"ל להרמב"ן המובא ברבינו דוד בפסחים קט"ו א' דטע"כ אינו מועיל במצוות, דאינו נותן את שם הדבר רק דמהני למצוה. אמנם הרא"ש בפסקי חלה סי' ט"ו ס"ל דטע"כ מהני במצוות. ורואים דהגם שאינו שם איסור מ"מ קורא שמו בדבר. וגם בסברת הרמב"ן י"ל כן, אלא דמ"מ המעשה מתייחס להממשות שהיא רשות, ומשו"ה לא חשיב כמעשה מצוה.
והנה הראבי"ה בסי' תק"ז מוכיח מלחמי תודה דמתבשלים יחד עם החמץ ומ"מ נקראים מצות. ובפשוטו י"ל דליכא בזה איסורא שיהיו חמץ אלא דצריכות החלות להיות מצה, ומשמע דס"ל דהשם חמץ סותר את השם מצה. ואפשר דמ"מ בעלמא יודה דטע"כ אינו מגרע משם הדבר רק מוסיף לו שם אחר, אלא דהכא שם חמץ סותר את השם מצה, דמה שניתן לדונו כחמץ אינו נקרא מצה.
♦ ♦ ♦