ראש ישיבת איתמר
פתיחת ישיבות ות"ת בזמן הקורונה[2]
שאלה
בזמן מגיפת הקורונה נסגרו תלמודי התורה והישיבות מפאת סכנת התדבקות במחלה. לאחר תקופה מסוימת הורה הגר"ח קניבסקי זצ"ל לשומעי לקחו, לפתוח את כל תלמודי התורה למרות המגיפה. ונשאלנו, כיצד יתכן הוראה זו, והרי פקו"נ דוחה את כל התורה כולה פרט לג' עבירות, ואפי' ספק פקו"נ דוחה שבת ושאר מצוות, וא"כ כיצד לא חששו לפקו"נ?♦
תשובה:
א. וחי בהם
נאמר בתורה "וחי בהם" (ויקרא י"ח ב') ודרשו חכמים בגמ' סנהדרין (דף ע"ד ע"א וע"ז כ"ז ע"ב ועוד) וחי בהם ולא שימות בהם. וע"כ כל המצוות נדחות משום פקו"נ חוץ מג' עבירות, כדברי הגמ' "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד. כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם "עבור ואל תהרג" יעבור ואל יהרג, חוץ מע"ז ג"ע ושפיכות דמים. ובהמשך מסיקה הגמ' שיש עוד ב' יוצאים מן הכלל: א. בשעת גזירת שמד, להעביר על מצוות התורה, אז יש דין של יהרג ואל יעבור אפי' על מצווה קלה. ב. וכן כשהגויים רוצים להעביר אותנו על דתנו אם זה לפני עשרה מישראל, מצווה לקדש את השם ולמות ולא לעבור. וכן פסק הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ה הלכה א'-ג').ונחלקו הראשונים במקום שנאמר "יעבור ואל יהרג" האם מותר לאדם למסור נפשו ולהיהרג לשמירת המצווה, או שהוא חייב לעבור על המצווה, ואם נהרג הרי זה מתחייב בנפשו.
הרמב"ם כתב (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ד) "כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג, ונהרג ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו".
והתוס' בע"ז (דף כ"ז ע"ב ד"ה יכול אפילו) כתבו: "ואם רצה להחמיר על עצמו אפי' בשאר מצוות רשאי, כמו רבי אבא בר זימרא דירושלמי, שהיה אצל גוי, א"ל אכול נבלה ואי לא קטילנא לך, א"ל אי בעית למיקטלי קטול, ומחמיר היה דמסתמא בצנעא היה" עכ"ל. ומשמע שמותר להחמיר ולהיהרג.
וביאר הכס"מ (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ד) דהרמב"ם ס"ל דכשכתוב בגמ' "יעבור ואל יהרג" פירושו שצריך לעבור כדי שלא יהרג, ואילו התוס' ועוד ס"ל שלא צריך להיהרג, אך אם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו.
והוסיף הכס"מ בשם הנימוקי יוסף דאפי' לפי סברת הרמב"ם "אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש את ה' ולמסור עצמו אפי' על מצוה קלה כדי שיראו העם ולמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם".
ולפי הנ"ל יוצא, שבמצב של סכנה שבאה מן השמיים, כדוגמת מגיפת הקורונה, שאין בהסתכנות מצוות קידוש השם, א"כ אין להסתכן למען לימוד תורה. וכפי שכתב רבי יהודה החסיד בספר חסידים (סי' תתקנ"ה) "מה שכתוב "זאת התורה אדם כי ימות באוהל" (שעל כך דורש ר"ל שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, כמובא בגמ' ברכות דף ס"ג ע"ב י.ו.) זהו באוהל ביתו שחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, או בבית רבו כר' אליעזר בן הורקנוס שהיה אוכל כל מעדני עולם בבית אביו וקיים בעצמו הוי גולה למקום תורה". ולכן הסיק רבי יהודה החסיד שאסור ללכת ללמוד תורה למקום שיש סכנת דרכים, ואף ששלוחי מצווה אינן ניזוקין, הגמ' בפסחים (דף ח' ע"ב) מסיקה דהני מילי במקום שלא שכיחא היזקא, אבל במקום ששכיחא היזקא אף שלוחי מצווה נזוקין. ולכן הסיק ספר חסידים (שם) "הרי שאין למסור עצמו למיתה בעבור התורה שנאמר (ויקרא י"ח ח') "וחי בהם ולא שימת בהם". ולכאורה ה"ה בענייננו.
♦
ב. מקורות של הסתכנות לשם לימוד תורה
בגמ' ברכות (דף ס"א ע"ב) מובא: "תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות? אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה – לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות?! לא פקח אתה, אלא טיפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנחנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה "כי הוא חייך ואורך ימיך" – כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה – על אחת כמה וכמה. אמרו: לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים, ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמר לו: פפוס! מי הביאך לכאן? אמר ליה: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה, אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים. בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן?! אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "בכל נפשך" – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?! היה מאריך ב"אחד" – עד שיצתה נשמתו ב"אחד". יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמך ב"אחד".הרי מפורש שר"ע מסר נפשו על לימוד תורה. וכיצד נהג כן, הרי אין זה מג' עבירות שבהן נאמר "יהרג ואל יעבור"?
ואף אם סבר ר"ע שצריך למסור את הנפש על לימוד תורה, כפי שנבאר לקמן, מדוע ר"ע מצא לנכון להקהיל קהילות ברבים? והרי היה יכול ללמוד עם חברותא במערה, כפי שעשה רשב"י ובנו ר"א כשרדפו אחריהם הרומאים. ולשם מה להפגין לימוד תורה בפרהסיה? והרי מצינו שכשהייתה גזירה נגד ברית מילה קיימו את הברית בהיחבא כמובא בגמ' סנהדרין ( ל"ב ע"ב) "תנא קול ריחיים בבורני שבוע הבן שבוע הבן" וביאר רש"י (שם ד"ה שבוע הבן) "סימן הוא שיש שם ברית מילה כמכריז ואומר שבוע הבן כאן. והריחיים סימן לשחיקת סממנין למכת התינוק ושעת גזירת המלכות היה שגזרו שלא למול והיו יראים להוציא קול וקבעו סימן זה". והנה מוכח שהיו מסתירים את עניין הברית. וא"כ קשה, מדוע ר"ע הקהיל קהילות ללימוד תורה?
והרי אפי' בג' עבירות שנאמר בהן "יהרג ואל יעבור" אין עניין להיהרג, אלא אדרבה, אם יכול לנוס ולהימלט על נפשו ינוס ולא יהרג. ורק במקרה אונס שתפסוהו ומכריחים אותו לעבור, אז בג' עבירות יהרג ואל יעבור. וכאן בלימוד תורה יכול היה ר"ע להתחבא במערה וללמוד, ומדוע הקהיל קהילות ברבים לשם לימוד התורה?
וכן קשה מהגמ' בע"ז דף י"א ע"א: "תנו רבנן: כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי, (אחי) אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסדיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה [ומקהיל קהילות ברבים] וספר מונח לך בחיקך! אמר לו: מן השמים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר התורה באש! אמר לו: רבי, מה אני לחיי העולם הבא? אמר לו: כלום מעשה בא לידך? אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים, אמר לו: אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי. אמרו: לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא, והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול, ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו: אבא, אראך בכך? אמר לה: אילמלי אני נשרפתי לבדי, היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי, מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש את עלבוני. אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להן: גליון נשרפין ואותיות פורחות. – אף אתה פתח פיך ותכנס בך האש! אמר להן: מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו. אמר לו קלצטונירי: רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגן של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: הן. – השבע לי! נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו, יצאה נשמתו במהרה. אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצוטונירי מזומנין הן חיי העולם הבא. בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים."
ואם לגבי דמותו של פפוס בן יהודה נחלקו האם היה ת"ח (כן משמע באמרי נועם בגמ' בברכות שם בשם הגר"א) או שהיה רשע (כך הבין המהר"י כהן בפרושו למדרש משלי סי' ט'), הרי שרבי יוסי בן קיסמא שחולק על רב חנינא בן תרדיון, לכו"ע היה מגדולי התנאים וסבר שאין לסכן עצמו על לימוד תורה. א"כ מניין לרבי חנינא בן תרדיון ולר"ע שהדבר מותר? ואם נוכיח שמותר ואף מצווה, א"כ נצטרך לבאר במה נחלקו ר' יוסי בן קיסמא ור' חנינא בן תרדיון.
על דברי הרמב"ם (בהלכות יסודי התורה פ"ה ה"א) שכתב שעל שאר מצוות אם אונסים ישראל לעבור או למות "יעבור ולא יהרג שנאמר במצוות 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו". הקשה הכס"מ שם וז"ל: "וקשיא לי שהרי רבי חנינא בן תרדיון מסר נפשו כדי לעסוק בתורה וכן רבי יהודה בן בבא כדי לסמוך זקנים" וכו'. ונשאר בצ"ע ולא תירץ. (וקצת קשה מדוע לא הקשה ג"כ ממיתתו של ר"ע, וצ"ע).
♦
ג. כיצד מותר למסור נפש למען לימוד תורה
ונראה לתרץ בכמה דרכים מדוע ר"ע ור' חנינא בן תרדיון מסרו נפשם על לימוד תורה. (והמעיין יראה שחלק מהדברים תלויים גם בתירוצים הנוספים).א. הגזירה נגד לימוד התורה היתה גזירת שמד, ובשעת גזירת שמד נהרגים על כל המצוות ואפי' על ערקתא דמסאני, וא"כ כ"ש שעל לימוד תורה מותר להסתכן. וכך כתב המהרש"א בחידושי אגדות (ד"ה יש לך אדם) וז"ל: "ובעובדא דרע"ק דשמעתין דמסר נפשו על ביטול תורה, היינו בשעת השמד כדאמרינן התם דבשעת השמד אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור".
אלא שאז קשה, שהרי גם בשעת שמד, אין עניין להיהרג לכתחילה, אלא אדרבה אם ביכולתו לברוח – שיברח. וא"כ צודק פפוס כששואל את ר"ע על כך "שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה", האם "אי אתה מתירא מפני המלכות"? וכן שואל רבי יוסי בן קיסמא את ר' חנינא בן תורדיון "שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וס"ת מונח לך בחיקך" ומדוע שלא ילמדו תורה בהיחבא במערה וכיוצ"ב?
וגם המשך דברי המהרש"א קשים: "ועוד דר"ע בפרהסיא הוה כדאמר מקהיל קהילות ברבים ובפרהסיא אמרינן התם דאפילו על מצווה קלה יהרג ואל יעבור". כאן רצה לומר המהרש"א, שאף אם נאמר שאין גזירת שמד וזו הייתה העברה על הדת, ובהעברה על דת צריך להיהרג רק בעשרה מישראל (פרהסיא) ולא ביחיד, ולכן הותר לר"ע למסור נפשו כי פרהסיא היה, הא גופא קשיא, שהרי לשם מה עשה זאת ברבים? היה יכול ללכת למערה וללמוד ביחיד או עם חברותא וכדו'?
אך בין כה וכה קשה, שהרי ידוע שהרומאים גזרו נגד לימוד התורה, א"כ הייתה שעת גזירת שמד ובשעת גזירה יש דין של יהרג ואל יעבור, אלא שחוזרת שאלתנו, מדוע ללמוד בפרהסיא, והרי ניתן ללמוד בהיחבא?
ונראה לומר, שר"ע שהיה מגדולי ראשי הישיבות, אשר הקים עולה של תורה, והיו לו עשרים וארבע אלף תלמידים, ואף כשמתו לא התייאש וייסד ישיבה חדשה של חמישה תלמידים, הוא הבין, שאין התורה נלמדת אלא בחבורה כמובא בגמ' ברכות (דף ס"ג ע"ב). וזהו מוסד הישיבות, ובלעדי זה, הרי שיש סכנה לעולם התורה.
וכן פירש הלבוש מרדכי בפתיחה למסכת ב"מ (לרבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל) וז"ל: "הנה מלכות רומי הרשעה כשראתה את הטעות הגדולה שעשו שנתנו לריב"ז את יבנה וחכמיה... ראו כי שגו, ישראל נוצח בגופו אבל לא ברוחו. כל העמים תלויים בארצם וממשלתם ואם אין להם ארץ וממשלה אינם כלום, אבל ישראל ד' ותורתו הוא נחלתו, קיומו הוא נשמתו, ארצו הוא הכרם אשר בו יגדל, ואם יש לישראל כרמו יבנה וחכמיה הישיבה הקדושה, ותלמידיה, חי וקיים עם הקודש ורוחו עולה מעלה ומאיר לכל העמים". ומסיק שאז הבינו הרומאים שטעו בכך שנתנו לריב"ז את יבנה וחכמיה, ולכן גזרו גזירות נוראיות "שכל מי שיקהיל קהילה ברבים ללמוד תורה שבזה סוד קיום ישראל, ישרפוהו חיים. אז היתה לישראל צרה נוראה שהיא עוד יותר קשה לישראל מחורבן המקדש, כי באין תורה ואין כרם איך יגדל ישראל. וע"כ ר' חנינא בן תרדיון הקהיל קהילות ברבים ללמוד תורה". ומקשה את קושייתנו: "ואף כי אין אומרים יהרג ואל יעבור אלא בג' עבירות אבל לא על ביטול תורה, על זה אין צריך למסור נפשו, אבל ביטול תורה של כל ישראל, הלה זה גזרת שמד חלילה". אלא שקשה, והרי אפשרי ללמוד במערות, ומדוע להסתכן בלימוד תורה ברבים?
על כך עונה הלבוש מרדכי (שם) "ובזה הלא תלוי כל התורה כולה, כי באין ישיבה ללמוד תורה הלא ישכחו כל התורה, וישראל בלי תורה הם חלילה אבודים מן העולם. לזה מסר ר' חנינא בן תרדיון את נפשו והקהיל קהילות ברבים ללמוד תורה". וכן כתב בהמשך דבריו (שם) "כי בלא קהילה ברבים ללמוד תורה, בלא ישיבה שילמדו תורה ברבים, אין ישראל ואין תורה". ובדבריו רומז לדברי רס"ג המפורסמים "שאין אומתנו אומה אלא בתורותיה" (תורה שבכתב ותושב"ע). וע"כ מסיק הלבוש מרדכי (שם) "וממנו (מר' חנינא בן תרדיון) ילמדו כל ישראל וידעו איך מחוייבים למסור נפשותיהם שיהיו בישראל קהילות ברבים ישיבות קדושות שילמדו תורה ללמוד וללמד בעמל ועיון לשמור ולעשות".
אמנם יש מחלוקת האם בשעת שמד צריך להיהרג גם בביטול מצוות עשה, דהרמב"ן (שבת דף מ"ט ע"א) כתב "הא דבשעת השמד אפי' אערקתא דמסאנא יהרג ולא יעבור, הני מילי לעבור על מצות לא תעשה, אבל אם גזרו על מצוות עשה, בודאי שב ואל תעשה שאני". וכן כתב הר"ן בחידושיו לשבת (דף מ"ט ע"א ד"ה נטלן מראשו) שלא אמרו בשעת השמד יהרג ואל יעבור אלא "לעבור על מצוות לא תעשה אבל גזרו לבטל מצות עשה כיון שאינו עובר בידים, ועוד שהן יכולים לבטלה ממנו על כרחו שיניחוהו בבית האסורין ותבטל מאליה הילכך מבטל ואל יהרג". ואולי זו הייתה סברתו של רבי יוסי בן קיסמא שחלק על דרכו של ר' חנינא בן תרדיון, שסבר שכיוון שגזירה זו היא בשב ואל תעשה, ע"כ אמר לו "אומה זו מן השמיים המליכוה" ואין לך למרוד נגדם.
ב. עוד הוסיף המהרש"א (שם) "ולפי דברי התוס' שכתבו בפרק אין מעמידין (ע"ז דף כ"ז ע"ב ד"ה יכול אפילו) עפ"י הירושלמי דאם רצה אדם להחמיר על עצמו אפילו בשאר מצוות שרי, איכא למימר דר"ע נמי מחמיר על עצמו היה. ואפשר שזהו שאמרו ליה תלמידיו, רבי עד כאן, דהיינו וכי עד כאן חייב אדם למסור עצמו גם בשאר מצוות? והשיב להם: כל ימי הייתי מצטער וכו' ורצוני בכך להחמיר על עצמי אפילו בשאר מצוות ודו"ק".
ותירוץ זה נכון עפ"י התוס', אך הרמב"ם (הובא לעיל) חולק על עניין זה.
ועפ"י תרוץ זה של המהרש"א לשיטת התוס', אפשר להבין ג"כ את הנהגתו של ר"ע בגמ' ערובין (דף כ"א ע"ב) שר' יהושע הגרסי היה מביא מים לר"ע לכלא, ופעם אחת חשדוהו שרוצה לחפור מנהרה ושפכו שומר בית הסוהר את המים, ור"ע סרב לאכול לחם בלא נטילה ואמר "מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי", דס"ל לר"ע דלאדם גדול שרי להחמיר על עצמו וכן משמע בתוס' שם (ד"ה מוטב אמות) ודו"ק.
ג. בספר חסידים (סי' תתקנ"ה), אחר שהסביר שאין למות לצורך לימוד תורה ולכן אסור להסתכן בדרך למען לימוד תורה (כפי שהבאנו לעיל), ביאר, שלכן רבי יוסי בן קיסמא חלק על ר' חנינא בן תרדיון "ולפי שר' חנינא בן תרדיון שם נפשו בכפו, (כלומר, הסתכן. י.ו.) לכך אמר לו ר' יוסי בו קיסמא תמיה אני אם לא ישרפו אותך ואת ס"ת עמך".
אלא שא"כ קשה, מה היתה דעתו של ר' חנינא בן תרדיון? וכי לא ידע שאין להסתכן למען לימוד תורה? ומפני קושיא זו נראה שהוסיף בספר חסידים (שם) "ועוד שעת השמד היה ובלא זה יודעים שנמסרים להריגה, ואמר טוב שימות על דברי תורה ולא על דברים בטלים, כמו שאמר יהודא בן פפוס לר"ע". כלומר, הבין ספר חסידים שר' חנינא בן תרדיון ידע שבלא"ה המלכות רודפת אחריו להורגו, וגם בלא לימוד תורה יסתכן למות, ולכן העדיף למות על דברי תורה.
נמצאנו למדים שכשאדם נידון למות בגלל דברים אחרים, מותר לו להסתכן על לימוד תורה, כי בלא"ה הוא נמצא במצב של סכנת נפשות.
ובכך מיושבת קושיית הכס"מ (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ג) שהקשה אם הלכה כהרמב"ן והר"ן שבשעת גזירה אין למסור את הנפש על ביטול עשה, א"כ "וקשיא לי שהרי ר' חנינא בן תרדיון מסר נפשו כדי לעסוק בתורה"?
וקשה על הכס"מ, מדוע לא הקשה ג"כ מהנהגת ר"ע שמסר נפשו על לימוד תורה? ונראה לתרץ, שר"ע נרדף ע"י הרומאים בגלל תמיכתו בבר כוזיבא, וא"כ ממילא נגזר דינו למיתה, ולכן לא היה קשה לכס"מ מדוע התיר ר"ע לסכן את עצמו בלימוד תורה (ואכן המאירי כתב בפתיחתו למסכת אבות, הוצאת מכון התלמוד הישראלי השלם עמ' 29, שר"ע הוצא להורג "מפני כעס בר כוזיבא", א"כ רואים שבלא"ה ר"ע נרדף ע"י השלטונות. וכן משמע מהגמ' ברכות דף ס' ע"ב שאף אחד לא העז לארח את ר"ע בביתו מפני שהיה מבוקש ע"י השלטונות, עיי"ש).
אלא שמחדש ספר חסידים, שאף ר' חנינא בן תרדיון היה במצב דומה, וידע שימסרוהו להריגה, וע"כ העדיף למות על דברי תורה.
ד. באור תורה (שבסוף מעלות התורה לרבי אברהם אחי הגר"א, הוצאה חדשה עמ' רל"ג) כתב וז"ל: "בא וראה עד כמה הגיעה מעלת עסק התורה ועונש בטולה, שהרי קי"ל שכל המצוות נדחים מפני פקו"נ, כמו שנאמר 'וחי בהם' (ויקרא י"ח ה'), ובמקום סכנה עצומה כזו, עמד ר"ע והקהיל קהילות ברבים לדרוש בתורה, שבזה היתה תמיהת פפוס בן יהודה, שהיה סבור שאסור לעמוד במקום סכנה, ממקרא שכתוב 'וחי בהם' וכו', והיתה תשובתו אליו שת"ת אינו דומה לכל המצוות, שכולם נדחים מפני סכנה, חוץ מג"ע וש"ד וע"ז מפני שכתוב 'וחי בהם' על דרך חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה (שבת קנ"א ע"ב) משא"כ ת"ת שגדול שכרה שנותנת חיים גם בעוה"ז, והוא חייו ממש של אדם, ולכן לא שייך בו מקרא ד'וחי בהם' וכו' שאדרבא בטולה גורם בטול החיים בודאי, ומוטב לתפוס את הספק ולהניח הודאי. והמשיל ת"ת לדגים שבים, שבאם יוצאים רגע אחד מן המים מיד מתים, כמו כן הפורש מן התורה רגע אחד, נפסק חיותו, כמו שבארנו למעלה, היאך עיקר חיות איש הישראלי אינו אלא בתורה".
הרי שהבין את משל הדגים של ר"ע כפשוטו, שעמ"י בלא תורה הרי הוא בלא חיים. וא"כ יותר סכנה היא לא ללמוד תורה מאשר להסתכן מאימת הרומאים מפני לימוד התורה.
אלא שלפי דבריו קשה, מה היתה סברתו של רבי יוסי בן קיסמא שהתנגד להנהגתו של ר' חנינא בן תרדיון?
ועוד קשה, מי מנע מר"ע ללמוד תורה בהיחבא, ומדוע היה צריך להקהיל קהילות ברבים?
ועל כך צריך לתרץ כהלבוש מרדכי לעיל, ש"בלא ישיבה שילמדו תורה ברבים, אין ישראל ואין תורה". אלא שהלבוש מרדכי השתמש גם בסברת "גזרת שמד" ולפי מעלות התורה גם בלא שמד, תורה של הרבים היא חיים ובלא זה אין חיים ולכן מותר אף להסתכן בעבור זה. אך מניין לומר זאת באדם יחיד שמותר לו להסתכן בעבורה, אף שהתורה היא סם חיים, מ"מ גם היחיד לא כל רגע לומד תורה, וזמן רב עוסק בפרנסתו ואפי' בדברי הרשות. ובכלל מדוע שלא נאמר בכה"ג את סברת הגמ' בעניין חילול שבת במקום פקו"נ: "חלל עליו שבת אחת בכדי שישמור שבתות הרבה", א"כ ה"ה הכא בטל עליו תורה (לזמן מסויים) בשביל שיוכל ללמוד תורה כל חייו (כשתעבור הגזירה). וע"כ צ"ע בדבריו, אא"כ כוונתו ללימוד תורה דרבים ולשכחת התורה, כפי שנביא לקמן.
ה. במקום סכנה לשכחת התורה ומצוותיה יש למסור את הנפש על כך. כך כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' ג' ס"ק ה') בביאור הנהגת ר' חנינא בן תרדיון וז"ל "דאף דבעליית בית נחזה נמנו וגמרו, דעל כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג, חוץ מע"ז וג"ע ושפ"ד, אבל דעת ר' חנינא בן תרדיון היה שגם בנוגע לביטול לימוד תורתנו הקדושה, שייך יהרג ואל יעבור, דאם תשתכח תורה מישראל, ממילא תשתכח מישראל ח"ו כל המצוות". ומבאר שבזה נחלקו ר' יוסי בן קיסמא ור' חנינא בן תרדיון: "דלר' יוסי בן קיסמא לימוד התורה הוי מצוות עשה כמו שאר המצוות, דיעבור ואל יהרג (כי אף שזו גזירת שמד, לדעת הרמב"ן והר"ן אין חיוב מסי"נ בביטול מצוות עשה. י.ו.) ולרבי חנינא בן תרדיון וכן לר"ע (ברכות דף ס"א ע"ב) ס"ל, דלימוד התורה גדול משאר מצוות עשה (ועיין קידושין מ' ע"ב) ודין ע"ז וג"ע ושפ"ד לזה, דיהרג ואל יעבור וא"כ אין ראיה מזה לשאר קיום מצוות עשה".
אלא דהא גופא קשיא, היכן רמוז חידושו הגדול שעל שכחת התורה יש דין כמו ג' עבירות שיהרג ולא יעבור?
והמנח"י שם הפנה בדבריו לעיין בגמ' קידושין דף מ' ע"ב, שם מובא דיון נוסף שהיה בעליית בית נתזה בלוד (כהחידוש של יהרג ובל יעבור בג' עבירות, שהיה ג"כ בבית נתזה, עיין סנהדרין ע"ד ע"א) שנשאלה להם שאלה מה גדול ממה "תלמוד גדול או מעשה גדול" והסיקו בסופו כולם כדעת ר"ע "נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה".
אמנם רואים אנו בגמ' זו את חשיבות לימוד התורה שבלעדיה לא יהיה קיום למצוות התורה, כי בלא תורה ישתכחו המצוות, אך היכן מצינו רמז לכך, שבשביל לימוד תורה של כלל ישראל יש למסור את הנפש ולהיהרג ולא לעבור על ביטול תורה?
ועוד קשה, וכי בשעה נוראית זו, כשגוזרים על עמ"י גזירות איומות ונוראות ומבטלים מישראל תורה ומצוות, בזה חכמים דנים, האם תלמוד גדול או מעשה גדול, ולכאורה זה נראה דיון פילוסופי, ומה לדיון זה בשעת פקו"נ?
ומצאתי בספר דברי הרב (עמ' קצ"ז) לגאון הרב צבי שכטר שליט"א דברים בשם רבו הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל המבארים עניין זה וז"ל:
"ייהרג ואל יעבור: הפלא והנס של קיום עם ישראל משך כל שנות הגלות הארוכה והמרה, למרות שנאת הגויים כלפיהם [אשר היא נובעת באמת משנאתם אל התורה] ולמרות כל הגזרות והשמדות והרדיפות, היה הכל מכח אותו הפסק (סנהדרין דף ע"ד ע"א) שהכריעו בעליית בית נתזה בלוד של ייהרג ואל יעבור, שלא להיכנע לנכרים בגזרותיהם. ועיין גמ' סוף פרק קמא דקידושין (דף מ' ע"ב) וכבר היה ר' טרפון וזקנים מסובים בעליית בית נתזה בלוד נשאלה שאלה זו בפניהם, תלמוד גדול או מעשה גדול, נענה ר' טרפון ואמר... נענה ר"ע ואמר... נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. והוא תמוה, שלא היה להם על מה להתפלסף באותה שעה גורלית בהיסטוריה של עמנו, שעת השמד הנורא, אלא על חקירה מופשטת זו.
אלא נראה לפרש שעיקר גזרתם של הגויים היה נגד תלמוד תורה, השוה גמרא סוף מס' ברכות (דף ס"א ע"ב), שאמר ר"ע לפפוס בן יהודה אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וכו', ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה. והנה מכח דין ייהרג ואל יעבור אין על האדם חובה בדוקא לקיים את המצוות בפרהסיא בכדי שיהרגנו הנכרי האנס, השוה גמ' שבת (דף כ"א ע"ב) ובשעת הסכנה מניחו על שלחנו ודיו, וכן בפרק קמא דסוכה (דף י"ד ע"ב)) משם ראיה, אין שעת הסכנה ראיה. [וכן ברמ"א ליו"ד (סי' קנ"ז ס"א) מהמלחמות (ד"ע).] ולפי"ז אינו מובן מאי טעמא המשיכו התנאים ללמוד תורה בדוקא בפרהסיא בפניהם של הרומיים.
ואולי יש לפרש שזה היה החלק השני של הפסק של אותם התנאים – בעליית בית נתזה בלוד - שמאחר שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה, לפיכך שאני תלמוד תורה משאר המצוות, ומחוייבים בדוקא להמשיך להקהיל קהילות ברבים וללמד תורה בפרהסיא ושלא להיכנע לאנסים, שרק בהנהגה של עקשנות שכזו נצליח לקיים את היהדות" עכ"ל.
רואים בדבריו כנ"ל שדווקא תורה בציבור, בהקהלת קהילות ברבים, היא ערובה להמשך קיומו של עמ"י, ורק בהנהגה זו תמשיך התורה להתקיים בכלל ישראל.
ב. עוד ראיה, שעל שכחת התורה ומצוותיה יש דין של ייהרג ואל יעבור, נראה להביא מספר חסידים שהובא לעיל (סי' תתקנ"ה) שם כתב "ור' יהודה בן בבא שמסר עצמו על השם, שאלמלא שעשה כן נשתכחו דיני קנסות מישראל". הרי מפורש שכשיש חשש לשכחת התורה, יש למסור על כך את הנפש, ולכן ר' יהודה בן בבא מסר עצמו למיתה בכדי לסמוך זקנים לדיינים.
ג. עוד ראיה שעל שכחת התורה יש למסור את הנפש, נראה להביא ראיה מהגמ' בגיטין (דף נ"ו ע"א) לגבי סוגית ר' זכריה בן אבקולס שסרב להקריב בעלי מומין על המזבח למרות הסכנה שאותו בר קמצא יילך וילשין לרומאים וכל האומה תהיה בסכנה, כפי שאכן קרה.
ונשאלת השאלה: מה היה החשבון של ר' זכריה בן אבקולס? וכי לא ידע שסירובו להקריב את הקרבן יסכן את כלל ישראל? והרי פקו"נ דוחה דין של איסור להקריב בעלי מומין. וביאר מו"ר הגר"א נבנצל שליט"א בספר ירושלים במועדיה (בין המצרים עמ' פ"ג) שאמנם מותר לעבור על לאו בשביל פקו"נ וגם על כמה לאוין מותר, וכן מותר לחלל שבת ויוה"כ בשביל פקו"נ "אבל עקירת התורה לא נדחית מפני פקו"נ. אם ילמדו דין לא נכון, תצא הלכה לדורות, שבית דינו של רבי זכריה פסק שבעלי מומים קרבים על המזבח, זוהי עקירת התורה, ועקירת התורה אינה נדחית מפני פיקו"נ. כך הסביר מו"ר הג"ר חיים שמואלביץ' זצ"ל את סברתו של רבי זכריה בן אבקולס". הרי מפורש שעל שכחת דין מהתורה יש למסור את הנפש.
אלא שאם כך קשה, שהרי אם סברתו של רבי זכריה בן אבקולס כ"כ נכונה, א"כ מדוע רבי יוחנן מבקר אותה בכ"כ חריפות עד שטוען שבגלל פסיקתו חרב הבית ("ענותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו")? ועל כך ענה הגר"א נבנצל (שם) שטעותו היתה, שחורבן המקדש ופיזור ישראל בין האומות, שנגרם כתוצאה מהוראתו של רבי זכריה בן אבקולס, היא 'עקירת התורה' הרבה יותר גדולה מן העקירה שר' זכריה חשש לה ("יאמרו בעלי מומין קרבין"), ולכן טעה. אך העיקרון שעל שכחת התורה יש למסור את הנפש, על כך לא נחלקו.
ד. בגמ' בב"ק (דף ל"ח ע"א) מובא: "ת"ר וכבר שלחה מלכות הרשעה שתי סרדיוטות אצל חכמי ישראל: למדונו תורתכם... בשעת פטירתו אמרו להם דקדקנו בכל תורתכם ואמת הוא חוץ מדבר זה שאתם אומרים שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור, ושל נכרי שנגח שור של ישראל בין תם ובין מועד משלם נזק שלם." עיי"ש. והקשו התוס' (שם ד"ה קראו) כיצד לימדו את הגויים תורה, והלא עוברים בעשה שנאמר 'מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי'? ותירצו התוס' דעשו כן עפ"י המלכות בעל כרחם ולא היו חייבים למסור הנפש על כך עיי"ש.
והקשה המהרש"ל ביש"ש (שם אות ט') כיצד חכמי ישראל תירגמו את ההלכה הנ"ל שהיא כה קשה להבנה אצל הגויים, וכיצד לא יראו מפני המלכות הרשעה? "הלא לא תמצא דבר קשה כזה לומר בפני האומות שאנחנו פטורין מהיזקן והם חייבים? וכי לא היה ראוי לחוש ח"ו לכמה שמדות וחורבות דליפוק מיניה, בפרט מלכות הרשעה שכל מחשבתם רק להתגולל ולהתנפל על שונאינו, וא"כ היה להם לשנות (את הדין, מפני פקו"נ ולכתוב) או שניהם חייבים או שניהם פטורים"? (יש"ש שם)
ומסיק מכך היש"ש חידוש גדול: אסור לשנות דבר הלכה אפי' במקום פקו"נ! ז"ל: "אלא שמע מינה שמחויבים אנו למסור (את הנפש) על קידוש ה'. ואם ח"ו ישנה הדין הוה ככופר בתורת משה. ומסתמא איירי כגון שהשרים שאלו בפרטים על כל דין ודין... ועל כן השיבו האמת על קדושת השם כי לא היה יכולת בידם לשמט את עצמם מדין זה" (יש"ש שם).
רואים מפורש שאם יש חשש שישונה דין תורה, מה לי בגלל פחד ויראה, מה לי בגלל שכחה, בסופו של דבר הדין ישתכח ויתעוות, יש למסור את הנפש על כך. וכל זה עפ"י ההבנה שהבאנו לעיל, "שאין אומתנו אומה אלא בתורותיה" (רס"ג) ובלא תורה אין חיים לאומה כנ"ל. הרי שעל שכחת דין מהתורה יש למסור את הנפש ודון מינה ואוקי באתרין. (ועיין באריכות בדין זה בשו"ת מבשן אשיב ח"א סי' נ"ד).
ו. הפרי חדש על הרמב"ם (יסודי התורה פ"ה ה"ג, הודפס בספר פרי חדש ח"ב בסוף הספר) הביא את קושיית הכס"מ (שם) כיצד מסר רבי חנינא בן תרדיון את נפשו על התורה, והרי לימוד תורה אין זה מג' עבירות שצריך למסור עליהם את הנפש. ותירץ הפר"ח וז"ל: "מה שהקשה הכס"מ על זה (על מה שכתב הרמב"ם ש"כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג, ונהרג ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו") מר' חנינא בן תרדיון שמסר נפשו כדי לעסוק בתורה, לא קשה, דתלמוד תורה דרבים שאני, וכן ר' יהודה בן בבא מסר עצמו כדי לסמוך זקנים כדי שלא תפסק הסמיכה, ומצווה דרבים שאני".
הרי מפורש כתב הפר"ח, שלימוד תורה של רבים שונה הוא מלימוד תורה יחידי, ותורה דרבים דוחה פקו"נ, וכן מצווה דרבים, כסמיכת זקנים, ג"כ דוחה פקו"נ.
וכן כתב המשך חכמה על התורה (שמות כ"ז י"א) וז"ל: "אמנם על תלמוד תורה דרבים צריך למסור עצמו למיתה ולסכן עבור זה. ואדרבא, נענש יהושע מפני שלא עסק בתורה בעת מלחמה. ולכן משה שנתן נפשו על תורה של כל ישראל אמרו שלפיכך נקראת על שמו שנאמר 'זכרו תורת משה עבדי' (מלאכי ג' כ"ב)".
וכן כתב הלבוש מרדכי בפתיחתו לב"מ (הובא לעיל) "כי בלא קהילה ברבים ללמוד תורה, בלא ישיבה שילמדו תורה ברבים, אין ישראל ואין תורה".
אלא שהא גופא קשיא. מניין שתורה דרבים דוחה פקו"נ? והרי בגמ' בסנהדרין (דף ע"ד ע"א) כתוב שנמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד שרק על ג' עבירות יהרג ואל יעבור, ולא נזכר שם שתורה דרבים דוחה פקו"נ. וא"כ מניין למדו ר"ע ור' חנינא בן תרדיון דין זה? שמא תאמר שעת שמד היה, ובשעת שמד מצווה למסור את הנפש אפי' על מצווה קלה, אך עדיין קשה, שהרי יכלו ללמוד בסתר ולא ברבים, ואם יכול לברוח ולא למות ודאי שצריך לעשות כן, ואם בכל זאת לימדו תורה ברבים, ש"מ שסבירא להו שבלא תורה ברבים אין תורה, אך מניין למות על כך, שמא ידחו את המצווה עד יעבור זעם ויקיימו את המצווה 'וחי בהם' ולא שימות בהם?
מרן הראי"ה קוק זצ"ל (מובא בספר אוצרות ראיה ח"ו עמ' 104) נדרש לשאלה זו בעניין מצוות מלחמה, כיצד הגמ' בסנהדרין (שם) לא הוסיפה על ג' מצוות שנדחים מפני פקו"נ גם את מצוות המלחמה, שהרי ברור שאם התורה ציוותה להילחם, ובדרך הטבע במלחמה יש גם הרוגים, א"כ ברור שיש מצווה אף לסכן את הנפש למענה. אמנם היה אפשר לתרץ, ששאר המצוות זה רק במקרה אונס, כשמכריחים את הישראל או לעבור על אחת מג' עבירות או להיהרג, יהרג ואל יעבור. משא"כ מצוות המלחמה, שהיא מצווה שלמענה יש להיכנס לכתחילה לסיכון, כי בדרך הטבע במלחמה יש גם הרוגים, וא"כ זהו אופי המצווה ולא קשה מידי. אעפ"כ מרן הרב קוק ראה בכך שאלה, וז"ל: "והדבר יפלא להוסיף מצוות שנהיה מחוייבים בהן ביהרג ואל יעבור חוץ משלושה המנויים, ובפרט המצווה עשה" (אוצרות ראיה שם).
ומתרץ מרן הראי"ה קוק זצ"ל (שם): "אמנם אם נאמר שהיא רק מצווה של כלל ישראל ניחא, דבמצוות כלליות לא שייך ענין פקוח נפש, דציבור לא מייתי. ומשום הכי נמי אין שייך במלחמת מצווה הך כללא דפקו"נ דוחה, כיוון שאין המצוה כי אם על הציבור, והציבור בכללו חי הוא, ואם יהרגו מועטים לטובת הכלל, נחשב כקציצת אבר החולה לרפואת הגוף כולו. על כן לא הוצרכו למנות מצוות כלליות ביהרג ואל יעבור".
ונראה, שסברה זו של קציצת איבר החולה לשם הצלת גופו, שאב מרן הרב זצ"ל, מהרמב"ם בהלכות ממרים (פ"ב ה"ד) שכתב שיש סמכות לביה"ד הגדול לבטל מצווה להוראת שעה "כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים, עושים לפי מה שהשעה צריכה. כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו, כך בית דין מורין בזמן מן הזמנים לעבור על מקצת מצוות לפי שעה כדי שיתקיימו כולן, כדרך שאמרו חכמים הראשונים, חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". וכתב שם הרדב"ז (ד"ה כשם שהרופא חותך) "אין המשל הזה צודק אא"כ אנו רואין את כל ישראל כאילו הם גוף אחד ואע"פ שגופין מחולקין הם, כיוון שנשמותיהם ממקום אחד חוצבו, הרי הם כגוף אחד כי הנשמה היא עיקר, ודע זה. ומדברי רבינו נראה שהמשל הוא על המצוות שהם כגוף אחד וב"ד מבטלים מקצת כדי לקיים השאר. והמשל צודק בשני הדרכים". ודון מיניה ואוקי באתרין, דאם כל ישראל נחשבין לגוף אחד, א"כ מסירות נפש של היחיד למצוות הכלל כמוה כקציצת אבר להצלת הגוף כולו.
אמנם היה אפשר לומר סברה זו דווקא במצוות מלחמה, שהיא באופיה מצווה הכרוכה בכניסה לסכנה, ואכן כך כתב מרן הראי"ה קוק במשנה קמא באגרות ראי"ה (ח"ג אגרת תתקמ"ד שנת תרע"ט), וז"ל: "אע"פ שבכל מצות ציבור שאין בהם סכנה, אין לנו לחדש שלא יהיה נוהג בהם דין של 'וחי בהם', ויהיו חייבים בהם גם במקום סכנה לפרטים", אולם באוצרות ראיה (שם) חידש הרב זצ"ל סברה זו גם בשאר מצוות הציבור, ולא רק במצוות מלחמה שבאופיה יש תמיד סכנה, וז"ל: "ובזה ניחא הך דמסר ר' יהודה בן בבא את נפשו על הסמיכה, משום שהיא מצווה כללית להעמיד שופטים בישראל. ויש לומר דזהו היה ג"כ עיקר טעמו של ר"ע ושל ר' חנינא בן תרדיון, שמסרו נפשם על התורה, מפני שבתורה יש כמו עניין חובה כללית לכל ישראל, לבד מה שיש בה חיוב על היחיד".
הרי מפורש שסבירא ליה למרן הרב קוק זצ"ל שבכל מצוות הציבור מותר להסתכן בעבורם, ובדבריו אף מצאנו מקור וטעם לחידוש זה, שהרי הגמ' אמרה שכל המצוות נדחות מפני פקו"נ משום הציווי "וחי בהם" שדרשו "ולא שימות בהם", ומכיוון שציבור לא מת, עפ"י הגמ' בהוריות (דף ו' ע"א), א"כ לא צריך להוסיף על דברי הגמ', כי במצוות הציבור מתקיים לעולם הציווי של "וחי בהם".
חידוש נוסף רואים בדברי מרן הרב קוק, שבמצוות תלמוד תורה יש ב' חיובים: יש חיוב על כל יחיד ללמוד תורה, ולקיים את הציווי של "והגית בו יומם ולילה", אך יש ג"כ מצווה ציבורית, שתהיה תורה בעמ"י ושהתורה תעבור מדור לדור ולא תשתכח, וזו מצווה של הציבור בכל דור ודור לדאוג להמשכיות התורה והמסורה.
ומצוה זו יכולה להיעשות רק ע"י רבים הלומדים תורה, וכדברי הלבוש מרדכי (שם) "כי באין ישיבה ללמוד תורה הלא ישכחו כל התורה". ולכן מסרו ר"ע ור' חנינא בן תרדיון את נפשם על לימוד התורה הציבורי.
וכמו כן, מצווה להעמיד שופטים בישראל, שיוכלו לדון ולקנוס ולהעניש את העבריינים, וא"כ מצווה זו הרי היא מצווה ציבורית, ולכן ר' יהודה בן בבא מסר נפשו על הסמיכה. וכידוע בלעדי מערכת משפט אין קיום לחברה, ולכן אפי' בני נח נצטוו על הקמת מערכת בתי דינין.
וסמיכת זקנים לדון כוללת עוד מצוות ציבוריות, כקידוש החודש ועיבור השנה, שהן קיום התורה ומצוותיה כמצוות החגים וימים טובים ועוד, ועליהם נאמר בגמ' ברכות (דף פ"ג ע"א) "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" שזו תורת כלל ישראל והם נחשבים ל"אותות האומה" כמש"כ הרמב"ם בסה"מ (מצוות עשה קנ"ג).
אלא שאם כדבריו, א"כ קשה, כיצד ר' יוסי בן קיסמא חלק על ר' חנינא בן תרדיון? ואולי אפשר לתרץ דר' יוסי בן קיסמא סבר כפי שהבאנו מאגרות ראיה (לעיל), שרק במצוות מלחמה, שבאופיה חייבים להיכנס בה לסכנה, כיוון שהיא מצווה המוטלת על הציבור, והציבור לא מת, ע"כ אינו יוצא מהגדר של "וחי בהם". משא"כ מצוות ציבוריות שאין באופיין בד"כ סכנה, כלימוד תורה וכדו', בהן אסור לסכן עצמו וחלים בהן כללי מצוות היחיד של "וחי בהם". ובמצוות מעין אלו פליגי רבנן, דר' יוסי בן קיסמא סבירא ליה דאסור להסתכן, ור"ע ור' חנינא בן תרדיון ור' יהודה בן בבא סבירא להו שמצווה אף להסתכן בעבורם כי ציבור לא מייתי.
מ"מ מדברי מרן הרב קוק מצאנו מקור לדברי המשך חכמה שהבאנו לעיל ש"על ת"ת דרבים צריך למסור עצמו למיתה ולהסתכן עבור זה".
♦
ד. מסקנה
נחזור לשאלתנו הראשונה, האם בתקופת מגיפת הקורונה היה מותר לפתוח את הישיבות והתלמודי תורה לצורך לימוד תורה למרות הסיכויים הגוברים בהדבקה בנגיף, וע"י כך יסתכנו נפשות מישראל ואולי חלק מהם אף ימותו ר"ל.הרי פשיטא שבנידון דידן לא מדובר בגזירת שמד, אלא זו סכנה הבאה מן השמיים, וא"כ אין שייך הכא מצווה למות על קידוש השם.
ובתחילה עלה בדעתנו לומר בנידון דידן, שהרי ככל שהמגיפה תתארך זמנה, בלאו הכי, לא יהיה ביכולת הרשויות להשאיר את כל הילדים בביתם הסגור ימים רבים, וברור שרובם יסתובבו ברחובות ובחצרות ככל שיתארכו הימים של המגיפה, ובמקומות אלה, בלא"ה יפגשו עם חבריהם, ומתוך כך יכנסו לסיכון של הדבקה. אמנם הילדים בד"כ לא ינזקו מההתדבקות בנגיף, וכמעט שלא יהיו בכלל סיכון, אך הם יגרמו להעברת הנגיף למבוגרים והזקנים שאכן נמצאים בקבוצות הסיכון. וא"כ אין ברור כלל וכלל, שסגירת תלמודי התורה תימנע הדבקה של מבוגרים וזקנים, יותר מאשר הישארות הילדים בביתם ובחצרם.
ובכה"ג אמרינן "מלאך המוות מה לי הכא ומה לי התם" ומתאימים הדברים לדברי ספר חסידים הנ"ל שאם בלא לימוד תורה נמסרים להריגה מותר להסתכן לשם לימוד תורה. וא"כ דון מיניה ואוקי באתרין. ואין לסמוך על דברי חז"ל ששלוחי מצווה אינם ניזוקין (פסחים דף ח' ע"ב) כי הגמ' מסיקה (שם) דהיכא דשכיח היזקא שאני. אמנם הקובץ שיעורים לרבי אלחנן וסרמן זצו"ל (כתובות אות רע"ז) הוכיח מהנהגת ריב"ל (שם) שלימוד תורה שאני משאר מצוות, ומותר להסתכן, אף במקום ששכיחא היזקא, אך לא הכל הסכימו עם מסקנתו זו, ובלא"ה במקרה דידן אין הוכחה שבפתיחת הת"ת יהיה יותר סיכון וכנ"ל.
מ"מ עפ"י חידושו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל עולה בבירור, שלימוד תורה של הכלל, הרי היא מצווה כללית של כלל ישראל, ובמצוות הציבור מותר אף להיכנס לסיכון נפשות מטעם שציבור לא מייתי. וא"כ אפי' אם היה סיכון נפשות למעטים, בכה"ג מותר להסתכן לצורך תורה דרבים, וכן סובר המשך חכמה והפר"ח ועוד. וזכות התורה ולומדיה יעמוד לעמ"י להוסיף זכויות ולהעביר את המגיפה הזו מעלינו אכי"ר.
ועלינו להדגיש, שכל שאלה חמורה מהסוג הזה, הרי היא נתונה להכרעתם של גדולי הדור מרנן ורבנן, ורק הם המוסמכים לפסוק בדיני נפשות החמורים, ובפרט בהלכות ציבור. ובדברינו רק הראנו סימוכים להוראת חלק מגדולי התורה בעניין זה, אף שודאי שאינם זקוקים להסכמתנו. וה' יצילנו משגיאות.
♦
ה. סיכום
א. נאמר בתורה "וחי בהם" ודרשו חז"ל ולא שימות בהם, וע"כ כל המצוות נדחות מפני פקו"נ חוץ מג' עבירות ג"ע ש"ד וע"ז.ב. בשעת גזירת מלכות נגד הדת, הדין של יהרג ואל יעבור נאמר על כל מצוות התורה, אך לכתחילה צריך לברוח ולנסות להינצל.
ג. נחלקו הפוסקים האם מותר לאדם להיהרג ולא לעבור בשאר עבירות שלא בזמן גזירת שמד. לדעת הרמב"ם אסור, והרי הוא מתחייב בנפשו. ולדעת ראשונים אחרים קדוש יאמר לו.
ד. מצינו שר"ע מסר נפשו על לימוד תורה ברבים וכן ר' חנינא בן תרדיון. וקשה, שהרי מצוות תלמוד תורה אינה מג' עבירות שנאמר בהם יהרג ואל יעבור, וא"כ כיצד סיכנו את חייהם? ומדוע לא למדו תורה בהיחבא?
ונאמרו כמה תירוצים בדבר:
א. הגזירה נגד לימוד התורה ע"י הרומאים היתה גזירת שמד, ובשעת גזירת שמד מוסרים את הנפש על כל המצוות, ואפי' על מצווה קלה, וידעו ר"ע ור' חנינא בן תרדיון שאין התורה נלמדת אלא בחבורה, ע"י ישיבות קדושות, ובלא ישיבות שילמדו ברבים לא תהיה תורה בישראל, וע"כ יש בזה דין של יהרג ואל יעבור.
ב. עפ"י התוס' ועוד ראשונים, לאדם גדול מותר להיהרג ולא לעבור על מצוות, אפי' שלא בשעת שמד, כדי לחנך את העם על חשיבות קיום המצוות.
ג. כשאדם ממילא ימות ע"י השלטונות בגלל דברים אחרים, מותר לו למסור את נפשו. וידע ר"ע שיימסר להריגה, וע"כ הותר לו למסור את הנפש על לימוד התורה, וה"ה לר' חנינא בן תרדון (ספר חסידים).
ד. י"א שלימוד תורה היא מצווה שמותר למסור את הנפש בעבורה תמיד ובכל עת, כי בלא תורה אין חיים (מעלות התורה).
ה. במקום סכנה לשכחת התורה ומצוותיה יש למסור הנפש על התורה ולימודה "דאם תשתכח תורה מישראל, ממילא תשתכח מישראל ח"ו כל המצוות (מנח"י) "ורק בהנהגה של עקשנות שכזו נצליח לקיים את היהדות" (הגרי"ד סולובייצי'ק זצ"ל). ומקורות רבים יש לעניין זה.
ו. לפי הפר"ח "תלמוד תורה דרבים שאני" וכן "מצווה דרבים שאני" ודוחים הם פקו"נ. וכ"כ המשך חכמה והקובץ שיעורים ומרן הראי"ה קוק זצ"ל ועוד.
ז. מרן הראי"ה קוק זצ"ל ביאר דכמו במצוות מלחמה, הפרט נדחה מפני הכלל, והכלל אינו מת, כי ציבור אינו מת, וע"כ מותר להיכנס לכתחילה לסכנת נפשות לקיום המצווה. ה"ה לכל מצוות הציבור, שמצווה לקיימן גם כשיש פקו"נ, וסכנת היחיד כמוה ככריתת איבר להצלת הגוף. וא"כ הרי זה נכלל במצוות "וחי בהם" – כי הציבור חי ולא מת.
אמנם בלימוד תורה יש מצווה פרטית אך יש גם מצווה ציבורית, והתורה של הרבים דוחה פקו"נ.
ה. בפתיחת תלמודי תורה בזמן מגיפת הקורונה, לא ברור שמצב זה היה מגביר את ההידבקות בנגיף המחלה, כי בלאו הכי הילדים היו מתערבבים עם חבריהם בחצרות הבתים וכדו', ובכה"ג אמרינן "מלאך המוות מה לי הכא ומה לי התם", וכתב ספר חסידים שאם בלאו הכי יש סכנה, מותר להסתכן לשם לימוד תורה.
ו. אך גם אם היה סיכון למועטים בפתיחת התלמודי תורה, כיוון שזה לימוד תורה לרבים, הרי שמותר להסתכן למען קיום מצווה רבה זו. וכן פסקו הפר"ח המשך חכמה מרן הרב קוק והקובץ שיעורים.
ז. לדעת מרן הראי"ה קוק זצ"ל, אף במצוות ציבור אחרות, כסמיכת דיינים למען דאגה לקיום מצוות העמדת שופטים בישראל, מותר להיכנס לסכנה למען מצווה זו, ולכן ר' יהודה בן בבא סיכן את חייו למען מצווה זו.
ח. כיוון ששאלה זו עוסקת בדיני נפשות החמורים, וכמו כן הם הלכות צבור ולא הלכות פרטיות, לכן פשיטא שעל שאלות מעין אלה המוסמכים היחידים לפסוק בעניין זה, הם רק גדולי התורה בישראל.
יה"ר שנזכה להבטחת התורה "כל מחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך". ותעבור המגיפה הזו מעלינו במהרה אכי"ר.
♦ ♦ ♦