הרב ישי רונן

תוקף הוראות הגאונים ומשקל דעתם בהלכה

א. סמכות תורתם של הגאונים

תקופת הגאונים המשתרעת על פני כ-450 שנה, בין השנים ד'שמט - ד'תשצח (589-1038), ואשר מקומה בסדר תולדות ישראל בין תקופת הסבוראים לתקופת הראשונים, היא בעלת השפעה עצומה על תולדות עמנו, בכך שגאוני בבל היוו חוליה נוספת בשרשרת מסירת התורה שנמסרה לנו מסיני.
דא עקא, שעם כל חשיבותה הרבה של תקופה זו, רבה העזובה בה, והיא עדיין לא זכתה למעמד הראוי לה בקרב חובשי בתי המדרש בימינו[2]. ועל כן ראוי לבאר ולגולל תולדות ימיה, וכמו"כ את חשיבותה רום ערכה ומעלתה ובכך להראות העמים והשרים את יופיה, כי טובה ראייתה והוד קדומים אופפה, ובכך ישוטטו בה רבים ותרבה הדעת.
מרכז התורה של כל ישראל באותם הימים היה בישיבות הגאונים בבבל, וכל ישראל יחלו למוצא פיהם ולהוראותיהם, שקבלה היתה בידיהם שמקור יניקתם טהור הוא מבית מדרשם של הסבוראים והאמוראים, אשר תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם הם אלו אשר מסרו להם את מסורותיהם והוראותיהם בפיענוח צפונות התלמוד על כל פרטיו, כפי שהיתה דעת וכוונת מחבריו בו [חלק ממסורות אלו הועלו לימים על הכתב בתשובות הגאונים הרבות, ובספר מבוא התלמוד לרב שמואל בן חפני גאון, ששרידיו נתגלו ונתפרסמו בשנים האחרונות], ועל כסאו של רב אשי היו יושבים ובמקומו ובבית מדרשו המשיכו להרביץ תורתו והוראת התלמוד בישראל.
איתנא וברורה היתה ידיעתם במסורות האמוראים והסבוראים כאילו שמעוה בעצמם, ומכוחה יכל רב שרירא גאון להעיד על שמועה שאמר: אילין מילי בסדר הזה וכלשון הזה אתאמרו משמא דרבנן סבוראי וסדירן בפומהון דכולהון רבנן כתלמוד (תשובות הגאונים שערי צדק ח"ד שער ח סי' ה). ועוד אמרו: כך קיבלנו פירוש דברי רב אשי מרבותינו יסודי עולם שקיבלו אותו מרבותינו האמוראים משום הראשונים, ע"כ. צא ולמד מה רב חילם ותוקפם.
ואכן, גם בצורה החיצונית המשיכו הגאונים את מסירת התורה במדויק כפי שקיבלוה מהאמוראים, בכך שלא שינו כלל מסדרי הלימוד והנהגת הישיבות, בין בצורת ישיבתם של התלמידים, בסגנון הדרשות, הספקי הלימוד, בתפקידים לחכמים ולתלמידים בישיבה ועוד, ועלית על כולנה, הקפדתם ושמירתם הקנאית על לב ליבה של האומה בתורה שבעל פה - התלמוד הבבלי.
♦

ב. פעלם של הגאונים

גאוני בבל הם אלו שהיו הגורם המרכזי להפצת התלמוד הבבלי בכל ישראל, ובגודלם דרשו מכל בני הגולה לכוף דעתם ומנהגיהם לכל הנאמר בו. ואף לבני ארץ ישראל, שנהגו באותם ימים בכל דיניהם כפי התלמוד הירושלמי, שלחו אגרותיהם ובהם ביארו מדוע עליהם לפסוק על פי הנאמר בתלמוד הבבלי חרף מנהגי אבותיהם.[3]
ואכן חפץ ה' בידם צלח, ואט אט כל בני הגולה הלכו לאור זיו זוהר תלמודה של בבל ללא עוררין, ונעשתה שוב התורה וההוראה לאחת בישראל.
מלבד זאת, עמלו הגאונים לפרש ולבאר את סתומותיו של התלמוד, הן בשיעורים שבעל פה בישיבה ובהעמדת תלמידים, שלימים כיהנו כמורי הוראה ומרביצי תורה בתפוצות, והן בחיבוריהם המאירים העולים לכמה עשרות. וביותר, בתשובות לאלפים שכתבו ושלחו לכל תפוצות הגולה לפרש להם מילים סוגיות פרקים ולעיתים אף מסכתות שלימות מהתלמוד, לדון דיניהם בעניני איסורים וממונות, ולאלפם דעה ובינה כפי שקבלו במסורת ברורה וישירה מרבותיהם.
וכל זאת כפי שכתב הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה:
ושאלות רבות שואלין אנשי כל עיר ועיר לכל גאון שיהיה בימיהם לפרש להם דברים קשים שבתלמוד, והם משיבים להם כפי חכמתם. ואותן השואלין מקבצין התשובות, ועושין מהן ספרים להבין מהם. גם חיברו הגאונים שבכל דור ודור חיבורין לבאר התלמוד, מהם מי שפירש הלכות יחידות, ומהם שפירש פרקים יחידים שנתקשו בימיו, ומהם מי שפירש מסכתות וסדרים. ועוד חיברו הלכות פסוקות בענין האסור והמותר והחייב והפטור בדברים שהשעה צריכה להן, כדי שיהיו קרובין למדע מי שאינו יכול לירד לעומקו של תלמוד, עכ"ל.
זכו הגאונים והוראותיהם עשו להם כנפים ונפוצו לכל עבר תוך שכל יהודי הגולה משתוקקים למוצא פיהם, שמימיו נובעים מן המקדש. תשובות הגאונים מוזכרות פעמים אין ספור בספרי הראשונים, ומהם בספרי האחרונים, תוך שדבריהם נידונים ביראת כבוד גלויה, כיאה לחשיבות דבריהם והערצת גדולתם.
ובענין זה אמרתי אחכמה במה זכו הגאונים למעמד רם זה אצל כל החכמים שבאו אחריהם, ומה הביאם לכך, וכמו"כ מהו היחס הנכון שאנו צריכים לתת בהלכה לדבריהם לעומת אלו שההינו ברוחב דעתם לחלוק עליהם.
♦

ג.תוקף הוראות הגאונים

בפתח דברי אבהיר שתקופת הגאונים הנידונת בדברים אלו היא אך ורק בין השנים ד'שמט – ד'תשצח, שהיא שנת הסתלקותו של אחרון הגאונים רב האיי גאון בן רב שרירא גאון, שלאחר מותו פנה זיווה הודה והדרה של ארץ הכשדים.
והן אמת שכשנתים אחרי מותו נתמנה למשרת הגאונות וראשות הגולה - גם יחד - רב חזקיה[4] בן דוד בן זכאי, כפי שכתב הראב"ד בסדר הקבלה, ועוד המשיכו אחריו במשך כ- 200 / 250 שנה להושיב חכמים על כס הגאונות בבבל, ואחד מהם הינו רב שמואל בן עלי הידוע ממחלוקותיו עם הרמב"ם[5]. מ"מ לא ראי זה כראי זה, ורב ההבדל והמרחק שביניהם לבין גאוני בבל שקדמו להם, הן בקשריהם עם התפוצות, הן בסמכותם והשפעת דבריהם על יהודי הגולה והן בתוקף הוראתם לדורות וכפי שנבאר.
דהנה מצאנו כי נחלקו הפוסקים בתוקף הוראת הגאונים ומשקל דעתם כנגד החולקים עליהם בהלכה, האם מי שלא ידע מדעתם והורה הוראה שלא כדבריהם חשיב כטועה בדבר משנה או כטועה בשיקול הדעת.
דעת הגאונים האחרונים היא שסמכותם ההלכתית של הגאונים שקדמו להם אינה ניתנת לערעור כלל, אבוהון דכולהו בהאי מילתא הינו רבינו האיי גאון שכתב בתשובה: וכל שמועה של כל החכמים כדבר משנה דמיא (הובאו דבריו בספר כפתור ופרח לר' אשתורי הפרחי פרק יב), ומדלא חילק בין החכמים ברי שכוונתו אף לגאונים, הרי דס"ל שהחולק על דבריהם כטועה בדבר משנה חשיב.
ועוד מצינו לגאונים בכ"ד התבטאויות בסגנון זה, כדברי רב שרירא גאון באגרתו לקהילה בתפוצות, בדברו על מעלת הישיבה למען יתמידו אליה נדבותיהם:
ודעו כי לא לכבודינו ולא לכבוד בית אבינו דיברנו אליכם קשות כאלה כי לכבוד יוי' ולכבוד תורתו למען לא יאבדון ארבע אמותיה, כי אפילו רבתה תורה הרבה מאד במקומות אחרין ואולם ארבע אמות שלהלכה הנה הם, וזאת הצורה הוא במקום סנהדרין, וראשה הוא במקום משה רבינו, ומנהגות סנהדרין מהנה יוצאין (ליקוטים לאגרת רש"ג עמוד כח).
ורב שמואל בן עלי, גְאוֹן בגדד, אחר שביאר שהתורה נשתלשלה ממשה עד ימיו דרך ישיבות הגאונים כתב:
הרי הישיבה היא מקום משה רבנו ובה תושלם דת ישראל, וכל החולק עליה הרי הוא כחולק על בעל התורה [=הקב"ה], אשר היא [=הישיבה] מקומה, וחולק על משה רבנו, אשר היא כסאו (אגרות רב שמואל בן עלי עמוד 53 - 54)[6].
אך בין הראשונים מצינו בזה חילוקי דעות, דהנה דעת המאור הגדול (סנהדרין לג:) והרא"ש (שם פ"ד סי' ו) שרשאי חכם לחלוק על פירושי הגאונים והוראותיהם, ועל כן חכם שהורה הלכה ולאחר מכן מצא בדברי הגאונים היפך דבריו אינו נחשב אלא טועה בשיקול הדעת[7].
ומאידך, דעת 'אחד מחכמי הדור' שהביא דבריו בעל המאור (שם) והראב"ד (בהשגותיו על המאור הגדול שם) שכיון 'שהאידנא לית לן טועה בשקול הדעת, שכל ההלכות פסוקות בידינו או מן התלמוד או מן הגאונים שאחרי התלמוד, הלכך לא משכחת לה האידנא טועה בשקול הדעת, אלא כל הטועין בדבר משנה הם טועים', משום כך אי אפשר לחלוק על הגאונים, והפוסק היפך דבריהם חשיב כטועה בדבר משנה.
והוסיף הראב"ד, אחר שכתב להצדיק דברי החכם הנ"ל שקרוב בעיניו לומר שאף היודע מדברי הגאונים ולא שת לזאת לבו אלא חולק על דבריהם משום שנראה לו לפי דעתו שלא כדברי הגאון ולא כפירושו נחשב גם כן טועה בדבר משנה, אם לא שחולק מכח קושיא מפורסמת וזהו דבר שלא נמצא. וכדברים אלו כתב החינוך (מצוה רלג) עיי"ש.
וכעי"ז כתב ר"י אבן מיגאש בתשובה (שו"ת הר"י מיגאש סי' קיד) שאדם המורה הוראות מתוך תשובות הגאונים שאף על פי שאין לו ידיעות בתלמוד ואינו עומד על טעם הגאונים בהוראתם עדיף הוא על המורה הוראות מתוך עיונו בתלמוד בלבד משום שהראשון אינו טועה בזה 'לפי שהוא מה שעשה על פי בית דין הגדול מומחה לרבים עשה'. ועוד הוסיף בנחיצות לימוד דברי הגאונים: ואותם שמדמים להורות מעיון ההלכה ומחוזק עיונם בתלמוד הם שראוי למונעם מזה לפי שאין בזמננו זה מי שיהיה ראוי לכך ולא מי שהגיע בחכמת התלמוד בכלל שיורה מעיונו מבלי שיעמוד על דעת הגאונים ז"ל, עכ"ל.
הרי דסבירא ליה שאי אפשר לדייק מהתלמוד דיוקים ומכוחם לחלוק על פירושי הגאונים שהרי אין אדם יכול לפסוק מכח עיונו מהתלמוד אם לא שעמד קודם לכן על פירושי הגאונים.
ומחלוקת זו הובאה במאירי (סנהדרין שם) וז"ל:
ובכמה דברים ראינו שטעו גדולי עולם מן הגאונים והרבנים ושיש לסתירת דבריהם ראיה מן התלמוד, והאיך מחזיקין בטועה מי שלא יעשה כדבריהם, ויש חולקין לומר שכל שמצאנוהו נפסק בדברי הגאונים תלמוד הוא, ואין לחוש לדבריהם כללז, עכ"ל.
דעת הרמב"ם בענין זה ממוצעת היא, שמחד חלק על הגאונים פעמים רבות בחיבוריו, ומאידך כתב בתשובה (שו"ת הרמב"ם סי' צא, וסי' קיד עמ' קמז) שהוראת הגאונים המפורסמים בהוראה שאינם מובנת לא מקרע תקרעונה ולא מיגמר תגמרו מינה. וכן כתב כלל זה בנו רבינו אברהם בתשובה (שו"ת רבינו אברהם בן הרמב"ם סי' פג עמ' 122). ונראה שייחס חשיבות ותוקף להוראות הגאונים יותר מבעל המאור וסיעתו.[8]
♦

ד. דעת האחרונים בייחס לתוקפם ההלכתי של דברי הגאונים

וכן מצוי לרוב בפוסקים שדעת הגאונים משקלה רב בהלכה, והפליא לייסד ג"ע ר' עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת יביע אומר ח"ח או"ח סי' כו אות ד בהערה) שכיון שדברי הגאונים דברי קבלה הם, על כן סברתם מכרעת להיחשב על כל פנים כדעת רוב הפוסקים.
וההסבר לדברים אלו נעוץ בהבנת חלוקת התקופות בעם ישראל, דכל ציון של חלוקת תקופה נובע מחמת אסון גדול שהיה לישראל ע"י אויביהם, והסיבה לכך היא שפיזור השארית והריגת החכמים גרם לירידת התורה בעם, וממילא לא הרגישו עצמם בדרגת הדור הקודם ולא העזו לחלוק על דבריהם כבדורות עברו.
דברים מעין אלו נאמרו בהספד שנשא ר' אלחנן וסרמן על החפץ חיים, ואלו דבריו כפי שהובאו בספר קובץ מאמרים ואגרות לר' אלחנן וסרמן (ח"ב עמוד פה):
שאלתי פעם את החפץ חיים הרי שהורגלנו לחלוקה של תקופות, תקופת תנאים לחוד ותקופת אמוראים לחוד תקופת רבנן סבוראי לחוד תקופת גאונים לחוד ותקופת ראשונים לחוד, תינח בימי חז"ל שהיתה בידם לחלק לפי שהיו יודעים מה שכתוב בספרא דאדם קדמאה כגון רבי סוף משנה רב אשי ורבינא סוף הוראה (ב"מ פה:), ברם משם ואילך איפה קו הגבול להבחין אימתי נחתמת תקופה פלונית ומתחלת תקופה חדשה?
השיבני החפץ חיים הדורות פוחתים והולכים בהתמדה כל דור מתמעט מקודמו, אולם תהליך ההתמעטות שבתוך התקופה עצמה מתרחש בהדרגה באיטיות, הדור הבא עודנו משתייך מבחינה מהותית לאותה חטיבה של הדור הקודם, ואילו כשמתחלפת תקופה מתהווה בבת אחת פער עצום. ירידת הדור היא אז בבחינת נפילה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, וכל אימת שרואים כי הדור בכלל אינו מאותו סוג של הדור הקודם מבינים שהתחיל זמן חדש.
אף זאת קבלה בידינו שבסוף כל תקופה חי ופועל גברא רבה שהוא גדול כמעט מכל גדולי תקופתו ומשתייך במהותו לדורות קודמים, דהיינו שלפי ערך גדולתו מתאים היה יותר לזמנים קדמונים. לדוגמא, רב האי גאון אחרון לתקופת הגאונים נחשב לגדול שבגאונים, ודוקא הודות לגדולתו מרגישים ביתר שאת עם סילוקו מהעולם כי אכן תמה ונשלמה תקופתו, אין בכלל מה להשוות, כך הוא הדבר בכל פעם שמסתיימת תקופה, עכ"ל.
והנה כתב הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה שעל התלמוד הבבלי אין לחלוק ומהוראותיו אין לנטות ימין ושמאל 'הואיל וכל אותן הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל'. אמנם 'כל בית דין שעמד אחר התלמוד בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות, לא פשטו מעשיו בכל ישראל מפני רוחק מושבותיהם ושיבוש הדרכים. לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג במנהג מדינה אחרת, ואין אומרין לבית דין זה לגזור גזירה שגזרה בית דין אחר במדינתו. וכן, אם למד אחד מן הגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד, אין שומעין לראשון אלא למי שהדעת נוטה לדבריו בין ראשון בין אחרון'.
הרי דכללא כייל לן בדבריו דמשנה תוקף ניתן לחכם שהוראותיו פשטו בישראל יתר ממי שלא זכה לכך, ואי"ז ענין לחריפות הראשון וכיוצ"ב.
ובדבריו נתבאר נידון דידן, דכיון שבימי הגאונים שימש בית מדרשם תל פיות ורוב יהודי הגולה שיחרו לפתחם, הן בשליחת שאלות בכתב בכל מקצועות התורה הן בבקשה לחבר להם חיבורים בנושאים מסויימים שנזקקו להם ללומדם ולהבינם, והן בהכשרת תלמידים להוראה ושליחתם לתפוצות להרביץ בהם תורה כדרך שחינכום בישיבה, משום כל זאת ועוד כהנה וכהנה מפעולות הגאונים והשפעתם העצומה על בני דורם, חשיב שפשטו הוראותיהם ברוב ישראל. ומעתה הוברר לן יחסם הנערץ של כל הראשונים למוצא פיהם של הגאונים, שכל דבריהם נידונו אצלם ביראת כבוד וביחס הראוי ונתנום עטרה לראשיהם.
ועוד יש להוסיף ולבאר על דרך זו דמשום הכי משנה תוקף יש לגאונים על פני הוראות הראשונים, וזאת אף ביחס לבני דורם והסמוכים להם ממש. זאת, משום שלרוב דברי אלו אחרונים פשטו במחוזם ובמקומות הסמוכים להם בלבד [מלבד כמה שהתפרסמו דבריהם ונפוצו אף לארצות רחוקות כהרי"ף הרמב"ם הרא"ש והרשב"א וכיוצ"ב, ומשום הכי לדעתם וסברתם ישנה משקל חשוב יותר בהלכה מזאת של שאר בני דורם ולעיתים אף מהקודמים להם (וזהו שכתב מרן בהקדמתו לבית יוסף שבמקום שלא גילה דעתו שום אחד משלשת עמודי ההוראה הרי הוא פוסק כדברי החכמים המפורסמים, והיינו מהטעם הנ"ל) ואכמ"ל בזה].
וסעד לדברים אלו בדברי מהרא"י בפסקים וכתבים (סי' רמא) שכתב:
ואשר כתבת אם יש כח ביד הרבנים עכשיו להקל בדבר וכו', פשיטא שאין להם כח ואיך יתכן שימלא איש לבבו לחלוק על החיבורים שנתפשטו ברוב ישראל וכו', עיי"ש.
וכיוצא בדברים אלו הוסיף הרמב"ם לכתוב גם בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' יב) ואלו דבריו:
וכשהיתה הסכמת הכל על אחת מגזרות אלו [=שנכתבו בתלמוד] אין לעבור עליה בשום אופן, וכל זמן שפשט איסורה בישראל אין דרך לבטל אותה גזירה, ואפילו נביאים לא יוכלו להתירה, ואמרו בתלמוד שאפילו אליהו לא יוכל להתיר אחד מי"ח דבר שגזרו עליהם ב"ש וב"ה ונתנו טעם לזה ואמרו לפי שאיסורן פשוט בכל ישראל, ע"כ.
ובהמשך דבריו שם בענין התקנות והמנהגות כתב:
ואסור לעבור עליהם בשום אופן הואיל והסכימה עליהם כל האומה. עכ"ל.
והרי הדברים כנ"ל.
ומטעם זה מצינו דכללא כייל לן המהרי"ק (שורש צד), אחר שהאריך לבאר דהא דקיימא לן דהלכה כבתראי היינו מטעמא דתלינן דכיון שידע הפוסק מדברי קודמיו ואפ"ה לא חש לפסוק כמותם, אי"ז אלא משום שלא ערבו לו דבריהם, וקיוהא חזה בהו, הוסיף וכתב דכל זה דוקא במקום שדבריהם מפורסמים וידועים לכל, משא"כ במקום שדברי קודמיו לא היו ידועים לו, וז"ל:
ולפי הנלע"ד דדוקא היכא שדברי הראשונים כתובים על ספר ידוע ומפורסם, אבל מה שנמצא כתוב בתשובת גאון אחד ולא עלה זכרונו על ספר ידוע, אפילו אם ימצא פוסק אחרון שיפסוק בהפך מהגאון הקודם לו איכא למימר דילמא לא שמיע ליה לאותו פוסק האחרון, ואי שמע הוה הדר ביה, עכ"ל.[9]
ודברים אלו הובאו להלכה ברמ"א (חו"מ סי' כה סעיף ב) ובשו"ת מהר"ם אלשיך (סי' לט), שו"ת מהרשד"ם (חו"מ סי' א) ושו"ת מהרי"ט (חו"מ סי נג), הובאו דבריהם בשו"ת יביע אומר (ח"ו או"ח סי' כו אות ה, וח"ט אה"ע סי' לא אות ב).
ויש בנותן טעם להביא בזה דברי רבינו סעדיה גאון שכתב בספרו ספר המדות על הפסוק אֵיכָה יוּעַם זָהָב (איכה ד א) בטעם הדבר שישראל נמשלו לזהב:
כי הזהב כשם שדרכו לעשות פרי פעם בכל ת"ק שנה[10], כך מצאנו בהתאמה שזמנם נחלק למאורעות ת"ק שנה. ראשית דבר זה מאברהם עד נבואת משה ת"ק, ומנבואת משה עד בנין הבית הראשון ת"פ, ומבנין הבית הראשון עד השני ת"פ, ומחורבן הראשון עד חורבן השני ת"ק פחות עשר, אם כן לפי חשבון זה בקירוב קרו עניניהם, ע"כ.
ועל דרך זה כתב עוד בספר הגלוי (עמוד פג בנד"מ) שמסוף תקופת הנביאים עד לחיתום המשנה היו ת"ק שנה, והרי זה כהשלמה לדבריו הנ"ל.
וכמו"כ בספרו 'קורות הזמן' [-כתאב אלתאריך'][11] שבו גולל בקצרה את תולדות ימי עולם, וחילקו לשבעה חלקים, שבכל חלק מסתכמת תקופה מסויימת בתולדות ימי ישראל, ראה לקבוע את החלק השלישי מלידת אברהם עד לידת משה - 480 שנה, החלק הרביעי מלידת משה עד לידת דוד – 486 שנה, והחלק החמישי מלידת דוד עד זמן עזרא אחרון נביאי ישראל – 594 שנה, והדברים תואמים ועולים בקנה אחד עם יסוד זה.
ויש להוסיף על דברים אלו, שכמו כן מצינו שיעורי זמן נוספים מעין זה בדברי ימי ישראל דהנה תקופת הגאונים נמשכה ת"נ שנה (ד'שמט - ד'תשצח), תקופת הראשונים ת"נ (ד'תשצח – ה'רנב), ותקופת האחרונים ת"ק (ה'רנב – עד הדור האחרון).
ושנה רבינו סעדיה גאון דבריו הנ"ל בענין צמיחת הזהב גם בפירושו לספר בראשית (ב יא, עמוד 270). ורבינו בחיי בספרו ענייני הנפש (תרגום ר' יצחק דיין עמוד שכח) כתב שהזהב הוא המתכת הקרובה ביותר לצומח, וגם הוא ממשיך בארץ עורקים כמו הצמחים, עיי"ש. ועי"ע בענין זה בספר המדות לרבינו סעדיה גאון (מהדו' מכון האוצר) בעיונים (עיון כד).
♦

ה. המורם מן האמור – ברכות שתקנו הגאונים

מכל הדברים האלו התברר שהגאונים ראו עצמם כשניים בחשיבות ובמעלה אחר חכמי התלמוד, שכמעט כמותם זכו גם הם להתפשטות דבריהם בישראל, ומשום מעמדם זה ראו עצמם כראויים לתקן תקנות שונות בישראל. ועל פי זה תתבאר לנו סוגיא נוספת בפעלם של הגאונים.
דהנה מצינו ברכות רבות שחידשו הגאונים מדעתם, אע"פ שהן לא נזכרו בתלמוד, כברכת ברוך שאמר וישתבח, ברכת שבח שאומרה הכהן בפדיון הבן, ברכת בתולים ועוד.[12]
ונבאר הדברים, בהקדים את דברי רבינו האיי גאון שכתב בפירושו למסכת ברכות (דף מד:)[13]:
הא דאמרינן ולבני מערבא דמברכי בתר דמסלקי תפיליהו אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חוקיו, לא נהיגי רבנן [בבבל] למעבד הכי[14], ואי ניחא ליה לאיניש למעבד [הכי] הרשות בידו.[15]
וכתב הטור (או"ח סי' כט) לתמוה ע"ד רבינו האיי גאון, דכיון שאינו חייב לברך ברכה זו איך התיר לברך, והא בכך הויא ברכה לבטלה.
וליישב דברי רבינו יש לומר, בהקדים ביאור דעת הגאונים בגדר ברכה שאינה צריכה, שדעתם היא שאסור לברך ברכה בלי צורך ומשמעות, וכגון שמברך על דבר אחד פעמיים, או על דבר שאין כלל טעם לברך עליו וכל כיוצ"ב, שבכה"ג חוטא הוא ועובר על לא תשא [שזהו עניינו של לאו זה שנשבע על דבר שוא ושקר]. משא"כ במברך על דבר ששייך בו ענין ברכה, אלא שחכמים לא חייבו לברך עליו, ולא תיקנו לו מטבע ברכה, בזה הויא ברכתו רשות, והדבר תלוי בדעת האדם שאם ירצה לברך רשאי. ומשום זה התיר לברך ברכת לשמור חוקיו, שאם רוצה האדם מעצמו לשבח את ה' באופן זה, אין בכך חסרון.
ועל פי ביאור זה נבין על נכון הא דכתב רב האיי גאון בתשובה (הובאה בהלכות כלולות לר"י אבן גיאת הלכות אבל עמ' רנט בנד"מ) גבי המעביר קבר ממקום למקום, שאין לברך בשם ומלכות בשעה שעושין כן אע"פ שאם זה מנהג המקום מותר לאוחזו, אבל בזאת לאו ע"כ. דבדבריו מבואר שבשאר דוכתי שפיר אפשר לברך אף ברכות שלא נזכרו בתלמוד, כיון שנהגו לברכן.[16]
ובתשובה נוספת כתב רב האיי גאון (הובאה בספר העתים עמ' 276) שמותר להעלות אף עשרה אנשים לקריאת פסוקים שכבר קראו הצבור ויצאו יד"ח בקריאתם, ויכולין ג"כ לברך לפני הקריאה ולאחריה, וכן המנהג, וכמו שנוהגים ג"כ להעלות ארבעה וחמשה בחורים לקריאת וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר, ואין לחוש בזה לברכה שאינה צריכה, משום שכל דבר שכדרכו הוא אין בזה משום ברכה שאינה צריכה, ע"כ. הרי דס"ל דאף שיצאו יד"ח קריאת התורה, אם רוצים לצורך מסויים להעלות עולים רבים נוספים, שפיר דמי ורשאים לעשות כן, משום ששייך לברך על דבר זה. וא"כ ה"ה בכל מקום שיש שייכות לברכה, כגון שבח והודאה, שפיר אפשר לברך אף שלא נזכרה ברכה זו בתלמוד.[17]
ודברים אלו כתב רש"י בהדיא בספר הפרדס (מהדו' עהרענרייך עמוד שיט) גבי מנין מאה ברכות שחייב אדם לברך בכל יום, שברכות השחרית הינם יותר מעשרים ברכות אף שחכמים לא תקנו אלא שמונה עשרה, ובני אדם הם שהוסיפו לברך על כל צורך וצורך שהיה להם, ואין לחוש ולמונעם מתוספות אלו, שיש רשות לאדם להוסיף ולברך על כל החביב לו, עכת"ד. והרי דס"ל שיכול אדם להוסיף ולברך ברכות על מה שתקנו חכמים, כפי הראוי, במקום שבח הודאה וכיוצ"ב.
אמנם דעת הרמב"ם אינה כן, וכפי שהשיב לשואלים בענין ברכת בתולים שאין לברכה (שו"ת הרמב"ם סי' כו). ובנו רבנו אברהם בספרו המספיק לעובדי ה' (פרק על שאר הברכות) כתב שהמתקנים ברכה זו בשם ומלכות טועים הם, ועשו זאת משום שחשבו להקישה לברכת אירוסין ונישואין, וכללו של דבר שברכה שלא נזכרה בתלמוד אין לברכה בשם ומלכות. אמנם צ"ע לשיטת הרמב"ם ובנו איך הסכימו לברך ברכת ברוך שאמר וקבעה הרמב"ם בסדר תפילותיו, ואכמ"ל.
ומרגניתא אשכחית בתשובה לרב שרירא גאון ורב האיי גאון (נדפסה בספר אוסף הגניזה הקהירית בז'נבה, עמוד 264-266) שנדרשו לאשר שאלום לפרש את דברי הגמ' בפסחים (קו.) במעשה דרב אשי שנתבקש מבני מחוזא לקדש להם קידושא רבה, שקידש להם ובירך ברכת בורא פרי הגפן ואגיד ביה, עד שקם ההוא סבא סגיד וטעים, וקארי עליה 'החכם עניו בראשו', ואמרי לה 'החכמה תחיה בעליה'. ונשאלו הגאונים מהו לשון 'אגיד ביה' האם הכוונה שהאריך בה, או שהוסיף בה דברים אחרים.
והשיבום בזה"ל:
כך ראינו שעד אן [-שעדין] ברכת בורא פרי הגפן ארוכה נאמרת בכמה מקומות וחביבה בעיני בני בצרה ועילם ופרס ומדינת הים אשר שם, ורגילין בה לילי פסחים, ואין אומרין כלשון הזה 'בורא פרי הגפן', אלא מאריכין דברים וכך אומרין: אשר ברא יין עסיס ותירוש טוב וכול', וזו דרכן של רוב שאר בני אדם שאינם תלמידי חכמים, כיון שאין יודעין לעסוק בתורה ובהלכות ענין מאריכין בדברי ברכות ותפלות, ועל זו הדרך תוקנה החזנות והקרבות שאומרין הפיטנים הפורטים.
ומכמו אלה נועדו עם רב אשי ותבעו אותו בברכת קידוש ארוכה, כי הם היו מכירים מדברי הפורטים, והוא שהיה חכם לא היה מכיר, כי אין זה חובה ולא מצוה ואף לא דרכן שלתלמידי חכמים ואין אנו רגילין בה כל עיקר, וכן [נדצ"ל: וכיון] שלאלתר הרחיב רב אשי דברים בזאת והרבה באמרי שפר שמח אותו האיש וקם השתחוה, ונקרא על רב אשי החכם עיניו בראשו. עכ"ל.
הרי שרב אשי ידע על קיומה של ברכה ארוכה זו, אלא שלא ידע את נוסחה בהיות שמעולם לא נזקק לה, ועתה שעלה בידו בזמן מועט לחבר ברכה מעין זו, שבחוהו, וקראו עליו דברי קילוסין אלו.
ומהא חזינן דכיון שברכה זו חביבה היתה על בני אותה העיר, לא זו בלבד שהם היו רשאים לברכה ולא מנעום חכמים מכך, אלא אף רב אשי עצמו התיר לעצמו לברכה אע"פ שמנהג החכמים היה שלא לברכה.
ומזה מפורש כמו שזכרנו שאין איסור להוסיף דברי שבח והודאה לה' אף במטבע ברכות שתקנו חכמים.
אמנם רבינו סעדיה גאון בסידורו (הגדה של פסח עמוד קמא) העיד שבמנהג ברכת 'אשר ברא יין עסיס' זאת נוהגים רבים מבני דורו, וכתב שאין התיר לנהוג באמירתה משום שבכך יש משום קלקול החק [=אלרסם], והיינו שדבר זה נוגד את הדין וההלכה. ובדבריו מבואר שדוקא בכה"ג שישנו צורך לומר את הברכה בדיוק בצורה שתוקנה אין לשנות ולהוסיף על מטבע הברכה מכפי שתקנוה חז"ל, משא"כ בשאר דוכתי שפיר דמי להוסיף ברכות כל עוד יש צורך וענין בכך.
ואמרתי לספח כאן נוסח ברכה הגפן זו שבכך נקל יהיה לעמוד על מהותה ועל הדיון אודותיה, וזהו נוסחה כנדפס בהגדה של פסח מהדו' דניאל גולדשמידט (עמוד 91) ובקבץ על יד (ע' פליישר, ס"ח יג [תשנו] עמוד 189)[18]:
ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר ברא יין עסיס ותירוש טוב מעצי גפנים, והוא עריב לנפש וטוב לאדם ומשמיח לב ומצהיל פנים, והוא תנחומין לאבלים ומרי נפש ישכחו רישן, והוא רפואה לכל שותיו למי שישתנו בטעם ובדעת. הוא שמחת ליבב, ששון ורוב גילה לשותין אותו. הוא אלהינו ייצרו מאז, להתענג במעשים כוננו מראש, שכל שותיו יברכו לאל וישבחו ליוצר בינה, המכין מעדני תבל ויצר כל מתוקי ארץ. הוא אלהינו אשר [הכין] תירוש מן הגפן והתקין עסיס מן הענבים, להשביע נפש רעיבה ולמלא נפש שוקיקה. כל שותיו ישמח לבו, על פרי מעשיו יברכו לבוראהו. ברוך אתה ה' המרומם לבדו, האל הקדוש, בורא פרי הגפן. ע"כ.
והמעיין יעמוד על כך שאין סיגנון חז"ל טבוע בברכה זו, ועל כגון זה יש להליץ מה שאמרו בירושלמי (ברכות פ"א הלכה ה [דף יד.], וכיוצ"ב בבבלי ברכות נ.) מברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם בור הוא.
♦ ♦ ♦