המסורת שהכיפה עומדת על מקום המקדש הרב עידוא אלבה

הרב עידוא אלבה

המסורת שהכיפה עומדת על מקום המקדש

כידוע, יש מסורת שמבנה כיפת הזהב עומד על מקום בית מקדשנו, והאבן שבו, אבן הצח'רה, היא אבן השתיה. במאמר זה אנסה לברר מה כלול במסורת זו, ומה אפשר להסיק מזה על גודל האמה.
♦

א. ג' הבנות למסורת הכיפה

יש ג' הבנות למהות מסורת הכיפה והסלע שבתוכה (הצח'רה):
א. אבותינו מסרו לנו שהצח'רה שהתגלתה בימי כיבוש האיסלם היא אבן השתיה שהיתה בקדש הקדשים, וכדברי הגמרא ביומא נד ע"ב. ממסורת זו יש להבין שאבן השתיה הזו היא סלע האם של המקום, כפי שנראית הצח'רה, וכיפת הזהב בנויה על מקום קדש הקדשים. אך עדיין איננו יודעים בדיוק את התחומים של ההיכל והעזרה, כי המקום המדויק שבו נראתה האבן בקדש הקדשים לא ידוע, וגם לא ברור איזה חלק מהצח'רה נראה בקדה"ק. יתכן שמדובר בחלק שנחתך. כיון שטמא מת אינו יכול להכנס לתחום העזרות, נעשה אומדן לחומרה בהנחה שחלק כלשהוא מהאבן עכ"פ היה בקדש הקדשים, ועל פי זה אפשר להתקרב לכל מקום במסלול שבו הולכים כיום בהר הבית. אך אי אפשר למצוא על פי האבן במדויק את מקום המזבח, הן בגלל ספקות במקום האבן בקדש קדשים והן מצד חוסר הכרעה על גודל האמה. הרב דניאל אדר, במאמרו בירחון האוצר עו אחז בשיטה זו.
ב. הצח'רה היא אמנם אבן השתיה שהוא סלע האם של ההר, אבל היא לא החלק שהיה במקום קדש הקדשים אלא מקום המזבח, שגם הוא נקרא אבן שתיה לפי מדרש 'כונן ארץ בתבונה' (ילקוט מדרשים ה) שאומר "העולם התחילו הקב"ה מטיבורו. טיבורו זה ירושלים, טיבורו עצמו זה המזבח, ולמה נקרא שמו אבן שתיה שממנו הושתת העולם". לפי זה אפשר להניח שהנקב בקוטר 80 ס"מ שמביא למערה שמתחת לאבן שנמצא בדרום מזרח האבן הוא נקב הלול שממנו ירדו למקום השיתין. ולפי זה קדש הקדשים הוא כ20 מטר מערבה ממבנה הכיפה, והעזרה במערב חורגת ויורדת מערבה מהרמה. בהבנה זה צידד הרב גורן בספרו הר הבית, וזה עתה יצא לאור ספר חשוב שכתב הרב אלקנה ליאור הנקרא "דברו על לב ירושלים" לבססה ולדייקה. הבנה זו אינה מאפשרת להתקרב לרמה במערב, כפי שעושים כיום העולים להר הבית אחרי טבילה, ומי שנכנס למקום צריך ללכת רק סמוך לכותל המערבי.
ג. בנוסף לזה שהצח'רה היא אבן השתיה שהיתה בקדש הקדשים, ידוע לנו לפי המסורת שמקום ההיכל מצויין על ידי הכיפה. לפיכך בימינו, שהמידות של המבנה ברורות, אנחנו יכולים לדעת בקירוב גדול את מקום ההיכל, קדש הקדשים והמזבח^[2]. במעלין בקדש גליון מה הראיתי שזו המסורת לפי הרדב"ז, וכאן אדבר בזה שוב, ואראה שדברי הרדב"ז מורים על כך שיש מסורת שהכיפה מציינת את ההיכל, ואדון בזה בכמה שינויים ממה שכתבתי שם.
שלושת האפשרויות האלו מקבלים בעיקרון את המסורת מבחינה עובדתית שאבן השתיה התגלתה בימי כיבוש האיסלם והיא סלע האם של ההר, אך יש שמפקפקים בעיקר הענין שאבן השתיה שבקדש הקדשים היתה סלע האם. כך היא דעת הרב אברהם סילבצקי, במאמרו נכון יהיה הר בית ה', ולפי זה הוא ואחרים מעלים אפשרות שמקום המקדש היה בדרום המתחם, ולקמן אתייחס בקצרה גם לשיטתו.
♦

ב. מדברי הרדב"ז במערב מוכח שלדעתו מבנה הכיפה מציין את גבולות ההיכל

כידוע, ראש וראשון לפוסקים שדברו בזה בפירוט הוא הרדב"ז^[3] (חלק ב סימן תרצא) שכתב: "הדבר ברור שתחת הכיפה שם אבן השתיה בלי ספק הנקרא אצלם אלסכרא... אין ספק כי האבן הזאת אשר תחת הכיפה היא אבן השתיה אשר עליה היה הארון בבית קדש הקדשים לצד מערב".
הרדב"ז אינו מבאר מדוע אין ספק בזה שתחת הכיפה שם אבן השתיה אשר עליה היה הארון. מנין לו ששם אבן השתיה? ומנין לו שהיא אותה אבן שתיה שעליה עמד הארון?
כשחכם מחכמי ישראל אומר הלכה ללא טעם והוכחה, וגם בלא לציין מקור קדום, ואנו מוצאים שלפני כן נכתב הדבר כעובדה ידועה בעם ישראל בכמה מקורות, נראה שהוא מתכוון לומר שכך נאמר במסורת שקבלוה חכמי ישראל. ולא מדובר רק במקור מסוים, שאם כך אותו הוא היה מציין^[4], ומסורת בדרך כלל מקבלים בלי ספק. אם כן, ודאי שהרדב"ז אינו סובר כהבנה השניה, אך יש לדון אם כוונתו כהבנה הראשונה או כהבנה השלישית.
אחרי ההקדמה הנ"ל שהצח'רה היא אבן השתיה שהיתה בקדש הקדשים, הרדב"ז כותב^[5]: "הילכך מי שעולה בעליות אשר לרוח מערב או הנכנס לראות מהפתח אשר לצד מערב צריך לשער שיהיה בינו לבין הכיפה יותר מאחד עשר אמה, שכך היה בין כותל מערבי של העזרה לכותל ההיכל ועובי הכותל כי הכותלים נתקדשו…".
הרדב"ז קיצר דבריו, ובהרבה חלקים בתשובה סמך על הידוע מהמשנה, מהרמב"ם ומלשון העם. כדי להבין את החשבונות שהוא עשה יש להקדים את המשנה (מידות ד, ו-ז. ה, א):
"וההיכל מאה על מאה...
מהמזרח למערב מאה אמה. כותל האולם חמש, והאולם אחד עשר (אח"כ נמנים עוד 84 אמה שהוא ההיכל - סה"כ יוצא מאה אמה עם האולם וכותלו).
מן הצפון לדרום שבעים אמה (ומפורט מבנה ההיכל באותן 70 אמה)
אולם עודף עליו חמש עשרה אמה מן הצפון וחמש עשרה אמה מן הדרום, והוא היה נקרא בית החליפות ששם גונזים את הסכינים.
וההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו ודומה לארי שנאמר (ישעיה כ"ט) הוי אריאל קרית חנה דוד, מה הארי צר מאחריו ורחב מלפניו, אף ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו.
כל העזרה היתה אורך מאה ושמונים ושבע על רחב מאה ושלשים וחמש...
ההיכל מאה אמה, ואחת עשרה אמה לאחורי בית הכפורת (כלומר בין האולם לכותל המזרחי יש 76 אמה)" .
המשנה קובעת שההיכל מאה על מאה, אך היא מפרטת שלמעשה אפשר להבחין בתוך האמות האלו בין ההיכל לאולם. בכיוון מזרח מערב אורך ההיכל עצמו היה רק 84 אמה, ו- 16 אמה מתוך ה- 100 הן מקום האולם. ובכיוון צפון דרום, רוחב ההיכל עצמו היה 70 אמה, והאולם היה עודף עליו 15 אמה לכאן ולכאן. א"כ, מה שאמרה המשנה שהיכל הוא 100 על 100 הוא גודל ההיכל רק כשמחשבים אותו יחד עם האולם, בצורת היקף של חוטים ריבועי. אבל אם מחברים את צורתו בקוים אלכסוניים דמיוניים הוא יהיה בצורת טרפז (ויבואר לקמן שלזה מתייחס הרמב"ם בפירוש למשנה)^[6]. הרדב"ז בא לבאר מהו התחום שעד אליו אפשר להיכנס מבלי לחשוש שנכנס לעזרה במערב. וחזינן שהרדב"ז מתייחס לכיפה כמבנה שממנו מודדים למערב את אותן י"א אמה המבוארות במשנה שהיו מכותל ההיכל.
הרדב"ז לא מתייחס לכך שהכיוון של הכיפה אינו בדיוק מזרח מערב אסטרונומים, בעוד שלקמן נראה שאפשר להוכיח מהגמרא שהמקדש כולו היה מכוון לפי רוחות העולם האסטרונומים. ונראה שהוא לא עסק בנתון הזה מפני שלא העלה אותו על דעתו כפי שחכמים אחרים שעסקו בענין זה גם בדורות האחרונים (הרב טיקוצינסקי, הרב גורן) לא עסקו בזה. הדבר גם אינו מפורש בגמרא וברמב"ם. הרדב"ז מתייחס לכיפה כמכוונת מבחינת הרוחות יהיו אשר יהיו כמו ההיכל, כי אין לו ידע על שינוי שיש בזה. יתכן גם שהרדב"ז כן חשב על כך שיש אפשרות לשוני בין המקדש לכיפה בענין זה, אך הכל כלול במה שהוא אומר לעשות אומד וממילא ברור שכיון שיתכן שהכיוון שונה יש לאמוד לחומרה בתוספת אמה או שתים, אך אין זה משנה את עיקר דבריו כי ממילא הוא מדבר באומד שלוקחיםבחשבונו חומרה.
למעשה אין זה משנה עם הרדב"ז חשב על זה או לא חשב, בין כך ובין כך המסקנה המתבקשת מדבריו היא שלפי הרדב"ז המסורת היא שמבנה הכיפה מציין את ההיכל, וכפי שיבואר בהמשך שזה נודע ממה שראו שהמוסלמים עשו את המבנה על פי הסימון שסימנו להם היהודים, ועל פי זה העבירו את הידע שהכיפה מציינת את מקום ההיכל.
אך יש לשאול - הרי במציאות, מבנה הכיפה הוא מתומן שאורך כל צלע ממנו הוא בערך 25 מטר (הצלעות לא שוות לגמרי באורכן), ובודאי אינו בצורת ההיכל הדומה לאריה. כיצד אם כן הבין הרדב"ז שהמבנה מציין את מקום ההיכל?
התשובה פשוטה. הדבר דומה למה שכתוב במשנה שההיכל הוא מאה על מאה, למרות שארבעת כתליו אינם עומדים על גבול מאה על מאה. הכוונה היא שעכ"פ ארבעת החוטים הסובבים את ההיכל הם מאה על מאה אמה. על כן באופן דומה, כשאנו אומרים שהכיפה מציינת את מקום ההיכל, אם מדובר על מה שכתוב במשנה הוא מאה על מאה אמה הכוונה היא שהמבנה של המתומן מציין את התחום הזה, על ידי ארבעת חוטי הריבוע שמקיף אותו, ועובר דרך צלעותיו. כלומר, במערב החוט עובר מצפון לדרום כנגד הצלע המערבית לאורך 100 אמה, וכן במזרח החוט עובר מצפון לדרום כנגד הצלע המזרחית, בצפון כנגד הצפונית, ובדרום כנגד הדרומית.
לפי זה כשהרדב"ז אומר למדוד מכותל הכיפה במערב 11 אמה הוא מתכוון למדוד מהצלע המערבית, שבה נמצא הפתח המערבי, כיון שהיא נושקת לחוט של המאה אמה המערביים, וכוונתו בעצם למדוד מכל החוט שסובב במאה האמה שבמערב, שהרי אם מודדים באלכסון המדידה אינה המידה האמיתית.
ואכתי יש לעיין, האם אפשר לומר שהרדב"ז כתב למדוד י"א אמה מדעת עצמו, כפירוש שיוצא מהמסורת שכתב בתחילה שהצח'רה היא אבן השתיה שהיתה בקדש הקדשים?
נראה שאי אפשר לומר כך כי אם כן אין כל הסבר הגיוני איך הגיע הרדב"ז למסקנה שהכיפה מציינת את ההיכל. הרי אם אין מסורת, ההנחה הפשוטה היא שהכיפה נבנתה באופן שרירותי על ידי הערבים, כמבנה מקיף שהאבן במרכזה. ואם כן אין כל אפשרות למדוד ממנה משהו מדוייק, כי היא כלל לא מראה על ההיכל, ואילו אנו רואים שהרדב"ז כן לומד ממנה דבר מדוייק.
לכאורה אכתי היה אפשר לומר שהמסורת שהכיפה מציינת את ההיכל נוצרה ממה שרואים מכמה מקורות שהכיפה והרמה נקראו בפי העם מקדש ועזרה. אך גם זה לא הגיוני, כי לא מסתבר שחכמי ישראל יסיקו מהשם בלבד מסורת וקביעות הלכתיות שאינן הכרחיות כלל.
וכן נראה לקמן שלגבי הרמה הרדב"ז ידע שמקובל לומר שהכיפה היא העזרה, אך הוא מברר על פי הוכחות שהיא למעשה גדולה מהרמה. והוא אינו רואה במסקנה זו קושי מהמסורת, כי היה ברור לו שלגבי העזרה רק קראו למקום עזרה. וחזינן שלדבר כזה הרדב"ז לא מתייחס כמסורת. ומעתה, לאחר שהרדב"ז טוען שמה שאומרים שהרמה היא העזרה אינו ציון מדוייק, איך יסמוך על לשון העם הכללית בענין ההיכל או המקדש, להסיק מזה הלכות כ"כ מדויקות על ההיכל. חייבים לומר שהוא מחשב מרחק מדוייק, משום שהיה ברור לו שנאמר במסורת שהכיפה ממש מציינת את ההיכל והוא מבין שהיא בנויה על יסודותיו, ולכן הראיות שהביא שהעזרה אינה על יסודות הרמה אינן פורכות את עיקר המסורת, שהיא על מבנה הכיפה.
גם לא שייך לומר שהרדב"ז אמר זאת רק כחומרה, כי אם המסורת היא אך ורק שהאבן שבתוכה היא האבן שהיתה בקדש הקדשים, יתכן שכותל הכיפה במערב נמצא על כותל קדש הקדשים הפנימי, ואם כן צריך להרחיק 16 אמה בנוסף ל11 אמה ועובי כותל שכתב הרדב"ז אלא ודאי הרדב"ז סבר שיש מסורת שהכיפה מציינת את ההיכל.
♦

ג. גם מדברי הרדב"ז בצפון מוכח שלפי הרדב"ז יש מסורת שהכיפה מציינת את ההיכל

לגבי הצפון, הרדב"ז עשה שני חישובים. האחד הוא קל"ה אמה מכותל הרמה (ויבואר בהמשך בפרק ה). והחישוב השני, שבו נעסוק עתה, הוא להתרחק 40 אמה מהכיפה.
"ואם העליות הם מצפון. למדנו כי הכותל ההוא בעצמו (כותל הרמה הדרומי בעצמו^[7]) היה כותל העזרה אשר לצד דרום, וא"כ צריך לשער אם העליות אשר כנגד כותל זה לצד צפון רחוקים מכותל זה קל"ה אמה אינם בכלל העזרה^[8]... דרך אחרת. רואין כאלו חוט מתוח מהכיפה לצד מזרח. כל הבתים והעליות שהם בתוך מ' אמה לחוט זה הם בכלל הקדש, וכל שהוא חוץ לזה השיעור הרי הוא חול, וחשבון זה אינו מדוקדק לפי שההיכל היה צר מאחריו ורחב מלפניו כדכתיב הוי אריאל אריאל, ומ"מ לצאת מידי ספק צריך להתרחק מהחוט המתוח מכותל הכיפה הצפונית ארבעים אמה ברוחב באורך קפ"ז אמות מן המערב למזרח".
אבאר תחילה את דבריו באופן כללי. כשאנו אומרים שהכיפה באה לציין את מקום ההיכל, יש שתי אפשרויות. האחת היא שהכיפה מציינת את הריבוע של 100 על 100 אמה שכולל את האולם, והוא נקרא בלשון המשנה והרמב"ם היכל. והשניה היא שהמבנה בא לציין את ההיכל בלי האולם, שהוא 70 על 84 אמה. אם צלעות המתומן לא שוות לגמרי, גם תחום כזה יכול להיות מצויין על ידי מבנה של מתומן, אע"פ שאינו ריבוע מושלם,. וכפי שאנו רואים כיום שהמרחק בין המזרח למערב בכיפה מעט גדול יותר מהמרחק שבין הצפון לדרום^[9].
הרדב"ז אומר שכיון שאיננו יודעים אם הכיפה מציינת 100 על 100 או 70 על 84, אנו צריכים לחשוש לחומרה, ולכן אנו מודדים מהחוט שמקיף את הכיפה בצפון 40 אמה, שהוא המרחק הנדרש אם הכיפה מציינת 70 על 84. חשבון 40 אמה להרחקה לצפון של הרדב"ז מתבסס על כך שרוחב העזרה היה 135 אמה, ורוחב ההיכל (ללא האולם) היה 70 אמה, הרי שמצפון לכותל הצפוני של ההיכל יש כמחצית מההפרש בין שני השיעורים אלו, דהיינו- 32.5 אמה, עליהם יש להוסיף את עובי כותלי העזרה, שמסתבר לרדב"ז שהיה לכל היותר 7.5 אמות^[10].
ועתה אבאר את לשונו בפרטות. החוט המוזכר בדבריו הוא קו דמיוני שבאמצעותו אנו משערים את מה שהכיפה באה לציין, ומודדים ממנו את המרחק, אבל המרחק עצמו אינו קרוי בלשון הרדב"ז חוט. לפני כן מדד הרדב"ז מכותל הכיפה המערבי י"א אמה, ולא הזכיר מדידה מחוט, אך כוונתו למדוד מהחוט המתוח במערב, כי כותל הכיפה המערבי אינו רק הצלע המערבית הנראית לעין הרואה מהכיפה, שהיא כ20 מטר וצרה מרוחב ההיכל, אלא כל מה שמקביל לה לצפון ולדרום. אם אדם נמצא צפונה מהצלע המערבית, הוא אינו מודד י"א אמה באלכסון, אלא הוא מודד י"א אמה מהחוט היוצא ועובר דרך אותה צלע מערבית. אלא ששם גבול הצפון והדרום של אותו חוט, לכן אמר רק מכותל הכיפה המערבי. עתה, כשהוא בא לבאר את שאר הצדדים, הוא מדבר על "החוט המתוח מהכיפה לצד מזרח" שהוא גופא "החוט המתוח מכותל הכיפה הצפונית", דהיינו החוט שבאה הכיפה לציין כמקום ההיכל בצד הצפוני. חוט זה נמשך ועובר משני צדדי הצלע הצפונית של המתומן, מכנגד צלע המערב מצד אחד, עד כנגד צלע המזרח בצד השני. לחוט הדמיוני היוצא מהצלע המערבית שממנו מדד הרדב"ז את הי"א אמה, קורא כאן הרדב"ז "מהכיפה", כלומר מהכיפה שהזכרנו לפני כן, ולפני כן הוא הזכיר את הכיפה בצד מערב. ולחוט המתוח ממזרח לכיפה, שלו הוא קורא "צד מזרח". הרדב"ז אומר שכפי שלמדידת המערב אנחנו מציבים חוט, כדי שמכל מקום נאמוד את הקו היוצא צפון כניצב ולא באלכסון, כך לצורך מדידת הצפון יש לחבר בין שני החוטים המערבי והמזרחי, כלומר יש להציב חוט דמיוני מצד מערב לצד מזרח שנושק לצלע הכיפה הצפוני^[11].
אחרי הצבת החוט והקביעה שממנו יש למדוד 40 אמה, כותב הרדב"ז: "וחשבון זה אינו מדוקדק לפי שההיכל היה צר מאחריו ורחב מלפניו כדכתיב הוי אריאל אריאל, ומ"מ לצאת מידי ספק צריך להתרחק מהחוט המתוח מכותל הכיפה הצפונית ארבעים אמה ברוחב באורך קפ"ז אמות מן המערב למזרח".
וביאורו, שהחשבון אינו מדוקדק, כי בניגוד לתחום מערב, שבו ברור לנו מה הכיפה באה לציין, שכן בין אם מדובר שאורכו 84 ובין אם מחשבים את ההיכל 100, הכותל המערבי שלו הוא באותו מקום, יתכן שלגבי הצפון והדרום המרחק הוא פחות מ40. במידה שהכיפה באה לציין את הרבוע של 100 על 100 אמה עם האולם, כל חוט אורכו 100 אמה, ויש למדוד מהחוט הצפוני לצפון 25 אמה, ואילו במידה שהכיפה באה לציין את התחום של 84 על 70 של ההיכל, אורך חוט מערבי וחוט מזרחי הוא 70 אמה, ואורך חוט צפוני הוא 84 אמה, ויש למדוד ממנו לצפון 40 אמה. ומסיק הרדב"ז שמכל מקום, לצאת ידי ספק יש להחמיר.
וסגנון דבריו כך הוא, שכתב בתחילה את מדידת ה40 אמה, שהיא מסקנתו ההלכתית, ואחר כך הוא מבאר כבמאמר מוסגר שבאמת לא ברור שזה מה שצריך להרחיק, אך למעשה צריך להרחיק את השיעור שאמרנו, שמא הכיפה מצינת את החלק הצר שהוא 70 על 84. ולבסוף כותב הרדב"ז שכאשר נגיע לתחום העזרה, צריך לחשב את אורך קפ"ז אמה כאורך העזרה, שזה כמובן יותר מהחוט המתוח מהכיפה לצד מזרח, כי הוא כבר אמר לפני כן שמי"א אמה ממערב לכיפה עד קפ"ז אמה למזרח הוא תחום העזרה.
ובכל אופן אין לפרש ברדב"ז שהכיפה באה לציין תחום של 70 על 70, כיון שזה לכו"ע אינו התחום של ההיכל, ומה שהביא את המשנה על ההיכל שהוא כאריה, משמע שהוא מבין שהציון הוא להיכל ולא רק לקדש הקדשים עם כתליו.
נמצא שגם מדבריו בגבול הצפון עולה שברור לרדב"ז שמבנה הכיפה מציין את גבולות ההיכל. הספק שלו הוא רק אם הציון הוא למקום הרחב של ההיכל או למקום הצר שלו.
♦

ד.הבנת הרב דניאל אדר בדברי הרדב"ז על המדידות מהכיפה לצפון

הרב אדר בגיליון ע"ז הבין שהחוט בלשון הרדב"ז הוא התחום שאותו הוא מודד כדי להרחיק מה שנדרש, דהיינו הארבעים אמה עצמם. ולדעתו הרדב"ז לא מדבר כאן רק על מדידה אחת של 40 אמה לצפון אלא על שתי מידות של 40, שיוצא מכל אחת מהן תחום שונה לגבול הצפון. לפי מה שכתב לי, הוא אומר שהרדב"ז מחליט שהיא מציינת את התחום הצר של ההיכל שהוא מה שמקיף את קדש הקדשים בלבד. יכול להיות שהרדב"ז סבר שהיה לו מסורת, אך הספק שלו אינו אם הציון הוא למקום הרחב של ההיכל כפי שכתבתי, אלא הוא מסתפק מה במבנה הכיפה מציין את ההיכל של 70 אמה. על כן הוא כתב בתחילה למדוד מהחלק הצר של הכיפה, שהוא מכותל הכיפה המזרחי צפונה, בהנחה שהכיפה מציינת את ההיכל דוקא בחלקה הצר, אך אופן מדידה זה נאמר רק כהוא אמינא. ואח"כ כותב הרדב"ז שהשיעור אינו מדוקדק, כי ההיכל היה בצורת ארי שרחב מלפניו וצר מאחריו, ולפי זה י"ל שהכיפה מציינת את כתלי קדש הקדשים שרוחבם 70 אמה בחלקה הרחב של הכיפה, ועל כן נמדוד את ה40 אמה מכותל הכיפה הצפוני, ואז יוצא לנו תחום אסור גדול יותר, והוא מסקנת הרדב"ז שיש לחוש לזה לחומרה^[12].
אך לענ"ד יש להקשות על הבנתו. אמחיש את הדברים לפי אמדן סביר של אמה, שהיא כ- 50 ס"מ. לשיטתי, לרדב"ז היה ספק האם הכיפה מציינת את תחום ה70 אמה או את תחום ה100 אמה, והוא נוטה יותר לומר שהיא מציינת 100 אמה. וזה אכן תואם יותר למציאות, שכן 100 אמה הן בערך 50 מטר. אך לשיטת הרב אדר, הרדב"ז מסתפק האם ה35 מטר של ההיכל מצויינים על ידי החלק של הכיפה שרוחבו כ- 20 מטר או על ידי החלק שרוחבו 50 מטר, והוא נוטה יותר לומר שהוא מצויין על ידי החלק של ה20 מטר. כלומר, שהיה לו אמדן דעת שנטה לייחס לשטח צר סכום גדול יותר ממה שהוא באמת. אך בטבע כשאדם מסתכל מרחוק הוא נוטה לייחס לשטח רחב סכום אמות קטן יותר ממה שהוא, כפי שאנו רואים שהרדב"ז חשב שמכותל הדרום עד לכיפה יש 40 אמה, בעוד שלפי האמת הוא בערך 80 אמה. גם לא מובן למה פשוט לו שהיא מציינת את החלק הצר ואין לו אפילו ספק שאולי היא מציינת את החלק הרחב, שגם הוא קרוי בלשון המשנה היכל, והוא יותר מתאים לציין על ידי מבנה הכיפה, גם מכיון שהוא נראה יותר תואם לגודל הכיפה וגם משום שהוא יוצר צורה ריבועית.
וכן מוכח ממה שהרדב"ז מביא כצד לספק את הדמיון לאריה, שמשמע שהספק הוא האם מצויין כאן הצד הרחב של ההיכל, שהרי בחלק הצר אין כלל צורת אריה. והביאור של הרב אדר שהספק הוא איזה חלק מהכיפה מציין את ההיכל הצר אינו מובן, כי למה שהכיפה תציין את כותלי קדש הקדשים דוקא בחלקה הרחב, הלא לדבריו היא באה לציין אך ורק את החלק הצר שהקיף את קדש הקדשים. ובפרט שהרדב"ז אומר שכך יותר מדוקדק, שלא מובן כלל למה כך הוא יותר מדוקדק.
גם נלענ"ד שההסבר שלו אינו תואם ללשון הרדב"ז, שהרי לדברי הרב אדר חוסר הדקדוק שעליו מדבר הרדב"ז הוא במה שבתחילה הוא אמר קולא לשער מהחלק הצר של הכיפה, והבאת הענין שצורת ההיכל היא כארי נועדה להבהיר למה יש להחמיר. ואם כן, הרדב"ז היה צריך להסיק מזה "על כן לצאת מידי ספק", ולא כפי שכתב "מכל מקום לצאת מידי ספק". מלשון "מכל מקום" מבואר שאמנם הענין של ההיכל בצורת ארי אמור להביא לקולא, אלא שמכל מקום יש לנו להחמיר מחמת הספק. גם הלשון של הרדב"ז במדידה מצד מזרח קשה, שהיה לו לומר שיש למדוד מהפינה הצפונית של כותל המזרח, ולא סתם למדוד מהכיפה לצד מזרח.
על כל פנים, גם לפי הביאור של הרב אדר המסקנה צ"ל כפי שכתבתי לעיל, שלרדב"ז היה ברור שמבנה הכיפה מציין את גבולות ההיכל, ולא רק שהאבן שבפנים היא אבן השתיה שהיתה בבית קדש הקדשים. ולענ"ד המסקנה המתבקשת מזה היא שלרדב"ז היתה מסורת כזו, ולא כפי שכותב הרב אדר רק שיכול להיות . כלומר, בסופו של דבר אין כ"כ נפק"מ אם נבאר את הרדב"ז כדברי או כדבריו בענין אופן הציון, כי גם לפי ביאורו בענין החוטים חייבים לומר שהרדב"ז סומך על הבנה שיש כזו מסורת.
♦

ה.המקדש בצורת טרפז

כדי להבהיר מה שכתבתי שהציון הוא אך ורק לצורה של 100 על 100 או 70 על 84, ואין צורה אחרת שיכולה להיות מצויינת, אחזור לפירוש הרמב"ם בפירוש המשנה, שמתייחס לענין הדמיון לאריה: "והיתה כללותו כלומר כל ההיכל מאה על מאה, אלא שהיו מצדדין את הבנין מעט כדי שיהא כזה צר מפאת מערב וכל שיוצא למזרח מתרחב /במקור יש שרטוט בצורת טרפז/ כתבנית האריה אשר לפניו רחב יותר מאחוריו".
הוא פתח ואמר שכללות ההיכל מאה אמה, וכתב שהיו מצדדים את הבנין, משמע לכאורה כוונתו שהמעבר בין מאה לשבעים אינו מיד לאחר השש עשרה אמה של האולם, אלא הוא נעשה בהדרגה, כך שכתלי ההיכל עצמו ממש אלכסוניים כטרפז. אבל הבנה זו קשה, כי מפשט המשנה משמע שכל ההיכל עד רוחב האולם הוא ברוחב אחד. המשנה מפרטת את כל תוכן ההיכל שממנו יוצא שהוא 70 אמה, עם התאים והכתלים, ועל כן משמע שהדברים המפורטים היו עומדים בכל רוחב ההיכל, ורק האולם הוא ברוחב 100. ועוד קשה, מדוע הסיפא שמדמה את זה לארי מחייבת את הרמב"ם לומר שהמעבר הוא בשיפוע מתמעט, הרי גם אצל האריה מקום הכתפים רחב הרבה יותר משאר הגוף, ואין לו ממש צורת טרפז?
לכן נלע"ד שהרמב"ם לא התכוון אלא לצורה הכללית המקיפה, ואינו אלא פירוש למה שנאמר לפני כן שכללות מקום ההיכל הוא ריבוע של מאה על מאה. ועל זה מסיימת המשנה שאינו ממש חוט מקיף של 100 על 100, כיון שההיכל עצמו במערב צר יותר, לכן אפשר גם לראות את החוט המקיף אותו כצורה של טרפז.
ומכל מקום לא שייך לומר שהכיפה מציינת צורת טרפז, כי אין כל קשר בין המבנה של הכיפה לצורה כזו.
ובהלכה כתב הרמב"ם (פרק ד הלכה ה): "מן הצפון לדרום מאה אמה, עובי כותל האולם חמש אמות, ומכותל אולם עד כותל הקדש עשר אמות, וכותלי הקדש ששה כתלים זה לפנים מזה וביניהן חמשה מקומות פנויין, בין כותל חיצון ובין השני חמש אמות, ובין שני ושלישי שלש אמות וחמש בין שלישי ורביעי, ובין רביעי וחמישי שש, ובין חמישי וכותל הפנימי שש נמצא הכל ארבעים אמה מצד זה, וארבעים אמה מצד שכנגדו ורוחב הבית מבפנים עשרים, הרי מאה אמה".
השגת הראב"ד: "מאה אמה עובי כותל האולם. א"א כל זה הבל ורעיון רוח שלא היה שם כותל לאולם כלל וטעות גדולה היא זו שלא היה לאולם אלא כותל המזרח שלפני ההיכל ועל כן אמרו ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו ורוחב האולם נמנה ברוחב ההיכל".
בהלכה זו הרמב"ם לא מזכיר כלל צורת טרפז. פשטות המחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד היא רק בשאלה אם יש בתוך האולם כתלים המקבילים לרוחב 70 אמה של ההיכל. מהרמב"ם אפשר להבין שהיה כותל כזה, כי הוא כתב "מכתל אולם עד כותל הקדש עשר אמות", משמע שאחרי עשר האמות יש כותל בתוך האולם שהוא המשך כותל הקודש. והראב"ד טוען שלא היה כותל כזה, ולכן הכותל החיצוני בצפון ובדרום של האולם נחשב כחלק מכותל ההיכל, ואין קוראים כותל אולם אלא לכותל שממזרח לאולם. ההוכחה של הראב"ד היא מלשון המשנה, שההיכל עם האולם קרוי היכל שרוחבו מאה אמה. וזה מובן רק אם אין כותל מקביל ל70 אמה של ההיכל בתוך האולם, כי אם יש כותל כזה רוחב ההיכל מצויין בתוך האולם עצמו, ולא ראוי שגם 15 האמות שמצפון האולם שצפוניות לו יקראו היכל. וראה דברי של רבי אריה ליבוש סגל נאטאנזאהן בפירוש בית אל להל' בית הבחירה (ד, ה) שפירש כך (יש שם ט"ס בשרטוט, ובמקום המילה היכל שכתובה בצד הדרומי צ"ל אולם. עיי"ש).
לענ"ד לא ברור שהרמב"ם חולק על הראב"ד, שכן אפשר לפרש כוונתו ש"עד כותל הקדש" פירושו עד המקום שכנגד כותל הקדש. ולפי מה שביארתי, מובן מדוע ענין הטרפז לא הוזכר כלל ברמב"ם בהלכה, שאין זו אלא צורה נוספת שבה אפשר לראות את החוט המקיף, אבל לעצם צורת המבנה אין בדמיון זה כל נפקא מינה^[13].
♦

ו.ביאור דברי הרדב"ז בענין הכותל הדרומי

הרדב"ז פתח בענין גבול הצפון בחישוב נוסף, שנעשה על פי הנחה שאנו יכולים לדעת מהו כותל העזרה שקיים עד היום בדרום. נראה שהרדב"ז עושה שני חישובים שמאמתים אחד את השני, ומוכיחים שבניגוד למה שאפשר היה לחשוב שהרמה היא ממש בגודל העזרה המקודשת, שהרמה חורגת בצפון מתחום העזרה הרבה, ולכן מותר להיכנס לעליות הצפון. את מגמתו לשלול את ההנחה הזו רואים בכל תשובתו, ומובן שלאחר שהוא פתח באמדן במערב, שהוא הכי קרוב, ומסתמא כשהישמעאלים נותנים להיכנס זה יהיה קודם כל אליו, ואחר כך הוא עובר לצפון, כדי להוכיח את הדבר המרכזי שאמר כבר בדברו על עליות המערב, שהרמה חורגת מהעזרה הרבה לצפון. על כן הוא אינו עוצר בדברו על הדרום בהוכחה שהביא שכותל הרמה הוא כותל הדרום ומסיק על העליות שם, כי מגמתו עתה לברר את ענין הצפון. ופתח בענין זיהוי כותל הדרום עם כותל העזרה, משום שיותר קל לאמוד מכותל זה, כי עד שם אפשר להתקרב. ביארתי לעיל את הכלל שחישוב זה מיוסד על כך שכותל הרמה הדרומי הוא כותל העזרה, ועתה נבאר כיצד הרדב"ז הגיע למסקנה זו: "ולענין הרוחב כבר ידעת כי רוחב העזרה מצפון לדרום הם קל"ה אמה, וכבר הנראה לעין כותל הדרום במקומו הראשון הוא, [^[14]שהרי העומד בקרן דרומית מזרחית רואה כי משם לצד דרום הוא עמק יהושפט ולא היתה העזרה נמשכת לצד דרום אלא עד שם גם כי אבני היסוד ההוא הם אבנים גדולות מורה שהוא בנין קדמון, וא"כ סוף בנין הנקרא מדרש שלמה לצד הדרום הוא סוף העזרה אלא שהוא חוץ מקפ"ז אמה אשר ממזרח למערב והוא מכלל הר הבית ועד היום בנוי כיפין על גבי כיפין], מ"מ למדנו כי הכותל ההוא בעצמו היה כותל העזרה אשר לצד דרום, וא"כ צריך לשער אם העליות אשר כנגד כותל זה לצד צפון רחוקים מכותל זה קל"ה אמה אינם בכלל העזרה, ואני שיערתי שיש בין כותל זה של צד דרום עד הבתים והעליות אשר בנויות לצד צפון יותר מקל"ה אמה ואינם בכלל הקדש ומותר ליכנס להם".
ויש להקשות, שמתחילת דבריו ברור שהוא מתכוון להוכיח שכותל מסויים שאנו רואים היום הוא כותל העזרה שרוחבה קל"ה אמה, ובפשטות הוא מתכוון לכותל הרמה הדרומי, שכן לפי אמדן המרחקים הסביר מהכיפה זהו כותל הרמה הדרומי. אך הוא מוכיח את דבריו שזהו סוף העזרה מכותל שלמרגלותיו יש את עמק יהושפט ויש בו אבנים גדולים והוא חופף לבנין מדרש שלמה, שלפי ציור מימי הרדב"ז (מובא במעלין בקדש לא עמ' 28) הוא כינוי למסגד אלאקצה, ובפשטות זהו כותל המתחם הדרומי, ולא מובן קישור הדברים.
הרב אדר כתב בישוב הקשיים האלו שכל דברי הרדב"ז על הכותל הדרומי הם על הכותל הדרומי של הרמה. ולדעתו אנו צריכים לומר שבזמן הרדב"ז היו בדרום הרמה אבנים גדולות חשופות הנראות כבנין קדמון, אלא שאח"כ הן התכסו. ו'כיפת הדקדוק', שהיא מבנה הנמצא בדרום מערב הרמה, היתה קרויה מדרש שלמה, ועמק יהושפט שעליו הוא מדבר הכוונה היא לא רק כינוי לעמק שמחוץ למתחם הר הבית, אלא שהוא מתחיל להיחשב עמק מהמקום בו ההר מתחיל להשתפל בצורה ניכרת, שהוא מהקרן הדרומית מזרחית של הרמה. וכל כוונת הרדב"ז רק לומר שלא יתכן שהעזרה המקודשת היתה על מדרון.
אך לענ"ד דוחק להחיל שם של מדרש שלמה על מבנה שלא מצינו מקור שהוא נקרא כך, וידוע שבימיו היה שם זה למסגד אל אקצה, ומאחר שיש שני מקומות בשם זה היה צריך להבדיל ביניהם.
ועוד קשה, שבביאורו לענין עמק יהושפט הוא צריך לחדש שלדעת הרדב"ז לא יתכן שהיה הבנין המיושר של העזרה המקודשת על מקום שבו אנו רואים שיפוע. ולא נראה כלל שדבר זה יכול להוות אצל הרדב"ז "הוכחה", כי לפי דברי הרדב"ז ממזרח לרמה נמצאת עזרת נשים, שגם היא בפשטות מקום ישר, וגם שם, לפי התמונות שהרב אדר מציג, ראו במקום בימי הרדב"ז שיפוע. וחזינן שלרדב"ז לא היה מזה כל קושי על מסורת הכיפה, איך יתכן שהמקום משופע והרי עזרת נשים צריכה להיות מקום ישר, כי יתכן שהיה שם מילוי בזמן הבית, והיה שינוי ותזוזה בעפר שהשתמשו בו ליישור עזרת נשים. וכפי שהרדב"ז אומר בעצמו שנראה על ההיכל שודאי היה מקום ישר במפלס האבן שבלטה רק ג' אצבעות וצ"ל שחפרו סביבות אבן השתיה, ולכן היא נחשפה. ואם כן, גם משיפוע דומה בדרום לא שייך להוכיח דבר, כי למה לא נאמר גם שם שבעבר היה המקום מיושר על ידי מילוי, ואחר כך הוציאו ממנו את המילוי?
לכן נראה שהרדב"ז לא מקשה משיפוע כלשהוא, אלא הוא מקשה מהמציאות של תהום ועמק שלא מאפשר בשום אופן להציב עליו את תחום הר הבית עם כל לשכותיו. וזה קיים רק מחוץ למתחם הר הבית. ואם כן חייבים לומר שהכותל שעליו מדבר הרדב"ז הוא כותל המתחם.
וכן מוכח שעמק יהושפט היה כינוי למה שמחוץ להר מהכפתור ופרח פרק ו, ששם הוא מתייחס בכינוי זה גם לעמק שבמזרח, וכתב: "והנה אין אנו רואים שיהיה משפת ההר, כלומר הר המוריה של מזרחו תחתיו הוא עמק יהושפט אלא כמו חמשים אמה או פחות". הרי שהעמק הוא הכינוי לתהום.
ועוד קשה, שלדבריו הרדב"ז כותב שכיפת הדקדוק היא מחוץ לקפ"ז אמה שממזרח למערב כקביעה ודאית, ובמציאות נראה שהרדב"ז לא יכול היה לקבוע כך, כי אם מעבירים אנך מהקצה המערבי של כיפת הדקדוק כלפי צפון מגיעים ל5 מטר מערבה מהכיפה. ואנו רואים שהרדב"ז נטה לומר שאפילו מבנים הסמוכים לכיפה במערב יכולים להיכנס לתחום הי"א אמה, וא"כ איך היה ברור לרדב"ז שמזרחה של כיפת הדקדוק הוא מערבה מהקפ"ז אמה עם עובי הכותל?
אלא שכתבתי במעלין בקדש גליון לא, ובעיקר בגליון לט, דרך אחרת לבאר את דברי הרדב"ז, והיא שהרדב"ז מבסס את דבריו כמו בכל תשובתו על מושגים הידועים למי שלמד את המשנה והרמב"ם, ויודע את לשון העם, ומכיר את המבנים שבמקום, ובגלל הקיצור חלק מהדברים לא כתובים אצלו במפורש. לדעתי, המפתח להבנת דבריו הוא הביטויים "קרן דרומית מזרחית" "עמק יהושפט" "מדרש שלמה", "העזרה נמשכת", "סוף בניין הנקרא מדרש שלמה וכו' הוא סוף העזרה". נראה שדברים אלו הם לשון העם, שהיה מורגל בפיהם לקרוא לפינה הדרום מזרחית של המתחם קרן דרומית מזרחית, ולעמק התלול שלמרגלותיה לדרום - עמק יהושפט. ומסגד אלאקצה הוא שנקרא מדרש שלמה, ובשמו יש ענין של סוף וקצה, לכן היו אומרים שהעזרה נמשכת עד סוף הבניין, ועל כן הוא נקרא אלאקצה.
הרדב"ז סומך על המבין ויודע את לשונות העם, שכשהוא אומר קרן דרומית מזרחית הכוונה למה שהעם קוראים קרן דרומית מזרחית, שהיא מחוץ למתחם בפינה, ובא בדבריו גם בדרך אגב לאפוקי מההבנה שכיון שמסגד אל אקצה קרוי כך משום שהוא סוף העזרה, יש לחשוש שהוא בתחום העזרה המקודשת. על כן הוא מוכיח מהאבנים הגדולות ועמק יהושפט שחומת המתחם היא חומת הר הבית ולא חומת העזרה המקודשת, וא"כ מדרש שלמה אינו אלא סוף העזרה של הר הבית. ולמעשה הוא לומד מהכותל הדרומי של הר הבית על "הכותל ההוא", דהיינו כותל הרמה, שהוא לדעתו כותל הר הבית. יסוד הלימוד הוא ממה שידוע מהמשנה והרמב"ם שרוב הר הבית עד העזרה הוא בדרום, והמתחם בכללותו הוא מתחם הר הבית, והרמה והכיפה שבתוכו הם מקום ההיכל והרמה, ועל כן הסברה אומרת שכותל זה של הרמה עומד במקומו של הכותל הראשון של העזרה, שהרי אנו רואים שרוב השטח הוא בדרום, וגם נראה שכותל זה נמצא במרחק מתאים מהכיפה.
ולפי זה, אמנם בתחילה ובסוף מדבר הרדב"ז על כותל העזרה, והכוונה לעזרה המקודשת, אך בכל הפיסקה שבה מבאר הרדב"ז את ההוכחה כבמאמר מוסגר החל מהמילים הקרן "דרומית מזרחית", הוא מתייחס ללשון העם על מסגד הקצה והסוף, ולכן בה הלשון 'עזרה' מתייחסת לביטוי השגור בפי העם, והוא הר הבית.
הלשון "העזרה הגדולה" נאמרה ככל הנראה על הר הבית כבר בדברי הימים (ב ד, ט). הרב אריאל במאמרו (מעלין בקדש לא עמ' 24) הביא ראיה שכך היתה לשון העם מדברי תלמיד הרמב"ן, ועינא דשפיר חזי יראה שגם הוא מדבר באותם שני לשונות על העזרה, שבתחילה כתב: "חומת 'העזרה' מרובעת אומרים שהיא שלש מאות ושישים אמה (ע.א למרות שהתחום במשנה חמש מאות, נראה כוונתו להביא מה שאומרים, והוא עצמו מבין שכנראה לא דייקו בזה)... והבנין ההוא אבנים גדולות, מהן כשלושים זרתות (ע.א גודל זה גודל תואם לאבנים הענקיות בכותל המערבי)... והנה יש מערות פתוחות מחוץ לחומת העזרה החיצונה ונכנסות תחת הר הבית". וברור שבדבריו אלו הוא מתייחס בלשון עזרה למתחם הר הבית, שנקרא בפיו גם סתם עזרה^[15]. ואחר כך הוא מדבר על הכיפה שבנויה על ההיכל, וכותב "ויש שם לפני הבית הגדול הקף חומה דקה (ע.א לא באבנים גדולות) ונמוכה דוגמא לחומת עזרת ישראל".
נראה שהביטוי "עזרת ישראל" פירושו לאפוקי העזרה החיצונה - הר הבית שעליה דבר בתחילה, ולא התכוון לי"א אמה שהיו עזרת ישראל, אלא לרמה כולה, שהיא היקף המהווה דוגמא לעזרה המקודשת. ואם כן חזינן שהוא משתמש בלשון עזרה בשני המקומות, ולא חש להבהיר בתחילת דבריו לאיזה עזרה, כי הוא סמך על המבין מתוכן דבריו שהכוונה היא לעזרה שהיא הר הבית^[16].
אמנם הרדב"ז סיים על מסגד אלאקצה שהוא חוץ לקפ"ז אמה. וכבר הקשה הרב קורן (בתגובה על פירושי במעלין בקדש גליון לא) שהיה לרדב"ז לכתוב חוץ לקל"ה אמה שמצפון לדרום, כי המסגד הוא חוץ לתחום בגלל המרחק מצפון לדרום. אך לדידי י"ל שזה מפני שהוא ציין בתחילת דבריו את הקפ"ז כתחום האיסור שמודדים על פי הכיפה. וכוונתו לומר שמכל מקום מדרש שלמה, שהוא בנין אלאקצה, מרוחק מהתחום של הקפ"ז הזה שהזכרנו בתחילה, כיון שתחום זה נאמר לגבי מקום הכיפה, בעוד שכאן מדובר במקום שהוא מרוחק מהכיפה הרבה, ולכן מותר להיכנס לשם בשופי^[17].
♦

ז.ביאור דברי הרדב"ז על הפתח הקטן שבצד המערבי

עתה, אחר שביארנו את דבריו על הצפון, נוכל לחזור לצד המערב, שבו כתב הרדב"ז בתחילת דבריו את המסקנה ממדידת י"א אמה:
"שיערתי שאין בכל הפתחים יותר קרוב לכיפה מאותו הפתח הקטן אשר משמאל לבאב אל קטאנין ולכן צריך ליזהר מן העליות אשר על אותו פתח, וכבר שמעתי על קצת חכמים שלא היו רוצין ליכנס בשוק אל קטאנין וזו חומרא יתירה כי אני שיערתי שיש משם עד הכיפה יותר מי"א אמה ואפשר שהטעם הוא מפני שהיא משוכה קצת לצד צפון כאשר נבאר בע"ה."
הרב אדר פירש שכוונתו היא שיש להחמיר בפתח שמעל שער הטהרה אשר מימין לבאב אל קאטין (ומשמאל לו אם עומד בפנים ופניו אל הכותל המערבי), מכיון שידוע שזה המקום הכי קרוב. ויש חכמים שנזהרו מלהיכנס לשוק אלקאטנין, כיון שדימו שבזה הם נכנסים להר הבית.
לענ"ד פירוש זה אינו מובן:
א. אין מקום להחמיר רק משום שהוא שמע שזה המקום הכי קרוב, כשברור לפי אמדן דעת שהוא מרוחק הרבה מהכיפה.
ב. לא התברר מה פירוש דבריו ש"אפשר שהטעם הוא מפני שהיא משוכה קצת לצד צפון כאשר נבאר". מי זאת היא, ומה התבאר בהמשך בנוגע לזה, וכלפי מי הדברים האלו אמורים.
אלא נראה שהפירוש הוא שהרדב"ז חשש שהפתח שמשמאל לבאב אלקאטין על הרמה הוא מוביל בעליה שעליו למבנה שקרוב לכיפה במרחק של י"א אמה. מדובר בפתח שנראה גם היום, כ5 מטר משמאל לשער הכותנה, והוא שער ברזל צבוע בירוק, שממנו נכנסים לחצר קטנה שממנה עולים על הרמה. זהו הפתח במקום הכי קרוב לכיפה. בשאר במקומות משער הרדב"ז כבר מתחילה שככל הנראה יש מספיק מרחק עד הכיפה, אך בעליה שבפתח הזה יש לו חשש כבד יותר.
מה שכתב על "היא משוכה לצד צפון", ביאורו הפשוט הוא על העזרה שנראה לכאורה שהרמה באה לציין את מקומה, כפי שמוצאים בהרבה מהראשונים שאומרים שהישמעאלים בנו כאן היכל ועזרה, אלא שכפי שמברר הרדב"ז בהמשך, מבנה זה נמשך הרבה לצפון מעבר לעזרה המקורית. ועל כן כוונתו לומר שאלו שנמנעו מלהיכנס לשוק אלקאטאנין עד סופו שנכנס לתוך מתחם הר הבית, חששו שכיון שאנו רואים שהיא - העזרה והרמה שמציינת אותה משוכה הרבה לצד צפון, השיעורים שאנחנו משערים באמדן דעת אינם נכונים, אבל הרדב"ז אומר להם בכל זאת יש לכם לסמוך על אמדן דעתי שאין בזה כל חשש, כי הוא מרוחק הרבה לפי האמדן מכותל הכיפה.
והנה לכאורה מכל מה שכתבתי עולה שיש לנו בכל הצדדים שני דרכים למדוד, או מכותל הרמה מתוך הנחה שהוא כותל העזרה, כפי שכתב הרדב"ז על הכותל הדרומי של הרמה, או מהכיפה. וצריך להבין למה בענין הצפון עשה הרדב"ז את שני החישובים, כשהחישוב הראשון הוא באמצעות כותל הדרום. ואילו בדרום הוא מסתפק למעשה בחישוב הראשון שהזכירו כשהוא דן הוא תחום הצפון, ובמערב הוא עושה את החישוב השני בלבד.
התשובה לענ"ד היא שהרדב"ז מתכוון להוציא אותנו מס"ד שהרמה מציינת את העזרה במדוייק, ונוח לראות זאת בחישוב הראשון בגבול הצפון, על פי ההגיון שנראה מהמרחק מחומת המתחם מצד אחד ומהקירבה לכיפה שזהו כותל הדרום. ויש להניח בהשערה שהמרחק יתאים לכיפה או 25 אמה או ארבעים אמה. אבל בחישוב השני נקודת המוצא היא דבר שלא שייך להתווכח עליו, כי הוא מבוסס על המסורת. ואחרי שהוא עשה את החישוב בדרך השניה בצפון הוא כבר אינו צריך לומר שכעין זה נחשב בדרום, כי מובן מאליו שכך יעשה גם בדרום. ובעצם החישוב הראשון מבוסס גם על אמדן כללי, שזה יצא מתאים אם נעשה את החישוב השני. ומכל מקום הדרך הראשונה לא נאמרה כלל בכותל המערב, כי נראה לו שבכותל המערב בצידו הדרומי המרחק גדול יותר מי"א אמה ועובי כותל במערב עד הרמה. ולגבי המזרח נבאר בפרק הבא.
♦

ח.ביאור דברי הרדב"ז על כותל המזרחי

לגבי המזרח כותב הרדב"ז: "ואם העליות בנויות לצד מזרח הנה נתבאר כי הכותל המזרחי אשר היא בנוי עתה הוא כותל הר הבית המזרחי לפי שמשם והלאה הוא הר הזיתים. ועוד כי שערי רחמים הם באותו כותל וכתב בעל כפתור ופרח שהם שערים שהיו נכנסים בהן האבלים והחתנים, וכל הבתים והעליות אשר בצד מזרח מותר להכנס לשם שהרי מכותל הר הבית המזרחי עד כותל העזרה המזרחי יש שי"ג אמה וטמא מת מותר להכנס בהר הבית".
הקושי בדבריו כאן הוא למה הוא כתב שיש שי"ג אמה, הרי זה סך הרווח שיש בין העזרה לכותל המזרחי והמערבי, ואילו הוא מדבר כאן על החלק המזרחי בלבד. ועוד קשה, למה אינו אומר למדוד מכותל המזרחי של הרמה, כפי שהוא אמר בכותל הדרומי.
נלענ"ד שהיסוד להבנת דבריו בזה הוא שהוא מדבר לפי המציאות שהוא מכיר. הרדב"ז ראה עליות על גבול הרמה בצפון, בדרום, ובמערב, אך לא היו עליות קרובות לרמה במזרח. ככל הנראה במזרח היה אך ורק המבנה הגדול שצמוד לשער הרחמים, ואולי הרדב"ז נקט לגביו לשון רבים כי הוא מחולק לכמה עליות, והוא נמשך מעט יותר דרומה מהעליות הצפוניות של הרמה. הרדב"ז מסתכל על הכיפה כמכוונת לרוחות העולם, על כן הוא חשב שיש מה לדון בעליות הצמודות לשער רחמים מצד כיוון צפון דרום. אבל אחרי שהוא הוכיח שכותל המתחם הדרומי הוא כותל הר הבית, הוא אומר שכבר נתבאר ממה שאמרתי לעיל שבאותה דרך יש להוכיח שכותל המזרח של המתחם הוא כותל הר הבית, לפי שמשם והלאה הוא העמק הגדול והר הזיתים. ומעתה, כיון שלא היו עליות שעולות לרמה במזרח אלא צמוד לכותל המזרח של המתחם, אין לנו לדון אלא על הבתים והעליות שנמצאים בין כותל המזרח של הר הבית לכותל הרמה המזרחי, כלומר על המבנה הגדול שעל יד שער הרחמים שאולי גם מחולק לכמה עליות, וזה נראה לעיניים שמותר. כיון שעל זה הוא דן, הוא לא נזקק כאן להיכנס לדון אם חומת כותל המזרחי של העזרה על מקומה מחמת כותל המזרחי של המתחם, כי ממילא העליות מרוחקות. ודי לו בכך שמדובר במרווח גדול של היתר היוצא ממה שיש שי"ג אמות של מרווח כללי, שהרי רוב אותן השי"ג אמה הן במזרח. על כן אין בעיה לעלות על הגג של המבנה שצמוד לשער הרחמים, וא"צ לטרוח לעשות חישוב שאולי מבנה זה הוא מקביל ל40 אמה מצפון לכיפה, כי בכל אופן הוא יהיה מותר.
♦

ט. ביאור דברי הרדב"ז בסיכומו

הרדב"ז מסכם:
"ואם יש עליות בכותל דרומי באורך קפ"ז אמות מן המערב אל המזרח הרי הם בכלל הקדש ודרך כלל אני אומר כי הבתים או העליות אשר לצד צפון וצד מזרח אין בהם ספק אצלי ומותר ליכנס להם אם לא תהיה בולטת הרבה לתוך המקדש דאז צריך אומד, וכן אותם של צד דרום ומערב צריכין אומד^[18]...
שוב ראיתי וכן אמרו לי בני אדם היודעים לשער שאין לך פתח ולא עלייה שלא תהיה רחוקה מהכיפה כפי השיעור אשר כתבתי הילכך מותר להתקרב אל הפתחים ולעלות אל העליות".
וצריך להבין איך הוא מסיים שבדרום צריך אומד, אחרי שהוא כבר אמר בסיכום שעליות בכותל הדרומי אסורות, ולמה הסיק לבסוף שגם בדרום הכל מותר, אחרי שהוא הוכיח שכותל הדרום הוא ממש כותל העזרה, וא"כ זה סותר לאומד שעשו. ואם יש לו הוכחות ברורות, היה לו לומר שיש טעות באמדן? גם בעליות המזרח צריך להבין למה כתב "אם לא תהיה בולטת הרבה לתוך המקדש", אחרי שביארנו שאין כלל עליות במזרח, חוץ מזו שליד שער הרחמים?
ונראה בביאורו, שמה שכתב בתחילה שבצד דרום אסור ואחר כך כתב צריך אומד, מוסב על עליות שצמודות לכותל, שצריך לאמוד אם הן לא עולות על הרמה, ואת זה הרדב"ז לא ידע בוודאות. אך כפי שאנו רואים, באמת בדרום העליות אכן לא עולות על הרמה עצמה (חוץ אולי מכיפת הדקדוק, שהיא נמצאת מערבה יותר מי"א אמה ועובי כותל, ואולי זה מה שחידשו לו הבקיאים לגבי הדרום). ועוד, שכבר ביארנו ששני הדרכים שכתב הרדב"ז בתחילה על עליות הצפון משלימות זו לזו, והדרך השניה היא עיקר, שהיא בנויה על הידע הברור שהכיפה מציינת את ההיכל, בעוד שהדרך הראשונה אינה אלא השערה שבנויה גם על כך שנראה שכותל זה נמצא במרחק סביר. לכן כשמתברר לפי הדרך השניה שאין חשש, לא צריך לחוש למה שאמר בתחילה.
ומה שכתב בעליות לצד צפון ולצד מזרח "אם לא תהיה בולטת הרבה לתוך המקדש", נאמר בלשון יחיד, וכנראה שכ"כ כי זה מוסב דוקא על עליה מעליות הצפון שנמצאות על הרמה, ובמבנים אלו שיתכן שיוסיפו בהם לדרום, אבל במזרח אין בכלל התקרבות לרמה, ו"לתוך המקדש" שאמר היינו הרמה, שהיא נקראה אצל העם בלשון מקדש. ולזה הוזקק הרדב"ז מעיקרא להבהיר שמכל מקום הרמה לא מציינת את גבולות העזרה במדוייק.
והעיקר לדידי היא המסקנה שהמהלך הכללי של הרדב"ז הוא על יסוד זה שהכיפה מציינת את ההיכל, ולדידי ההסבר הגיוני היחיד להנחה זו הוא שהרדב"ז נוקט להלכה שיש מסורת שהכיפה מציינת את גבולות ההיכל. וגם אין נפק"מ אם זה מפני שהיא בנויה על יסודותיו או שעכ"פ מסיבה אחרת כלשהיא המוסלמים בנו את המבנה על פי גבולות ההיכל.
♦

י.היחס הכללי למקורות המסורת של הרדב"ז

המחויבות של אנשי ההלכה למסורת שמועברת על ידי חכמי התורה גדולה מאוד, כיון שכל התורה בנויה על מסורת. כיצד אנו יודעים שהתפלין מרובעות, וכיצד אנו יודעים את כל פרטי ההלכות שלהם, אם לא נסמוך על מסורת? כך גם לגבי מסורת שמובאות אצל חכמים בדורות מאוחרים יותר בפרטי הלכה, שלכאורה מוצאים שוני בינם לבין מה שהיה מימי קדם. אנו מקפידים על צורת שי"ן בולטת מהבית, למרות שחיילי בר כוכבא לא היה להם שי"ן כזו, אלא שי"ן בצורה אחרת (ראה בסוף המאמר שכתבתי בירחון האוצר גליון מא), אלא שיש תורה שבעל פה שכך מניחים תפלין. כל התורה ויסודות האמונה מועברים כך. איך אנו יודעים שיש עולם הבא ויבא מלך המשיח, אף שזה לא כתוב כלל במפורש בתורה, אנו יודעים זאת במסורת ומסתפקים בזה שיש רמזים שמתפרשים יפה לפי המסורת. נראה מהפוסקים שבאופן כללי מסורת היא אומדנא חזקה, כי חכמין לא ממציאים דברים. ועל כן כל עוד שאין סתירה ממשית למסורת מחויבים לקבלה, גם אם היא לא כתובה במקורות קדומים. ואין הבדל בזה בחומרת הענין עליו דנים, גם באיסור כרת פוסקים לפי חזקות שהם אומדנות. וכך גם כאן, חזקה על חכמי ישראל שאינם מעבירים לנו דברים לא נכונים, והחזקה קיימת כל עוד שאין הוכחה ברורה לטעות. ככל שמדובר בענין שהוא מיסודות ההלכה יש חזקה גדולה יותר, ובנדון דידן מדובר במסורת שיש לה נפק"מ עצומה על כל מצוות התורה, וגם בזמן הזה למי שנכנס למקום לצורך או לענין קריעת הבגד בראית המקדש. וגם למאמין שהקב"ה יעזור לנו לחדש את העבודה במקדש, עוד לפני ביאת המשיח יש בזה נפק"מ עצומה. וקיימת בזה את אותה אומדנה שיש לכל מסורת
כמובן שהמסורת חזקה כשאנו מוצאים אותה מועברת בכמה דורות, כי בכל דור יש את חכמיו, אך בגלל גדלות הרדב"ז יש מקום לסמוך עליה גם אם לא נמצא מקור לפניה. ככל שמדובר בחכם גדול יותר כך, מתחזקת האומדנא שהוא לא המציא את הדברים שעליהם הוא סומך להלכה, ובדק היטב שאכן זו היא המסורת, אלא שככל שמדובר במקורות עתיקים יותר יש יותר לצפות שהיא לא תהיה כתובה במפורש, כי בעבר היו פחות כותבים, ויותר מוסרים בעל פה.
וכך כתב אחד הרבנים בהסכמה לספרו של הרב אלישע וולפסון "הר הבית בהלכה: "הכלל הוא שמסורת שנמשכת מדורי דורות היא כבירור ברי ותקף מבחינה הלכתית, אך לנו מספיקה עדותו של הרדב"ז". עכ"פ אם כל המקורות שלפני הרדב"ז לא היו מזכירים מזה דבר, הדבר היה מחליש את תוקף המסורת.. אמנם גם זה עדיין לא היה גורם לעקור את המסורת, דוקא מפני שהאומדנא מגדלות החכם חזקה כשמדובר במסורת שיש לה נפק"מ עצומה על כל מצוות התורה, וגם בזמן הזה למי שנכנס למקום לצורך או לענין קריעת הבגד בראית המקדש. וגם למאמין שהקב"ה יעזור לנו לחדש את העבודה במקדש, עוד לפני ביאת המשיח יש בזה נפק"מ עצומה. ועל כן יש אומדנה חזקה שלא סביר שחכם גדול מחכמי ישראל יחדש לפסוק דבר בענינים כאלו מבלי שהתברר לו חוזק המסורת. אך עכ"פ אם לא מוצאים דבר זה מחליש את המסורת ומאפשר לומר סברות אחרות.
על כן כשאנו מוצאים מקורות קדומים שמתפרשים בפשטות כדברי הרדב"ז שהכיפה מציינת את ההיכל, המסורת מתחזקת גם אם לא נמצא את הדברים האלו מילה במילה, כי כך טבען של מסורות. אלא שעדיין נצטרך לשקול אם לקבל דבריו בהחלטה גמורה, כיון שבמקורות שלפניו הדבר אינו מפורש כל הדברים האלו הקדמתי כי בפרקים הבאים איני מביא "הוכחות", אלא "חיזוקים".
♦

יא.העברת הידע על מקום ההיכל והמזבח עד ימי הכיבוש המוסלמי

מהגמרא משמע שהידע על מיקום מדוייק של המקדש נשמר במסורת בארץ ישראל שנים רבות לאחר החורבן, ולמרות החורבן וההרס הראשונים, וגם לאחר מרד בר כוכבא כשבוצע חריש בהיכל והרומאים הסבו את שם ירושלים לאיליא. כך עולה מהגמרא בשבועות דף יד ע"ב: "בעי רבי ירמיה: בן בבל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקום מקדש, מהו?".
וכתבו שם התוספות דבזה"ז קאי, דבבני בבל אם ישאל לא ידעו להגיד לו מקומו, ובני ארץ ישראל כן יודיעוהו^[19]. וכתב הרב קוק שזה מוכרח מצד עצם לשון הגמ', דבמה דאמר בן בבל אורחא דמילתא נקט, דבבן ארץ ישראל לא משכח"ל, שבודאי יודע מקום המקדש היכן הוא, אבל אם מיירי בזמן שבהמ"ק קיים, הלא גם בבן בבל לא יש ציור בזה, שהרי הי' גדול ומרומם כבוד בית ד' בבנינו ומשמרות שומרים והכהונה והלוי' על משמרתן בכל עז. ואיך יתכן שום אדם מישראל שיהי' בירושלים ויתקרב אל המקדש ולא ידע מקום המקדש היכן הוא. אלא וודאי בזה"ז מיירי^[20].
וא"כ צריך להבין למה היה פשוט לו שבן א"י יודע את המקומות בזמן הזה. נראה שהדבר יובן לפי מה שמשמע ממקורות נכריים שנביא לקמן, שחרבות המבנים שהיו במקדש נשארו קיימות ולא נהרסו עד היסוד. ר' ירמיה יכול היה להניח שאם אחרי מרד בר כוכבא, עם כל הכעס על היהודים, לא העזו הרומאים למחות לגמרי את החרבות, יש להניח שכך גם יהיה בעתיד, ועכ"פ הוא מתייחס למצב שהוא מכיר. ואכן יש ראיה שחורבות המקדש נשארו קיימות בימי האמוראים מדברי אבות הכנסייה, כ-200 שנה לאחר החורבן. העדות שלהם בענין זה מהימנה, מכיון שרואים בדבריהם שהוא דבר שהם נאלצים להודות בו בעל כרחם. היתה לאותם ראשי כנסיה בעיה, שלפי אמונתם יש"ו אמר בנבואה שהמקום ייהרס ולא יישאר בו אבן על אבן. לכן הכותל המערבי הוא סטירת לחי לנוצרים. אך בזמנם זה לא היה רק הכותל המערבי, אלא חורבות הכתלים עצמם של המקדש הפנימי נשארו עומדים ונראים בכמה מקומות. וכנראה גם הם לא העזו להחריבם, על כן נאלצו ראשי הכנסיה להדחק כדי להסביר את אי-התקיימות 'נבואת' אותו-האיש, בכך שהכוונה היא שהמקום יהיה עזוב אע"פ שבאמת אינו הרוס (המקורות מובאים בספר המסורת על מקום המקדש, הרבנים יוסי פלאי ונועם שפירא מהדורה 1, עמ' 24^[21]).
קצת לפניהם (160 שנה לאחר החורבן) נכתב תיאור של "הנוסע מבורדו" "ושם שני אנדרטות (פסל הפרש של הרומאים), ולא רחוק מן האנדרטות אבן נקובה אשר היהודים יבואו אליה שנה שנה, יצקום עליה שמן, יקשרו שם מספד ואנחה". משמע שבאותו זמן היתה גלויה גם האבן, שהיא אבן השתיה שמשחו עליה שמן כמעשהו של יעקב אבינו, ואם כן גם היא נשארה במקומה גלויה גם לאחר מרד בר כוכבא וחרישת ההיכל. ומזה משמע שחרישת ההיכל רק עקרה אולי את האוטם שהיה תחת ההיכל וחשפה את האבן, אבל עיקר האבן נשאר, וגם שרידי הבנינים הפנימיים שעל פיהם אפשר לשער במדוייק את המקומות, נשארו קיימים.
יש שהקשו כיצד נכנסו יהודים לקדש הקדשים. אך מלבד שיש לומר שאותם יהודים לא נהגו כהלכה, כי איננו יודעים מי הם, גם יתכן שבאותו זמן וגם לאחריו עדיין לא הוכרע שהדבר אסור. ועוד נראה ליישב זאת בשופי לפי שיטת הרדב"ז, שאנו רואים שאינו חושש כלל לתחום עזרת נשים והחיל. בפשטות הסיבה היא משום שהוא נוקט שמה שמחויבים לאחר החורבן הוא רק בקדושת המחנות, אך לא במעלות הקדושה שחלו רק על ידי בנין הבית, כפי הכלל של הרמב"ם בהל' בית הבחירה ו' טז שכל היכא שבטל הדבר שמחמתו חלה הקדושה הקדושה בטלה.
אמנם ידוע במחקר שכאשר גברה יד השלטון הביזנטי הנוצרי הוא התחיל לגזור גזירות על היהודים ויצאה הוראה מהקיסרית הילנה (מתה בשנת 332 למנינם) להשליך אשפה על מקום המקדש. אך אנו רואים מר' ירמיה והבישופים הנוצרים הנ"ל (להבדיל) שאעפ"כ לא היתה גזירה להחריב את שרידי המקדש הפנימי. וככל הנראה, לפחות בהתחלה הם לא העזו ללכלך את מקום המקדש עצמו, שהרי האבן לא היתה מכוסה באשפה, וכל שכן לא להחריב את שרידיו.
עדות מכריעה לכך שמקום המקדש נשאר ידוע עד סמוך לכניסת המוסלמים לארץ ישראל היא הפיוט של רבי אלעזר הקליר בשם: "העת לגעור חיית יער". החוקר עזרא פליישר^[22], הראה שהקליר חי באותו זמן סמוך לכניסת הישמעאלים לארץ. בפיוט זה שמדבר על "אשור" הוא מתאר למעשה את השלטון הפרסי (כפי שמצינו בעזרא ו, כב, שפרס מכונה שם בשם אשור), שארץ ישראל היתה בידיו עד 23 שנה בלבד לפני הכיבוש המוסלמי.
וכ"כ ר"א הקליר:
"כי ירשם אשור ליסד מקדש קודש/
ויבנו שם מזבח קודש/
ויעלו בו זבחי קודש/
ולא יספיקו לכונן הקודש/
שעדין לא יצא חוטר מגזע קודש".
הרב קורן (מעלין בקדש גליון ל עמ' 28) מציין שלתיאור זה של הקליר על הקרבנות שהוקרבו באותו זמן יש חפיפה מתיאור בספר זרובבל, שהרוקח משתמש כלפיו בלשון "בריתא".
כל זה מביא למסקנה שמקום המקדש היה ידוע, ולכן יכלו להקריב קרבנות.
מסתבר שאנשים שחיו באותו דור, יכלו לגלות שוב את מקום המקדש בימי המוסלמים לפי סימני המזבח שבנו זמן קצר לפני כן, ושרידי המקדש הקדומים, ולהלן נראה שאכן זה מה שהם עשו.
♦

יב.גילוי מקום המקדש למוסלמים

בפרקי דר"א פרק ל כתוב על שנים מהדברים שיעשו בני ישמעאל בעתיד: "יגדרו פרצות חומות בית המקדש, ויבנו בניין בהיכל".
זו אמירה בסגנון נבואי, אך יתכן ומסתבר שהיא נכתבה על פי מה שראו. בפשטות הכוונה במילים, יגדרו פרצות חומות" לתיקונים שנעשו בחומת המתחם, ו"בנין בהיכל" פירושו שיבנו בניין במקום ההיכל^[23]. ומכאן אנו כבר רואים מקור מנוגד לרב אלקנה ליאור שהבניין הוא על מקום העזרה ולא על בניין ההיכל. אך מכל מקום לא כתוב שהוא מציין את המקום של ההיכל, ועדיין אין כאן מקור ברור לרדב"ז.
אך נמצאו מסמכים שמבהירים עוד כמה וכמה פרטים.
כדי להבהיר את התמונה במלואה ברצף אפתח במקור מסיפור נכרי, ואחר כך נראה את ההבדלי בינו לבין הסיפור היהודי.
מוג'יר אדין (אנס, 1, עמ' 256-255) מביא סיפור היסטורי שמתאר את כניעת הנוצרים הביזנטים לישמעאלים בזמן כיבוש ירושלים^[24], וכך כתב: "אחרי החתימה [על תנאי הכניעה] ביקש עמר [הוא עומר^[25]] מפטריארך העיר שיראה לו את מסגד דוד. עמר, עדוי חרבו, נכנס לירושלים והוא הובילו לכנסיית הקבר, ויאמר לו: זה מסגד דוד! עמר התבונן בו ואמר: שקר הדבר! מחמד תיאר לי את המסגד אחרת. משם הם הלכו לכנסיית צהיון [ציון], ושוב העמיד הפטריארך פנים כאילו מדובר במסגד דוד. גם הפעם הכשיל עמר את המזימה. לבסוף הובילו אל שער [בהר הבית] הקרוי שער מחמד. הזבל שהיה במסגד ירד אל מדרגות השער ויצא לרחוב, וכמעט דבק במשקוף השער. הם נכנסו לשם בזחילה. עמר נכנס ואמר: אכן זהו מסגד דוד! הוא מצא בצח'רה זבל רב שזרקו הביזנטים להכעיס את בני ישראל. פשט עמר את מעילו והחל לנקות את הזבל, וכמוהו המוסלמים שאתו".
לפי סיפור זה, עומר לא קיבל את דבריהם, כי הוא אמר שמוחמד אמר לו שלא כך נראה המקדש של בני ישראל, שנקרא כאן מסגד דוד, והוא ידע זאת לא רק לפי הזבל אלא לפי המראה שראה אחרי שנכנס דרך הזבל. אם הסיפור נכון, מנין מוחמד ידע לתאר לעומר כיצד נראה המקדש, ולמה הוא בכלל מחפש את מקום המקדש, וזוחל בתוך הזבל לגלותו, וטורח לנקותו?
ככל הנראה מוחמד היה בא"י לרגל מסחרו כמה שנים לפני כן וראה את הר הבית, שהיה ידוע בפי כל כמקום המקדש, וכשהקים את דתו פרסם מה ששמע ששם נמצא המקום הכי מקודש מבריאת העולם. וכך רואים בעוד מקומות שקדושת ירושלים בכתבים מוסלמים קשורה לבריאת העולם^[26]. הקשר לבריאת העולם מביא להנחה שהוא גם שמע על הסלע שממנו הושתת העולם שהיה בבית מקדש היהודים. ואכן מסיפורים נוספים עולה שעומר לא חיפש רק את הר הבית אלא גם את הסלע שבתוכו. כך מבואר במסמך יהודי מהגניזה שהביא הרב אדר^[27], ובו מסופר על עומר סיפור שנראה כהמשך רצוף למה שסיפר מוג'יר אדין, אלא שכאן המספר הוא יהודי "ציוום לפנות את האשפה שבקודש ולנקותו ועומר היה משגיח עליהם כל הזמן, כל אימת שהיה נחשף שריד כשלהוא היה שואל את זקני היהודים בדבר הסלע, הלא הוא אבן השתיה. והיה אחד החכמים מסמן לו את גבולות המקום אשר נחשף. אז ציווה כי תבנה על הסלע כיפה שתצופה זהב".
וכעין זה מסופר גם אצל המוסלמים^[28], אך בסיפור היהודי יש יתרון מלבד זה שהוא מסמך יהודי, שמצויין בו העיקר שאנו מחפשים שהם גם סימנו לו את המקום. וברור מהדברים שזה לא המקום של המתחם הכללי, שלא צריך לסמן את גבולו, אלא המקום שבו עמד ההיכל עצמו, ובו אמורה להימצא האבן.
ואין להתפלא על כך שהיו במקום יהודים שיכלו לגלות את הסלע לעומר, למרות שהנוצרים גזרו עליהם גזרות שונות ומשונות. הרב אדר מביא את כתב הבטחון ששלח עומר לנוצרים כהצעה להם שייכנעו בתנאים נוחים והוא אומר להם שלא ירשה ליהודים לשבת עמם^[29]. משמע שהיו בקרבת מקום יהודים שרצו לחזור ולשבת בירושלים. ובודאי מובן שאחרי שהוא נכנס למקום בפועל וגילה את הר הבית, הוא היפר את הבטחתו, וכדי לגלות את מה שנמסר לו ממוחמד כדבר המקודש מבריאת העולם, התיר ליהודים להיכנס למקום. מה גם שנראה להלן מכמה מקורות שאומרים שהמלך היה אוהב יהודים.
באיגרת מחכמי ירושלים מזמן הגאונים (אגרות א"י, יערי, עמ' 51) מציינים הכותבים שבזמן כיבוש ירושלים על ידי מלכי האיסלם, היהודים "הראו להם את מקום המקדש, והתנו עמהם תנאים כי הם יכבדו את בית המקדש מכל גיאול". באגרת זו לא הוזכרה כלל האבן. נראה שמטרתם באגרת זו הייתה להבהיר לבני הגולה שהם יודעים על פי המסורת בדיוק היכן המקדש, והוא נשמר מכל גיאול (רוחני נוצרי או פיזי כמו אשפה), כי היהודים הראו לישמעאלים את מקום המקדש, והם מכבדים את המקום, ולכן ניתנה להם זכות להתפלל על שעריו. אלא שעתה התחילו להקשות עליהם, וזכות זו עולה להם כסף, והם מבקשים חיזוק בממון ובאנשים שיעלו כדי לשמר את המסורת, ומתוך זה הם מבהירים גם איך נמסרה המסורת. אך הם לא באו לפרט מה בדיוק הם רואים שמגלה להם את מקום המקדש^[30].
מכל מקום יש קצת רגלים לומר שלפי זה נבנה המבנה מכוון לבית המקדש בדיוק, שהרי המטרה היא לכבדו מכל גיאול, ואיך יכבדוהו אם אינם יודעים את התחום שעליהם לשמור מכל גיאול. כמובן שיתכן שהיהודים עשו זאת גם מתוך רצון שישמר הידע על מקום המקדש. בכל אופן, מעצם זה שהוא כדי שישמר מכל גיאול משמע כדברי הרדב"ז שהמוסלמים קיבלו מהיהודים את הידע על מיקום המקדש, ומסתבר שזה על ידי אותו סימון שנעשה לפי האגרת מהגניזה. אלא שאין כאן הכרח גמור, כי יתכן לפרש ששמירה מגיאול היא שהם לא יאפשרו לנוצרים ללכלך את המקום ותו לא.
משמע מתוך האגרת שהמוסלמים השתוקקו שיגלו להם את מקום המקדש, כי אחרת הם לא היו מקבלים עליהם תנאים. אך צריך לעיין אם יש מקום לפרש שגילו להם אך ורק שהמקדש נמצא בהר הבית, כפי שכתב הרב אלקנה ליאור לפרש אגרת זו.
נראה שלאור המסמכים הקודמים שהבאנו אין לפרש כך. לפי הסיפור של מוגי'ר אדין, ודאי נראה שאין לפרש שבאגרת חכמי ירושלים הם מתכוונים לומר שהיהודים גילו למוסלמים אך ורק את מתחם הר הבית, כי את זה הם כבר ידעו ממוחמד. אך גם אם לא נקבל את מה שסיפרו המוסלמים על הידע ממוחמד, מובן מהמסמך היהודי מהגניזה שהוא לא התעניין רק בגילוי המתחם שבו היה המקדש, אלא בגילוי מפורט יותר של המקום הספציפי בו נמצא הסלע שממנו הושתת העולם. ועל כן מסתבר שאם נעשו תנאים, הם בודאי נעשו בשביל גילוי מפורט שאותו הוא חיפש, ולא רק בשביל ידע כללי היכן מתחם הר הבית^[31].
במסמך מהגניזה מדובר רק על חיפוש המוסלמים אחרי הסלע, אך גם אם נפרש שהמוסלמים השתמשו גם בסימון המקום, הדברים מסתבר שהם עכ"פ שמחו בגילוי המקום המדויק של המקדש, כי המוסלמים באופן כללי כיבדו מאוד את המקומות המקודשים ליהודים, וכל שכן שיכבדו את מקדש היהודים, שהיה סביב הסלע המקודש גם לפי אמונתם. וכך משמע מהסיפור עצמו, שנועד להדגיש שאנו לא נוהגים כנוצרים, שרצו להכעיס את בני ישראל בבזוי מקום מקודש מאוד.
אמנם יש לשאול שבמסמך מהגניזה כתוב שעומר ציוה לבנות כיפת זהב, ולכאורה אנו יודעים מכתובת שקיימת עד היום בתוך המבנה וגם מוזכרת בנסתרות דרשב"י בניית הכיפה רק עשרות שנים אחריו (על ידי עבד אל מליק), ואיך אמרו שגילו לעומר, והוא שציוה לבנותה?
אך נראה שבסיפור הזה, שנכתב אחרי בנית הכיפה, לא נכנסו לפרטים מי בנה בפועל את הכיפה המוזהבת, ורק אמרו שהוא ציווה לבנותה כי היתה לו מגמה לציין את קדושת המקום. ובאמת גם בנסתרות דרשב"י רואים שהגילוי העיקרי היה בימי עומר, והמקום נשמר אחר כך עד שנבנתה הכיפה על ידי מלך אחר, שכך כתוב שם: "המלך השני שיעמד מישמעאל יהיה אוהב ישראל ויגדור פרצותיהם ופרצות ההיכל, וחוצב הר המוריה ועושה אותו מישור כולו, (ובונה לו שם השתחויה על אבן שתיה^[32])... ויעמידו מלך אחר שמו מוריאו^[33]... ויעמדו ממנו זרועות ארבע ויגדרו בהיכל".
הוא מזכיר בדבריו פעמיים את ההיכל, ונראה שעשיית הר המוריה מיושר מכוונת לבניית הרמה, ויש להביא מזה ראיה לדברי הרדב"ז שהמבנה של הבית נחשב להיכל. משמע קצת גם ממקור זה שהוא ממש על מקומו, מזה שכתב שהוא גודר פרצות ההיכל, משמע שהוא נבנה על מבנה קודם וגודר את פרצותיו. ואף אם לא נאמר כך, עכ"פ משמע מדבריו שהיו שני שלבים בבנין ההיכל - הראשון על ידי המלך השני שהיה אוהב ישראל, לפחות במובן זה שרצה לבנות את ההיכל, והשני בימי מוריאן וצאצאיו שגדרו בהיכל, וזה ככל הנראה מתפרש על הקמה הכיפה.
ולפי זה נראה שמה שכתבו במסמך מהגניזה שעומר ציוה לבנות כיפה, הוא ענין כללי, שיתכן שהיה ברצונו לעשותו, אבל בפועל נבנה בתחילה בנין פשוט יותר, עד שבימי מוריאן וצאצאיו נבנה הבנין המפואר.
ואכן מצינו עדויות על זה ממקורות נכרים.
הבישוף הארמני סיביאוס, שחי בירושלים בזמן הכיבוש המוסלמי עוד לפני עבד אל מליק, והרב קורן מציין שהוא כותב גם על הקרבנות בימי השלטון הפרסי, כתב^[34]: "אחרי אשר היהודים נהנו זמן ידוע מעזרתם או מחסותם של הערבים, עלה בדעתם לבנות מחדש את מקדש שלמה. נתגלה המקום הנקרא קדש הקדשים. הם בנו, עם היסודות ועם שרידי הבניין, בית תפלה בשבילם הם. הערבים מקנאתם ביהודים גרשו אותם משם ונתנו למקום [שם] 'מקום תפלה'. היהודים בנו בשבילם במקום אחר אצל המקדש בית תפלה אחר".
לפי סיביאוס, הגילוי למוסלמים לא נעשה מיד עם הכיבוש אלא אחרי כמה זמן, ונעשה על ידי שהיהודים בנו לעצמם. דבר זה גם מתאים לנסתרות דרשב"י שהמלך השני היה אוהב יהודים, אך גם שונה ממנו ששם כתוב שהמלך השני בנה בנין בהיכל, ומשמע שלא היהודים הם שבנו. ואין זה ממש סתירה, כי אפשר שהיה כאן בבנין הראשון שיתוף פעולה. גם מדבריו משמע קצת שהתגלה מיקום מדויק שכך כתב "התגלה המקום". ואין לדקדק כ"כ במה שהוא כתב כאן קדש הקדשים, כי מסתבר שבעיניו אין הבדל מהותי בין קדש הקדשים להיכל.
וכך עולה גם ממה שנכתב בשנת ד'ת"ל (670 לספה"נ), כ-30 שנה לאחר הכיבוש הערבי של ירושלים, על פי הבישוף הצרפתי ארקולף^[35]: "במקום הנפלא, שעליו בצורה מפוארת נבנה פעם המקדש, הנמצא בסמוך לחומה המזרחית, מבקרים עכשיו הסרצנים^[36] בית תפילה בעל 4 צלעות, שהם בנו בצורה גסה^[37], כשהם הניחו לוחות עץ וקורות גדולות על אי אלו חורבות…".
נראה גם מדבריו כמסיח לפי תומו שעל המקום הקדום שצויין כבר בימי עומר הוא כותב שזה נבנה על חרבות המקדש. עדותו תואמת לדברי נסתרות דרשב"י וסיביאוס (להבדיל), ויכולה ללמד אותנו, הן על מהות המבנה שקדם לכפה המפוארת שבנה עבד אל-מלך, שהיה מבנה ריבועי, והן על כך שהמסורות על זיהוי הצח'רה כאבן השתיה, אינן קשורות רק לחיזוק מעמדה של ירושלים ע"י הח'ליפים של בית אומיה, ובראשם עבד אל-מלך, כפי שטוענים חלק מהחוקריםלז, שאמנם בימיו אכן חוזק מעמדה, אך ברור שגם לפני כן היא היתה נכבדת מאוד בעיני הישמעאלים, ולכן הם לקחו את המבנה הריבועי לעצמם.
כשנחבר דבר זה לסיפור שהיהודים סימנו לו את המקום, מסתבר להסיק שבתחילה הוא נבנה על פי הסימון של היהודים, דהיינו כפי שמשמע מנסתרות דרשב"י על חרבות ההיכל, וכנראה השלימו את המקום בצורת חוטי ההיכל שהוא ריבוע, שחפף ברובו את חורבות ההיכל, כפי שכתב בפרק דר"א ונסתרות דרשב"י על בנית ההיכל. ויתכן שהמטרה במבנה שהיה על המקום היתה שהיהודים יחזרו לעבודת המקדש. ומסתבר שאח"כ, כשהערבים החליטו לבנותו בצורה אחרת ולהסב אותו לשימושם ולבנות עליו כיפת זהב, הוא היה על פי אותו גודל. והיהודים, שראו זאת, העבירו במסורת שהמקום שסומן בתחילה כהיכל מצויין עתה על ידי מבנה הכיפה.^[38]
יתכן שדיוק הציון קשור גם לתנאים שהתנו עמם, כפי שאמרנו שרצו את שימור המקום מכל גיאול, ולכן אמרו להם כחלק מהתנאים לבנות לפי הציון שעשו.
גם ר' פתחיה מרגנשבורג^[39], שחי בזמן הרמב"ם היה בארץ ישראל בערך בשנת ד'תתק"ם (1180 לספה"נ), מספר שמצא בירושלים יהודי אחד בלבד – ר' אברהם הצבע, שידע לספר לו על ההיסטוריה של מציאת אבן השתיה^[40]: "והיכל נאה שם שבנה מלך ישמעאלים, בימי קדם כשהיתה ירושלים ביד הישמעאלים, ובאו פריצים והלשינו למלך הישמעאלים, ואמרו: זקן אחד יש בינינו, שיודע מקום היכל והעזרה. ודחק אותו המלך עד שהראה לו... והמלך היה אוהב יהודים ואמר: אני רוצה לבנות היכל שם, ולא יתפללו בו כי אם יהודים. ובנה היכל".
גם אצלו מוזכר גילוי שנעשה על פי ידע על מקום היכל והעזרה, ומשמע שלא מדובר רק על גילוי האבן, וכן מוזכרת האהבה ליהודים, ומשמע שבתחילה המבנה יועד ליהודים, אלא שהוא הוסיף גם את העזרה, כנראה משום שבפועל יישור הר הבית נעשה מתוך רצון לעשות בו צורת ודוגמת העזרה. ושוב מופיע בדבריו הדגש על הבניה בפועל של "היכל".
♦

יג.מקורות מהרמב"ם, חכמי א"י, תלמיד הרמב"ן והכפתור ופרח

המסמכים שהבאתי בפרק הקודם, ספק גדול אם היו לפני הרדב"ז, אך מסתבר שהסיפור העובדתי שעולה מהמסמכים היה ידוע בארץ ישראל ונודע לרדב"ז כך שהוא עומד בבסיס דבריו. ונראה לי להביא סיוע נוסף לדבריו גם מהרמב"ם, חכמי א"י בימיו, ובעיקר מתלמיד הרמב"ן והכפתור ופרח שכל אלו מקורות שיתכן שהרדב"ז הכיר וידע.
א. הרמב"ם וחכמי ארץ ישראל: ברשימה שצירף הרמב"ם לפירושו על המשנה למסכת ראש השנה ומובאת בספר חרדים (בן דורו ומקומו של הרדב"ז) הוא מתאר את החסדים שעשה עמו ה' בהיותו בארץ ישראל, שעליהם קבע יום טוב, וכתב^[41] "ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו". וכן באגרת לרב יפת הדיין מעכו (איגרות הרמב"ם מהדורת שילת ח"א יא) כתב הרמב"ם בגעגוע על נפלאות ימי נעוריו "שאני והוא (ר' דוד אחיו) ואבא מארי זצ"ל ואתה – ארבעתינו הלכנו בבית ה' ברגש".
אמנם מדובר רק ברשימה שרשם הרמב"ם לעצמו ולזרעו, ובאגרת אישית לדיין של עכו, אך כידוע שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד (סוכה כא), ומסתבר שהרמב"ם דקדק בלשונו גם בדברים אישיים שכתב כדי שדבריו יובנו היטב. בפשטות כוונתו לומר שהוא נכנס לבית המקדש. אך היות לפי פסק הרמב"ם בהלכותיו אסור להיכנס למקום בית המקדש עצמו, ודוחק גדול לומר שהוא קבע שמחה לדורות על היום שנכנס בטעות והשאיר דבר זה בידי צאצאיו (הכת"י הועבר על ידי נכדו ר' דוד הנגיד), ומדבר על כל זה בגעגוע של קדושה. והרי אם אחר כך התברר לו שהיה אסור לעשות זאת, היה צריך לגנוז את דבריו. ונראה שגם אין לפרש כוונתו "נכנסתי להר הבית שקרוי הבית הגדול והקדוש", כי לא מצאנו ביטוי כזה על הר הבית בכתבי הרמב"ם, שתמיד קורא למקום "הר הבית" במובן של ההר שבתוכו בית ולא הבית עצמו. על כן נראה ש"נכנסתי לבית הגדול והקדוש", הוא כמו שיאמר אדם בימינו 'נכנסתי לירושלים עיר הקדש' כשהוא הגיע לכניסה לעיר, כי למרות שהוא לא נכנס לגבולות ירושלים המקודשת, הוא נכנס למה שקרוי ירושלים עיר הקדש. ובנידון דידן "הבית הגדול והקדוש" היא הלשון שאומרים בתפילת מוסף כשאנו מבטאים את כיסופינו להקרבת קרבנות. ועל כן נראה שכוונת הרמב"ם היא שהוא נכנס למקום הקרוי עזרה, והעזרה ודאי קרויה בלשון חז"ל בית המקדש, כפי שנאמר בדברי הימים על מקום העזרה (ב, ז, יב) "בית זבח". לכן מובן שבאגרת לרב יפת הדיין מעכו הוא משתמש בדיוק באותה לשון שכתב בהלכות בית הבחירה פ"ז ה"ה על הילוך בעזרה "וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת במקום שמותר להכנס לשם, ויראה עצמו שהוא עומד לפני ה' שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים. ומהלך באימה וביראה וברעדה שנאמר בבית אלקים נהלך ברגש". הרמב"ם אומר שיש מצוה להלך בבית ה', דהיינו בעזרה, ברגש, ולכן משמע שהרמב"ם לא בא למקום רק כדי להתפלל, אלא כדי להלך במה שקרוי עזרה, ולנהוג בו כפי שנוהגים בעזרה. לדעת הרמב"ם ככל שהוא קרוב יותר לעזרה יש יותר מצוה, כמו שמובא ברדב"ז שהיו חפצים להתקרב כמה שיותר. ובאותו דור אנו מוצאים שהמבנים שבתוך ההר היו נקראים "בית מקדש ועזרה חדשים"^[42]. כלומר, שהם הלכו במקומות שמותר ללכת, כפי שכתב הרמב"ם בהלכה על מקום העזרה ממש, וראו עצמם כעומדים לפני ה'.
ומעתה, אם אכן זה מה שעשה הרמב"ם, יש לעיין כיצד ידע הרמב"ם מה הם המקומות המותרים בהליכה על מבנה הרמה?
דוחק לומר שהוא רק על פי המסורת שבתוך המבנה של הכיפה נמצאת אבן השתיה שהיתה בקדש הקדשים, והוא עשה חישוב לחומרה שאם היא ממוקמת סמוך לכיפה במערב נאמוד ממנה כאלו קדש הקדשים במערב הכיפה, וכן בשאר הצדדים. כי אם הכל בנוי על האבן היה לו להזכירה. ועוד, שלפי מסורת כזו המקום לא ברור ומכל צד מודדים אחרת, ואם כן ראוי להימנע מלהיכנס כלל לתוך התחום של הרמה כדי שלא יטעו, או לפחות להזכיר את החשבונות שעשו^[43]. לכן נראה שהרמב"ם קיבל מאנשי א"י את המסורת שמקום המקדש ידוע, כי הכיפה מציינת את מקום ההיכל, ועל כן כשהוא אומר "הבית הגדול והקדוש", כבר ידוע לבני משפחתו שבשבילם נכתבה האגרת, מה קרוי בשם זה. ומובן שהכל משוער לפי אומדן הנראה לעין מהכיפה הקרויה בית מקדש, ורואים ממנה שהרמה כוללת תחום מעבר לעזרה, כפי שעושה הרדב"ז את החשבונות. והרמב"ם עלה ונכנס אל הרמה במקומות שמרוחקים מספיק מהכיפה.
ועכ"פ בודאי שהוא לא התכוון לומר שהוא נכנס רק לאיזה בית כנסת הקרוי בית גדול וקדוש מחוץ לתחום הר הבית (כפי שטענו בכמה תשובות ומאמרים בימינו). מלבד זה שלא ידוע על מקום כלשהו בירושלים מחוץ להר הבית שנקרא "הבית הגדול והקדוש" בפי אנשי אותו דור, שכמה מהם^[44] מתארים את הגעתם לירושלים ולא מזכירים בית כנסת, הרי הרמב"ם באגרת יא אומר שזו היתה הליכה ברגש "בבית ה'", ובוודאי אין הכוונה לסתם הליכה בבית כנסת, שאין בה כלל דבר מיוחד הראוי להדגשה, אלא כוונתו היא שהוא נהג במקום כפי שכתב בהל' בית המקדש ולא כתייר.
ויחד עם הרמב"ם נכנס גם הדיין של עכו, שמסתבר שעל פיו למעשה נהגו כפי שעשו, כי זו היתה עמדת חכמי ארץ ישראל. וכן נראה שהסיפור ששמע ר' פתחיה היה ידוע אצל חכמי ארץ ישראל, אלא שהם לא ישבו בירושלים בגלל הגזרות, ולכן הוא שמע את הסיפור מר' אברהם הצבע.
על אגרת זו של הרמב"ם יש יותר רגלים לומר שהרדב"ז שמע, כיון שהיא מובאת אצל בן דורו ומקומו בעל ספר חרדים. אמנם אין ראיה מוחלטת מאגרת זו שכך דעת הרמב"ם, אך כבר הקדמתי שלצורך קבלת חיזוק למסורת לא חייבים למצוא דברים כתובים להדיא.
ב. באגרת תלמיד הרמב"ן (מסעות א"י עמ' 86) כתב: "על אבן שתיה בנו מלכי ישמעאל בנין מפואר מאוד, עשו אותו בית תפלה, ובנו למעלה מן הבנין כפה נאה מאוד, והבנין על בית קדשי הקדשים ועל ההיכל", בהמשך הוא מוסיף השערה מדעתו שכיפת השלשלת היא מקום המזבח, והרמה היא דוגמת עזרת ישראל, ואחר כך הוא כותב "הנה תמהתי על שראיתי הר הזיתים גבוה מאד, ולא נראה כן מדברי רבותינו... אך אמנם בהיותי בדמשק מצאתי כי עמד מלך אחד בישמעאל שעשה את הר הבית מישור (והיינו מה שכתוב בנסתרות דרשב"י) – נראה כי כיוון היסודות ובנה על המדה הראשונה".
נראה שבדבריו מדוייק חילוק לשון בין דברים שהוא אומר מחמת מסורת, לבין דברים שהוא לומד בהיקש שכלי. לגבי כיפת השלשלת הוא אומר שכך נראה, אבל לגבי היות הבנין על בית קדש הקדשים ועל היכל לא נאמר בהיקש שכלי, ועל כן הוא לא משתמש כאן בלשון של דבר הנאמר מסברה, כפי שכתב על כיפת השלשלת. יש לשים לב שבתחילת דבריו כתב שהבנין על בית קדש הקדשים ועל ההיכל, ומסוף דבריו מתבאר שכוונתו שהבנין בנוי ממש על יסודות ההיכל, שהשתמשו במה שיישרו את המקום לצורך יסודות. לפעמים חכם אומר משפט שלנו לא ברורה כ"כ משמעותו, ואח"כ מתגלה מתוך דבריו בהמשך דבר נוסף שהוא מתכוון לכלול בו דבר נוסף שנאמר במסורת, שהכוונה היא שהבנין בנוי ממש על יסודות הבנין הראשון ומכוון לו. ובאותו משקל יש להבין שבמה שכתב הרדב"ז בתחילה על האבן שהיתה בקדש הקדשים כלול מה שעולה מתוך דבריו בהמשך, שהבנין של הכיפה הוא על יסודותיו הקדומים של ההיכל.
אין לפרש את דבריו בענין כיוון היסודות על העזרה, שהרי עליה כתב שהיא רק דוגמא, ועל כן משמע שהבחין בכך שהיא אינה על היסודות הקדומים. וכן אין לפרשם על כיפת השלשלת, ששם זו רק השערה מדעתו בהיקש שכלי. ובאמת לפי גודלה נראה שהיא אינה על היסודות, אלא כוונתו למה שכתב בתחילה הבנין על בית קדשי הקדשים ועל ההיכל, כלומר על היסודות של הכתלים האלו. היה קשה לו, שמאחר שמוכרחים לומר שהמלך יישר את ההר איך הדבר הזה תואם למסורת הידועה שהכיפה היא ממש על יסודות, ועל זה הוא מתרץ שהמלך חיפש ומצא את היסודות ובנה עליהם^[45].
אי אפשר לומר בדבריו כסברת הרב אלקנה ליאור, שמה שאמרו שהאבן היא האבן שהיתה בקדש הקדשים נלמד מההגיון שהיא המקום הכי גבוה בהר, שהרי לדבריו איננו יודעים כלל מהו המקום הכי גבוה בהר, כיון שההר יושר בידי הישמעאלים. וגם אי אפשר לומר בדבריו שהמסורת היא רק שאבן השתיה שהיתה בקדש הקדשים היא הצח'רה, כי אם כן, מנין לו שכיוונו את היסודות ובנו על המידה הראשונה. ועל כן נראה שזה ברור לו שהמסורת היא שהכיפה בנויה ממש על יסודות ההיכל, והוא מוצא לזה גם חיזוקים ממה שנראה שיש עוד מבנים שמקבילים למה שהיה בעבר.
אמנם לפי מה שנבאר לקמן, השוני בצורה של הכיפה לעומת ההיכל, שזה מתומן וזה כאריה שרחב מלפניו וצר מאחריו, מלמדנו שבודאי אין הכוונה לבניה ממש על היסודות לכל אורך הכותל, אלא הכוונה היא שבחלקים מסוימים הוא ממש על יסודות ההיכל, והוא מציין את גודלו. וכפי שאמרו באגרת חכמי ירושלים שהראו להם את מקום המקדש.
ג. מקור נוסף לדברי הרדב"ז יש להביא מהכפתור ופרח שאת דבריו מזכיר הרדב"ז להדיא. הכפתור ופרח פ"ו כותב "צריכין אנו לדעת גדר וגבול מקום האסור וחייב ליכנס היום שם בבית הקדוש". ואחר כך תחם את המקום המקודש כמידות העזרות שי"ב אמה על קל"ה. ומבואר מלשונו "בבית הקדוש" שיש בית קדוש שמותר גם היום להיכנס אליו למקומות מסוימים, והוא בא לתחם לנו מהו המקום האסור והחייב באותו בית.
מהו אותו בית קדוש? אי אפשר לומר שהכוונה לכללות מתחם הר הבית, שכמו הרמב"ם לא מצינו בכל דבריו שם כינוי של הבית הקדוש על כללות המתחם, אלא הוא קורא לו הר הבית.
על כן נראה שכוונתו לאותו מקום שנקרא "בית קדוש" בלשון הרמב"ם ברשימה שכתב, וכעין זה אצל ר' יעקב בן נתנאל "בית מקדש ועזרה חדשים", דהיינו הרמה שבתוכה הכיפה. ואע"פ שהוא דן מהיקש שכלי על חומת הר הבית המזרחית שאינה חומת עזרת נשים, ולא מצינו שם סיוע למסקנה זו ממבנה הכיפה, י"ל שהוא משום שרצה להביא ראיה שכלית אם לא יודעים לאמוד את המרחק מהכיפה לחומת הר הבית, וסבר שכדי לאמוד טוב את המרחק צריך להיכנס בפנים, לכן אי אפשר להביא ראיה ממבנה הכיפה לחומה המזרחית. אך עכ"פ, אחרי שהוא כתב לפני כן שמי שנכנס היום למקום שהיה הבית חייב כרת, ומתפללים בשער הרחמים, וגם בדרך כלל לא נותנים להיכנס יותר מזה, הוא מוסיף התייחסות למצב שעכ"פ יתכן שיתנו רשות, ואז אחרי היטהרות הוא מתיר להיכנס למקומות מסויימים במה שקרוי היום "הבית הקדוש", שהוא שם כולל לרמה והכיפה. הכו"פ בא להזהיר אך ורק שעכ"פ ימנע האדם מלהיכנס לתחום של עזרת נשים והעזרה, שהוא שכ"ב על קל"ה אמה, והוא אינו אומר לקחת טווח בטחון.
ומעתה נשאל, כיצד יכול אדם הנכנס היום לדעת בצורה מדויקת היכן עזרת נשים ועזרה, כאשר האבן אינה גלויה, הלא הוא אינו רואה אלא מבנה שבנו הערבים? ואין לומר שכוונת הכו"פ שישער לחומרה לפי האבן, שאולי היא כאן ואולי היא שם, ואולי קדש הקדשים היה בקצה מערבי שלה ואולי במזרחי, ויקח טווח בטחון, שדבר כזה ודאי היה לו לפרש להדיא. אלא על כרחך שהוא סמך על הידוע לכולם, עד שלא צריך אפילו להזכיר שהכיפה מציינת את מקום ההיכל. וממילא הנכנס יאמוד את התחום לפי הכיפה, כיון שהיא מציינת את גבולות ההיכל. ולפי זה מובן מה שהתקשו מדוע לא הזכיר הכו"פ את אבן הצח'רה. התשובה היא מפני שאותה איננו רואים, אלא רק מאמינים לערבים שהיא קיימת. לעומת זאת, אנו רואים את "הבית הקדוש" דהיינו הכיפה והרמה, ועל פי הכיפה אנו יודעים את התחום האסור, ואת זה הוא למעשה מזכיר באומרו "בבית הקדוש", שידוע שיש בתוכו מבנה שמסמן את ההיכל.
ועוד יש להוכיח שזו דעתו של הכפתור ופרח, כי בפרק שישי הוא מזכיר את הסיפור על ר' יחיאל מפריז שהתכונן להקריב קרבן בשנת ה"א יז, והוא מקשה ומתרץ כיצד חשב להקריב בטומאה, כלומר שהיה ברור לו שהיוזמה מבוססת על הנחה שאפשר להקריב קרבנות על ידי הידע שאנו יודעים. אך הוא לא שואל כלל את שאלת היסוד שלכאורה קודמת לכל דיון - איך יכול היה לבנות את המזבח במקומו. והלא ממסורת האבן לכשעצמה אין לנו כל ידע איך לבנות את המזבח, כי מי יאמר לנו איזה מקום מהאבן בלט בקדש הקדשים והיכן בדיוק בקדש הקדשים הוא בלט. אלא נראה שגם מזה מוכח שהוא מבין שהכיפה מציינת את ההיכל במדויק, ולכן אנו יכולים למצוא את מקום המזבח^[46].
ונראה שדברי הכו"פ אכן סייעו לרדב"ז לקבוע ללא כל ספק שמודדים מהחוטים המקיפים את הכיפה, שכן אנו רואים בתשובתו שהוא מביא את דברי הכפתור ופרח על זיהוי שער הרחמים עם שער בחומת הר הבית. וגם את דבריו על רבינו יחיאל מפריז הוא מביא בפירושו להל' מעשה הקרבנות פי"ט הט"ו, והוא מקשה - והלא הבית בידי גוים ואיך יניחו אותו להקריב קרבנות, אך לא הקשה איך נדע מקום מדויק, כי לדעתו אנו יכולים לדעת ממבנה הכיפה את המיקום המדויק. אמנם הוא עצמו היה מסופק מה בדיוק הכיפה מציינת, אך ידע שאם יאפשרו להתקרב ולעשות מדידות יהיה אפשר לפתור ספק זה.
יש לציין עוד שנראה שלפי הכפתור ופרח לא צריכים להרחיק בדיוק מה שהרחיקו בזמן הבית, אלא שאצלו הקולא היא לגבי הכתלים והחיל, שמקומם מקודש רק בזמן שהבית עמד על מקומו, לכן הוא אומר להתרחק רק ק"ל על שי"ב אמה. הוא לא חשש לתחום החיל, שענינו לדעתו כחלק מהחומה כפי שביארתי במעלין בקדש גליון לב, ולכן קדושתו לא נאמרה כשהוא אינו עומד על תילו.
הרב אלקנה ליאור משער בספרו שהרדב"ז נקט את הזיהוי עם קדש הקדשים "בלי ספק" על פי אגרת ר' משולם מוולטרה שהיה בארץ ישראל בשנת רמ"א', וכתב את זיהוי הכיפה עם קדש הקדשים "בלי ספק"^[47]. אך ר' משולם מוולטרה לא דייק בדבריו וחשב שמבנה הכיפה הוא כעשרים או שלשים אמה, והוא תואם למידות של קדש הקדשים, בעוד שהראינו לעיל שהרדב"ז מזהה את הכיפה עם ההיכל, לכן נראה שלא עליו הוא סומך. לפי המקורות שהבאתי, הרדב"ז יכול היה לסמוך על מה שכותב הרמב"ם והכו"פ, וכן על דברי תלמיד הרמב"ן במידה והיו ידועים לו ואינו צריך לחפש ממרחק לחמו בנוסע שדבריו לא כ"כ מפורסמים. אמנם אי אפשר לומר שהרדב"ז סמך בזה אך ורק על המשתמע מהרשימה של הרמב"ם, מפני שאין הכרח ללמוד את הדבר זה מהרשימה שלו, ולכן על כרחך על הרשימה הזו לכשעצמה בודאי הרדב"ז לא היה סומך. אלא כפי שכתבתי, הרשימה הזו מצטרפת לידע שלו על המסורת, ועל פי המסורת הוא יכול היה לפרש את דברי הרמב"ם כמסייעים למסורת.
♦

יד.המסקנה מהמקורות על מהות מסורת הכיפה

כפי שהקדמתי המקורות שהובאו כאן בעיני אינם אלא חיזוקים למסורת הכיפה אבל לא הוכחות. הטעם שאיני רואה בהם הוכחות הוא מפני שהמקורות שמספרים לנו מה היה לא מדובר בספרי הלכה, וגם לא כתוב בדברי חכמי ירושלים במפורש שהכיפה היא שמציינת את מקום המקדש, ואפשר לפרש שהתנו תנאים רק שלא יאפשרו לנוצרים לפגוע במקום. גם במסמך מהגניזה אפשר לפרש שהם סימנו את המקום רק כהשערה היכן ימצא הסלע, לפי זכרון מהתקופה שבה היה נראה הסלע, ולאו דוקא כסימן לגבולות המקדש. וגם לא ברור ממנו בוודאות שאחרי שנמצא הסלע המשיך להשתמר הסימון.
אך מכל מקום יש בזה חיזוק למסורת הרדב"ז כפי שפירשתיה מעצם זה שרואים שהמקום סומן על ידי היהודים ונבנה בו מבנה ריבועי, וחכמי ירושלים מדברים על גילוי מקום המקדש ולא על גילוי מתחם הר הבית, וזה מביא סברה לחבר את כל הדברים וללמוד מהרדב"ז שכוונת חכמי ירושלים היא למעשה שהכיפה מציינת את ההיכל. וזה גם הסימון שמוזכר במסמך מן הגניזה, שנשמר על ידי המבנה הראשוני הרבועי בימי עומר, ועל פיו נבנה אחר כך מבנה הכיפה. וכן נראה שהבין לפחות תלמיד הרמב"ן שאומר כמעט להדיא כדברי הרדב"ז. לכן יש מקום לומר שיש לנו לנקוט להלכה לגמרי כרדב"ז כי בכל עניני מסורת שעיקרה תורה שבעל פה מקום סתום נלמד מהמפורשץ והטעם הוא שלא מסתבר שחכמי היהודים יחדשו דברים יסודיים של קביעת מציאות שיש לה השלכה עצומה להלכה מעצמם ללא כל סברה. זהו אחד מיסודות האמונה במסורת ישראל, שנובע מכך שאיננו מזלזלים בדברי חכמים.
ועוד נראה שגם אם לא נראה במקורות האלו מקור להכריע כרדב"ז שהכיפה מציינת את ההיכל, מכל מקום יש להביא מהם חיזוק לדחית האפשרות השניה שאוחז בה הרב אלקנה ליאור.
הרב אלקנה ליאור טען שלא מצינו במפורש את היחוס של אבן השתיה שנמצא דוקא לאבן שבקדש הקדשים בסיפורים על מציאת הסלע. לדעתו, רק בתקופה מאוחרת, 600 שנה אחרי בנית הכיפה, אנו מוצאים חכמים שאמרו שזה המקום של קדש הקדשים. והוא מפרש שהחליטו כך שכיון שהסלע הזה הוא המקום הכי גבוה בהר, וקדש הקדשים היה הכי גבוה, א"כ זו היא אבן השתיה שהיתה בקדש הקדשים. לדעתו, מהתאמת הגבהים שבמשנה למה שידוע לנו יש הכרח טופוגרפי לומר שההכיל היה במקום גבוה יותר מאבן הצח'רה בהר זה. ועל כן מסיק הרב אלקנה ליאור שיש לנו לומר שפרשנות זו אינה נכונה, והכוונה במסורת היא לאבן השתיה לפי מדרש "כונן ארץ" שקורא בשם זה למקום המזבח.
אך לענ"ד הענין שהאבן היא האבן שהיתה בקדש הקדשים כן עולה מהמקורות הראשונים. ראשית, כבר ציינתי לעיל שבפרקי דר"א ונסתרות דרשב"י ורבי פתחיה מרגנשבורג כן מדובר על בנין ההיכל, ועל כן משמע שהאבן שנמצאה בתוכו שייכת להיכל ולא לעזרה.
אמנם אפשר עדיין לדחוק שהם מכנים היכל גם את השטח שהיה בחצר ההיכל, אך הוא כמובן דוחק. גם נראה שבעצם הענין שהיהודים סימנו למוסלמים היכן ימצאו את האבן שממנה נברא העולם אי אפשר לפקפק, מאחר שהוא מובא בהרבה מקומות. רק יש לדון שאולי נאמר שזקני היהודים סימנו להם היכן ימצאו את אבן השתיה שהיתה במקום המזבח? אלא שאם כן, ודאי מסתבר שבאותו זמן היהודים הבהירו לדורות אחריהם במפורש שזו אבן השתיה שהיתה תחת המזבח. ואם כן, נצטרך לומר שהדבר נשכח והחכמים שחיו אחר כך שיבשו את המסורת מדעתם, וגם זה דוחק. ובעיקר לא מובן למה במסמך מהגניזה לא הבהירו שהיא האבן שהיתה תחת המזבח. אך אם נאמר שהם אמרו לדורות שסימנו את אבן השתיה שהיתה בקדש הקדשים, הם לא שיבשו שום דבר, וגם מובן היטב מדוע הדבר לא פורט במסמך מהגניזה, כי זה הדבר הידוע לכל מהמשנה והגמרא שאבן השתיה היא האבן שהיתה בקדש הקדשים.
על כן נוכל לומר שגם אם היהודים לא התכוונו לסמן במדוייק את ההיכל, עכ"פ ברור שהם התכוונו לסמן את האבן שהיתה בקדש הקדשים. ועל כן גם אם לא נקבל בודאות את קביעת הרדב"ז שהכיפה מציינת את ההיכל, יש לנו לומר שמהמקורות עולה שהיא האבן שהיתה בקדש הקדשים.
וכמו כן, גם אם לא נקבל את דברי שמהרמב"ם והכפתור ופרח משמע שהמסורת היא שהכיפה מציינת במדוייק את מקום ההיכל, עכ"פ נראה שהם סברו שהאבן היא האבן שהיתה בקדש הקדשים ולא שהיא מורה על מקום העזרה, שכיון שזו הבנה מחודשת בניגוד למשתמע מהגמרא, אם הם היו סוברים כך הם היו אומרים זאת.
הרב אלקנה ליאור, שאוחז בדרך השניה שהזכרנו בתחילת הדברים, מסתמך בגישתו העקרונית למסורת על הרב גורן ויבלח"א אביו הרב דב ליאור, הסבורים שמחמת קושיות ניתן לנטות מהמסורת. אך נראה שחלק מההחלטה כיצד להתייחס למסורת תלוי בשאלה הראשונית מה בכלל אומרת המסורת, כי לפי זה נוכל להחליט אם זו מסורת מבוססת, ואחר כך יש להתבונן מה חוזק הראיות והקושיות עליה. ככל הנראה, החכמים האלו הבינו שהמסורת מאב לבן היתה אך ורק שאבן השתיה נמצאת תחת מבנה הכיפה, והם יכולים לסבור שכיון שלא התפרש במקורות הראשונים שהאבן היא האבן שהיתה בקדש הקדשים, יש מקום לנטות מהמסורת המקובלת כפי שהעבירוה בדורות האחרונים, אם יש קושיות וראיות למקום אחר שמתיישבות עכ"פ עם המסורת בהנחה שהמסורת הראשונית היא אך ורק שהאבן היא אבן השתיה, ואפשר לנטות ממסורת מאוחרת אעפ"י שהקושיות או הראיות אינן כ"כ חזקות.
אך ראשית הראיתי כאן שלפי הרדב"ז המסורת היא גם על כך שהכיפה מציינת את ההיכל, ולדבר זה אי אפשר להגיע על ידי שיבוש מסורת מאבן השתיה שהיתה תחת המזבח. ושנית הראיתי כאן, שמהמקורות הראשונים משמע כדברי הרדב"ז, ולכל הפחות שזו אבן השתיה שבקדש הקדשים, ולא במקום המזבח. ועל כן ודאי שרק בראיות וקושיות חזקות אפשר לנטות מהמסורת.
וכאן אתייחס גם לדברי הרב אברהם סילבצקי, במאמרו נכון יהיה הר בית ה', שמפקפק במסורת שאבן השתיה היא האבן של הסלע שהיה בקדש הקדשים, כי לדעתו אין הכרח מהגמרא להבין שאבן השתיה שבלטה בקדש הקדשים היא סלע.
ראשית, דבריו כמובן מנוגדים לכל המקורות שהבאתי. ולפי הדרך שכתבתי לבירור מסורת, די בכך שמסתבר לבאר כך את הגמרא, וממילא יש לנו להאמין למסורת שהיא האבן שהיתה בקדש הקדשים וענינה הוא סלע. ושנית, גם במדרשים כתוב שההיכל עומד על אבן השתיה וגם אם הוא הסלע שהיה תחת המזבח והוא חייב להיות גם אותו סלע שהיה תחת קדש הקדשים ושעליו המקדש עומד, שהרי לא יתכן שיקראו בשם אחד לאיזה אבן שהניח שלמה, ולסלע האם שהיה תחת המזבח, כשהם אינם קשורים זה לזה.
ובלאו הכי נראה שאין צריך לחוש לתיאוריות שמציבות את קדש הקדשים במקומות אחרים על ההר, שמלבד זה שהן לא הגיוניות כלל מבחינה טופוגרפית, הן נסתרות מדבריו המפורשים של עד הראיה יב"מ שהמקדש היה על שיא ההר. והרי מוסכם על הכל שמבחינה טופוגרפית אין כל ספק ששיא ההר נמצא באיזור הצח'רה. אחרי דברים כל כך מפורשים של עד הראיה, אני מתפלא מאוד על כל מי שמעלה אפשרות להציב את המקדש בדרום.
♦

טו. מציאת מקום ההיכל בהתאם למבנה הכיפה

נחזור עתה לדברי רדב"ז שנקט שהכיפה מציינת את ההיכל, ונברר מה בדיוק עולה למעשה מהמסורת לפי דרכו. הרדב"ז לא ידע בדיוק את גודל המבנה, ולכן הוא חושש שהיא מציינת רק את המקום הצר של ההיכל, כלומר 70 על 84 אמה. אך אנו, שיודעים מה גודלו, רואים שהתחום שמקיפו הוא ריבוע כמעט מלא, ולכן אנו מבינים שהוא מציין את התחום של מאה על מאה. הדבר מתאים מאוד למציאות לפי גודל אמה הסביר (כחצי מטר), ולהלן נראה שהוא אף מדוייק בתכלית.
לעומת זאת, הרמה לא נבנתה לסמן את גבולות העזרה, כפי שמסיק הרדב"ז שאין לחשוש לעלות במבנים שנמצאים על גבולותיה ועומדים בהם על שפת הרמה. אפשר לשער שהיא נבנתה כדי שידמו את הכיפה והרמה למקדש והעזרה. מכל מקום, יהיה טעם בנייתה אשר יהיה, אין זה משנה את דברי הרדב"ז שהכיפה מציינת את גבולות ההיכל.
כתבתי לעיל שהרדב"ז לא כתב שהכיפה אינה מכוונת כרוחות העולם, וככל הנראה הוא הניח שהיא באה לציין את המקום היא מכוונת כרוחות העולם. ונראה שאין זה דבר שנאמר במסורת שהרי לא הוזכר דבר זה במקור כלשהוא, אלא הוזכר רק שהיהודים סימנו את המקום ונבנה בו מבנה מרובע. אך אנחנו, שיודעים שהכיפה מכוונת 9 מעלות מן המזרח לכיוון צפון, צריכים להציב את התחום של מאה על מאה אמה שאותו באה הכיפה לציין בצורה שמתאימה לרוחות העולם. כלומר שהכיפה מציינת את מקום המקדש על ידי פינותיה. ובשרטוט המצורף הדבר מתבאר היטב.
השרטוט נעשה על גבי מפה שמציינת את גבהי הסלעים בהתאם להנחה שהמקדש הוא כרוחות העולם, כפי שעולה מפשטות הירושלמי בעירובין (ה, א) שאומר כך על כיוון המזבח ושער הכניסה במשכן ובמקדש. וכן מוכח ממה שהתורה הכשירה שחיטת קדשי קדשים רק בצפון, והוא מה שצפוני למזבח, והרי חכמינו חישבו תמיד את ריבוע המקומות לפי רוחות העולם, כמובא בעירובין נו. ואם המקדש לא היה מכוון לרוחות העולם, היה צריך להיות לימוד מהפסוקים שאפשר להכשיר בצד מערב, מקום שהוא דרומי יותר מאשר פינת המזבח המזרחית צפונית. ועל כרחך שאין לימוד כזה, כי המזבח מכוון לרוחות העולם^[48]. ויש להביא לזה גם סמך מהתורה. הנצי"ב בהעמק דבר (שמות כז א ד"ה "יהיה המזבח") דייק מייתור הלשון שכתוב במזבח "רבוע יהיה המזבח", וכן במזבח הפנימי "רבוע יהיה" שבא להשמיענו שיהיה רבוע לא רק במידה של חמש על חמש, אלא בעוד אופן הנקרא רבוע. ובביאורו לבמדבר (י, כא) דייק כך ממאי דכתיב שהמשכן הוקם "עד בואם" של הקהתים, ולא כתוב לפני בואם, משמע שלא הוקם לפני בוא הקהתים, כי הארון היה מרבע להן את הרוחות, כדאיתא בירושלמי שבת פרק א, וכן עולה מהגמרא בזבחים סא ע"א. ובנוסף לזה יש לכך ראיה מהממצאים בשטח, כי אם נעמיד את המקדש בכיוון צפון מזרחי נצטרך לכלול בתחום העזרה את מקום האדמה שנמצאה סמוך מאוד לכיפה ומצויינת בשרטוט^[49]. על כן שרטטתי את ריבוע רוחב ההיכל עם האולם מכוון לרוחות העולם, בהתאמה לריבוע החוסם את המבנה המתומן של הכיפה, ובהתאם - את גבולות העזרות ומקום המזבח.
ההכרח לשרטט כך בצפון ובדרום של הכיפה ברור. בכיוונים אלו, קו ריבוע האולם משיק לנקודה הצפונית ביותר והדרומית ביותר של מתומן מבנה הכיפה, ואי אפשר כלל לסטות ממנו, כי כל חריגה לצפון או לדרום, אף בחצי אמה, יוצרת מצב שרוח שלמה מכתלי ההיכל כלל לא מצוינת על ידי קיר הכיפה. ובציר מזרח מערב יש הכרח להציב כך את השרטוט בגלל האדמה שנמצאה ממערב לאולם, וגם כדי להתאימו יותר לאבן שתיה. וראה מאמרי בירחון האוצר (גליון סו, וראה גם גליונות כא- כג. מח, סח, ע, עד) שהבאנו ראיות רבות לכך שאורך האמה הוא 51.7 ס"מ. קביעה זו, והמסורת על מקום ההיכל המסומן על ידי קירות מבנה הכיפה - מחזקות זו את זו. שכן זהו בדיוק אורך צלעות הריבוע החוסם את מבנה הכיפה, ללא ציפוי השיש של המבנה, שהוא מאוחר, וכפי שכבר עמדתי בזה בגליון מ. ואם כן אפשר גם לומר שיש לנו מסורת על גודל האמה.
יש להבהיר שגם אם לא היינו מוצאים את תיאום המסורת למידות המדויקות של ההיכל לא היה בזה סתירה למסורת, כי אז היינו אומרים שהיהודים אמרו להם לציין אבל הם לא ציינו במדוייק. אבל עכ"פ עתה, מאחר שיוצאת התאמה מופלאה, אין לנו אלא לומר ברוך שומר הבטחתו לעמו ישראל שזיכה אותנו במסורת זו כדי שישמר מקום המקדש המדוייק.
אין כל קושי על המסורת כשמתברר לנו עתה שהכיפה אינה מכוונת מזרח ומערב לרוחות העולם, והיא מציינת תחום ריבועי שוה, ושנראה שחלק מגובה האבן שבלטה לקדש הקדשים קוצצה במערב. כל העובדות האלו רק גורמות לנו לדעת איך לפרש את המסורת בצורה מדויקת יותר מהרדב"ז שהיה לו בזה ספק, אך אין בהם כל סתירה למסורת. הרדב"ז צדק בהביאו את המסורת שהסלע הוא אבן השתיה שהיתה בקדש הקדשים, אלא שלפי החלק הראשון של דבריו שהצח'רה היא אבן השתיה שהיתה בקדש הקדשים אנו עדיין בערפל על המיקום המדוייק, אפשר למצוא את המיקום המדוייק של המקדש. אם הדברים נכונים נעקרת טענת הרב אלקנה ליאור שאולי המסורת שובשה על ידי ההגיון שהצח'רה היא המקום הכי גבוה בהר, מפני שהמסורת בצורה הזו אינה תלויה כלל בקביעה שגובה מפלס קדש הקדשים היה בגובה הצח'רה.
ופוק חזי, שאכן תלמיד הרמב"ן מניח שהישמעאלים קצצו את כל ההר כשישרו את הר המוריה. ולכאורה קשה על דבריו, אם יתכן שהכל קוצץ איך אנו יודעים שכיוונו ובנו את הכל על היסודות הראשונים. אך לדברי הכל מובן, מכיון שזו המסורת שהכיפה בנויה ממש על היסודות הראשונים.

טז.תחום הר הבית המקודש

כשאנו באים להתאים את המסורת למשנה ולגמרא ולמציאות, יש להקדים בזה שמה שמחייב אותנו הוא אך ורק המשנה והגמרא. לענ"ד אין כ"כ נפק"מ מכריעה לשאלה כיצד הבינו הראשונים שלא הכירו את המציאות את המשנה והגמרא, כי כל עוד שאין הכרח גמור מהמשנה והגמרא, פשוט שאם הם היו יודעים שהמציאות מראה אחרת ממה שהם נקטו בו, הם היו מפרשים אחרת את המשנה והגמרא. אמנם, מכיון שלראשונים היה סייעתא דשמיא, הדברים מיושבים טוב יותר על הלב כשאנו מוצאים איזה ראשון שאומר מה שהמציאות מראה לנו. אך לא שייך לדון בכך שראשונים אחרים לא אמרו כך, ואלי נלך לפי הרוב, כמו במחלוקות אחרות בין חכמים, כי כאמור מסתבר שהם היו משנים את דעתם לפי הכרת המציאות.
במשנה מסכת מידות פרק ב משנה א שנינו: "הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה רובו מן הדרום שני לו מן המזרח שלישי לו מן הצפון מיעוטו מן המערב מקום שהיה רוב מדתו שם היה רוב תשמישו".
תחום חמש מאות על חמש מאות אמה שמוזכר במשנה במידות לא יכול להיות התחום בין הכתלים המזרחי והמערבי של היום, כי הם אינם מקבילים. אלא שהמשנה עצמה לא אומרת תחומים מהר הבית לעזרות, ומזה מובן שחומות הר הבית אינן חמש מאות על חמש מאות במדויק.
ההסבר המקובל לומר שלא נאמרו מרחקים מכיון שהזוית של החומות שונה מזוית העזרות והמרחק משתנה, אינו מניח את דעתי, כיון שעכ"פ כדי להחליט שרובו בדרום עשו איזושהי מדידה, ומדוע מסכת מידות לא אומרת מהי?
גם לשון המשנה "מקום שהיה רוב מידתו", לא ברורה. בפשטות הכוונה רוב מידתו של ההר, ולא רוב המידה שבין החומה של ההר לעזרה, כפי שעולה מדברי המפרשים.
על כן נלענ"ד שהכוונה היא שהר הבית הוא הר שחייב להיות בו חמש מאות על חמש מאות אמה מקודשות (ברש"י על דברי הימים א, כח, יט מבואר האמות האלו נרמזו במידות של התורה "חמישים בחמישים"). רוב מידתו של ההר בדרום, פירושו השיפוע הכי מתון של ההר הוא בדרום, כפי שרואים במציאות. ומקום שהיה רוב מידתו עשו את רוב תשמישו, כלומר זה השטח שבו בונים את החומה שמקיפה את ההר במרחק הכי גדול בינה לעזרה. וכך ניכרת צורת ההר על ידי החומה.
ביאור זה מסביר את זוית החומות השונה בין מזרח למערב ומסביר למה המשנה לא אומרת את המרחק. דבר זה מסביר גם מדוע עשו גם את תשמיש הר הבית רובו מן הדרום, כדי שיהיה היכר לצורת ההר. וראה מה שביארתי בזה במעלין בקדש גליון לט.
כך משתמע גם מלשון הרמב"ם בהל' בית הבחירה ה, א: "הר הבית והוא הר המוריה היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה והיה מוקף חומה". הרמב"ם אינו אומר שההיקף היה בדיוק על גבול החמש מאות אמה, ונראה שיש להבין מדבריו שהחומה נבנתה סביב ההר במרחק לא ידוע. וזה מבהיר גם למה הרמב"ם (שם ו, יא) כותב תוספת רק על העיר והעזרות ולא על הר הבית, כפי שעמד על זה האו"ש, כיון שהר הבית כבר ממילא מוקף בצורה קרובה למקסימום.
כמו כן, פירוש זה מבהיר את מה שמשמע מסדר הדברים ברמב"ם בהלכה, שהוא מזכיר את עזרת נשים רק אחרי שאמר את ענין רובו מן הדרום, ומשמע שזה נמדד מהעזרה ולא מעזרת נשים. ותמה על זה הרב אלקנה ליאור (עמ' 305), שאם כך מדוע שינה מדבריו בפיהמ"ש שצייר את רוב מן הדרום מלבן הכולל את עזרת נשים. ולפי האמור, מובן שזה מחמת ההגיון שהפסגה של ההר היא החלק של העזרה בלא עזרת נשים, שנמוכה ממנה 7.5 אמות, ואורכה הרב מסתמא מולא כדי שייווצר מישור, ואינו ההר הטבעי. וכיון שענין רובו מן הדרום בא להורות על צורת ההר הטבעי, מסתבר שהוא יימדד מהפסגה, שהיא העזרה בלא עזרת נשים.
אצל רבים מעולי ההר יש נטיה לומר שאנו הולכים לפי מסורת הכיפה ולא מקבלים את המסורת שכותל המערבי שאנו רואים הוא מחומות הר הבית, שהיא מסורת שצמחה מאוחר. בכך הם מיישבים את מסורת הכיפה עם תחום החמש מאות על חמש מאות, ואת נטית הכותל המערבי בזוית שונה מזוית הכותל המזרחי. אך לענ"ד יש גם מסורת עתיקה על כך שכותל מערבי לא חרב, והוא הכותל הנראה לעינינו במערב. דבר זה עולה מדברי הקליר בקינה על חורבן הבית:
"על פתח הר הבית החל לבא ביד ארבעה ראשי טפסריו להחריבו
על צד מערבי לזכר השריד בו
וצד אחר כתלנו ולא רב ריבו".
הקליר חיבר כאן כמה מדרשים. האחד (באיכה רבה א ל) הוא על כותל מערבי של חומות הר הבית, שגזרו מן שמיא לא להחריבו כי שכינה במערב, והשני על כותל מערבי שנאמר בשיר השירים "הנה זה עומד אחר כתלנו" ובמדרש (שמות רבה פרשה ב) "לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי שנאמר "הנה זה עומד אחר כתלנו". וכתיב (תהלים יא): "עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם". ובשיר השירים רבה "הנה זה עומד אחר כתלנו" – אחר כותל מערבי של בית המקדש, למה שנשבע לו הקדוש ברוך הוא שאינו חרב לעולם". וכן הוא בזוהר.
כפי שהזכרנו לעיל, הוא כותב על הקרבת הקרבנות בימיו, ולכן משמע שהוא הכיר וראה את אותו כותל מערבי שלא זה ממנו שכינה, ועל כן משמע שלפי המסורת משייכים את זה לכותל שהיה חומות הר הבית ולא לכתלי העזרה או קדש הקדשים. ובדורות יותר מאוחרים אנו מוצאים כותל זה אצל רבי משה בסאולה והברטנורה (מובאים במאמרי במעלין בקדש לח), ואחר כך בלשון קביעה ודאית שלא יכול להיות בה ספק אצל השל"ה. וכפי שאמרתי לעיל למסורות שנאמרו על ידי חכמים אין הכרח למצוא מקור בגדר הוכחה, ודי בכך שהמקור מתפרש היטב כדבריהם. יש למסורת זה תימוכין חזקים בהגיון ממה שאנו רואים בכותל זה אבנים ענקיות שלרומאים לא הייתה כלל יכולת להזיז. הם השתבחו לאחר שהצליחו להזיז אבן שמשקלה 50 טון, אבל כאן מדובר באבנים גדולות הרבה יותר. ודבר זה מעיד על בנית החלק הזה של הכותל בידי מי שיכול וידע איך להזיז אבנים גדולות כאלו. ומצינו אבנים ענקיות כאלו אצל הגבלים שסייעו לשלמה במלאכת המקדש. והוא עדות שהשכינה שרויה בישראל וסייעה להם להעמיד כותל זה שאינו נחרב.
אין סתירה לטענת החוקרים שרוב אבני הכותל המערבי אינן בסגנון של שלמה המלך אלא של בית שני, ובצורה הייחודית שקבע הורדוס למקומות מקודשים, כמו שרואים במערת המכפלה, כי עכ"פ אין זה משנה את הראיה הברורה מהאבנים האלו שזה מקום חומת הר הבית מימי שלמה. כך מקובל כדבר מוסכם על הכותל המזרחי, שכיון שיש בו שורות אבנים ליד שער הרחמים שנראה להדיא שהן מתקופת בית ראשון אומרים שזה היה גם תחום הר הבית בימי בית ראשון. ועל כן, כמו שבכותל המזרחי מוסכם שזהו תחום הר הבית המקודש, כך יש לנו לומר על הכותל המערבי^[50].
♦

יז.גודל האמה לפי הרב אלקנה ליאור

בספרו של הרב אלקנה הקדים בחלק א בירור בענין גודל האמה. הוא נוקט שהאמה היא 54.8 ס"מ, ותורף ראיתו לגודל האמה הוא שבגמרא פסחים קט יש השואה בין ארבעים סאה לג' אמות מעוקבות של המקוה, ולפי זה רביעית היא 10.8 אצבעות מעוקבות. ועל כן, כשיודעים מה שיעור רביעית אפשר לדעת כמה היא אמה. את שיעור רביעית קובע הרב אלקנה ליאור לפי הרמב"ם שכתב שרביעית היא 17.5 דינר בקירוב, שהם 26.25 דרהם, ולפי מה שטוענים שדרהם הוא 2.83 גרם יוצא שהאצבע 1.903 ואם כן האמה היא 45.67 ס"מ. אלא שחישוב זה הוא לפי ההנחה שהאמה היא של ששה טפחים, בעוד שלדעת הרב אלקנה ליאור אמת המקוה היא אמה של חמישה טפחים, והגמרא מתייחסת אליה כמחולקת לששה (כמו בסוכה לב ע"ב), ולפי זה אמר רב חסדא את מספר האצבעות של רביעית באצבעות שהם אחד מעשרים וארבע מאמה בת חמישה. אם אמה בת חמישה טפחים היא 45.67, כדי לדעת כמה היא אמה בת ששה טפחים יש להכפילה ב6/5. ואם כן האמה היא 54.8 ס"מ, וזה תואם לשיטת האחרונים שאגודל ברחבו הוא בערך 2.28 ס"מ.
אך לענ"ד יש הוכחות ברורות מהש"ס שאמת המקוה היא בת ששה טפחים.
אביא תחילה את סוגית גמרא פסחים קט ע"א, עליה מבוססים הדברים, שם איתא:
"אמר רב חסדא: רביעית של תורה אצבעים על אצבעים, ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע כדתניא ורחץ במים את כל בשרו - שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים, במים - במי מקוה, את כל בשרו - מים שכל גופו עולה בהן. וכמה הן –אמה על אמה ברום שלש אמות. ושיערו חכמים שיעור מי מקוה ארבעים סאה.
אמר רב אשי, אמר לי רבין בר חיננא: שולחן של מקדש של פרקים הוה. דאי סלקא דעתך הדוקי הוה מיהדק - אמתא באמתא היכי מטבליה?".
ויש לשאול מנין לגמרא שהשולחן צריך להיכנס לתוך מקוה שרוחבו רק אמה?
דבר זה פירשו הרשב"ם מסכת פסחים דף קט ע"ב: "היכי מצי מטביל ליה. הואיל ורחבו אמה בכלי שהוא אמה על אמה דמקוה היה שם בעזרה כדאי' בסדר יומא (ד' לא א). א"נ באמת המים שבעזרה שבה מטבילין כלי שרת שנטמאו והיתה רחבה אמה ועל שם כך נקראת אמה כדתנן (יומא דף נח ב) אלו ואלו מתערבין באמה. ולשון ראשון לשון רבינו יעקב מדאמר רב אשי למלתיה גבי מקוה".
הרשב"ם מפנה לגמרא ביומא לא ע"א וע"ב שם איתא: "תנו רבנן: חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום, וכולן בקדש בבית הפרוה, חוץ מראשונה שהיתה בחול על גבי שער המים, ובצד לשכתו היתה. אמר אביי: שמע מיניה עין עיטם גבוה מקרקע עזרה עשרים ושלש אמות. דתנן: כל הפתחים שהיו שם גובהן עשרים אמה ורחבן עשר אמות, חוץ משל אולם. ותניא: ורחץ בשרו במים - במי מקוה, כל בשרו - מים שכל גופו עולה בהן. וכמה הן - אמה על אמה ברום שלש אמות. ושיערו חכמים מי מקוה ארבעים סאה. והא איכא אמה תקרה ואמה מעזיבה! - שערים דבית המקדש, כיון דשישא נינהו - במשהו עבדי להו. - והא איכא האיך משהו! - כיון דלא הואי אמתא - לא חשיב לה".
מבואר בגמרא שהאמות של המקוה הן האמות שבהן נמדד גובה הפתח בבית המקדש, והוא בוודאי נקבע לפי אמת הבנין של ששה טפחים. אי אפשר לדחוק שבמקוה מדובר בג' אמות קטנות יותר, ולחלק בסכינא חריפא בין הכ"ג אמות שאינם חטיבה אחת. כי הגמרא מתייחסת לשאלה שהשיעור לא מדוקדק בגלל עובי השער ואומרת שלא מתייחסים לזה כי הוא שיעור מועט. ואם בג' אמות אלו הכוונה לט"ו טפחים היה לגמרא לתרץ כיון שמדובר כאן בג' אמות של חמישה לא חשיב לה בסך הכללי להחשיבו יותר מכ"ג.
גם לפי הפירוש השני ברשב"ם דקאי על אמת המים, הרי אמרו בבבא קמא דף נא ע"א: "אריתא דדלאי כמה הוי? שיתא". א"כ רב אשי, שמקשה מאותה סוגיה של המקוה שהיה בעזרה, מדבר על אמה של ששה טפחים.
ובתוספתא מסכת כלים (בבא מציעא פרק ה הלכה א) מצינו סמך לשיעור ארבעים סאה, כשדנו על כלים שדינם נקבע בגלל היותם בשיעור של ארבעים סאה, כמו שמצינו במקוה, ואמרו:
"אמה על אמה על רום שלש אמות ישנן שש מאות ארבעים ושמנה טפח - ראיה לדבר ממדת השלחן".
כוונת התוספתא לומר שמידת השולחן ג' אמות מעוקבות (2*1*1.5=3 אמות מעוקבות) היא שש מאות ארבעים ושמונה טפחים, משום שכל אמה היא של ששה טפחים (6*6*6*3 =648), וגם זו אסמכתא לקביעה שמקוה וכלי גדול המכיל כמות כמוהו, הוא ג' אמות מרובעות, כי מסתבר ששיעור חשוב זה מתבטא מאחד מכלי המקדש.
אמנם יש מחלוקת אם כלי המקדש הם באמה בת ששה או בת ששה, אך עכ"פ לפי פסק ההלכה כר' מאיר משמע מהטעם של התוספתא שמקוה הוא באמה של ששה טפחים כמו השולחן.
וכ"כ הרמב"ם בהל' שבת פרק טו הלכה טז: "חצר שהיא פחותה מארבע אמות על ארבע אמות אין שופכין בתוכה מים בשבת מפני שהן יוצאין לרה"ר במהרה, לפיכך צריך לעשות גומה מחזקת סאתים בתוך החצר או ברה"ר בצד החצר כדי שיהיו המים נקבצים בתוכה, וצריך לבנות עליה כיפה מבחוץ כדי שלא תראה העוקה הזאת מרה"ר, והחצר והאכסדרה מצטרפין לארבע אמות, וכמה הוא המקום שמחזיק סאתים חצי אמה על חצי אמה ברום שלשה חומשי אמה".
כיצד הגיע הרמב"ם לחשבון שסאתים הן חצי אמה על חצי אמה ברום שלשה חומשי אמה?
כך עולה על פי חשבון ארבעים סאה לג' אמות מעוקבות. סאתים הן 0.05 של ארבעים סאה. במקוה של ג' אמות מעוקבות יש 41474 אצבעות, נחלקם לעשרים נקבל 2073.6 אצבעות. המידה שכותב הרמב"ם היא 12*12* 14.4 = 2073.6 אצבעות.
לענ"ד אי אפשר לומר שהרמב"ם מדבר באותה הלכה בתחילתה על אמה של ששה ואח"כ על אמה של חמישה, בלי לומר כלל שהוא משנה בדבריו אלו את גודל האמה. ובפרט שהוא לא מדבר כאן על אמות המקוה אלא על שיעור סאתיים באמות, לפי העיקרון שנלמד ממה שארבעים סאה הן ג' אמות מעוקבות. על כן מוכרחים לומר שלפי הרמב"ם אמות המקוה הן אמה של ששה.
לעומת זאת, הרב אלקנה ליאור כתב לי שהוא סובר שיש לו ראיות רבות שמוכיחות שאמת המקוה בת חמישה טפחים, ועל כן י"ל שמה שהרמב"ם לא שלל במפורש את ההבנה שהוא נמדד באמה של ששה הוא משום שהרמב"ם לא העלה על דעתו שיתכן להבין שאמת מקווה היא האמה הבינונית בת שישה, וממילא לא טרח להתייחס אליה ולשלול אותה. ולכן בכל המקורות בהם הוא מדבר על תרגום שיעורי נפח לאמות, הוא מדבר באמת הזרוע, שהיא מתאימה לאמה בת חמש, כשהוא מתבסס על כלל נוסף בגמ' בבכורות לט ע"ב "אצבע שאמרו - אחד מארבעה בטפח של כל האדם". ובבכורות אמרו על זה "למאי הלכתא", ומנו שם רק ג' הלכות, וביניהן את האצבעות של שיעור ציצית לבית הלל שלא נפסק להלכה, ואת שיעור אצבע במומי בכור. ומשמע שבעלמא לא משערים באופן זה, כי בעלמא מדובר על אצבע שהיא אחד מארבע של טפח גדול, בעוד שבהלכות אלו מדובר באצבעות קטנות שהן 1/24 מאמה בת חמישה. ולכן כאשר הרמב"ם כותב בהל' שבת שיעור ארבע על ארבע אמות שהן של הלכות שבת הן של שש, כי זה מבוסס על הכלל שכתב בהל' שבת פי"ז הל"ו שבכל הלכות שבת וכלאים האמה היא אמה בת שישה. אולם כאשר הוא מתרגם שיעורי נפח (סאתיים) לאמה, ברור שזה כפוף להל' ביכורים ולכל המקורות בפירוש המשניות בהם הוא תירגם שיעורי נפח לשיעור אורך, והוא לא חייב לטרוח ולפרש זאת בכל מקום ומקום. להבנת הרב אלקנה ליאור, עצם זה שהרמב"ם קישר את מידת האמות שכתב בסוף ההלכה לסאתיים, אין לך גילוי דעת גדול מזה שלא מדובר באמה ההלכתית אלא באמת המקווה.
ולענ"ד תשובת הרב אלקנה ליאור על הוכחה זו לא נראית. לגבי הראיות שהביא ממקומות אחרים איכמ"ל, ודי בכך שמנגד הבאתי כאן ראיות שהיא בת ששה טפחים. ועכ"פ בסופו של דבר, העיקר לדעתו הוא הבירור מהי דעת הרמב"ם, ואין מקום שבו הרמב"ם פירש להדיא שאמת המקוה היא באמת הזרוע שיוכל לומר אני סומך על המבין שילמד את כוונתי כאן ממה שביארתי במקום אחר. גם אי אפשר לומר שהרמב"ם למד מהגמרא בבכורות לט ע"ב שרק בג' ההלכות שנאמרו שם משערים באגודל שהוא אחד מעשרים וארבע באמה של חמישה, כי הרמב"ם מביא את ההלכה שנאמרה בזה במומי בכור (איסורי מזבח ב, ד) בסתמא.
ולגבי בית הלל ובית שמאי, במסכת ציצית פרק א הלכה ג איתא: "מצות ציצית, בית שמאי אומרים ארבע חוטין של ארבע אצבעות, ובית הלל אומרים שלש חוטין של שלש אצבעות. אמר רבי יוסי בר' יהודה אף כשאמרו בית הלל שלש של שלש, קרובין דברי אלו להיות כדברי אלו".
משמע שלפי תנא קמא אין הבדל בין בית שמאי לבית הלל בסוג האצבעות, ולפי דברי ר' יוסי בר יהודה בית שמאי מדברים באצבעות קטנות יותר, ולכן דבריהם קרובים. והרמב"ם (ציצית א, ו) פסק כתנא קמא ולכן כתב בהלכות ציצית בסתמא ד' אצבעות, ומשמע כמו האצבעות שבכל מקום. ונמצא שגם בציצית הרמב"ם אינו נוקט שכוונת בית הלל לאצבעות קטנות. הרמב"ם בפיהמ"ש כלאים ו, ו כותב "שיעור הטפח הנזכר בכל המשנה והתלמוד ובו משערים תמיד הוא ארבע אצבעות בגודל היד או חמש באצבע הסמוכה לגדול" והיא אותה מימרא שעליה דברו במנחות מא ע"ב, שבהם משערים בטפח שהוא אחד מששה באמה של ששה, וכן הוא אומר בהל' שבת יז, לו שכך משערים "בכל מקום", ולא הוציא את הדינים של ציצית ומומי בכור מהכלל הזה. על כן משמע שלדעתו בבכורות מנו רק ג' הלכות, משום שבהן יש הו"א לשער באופן אחר, אבל הוא הדין שכך משערים בכל מקום בכל המשנה והתלמוד.
♦

יח.דחית ההוכחה מהר הבית לגודל האמה

הרב אלקנה ליאור קבע בספרו שלפי תחומי הר הבית הטופוגרפי האמה היא בהכרח פחות מ56 ס"מ יותר 53 ס"מ. את שיעור המקסימום הוא למד ממה שכתב ר' אשר גרוסברג בתחומין טז שמצפון אי אפשר להגדיל את התחום יותר צפונה, ממרגלות החפיר הקדום שנמצא מצפון מערב הרמה ומשם לדרום ההר אינו גדול מעבר ל280 מטר, ועל כן האמה לא יכולה להיות יותר מ56 ס"מ, כי מעבר לכך תהיה חריגה מההר. והוסיף הרב אלקנה ליאור שהחפיר הקדום שנמצא בצפון מערב הרמה מלמד גם שלמערב לא יכול להיות תחום מעבר ל280 מטר מהמזרח, כי אחרי 280 מטר ממערב לחומת המזרח מסתיים החפיר, ואם התחום הוא מערבי יותר, החפיר היה צריך להמשיך למערב. ואת שיעור המינימום הוא למד מההנחה שעל החומה להיות ממוקמת במפלס רגלי ההר, שאם לא כן יקרא התחום רק תחום של פסגת ההר. לפי זה הוא קובע שבין הכותל הצפוני לבין הכותל הדרומי יש לכל הפחות 265 מטר.
ועוד כתב (בספרו וגם בתחומין מב עמ' 129) להוכיח שהאמה היא בדיוק 54.8 ס"מ מדיוק תחום החמש מאות של הר הבית בדרום, שלו הוא מוצא סימנים בכותל המזרחי על ידי התפר הצפוני מצד אחד ונטיה קלה של הכותל בדרום בצד השני.
ולענ"ד ההגדרה של חומה לרגלי ההר מסתברת, אך ההחלטה שבגלל זה לא יתכן גודל פחות מ265 מטר לא מובנת, כי לפי מה שמשערים את פני ההר במפות שמסמנות את הגבהים, חומה שתוצב סביב 258 מטר (שהם 500 אמה לפי אמה של 51.7) כשהצלע המזרחית שלה חומת הר הבית תהיה בהחלט בגדר חומה שמקפת לרגלי ההר^[51].
ולגבי הסימנים שהוא מציג בכותל המזרחי בצד הדרום, גם לדבריו אינם סימנים כ"כ ברורים לכשעצמם, וגם הוא אומר שאינו מסתמך על הפנייה הזו אלא כתוספת לראיות אחרות לגודל האמה שאליהן התייחסתי לעיל. ואכן פרופ' מיכלסון כתב באתר אמת הארץ שכותל זה משנה מעט את כיוונו כמה פעמים, ונראה שמנטיית כיון בכותל כזה אי אפשר להוכיח דבר.
וכבר הראיתי בכמה מאמרים בירחון האוצר (בעיקר גליון סו) את הראיות לכך שגודל האמה הוא 51.7 ס"מ, וישבתי את חידת השיעורים על יסוד דברי הקליר שמידת הלח גדולה בשליש ממידת היבש, והראיתי כיצד הדברים מתאימים לטפח ולסיט גם לשיטת הרמב"ם^[52].
♦

יט.הקשיים מהטופוגרפיה על המסורת

חוץ מהראיות הישירות מהן מוכיח הרב אלקנה את מקום המקדש לדעתו, שבהן נדון לקמן, הוא מעלה קושי על הדרך המקובלת מהחוסר שישנו במזרח עזרת נשים. אמנם הוא כותב שלא זו הסיבה שהביאה אותו לנטות מהמסורת, ולכן גם אם יימצא לזה יישוב זה לא קשור לעצם הדיון על מקום המקדש, אך מכל מקום כיון שהוא עורר קושי אתייחס כאן למה שכתב.
אבאר את קושיתו לפי השרטוט הנ"ל, שבו העמדתי את הצח'רה כחופפת לקדש הקדשים במזרחו ובאמה של 51.7 ס"מ. לפי השרטוט הנ"ל יוצא ש 60 מטר מאורך עזרת נשים על 70 מטר ברוחב ממוקמים בשטח שממזרח לרמה המוגבהת, מול המדרגות שבמזרח.
הנתונים הידועים כיום הם שגובה הצח'רה בפסגתה הוא 744.6 - 744.5 מטר (כפי שהוכיח מיכלסון), גובה פני משטח הרמה במזרח 742.25 במזרח ו742.8 במערב (איני מדבר כאן על גובה הסלעים, שהוא ענין אחר), וגובה הקרקע סמוך לרמה בימינו בערך 738 מטר (הגובה המצויין במפת וילסון במדרגה הרביעית ממדרות הרמה המזרחיות מיוסד כנראה על אבן שנמצאה שם, אך צחי דבירה סובר שאינו סלע אלא אבן ששובצה שם). אחרי 34 מטר יש טרסה ויורדים לגובה 735 מטר, ואחרי כעשרים מטר נוספים מגיעים לגובה קרקע 734 מטר.
לפי הפרשי הגובה המבוארים במשנה בין מפלס עזרת נשים לבין מפלס קדש הקדשים יש 16 אמה^[53] דהיינו לפי אמה 51.7 ס"מ - 8.27 מטר, וא"כ מפלס כל הריבוע של עזרת נשים צ"ל בגובה 736.3 מטר. והנה, במציאות שאנו רואים אמנם סמוך לרמה המפלס הוא 737.5 וחצי ובזה שהוא קצת יותר מהמפלס המקורי ודאי אין כל קושי, אך אחרי 34 מטר יורד המפלס ל735, שהוא מטר וחצי מתחת למפלס עזרת נשים, ובהמשך הוא יורד אף ל734. ויוצא שהמפלס שבו היתה עזרת נשים צריך להיות יותר גבוה ממה שנראה כיום לפחות 2.5-1.5 מטר בכל החלק שמסוף הטרסה לעוד 26 מטר ברוחב 70 מטר מזרח ממנה.
ועוד הקשה שלפי המשנה בכלים (ו, ב) היתה סלע שבלטה בלשכת הנזירים, ואם כן סמוך למקום הטרסה צ"ל סלע שגובהו לכל הפחות 2 מטר מעל פני הקרקע, ולא מסתבר שהוא נעלם בלא זכר.
ועוד כתב שיש קשיים טופוגרפיים גדולים לשיטת הרדב"ז במקום העזרה, כי לפי ההנחה שאבן הצח'רה היא אבן השתיה צריכים לומר שמדרגות האולם היו ממזרח לכיפת הסלע. וקשה, ששם הסלעים הם רק בגובה 740 מטר, בעוד שלפי מסורת הכיפה הם צריכים להיות במקום המעבר בין מפלס ההיכל, שגובהו 744.5, למפלס העזרה, שגובהו 741.5 מטר. וגם במקום המזבח, שהיה במפלס העזרה, אמור להיות סלע בגובה 741.5, ואילו במציאות הגובה שם לדבריו 740, דהיינו מטר פחות מזה^[54].

כ.הטופוגרפיה לפי מסורת הכיפה

לענ"ד הענין של גובה עזרת נשים מובן היטב לפי מסורת הכיפה.
אין ספק שההר הטבעי אינו מישור בגובה עזרת נשים, ואחריו מישור בגובה עזרת ישראל, ואחריו מישור בגובה עזרת כהנים ואחריו מישור בגובה ההיכל, אלא ודאי מדובר כאן על חלקים מההר שיושרו לצורך השימוש בהם. יישור נעשה בדרך הטבע במילוי או בחציבה, ומילוי הוא דבר שקל להסירו. על כן אין כל קושי להניח שבאיזור עזרת נשים היה חלק שיושר על ידי מילוי בגובה 2.5 מטר מעל הגבעה הטבעית, ואחרי החורבן הוא סולק. בנוסף לזה, ידוע שנעשה במתחם עוד ישור לבנין הרמה, ולצורך זה הוצרכו למילוי. גם לשיטת הרב אלקנה, ברמה נעשה מילוי, ולכן אין כל קושי לשיטת הרדב"ז להניח שלצורך המילוי הזה השתמשו במילוי שהיה של עזרת נשים. והדבר מובן היטב גם לפי מה שביארתי לעיל שאת ענין רובו מן הדרום מודדים לפי העזרה ולא לפי עזרת נשים, מפני שבעזרת נשים חלק נכבד היה מילוי על ההר הטבעי, וענין רובו מן הדרום בא להורות על צורת ההר הטבעי.
אמנם רש"י ביומא טז ע"א כותב שה-12 מדרגות שהיו במזרח מהחיל לעזרת נשים היו היכן "שההר עלה", ולכאורה משמע שמיד בתחילת עזרת נשים ההר הטבעי עולה 3 מטר, אך הוא כמובן לא ראה את המקום, ולא נראה שהוא מחלק בלשונו בין הר למילוי. הוא כותב את דבריו בהשערה נכונה, שאם המדרגות עולות למפלס גבוה סימן שגם ההר עלה, ואין להסיק מזה ששם היה שיפוע טבעי שעולה מיד בשלוש מטר, מאותה סיבה שודאי גם לדעתו לא היה הר טבעי ישר לאורך קל"ה אמה. בסופו של דבר, כיון שעזרת נשים גבוהה יותר מהר הבית, ברור שעלה ההר, ומה שעדיין לא הגיע למפלס בטבע היה ממולא.
רש"י גם כותב על המדרגות "ושלחה ואורכה בכל רוחב ההר לצפון ולדרום". לכאורה אפשר להבין שלפי רש"י ההר היה עולה לכל הרוחב של הר הבית, גם מחוץ לתחום העזרה, ולכן כתב שהמדרגות האלו היו לרוחב כל הר הבית מהדרום לצפון. אך דבר זה קשה להבינו, מכיון שטבעו של הר שהוא מתעגל כלפי הפיסגה, ולא באופן ישר, ומנין לרש"י להניח דבר שהוא כנגד הטבע. לכן נראה לפרש שרש"י נוקט בכוונה הר ולא הר הבית, וכוונת רש"י לבאר שמדרגה אינה רק ברוחב עזרת נשים בלבד, אלא לפי מה שנצרך לכל הרוחב שההר עולה בו ויש צורך בהן, ולא התכוון בדוקא לכל רוחב החמש מאות אמה.
ובאשר לשאלות ממקום המזבח ומדרגות האולם, יש להשיב שלא כתוב בחז"ל ששם היו סלעים קרובים למפלס, ולכן אין כל קושי בזה שאנו רואים שאין שם סלעים.
♦

כא.הסלע בלשכת הנזירים

הרב אלקנה ליאור מזכיר את הסלע בלשכת הנזירים, שלכאורה לפי שיטתי אמור להיות מעל 736 מטר, בעוד שהיום המפלס הוא כ735 מטר. ראשית לענ"ד אין קושי לומר על סלע בודד בגובה של מטר או שני מטר שבלט ונחתך. הרי גם לדידיה הוא בלט מגובה עזרת נשים, שהוא 738 מטר, ואיננו רואים אותו היום.
אבל מעיון במשנה התברר לי שלפי פשט המשנה כלל לא מדובר כאן על סלע.
המשנה במסכת כלים פרק ו משנה ב אומרת: "האבן שהיה שופת עליה ועל התנור עליה ועל הכירה עליה ועל הכופח טמאה. עליה ועל האבן, עליה ועל הסלע, עליה ועל הכותל – טהורה, וזו היתה כירת הנזירים שבירושלים שכנגד הסלע".
באופן שהכירה טהורה, בתחילה כתוב "עליה ועל הכותל", ואח"כ עליה ועל הכותל, ובפשטות המילים "וזו היתה כירת הנזירים" מוסבות על הסיפא דהיינו "עליה ועל הכותל", אלא שא"כ צריך להבין למה סיים "שכנגד הסלע".
ובלאו הכי קשה למה עליה ועל הכותל טהורה, הרי שורש הדין הוא זה שכל דבר ששייך בו נתיצה טמא טומאת כלי חרס, כפי שהביא הר"ש מתו"כ, וגם בכותל שייך נתיצה.
על כן נראה שהכי קאמר - אם הכותל הוא כסלע שאינו ראוי לנתיצה, כמו בבית המקדש, בזה אמרינן שדינו כסלע. ואם כן, לא מדובר כלל שהיה שם סלע. ובתפארת ישראל שם (בועז אות ג) פירש הא דבכה"ג דטהורה משום "דבהנך לא עשאן מתחלה מחוברין ע"ד כירה שיהיה אפשר לקיים בהן מצות נתיצה". וי"ל לבאר גם לפי דרכו, דזו הכוונה כאן שהכותל מדומה לסלע שלא עשאו לכירה, ולכן טהורה, ובכותל כזה היתה הכירה בבית המקדש, שהוא כנגד הסלע^[55].
♦

כב.ביאור דברי יב"מ בקדמוניות על היקף התחום מלמעלה

בקדמוניות (טו, יא, ג) כתב יב"מ תאור על תחילת בנין בית המקדש. חלק מהפרטים בזה אינם עדות ראיה אלא סיפור מה שהיה בשנים קדמוניות, אך עכ"פ כך הוא כותב:
"היתה גבעה מלאה סלעים משופעת, מתרוממת בנחת כלפי החלקים המזרחיים של העיר אל ראש הפיסגה. את הגבעה הזאת ביצר שלמה מלכנו הראשון בחכמה ובעמל רב בחלקים שמסביב לפיסגה מלמעלה, ולמטה ביצרה החל מתחתיתה, אותה סובבת תעלה עמוקה, בסלעים עצומים מהודקים זה לזה בעופרת, היא הלכה ותחמה חלקים של הארץ וירדה לעומק באופן שלא היה קץ לגודלו ולגובהו של המבנה שנעשה מרובע. מבחוץ נראו פני האבנים הגדולות ואילו מבפנים היו אלה מבוצרות בברזל, והתיאומים היו מלוכדים ללא זיע כל הימים, וכך נמשל המפעל עד לראש הגבעה. ומשעיבד את פיסגת הגבעה ומילא את המקומות החלולים סביב החומה, עשה אותם מישור חלק ושווה לשטח העליון כל זה היתה החומה שהיקפה הגיע לארבעה ריסים וכל צלע נמשכה לאורך של ריס.
בפנים החומה הזאת וליד הפיסגה גופה הקיפה למעלה חומת אבן אחרת. ברכס שבמזרח היה סטיו כפול שאורכו כאורך החומה. באמצע נמצא בית המקדש והסטיו נשקף על פתחיו, מלכים קדומים רבים בנו אותו".
נראה שדבריו בענין המבנה הקדום של הגבעה מתאימים למציאות הטופוגרפית שאנו רואים. "כלפי החלקים המזרחיים של העיר" הכוונה כלפי המקום בו עומד היום הרובע המוסלמי והיהודי (לא היו אז שכונות ממזרח להר הבית), וא"כ השיפוע המתון אותו מתאר בן מתתיהו הוא עליה ממזרח למערב. מהפסגה למערבה השיפוע אינו מתון אלא חד מאוד. יב"מ מדבר על עשיית המקומות החלולים סביב החומה עד שעשה אותם מישור חלק ושוה לשטח העליון. החומה שעליה הוא מדבר, מוקפת באופן שהצלע שלה הוא ריס (177 – 192 מטר^[56]), וההיקף הוא ריס על ריס, וצריך להבין על איזה היקף מדובר.
לענ"ד דבריו יובנו לפי מה שאומר יב"מ על ההבדל בין "למעלה" ל"למטה", ונראה שהבדל זה הוא בין מה שהוא מכנה בספרו מלחמות "המקדש הראשון והמקדש השני". על המקדש הראשון- היינו הר הבית, כתב בספרו מלחמות שהוא 6 ריס עם האנטוניה, והדבר מתאים לשיטתי בגודל האמה, שכן גם אחרי הרחבת הורדוס ככל הנראה בצפון ובדרום היתה חומה שתוחמת את הגבול הטופוגרפי של ההר, וזה הוא בערך תחום החמש מאות אמה על חמש מאות אמה של ההר, עם התוספת הצפון מערבית כנגד האנטוניה^[57]. זה הוא התחום שבקדמוניות הוא מכנה "למטה", ולגביו לא הוזכר כלל יישור. המקדש השני הוא מה שהזכיר כאן בקדמוניות כתחום שבו עשו מילוי סמוך לפסגה בימי קדם מימות שלמה המלך, והוא היה "למעלה", ולו יש חומה שהצלע שלה משני כיוונים הוא בערך ריס דהיינו 192 -177 מטר. כבר כתבתי שנראה שכל העזרות עם החומות הן 350 אמה והן לפי אמה 51.7 - 181 מטר, ואם מוסיפים עד החיל והסורג 20 אמה -192 מטר. אמנם יב"מ כותב שלמעלה נעשה יישור להשוות לפיסגה, אך הוא גם מדבר על "החלקים מסביב לפיסגה" בלשון רבים, ולכן ממסתבר שהכוונה היא כל חלק והיישור שלו. ודאי שלא יושרו רק ההיכל והעזרה אלא גם עזרת נשים, ומעצם היותה מקום מיושר ברור שהיה צריך למלא חללים כדי שיהיה ישר. ומה שיב"מ אמר "מישור חלק ושוה לחלק העליון", בלשון יחיד הוא כינוי כללי ליישור רובו של החלק העליון בניגוד לחלק של המקדש הראשון התחתון, דהיינו הר הבית, שיתכן שלא יושר. הוא לא נכנס כאן לזה שאחרי החלק ששוה לחלק העליון סמוך לפיסגה מפלס ההיכל גבוה ממפלס העזרה 3 מטר, כמו שלא נכנס לזה שמפלס עזרת כהנים גבוה משל עזרת ישראל, ושל עזרת ישראל גבוה משל עזרת נשים, כי הוא לא בא לספר כאן על המפלסים הפנימיים. עיקר כוונתו לומר את הכלל שלמעלה נעשה יישור, ולא דקדק בכך שהיישור למעלה הוא בהדרגות. ומה שכתב שבפנים החומה הזאת וליד הפיסגה גופה הקיפה למעלה חומת אבן אחרת, היינו חומת העזרה, שהיא היתה סמוך לפיסגה גופא.
אך לכאורה עדיין לא מובן מה שכתב יב"מ שהיקפה (של החומה של המקדש השני) הגיע לארבעה ריסים, דהיינו ריבוע של ריס על ריס עוד בימי שלמה והמלכים הקדומים. אמנם בצלע הדרומית והצפונית הדבר מובן, אך איך אפשר לומר כך על הצלע המזרחית והמערבית, כשהוא מבאר שכל זה היה בימי קדם עוד מימי שלמה, והרי הוא עצמו בספרו נגד אפיון מביא את התיאור של הקטאיוס, שמתאר את המקדש בימי אלכסנדר מוקדון "במרכז העיר לערך ישנו תחום מגודר בנוי מאבנים באורך של כחמש פלתראות (כ- 300 אמות) וברוחב של מאה אמות, ולו שני שערים, בתוכו מצוי מזבח מרובע... בסמוך לו ניצב היכל גדול ובו מזבח ומנורה". אין לדקדק כאן בין 300 ל400 אמה, שהכל הוא הערכה גסה, אך עכ"פ גודל של בערך 300 על 100 אמה למקדש היינו מלבן, וכן מסתבר ממה שכתב יוספוס במלחמות שיש ארבעה שערים מכל צד (שנים מהם לעזרת נשים מהצד, אולי היו לגזוזטרה בשביל הנשים) ובצפון ובדרום ורק שער אחד במזרח, ובודאי זהו התיאור שהיינו מצפים שיאמר לפי חז"ל שהעזרות הם שכ"ב על קל"ה אמות^[58].
על כן נראה שמה שכתב על היקפה של החומה אינו שיעור אורך של גוף החומה, אלא היקפה הוא הסורג שהוא הקיפה של החומה המלבנית, והוא זה שהיה ארבעה ריס, ריס על ריס. וכן נראה ממה שמצאנו כיום לוחות אבן שכתוב עליהן את שלטי האזהרה (מובא בספרו של הרב קורן בחצרות בית ה' עמ' 111) "איש נכרי לא ייכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש, ולחצר המוקפה. ומי שייתפס יתחייב בנפשו דינו למיתה". משמע שהאזהרה לגויים היתה מהסורג (המחיצה המקיפה), אבל עיקר הבית הוא באותה חצר המוקפת על ידי הסורג.
♦

כג.הקשיים הטופוגרפיים בשיטת הרב אלקנה ליאור

לדעת הרב אלקנה ליאור יש להציב את מקום המזבח על סלע הצח'רה, כך שמקום קודש הקודשים ואבן השתיה שבלטה בקדש הקדשים היא כ 40 מטר- מערבית לסלע.
לשיטתו מפלס הר הבית במערב ובדרום היה שוה למפלס עזרת נשים שבמזרח, והוא בערך כפי שהוא היום במערב 738.15 מטרנח, ובהתאם להפרשי המפלס בין עזרת נשים והעזרה להיכל גובה מפלס ההיכל שבו בלטה האבן היה 747 מטר - 2.4 מטר יותר גבוה משיא סלע הצח'רה.
באופן זה,^[59]עזרת נשים לא היה מעבר לטרסה המזרחית שבה יורדים פני ההר, ולכן אין עליו קושי מהמזרח. אלא שלפי זה צריך ביאור לשיטתו בכל האיזור של ההיכל והעזרה במערב, שהרי גובה מפלס הסלע שבלט בהיכל לפי דרכו היה 747 מטר, בעוד שבימינו מפלס הרמה במקום שהיה לשיטתו ההיכל הוא רק 742.8 מטר. גובה מפלס עזרת כהנים לשיטתו היה 743.6 מטר, ואחורי בית הכפורת העזרה היה לכל הפחות בגובה עזרת כהנים^[60], בעוד שמפלס פני הקרקע במתחם הר הבית במערב כיום במקום שעד אליו הגיעה הי"א אמה שאחורי בית הכפורת הוא רק 738 מטר. כאן וכאן יש חסרון של כ 4- 5 מטר לפני הקרקע של היום, הרבה יותר ממה שחסר לפי מסורת הכיפה בתחום של עזרת נשים!
וכן קשה מגבהי הסלעים, שכאן, בניגוד לתחום עזרת נשים, יש סלעים שגובהם נבדק על ידי וורן. לגבי מבנה הסלעים, יש לזכור שוורן מציין בספרו 'ירושלים של מטה' שכל הגבהים של הסלעים שהוא מדד הם מהשכבה החיצונית של המסלע הנקראת 'מיזיחילו',שהוא החלק החיצוני של הסלע, ולכן יש להעיר על שיטת הרב אלקנה מגובהי סלעים שנבדקו בבורות מספר 4, 24, 25 במערב הרמה.
לפי נתונים במפה שהביא הרב קורן בספרו ועשו לי מקדש [והובא כאן בסוף המאמר]:
בור מספר 4 שנמצא לשיטת הרב אלקנה תחת כותל התא שליד קדש הקדשים 20 מטר ממערב לקרן הצפון מערבית של הכיפה הוא בגובה 736.7 מטר. צפונית ממנו 30 מטר, באיזור שלשיטתו הוא גבול צפון ההיכל, מצויין במפה שנראה סלע שגובהו 736.4, וכן בור מספר 25 שממוקם 10 יותר מערבית לאותה נקודה הוא 736.4 מטר.
א"כ איך יתכן שסלע אבן השתיה שהיה בקדש הקדשים סמוך לבור 4 היה בגובה 747 מטר, כאשר הסלעים בסביבתו מצפון ומדרום הם 736.7 – 736.4 מטר?
גם יש להוסיף שבניגוד לשטח שחסר למפלס עזרת נשים, שיכול היה להיות מילוי בעלמא, החלק שנחסר חייב להיות לא רק אדמה אלא ברובו שטח סלעי, שכן אם כל החלק הזה לא היה סלעי, אלא אדמה בעלמא, איך עמד המשקל האדיר של ההיכל על הקרקע. משקלו העצום של ההיכל מחייב שהוא עמד על סלעים.
♦

כד. דיון בתשובת הרב אלקנה על הקשיים הטופוגרפים

על הקשיים האלו משיב הרב אלקנה ליאור בספרו בהשערה שמבוססת על מדרשי חז"ל, שמשמע מחז"ל שאבן השתיה שהיתה בבית קדש הקדשים היא שן סלע, כפי שאמרו (מדרש רבה אחרי מות פרשה כ) "מקדש השני על שן סלע ומצודה, דתנינן משניטל הארון היתה שם אבן השתיה". ועוד אמרו חז"ל שהרומאים שברו אותה, כפי שנאמר "השתות יהרסון", ודרשו בירושלמי פסחים ד, א על פסוק זה ש"פסקה אבן השתיה", וכן אמרו בתענית דף כט ע"א על המשנה שאומרת "נחרשה העיר. תניא: כשחרב טורנוסרופוס הרשע את ההיכל".
על כן הוא טוען (עמ' 218) שגם אם האבן שהיתה בקדש הקדשים היא סלע אם, אפשר לשער שאבן השתיה הייתה שן סלע באורך 40 מטר שיצאה מסלע הצח'רה עד למקום קודש הקודשים, והיא פסקה ונשברה על ידי הרומאים, ולא רק האבן נשברה, אלא כל תחתית ההיכל לעובי 6 אמות נעקרה, שההיכל היה על האוטם שהוא 6 אמות, ואת האוטם קל להסיר.
ועוד כתב לי הסברים מפורטים יותר. לדבריו, המבנה עמד על קרקע יציבה עם סלעים. רוב ה'רמה' מרוצפת ואין לנו נתונים מוורן מה יש תחתיה, סביר להניח שיש שם גם סלעים, מה גם שלאחר שהחריבו את החלק העליון ה'מיזי-חילו' יתכן ששרדו השכבות היותר נמוכות של הסלע.
קרקע עולם נמשך בצורה מעוגלת מעט מערבה תחת מקום קודש הקדשים. סביב שן הסלע הצרה נבנו כותלי ההיכל, שמכל צד עוביים הכולל הוא 25 אמה, כולל תאים ולולים ורווחים בפנים. סה"כ 50 אמה, והרווח שנותר ביניהם לשן סלע מולא באוטם. את החלק הזה החריבו, וזו היא חרישת מקום ההיכל.
לגבי בורות 25 (וכן בור 24 שהוא צפונה ממנו) כתב השערה שהם חלק מהמערכת התת-קרקעית, שהיתה מתחת בית המוקד: בית הטבילה ומחילות שלא קידשו אותם, וגובה הסלע בהם לא מלמד על כל גובה האזור.
ולגבי הסלע בבור 4 שגובהו 737.6 מטר, כתב שזה דבר מצוי בהרים שיש שן סלע, מצוק שמתנשא, ופער גובה תלול. יתכן שמדובר בנקיק עמוק ועקלקל, כלשון הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק ד הלכה א "בעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות". אך כל שאר הקרקע היא במפלס העזרה, קרקע עולם יציבה עם סלעים עליה עמדו כתלי ההיכל העבים.
ולגבי שטח שהיה במקום בו היום המפלס 738 מטר, הוא אומר שמדובר רק בפינה הדרומית של הי"א אמה שאחורי בית הכפורת. שם ככל הנראה ההר הוא בשיפוע (רוחב של כ-6 מטר גובה של כ-5.5 מטר הוא שיפוע של כ-45 מעלות) וכותל העזרה להערכתו שימש ככותל תמך, ובחורבן חלק זה התמוטט וחזר למצבו שהיה לפני בנין המקדש. עכ"ד.
אך לענ"ד דחוק מאוד שנעשה הרס בזמן החורבן בקנה מידה אדיר כזה דוקא במקום ההיכל כאשר יוספוס לא מזכיר ממנו דבר. ולא נראה שמה שנקרא חרישה ונעשה אחרי מרד בר כוכבא, הוא עקירה כזו. החרישה ככל הנראה נועדה רק לביזוי המקום שמשתמשים בו לחולין על כן נראה שהשתות יהרסון הוא פגיעה מסויימת באבן השתיה, אולי החתך של חלק שבלט מהעזרה לקדש הקדשים, ומסתבר שאכן האוטם שהיה סביב האבן הוסר, וכל מה שנעשה מעבר לזה בהיכל הוא רק בגדר חרישה. גם מהגמרא בשבועות שהבאנו לעיל משמע שמקום העזרה נשאר גלוי וידוע לבני ארץ ישראל על פי המבנים ששרדו, ולא היו צריכים לעשות השערות של מבנה מרחף.
גם נראה שלא נכון לומר כפי שכתב "גם אם אבן השתיה שהיתה בקדש הקדשים היא סלע", שכן אינו בגדר "אם". לענ"ד הדבר הזה מוכרע בעצם המסורת שאבן הצח'רה שהיא סלע היא אבן השתיה, כי גם אם מפרשים את המסורת כדבריו על הסלע שהיה תחת המזבח הוא חייב להיות אותו סלע שהיה תחת קדש הקדשים ושעליו המקדש עומד, שהרי לא יתכן שיקראו בשם אחד לאיזה אבן שהניח שלמה, ולסלע האם שהיה תחת המזבח, כשהם אינם קשורים זה לזה. ואם לא נאמר כן, איך יובן מה שכתוב במדרשים שההיכל עומד על אבן השתיה. על כן אם נאמר שאבן השתיה שהיתה במקדש היתה אך ורק אבן מטלטלת, זה התעלמות מוחלטת מהמסורת^[61].
ובעיקר יש להעיר, שאחרי כל ההסברים שכתב, בעיני הדברים נשארו קשים. האוטם הוא רק 6 אמות, שהם 3.30 מטר ומזה מגיעים רק לגובה 733.7 מטר, ועדיין חסר עד לפני הרמה מטר של סלעים שנעלם שעליהם עמד לשיטתו ההיכל (מלבד זה שלשיטתו בכל הרמה היה מטר יותר גבוה מפני הרמה היום, מפני שלשיטתו גם מפלס העזרה והחיל הוא מטר מעל פני הרמה של היום). לשם הנחת המבנה העצום צריך להניח שהיה סלעים מעל הרמה ומיד מתחת לפני הרמה, בשעה שבתעלה שנחפרה סמוך לכיפה ממערב לא נמצא כלל סלע אלא רק אדמת מילוי ואדמה טרה רוסה. פני הסלע המיזיחילו באותו איזור שנמדדו בג' מקומות מראים שמלבד האוטם באיזור קדש הקדשים חסרים עוד כ- 7 מטר כדי להגיע לשכבה החיצונית של הסלעים.
ועל מה שאומר הרב אלקנה שלגבי בורות 24 25 מדובר במחילות, יש להשיב שמחילות עמוקות נעשות בחציבה בשכבה הפנימית של הסלע ואילו כאן מדובר בבורות שבהם נראתה השכבה החיצונית של הסלע, לענ"ד קשה לתלות שהיו חלופי גבהים קיצוניים שמצויים בסלעים בגובה של 10 מטר שאנו רואים מצפון ומדרום לקדש הקדשים^[62].
גם לגבי החלק מהמקדש שמגיע למקום בו המפלס כיום הוא 738 מטר, הרב אלקנה מתייחס רק לחלק מההיכל שהוא ברוחב 6 מטר, אך בנוסף לזה יש לפי שיטתו חלק גדול מאוד מהעזרה שהיה מעל המפלס הזה. מדובר במשולש שמגיע דרומה ממקום המדרגות של הרמה לרוחב של 15 מטר, שלפי הרב אלקנה בזמן המקדש היה גובהו 743.6 מטר והיום הוא 738 מטר, ואורך המשולש הזה מעל 50 מטר.
עכ"פ הכל תלוי בנקודת המוצא. נקודת המוצא שלי היא שעל מסורת אי אפשר לערער בלא קושיות או ראיות מוצקות למקום אחר, ואין ראיות מוצקות. ואילו אצל הרב אלקנה נקודת המוצא היא שיש ראיות מוצקות לכך שהנקב הוא נקב בור השיתין, ועל זה אדון בפרק הבא.
♦

כה. שאלות על הקביעה שהנקב הוא בור השיתין

מה הם הראיות הישירות שעליהן מסתמך הרב ליאור בקביעתו שהחור שבצח'רה הןא הנקב שבסלע? קודם כל עצם העובדה שיש כאן אבן עם נקב גדול בגגה שמוביל למערה. קוטר הנקב כ- 80 ס"מ והוא לדעתו תואם לנקב של הלול לבור השיתין. אולם יש לעיין האם הגודל של הנקב באמת תואם. במשנה מידות ג, ג כתוב "למטה ברצפה באותו הקרן מקום היה שם אמה על אמה וטבלא של שיש וטבעת היתה קבועה בה". אך חור עגול שקוטרו 80 ס"מ אינו אמה על אמה. הרב אלקנה כתב לפרש שכיסתה אותו טבלא מרובעת אמה על אמה. צ"ל לשיטתו שהכוונה לבליטה שלה, אבל האבן עצמה היתה עיגול שקוטרו שווה לאלכסון של אמה על אמה, כי אם כל האבן היא רק אמה על אמה מרובעת, היא לא תכסה את הנקב שגדול ממנה. אך לענ"ד מלשון המשנה מבואר שהלול עצמו שבו ירדו היה אמה על אמה, ואותה אמה על אמה כוסתה בטבלה של שיש מרובעת אמה על אמה, כי אם יש כאן עיגול שרוחבו אמה הוא יקרא מקום היה שם עיגול שרוחבו אמה כמו בעירובין יד ע"א, ולא יקרא מקום שהוא אמה על אמה. ובאמת בלאו הכי לא מסתבר שחור שנעשה לירידת אדם יהיה עיגול בקוטר 80 ס"מ, שכן אדם יכול להיכנס בנקל בריבוע של אמה מרובעת בגודל של 54.8 ס"מ כמו במקוה. ובעזרה כל ס"מ צריך להיות מנוצל, כפי שרואים גם מהמקוה של כה"ג שהיה פשוט לגמרא שהוא דוקא ברוחב של אמה על אמה.
בנוסף לזה, לפי תיאוריה זו אמורים להימצא על האבן חורים שנעשו בשביל ניסוך היין והמים. הרב אלקנה עמד על כך, וטען שאולי הם לא נראים כי הם נסתמו. והביא את דברי רש"י בסוכה נג ע"א (ד"ה בשעה שכרה) "בשעה שכרה דוד שיתין - ולא סבירא ליה שמששת ימי בראשית נבראו, ואי סבירא ליה, שמא נתמלאו עפר או צרורות וצריך לכרותן". רש"י מדבר מהזמן של בריאת העולם ועד דוד המלך, וכאן מדובר מהחורבן השני ועד היום אבל זה אותו עקרון. עכ"ד.
אך התיאוריה הזו הועלתה במחקר כבר לפני יותר מ120 שנה על ידי קונרד שיק. הוא זיהה את החור שבאבן כ"האמה על אמה" שדרכו ירדו לבור השתין לנקותו, וזו היתה גם סברתו של גוסטב דלמן (כ"כ בעיר הקדש והמקדש ח"ד עמ' ח). דלמן גם נכנס לבדוק את הסלע בעיון רב. יש להניח שהוא ידע שהיו במזבח נקבים וכנגדם חורים בסלע שתחת ההר, כמפורש בסוכה מח ע"ב, כיון שהיה לו ידע בשני התלמודים^[63], גם אם לא הבין בדיוק היכן הנקבים האלו אמורים להיות. הוא ישב על הסלע הזה עשרה ימים כדי לבדוק ולדווח על כל ס"מ וכל שינוי צורה, ובודאי אם היה מוצא סימוכין לשיטתו ממקום שנראה כחורים דקים שנסתמו היה מתאר זאת, אלא שהוא לא מצא דבר כזה, ועל כן נראה שאין באבן כל נקב שנסתם.
מה שהביא הרב אלקנה מרש"י על סתימת השיתין אינו דומה לנידון דידן. רש"י קאי למ"ד שמששת ימי בראשית נבראו ומדובר על נקבים שיורדים לתהום, ובודאי שאם יפלו לנקב כזה אדמה וצרורות הוא יסתם כי אין להם לאן לצאת, וגם הסלע שבו עוברים הנקבים יכול להתכסות, בעוד שכאן מדובר בנקבים של סלע גלוי העומד בפנינו שהוא 1.70 מטר בלבד ויש חלל תחתיו. לא ידוע מה היה קוטר הנקב, אך מסתבר שלא עשו צינורית דקה, אלא כפתח שבכיור. אם נסתכל למשל על רצפה באבנים במערת המכפלה, שגם היא מאותה תקופה, קשה לי לדמיין מצב שהיו בה פעם שני נקבים שנסתמו, עד שאיני רואה כלל סימן לנקבים שהיו בה. גם לא נראה שהשקעים בסלע הם התחלה של נקבים, כשלא רואים בהם נקב.
אפשר לומר הסבר אחר לענין הנקב שבסלע, כגון שזהו חור שנועד לעמוד שעליו נשען הבית, ובכך לפתור את השאלה כיצד עמד הבית על משטח סלע, כאשר לא רואים באבן הצח'רה סימני חציבה מקבילים לעשרים אמה של קדש הקדשים בשני הצדדים.
♦

כו.הראיות הנוספות של הרב אלקנה

בנוסף על עצם הנקב, הרב אלקנה ליאור מסתמך גם על כמה דברים שהוא קובע את גודלם, ומוצא להם התאמה לפי אמה של 54.8.
א. תחת הנקב יש מערה שגודלה 7 על 7 מטר. בזוית מסויימת המרחק בין כותל המערה באלכסון שעובר בצפון מזרח למקום הנקב הוא 2 מטר. במשנה ובגמרא (זבחים סא ע"ב) מובא שבבית שני הוסיפו ארבע אמות על המזבח שבהן התווסף מקום השיתין. החזו"א (קדשים ליקוטים על זבחים סימן ג, ב) כתב מסברה שאותן ארבע אמות הן בין נקב השיתין שהיה בבית ראשון על הרצפה צמוד לקרן דרומית מערבית של המזבח עד למקום הלול. אם נמקם את הלול חצי אמה צפונה מהפינה הדרום מזרחית של תוספת המזבח בבית שני, נמצא שלפי דברי החזו"א יהיה בינו לבין הפינה הדרום מערבית של המזבח בבית ראשון ארבע אמות שלפי אמה של 54.8 ס"מ, ובהתחשב בכך שאמה יסוד ואמה סובב הם של חמישה טפחים הם בדיוק 2 מטר. כיון שבזוית כזו זהו בדיוק המרחק בין כותל המערה לנקב. וזו לדעתו התאמה מופלאה.
אך מלבד שאין ראיה למקם את חור השיטין בדיוק חצי אמה צפונה מהפינה, אין שום מקור לכך שקיר המערה של השיתין חפף באלכסונו את הפינה של המזבח הראשון. החזו"א שהוא מביא מדבר רק על רווח מנקבי השיתין. החלל שתחתיהם יכול היה להיות בבית שני מתחת למזבח יותר בצפון מזרח, וכן יכול גם להיות עד מקום רחוק ממנו לכיוון דרום מערב, אם הנקבים יורדים מעט באלכסון. אין לגבי כותל המערה זום נתון בחז"ל, כך שהמרחק הזה חסר משמעות ולא מלמד דבר. בעיקרון אפשר שזו מערה טבעית שהיתה בהר, וכפי שכתבתי יתכן שהשתמשו בה לקביעת עמוד שעליו נשען הבית.
ב. הרב אלקנה קובע שמפלס הנקב שבצח'רה תואם למה שצריך להיות מפלס עזרת כהנים בגובה 743.65 מטר. את היסוד לקביעת גובה מפלס עזרת כהנים הוא למד ממפלס עזרת נשים, שלפי ראב"י נמוך ב10 אמות ממפלס עזרת כהנים. והרב אלקנה טוען שהוא 738.15 מטר.
אך מנין לנו מה היה מפלס עזרת נשים? היסוד לכך הוא ההנחה שהר הבית היה ישר למרגלות העזרה בכל כיווניו. בספרו הוא כתב שזה נלמד מדברי יב"מ בקדמוניות המובאים לעיל שנעשה יישור במקום, וכן ממה שכתב יב"מ בספר מלחמות שבדרום עולים בתשע עשרה מעלות בג' השערים שמביאים למפלס ההיכל, ומשמע שכך היה לכל אורך העזרה בדרום. וכיון שבמערב יש הוכחות מגבהי השערים וגובה אולם שער וורן שגובה המפלס היה כ- 738 מטר, יש לנקוט שזה גם היה הגובה בדרום ובעזרת נשים שנמוכה ממפלס היכל מ20 מעלות שהם עשר אמה. למעשה כתב שהיה שיפוע קל שיורד מצפון לדרום. מפלס הר הבית המערבי היה לפחות כפי שהוא היום בתחתית המדרגות המערביות במרכז הרמה 737.8 מטר, ולכל היותר 738.2 כפי שהוא בצפון מערב הרמה, וחייבים לומר שכך היה לאורך הצלע הדרומית, ולא נמוך מזה שהרי טבעו של הר ככל שמתקרבים לאזור המוגבה ההר לא יכל לרדת, וממילא כך היה באיזור עזרת נשים.
אך לענ"ד מיב"מ בקדמוניות אין כל הוכחה ליישור בהר הבית, כי ביאורו הוא כפי שכתבתי לעיל על יישור השטח העליון. ומדבריו במלחמות על המפלס בדרום ובעזרת נשים אפשר ללמוד לכל היותר רק עלעצם ההשוואה בהר הבית שצמוד לדרום העזרה, והשוואה בקירוב בין מפלס הדרום למרגלות העזרה ומפלס עזרת נשים, אבל אין מזה מקור להשוואה בין הדרום למפלס בצד המערבי, ואם כן אף שבמערב הרמה אכן נראה שבזמן הבית היה כ738 מטר, אין ללמוד מזה שבעזרת נשים הגובה היה 738 מטר.
ג. הרב אלקנה לומד את גובה מפלס העזרה גם ישירות מההפרש מגובה המפלס מתחם הר הבית במערב, מתוך הנחה שנקבע בזמן הבית שבכל סביבותיו ההפרש לעזרה הוא 10 אמות וזהו גובה החיל. אך הראיה לכך היא רק מהבנתו מכמה ראשונים שהיה חיל במערב ושגובהו עשר אמות. לקמן בפרק על החיל יבואר שגם אם היה שם חיל, מהתאמת פשט המשנה לדברי יב"מ נראה שהוא אינו גורם להגבהת המפלס ב10 אמות, ולא מצאתי בראשונים מי שמוכרחים להסיק מדבריו את מה שכתב בענין החיל. כיון שעל פי השוואה בין יב"מ למשנה נראה שמספר המדרגות במזרח, ובעזרת נשים ובדרום העזרה אינו זהה, נראה שגובה העזרה ביחס להר הבית לא היה קבוע, ואי אפשר לקבוע מה היה ההפרש בינהם במערב. גם מסתבר שבמקום בו עומד מערב הרמה, שהוא ממערב לעזרה לפי מסורת הכיפה, הגובה לא חייב להיות זהה למה שממערב לרמה.
ד. הרב אלקנה לומד גם ממרחק הנקב לטרסה שהוקמה לפני 80 שנה ממזרח לרמה, שהוא תואם לשיטתו למרחק שהיה בין הנקב של בור השיתין לסוף עזרת נשים. וציין שיש ראיה שהטרסה ממוקמת על סימון קדום, מזה שהיא בזוית של רוחות העולם, וגם למד מתצלום תצ"א משנת 1936 שההר שם יורד, ועל כן מסתבר שהיא נבנתה על יסודות קדומים.
אך לא הבנתי איך אפשר להסיק מהכיוון כרוחות העולם של איזה טרסה שהוקמה לפני 80 שנה מול הרמה, ואיך אפשר ללמוד מתצלום תצ"א שיש שם ירידה שהיא הוקמה על יסודות קדומים. אמנם מסתבר שהטעם שהיא הוקמה שם הוא מפני שהמפלס של המקום שהיה בשנת 1936 יורד, אך זה מלמד רק על פני השטח ב1936 ולא מלמד על יסוד קדום. ומה שהיא הוקמה בזוית הזו הוא משום שהיא נבנתה נצבת לכותל הרמה, ואין כל סיבה להניח שהסימון הזה נעשה על בסיס סימון קדום, כי טבעי שכך יעשו כתלים מול כותל הרמה שמכוון בערך לרוחות העולם. כשם שהמבנים בכל רוח שעל הרמה מכוונים לפי כיוונו של הכותל באותה רוח^[64].
ה. ראיה נוספת הוא מביא מגודל אולם שער וורן, שתואם לשיטתו ל10 אמות על 20 אמה, כגודל שערי המקדש. אך נראה שלא זה היה גודל השער, שהרי לשער יש גם מזוזות ומשקוף.
והנה לדבריו ע"פ הרב גורן זצ"ל ויבלחטו"א הרב דוב ליאור שליט"א די בסימנים המובהקים שמנה כדי לא לקבל את המסורת בשלימותה אלא לתת לה פרשנויות נוספות. אך לפי מה שבואר אין אף סימן מובהק שמראה כשיטתו, וגם אין על המסורת כל קושיה, ואם כן יש לנו לחזור לפרשנות הרגילה של המסורת.
אמנם הוא מוסיף לכל זה שהחשבונות יוצאים מתאימים להפליא, וזה גופא ראיה.
אך חשבונות מדויקים מהסוג הזה אינם סימן מובהק. יש כאן קביעה שמתחילה נעשתה בהשערה בעלמא על גודל האמה, שהרי הכל נקבע לפי הרמב"ם שחשבונותיו לא נאמרו במסורת אלא הם רק אומד^[65]. ולפי האמת הדרהם שהוא חישב בו אינו 2.83 גרם כפי שנוקט הרב אלקנה (ראה מה שכתבתי בירחון האוצר גליון עד, על יסוד דברי הרב אדלר, שלפי משקולות הדרהם הוא כנראה 2.98, כי בזמן הרמב"ם כלל לא היה מטבע במשקל אחיד אלא המטבעות נסחרו במשקל, כפי שהיה בדרך כלל בארצות האיסלם).
כעין זה יעויין באתר הארץ של מיכלסון שמביא חישובים רבים על סמך ההנחה שמי שקבע את השיטה המטרית כוון מהשמים לחלק את המטר באופן שתצא אמה במספר מדוייק של ס"מ, ומכאן הוא ממשיך לכל מיני חשבונות שיוצאים מדויקים להפליא של גודל העולם ותחום ארץ ישראל ושטחה שמתאים דווקא לאמת הארץ של 51 ס"מ, וראיות ממבנים בהר הבית דומות להפליא לראיות של הרב אלקנה ממבנה פרוזדור שער ברקלי ושער הכפול ושער השלשלת והיקף האבנים המופלאות הענקיות, ואבן שהמוסלמים מקדשים בצד הצ'חרה שתואמת בגודלה לשקע שבצח'רה והוא מראה באותות ומופתים התאמת מבנים וזויות בדיוק של ס"מ. ומצד שני הוא הביא ראיות גם לאמות בגדלים אחרים והסיק שהיה בבית המקדש שימוש בכמה אמות. והוא מצא התאמה מופלאה לזוית של בית המקדש לזוית האסטרונומית של השמש בימי אברהם ובסימני אבנים שיוצאים מכותל המזרחי של המתחם, בדיוק במקום בו לשיטתו ממוקם שער שושן (אלא שלפי מפלס ההיכל, שער שושן צריך להיות בהרבה יותר גבוה). אמנם בסופו של דבר הוא מחזיק במסורת שהצח'רה היתה בקדש הקדשים, אך בית המקדש בזוית שונה מרוחות העולם.
קיצורו של דבר, אין סוף לדיוקים שאפשר למצוא באופן כזה.
הבעיה העיקרית של כל מיני החישובים האלו היא שאם נרצה ללמוד מכל הסימנים המובהקים, המסקנה העולה מהם תהיה פעם למקדש כזה ופעם למקדש כזה, ופעם לאמה כזו ופעם לאמה כזו. הראיתי לעיל שגם החישוב שלי לאמה 51.7 יוצא מדוייק להפליא לגודל הכיפה, ודיוק זה עדיף לענ"ד על כל החישובים האלו, כי הוא תואם למסורת שהביא הרדב"ז. ולענ"ד גם היסודות לדיוק באמה בת 51.7 ס"מ מבוססים על מקורות יותר איתנים מהיסודות של הרב אלקנה, וראה גם מה שהערתי לעיל על אמת המקוה שהיא היסוד לחישוביו^[66].
♦

כז. החיל וגובה מפלס ההיכל והעזרות

ביארתי לעיל שמה שמחייב אותנו בענייני הר הבית הוא המשנה והגמרא עם בחינת המציאות. דבר זה ישמש אותי גם בבואי לדון על החיל. לענ"ד מה שהיה בזמן המשנה מתברר מדברי יב"מ כעד ראיה, יותר מאשר מדברי הראשונים, כי מעצם היותו עד, דבריו מכריעים יותר מפירוש שנאמר מסברה, כשם שראיות מהמציאות יכולות לבטל אפילו מסורת, אך נראה לקמן שלמעשה כמה מהראשונים מסיקים מדעתם מה שעולה מדבריו.
באיכה פרק ב פסוק ח נאמר: "חָשַׁ֨ב ה' לְהַשְׁחִית֙ חוֹמַ֣ת בַּת־צִיּ֔וֹן נָ֣טָה קָ֔ו לֹא־הֵשִׁ֥יב יָד֖וֹ מִבַּלֵּ֑עַ וַיַּֽאֲבֶל־חֵ֥ל וְחוֹמָ֖ה יַחְדָּ֥ו אֻמְלָֽלוּ".
אין הכרח לקשר את החל הזה לחל בבית המקדש, אך עכ"פ נראה שהחל הוא דבר שקשור לחומה. ומשמע שהחל הוא ענין אחד עם החומה, ממה שאמרו בתחילה "ויאבל" בלשון יחיד ואחר כך "יחדיו אומללו". מכל מקום יתכן גם שהוא החיל המקודש שהוזכר במשנה (וכך הבינו הרמב"ם והכו"פ, כפי שיובא לקמן).
במשנה מסכת כלים פרק א משנה ח איתא: "החיל מקודש ממנו שאין גויים וטמא מת נכנסים לשם".
ובמשנה במידות פרק א משנה ז – ח איתא על בית המקודש שהיה בצפון העזרה: "שנים שערים היו לבית המוקד אחד פתוח לחיל ואחד פתוח לעזרה... בית המוקד כיפה ובית גדול היה" (י"ג במקום זה פתוח לחול, כמבואר במלאכת שלמה וברש"ש).
ועוד שם פרק ב משנה ג – ה אחרי תיאור הר הבית: "לפנים ממנו סורג גבוה עשרה טפחים... לפנים ממנו החיל עשר אמות ושתים עשרה מעלות היו שם רום המעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה... כל הכתלים שהיו שם היו גבוהים חוץ מכותל המזרחי שהכהן השורף את הפרה עומד בראש הר המשחה ומתכוין ורואה בפתחו של היכל בשעת הזיית הדם".
משנה זו הובאה ביומא דף טז ע"א כדי להוכיח שהתנא ששנה מסכת מידות הוא רבי אליעזר בן יעקב, הסובר שעזרת כהנים גבוהה מעזרת ישראל בשתים וחצי אמות: "מסתברא דרבי אליעזר בן יעקב היא, דתנן: כל הכתלים שהיו שם היו גבוהין, חוץ מכותל מזרחי. שהכהן השורף את הפרה עומד בהר המשחה, ומכוון ורואה כנגד פתחו של היכל בשעת הזאת הדם. ותנן: כל הפתחים שהיו שם גובהן עשרים אמה ורוחבן עשר אמות. ותנן: לפנים ממנו סורג. ותנן: לפנים ממנו החיל, עשר אמות, ושתים עשרה מעלות היו שם רום מעלה חצי אמה ושילחה חצי אמה. חמש עשרה מעלות עולות מתוכה היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים, רום מעלה חצי אמה ושילחה חצי אמה. ותנן: בין האולם ולמזבח עשרים ושתים אמה, ושתים עשרה מעלות היו שם, רום מעלה חצי אמה ושילחה חצי אמה.... אי אמרת בשלמא רבי אליעזר בן יעקב היא - היינו דאיכסי ליה פיתחא, אלא אי אמרת רבנן - הא איכא פלגא דאמתא דמתחזי ליה פיתחא בגוויה. אלא לאו שמע מינה: רבי אליעזר בן יעקב היא. רב אדא בר אהבה אמר: הא מני - רבי יהודה היא...".
ובמשנה בפסחים פה ע"ב איתא לגבי אכילת קדשים: "מן האגף ולחוץ - כלחוץ. החלונות ועובי החומה – כלפנים".
ובגמרא פו ע"א אחרי שאמרו שגגות לא התקדשו: "תנן: החלונות ועובי החומה - כלפנים. בשלמא החלונות - משכחת לה דשויה לקרקע עזרה. אלא עובי החומה היכי משכחת לה (אם גג לא מקודש ה"ה עובי החומה)? - משכחת לה בבר שורא, דכתיב ויאבל חל וחומה. ואמר רבי אחא ואיתימא רבי חנינא: שורא ובר שורא".
הסוגיה בפסחים אינה עוסקת רק בדין של אכילת קדשי קדשים בעזרה, הענין כאן הוא כללים לגבי התחום של בית, חצר או עיר ששייכים בין בתחום של קדשים ובין בתחום קדשי קדשים, ולכן האוקימתות צריכות להתפרש על אופן ששייך בין בעיר ובין בעזרה, ואין הכרח שמדובר על דבר שבמציאות היה בעזרה, אלא שהמשנה אומרת את הדין גם במקרה שיהיה דבר כזה בעזרה. הגמרא עוסקת בסתירה בין האמור במשנה שחלונות וחומה התקדשו למימרה של רבי יוחנן שגגות לא התקדשו. באוקימתא בענין החלונות העמידו בחלון השוה לקרקע העזרה, והוא הדין לחלון השוה לקרקע העיר. אך באוקימתא למשנה בסוף הסוגיה על משכחת לה בבר שורא אין כל הכרח שמדובר בחומה השוה לקרקע העזרה כמו שאמרו בחלונות, כי היא יכולה להתפרש שפיר על רחבה סמוכה לחומה ששייכת בשימושיה לחומה, בין כשהיא בעזרה ובין כשהיא סמוך לחומת ירושלים. בגלל סמיכותה של הרחבה לחומה והשימוש בה היא קרויה חומה, כפי שפירש הרב משה גרינהוט בירחון האוצר גליון עז עמ' רז. להלן נראה שכך כנראה הבין הרמב"ם, שלא הזכיר כלל חומה שוה לקרקע העזרה. אמנם כמו כן אוקימתא זו יכולה להתפרש שפיר על חומת בגובה קרקע העזרה, דהיינו חומת תמך פנימית ששוה לקרקע, כמו שנראה לקמן מרש"י ור"ח והערוך. בין כך ובין כך, נראה שהדמיון לחיל באיכה בא לבאר קושי באוקימתא זו שאם יש משהו הקרוי חומה בתוך העזרה והוא אינו חומת העזרה, הרי לכאורה הוא מצמצם את תחום העזרה שצריך להיות קל"ה על קפ"ז אמה מחומה אל חומה. ולכן הביא ראיה שמצינו כה"ג דבר שנקרא חומה ואינו ממש חומה, בבר שורא שבפסוק, שהוא קשור לחומה ונקרא על שמה אבל אינו גוף החומה, וכפי שנראה ממה שנאמר בו בתחילה "ויאבל" בלשון יחד ואחר כך "יחדיו אומללו".
כפי שהקדמתי, החל שבפסוק יתכן שזה החיל המקודש שהוא מחוץ לעזרה, ויתכן שלא. מהותו לא חייבת גם להיות שוה לחיל שבאוקימתא, כי יתכן שההשואה היא רק לענין זה שיש דבר שקרוי חומה בגלל קישורו לחומה, למרות שאינו ממש חומה.
ובמשנה במידות פ"ב כתוב על החיל "עשר אמות", ומהגמרא ביומא עולה שהחיל עשר אמות לא הוסיף למפלסי הר הבית גובה, מעבר לשתים עשרה מעלות שהיו שם. לפי הסדר במשנה היה נראה ששתים עשרה המעלות הן אחרי החיל, אך אם נאמר שזהו החיל שבפסוק והוא ממש קשור לחומה בהיותו חומה קטנה צמודה לגדולה, יש לנו לומר ששתים עשרה המעלות מביאות לגובה החומה, וה"עשר אמות" הוא המשטח שבראש החומה הנמוכה.
ולפי הבנה זו נאמר שמה שהמשנה הקדימה את החיל לאמירה "שתים עשרה מדרגות היו שם", הוא כדי שלא נחשוב שגם הן מקודשות בקדושת חיל. לפי זה התנא כאילו אומר שתים עשרה מדרגות היו שם, אבל הן לא העיקר מבחינת הקדושה אלא רק מלמדות אותנו על הגובה, ולכן הקדמתי את החיל עשר אמות למדרגות.
הביאור הזה הוא מה שעולה מדברי יב"מ (מלחמות היהודים ה, ה, ב) שמציין כיצד נראה "המקדש השני", שהוא מגדיר את יחודו מהראשון בכך שאליו אסור לגויים להיכנס כפי שמורים שלטי האזהרה התלויים על הסורג מסביבו שבהם כתובים חוקי הטהרה. בתיאור של המתבונן מהצד הדרומי הוא כותב כיצד עולים אליו: "מארבע עשרה מדרגות ועד לחומה היה מרחב בן עשר אמות, כולו שטוח, מכאן הוליכו אל השערים גרמי מדרגות אחרים, בני חמש מדרגות", ועוד כתב שם שכל המתחם הכולל משטח זה נקרא המקדש השני והוא בצורת מרובע (לאו דוקא ריבוע), והוא גבעה שיש לעלות אליה. משמע שצמוד לעזרה יש משטח שעולים אליו במדרגות ורוחבו עשר אמות. ובמקום שמשטח זה הוא כנגד העזרה הוא כגובה עזרת ישראל לראב"י, וממנו עולים בחמש מדרגות לעזרה.
בנוסף לתיאור הזה הוא כותב במלחמות היהודים (ה, א, ה) על מלחמת יוחנן מגוש חלב באלעזר בן שמעון שהתבצר בחצר הפנימית של בית המקדש. כאשר יוחנן ביקש לפרוץ את החומות, הקים מגדלי עץ עם כלי מלחמה "אח"כ קירבם והציבם מאחורי החומה, מול האכסדרה במערב – המקום היחיד שבו יכל להציבם, כי בצדדים האחרים היתה הגישה חסומה על ידי המדרגות הרבים". משמע שבית המקדש עם העזרות היה כמבצר, שבכל הצדדים חוץ במערב הפריעו להצבת כלי המשחית מדרגות הסמוכות לחומה, כי אם היו מדרגות שאינן צמודות לחומה לא צריך להיות קושי לעבור אותן. ומכאן נלמד פירוש דבריו במלחמות ה, ה, ב שההיקף במדרגות הנ"ל הוא מג' כיוונים, מזרח, צפון ודרום ולא במערב.
הדימוי שעולה מדבריו למבצר שיש בו נקודת תורפה מסוימת במערב מתאים ללשון הפסוק באיכה "ויאבל חל וחומה" לפי הפירוש שהוא שורא ובר שורא, שמשמע שהכוונה לחומה שמגינה על המבצר שמורכבת מחומה גדולה וקטנה. ומשמע ששתים עשרה מדרגות המזרח מקבילות לארבע עשרה המדרגות בדרום עם המשטח שמעליהן, והן החומה הקטנה. ביב"מ חסר התיאור בצפון, אבל משמע מיב"מ שהתיאור הכללי הוא של מלבן, ובצפון היה דבר דומה לדרום. וכיון שמהמשנה משמע שהיה שם בית המוקד ולשכת הגזית פנימיות מהחל, מסתבר שהחומה בצפון כללה את בית המוקד ולשכת הגזית. וכיון שזו חריגה מועטת מצורת מלבן, יב"מ לא התייחס אליה כשדימה את המקום יחד עם עזרת נשים למרובע שהוא מלבן.
וכבר כתב על הענין הזה הרב הורביץ בספר ירושלים בספרותינו עמ' 329 (מובא במעלין בקדש לב עמ' 47) "אילו ראו רבותינו הראשונים את דברי יוספוס במקורם, היו מישבים את דברי המשנה על פיו", דהיינו שכיון שאין דברים מפורשים בזה בחז"ל, יש ללכת על פי מה שהוא כתב.
אמנם אין הכרח לחלק בין הראשונים לדברי יב"מ, כי עיקר הענין שעולה מיב"מ הוא ענינו של החיל, הוא תחום פנוי מקיף לחומת העזרה ברוחב של עשר אמה. דבר זה נראה גם מדברי רש"י והרמב"ם לפי אחת הגרסאות שאולי היא גרסא בתרא, שעיקר התוספת של הקדושה שיש בחיל היא ברוב של עשר אמות, אלא שכשהיה צורך להקיף מבנה מחוץ לעזרה, גם השטח בו היה אותו מבנה מקודש בקדושת החיל, משום דלא גרע ממנו בהיותו פנימי יותר.
רש"י ביומא טז כתב: "לפנים - מאותו סורג היה מקום פנוי עשר אמות והוא נקרא חיל. ושתים עשרה מעלות היו - באותן עשר אמות שההר מגביה מן הסורג עד שער עזרת נשים" משמע שעיקר מהות החיל המקודש היא בהיותו מרחב פנוי של עשר אמות".
רש"י לא נקט עמדה היכן היו שתים עשרה המעלות - מיד מהסורג לפני המשטח או בתוך המשטח. לכן דבריו יכולים שפיר להתפרש ממש כפי שעולה מדברי יב"מ שהמדרגות האלו הן לפני המשטח.
הרמב"ם בהלכה בפ"ה ה"ג, לפי אחת הגרסאות שיתכן שהיא גרסה בתרא^[67], כתב: "ולפנים מן הסורג החיל מושכו עשר אמות, ועליו הוא אומר בקינות ויאבל חל וחומה זו חומת העזרה". ומשמע כפי שעולה מיב"מ, שעיקר ענינו של החיל הוא משטח של עשר אמות שקשור לחומת העזרה, והוא כחלק ממנה, אלא שבפ"ו ה"א הוא כותב: "המקדש כולו לא היה במישור אלא במעלה ההר, כשאדם נכנס משער מזרחי של הר הבית מהלך עד סוף החיל בשוה, ועולה מן החיל לעזרת הנשים בשתים עשרה מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה". מדבריו אלו עולה ששתים עשרה המדרגות במזרח הן לאחר החיל, ולא כפי שנראה מדברי יב"מ שהוא לפני החיל.
ומהכפתור ופרח אפשר להבין כעין דברי יב"מ, כי בפרק ו הוא מכנה את שערי העזרות כשערי החיל וכתב: "כיצד אדם נכנס להר הבית דרך שער המזרח שהוא שער שושן, ועובר בסורג עד שמגיע לחיל, וכל זה בשוה ובמישור. וכשהוא רוצה ליכנס לעזרת נשים היה צריך לעלות י"ב מדרגות רום כל אחת חצי אמה ורחבה חצי אמה, וכשעלה אלו הי"ב מדרגות מוצא שער כדי ליכנס באותה עזרה, ושמו שער הקדים או שער התחתון וכדלקמן, ואינו בכלל השערים שהזכרנו. הולך כל רוחב עזרת נשים בשוה ובמישור, עד שמוצא לסוף זה כותל שהוא מפסיק בין עזרת נשים ובין מרובע קפ"ז על קל"ה הולך מצפון לדרום ונקרא זה חומת העזרה, ועליו ועל החיל הוא שאמר (איכה ב, ח) ויאבל חיל וחומה, והיא רחוב וחרוץ (דניאל ט, כה)".
גם הוא מקשר את החיל המקודש לחל שבפסוק כדברי הרמב"ם, אך הוא לא כתב כדברי הרמב"ם "מהלך עד סוף החיל בשוה", ובדבריו נראה שלא היה ברור לו אם המדרגות הן לפני החיל או לאחר החיל, וממה שהוא מביא את הפסוק בדניאל משמע שהוא מבין שהחיל הוא חלק מהמבצר, כמו שבדניאל מדובר על שני חלקים של ביצור.
♦

כח. הבנת הרב אלקנה בענין החיל

הרב אלקנה העלה בעיונו שלשיטת רש"י והרמב"ם יש עשר אמות גובה ממפלס הר הבית לעזרה, ומזה הוא מעלה קושיה על מסורת הכיפה, וראיה לתיאוריה שהנקב בצח'רה הוא נקב הלול. היסוד לזה הוא ההנחה שגובה מפלס הר הבית לפחות במערב 738 מטר, ולפי אמה של 54.8 ס"מ גובה הנקב כמפלס עזרת כהנים וגובה מפלס ההיכל 2.4 מטר מעל גובה שיא הצח'רה.
בענין דברי יב"מ, הרב אלקנה ליאור כתב שיב"מ מתכוון לומר שגובה התוספת על החומה, שהיא החיל, 10 אמות, ואעפ"י שמנה רק 19 מדרגות, שהן בפשטות 9.5 אמות, י"ל שהחצי אמה שחסרה נובעת מריצוף של הורדוס. ולכן גם מדבריו יש ללמוד שהפרש בין מפלס הר הבית לעזרת כהנים הוא עשר אמות
ועוד כתב שמרש"י ור"ח ומהרמב"ם משמע שיש חיל מוגבה ששטחו לא הוגדר מחוץ לתחום העזרה והוא מקודש לענין שילוח טמא מת, ויתכן שהנכנס בו עובר באיסור מדאורייתא, ויש עוד שטח חיל והוא השטח שבין הסורג עד לשטח שנקרא חיל, והוא איסור מדרבנן. את השטח המוגבה שאולי יש בו איסור דאורייתא מקשר הרב אלקנה לרמה כולה, והוא מוסיף שיש תחום אסור גם מעבר לרמה, והחריגה מהרמה במערב של העזרה ובמזרח של עזרת נשים בכל הצדדים בגלל המרחק עד הסורג.
נתייחס כאן בקצרה לראיות שהביא לדבריו בענין החיל.
א. שיטת רש"י: במשנה מידות פ"ב כתוב ברוב הגרסאות "החיל עשר אמות". הרב אלקנה מביא ראיה לכך שלפי רש"י יש עשר אמות ממפלס הר הבית לעזרה מדברי תלמיד רש"י, רבינו שמעיה, בפירושו למשנה זו שכתב: "החיל עשר אמות מידת רחבה, מדלא קתני הכא גובה כדתני בסורג, שמע מינה אורך ורחב קחשיב ובגובה לא נתן שיעור דתנן לקמן... וראה פתחו של היכל, ואם לא היה נמוך כותל מזרחי זה של החיל לא מצי רואה מעל גבי פתח היכל... ופעם אמר רבי (רש"י) החיל עשר אמות מידת גבהו, החיל עשר אמות גובה כתלו, ומוסב על גובה הכותל הסורג".
הרב אלקנה כותב שהרב שמעיה תמה על רש"י, אבל דברי רש"י מובנים לפי דרכו של הרב אלקנה, שנראה שרש"י אמר את העשר אמות גובה על גובה של חיל מוגבה שהיה כגובה העזרה מחוץ לעזרה בצפון ובדרום, והיה כחומת תמך של האיזור המוגבה שמחוץ לחומת העזרה וכמטר מעל גובה הרמה של היום (743.65 ס"מ הוא גובה עזרת כהנים לשיטתו). לדעתו, רש"י למד את המספר "עשר אמות" משתים עשרה המדרגות שהיו במזרח שפירש רש"י ביומא שעולים מהן מהמזרח למערב לכל רוחב הר הבית. נמצא שבדרום ובצפון של העזרה יש שטח מוגבה כחומת תמך שגובהו עשר אמות, כי יש כמו 32 מדרגות של חצי אמה ממפלס הר הבית במזרח עד מפלס עזרת כהנים (12 לעזרת נשים ועוד 15 לעזרת ישראל ועוד 5 שהן מעלות הדוכן לעזרת כהנים). ואחרי הורדת 12 המדרגות שבין מפלס העזרה למפלס הר הבית נשארו מהצפון והדרום אל העזרה 20 מדרגות עד גובה העזרה, ומדרגות אלו הן גובה עשר אמות.
אך לענ"ד לא נראה שזו כוונת רש"י, דנראה ברור שהציטוט של רבינו שמעיה הוא פירוש לעשר אמות שבמשנה במידות, שכן הוא נוקט את לשון המשנה "החיל עשר אמות" ואחר כך מפרש שהיא מידת גובהו של החיל. אם הוא היה מדבר על חיל אחר שלא נזכר במשנה זו היה צריך לומר סתם "גובה החיל עשר אמות". גם נראה שרבינו שמעיה כלל לא תמה על רש"י, אלא הוא מביא בשלמות את דבריו. ההבנה הראשונה של רבינו שמעיה לחיל היא שהוא כותל נמוך שאחריו משטח, והסתייע בהבנה שעשר אמות הוא רוחב מלשון המשנה שלא כתוב בה גובה כמו בסורג. ואחר כך הוסיף שפעם פירש לו רש"י משנה זו לא כך, שלדבריו עשר אמות הוא גובה החיל. והוסיף רש"י בעצמו התייחסות למה שדקדק תלמידו שלא כתוב במשנה "גובהו", ופירש מה שלא כתוב במשנה את המילה "גובהו" הוא משום שכבר כתב לפני כן גובה על הסורג וסמך על המבין שהוא הדין כאן. עכ"פ זה וזה הוא כפירוש הערוך (ערך חיל וערך סורג) במהות החיל, שהחיל הוא חומה מקפת תחום מסויים, ומדבריו משמע גם במערב. לפי רש"י עשר אמות זו מידת גובה החומה, בעוד שלפי רבינו שמעיה הוא מידת המשטח שלאחר החיל, וכנראה זו גם דעת הערוך. בערך בר שורא הערוך מזכיר בדבריו חומה השוה לקרקע העזרה^[68], אך רבינו שמעיה ורש"י לא הזכירו כלל בנוגע לחיל המקודש חומה השוה לקרקע העזרה, וגם לא הזכירו לגבי החיל המקודש חומת תמך. אמנם מפשט פירוש רש"י ביומא טז משמע דלא כערוך, שהחיל הוא רק מקום פנוי, ואין קושי להבין שפעם פירש רש"י את המשנה לפי הערוך ופעם פירש בה הבנה אחרת, כדמצינו בהרבה מקומות.
ומה שכתב רש"י ביומא שעולים את כל רוחב ההר בשתים עשרה מעלות לא מלמד על גובה העזרה ממפלס הר הבית בצפון ובדרום, כי רק במזרח מדובר על עליה של שתים עשרה מעלות. ומסתבר שרש"י ידע שהר הוא לא דבר מיושר וסימטרי, וגם כתב בפסחים ז ע"א ד"ה בהר הבית שהר הבית היה משופע. על כן מסתבר שאחרי כל אורך עזרת נשים כשמגיע כנגד העזרה ועלה לשערים אין כל ראיה שמדובר ב20 מדרגות, וממילא הגובה שבו הוא עולה לעזרה לא ידוע.
ב. שיטת הרמב"ם: מה שכתב הרב אלקנה שלשיטת הרמב"ם יש עשר אמות גובה ממפלס הר הבית מבוסס על דבריו בהל' בית הבחירה פ"ה ה"ג לפי הנוסח ברוב כתה"י "ולפנים מן הסורג החיל גובהו עשר אמות, ועליו הוא אומר בקינות ויאבל חל וחומה זו חומת העזרה". ומפרש הרב אלקנה שהעשר אמות האלו נובעות מפירוש למשנה במידות שונה ממה שפירש הרמב"ם בעצמו בפירוש המשנה. בפירוש המשנה (א, ד) כתב הרמב"ם: "חיל, הוא חומה המקפת את כל העזרה מבפנים לחומת הר הבית כמו שנצייר אותו בפרק שאחר זה". ובציור צייר ריבוע של הר הבית בתוכו ריבוע של סורג ובתוכו ריבוע של חיל וכולם סביב מלבן של העזרה ועזרת נשים. ומבואר בנוסח המשנה שלו שגרס בפ"ב "החיל גבוה עשר אמות". אך הרב אלקנה טוען שלדעת הרמב"ם בהלכה לא מדובר במשנה על החיל במזרח אלא על חיל מוגבה שהיה בכיוון צפון ודרום, והגובה עשר אמות נובע ממה שעולה מהמזרח בשתים עשרה מדרגות, כפי שפירש בדעת רש"י. ולפי זה, מה שהגמרא ביומא הביאה את הענין של החיל עשר אמות בדברה על המזרח, הוא משום שגם מזה אפשר ללמוד שסתם משנה כראב"י כי רק לדבריו יש עשר אמות, היות ועזרת כהנים גבוהה חמש אמות מעזרת ישראל.
אך לענ"ד לא מסתבר שזו כוונת הרמב"ם, שכן בגמרא יומא מבואר שמחפשים ראיה לכך שסתם משנה דמידות היא כראב"י. ולא הביאו ראיה מעצם זה שכתוב החיל עשר אמות, אלא מחישוב סך הגבהים. ואחר כך דחו ראיה זו, ונשארו בלא ראיה מוצקה לכך שסתם משנה דמידות היא דעת ראב"י. כיון שלא אמרו שעכ"פ יש ראיה מדתנן "החיל עשר אמות", משמע שאין לפרש במשנה זו כפי שפירש הרב אלקנה^[69].
לענ"ד הרמב"ם כתב כך לפי דרכו בפירוש המשנה, שנקט שהחיל הוא חומה מקפת סמוך לעזרות שזה גובהה, ואין זה סותר למה שכתב הרמב"ם בפ"ו שמהלך בחיל עד סופו בלא כל הגבהה, דהכונה היא שעובר דרך החומה ועובר בשטח שאחריה, שגם הוא נקרא חיל, עד שמגיע למדרגות^[70]. אולם יתכן שלמעשה הרמב"ם חזר בו ונקט כפי שעולה מיב"מ, כי באחד מכת"י שבדרך כלל הם נוסחא בתרא במקום גובהו כתוב "מושכו", כפי שהבאתי לעיל.
ג. שיטת רש"י בקידוש חיל מוגבה: מה שכתב הרב אלקנה שלפי רש"י יש שטח מקודש כחיל לענין שילוח טמאים שהוא מחוץ לעזרה, מבוסס על דברי רש"י בפירוש לסוגיה בפסחים פו ע"א:
"בר שורא - חומה קטנה לפנים מן החומה גדולה, והיא נמוכה ושוה לקרקע גובה העזרה, שקרקע העזרה הולך וגבוה ועולה במעלות".
מבואר שרש"י מדבר על חומת תמך, ומפרש הרב אלקנה שהכוונה היא לחומת תמך חיצונית שכנגד החומה הגדולה של הר הבית, והיא שוה לקרקע העזרה בהיותה חומת תמך לשטח המוגבה מחוץ לחומה, ולכן מקודשת כעזרה לאכילת קדשים. וגם אם אין הלכה כך מסתבר שהיא מקודשת עכ"פ לענין שילוח טמא מת.
אך בפשטות חומת הר הבית לא הוזכרה בסוגיה כלל, ואם רש"י מתכוון לחומה זו היה צ"ל להדיא "חומת הר הבית". גם בפירושו לאיכה רש"י אינו מזכיר את חומת הר הבית אלא כתב: "חיל וחומה - שורא ובר שורא חומה נמוכה שכנגד חומה גבוהה", ונקט בלשון שונה ממה שפירש בגמרא "שכנגד" במקום "לפנים", וגם לא מזכיר חומה השוה לקרקע העזרה. לכן נראה שרש"י בפסחים לא מדבר כלל על חומת הר הבית ועל השורא שבפסוק, אלא כוונתו לבאר את האוקימתא שמדברת על שטח שבתוך העזרה לפנים מחומת העזרה, ששוה לקרקע העזרה כמו שאמרו על החלונות. ורש"י מבאר בדבריו למה עכ"פ לא מודדים ממנו את הקל"ה אמה, כי באמת הוא אינו חומה גמורה אלא חומת תמך פנימית לעזרה ומקודש כקדושת העזרה לכל ענין בהיותו שוה לקרקע העזרה, ולכן אינו ממש חומה.
ד. שיטת ר"ח בקידוש חיל מוגבה: מה שכתב הרב אלקנה שלפי ר"ח יש שטח מקודש לענין שילוח טמאים שהוא חוץ לעזרה, מבוסס על מה שכתב בפירושו לפסחים (פו עמוד א): "פי' חומה שוה בקרקע עזרה כגון בר שורא והוא החל שעושין החל נמוך והחומה שחוץ ממנה גבוהה וזה נקרא חל וזו נקראת חומה".
ובזבחים קטז ע"א כתב שמותר לאכול קדשי קדשים בחיל ובעזרת נשים. ומפרש הרב אלקנה שהוא למד את מה שכתב בזבחים מפירושו לסוגיה בפסחים, שהכוונה היא לחומת תמך חיצונית שכנגד החומה הגדולה של הר הבית, והיא שוה לקרקע העזרה בהיותה חומת תמך לשטח המוגבה מחוץ לחומה. ולדעתו הגובה גורם לזה שהיא ממש כעזרה לענין אכילת קדשי קדשים.
אך לענ"ד אין זו כוונת ר"ח, שהרי הוא אומר כך גם על עזרת נשים שאינה בגובה העזרה. בפשטות ר"ח בפסחים מתפרש כפי שכתבתי בדברי רש"י, אלא שבדבריו כלול גם פירוש לחיל שבפסוק. הוא אומר שהחיל באוקימתא הוא חומה שוה לקרקע העזרה, והוא כגון הבר שורא שבפסוק שקרוי חומה אבל הוא חוץ לחומה, כלומר שזה וזה קרויים חומה ואינם חומה. ובזבחים כוונתו רק לדין מיוחד גבי אכילת קדשי קדשים, המיוסד על הגמרא בזבחים נו ע"א: "והתניא: לשכות בנויות בחול ופתוחות לקדש, מנין שהכהנים נכנסין לשם ואוכלים שם קדשי קדשים ושירי מנחה? תלמוד לומר: בחצר אהל מועד יאכלוה, התורה ריבתה חצירות הרבה אצל אכילה אחת". ומפרש רבינו חננאל שכפי שריבו חצרות כאלו, מסתבר שהתרבו גם תחומי קדושה נוספים שנפרדים מהר הבית. וזה מה שכתב שהריבוי הוא גם לעזרת נשים ולחיל, כיון שגם הם כחצרות שהופרדו מהר הבית, ובכלל חצר אוהל מועד.
ה. דברי יב"מ על החיל: בענין טענת הרב אלקנה שאין להתחשב במה שבדברי יב"מ חסרה חצי אמה, כי י"ל שזה תוצאה של ריצוף הורדוס, לענ"ד בלאו הכי לא נראה מדבריו שיש כאן איזה משמעות לגובה. מכיון שבמזרח מבואר במשנה שהן שתים עשרה מדרגות, וגם נראה מיב"מ שלעזרת נשים היו עולים בגבהים אחרים, משמע שכל המספר הזה אינו בדוקא, והעיקר בענין זה הוא השטח עשר אמות שנאמר במפורש ביב"מ.
ו. קביעת הלכה לפי גובה הרמה: הרב אלקנה קובע הלכה למעשה בענין החיל על יסוד גובה משטח הרמה, ובדרום הוא אומר להחמיר בכל הרמה שמא היא תחום מקודש, למרות שגם הוא מסכים שמיב"מ מוכח ששם לא היה תחום כזה. לענ"ד התחום שיש לחוש בו בכל אופן אינו יכול להיות יותר ממה שמשמע מיב"מ, כיון שהוא עד ראיה. מדבריו משמע שגם בצפון אין להחמיר לתחום של כל הרמה, כי אחרת לא יחשב כל התחום של המקדש השני יחד עם עזרת נשים כתחום מרובע, שהוא תחום מלבני (כמבואר מדבריו בספר נגד אפיון הנ"ל).
על כן נראה שאין להסיק מגובה משטח הרמה עצמו על החיל, אלא יש להתייחס אך ורק לגובה הסלעים שיש בה, במידה שידוע לנו מה גובהם, כי גם לשיטתו גובה מפלס הרמה כיום נמוך במטר ממפלס עזרת כהנים, וזה גופא מוביל למסקנה שאין כל הכרח לקשר בין גובהה לחיל. בפשטות הגובה של הרמה נקבע על ידי מי שבנאה לפי גובה הסלע בכיפת הרוחות כדי ליצור משטח ישר גדול סביב הכיפה. סביר להניח שהוא מה שמוזכר בנסתרות דרשב"י על המלך השני של ישמעאל "וחוצב הר המוריה ועושה אותו מישור כולו". החציבה היא כנראה הריסת חלק ממפלס עזרת נשים והעברת עפר המילוי למישור הגדול שעשה בהר המוריה. הצורה שהוא יצר יכול להיות שהיא כדי לעשות דוגמא לעזרה ביחס למתחם כולו, כפי שכתב תלמיד הרמב"ן, אך אין ללמוד ממנה דבר.
עכ"פ לענ"ד ראוי להכריע בסוגיה זו בתיאור החיל במציאות על פי עדותו של עד הראיה יוסף בן מתתיהו. ולפי דבריו יתפרש מה שכתוב במשנה שתים עשרה מעלות היו שם, לענין זה שהקדושה היא רק באותן עשר אמות. וגם נראה שבצפון אין להחמיר יותר מ20 מטר, כדי שלא יצא המקום מכלל מלבן.
♦

כט.התאמת החיל לטופוגרפיה

לצורך בדיקת התאמת ענין החיל לטופוגרפיה נניח שמפלס ההיכל הוא ממש כגובה הצח'רה (אם כי עצם ההנחה הזו אינה הכרחית, והוא יכול להיות גם יותר גבוה, לפי מה שכתבתי שהיא קוצצה במערב).
לפי הנראה במפה שהצגתי לעיל ידוע על סלעים בצפון העזרה בשטח המקביל לעזרה בשני בורות מים המרוחקים בערך כ20-30 מטר מכותל הצפון של העזרה, ומקומם מול מזרח העזרה. במפה שהצגתי כאן בסוף המאמר מצויין שבבור אחד גובה הסלע 741 (בור מספר 34 במיספור של וורן), ובבור השני 740 מטר (בור מספר 2). ויש עוד סלע בבור מים (מספר 1) במרחק של כ-55 מטר מערבה כנגד מערב העזרה בגובה 739.6 מטר. הסלע שנמדד כ-45 מטר מצפון לקו הרוחב של הבורות האלו בגבול הרמה הוא 737.3 מטר. גם בדרום יש סלע סמוך למערב עזרת נשים בבור מספר 5 שגובהו כ-737 מטר, ומול מערב העזרה ובקרבת החומה באותו בור מים יש סלע באותו בור שגובהו 739 מטר. הסלעים שבצפון מערב הרמה או למרגלות הרמה במזרח אינם מלמדים דבר, כיון שהם אינם כנגד תחום העזרה אלא מערבה ומזרחה ממנה. וכבר כתבתי שלפי יב"מ משמע ששטח הר הבית לא יושר כמו שיושרו חלקים ב"מקדש השני" העליון.
התמונה המתקבלת אם מפלס ההיכל הוא 744.5 מטר כגובה הצח'רה, לפי אמה 51.7 ס"מ, שמפלס עזרת כהנים שפחות ממנה 6 אמות הוא 741.4 מטר - מעט פחות מגובה הרמה היום. לא ידוע על סלעים באיזור העזרה שמגיעים לגובה זה, ואיו כל קושי להניח שלמפלס זה הגיעו על ידי אדמה ומילוי, כפי שמשמע מיב"מ שהשטחים שסביב הפיסגה יושרו. בית המוקד היה בית גדול. במושגים של העזרה נראה ש20 מטר יחשב בהחלט לבית גדול. אם נניח שבית המוקד הגיע לאיזור בו נמצא הסלע בבור 34 בגובה 741 מטר, יש לומר שגם בית המוקד היה במפלס 741.4 מטר, וכך היה המפלס מצפון לעזרה לרוחב של כעשרים מטר. אם נרד ממנו ב5 מדרגות, שהן 2.5 אמות, לגובה מפלס החיל, נגיע ל- 740.1 מטר מעל גובה הסלע בבור 2, ומעל הסלע בבור 1 שגובהו 739.5 מטר. נרד למפלס הר הבית בשתים עשרה המדרגות, שהן 3.1 מטר, נגיע ל737 מטר, שהוא מעט פחות מגובה הסלע שנמצא בקצה הרמה 737.3 מטר. אין קושי להניח שבטווח של 40 מטר יש שיפוע של 30 ס"מ, ואם כן מפלס הר הבית בצפון היה 737.3 – 737 מטר.
באותו אופן נחשב בדרום, אלא ששם היו ארבע עשרה מדרגות שיורדות מהחיל. כך שנגיע למפלס הר הבית בדרום יותר נמוך - 736.5 מטר, עזרת נשים נמוכה מזה במדרגה אחת, לכן היא צ"ל 25 ס"מ פחות בגובה 736.25 מטר, והוא הגובה שחישבנו לפני כן לפי גובה הצח'רה בהפרש של 16 אמות.
הרב אלקנה ליאור מראה שמפלס הר הבית במערב היה קרוב ל738 מטר. אמנם לענ"ד לפי מדידת גובה הסלע ליד הכותל נראה ששם הסלעים הרבה יותר נמוכים, כפי שמצוייר במפה של וילסון המבואת בסוך דברי, אך נראה שבמערב עשו מבנים בתוך מילוי של אדמה טבעית או מיובאת, ויצרו כך את השטח ככל הנראה בימי הורדוס^[71]. הגובה של חלק הצפון של הר הבית במערב ברמה ומול הרמה, ששם הסלעים גבוהים יותר, חסר משמעות להלכה, כיון שמדובר בהר הבית שלא היה בו גובה שוה, כי משמע מדברי יב"מ בקדמוניות שרק לגבי המקדש השני, שהוא החלק העליון, נעשתה השוואת גבהים. על כן אין כל קושי לומר שהר הבית במערב היה קרוב ל738 מטר, בעוד שבדרום ובמזרח הוא מטר או שנים פחות. גם המים למקדש הגיעו ככל הנראה מאמת המים שנמאו שרידיה והיא נכנסת למתחם בשער וורן בגובה 738 מטר אל בורות המים שבדרום ושהם יותר נמוכים. המים יכלו להגיע לעזרה גם מבורות המים שמצפון לעזרה, שהם עמוקים מאוד. לאחר שתחתית הבור מתמלאת, אפשר לסתום את המקור לזרם המים, ולשפוך על זה מים שאובים או להמתין למי גשמים כפי רצונו.
נמצא שאין כל קושי טופוגרפי על מסורת הכיפה, ואין מקור מחז"ל ומיב"מ להגדיל את קדושת החיל מעבר לעשר אמות סביב העזרות ולכל היותר גם על המדרגות שבהן עולים אל החיל. הסורג אמנם הכיל כנראה תחום גדול יותר, אך מהמשנה שמזכירה את החיל ולא את הסורג, וגם נראה מהשוואתה לדברי יב"מ שממעטת מקדושת חיל גם את המדרגות אל החיל, משמע שהאיסור הוא רק בחיל עצמו. ולכל היותר איסור ממשי חל רק מהמקום שמתחיל לעלות אל החיל, כי כך משמע מכל דברי יב"מ שהמקדש השני ענינו במה שעולים אליו. וכן נראה ממה שציינתי לעיל שכתוב על שלטי האזהרה (מובא בספרו של הרב קורן בחצרות בית ה' עמ' 111) "איש נכרי לא ייכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש, ולחצר המוקפה. ומי שייתפס יתחייב בנפשו דינו למיתה". מה משמעות כפל המילים, "המחיצה המקיפה" ו"לחצר המוקפה"? נראה לי ש"חצר" הכוונה לתחום היותר פנימי, ומשמע שהאזהרה לגויים היתה מהסורג (המחיצה המקיפה), אבל למניעת טעות ששם כבר עיקר הקדושה ראו צורך להדגיש שעיקר החצר היא רק בתוך עצם החצר המוקפה על ידי הסורג, מפני שהחצר הוא תחום ניכר, רק שם נזהרו גם בדיני הטהרה.
♦

ל.המסקנה ההלכתית לגבי החיל והכתלים

לעיל הראיתי שלפי ההבנה הפשוטה בענין החיל מהגמרא בהתאמת הדברים לטופוגרפיה אין חיל מעבר לרמה בצפון, בדרום ובמערב. מה שלא פורש במשנה הוא תחום הקדושה של הכתלים, ותחום הקדושה של בית המוקד ולשכת הגזית שהיו בצפון העזרה. לגבי עובי הכתלים נוכל לומר שחז"ל סמכו על המשתמע מאליו מעצם התחום 135 אמה על 322, שתחום העזרות יחד עם הכתלים הוא 150 על 350 אמות, שכן כל המקדש הוא בכפולות של 50, ועכ"פ נראה שאין צורך להחמיר בתחום מעבר לזה, כי גם לא ברור בהלכה שעובי הכתלים התקדשו בקדושת העזרה, עכ"פ כשהם לא קיימים. מהכפתור ופרח הנ"ל משמע שהם לא התקדשו.
לגבי השטח שהיה מצפון לעזרה לצורך בית המוקד ולשכת הגזית. נראה שא"צ להחמיר יותר מעשרים מטר, כיון שיב"מ מדבר על כך שהמקום המקודש עם עזרת נשים הוא מלבני.
גם מצד כללי ההלכה של דבר מסופק אין צורך להחמיר ביותר מ10 אמות של חיל כתוספת על שרטוט העזרות שהצגתי לעיל בכל כיוון, ובתוספות כעשרים מטרים על הרמה בשביל בית המוקד, כיון שכל הענין לחוש לחיל בימינו שאין בנין לא קיים לפי הרדב"ז, וגם לפי הכפתור ופרח משמע שאין צורך בימינו לחוש לכתלים ולחיל. ובמשנה כתוב אך ורק "החיל עשר אמות", ולא הוזכר כל תחום אחר בענין החיל. על כן בחיל, שכל ענינו זה חומרה בדרבנן, יש לסמוך על המינימום המשתמע מהמשנה, מהגמרא ומיב"מ. בדבר שכול ענינו ספק דרבנן לא שייך לומר נחמיר ככל אפשרות שמועלית גם כשהיא נגד הסברה ונגד המשתמע מעד הראיה יב"מ, כי למעשה אם מחמירים אין לדבר סוף^[72].
ובסופו של דבר אין מי מהראשונים שעולה ממנו בבירור שצריך להרחיק יותר מ170 על 370 אמות^[73].
אמנם לא באתי בכל זה לומר שאפשר לעלות על הרמה, שזהו ודאי סייג ראוי בימינו שהמקומות לא מצויינים לא להתקרב מעבר לתחום מוגדר. ובלאו הכי המשטרה אינה מאפשרת לאדם דתי שלא בא כתייר לעלות על הרמה. אבל לגבי עזרת נשים לא החמירו לא לעבור כלל במזרח כיון שיש שם מקום אסור שאינו מגודר, כיון שבלאו הכי כל הענין של עזרת נשים הוא חומרה.
♦

לא.הגישה הכללית לכניסה להר הבית

לפי דברי הרב גורן בספרו הר הבית שיש לחוש לסברה שהצח'רה היא מקום המזבח, יוצא שהעולים להר בימינו במסלול שהמשטרה מאפשרת להיכנס בו נכנסים לתחומים אסורים במערב, ולפי דברי החוששים להרחבת החיל הם נכנסים לתחום אסור גם בצפון.
יש סוברים שעיקר השאלה בזה היא האם הכניסה גורמת למכשלות הלכתיים, או עשויה לגרום הכשלות כזו. אך מנגד יש הסבורים שגם אם יש מכשלות הלכתיים אי אפשר לאסור את המותר, ולא מוחים בעולים בהר שיכולים להיזהר להיכנס בלא מכשול בגלל חשיבות הנוכחות בהר מבחינה המצוה הציבורית הכללית שיש בזה, וסוברים שעכ"פ יש לעולים על מה לסמוך. לפי הבנתי כך היתה שיטת הרב גורן זצ"ל שלמרות שהוא כתב בספרו לחוש לשיטה שהצח'רה היא מקום המזבח, והתחום הנאסר לטמאי מת הוא מעבר לרמה בצפון בדרום ובמערב, וידוע שרוב העולים להר לא נוהגים כך, בכל זאת במכתב ששלח לעיתון הוא מוחה במי שאומר שאסור להיכנס למתחם ואומר "רוב רובו של הר הבית מותר בכניסה לכל הדעות, כאשר מקפידים לא להכנס לאזור כיפת הסלע". ונראה מדבריו שהוא נקט בעמדה זו מפני שלדעתו המצוה הציבורית לא להפקיר את הר הבית גוברת על החשש שאנשים נכנסים למקום אסור כאשר עכ"פ יש להם על מה לסמוך^[74].
עיקר מה שהרב גורן חשש לכתחילה לא להיכנס אלא לדרום נובע כנראה ממה שהבין את מסורת הכיפה שעיקרה על אבן השתיה בלבד, וכיון שבמקורות קדומים לא כתוב ענין זה שזה מקום קדש הקדשים נטה קו שאולי יש לנטות ממנה בעקבות הקשיים והראיות שהביא, והרב אלקנה מוסיף עליהם.
אך הראיתי שבמסורת הכיפה אצל הרדב"ז כלול גם שהכיפה מציינת את ההיכל ויש לזה יסוד במקומות קדומים, וגם נראה מהמקורות הקדומים שלא מדובר על סלע שהיה יסוד למזבח אלא במה שקרוי בפי כל אבן השתיה שהוא מה שהיה בקדש הקדשים, ויישבתי בתוך דברי את הראיות והקושיות שכתבו בזה. מי שבא להכריע באיזה מסורת אנו נוקטים מהאפשרויות שהצגתי בתחילת דברי, יעיין נא בכל מה שכתבתי כאן. דעתי נוטה שצריך לפסוק כאפשרות השלישית אלא שעכ"פ איני מתכוון לבא ולהכריע בענין זה, אלא רק להציג את הדברים שהתבררו לי בסוגיה זו. ועכ"פ כיון שהדעת נוטה לדברי הרדב"ז יש בזה חיזוק נוסף לקביעת האמה 51.7 ס"מ.
♦
לסיכום:
א. מקום בית המקדש המדוייק לא נשכח ולא נעלם על ידי הריסת אבן השתיה וחרישת ההיכל והיה ידוע לבני ארץ ישראל עד סמוך לכיבוש המוסלמי, ואף הקריבו קרבנות על המזבח בימי הפרסים סמוך לאותו כיבוש, כמבואר אצל הקליר.
ב. לפי הרבה מקורות (נסתרות דרשב"י, מסמך מהגניזה, אגרת חכמי ירושלים, ר' פתחיה מרגנשבורג, ומעדויות של נכרים), משמע שהיהודים שחיו עוד בזמן הקרבת הקרבנות סימנו למוסלמים את מקום המקדש שבתוכו נמצאת אבן השתיה, על ידי סימון שעשו לעומר כדי שידע היכן לחפש את האבן שממנה נברא העולם. על פי סימונם התגלה מקום קדש הקדשים והסלע. הגיוני שסימון זה היה סימון ההיכל מאה על מאה אמה וכך נודע לרבים מקום ההיכל, והמוסלמים בנו בנין על מקום ההיכל שהתגלה, והיהודים שראו שהם בונים את הכיפה על פי הסימון שהם סימנו העבירו במסורת הדורות את הידיעה שתחום ההיכל מצויין על ידי הכיפה.
מדברי הרמב"ם על הילוכו בבית ה' ברגש בבית הגדול והקדוש משמע שהוא הלך במה שנקרא בזמנו עזרה, שהיא הרמה, בשמירת מרחק מתאים מהכיפה. ומסתבר שלא היה מקל בזה ללא הידע ששמע מחכמי ארץ ישראל שהכיפה מציינת את מקום ההיכל. ותלמיד הרמב"ן נוקט כידיעה ודאית שבנין הכיפה הוא ממש על ההיכל במקומו המכוון ועל יסודותיו כפי המסורת.
והכפתור ופרח מתיר להיכנס למתחם ואומר שאפשר לאמוד בו בצורה מדוייקת את התחום האסור, ומעצם זה שנראה מדבריו שיכולים לדעת תחום מצומצם משמע שזה נכתב על סמך המסורת שהכיפה מציינת את ההיכל. ולכן גם היה ברור לו שאפשר בימינו לדעת את מקום המזבח.
ג. הרדב"ז מייסד את דבריו על המסורת לפי ההבנה הזו, אך הוא מסתפק אם מבנה הכיפה מציין את השטח של 100 על 100 שכולל את האולם, או את השטח של 84 על 70 שאינו כולל את האולם.
ד. אמנם ההסבר הזה למסמכים שמתארים כיצד הועברה המסורת הגיוני אך אינו מוכרח, אך עצם זה שהרדב"ז נוקט שכך היא המסורת מהווה רגלים לדבר לפרש כך. עכ"פ גם אם לא נקבל את המסורת כהבנת הרדב"ז כוודאי, משמע מהמקורות הקדומים שנמצא הסלע שהוא אבן השתיה שהיתה תחת קדש הקדשים ולא האבן שהיתה תחת המזבח, דכיון שבמשנה מדובר על אבן השתיה שהיתה בקדש הקדשים, מובן שעל זה הם מדברים. וכן נראה ממה שבפרקי דר"א ונסתרות דרשב"י מדובר על בניה במקום ההיכל ולא במקום העזרה.
ה. איני מקבל את הסברה שהעלה הרב סילבצקי שיש חשש שאבן השתיה שהיתה בקדש הקדשים אינה סלע, כי מהמקורות על גילוי הסלע שהוא אבן השתיה יש הכרח להסיק שאבן השתיה שהיתה בקדש הקדשים היא סלע. ובנוסף לזה כל העמדה של מקום ציר המקדש בצורה שונה מציר הצח'רה אינו תואם לתיאור יב"מ כעד ראיה שקדש הקדשים נמצא בפסגת ההר.
ו. בימינו אפשר למדוד מדידות מדויקות, ועל יסוד דברי הרדב"ז נראה מהן שהציון של מבנה הכיפה הוא שטח של 100 על 100 אמה של ההיכל. שטח זה מתגלה באמצעות הקפת הכיפה בריבוע לפי רוחות העולם, ועולה ממנו שהאמה היא 51.7 ס"מ בקירוב.
ז. אין סתירה למסורת זו ממסורת הכותל המערבי, שהוא מכתלי הר הבית. יש לזה תימוכין חזקים מאבני הענק שנמצאו בכותל המערבי שלרומאים לא היתה יכולת לבנות באבנים כאלו, והיא העדות שהשכינה שורה בישראל. שתי המסורות משלימות זו לזו, כיון שמדקדוק לשון המשנה נראה ש"הר הבית היה חמש מאות על חמש מאות אמה" פירושו שבמתחם הר הבית, שהוא מחנה לויה, צריכים להיות חמש מאות על חמש מאות אמה של הר, ולא חייבים להעמיד את החומה בדיוק בקצה של אותם חמש מאות אמה. ונראה שהעמידוה כצורת ההר כדי שתזכיר שזהו הר. גם השיעורים שכתב יב"מ מתאימים ומתפרשים יפה לפי הנחה זו. וכן משמע מדברי הרמב"ם בהלכה.
ח. דברי יב"מ בתיאור העזרה מבחוץ מלמדים אותנו להסיק מהמשנה שיש לחוש לתחום של חיל, אך ורק במידה של עשר אמות. די להוסיף למלבן העזרות עם הכתלים שגודלו ככל הנראה 150 על 350 אמות, 10 אמות לכל צד, ועוד כ20 מטר מצפון לעזרה על הרמה בשביל בית המוקד.
ט. אמנם למעשה, כדי שתהיה מחיצה מפסקת יש לחוש לא לעלות על כל הרמה, וכחומרה להוסיף להרחקה 70 מטר בציר מזרח מערב על 90 מטר בציר צפון דרום למרגלות הרמה המזרחית במקום המדרגות.
י. כל הדברים מסייעים למסורת, ממצאי טופוגרפיה, כתבי יב"מ וספרי הסטוריה, כולם מוכיחים שוב ושוב את נכונות המסורת. מה שחסר לעינינו הוא אך ורק המילוי בחלק מעזרת נשים שבאמצעותו יושר שטח עזרת נשים, כפי שמשמע מיב"מ, וכן חסר האוטם שהקיף את אבן השתיה, שאותו עקרו הרומאים.
יא. ההצעה שהציע הרב אלקנה ליאור להבנתי קשה מבחינה טופוגרפית הרבה יותר מהעמדה של המסורת, כי הוא נצרך לחדש מציאות של שן סלע באורך ארבעים מטר שנקצצה, ושהיא מעל סלע שמצאו תחתיה כיום שגובהם החיצוני נמוך ממנה ב9-10 מטר, וחלקים גדולים שהיה מעל הרמה וסביבותיה נעלמו. ההסברים שנתן לכל זה לפי הבנתי אינם מספקים.
יב. הראיתי שהבנת הרדב"ז היא שהמסורת מדורי דורות היא שהכיפה מציינת את ההיכל, והמקורות והטופוגרפיה מתפרשים היטב לפי דרכו. וכבר כתב אחד החכמים "מסורת שנמשכת מדורי דורות היא כבירור ברי ותקף מבחינה הלכתית, אך לנו מספיקה עדותו של הרדב"ז". ודעתי נוטה לפסוק כוותיה, אך דבר זה הוא נתון להכרעה בשיקול הדעת.
יג. מכל מקום כאשר הדיון הוא האם לחוש לשיטה שהצח'רה היא במקום המזבח יש לנו לנקוט לסמוך על המסורת שנמשכת מדורי דורות בבירור שהצח'רה היא אבן השתיה שהיתה במקום קדש הקדשים. ואין מקום לחשוש שהחיל חרג מתחום הרמה בצפון בדרום ובמערב. [ומצד ההנהגה הנכונה למעשה בכניסה להר הבית בכלל, הדבר מסור לגדולי הדור].
♦ ♦ ♦