אב"ד פינסק, בעל כתר כהונה
תשובה בענין צלית כבד ובשר ע"ג התנור, ובענין מליחה בקרבן פסח (בדברי הצל"ח)[2]
בשם ה' אור ליום ג' כ"ב כסליו תרנ"ט לפ"ק פינסק.כבוד הרב הג' החו"ב סוע"ה יראת ה' אוצרו לשם לתהילה מו"ה מרדכי נ"י ליכטינשטיין האבדק"ק סטאחאוור יצ"ו.
יהי שלום בחילו ובגבולו סלה.
אחרי תתי ברכת שלומו כמשפט ליראי ד' וחושבי שמו.
כבד שנצלה ע"ג נייר בסמיכות לתנור
היום הגיעני השאילתא דמעכ"ת בנידון הכבידים שנצלו על נייר בתנור סמוך אצל האש, עד שהנייר נשרף על פני כל סביביו כו'.וכאשר עיינתי היטב בדמות השאלה כדרך שכותב לי מעכ"ת, נשתוממתי כרגע בראותי עד כמה גברה אגרופה של עזות וחוצפה בעו"ה כי רבו עבדים המתפרצים כו', ושאלה כזו שכבר הורה בה חכם מעכ"ת כדת של תורה, עוד חזרה ונשאלה לפני גם בשינוי ובאופן אחר קצת, ולמען אחי ורעי אשר קרבת אלוקים ותורתו יחפצון, אמצא לי לחובה להודיע לכת"ר נגד זקני עמו כי יפה דן מעכ"ת, יפה הורה, ובעצם הענין כבר כל יקר ראתה עינו בספרי האחרונים המחמירים גם המקילים בדבר.
♦
א. צלו סמוך לאש
ובאמת באופן כזה שהי' סמוך להאש לא מזה דבר הפ"ת סי' ע"ג, ויש להתיר בפשיטות דנורא משאב שאיב וכו', וגדולה מזו הובא בספר עקרי דינים בדיני מליחה וכבוש סי' ז' ס"ק ל"ב, בשם השו"ת בעי חיי סי' קי"ז, שצידד להתיר לצלות בשר על גבי התנור ממש ולא חיישינן שיבלע הדם שנפלט ע"ג התנור, ומייתי לה מדברי רש"י פרק כיצד צולין (פסחים עה, א ד"ה אאש) שאף חום תנור, וגם גרוף וקטום שורף בגד, וישרף ג"כ הדם, אף כי יש איזה מהאחרונים המחמירים בדבר כמו הצל"ח ריש פ' כ"צ (פסחים עד, א) , ויעוי' בחוו"ד סי' ע"ו ס"ק א' שם, עכ"פ באופן כזה שכותב מעכ"ת שהי' סמוך להאש, פשיטא ופשיטא דמאן דמקל לא הפסיד, ומה גם בדם כבד שאינו אלא מדרבנן לדעת מרבית הפוסקים, ומצורף לזה דהוי דם שנצלה דהוי תרתי דרבנן, ובשל סופרים הולכים אחר המיקל וכגון דא א"צ לפנים.♦
ב. צליה באויר תנור
וצ"ע שבדברי הצל"ח ריש פ' כ"צ (שם) הנ"ל יש לנו הרהורי דברים בזה, מאי דמייתי ראי' מאסכלה שאינה מנוקבת, ואי לאו דהוי צלי מחמת ד"א (=דבר אחר) הוי שרי, ותיפוק לי' משום דמא, שאין מקום לדם לזוב וחוזר ונבלע בפסח, ומתחילה כתב דאיירי באופן שאינו נוגע באסכלה כגון שתלוי באויר האסכלה, וממילא יהי' סיוע מזה דלצלות בשר מיהת באויר התנור שרי. ואח"כ חזר מזה וכתב דמיירי שכבר נמלח הבשר כדינו, אלא שהוא מסתפק בדבר אי שרי למלוח את הפסח, משום דמליח הרי הוא כרותח דצלי, והוי צלי מחמת ד"א, ורמז גם לדברי התוס' ד"ה כבולעו כו', עד שעמד להעיר עליהם מאין פשיטא להו לבעלי התוס' הא מילתא דשרי למלוח את הפסח, יעוי' דבריו באורך שם.♦
ג. מליחת קרבן פסח
ולפי דרכינו אמרנו להביא ראי' מפורשת, מהא דאיתא בירושלמי פכ"צ ה"ב על המשנה אין צולין את הפסח לא בשפוד ולא באסכלה, ואמרו בגמ' עלה, צלי כל דבר, עכ"ל הירושלמי. יעויי"ש. ומדחשיב בהדייהו צלי קדר, והוא הנצלה בתוך הקדירה ע"י שומן הבשר הנפלט ממנו כפי שכתב רש"י פסחים מ"א ובהא בוודאי פשיטא דאסור משום דמא שנבלע בתוך הפסח, אף דהתם אקרא קאי והוי דם שבשלו, מ"מ לדעת כמה מהפוסקים רש"י והרמב"ם ויתר הראשונים אית להו דגם דם שבישלו הוי דאורייתא, ואנו אין לנו אלא דאיירי שכבר יצא הבשר מתורת דם ע"י שנמלח מתחילה כדינו, והיא ראי' מחוורת לספיקו של הצל"ח הנ"ל דאין שום אסור במליחה בפסח כדברי התוס' הנ"ל.♦
ד. מליחת בשר עדיין אינו מכשיר את הבשר לאכילה
ובעיקר הדבר לפי שיקול דעת הישרה, אין אני רואה שום התחלה לחקירה זו של הצל"ח הנ"ל, שמלבד דפשטות המקרא שממעט צלי מחמת דבר אחר, איננו מדבר רק במהות הצלי שצולין אותו שיהא ראוי לאכילה, שעל זה הקפידה התורה שלא תאכל כי אם צלי אש, ולא שאכשר לאכילה ע"י צלי מחמת ד"א, אבל במליחה שהוא רק להוציא דמו, אף שהוא כרותח דצלי מ"מ הא אינו מכשירו לאכילה ולא מזה דברה התורה, ויש לתת עוד סמוכין לדבר זה מדברי התוס' פסחים (עו, א) ד"ה אלא למ"ד תתאה גבר שכתבו: "ולר"ת נראה דגרס ליה שפיר, דע"כ מיירי כגון שהרוטב לא נצלה כל צורכו והו"ל אברנים, דבנצלה כל צורכו לא הוה תו מפסיל משום צלי מחמת דבר אחר, וצלאו ואחר כך בישלו דאסור היינו דוקא במים משום ריבויי' דובשל מבושל מכל מקום, כדאמר בסוף כל שעה (לעיל דף מא, א), אבל בדבר אחר לא", עכ"ל יעוי"ש.♦
ה. בישול אחר צליה בקרבן פסח
ודברי התוס' לפום ריהטא אינם מובנים למאי הוצרכו למימר מצד גזה"כ דבשל מבושל, ותיפוק לי' דבצלייה שאני, דמאחר שנצלה כל צרכו תו אין לאסור אם נצלה אח"כ מחמת ד"א, דאין צלי אחר צלי, וכמו בשבת דנפסק להלכה דאין צלי אחר צלי אליבא דכולהו, ודבר שנצלה מותר ליתן אצל האש אפילו נצטנן, אבל בבישול אחר הצלייה לחד דעה אסור, יעוי' בשו"ע או"ח סי' שי"ח סעיף ה' ובמג"א ס"ק י"ז שם, ובישול אחר צליה שאסור בשבת ג"כ מדין פסח אנו למדין זאת יעוי' בט"ז ס"ק ו' ובבהגר"א ס"ק ט"ו שם.אלא שלפי ראות עיקר כוונת התוס' דאף אם הי' במציאות הדין דיש צלי' אחר צלי' בכל מקום, בכ"ז גבי פסח לא הי' מחייב תו בנצלה מחמת ד"א לאחר שנצלה כל צרכו, לפי שרצון התורה הוא רק על צלי כזה המכשירו לאכילה ע"י צלייתו, כמו שהקפיד הכתוב לא תאכלנו כי אם צלי אש, אבל משכבר נצלה כל צרכו משהוכשר לאכילה ע"י אותה צלי', תו לא איכפת לן מה שנצלה אח"כ ע"י ד"א, שהצלי' שאח"כ איננו מכשירתו לאכילה ולא כלום, ומשום זה הוא דהי' קשה להו דא"כ מאיזה צד נאסור צלאו ואח"כ בשלו, נהי דמקרי בישול אחר צלי' לגבי שבת ולכל מילי, אבל מ"מ לא ע"י בישול הזה הוכשר לאכילה, ולפיכך כתבו מה שכתבו, דמצד גזה"כ הוא ובשל מבושל במים מ"מ, יעוי' דבריהם היטב, ודון מזה גם גבי מליחת הפסח שאיננה באה להכשירו לאכילה, אינו עומד בסוג זה לאוסרו משום צלי מחמת ד"א כלל וכלל כמובן.
♦
ו. מליח כרותח ולא כמבשל
ובר מן דין כל עיקרא דמילתא דמליח הוי כרותח דצלי הוא כמעט דבר המוסכם לכל שאיננו נקרא כצלי אש בפועל רק שדינו כרותח להפליט ולהבליע ויעו'י בפמ"ג או"ח סי' שי"ח הנ"ל במשבצות ס"ק ו' יעוי"ש, ומפורש דבר זה ביותר בר"ן ע"ז בפרק השוכר את הפועל (לח, ב מדפה"ר) באותה שמועה (ע"ז עד, ב): דרש רבא נעוה[3] ארתחו, מה שמביא בשם הרמב"ן שכתב בזה"ל: "והרמב"ן ז"ל הביא עוד ראי', שאפילו כלי שני הוא בולע מחום שאינו מספיק לבישול, דבפ' כל הבשר (קיא, ב) אמרינן דקדירה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח, משום דמליח הרי הוא כרותח, ואף על פי שאין במלח משום מבשל לגבי שבת, ואפילו כדבעי לה לאורתא כדאיתא פ' כלל גדול (שבת עה, ב)", עכ"ל.וכוונת הרמב"ן הוא כפשוטו דמליח בוודאי אינו מקרי צלי או בישול מממש, רק שיפה כחה להפליט ולהבליע, ואף הר"ן שדחה לראייתו דבפ' כלל גדול לא דיבר רק מדין מעבד, אבל לענין בישול לא שמענו.
בוודאי דהר"ן אינו חולק על עצם הדין ולומר דיהי' איסור בישול בשבת ע"י מליחה, בלתי רק שהוא עומד ומתמה דבפ' כלל גדול אינו ראי' לדין זה, יעויי"ש. ולפלא כי הצל"ח בשמעתין רמז ג"כ מדין מליחה בשבת דפטור, וכתב לה מדעתי' דנפשי' משום דמלאכת שבת בעינן דומיא דמשכן ואינו מחוייב אלא בתולדת האור, ולא שם לבו כרגע לדברי הרמב"ן והר"ן הנ"ל.
♦
ז. מליח כרותח בנוזלים (ציר צלול, יין, דם)
ובדרך זה אמרנו לסתור דברי החוו"ד סי' צ"א ס"ק ט' לענין ציר קודם שיעור מליחה, מביא בשם הרשב"א שהציר הנוטף דווקא חשוב רותח, משמע דגוף הבשר לא חשיב רותח, והחוו"ד הוסיף להביא ראי' לזה ממנחות כ"א (ע"א) דקפריך התם למה לי למעוטי קרא דם ממליחה, הא כיון שמלחו בטלו מתורת דם כדין דם שבשלו, ואם נאמר דבשר חשיב רותח ג"כ קודם שיעור מליחה, תקשה לן ממליחת איברים, הא איברים וודאי בעי מליחה, ומליחה הרי הוא כרותח דצלי, ואברים שצלאן והעלן אין בהם משום ריח ניחוח (יעוי' זבחים מ"ו ב'), ומוכח מזה שגוף הבשר אינו נחשב רותח אליבא דכו"ע, רק גבי ציר שדבר צלול הוא פועל [ב]כח המלח, יעוי"ש.וזה מאז עמדתי על דברי החוו"ד הנ"ל אכתי מה יענה לענין יין הבא בפ"ע, דפסק הרמב"ם פט"ז מהל' מעה"ק הל' י"ד דטעון מלח ויעוי' בכ"מ שם, והרי כיון שמלחו הוי לי' כמבושל, ויין מבושל פסול לנסכים כמבואר [ב]מנחות פ"ו (ע"ב) שם, וביין שהוא צלול לא שייך תירוץ...
אלא שאמת הברור דאף דמליח הוא כרותח דצלי, להבליע ולהפליט, מ"מ אין זה בגדר צלי ממש, עד שיהא נחשב ע"י מליחה כדין אברים שצלאן והעלן כו'. [ובאמת כי [ב]מנחות כ"א מייתי שם דרך אגב האי מימרא דאברים שצלאן והעלן, והרואה יראה כי אין לה שום קישור ושייכות כלל לקושיית הגמ' שם, וצ"ע ומדובר אצלי במק"א].
ובדם שמלחו שאין עובר עליו (מנחות שם), אינו משום דהוי כמבושל ממש, רק לפי שמפיג טעמו ונשתנה כמו שכתב הפמ"ג בפתיחה להלכות מליחה בהגהה שם.
ולפי האמור אין מקום לחקירת צל"ח מדין מליחה גבי פסח, והא דאין צולין את הפסח על גבי אסכלה מצי איירי כפשוטו בשכבר נמלח להוציא דמו, ואין מחפצי להאריך יותר מדאי בענין זה באשר איננו נוגע כ"כ לגוף שאלה שבנידן דידן, [ו]לפי מה שכותב מעכ"ת בלא"ה יש להתירה גם לדעת המחמירין כאמור למעלה.
♦
ח. נצלה במקום שאין הדם יכול לזוב
כל מה שכתב מעכ"ת דבכבד שנצלה אף במקום שאין הדם יכול לזוב, יש להתיר משום דפולטת ואינה בולעת, ורק בבישול אסור משום החשש דשליקה, יפה כתב כת"ר בזה, ואף שדעת הצ"צ סי' קכ"א לאסור בכבד שנשרה במים מעל"ע מצד כבוש, כבר חלקו עליו כל גדולי האחרונים, הבאר עשק ושער אפרים ופר"ח שכולם התירו בפשיטות כפי המוזכר בבית לחם יהודה סי' ע"ג ס"ק ו' שם, וכמו כן בצלי' יש להתיר מהאי טעמא, והחשש דפירש ממקום למקום ליתא גבי כבד שהוא כולו דם ואינו אסור רק בפירש לחוץ, ולא בפירש ממקום למקום כמו שכתב הפלתי ובחוו"ד סי' ע"כ ס"ק ד', עיי"ש.♦
ט. שלוק וכבוש מי עדיף
ויש להאריך עוד עפ"י דברי הגר"א בביאורו [יו"ד] סי' ע"ג [ס"ק י"ב] שהגירסא שלו [ר"י בנו של] ריב"ב אומר מבושלת אוסרת ונאסרת [ולא מתובלת], משום זה אסרו בבישול ולא משום שליקה, דשלקו גרוע גם מכבוש כמו שאומר בירושלמי (תרומות י, ו): לית כאן נכבשין, אלא נשלקים, ויעוי' להגר"א בשנות אליהו פ"י מתרומות משנה י"א שם, ואיכא למימר דרק מבושלת אוסרת ונאסרת ולא צלי' והביאור הגר"א אינו כעת ת"י (=תחת ידי) לעיין בו.ובעצם שיטת הגר"א יש להעיר לפום ריהטא, מהא דמבואר בירושלמי פסחים פ' כ"ש הל' ה' על משנתנו: ואלו ירקות שאדם יוצא יד"ח בהם בפסח כו', אבל לא שלוקין ולא כבושים, אלא מבושלים. ואמר עלה בירושלמי: "ר' חייה בשם ר' יוחנן, זית כבוש אומר עליו בורא פרי העץ, ר' בנימין בר יפת בשם ר' יוחנן, ירק שלוק אומר עליו שהכל נהיה בדברו, א"ר שמואל בר רב יצחק מתניתא מסייעה לר' בנימין בר יפת כו'". ולדעת הגר"א ז"ל תקשה, הא כבוש עדיף משלוק כמו שאמר ר"י בעצמו בירושלמי תרומות לית כאן נכבשין אלא שלוקין, ומכיון דסובר ר"י דירק שלוק אומר שנה"ב (=שהכל נהיה בדברו), משום דאשתני במילתי', מכש"כ כבוש ואמאי הוא אומר בזית כבוש מברכין עליו בפה"ע.
מיהו לפי מסקנת הירושלמי ניחא זה כדמסיק, ולא פליגין, זית ע"י שדרכו לאכול חי, אפילו כבוש בעינו הוא, ירק כיון ששלקו נשתנה, אבל לפי הס"ד מוכרחין אנו לומר דאמוראי נינהו אליבא דר"י, והוא דחוק וצ"ע, ויעוי' עוד בירושלמי נדרים ריש פ' הנודר מן המבושל ובמה"פ (=ובמראה הפנים) שם.
הארכתי קצת באותו ענין למען הראות חבתי למעכ"ת כי ה' עמו שהלכה כמותו, וה' הטוב ירום קרנו בכבוד ויגער בכל הקמים עליו לרעה, ושפת אמת תכון לעד, יעלה ויצליח כנפשו.
♦ ♦ ♦