ראש ישיבת פוניבז'
חורבן המקדש - חסרון הקדושה[2]
אנו עומדים בימי בין המצרים, שנוהגים בהם אבלות על חורבן בית המקדש. יש דיני אבלות בתשעה באב, וגם בתשעת הימים, מראש חודש אב ממעטים בשמחה, וכן בבין המצרים יש מנהגי אבלות.ונתבונן על מה אנו מתאבלים ומצטערים, הנה בחורבן בית המקדש חסרנו כמה מצוות, ועשו לי מקדש, ומצוות הקרבנות, אבל בדרך כלל בכל המצוות אם יש איזה אונס שלא יכולים לקיים את המצוה, אמנם מצטערים על חסרון המצוה, אבל לא מתאבלים עד כדי כך, ומה נשתנה חורבן בית המקדש שנוהגים אבלות מיוחדת.
והענין בזה, כי בית המקדש אינו רק מצוה בעלמא, אלא הוא מקום השראת השכינה שהשפיע קדושה על כל העולם כולו, כמו שאמרו (מנחות פו, ב) שהיו בו "חלוני שקופים אטומים". היינו כי בדרך העולם נבנים הבתים באופן שייכנס האור פנימה, ואילו בבית המקדש החלק הצר שבחלון היה מבפנים, והחלק הרחב היה כלפי חוץ להוציא אורה לעולם, והיה האור יוצא מבית המקדש ומאיר לכל העולם. ובילקוט מלכים (רמז קפ"ב) הובא על זה הפסוק "והארץ האירה מכבודו" ואין כבוד אלא בית המקדש שנאמר כיסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו, והאור הזה הוא שפע של קדושה והכרת האמת, אור התורה והמצוות, שהושפע מבית המקדש לכל העולם.
ובספר החינוך (מצוה צה) כתב בביאור שרשי המצוה של ועשו לי מקדש, שציוונו השם יתברך לקבוע מקום שיהיה טהור ונקי בתכלית הנקיות "לטהר שם מחשבות בני איש ולתקן לבבם אליו בו", היינו שבית המקדש השפיע טהרת המחשבה ותיקון הלב.
עיקר מעלת האדם היא בלב, וכל הקדושה והטומאה תלויים בלב, ובית המקדש השפיע על כל אחד שיהיה לב טהור וקדוש.
ומיום שחרב בית המקדש חסרה השפעת הקדושה, כמו שאמרו חז"ל (ב"ב יב, א) מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים. היינו שלאחר חורבן בית המקדש כבר אין נבואה, כי נבואה זה ענין של שייכות לקדושה וקרבת אלוקים, ומאז שחרב בית המקדש בטלה השפעת הקדושה ולא שייך לקבל נבואה. ואפילו בזמן בית שני שהייתה קדושה, זה היה פחות מבית ראשון, וכדאיתא ביומא דף כ"א שבית שני חסרו בו חמישה דברים, וכבר לא הייתה נבואה.
ועוד אמרו (ברכות לב, ב) מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, תפילה היא עבודה שבלב שמקדשת את האדם ומקרבת את לבו להקב"ה, וכיון שננעלו שערי תפילה כבר אין התפילה משפיעה קרבת אלוקים כפי שהיה בזמן בית המקדש. וכדאיתא בהמשך הגמרא שם: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים. יש חומת ברזל שמפסיקה את הקדושה, וכבר אין שייכות לקדושה ולקרבת אלוקים כפי שהיה פעם.
עוד אמרו (עירובין יח, ב) מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות שנאמר כל הנשמה תהלל קה. היינו שפסקו מלהשתמש בשם המפורש, ומשתמשים רק בשם של שתי אותיות. וגם ענין זה הוא מחמת חסרון השפעת הקדושה, שבלי בית המקדש אין השם שלם ואין הכיסא שלם, וחסרה הקדושה בעולם.
ועוד אמרו (סוטה מח, א) מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה ולא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות, היינו שכל העולם השתנה, ולא רק ההשפעה הרוחנית חסרה, אלא גם בגשמיות חסרים הרבה דברים, וכל העולם הוא עולם אחר.
ואמרו (ברכות ג, א) שמיום שחרב בית המקדש הקב"ה בוכה בכל יום ואומר מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. היינו כמו אב ובנים שיושבים יחד ליד השולחן, ומרגישים הרגשה נעימה של משפחה – כזו הרגשה של קרבת אלוקים הייתה בזמן בית המקדש, ומאז החורבן אנו כבנים שהתרחקו וגלו מעל שולחן אביהם, שזה דבר כואב ומצער מאד! אבל אנחנו לא מרגישים את זה, כי ההרגשים שלנו נחלשו מאד, ההרגשים ששייכים לקדושה ולשלמות נחלשו, ורחוקים אנו מהרגשים כאלה.
♦
להרגיש ולזכור את החיסרון
ובמשנה ברורה (סימן תקנ"א סק"ג) הביא בשם האר"י שבימי בין המצרים יש לבכות בכל יום כחצי שעה על חורבן בית המקדש. אמנם אם לא כואב לא בוכים, ואפשר רק לעשות הצגה כעין בכייה, אבל לא זו המצוה, אלא צריכים להרגיש את הכאב, להתבונן ולשים על לב, עד שממילא באים לידי בכייה. וכך היו ההרגשים בדורות הקודמים, אבל במשך הזמן הייתה ירידת הדורות, ירידה בהרגשים.ורואים את הירידה גם בהלכות האבלות, שמעיקר הדין האבלות היא רק בתשעה באב, וכן משנכנס אב ממעטין בשמחה, ובשבוע שחל בו תשעה באב אסורים לספר ולכבס, זוהי כל האבלות מדינא דגמרא. אבל אחר כך הוסיפו עוד מנהגים, וכפי שאנו נוהגים, שלא להסתפר כבר משבעה עשר בתמוז, וכן שלא לעשות שמחת נישואין בימים אלו [כיון שהתחלת החורבן היה בי"ז בתמוז שהובקעה העיר, ואמנם עדיין לא חרב בית המקדש, אבל התחיל החורבן של ירושלים, וכבר יש סיבה להצטער]. ובזמן הגמרא והגאונים לא היה צורך במנהגים נוספים אלו, כי גם בלי זה היו זוכרים ומרגישים את החורבן, רק מאוחר יותר נחלשו ההרגשים, והוצרכו להוסיף מנהגים.
וכן מה שאומרים בסעודה על נהרות בבל, ובשבת אומרים שיר המעלות, הענין בזה לזכור את החורבן, ולא לשכוח את מה שחסר, וכפי שמזכירים בעל נהרות בבל "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". וכתב המשנה ברורה (סימן א' סקי"א) כי העיקר שיידע מה קאמר, ואחר כוונת הלב הם הדברים. היינו שלא לומר פסוקים סתם בלי התבוננות, אלא העיקר הוא כוונת הלב, לזכור את החורבן, ולא להסיח דעת ממה שחסר, זהו הטעם שתיקנו לומר את המזמורים.
והכרתי יהודים מהדור הקודם, שבבין המצרים כשהיו מגיעים בתפילה למילה "ירושלים" היו אומרים בקול בוכים, כי זכרון החורבן היה מעורר אותם לבכייה. וידועות גם עובדות מגדולי עולם. המהרי"ל דיסקין היה גר בירושלים סמוך לכותל המערבי, ואף על פי כן לא הלך לכותל, מפני שחשש שלא יחזיק מעמד כשיגיע לשם. וכן ידוע שהחזון איש היה פעם בכותל, ואחר כך במשך שבועיים היה חולה עד שחזר לכוחותיו. עד כדי כך היה רושם הכאב והצער שזה עורר לו!
אלו היו ההרגשים של אנשים גדולים, שידעו מה זה קדושה, ומה זה בית המקדש, ואנו לדאבוננו רחוקים מזה, לכן אנו צריכים לעשות כל מיני מנהגים של אבלות שיזכירו לנו את החורבן.
♦
החטאים גרמו לסילוק הקדושה
והנה בנפש החיים (שער א' פ"ד) הביא מדברי חז"ל כי כמו שיש בית המקדש של מטה, יש גם בית המקדש של מעלה, ששם יש מלאכים, והוא מקום מקודש ביותר שאין לנו מושג מהו, ובית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה – היינו שבית המקדש של מטה מקבל את ההשפעה מבית המקדש של מעלה.על ידי זה שהיו עושים בבית המקדש של מטה את כל העבודות בזמן שבית המקדש היה קיים, זה היה משפיע קדושה בבית המקדש של מעלה, ומשם היה חוזר ומשפיע קדושה למטה.
ועוד הביא בנפש החיים שם מה שכתוב בזוהר, שצורת גוף האדם מכוונת כנגד בית המקדש, והלב מכוון כנגד בית קדשי הקדשים, שזהו המקום המקודש ביותר לפני ולפנים. ואם לב האדם הוא בשלמות כמו שצריך להיות, עם מחשבות טובות וקדושות, הרי הוא קדוש בבחינת קודש קדשים, ומשפיע קדושה גם על בית המקדש.
מצד אחד בית המקדש משפיע קדושה על הלב, כמו שכתב בספר החינוך "לטהר מחשבות בני איש ולתקן לבבם", היינו שבית המקדש השפיע קדושה על המחשבות והלב. ומאידך גם המחשבות והלב השפיעו קדושה על בית המקדש, והוסיפו בו קדושה.
וחורבן בית המקדש נגרם על ידי החטאים, שהחטאים הוציאו את הקדושה מהלב, ומחמת זה נסתלקה הקדושה מבית המקדש.
כל חטא ועוון שבלב, כגון כעס ותאוות רעות, ושאר חטאים שבלב המנוגדים לחובות הלבבות, הרי זה מטמא את הלב ומטמא את המקדש העליון. וכל מה שהצליחו נבוכדנצר וטיטוס להחריב את בית המקדש, זהו מפני שהקדושה כבר לא הייתה קיימת, כי החטאים פגמו וטימאו את המקדש העליון המכוון כנגד בית המקדש של מטה, וכבר לא היו זכויות לקבל השפעה של קדושה מבית המקדש.
♦
החורבן נמשך בחטאינו
ובתפילת והוא רחום אנו אומרים את הפסוק בדניאל: "כי בחטאינו ובעוונות אבותינו ירושלים ועמך לחרפה לכל סביבותינו". היינו שהחורבן הוא גם מחמת חטאינו, ואמנם עוונות אבותינו הם שגרמו את החורבן, אבל מה שהחורבן נמשך עכשיו, זה בגלל חטאינו. ואם אנחנו היינו חוזרים בתשובה ומתקנים את החטאים שגרמו לחורבן, כבר היה נבנה בית המקדש, ולא היה נמשך החורבן.וזה הביאור במה שאמרו (ירושלמי יומא א, א) כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו הוא החריבו. היינו שהדור אשם במה שאין בית המקדש, כי אם היו חוזרים בתשובה ומתקנים את החטאים כבר היה נבנה בית המקדש, וכל מה שהחורבן נמשך זה מפני שהדור ממשיכים באותם החטאים שגרמו לחורבן בית המקדש.
ובזה יש לפרש מה שאמרו (ברכות ו, ב) כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים. וצריך ביאור מדוע נחשב כאילו בנה, וכיצד הוא בונה בזה? ויש לבאר, שהרי הענין לשמח חתן וכלה מבואר ברמב"ם (הלכות אבל יד, א) שהוא מצד מידות טובות, והוא בכלל ואהבת לרעך כמוך, עיין שם. וכל הנהגה של מידות טובות הרי זה תיקון חטא החורבן, כי בית המקדש חרב מחמת שנאת חינם ומידות רעות, והתיקון לזה הוא אהבת הבריות ומידות טובות.
לכן מי שמשמח חתן וכלה, אם הוא עוסק בזה מתוך מידות טובות, הרי הוא מתקן חטא החורבן ובונה חורבות ירושלים. אמנם זו רק "אחת" מחורבות ירושלים, ויש עוד חורבות שלא נבנו, כי יש אחרים שמתנהגים במידות רעות וגורמים להמשך החורבן, אבל הוא אינו אשם בזה, ומצידו כבר יש תיקון חטא החורבן.
ועוד מצינו שאמרו (ב"מ ל, ב) לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין. אמנם לפנים משורת הדין זה מידת חסידות, אבל יש אופנים שגם לפנים משורת הדין זה חמור מאד, כמו שכתב בשערי תשובה (ג, יג) "ויש בענין זה דרכים רבות אשר תהיה בהן המצוה הזאת מן החמורות, הכל לפי ענין הדין", ומחמת אופנים חמורים אלו נגרם חורבן בית המקדש.
♦
ארבע אמות של הלכה
ונתבונן מה אנחנו חייבים כעת, וכיצד אנו יכולים לתקן את החורבן. הנה אמרו חז"ל (ברכות ו, ב) מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. וצריך ביאור, וכי אין בעולם שום דבר אחר חוץ מארבע אמות של הלכה, ומהו שאמרו שזהו הדבר היחידי שיש להקב"ה בעולמו.וביאר בזה הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות סדר זרעים, שכוונת הגמרא לומר מה היא "התכלית" שבשבילה ברא הקב"ה את עולמו, כי כל דבר יש לו תכלית ומטרה, ומה היא התכלית בבריאת העולם, לצורך מה נברא העולם ומדוע העולם קיים? על זה אמרו שתכלית הבריאה הוא עסק התורה בארבע אמות של הלכה, וכל העולם נברא לשמש את האדם השלם שיוכל לעסוק בתורה, ובזכותו העולם קיים.
ואמרו מיום שחרב בית המקדש וכו', כי כל זמן שהיה בית המקדש קיים, היו צריכים את העולם גם בשביל בית המקדש, שהוא מקום השראת השכינה בתחתונים כמו שכתוב ושכנתי בתוכם, ואם לא יהיה עולם לא יהיה בית המקדש, אבל מיום שחרב בית המקדש כל הצורך בקיום העולם הוא רק בשביל ארבע אמות של הלכה.
♦
תורה כבית המקדש
וכשעוסקים בתורה בארבע אמות של הלכה, הרי זה כמו בית המקדש, שהשכינה שורה שם, כמו שאמרו (אבות ג, ו) עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם וכו' ומנין אפילו אחד שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, וענין השראת השכינה הוא השפעת הקדושה שזוכים בעסק התורה.ונמצא כי בכל מקום שיש ארבע אמות של הלכה ועוסקים בתורה הרי זה כמו בית המקדש, שמשפיע שפע של קדושה על כל העולם, וכל העולם מקבל תיקון מכוח אלו שעוסקים בתורה.
וזהו מה שכתב החזון איש באיגרת (ח"ג סב) כי במקום שיש בעל תורה אמיתי – השפעתו ניכרת. ולא הזכיר בדבריו גאון או צדיק או חסיד, רק בעל תורה אמיתי, שעוסק בתורה ומקיים כל דיני התורה, אפילו שאינו עושה שום "תעמולה" ופעילות, עצם הדבר שהוא יושב ועוסק בתורה ומתנהג על פי התורה, זה משפיע על כל הסביבה. וגם במקומות הרחוקים שלא רואים את השפעתו בגלוי, יש השפעה נסתרת, שהוא משפיע על הרחוקים בפנימיות הלב.
ובודאי שכל מה שרואים בזמנינו שהרבה חוזרים בתשובה, זהו מכוח השפעתם של בעלי התורה האמיתיים שעוסקים בתורה, בפרט אחרי השואה היו יחידים שעסקו בתורה במסירות נפש, והשפיעו השפעה גדולה הנמשכת, וגם היום יש הרבה שעוסקים בתורה מתוך הדחק עם קשיים, ומשפיעים השפעה של קדושה בכל העולם.
וזה הביאור במה שאמרו חז"ל (איכה רבה א, לז) קשה סילוקן של צדיקים יותר מחורבן בית המקדש. והיינו מפני שצדיקים הם בעלי תורה אמיתיים המשפיעים קדושה בכל העולם, ובזכות ההשפעה שלהם יש תקווה שיתוקנו כל החטאים ויחזור וייבנה בית המקדש, ובסילוקו של צדיק חסר מה שיחזיר את בית המקדש.
♦
עסק התורה כקרבנות
ולכן מצינו שאמרו חז"ל במעלת עסק התורה (מנחות קי, א) תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום מעלה אני עליהם כאילו מקטירים ומגישים לשמי. והיינו שעסק התורה הוא כמו קרבנות, וכמו שהקרבנות הם ריח ניחוח לה' – נחת רוח לפניו, כך גם תלמידי חכמים העוסקים בתורה "בכל מקום", היינו בכל מצב ובכל זמן תמיד עוסקים בתורה ודבוקים בתורה, זה נחשב כמו קרבנות.ועוד אמרו בגמרא שם, שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות, מאי בלילות? אמר רבי יוחנן אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה מעלה עליהם הכתוב כאילו עוסקים בעבודה. "עוסקים בתורה בלילה" היינו בלי בטלה, כי ביום ודאי שעוסקים בתורה, אבל גם בלילה, אם עוסקים בתורה בלי בטלה, זה נחשב כמו שעוסקים בעבודת בית המקדש.
ועוד אמרו שם: תלמידי חכמים העסוקים בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם. היינו שנחשב שיש להם בית המקדש, כי הם משפיעים את הקדושה של בית המקדש, והם כמו שנמצאים בבית המקדש, ובונים את בית המקדש.
ועוד שם: אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם, ורבא אמר כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם, והיינו שלא רק שעסק התורה נחשב כקרבנות, אלא מי שעוסק בתורה גם אינו זקוק לקרבנות, ואינו צריך לא חטאת ולא אשם, מפני שעסק התורה מכפר על החטאים שעשה.
♦ ♦ ♦