בני ברק
עובדות והנהגות ממרן הגרי"ג אדלשטיין זיע"א
דברי פתיחה
נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש, ונסתלקה העטרה ונוטל אדוננו מעל ראשנו, ה"ה מרן רבינו ראש הישיבה זיע"א, מתוך הרבצת תורה מושלמת ועבודת ה' תמימה עד נשמתו האחרונה, לאחר אריכות ימים ושנים מופלגים למעלה ממאה שנות התמסרות לכל תפקידיו. ומשמיא קזכו ליה שיוכל להמשיך בתפקידיו בלא הפסק כלל עד רגעי חייו האחרונים, וכפי שהאריכו הרבה בכל ההספדים. ולא באו כאן הדברים לשם הספד או לשם העמדת קו לדמותו, כי אי אפשר כלל לפרטם כי רבים מאד הם, ובפרט שזכיתי להיות רק מקטני תלמידיו, אלא רק להעלאת זכרונות משנים שזכיתי להסתופף הרבה בצילו משנת תשנ"ט, בערך כ-ח' שנים. ומיגו דאזכה לנפשאי אזכה גם לאחריני, ואם יהיה מכך חיזוק למאן דהוא ודאי יגרום נחת רוח מרובה ועילוי נשמה לרבינו זיע"א, שלימוד התורה והמוסר היו משאת חייו.ומ"מ מיותר לציין שאין למדין הלכה מפי מעשה, וכלל וכלל אין ללמוד איזה הלכה או הוראה למעשה מתוך הדברים.
♦
השיעורים
זכיתי לשמוע את שיעוריו היומיים בישיבת פוניבז' במשך ז' שנים רצופים, לערך משנת תשס"א ואילך. ותוך כדי השיעור היתה קבוצה קטנה שהיינו יושבים קבוע בצותא ומבררים ומלבנים את הנאמר והנשמע, תוך כדי כתיבת השיעורים, למען יעמדו ימים רבים ולמען התועלת אף בחזרה על השיעורים, ומידי יום ביומו היתה חזרה עם החברותא על השיעורים.בהזדמנות שאלתי את רבינו כמה פעמים יש לחזור על כל שיעור, וענה לי שהעיקר זה לחזור על השיעורים, ואלו מן הדברים שאין להם שיעור, וכל זמן שיש עדיין טעם בחזרה יש לחזור שוב ושוב ושוב. וחזרתי ושאלתי, שהרי אני רוצה לסיים את המסכת הנלמדת, וזה לא אפשרי בכזה אופן, וענה לי את המסכת אפשר לסיים גם גמ' רש"י בלבד ללא תוס', ובשאר הזמן לחזור על השיעורים.
אמר לי שכל התועלת מהשיעורים זה רק ע"י החזרה עליהם, כי בלא החזרה זה כמו לקרוא רעק"א פעם אחת בלבד בלא לעבור עליו פעם נוספת, דלא נשאר מכך כלום.
בהזדמנות נדירה התבטא, שיש הרבה גאונים מופלגים שמצליחים מאד בהרבצת תורה, ולעומתם יש גאונים מופלגים שאינם מצליחים בהרבצת תורה. והחילוק ביניהם, שהמצליחים היה להם שימוש חכמים בשמיעת שיעורים, והאינם מצליחים למדו לבד ללא שימוש חכמים.
לאחר ג' שנים מהחתונה רציתי להפסיק את הלימוד בישיבה ולעבור לכולל, כדי להספיק מסכתות נוספות שאינן נלמדות בישיבה. ואמרתי לרבינו שבדעתי לעבור לכולל, וקיבל את הדבר בשתיקה והנהן בראשו. רק לאחר שהעמדתי את הדברים בצורת שאלה האם הדבר כדאי, פתח ואמר את דעתו שאי"ז כדאי, אלא עדיף להמשיך ללמוד בישיבה בסדר א' את המסכת הנלמדת עם שמיעת השיעורים, ורק בסדר ב' ללמוד מסכת נוספת שאין נלמדת בישיבה. ושאלתי האם ראוי ללמוד מסכת נדה, כיון שאני יושב בין בחורים, וענה תורה לא מזיקה.
המריץ וחזר והמריץ ללמוד בסדר א' עם הספק, ועל אף ירידת הדור שלא מספיקים את רוב המסכת כבתחילת ימי הישיבה, מ"מ חייבים כל יום להתקדם בחצי עמוד. והיה עומד בשיעור היומי ובודק כל יום את ההתקדמות בדיוק חצי עמוד, באופן שלא תמיד הוסיף לו כבוד, אך ביטל כבודו מפני כבוד התורה וזהו כבודו. וגם בסוגיות עמומות ביותר, שהיה פורסן בבהירות נפלאה, היה מתקדם כל יום חצי עמוד, ורק אח"כ חוזר על הראשונות להמשיך את הדברים הבהירים בפישוט הסוגיא.
מעולם לא התבטא בשיעוריו בהלצה המעוררת חיוך, מלבד פעם אחת שנשאר בשיעור כללי בקושיא והפטיר ומאן דמתרגם לי וכו'. כמו כן בשיעורים בפ"ק דסנהדרין נהג להמשיל את הבי"ד ברעק"א הקצוה"ח והתומים (והסתייע לי מילתא לדון בדבריו אלו בכולל בסדר א' כשבועיים לפני הסתלקותו, ובדיוק באותו יום בס"ד הוכנס בליבי להיכנס לשיעורו על אף שכלל לא הייתי מונח בסוגיא של הישיבה. וממש משמיא עסק באותם הדברים, ועם אותה המתיקות שאמרם עשרים שנה לפנ"ז, ביאר אף בזקנותו המופלגת את הדברים, שאף שבכל הלכה מחליט רק גדול הדור, ולא שאר תלמידי חכמים אף אם הם רוב דעות, מ"מ בבי"ד דנים רק לפי רוב דעות ולא לפי גדלות האדם. וזהו רק מגזה"כ ללא כל הסתברות וכיון שזה גזה"כ זה בהכרח דין גמור. ולכן כתבו התוס' בב"ק דף כז: שאף שאין הולכים בממון אחר הרוב, מ"מ בבי"ד הולכים בתר רוב, דהמיעוט כמי שאינו. דכוונתם היא דהגזה"כ היא שכך ההלכה גם נגד ההסתברות, וא"כ אי"צ לחוש כלל למיעוט, ורק ברוב אחר יש לחוש בממון לצד המיעוט כי זה רק הסתברות בלבד, והסתברות אי"ז דבר מוחלט).
מסר נפשו לשיעורים ולא חיסר כלל וכלל. היה ניכר הדבר בתקופה שסבל מגיהוק ממושך פתאומי, שבמשך תקופה כל שהיא היה מתחיל בשיעור ונתקף בגיהוק, ולא פסק ולא נח אלא המשיך שיעור שלם עם גיהוק בצורה המקשה עליו טובא, אך חלילה מלבטל שיעור.
כמו כן, פעם אחת לא חש בטוב, ועכ"ז עלה לישיבה והתחיל בשיעור, ופתאום נפל הלחץ דם וחש רע מאד, אך לא פסק בשיעור, ורק ביקש כסא לישב. וכשישב, המשיך עוד שתי מילים, ומיד כל גופו רעד והוצרך להפסיק ולשכב מיד על ספסל.
כמו כן, במשך השנים כמה פעמים היו שבועות שלא חש בטוב ובהם ישב כל השיעורים, אך מיד כשהרגיש שבכוחו לעמוד חזר לעמוד בשיעורים.
אמר שבזמנינו אומרים בישיבות קטנות יותר מדאי, והתבטא שבישיבות קטנות לומדים מה לומר ובישיבה גדולה נשאר ללמוד מה לא לומר. ותמיד כשהיו משמיעים חידוש מוזר הוא לא היה מקבל, אך גם נזהר מאד לא לפגוע, והיה מגיב זה חידוש. כמו כן לא הוטב בעיניו כשמחפשים להבין סברות מחודשות שבש"ס באופן שלא מביא לישרות, והיה אומר זו "סברת הש"ס", והיה מציין על כגון דא מה שאמרו ליגמר איניש והדר ליסבר, ליגריס איניש ואע"ג דלא ידע מאי קאמר (שבת דף סג. ערש"י, ע"ז דף יט.).
כמו כן, גם בשאלה טובה על השיעור בצורה שאין המקום להתעכב בזמן השיעור היה מזמין לדבר אחר השיעור. וגם כשהשאלה היתה ממש קשה על דבריו, לא היה חוזר בו מביאורו, אלא היה מגיב בענוה יתירה לא חשבתי על זה לפני השיעור.
סדר השיעור היומי היה בענוה יתירה ומופלגת, קודם ביאר את הגפ"ת בסבלנות כמו בחיידר. ובפרט ביבמות, שהבין שיש בזה חשיבות יתר, היה מאריך מאד מאד בחישוב הגפ"ת וכמעט זה היה רוב השיעור יומי, וכלל לא חש שמא זה לא יוסיף כבוד או מקשיבים.
תמיד כשהתחיל לערוך את הביאורים בשיטות הראשונים והאחרונים, לא היה מדבר במושגים ידועים שידוע כך וכך וכדו', אלא תמיד היה מתחיל משורש הדבר ממש, שגם מי שלא יודע כלום יכול להבין. והיה מתחיל לומר יש משנה וכו' או יש גמ' וכו' ושוב מביא את הראשונים וכו' וכו', עד שהיה מגיע לנקודה שבה יכול היה להתחיל מיד, מאחר שבלא"ה הוא היה מדבר ללמדנים שרוב רובם, כבר בקיאים בזה.
עד כדי כך הגיעה צורת הפשטנות והענוה בעריכת הדברים, שבמשך שנים רבות היתה עוברת לי מחשבה הלוך ושוב, אם הוא באמת גאון נורא כפי שהשיעור מתקדם והולך עד ביאורים ברורים ויציבים שמשמחים שמחה גדולה, הניכרת ממש על פני כל השומעים המופלגים מידי יום ביומו (וזכורני שכמה פעמים בימי בין המצרים הרגשתי פלא בגודל השמחה שהיתה על כולם לקראת סיום השיעור), או שהוא באמת ת"ח פשטן אלא שבסוף יוצאים חידושים. ובפרט עברה מחשבה זו במוחי עת שבאתי להבחן לפניו בכניסה לישיבה בצום י"ז תמוז תשנ"ט אחה"צ (התאריך נקבע לט"ז תמוז, אך בו ביום נאנס משום פטירת גיסו, הגרש"מ דיסקין זצ"ל), ורבינו לא בחן אותי על חידושים וכדו' אלא רצה שאסביר לו תוס', כדי לראות את ההבנה בלימוד הסוגיא. וכלל לא צוה להסביר, אלא עשה עצמו פחות ממי שאינו יודע לשאול וכלל לא שאל בתורת שואל או מצווה, אלא ביקש אם אני יכול להסביר לו. ועשה עצמו כאינו מבין, והוצרכתי "להסביר לו" באר היטב עד ש"יבין". ומתוך הדברים היתה התמונה של תוצאת המבחן ברורה, אלא שכמעט הצליח לשכנע במעשיו שבאמת הוא מתקשה בהבנה.
בתחילה לא היה מזגן בחדר השיעורים, ובשלב מסויים כשהתקינו שם מזגן התבטא שנאמר מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים בכדי שלא יאמרו שהעליה לרגל לשם כך. ושיש ליזהר לא להיכנס לשיעורים לשם הפירות גינוסר.
כל פעם כשנכנסתי עם בני יחיו הצגתים לפניו הנה הנכדים של הראש ישיבה וחייך טובא.
♦
דרך הלימוד
היה אומר שכשיש תוס' ארוך ומורכב אין תועלת לסיימו כולו כאחד, אלא ללמוד את חציו ביום האחד, ודוקא למחרתו לחזור על תחילתו ולסיימו.כשנכנסתי לשיעור א' (אלול תשנ"ט) עדיין לא שמעתי ממנו שיעורים (ועדיין לא התחילו בישיבה השיעורים כלליים), ולא יכולתי לשמשו בשאלות על בירור השיעורים. ובתקופה זו הייתי שואל רק בגפ"ת, בעיקר על הנלמד בסדר ב' וסדר ג', והיו השאלות בבירור עומק הפשט בכל הסוגיות והפרטים שבכל מסכת כתובות. ותמיד ענה לי דבר דבור על אופניו בכל רש"י ותוס' שבכל המסכת, ומתוך הדברים ראה שאני לומד עם הספק כשביעות רצונו. וכשנכנס אחי שליט"א לישיבה אמר לו רבינו שילמד גם הוא עם ההספק הרצוי, כפי האחים שלו.
אמר לי בשנה הנ"ל שבסדר ב' יש זמן רב ללמוד ויש להספיק כל יום ב' דפי גמ', האחד חזרה על של אתמול והשני חדש. וכשאמרתי שאני רק לומד דפים חדשים ובשבת אני חוזר על כל הדפים, ביטל ואמר שאי"ז הגון, אלא חובה לחזור כל יום על של אתמול.
מפעם לפעם היה מדבר בסוף השיעור על דרך הלימוד הרצויה, והיה מראה בזה פני הלכה שזו מהלכות תלמוד תורה ולא הדרכות בעלמא. ובפתח דבריו היה אומר עכשיו נדבר על "הלכות תלמוד תורה".
על אף שבמשך השנים עודד מאד את צורת ההספק, מ"מ בשלב מסויים הדגיש בעיקר את הלימוד רק לפי הטבע בחשק וברוגע שבכך ירגיש את מתיקות התורה וימשך אחריה. והתבטא שהאמת היא שמי שטבעו להתעכב טובא יש לו לנהוג כטבעו, אלא שכוונתו תמיד כשמזרז להספק היא שע"פ רוב כולם נהנים מלימוד עם הספק, שנותן הרבה סיפוק. וכל ההתעכבות המרובה היא רק מחמת שנגררים אחר החברים, וזה ממש שלא כפי הטבע, ולכן מאבדים את הסיפוק וההנאה ולא גדלים בתורה.
ניגשתי אליו ברחוב בחול המועד ושאלתי אם אפשר לקיים הקבלת פני רבו ברחוב. וממש אורו עיניו, ואמר ודאי אפשר, למה צריך לבטל זמן על ביקורים.
כמו כן, בשמחת פורים כשעליתי אליו במשך הצהרים, לא דיבר כלל על דברים בעלמא ואפילו לא וורטים, וניצל את כל הזמן לדבר על דרך הלימוד הרצויה, שזו היתה משאת חייו, ורק כשביקשו ברכה היה מברך.
ניגשתי אליו בי' אייר תשס"ג, כשלמדו מסכת פסחים, וסיפרתי שמאן דהוא העיר לי שאני מגזים שאני אוחז כבר בדף ד. ואף רבינו לא מתכוין עד כדי כך. זו היתה הפעם היחידה שראיתיו מדבר בחריפות נוראה, וענה ושאל אתה נהנה ועניתי, שאני מאד נהנה, ואמר אם כך תמשיך כך זה מצויין. והוסיף בחורים לא נורמלים אברכים לא נורמלים לא לומדים כמו שצריך.
כשלמדו מסכת יבמות אמר בשיחתו בישיבה שמי שלא הספיק עד פרק רבן גמליאל לא הבין יבמות, כי הכל ענין אחד הכלול מכל אותם הפרקים.
ביום ו' ט' חשון תשס"ב נודעה התקרית של התרופפות בריאותו של מרן האבי עזרי זיע"א, והיו שביטלו את הדברים ותלו הדבר בשל שינוי תנוחה וכדו', אך ראיתי לרבינו חוקר את הרב אסחייק ומרים את עניו כלפי שמיא שיעבור הכל בבריאות. בשבוע שאח"כ היתה החמרה עצומה, וזכורני את הבעת פני רבינו בליל ט"ז חשון בצורה שלא ראיתיו ברצינות ומורא כ"כ גדולים מעולם, ומסר אז שיחה מיוחדת בנושא ורוח קדשך אל תיקח ממנו. אלא שנצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש למחרת ביום ט"ז חשון. ובמלאות השבעה היה זה רבינו היחיד שעמד וביאר בנחרצות את דרך הלימוד של מרן האבי עזרי זיע"א ללמוד בהספק גדול.
♦
לימוד המוסר
כשהתחיל למסור את השיחות הוא לא הרבה כ"כ לדבר בענין לימוד המוסר, ורק בתקופה מסויימת אח"כ הוא החליט להכניס כן עמוק בתודעת התלמידים. וזכורני שתחילת הדברים היתה בשיחה שמסר בישיבה רק חצי שעה, וכל השיחה הוא עסק אך ורק בחובת לימוד המוסר, וחזר ושנה והכפיל בצורה מוכפלת רק על ענין זה, וסיים בזה את השיחה. והיה הדבר שינוי גדול ומסר גדול לגודל הדבר. וכן אח"כ הראה דוגמא בעצמו, והגיע כל יום ללמוד מוסר בהיכל הישיבה זמן רב. ומי רואה אותו נכנס לסדר מוסר ואינו נכנס אחריו. והלימוד היה ברצינות יתר, ורק במשך השנים הפך ענין זה למשאת חייו, ודיבר כל שבוע מחדש על חיוב וזכות ואושר ושמחת לימוד המוסר, ובתנאי שיהיה הלימוד בצורה מעניינת ומרתקת.היה מראה פנים בהלכה בדין לימוד המוסר, והיה מציין בזה לדברי המשנ"ב תרג. ב. שיש חיוב גמור ללמוד מוסר כל ימות השנה.
הדגיש, שלימוד המוסר לא יהיה רק הלימוד, אלא יש לחיות ע"פ הלימוד בביקורת עצמית תמידית. וזהו עיקר המוסר, כשמבקר עצמו על כל מעשה ומעשה ע"פ מה שלמד בספרי המוסר.
♦
עצה ותושיה
בהזדמנות היה לי חברותא שהיה לי קשה עמו, הן בצורת התמדתו בעיון בספר נוסף תוך כדי הלימוד והן בצורת ההתנהלות, והלה לא הבין את הרמז לענין זמן הבא והגענו לדין ודברים מה לענין זמן הבא. ומטבע הדברים הצעתי את הענין לפני רבינו, וביקש שאשלחנו אליו. הוא ניגש לרבינו דקות ספורות בלבד, ומיד בחדות עינו הבין את מהות הענין, ואמר לי למחרת שהבחין שהוא מסכן והדריך אותי איך לנהוג עמו.באותה ההזדמנות סיפר לי שהיה בחור שבא לפניו ואמר שהפסיק להבין את השיעורים, ומיד הבחין שהבחור בלחץ ואמר לו לילך לטייל כל יום רבע שעה, אך לא בין הסדרים אלא דוקא על חשבון הלימוד. וראה זה פלא, הגיע המגיד שיעור שלו לאחר תקופה קצרה לספר לרבינו שהבחור השתנה מהקצה לקצה ומרוכז ומבין את השיעורים. ובתוך כדי הדברים צוה עלי רבינו שאם יש מקרים נוספים כאלו בישיבה יש להודיע לו מיד. ולא התאפקתי והלכתי רכיל וגיליתי סוד וסיפרתי לו על בחור יחיד ומיוחד שמרוב התמדתו הנוראית הוא פסק מלומר שלום לחבריו ורץ כשפניו כלפי מטה וכדו'. רבינו הזדעזע ואמר ידעתי שהוא מתמיד מופלג אך לא ידעתי שזה המצב. ושוב פנה והורה לי להערים ולא לקרוא לבחור, אלא לפגוש את אחיו שאף הוא לומד בישיבה, ולספר לו כמסיח לפי תומי שדיברתי עם רבינו ורבינו חפץ לשוחח עמו, באופן שלא יבין שאני יודע או יש לי חלק בדבר. עשיתי כמצוותו ואיני יודע עד היום איך התפתחו הדברים, אך אותו בחור שינה דרכו ונשאר מתמיד עם הנהגות מיושבות, וכיום הוא מרביץ תורה נפלא.
עודד כסדר לגשת להתייעץ עמו, ואמר שבכל קושי לא להסס לגשת כי בשביל זה הוא נמצא.
התבטא שכשצריך יעוץ בחינוך אין ללכת לכל מרביץ תורה, כי לא כל מרביץ תורה מבין בתורת החינוך, וצריך לבחור ת"ח שניחן בתורת החינוך.
סיפר לי ידיד שתינה לפניו על זמני הצהרים שאשתו מתעכבת בעבודה ויש עיכובים עם הילדים בארוחה וכדו' ומאחר לסדר ב'. דבר ראשון אמר רבינו מותר לך לאחר חצי שעה, העיקר שתבוא ברוגע. והוסיף גם אתה יכול להכין ארוחת צהרים זה לא קשה, והכין לפניו "מרשם" תמלא מים תקלף כמה גזרים ויש מרק.
היתה תקופה לאחר שהתחתנתי שבלעה"ר התרבו הבריתות בשעות הבוקר גם במשפחות המצומצמות משני הצדדים, ויצא לי כמה וכמה פעמים להחסיר בסדר א' ובשיעורים. ושאלתי מה דרך הישר בזה אם לחסר מחמת בריתות או לשמור על הקביעות. וענה שאם אין קפידא במשפחה על החיסור ודאי עדיף לשמור על הקביעות, אך אם יש איזה קפידא יש לילך לבריתות. והוסיף ואמר בתמיהה שהיא תשובה כמה בריתות יש בשנה.
♦
אמרותיו
לאחר הסתלקות מרן הגרמ"י ליפקוביץ זיע"א עורר רבינו בשיעור ללמוד מדרכיו. ובין הדברים הדגיש מאד את ההנהגה לשמוע חזרת הש"ץ מתוך סידור. וביאר במעלת הענין הן משום מצות חזרת הש"ץ והן משום ניצול הזמן, שלא להעביר את חזרת הש"ץ במחשבות דעלמא.נכנסתי עם בני נ"י לפני הבר מצוה ושאלתי מה יקבל על עצמו לכבוד הבר מצוה. רבינו לא נהנה מהלחץ והגיב לעברי הוא יודע מה הדברים הטובים, אך שוב חזר ואמר שיקבל על עצמו ליזהר משמיעת לשוה"ר.
מאד הרחיק מדיבורי פוליטיקה, וכסדר הסביר שאי"ז רק מפני ביטול תורה, אלא משום שהמציאות היא שאין הקהל יודע את מציאות הדברים וחבל לדבר בחינם. וגם בתקופות סוערות מאד תמיד דיבר רק בקור רוח, ואף בתוכן הדברים הכל היה במתינות ואחריות בלא להחריף בדברים. ותמיד רק עודד לרחם ולהתפלל על כולם, אך לא להיגרר ולהיכנס לסערה ולמעשים.
כמו כן, להבדיל בין קודש לחול, גם במעמדות רוחניות סוערות מאד שמר את כל החמימות והרתיחה פנימה ולא הראה כלום כלפי חוץ. כגון בתקיעת שופר, שתקע בישיבה ברוב עם עצום וינועו אמות הסיפים מקול הקורא אמן, באופן שמעביר לכל עובר ושב צמרמורת בכל הגוף. ורבינו עמד בשלוה ואיפוק ובירך בקול שליו, ורק הגביה את קולו מעט שישמעוהו כולם. וסיפר לי אחי שליט"א שרגעים ספורים לפני התקיעות, עת עלה רבינו לישיבה, ניגש לשאול שאלה על קצוה"ח ורבינו ענה באותו השלוה שתמיד משיב. וזכורני ששנה אחת בתפילת נעילה כשבקריאת הסליחות וי"ג מידות, הקולות קרעו רקיעים, הבטתי עליו ולא יכלו לראות שום שינוי מכל תפילה אחרת של שאר ימות השנה. וכך היה גם בכמה מיני מצבי פחד כשאמרו כולם תהילים בסערת נפש. ועל דרך זו אף באופן כללי לא היה עליו שינוי בין הליכה ברחוב לבין כניסה להיכל הישיבה או לשיעור, אלא הכל היה בדיוק באותה תנועה - הליכה איטית ורגועה מהבית עד לסטנדר ועד בכלל. אף ישיבתו היתה בישוב הדעת בסיבוב האיטי ובתפיסת הפראק ובתנוחתו. ומעולם לא שינה את המהירות, אף כשהזמן היה מאד קצר, וכפי שהיה מורגש היטב בשיר של יום של ימי ג' ו-ו' שקבוע עד שהיה מתיישב כבר דפקו לאמירת הקדיש והוצרך מיד לעמוד (ורק בשלב מאוחר פסק מלישב בשיר של יום בימי ג' ו-ו'). גם במשך השיעור לא הרבה בתנועות בידיו, אלא נהג רק בתנועתו הקבועה בצידוד ידו עם פיסוק האצבעות. וכן בכל התלהבות מסברא או מתירוץ לא הגביה כלל את קולו ולא שינה את קצב הדיבור או את ניגון התיבות, אלא רק נהרת התורה התפשטה היטב על פניו והשפיעה שמחה של ממש על כל השומעים (וכל הנ"ל נכלל בפסוק בהפטרת בהעלותך, שבוע שבו נסתלק רבינו זיע"א: "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי").
היה בקביעות מנשק את הס"ת, ונזהר מאד הן בגישתו לס"ת והן בחזרתו לאחוריו שלא להפנות גבו לס"ת.
הזכרתי לפניו שם לרפו"ש, ומיד התבטא הרי ללימוד התורה מוכרחים גוף בריא.
בסנדקאות לבני נ"י שהיתה ביום שבת קודש בחודש כסלו תשע"ז טרח אחר התפילה לעלות לביתו ולהמתין עד שאבוא לקרוא לו ואח"כ לרדת שוב לישיבת משך חכמה. ואחר הברית התנצלתי לפניו ואמרתי יישר כח שהראש ישיבה הטריח עצמו לכבוד הברית. ומיד ביטל דברי ואמר בקריאה שהיא תמיהה "סאיז מיינע מצוה" (זו המצוה שלי). שוב הצעתי לפניו שכשהסנדקאות חלה בשבת אנו זוכים שהוא משתתף בסעודת ברית כעת כשעולה לביתו לסעודה, ונהנה טובא.
נכנסתי למרן השבט הלוי זיע"א בחול המועד והגיע רבינו לבקרו והתקבל בכבוד מרובה מאד מתוך התעניינות במצב הישיבה. וכלשון השבה"ל איך האטמוספרה בישיבה. שוב שאל רבינו מהו "ואמרו אמן" שאומרים בסוף שמו"ע בלחש כשאין מי ששומע וכלפי מי הדברים אמורים. ענה השבה"ל שבכל ברכה אסור לענות אמן אחר ברכת עצמו, וכאן מותר לומר אמן על תפילת עצמו. וזהו ואמרו אמן, דהיינו שמציינים את ציווי התורה שאומרת לכל אחד שמתפלל ואמרו אמן שיענה אמן בסוף תפילתו.
ידידותו לאאזמו"ר, הגה"צ ר' אליקים געצל כהן, גאב"ד גבעת אולגה ובעל האור אליקים, היתה דרך חמיו של רבינו הגה"צ ר' יהושע זעליג דיסקין זצ"ל, שהיה רב של פרדס חנה בשכנות לגבעת אולגה. וכשנבחנתי אצלו ושמע שאני נכדו מיד התפעל והביע את היכרותו, וציין שגם יש לי אח בישיבה. ובפעם האחרונה שנפגשו בשמחת אירוסים של אחד מנכדי אאזמו"ר, קודם שיצא רבינו הוא הקיף את הדרך וניגש שוב לאאזמו"ר ואמר קשה עלי פרדתכם, וזו היתה פרדתם.
מיד לאחר שהתחתנתי עברו כל המשפחה התנגשות בדרך בר"ח אלול תשס"ג ואני נחבלתי בברכיים, חסרתי כמה זמן ואח"כ שבתי לישיבה. רבינו שמע על כך, וכשנגשתי בערב ר"ה תשס"ד אחרי התרת נדרים להתברך בברכת השנים, מיד זכר ושאל לשלומי ובירר על דרכי הטיפו. וכשהשבתי שאני כבר הולך טוב ורק עדיין עובר פיזיותרפיה בתהליך פשוט, הוא ביקש שעכ"ז לא לסמוך על שום רופא ורק להתייעץ עם הרב פירר. ובחוה"מ סוכות שאלתיו אם מתאים הדבר ליסע לפ"ת בחוה"מ לעניני פיזיותרפיה, וענה שבעיקרון הדבר ראוי, ורק אינו בקי בפעולת הפיזיותרפיה אם היא לא נוגדת להלכות מלאכה בחוה"מ.
♦
ענוה
כל זמן שגדולי הדור המבוגרים ממנו היו נמצאים, היה מבטל עצמו בצורה ניכרת, ותמיד בכנסי ציבור היה אומר כמו תלמיד צעיר שכיון שהגדולים אומרים לעשות כך וכך יש לשמוע להם. ורק לאחר פטירתם התחיל לדבר בשם התורה.כמו כן, בהספד על מרן האבי עזרי זיע"א שהתקיים בהיכל כולל חזו"א הספידו כל גדולי הדור, ורבינו בכללם. רבינו עלה ואמר שכאן זה הספד של גדולי הדור והוא לא ראוי להספיד עמהם, וירד לאלתר ללא לומר אפילו מעט דברי הספד.
אחותי תחי' היתה חברה טובה של נכדתו ומטבע הדברים היתה נמצאת עמה גם בביתו פעמים רבות, ורבינו זכר את שמה הפרטי. לאחר שנים רבות הזכרתי לפניו את שמה ומפני כבודו הזכרתי רק את משפחתה, ואמרתי אחותי משפחת לוי (שם בדוי), מיד בענוותנותו הנוראה והפשוטה הגיב ואמר הא שרה שרה (שם בדוי).
תקופה לפני שהתחתנתי הפסיק לקבל סידור קידושין, וכשבאתי להזמינו לפני החתונה עם אאמו"ר שליט"א כיבדנוהו בסידור קידושין, ובענוותנותו במקום לומר שגדר בעדו וכדו' שלא ליקח סידור קידושין פתח וערך לפני אאמו"ר שליט"א שהוא "רוצה ואין לו", והסביר שזה קשה לו.
נתבקשתי ע"י אחד מבני משפחתי לומר תהילים לרפו"ש של קרובתו, וכיון שהמשגיח הגה"צ ר' אליעזר גינזבורג זצ"ל לא היה לא ידעתי ממי אקבל אישור לכך. ונגשתי לרבינו, אך כנראה שכיון שזה לא היה תפקידו הוא לא רצה להיכנס לענין שאינו שלו, ואמר לי תבקש מהבן של המשגיח, בנים של המשגיח הם גם כמו המשגיח.
בשנת תשע"ג הדפסתי ספר מעשה כהן על מסכת חולין ובכורות ונכנסתי להביאו לרבינו. בתחילת הספר יש מכתב ממרן הגר"ח קניבסקי זיע"א, ובתוך ההקדמה הזכרתי את רבינו אשר זכיתי רבות בשנים להסתופף בצילו ולדלות מפיו את נועם צוף התורה בסוגיות רבות מאד מתוך נעימות ודרכים המיישרים את הלב. ומיד כשראה את מכתב הגרח"ק הגיב אה ר' חיים מכיר אותך, והמשיך לדפדף והיה נראה שלא הבחין בהקדמה הנ"ל כלל, ולכן הצבעתי בעדינות על הדברים. רבינו חייך באיפוק, ורימז לי שראה את הדברים היטב. הוא המשיך לדפדף וראה שכל הספר הערות על גפ"ת, והפטיר ואמר טוב מאד הערות על גפ"ת זה כמו רש"ש כמו פני יהושע.
כשהייתי בכיתה ז' נכנסו לרבנים להבחן על פרק כיצד הרגל ונגשתי לרבינו שאני רוצה להבחן על כל פרק כיצד הרגל, והזמין אותי לשעה נוחה ושאל כמה שאלות. ואח"כ כתב לי על פתק, וז"ל: בס"ד ט"ו סיון תשנ"ה התלמיד המצויין משה שמעון עקיבא כהן נ"י נבחן אצלי בפ' כיצד הרגל וידע טוב מאד בברכת התורה י. גרשון אדלשטין.
בהזדמנות הצעתי לפניו שאלה פשוטה בהלכה, ומיד אמר שאינו יודע בהלכה יש כאן למטה את הרב ואזנר תשאל אותו.
לאחר שהתחתנתי, הצעתי לפניו ספק בענין מקום עבודה לאשתי, וצידד בזה מסברא, ובענוותנותו שלח אותי לרב הצעיר ממנו בעשרות שנים שיכריע בזה.
בסיום זמן קיץ תשס"ג (באותו הקיץ מלאו לו בב' אייר פ' שנים) הזהיר שלא להיות תינוק הבורח מבית הספר לבין הזמנים. וסיפר שאחד אמר לו, שתינוק זה לאו דוקא תינוק קטן, אלא גם שייך להיות תינוק בן שמונים.
הייתי עם אאמו"ר שליט"א אצל מרן הגרי"מ פיינשטיין זיע"א בחוה"מ פסח, ולפתע היו דפיקות בדלת ע"י רבינו ובני משפחתו, והגרי"מ קיבלו בכבוד גדול, וכדי לכבד את אאמו"ר שליט"א התחיל להסביר לרבינו על משפחתנו. ושוב דיברו דברי אגדה קצרים ומהאוסטרובצ'ר זיע"א. ולבסוף קם רבינו לילך, והגרי"מ בזקנותו המופלגת לווהו ויצא עמו לחוץ ופתח לו את המעלית והכניסו פנימה. והדבר היה קשה לרבינו וכל הזמן אמר דיינו דיינו וכו'. כשחזר הגרי"מ אמר לאאמו"ר שליט"א שהיום בזקנותו, רבינו מרביץ תורה יותר גדול ממנו. והוסיף מיד שמפי כתבם גם הוא עדיין מרביץ תורה בס"ד, משום שתלמידו ר' יעקב פוגל כתב היטב את השיעורים בצעירותו של הגרי"מ, ולקחו ממנו נ' כוללים לעיין בשיעורים.
♦
פרישות מאכילת יתר
כמעט לא דיבר על התנזרות מאכילה, ואדרבה בשמחת השבע ברכות שלי כשהתכבד במאכלים אמר שהוא מנוע מלאכול כי הרב איסחייק מדריך אותו לאכול בריא, וכלל לא נתן להרגיש שהוא מנוע משום פרישות או משום הידור (ורק בהספדים סיפר בנו על פרישות מקדמת דנא באכילת שאריות לחם בכוס תה שהיה בנוי ממים חמים ללא תמצית וללא סוכר). אך פעם אחת כשהיתה קבוצת בחורים שביקשה שיביאו מאכלים משובחים בחדר אוכל בערב (או במוצאי) שבת, זה ממש היה למורת רוחו, ומסר שיחה שלימה על זהירות מלילך אחר תאות האכילה.אמר לאחי שליט"א, על מי ששמן מחמת ריבוי אכילה, שהוא הולך ברחוב ומראה לכולם שהוא אוהב לאכול.
♦
סבר פנים יפות
דרכו היתה לדבר בחביבות לכל תלמיד שהוא, וזכורני שהיה בישיבה בחור שאינו כ"כ בסדר והיו לו דברי תורה ושאלות שאין בריה יכולה להבין, והיה בא לרבינו ושואל ארוכות ורבינו לא יכול היה לענות כי לא הבינו ממנו כלום, אך עמד בסבלנות ארוכה ונענע לו בראשו כל הזמן על כל משפט.ברחוב הוא ענה לשאלות, אך לא גילה את החביבות בפרהסיא, ובביתו כל אחד התקבל בחביבות יתירה ממש, וכשהגיע מבוגר (הזדמן לי לראות כמה פעמים כשהגיע אאמו"ר שליט"א), הוא היה מחייך חיוך רחב מאד מאד וממש קיבלו בסבר פנים יפות מתוך עליזות ושחוק.
♦
גערה ממבין
בשבע שנים ששמעתי ממנו שיעורים יומיים מעולם לא העיר לבחור שפטפט או הרעיש וכדו', מלבד פעם אחת שישב מולו בחור שהיה די מקורב אליו ופטפט בלימוד ברעש כאילו הוא לא באמצע שיעור. ורבינו עצר את דבריו לרגע כמימרא, והביט לעברו, ומיד הלה השתתק. ותיכף ומיד המשיך רבינו את השיעור, אלא שהלה המשיך במעשיו. ושוב עצר רבינו את דבריו והביט לעברו, והדבר החריד את כולם, ואולי בעיקר מפני שחרג רבינו ממנהגו בצורה כ"כ ברורה.באתי אליו בוקר אחד ואמר לי שביררו אצלו עלי לשידוכין, והוסיף ואמר מסתמא אתה עוד לא רוצה כי אתה צעיר. וכיון שבביתנו היה כל הנ"ל סוד אפילו ממני, לא הרגשתי בנפשי עוז לאשר את הדברים, על אף שידעתי מחלקם אלא הנהנתי במבוכה. רבינו הבין שבאמת לא מתקדם כלום, אך לאחר שבוע כבר התארסתי ובאתי לספר, ורבינו הגיב עכשיו זה כבר לא סוד. כמובן התנצלתי וביררתי שאין שום קפידא בענין.
בבין הזמנים באתי עם בני נ"י לחלאקה ונכנסתי אחרי מנחה להיכל הישיבה שהיה כמעט ריק והגשתי מספרים, אמר רבינו בית מדרש זה לא מספרה. המתנתי בחוץ, ורבינו יצא ובירר אם הילד שמח שיגזרו לו או שזה יצער אותו, וכששמע שהוא שמח ,הסכים לגזור ללא נעימות יתר מול הצופים, והפטיר במעט מבוכה לשם מצות חלאקה.
♦
הסתלקות הרבנית
הלוויית הרבנית ע"ה שנסתלקה בערב חג הסוכות, יצאה מביתו ועברה ברחבת הישיבה, ועלה בחצר הישיבה על בימת המספידים ועיניו היו אדומות מבכי אך בשליטה גמורה נעמד בדיוק כמו בשיעור, נשען מעט על הסטנדר והוציא מכיס מעילו את הנייר עם הראשי פרקים בקיפול המשולש הקבוע לאורך הדף, כפי שנהג במראי מקומות בשעת השיעור. ופתח את דבריו ממש כצורת דיבורו בשיעורים, ואמר שתמיד יש חיוב הספד, אך "יש להסתפק" אם כאן יש חיוב הספד מאחר שהנפטרת ע"ה מאסה בשבחים.לאחר מכאן לוה רגלית עד בית העלמין, ומיד בתחילת מהלכו הבחין שמאחוריו הולך מרן הגרמ"י ליפקוביץ זיע"א, ועצר בכדי שיתקרבו זה לזה וילכו יחדיו. אך להגרמי"ל לא היה נעים ועצר אף הוא בכדי לילך עם עצמו, ומשהבחין בזה רבינו, מיד חזר להמשיך לילך מקדימה ללא הגרמי"ל.
בכניסת ליל חג הסוכות כבר עלה למעריב בישיבה וישב כשפניו לכיוון המזרח מפני דין שינוי מקום, וקיבל בנחת וברוגע את כל המתפללים לאמירת גוט יו"ט.
בחודש אלול האחרון לחיי הרבנית ע"ה יצא לי לראותו ב' פעמים עם עינים אדומות מבכי, פעם אחת בחזרת הש"ץ בתפילת שחרית כשעליתי לדוכן ורבינו עבר לספסל שמאחוריו והוכרח להראות את פניו לקהל, ופעם אחת בסדר מוסר. וכשהערתי לידיד מבוגר על כך, סיפר לי שבשנים קדמוניות היה בוכה בדרך קבע בסדרי מוסר.
♦ ♦ ♦