ישיבת נתיבות חכמה, ירושלים
להתפלל בקרקע גזולה
הנה התעוררתי לעיין מה הדין בישיבה שאין ההנהלה מסכימה לבחורים להתפלל מחוץ לזמנים הקבועים, והלכו כמה בחורים ועשו מנין והתפללו. אם הם יוצאים יד"ח בתפילה זו? ומה הדין אם הם כבר התפללו - האם תפילתם תועבה והם צריכים לחזור ולהתפלל? ועצם הנידון הוא בדין המתפלל במקום שאינו שלו, וזה החלי בס"ד[2]:♦
לכאורה כיון שנמצא במקום שאינו שלו עובר באיסור והווי מצווה הבאה בעבירה, וכמו שהתבאר בר"מ (פ"ז מגניבה הי"א) שהמשיג גבול עובר בלאו דלא תגנוב או לא תגזול. וכן פסק השו"ע (חו"מ סי' שע"ו א'). ובסמ"ע שם (ס"ק ב') כתב שהטור לא הביא זאת מפני שקרקע אינה נגזלת עי"ש.
אבל נראה שיש גמ' מפורשת ששייכת לנידו"ד. הנה בגמרא סוכה ל"א ע"א, העמידה הגמ' דאיירי בברייתא בתקף חבירו והוציאו מסוכתו, דר"א סבר קרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא וכו' ורבנן סברי אדם יוצא יד"ח בסוכה שאולה.
ובתוס' (שם) הקשו מדוע ל"ה מצהב"ע. ותירצו דלא אמרינן מצהב"ע אלא במקום שהדבר בא לרצות, כגון קרבן שופר ולולב וכיוצא בזה, ולא בסוכה. עי"ש.
והריטב"א (התם, וכ"כ לעיל ט' ע"א) דחה את דבריהם ע"פ דברי הירושלמי (פ"ב דחלה ה"ט) שחששו למצה של טבל ומצה גזולה משום מצהב"ע. ועל כן הוא מפרש דלא כהתוס', ושאני קרקע שלא קנאה כלל, ונשארת תמיד בחזקת בעליה הראשונים, והמצווה לא מפקיעה את שם הבעלים, ואין הסוכה נפסלת בכך עכ"ד. וכן ביארו הר"ן והתוס' רא"ש (שם).
ולכאורה אכתי צ"ב מדוע לא נקרא גזול, ועובר במצהב"ע משום גזל. וביארו כמה אחרונים (ראה בשו"ת חמדת שלמה סי' ל', ובחי' ר' ראובן סי' ג', ועוד), שכיון קרקע אינה נגזלת, לא נעשית העבירה בגוף השדה, והרי זה כמי שיש בידו סתם שדה גזולה.
ולפי זה יש להעמיד את מח' התוס' והריטב"א בשאלה אם פסול מצהב"ע הוא בגברא או בחפצא. והתוס' ס"ל שלא משנה אפילו היכא שלא גזל את הקרקע בעצם, אלא גם שהוא בעבירה על הקרקע, וכמו שיתבאר.
ולפי"ד הריטב"א נראה פשוט מה שהתבאר בתלמוד ירושלמי (דפוס וילנא מסכת שבת פרק יג הלכה ג) על דין המשנה שהקורע על מתו בשבת יצא יד"ח קריעה. "חברייא בעון קומי רבי יוסה לא כן אמר רבי יוחנן בשם ר' שמעון בן יוצדק מצה גזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח. אמר לון תמן גופה עבירה. ברם הכא הוא עבר עבירה. כך אני אומר הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח. תני מצה גזולה אסור לברך עליה" ע"כ.
והובאו דברי הירושלמי בב"י יו"ד (ש"מ כ"ח ד"ה הקורע) וכן נפסק בשו"ע (שם סכ"ח) הקורע בשבת על מתו, אף על פי שחלל שבת יצא ידי קריעה. ומאידך בשולחן ערוך (שם, סימן שמ סעיף כט) פסק "הקורע בחלוק גזול לא יצא ידי קריעה". וביאר בש"ך (שם ס"ק מ"ב) דל"ד לקרע בשבת, שגוף החלוק אינו עבירה אף על פי שהמעשה שעשה הוא עבירה, אבל הכא גוף החלוק הוא עבירה. וראה להגאון מלובלין בשו"ת תורת חסד (או"ח סי' ל"א).
וראה עוד בשער המלך (הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח ה"ה) שהק' על מה שפסק מרן בשו"ע (תרמ"ו ס"א) אם עבר וליקטן כשר, ומדוע לא אומרים דהוי מצהב"ע. ותריץ בזה"ל "והיה נראה לחלק ולומר דע"כ לא אמרי' דמשום מה"ב פסול אלא דוקא בגזול וכן בההיא דמצה של דמאי וכיוצא דבשעת עשיית המצוה דהיינו אכילת מצה עושה העבירה שאוכל טבל או דמאי וכן נמי בלולב הגזול כל עוד שאינו מחזירו לבעלי' הרי עבירה הוא בידו ועובר אעשה דוהשיב את הגזילה, נמצא דבשעת עשיית המצוה הוא בעבירה ומש"ה פסול. משא"כ הכא דבשעת עשית המצוה אין כאן סרך עבירה כלל אף ע"ג דמחמת עבירה באה המצוה אפי' הכי כיון דבשעת עשית המצוה אין כאן סרך עבירה לא אמרינן מה"ב ומש"ה אם עבר ולקטן כשר" עכ"ל.
אולם ראה למהר"י עטלינגער בשו"ת בנין ציון (ח"א ס' מא, ובח"ב סי' ז') שביאר את דברי הירושלמי באופן אחר, שמצווה הבאה בעבירה חשיב רק היכא שהדבר שנעשה בו העבירה הוא מתועב. וכיוון שלומדים את הדין מהפסוק אני ה' שונא גזל וכו', הפסול שייך רק באיסורים שחלים על הדבר, כגון גזל שהקב"ה שונא ומתעב הדבר עד שיחזרנו לבעליו, אבל במקום שעובר עבירה לבד ואינה עושה רושם בדבר שיאסר לא חשיב מצה"ב.
ונראה פשוט שאם אינו משתמש בקרקע ממש, אינו עובר באיסור כלל. וראה בשו"ת הרא"ש (כלל צ"ה) מה שכתב וז"ל "אם גזל שדה ולא חרשה ולא זרעה, או גזל בית ולא נשתמש בו, אין כאן בל תגזול, כי ברשות בעלים הם עומדים" עכ"ל. וראה בקה"י (סוכה סי' כ"ב) שהוכיח מישרים כן גם מדברי התוס'[3].
ואלא מאי, שהרי גם אם נימא שאין בזה פסול של מצהב"ע. כבר התבאר בגמ' (ב"ק צד.) שגבי ברכה גרע גם אם קנאו בשינוי, ואין זה אלא מנאץ "ובוצע ברך ניאץ ה'" (ובפרט לפי התוס' הנ"ל שהחמירו בדבר שיש בו ריצוי, יש להחמיר בתפילה), וכמו שפסק מרן השו"ע ריש סי' תרמ"ט. וכן הובא באחרונים על דינא דהשו"ע (תקפ"ו ס"ק ב') הגוזל שופר ותקע בו יצא, שלא יברך, דמחמרינן כל היכא שיש הזכרת שם ה'. וכן בשו"ע סי' תרצ"א סי"א שהקורא במגילה גזולה יצא, ובשע"ת שם (ס"ק י"א) דלא יברך, ובאחרונים עיין משנ"ב שם.
ולפי"ז יוצא לכאורה שבתפילה, אפי' אי נימא דלא הווי מצהב"ע, כיון שכל עניינה הוא ברכה והזכרת ה' לא יתפלל במקום שאין רשות[4].
אבל עיין מש"כ הרב מאמר מרדכי- כרמי (תרל"ז ס"ק ד') לגמגם על דברי המג"א שכתב שאין לברך בסוכה גזולה וכו' שהרי מסתימת לשון הפוסקים משמע שיוצאים יד"ח ושרי אף לברך. וכתב עוד לחלק בין המבואר בסי' תרל"ז לסי' תרל"ט, דשם מיירי שקנאו בשינוי מעשה, וכמו שהתבאר שם בשו"ע, ולכן אע"פ שליכא מצהב"ע מחמירים גבי ברכה. ומשא"כ הכא, דקרקע אינה נגזלת ולא שייך טעמא דמצהב"ע. וכן דעת כמה אחרונים, ראה באליה רבה ובערוך השולחן (תרל"ז ס"ק ה') והביאם המשנ"ב (שם ס"ק י')[5].
והרב כפה"ח (שם, ס"ק ט"ז) העלה דאמרינן בכה"ג סב"ל, ואעפ"כ כתב שאין למחות ביד המברך דיש לו על מה שיסמוך ע"כ. ובפרט לפי מה שהובא לעיל מדברי הרא"ש ומהר"י עטלינגער נראה שיש לסמוך אף לברך בכה"ג.
ומציא'ה הלא ראיתיה כתובה בספר האשכול (מהדורת נחל אשכול, להראב"ד השני, הלכות ביהכ"נ) וז"ל: "ואמר רב ישראל אין אדם רשאי להתפלל בקרקע גזולה. ואני אומר קרקע אינה נגזלת וברשותיה דמרא קיימא, אבל לגזול קרקע ולבנות עליה ביהכ"נ מצווה הבאה בעבירה היא" עכ"ל. ומשמע מדבריו שיוצאים יד"ח בתפילה בקרע גזולה ול"ה מצהב"ע, וכנראה לעיל פשוט.
ובספר חסידים (סי' תשע"ב) "היה אחד חוטף מחבירו בר"ה תפילות וכו' א"ל זקן אחד ובוצע ברך ניאץ ה'. א"ל א"כ מה אעשה, אמר תבקש ממנו להשאיל לך התפילות ותתפלל שנית כי התפילה הראשונה לא עלתה לך" עכ"ל. והדברים תמוהים וצ"ע. והרב חיד"א בהגהות ברית עולם (שם ס"ח) כתב לגמגם בדבריו מדברי הירושלמי הנ"ל גבי מצה גזולה. ובמחזיק ברכה (סי' תרס"ד) האריך בזה אריכות גדולה ושם לא זכר מדברי הספר חסידים הנז'. והגרי"ח סופר העיר בזה בהגהותיו ספר אמרי יעקב (עמ' נב) וציין להשד"ח (מערכת ע' כלל ע"ז ס"ק י"ח) ושו"ת שואב ומשיב (תנינא ח"ד סי' קע"ה ד"ה ודרך אגב) והגהות מקור חיים (סימן תרנ"ז). ויל"ע בכל זה ואין איתי כרגע.
והעלנו מזור בדין זה:
א. לכתחילה ברור הדבר שאין ראוי לאדם להתפלל במקום שאין הבעלים מסכים, ובפרט בתפילה שעיקרה ברכה והווי מנאץ.
ב. לעניין דיעבד או שכבר התפלל, נראה כיון שאינו גוזל שום דבר מהבעלים, לא אמרינן דהווי מצהב"ע (וכדעת הריטב"א ושאר הראשונים, וכן נראה בדעת מרן). ויוצא יד"ח גם בברכות[6].
ויש עוד לעיין בזה הרבה. וה' הטוב יפקח עיננו הסומות, ויאיר ויפתח נתיבות, באור עליון, בשוב השכינה לציון, במהרה בימינו.
כמובן שהדברים נכתבו לפו"ר ואין בזה משום פסק הלכה ח"ו, ובפרט בדבר שלא מצאתי שנתפרש בדברי הפוסקים.
♦ ♦ ♦