בני ברק
ברכת הדלקת נרות שבת בתוספת אורה
בשו"ע רסג, ח נחלקו השו"ע והרמ"א בדין ברכת ההדלקה כשהדליקו כבר שם, וכעת בהדלקתו רק מוסיף אורה: ב' או ג' בעלי בתים אוכלים במקום א', י"א שכל אחד מברך על מנורה שלו, ויש מגמגם בדבר. ונכון ליזהר בספק ברכות ולא יברך אלא אחד. הגה: אבל אנו אין נוהגין כן.ומקור הדברים הובא בבית יוסף שם, משו"ת מהרי"ל סימן נג, וז"ל שם: תשובה על הנשים המדליקין בבהכ"נ ומברכין, אם היו מדליקים נרות שלהם או לוקחות נרות לשם כך, ומוסיפין אותם על נרות בבית הכנסת שבלאו הכי [שם], היה קצת נרא' ליישב מנהגא כי אלו הנוספים לידן חשיב לשלום בית, אף על גב דבלאו הכי איכא נרות טובא בבית הכנסת, מידי דהוה ב' וג' בעלי בתים אוכלים במקום אחד, כל אחד מברך על מנורה שלו, אף על פי שיש כבר אורה מרובה. אף על גב שהא"ז גמגם בזה מכל מקום יש מנהגינ' הכי. ובעניות דעתי נ"ל ליישב דכל מה דמיתוסף אורה יש ביה שלום בית טפי ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זויות וזויות, דבכה"ג מדליקין נרות בבית הכנסת בי"ט, אף על גב דשרגא בטיהרא מאי אהניא, וכתב מהר"ם הטעם בתשובה דלא הוה נר של בטלה, דכל מה דמיתוסף נרות נהנה וחשיבה צורך היום ומצותו, ה"נ כל מה דמוסיף אורה חשיב הנאה טפי, וכן בב"ה אי הוה מוסיפין הוה אור טפי ועשוי להאיר.
מבואר בדבריו שס"ל שיש מקום לברך בתוספת אורה, דסו"ס מתרבה האור ומוסיף בשלום הבית, ויש שמחה יתירה בהנאת האורה. אלא שהביא שהאו"ז היה מגמגם בזה.
ומקור הדברים בדרשות מהר"ח אור זרוע סימן כ: ובזה נסתפק מהר"ח אם ד' דרים בבית אחד והדליקו הג'[2] והרביעי עדיין לא הדליק, כיון דהנר אינו בא אלא בשביל שלום בית וכבר יש שלום בבית אם יש לו להדליק אם לאו, ומיהו נהגו העולם שכל אחד מדליק על שלום ביתו ומברך. [ובשלטי גבורים ע"ד המרדכי פ"ב דשבת סי' רעג, אות ג הביא דבריו, ובסיום כתב: ומיהו נהגו שכל אחד מוזהר על שלו' בית ומברך, פסקי מהר"ם. ומבואר שהביא את המנהג מפסקי מהר"ם].
ובדברי מהר"ח או"ז מבואר שאף שנסתפק בזה, אפ"ה מנהג העולם היה שלא כדבריו, וחידוש לחשוש לדעתו כיון שמעיד שהמנהג היה לא כן, ורק צידד לא כמנהג. ואולי אם היה רואה הבית יוסף את דבריו במקורם לא היה חושש לדבריו. ובפרט שנראה שהשו"ע חשש לדברי מהר"ח רק לעניין ברכה, שכתב: ונכון ליזהר בספק ברכות ולא יברך אלא אחד. ונראה שמחויבת בהדלקה אף שכבר הדליקו, ורק לעניין הברכה חשש. ויש לצדד עוד שכל כוונת השו"ע במש"כ: ולא יברך אלא אחד, היינו שלכתחילה עדיף שכולם ידליקו ויצאו בברכה ע"י אחד, אך בלא"ה ס"ל לברך, וכן ראיתי שצידד במנחת אשר (ויס) ג, יז.
ובראבי"ה חלק א - מסכת שבת סימן קצט, נראה שלא חשש לברכה בתוספת אורה: ואם ב' בעלי בתים דרים ביחד דמי להא דתניא והמהדרין נר לכל אחד ואחד, וכל שכן [לשאינן קרויין] בני ביתו. [ולא הזכיר שמדליקים בשתי מקומות].
ובאור זרוע חלק ב - הלכות ערב שבת סימן יא, כתב: ומנהג כשר הוא להדליק תחילה כל נרות שבבית ואח"כ נרות שע"ג השלחן כי אותו נר הוא הבא לכבוד שבת. ובפשטות מבואר ששייך לברך אף שכבר הדליקו נרות, ואדרבה כתב לנהוג כן, שעי"ז יבורר שהנר הוא לכבוד שבת ולא כהדלקתו הרגילה בכל ערב[3]. (אלא שלהלן יבואר שאולי הטעם כאן הוא אחר).
אלא שאולי ההדלקה בנרות שבבית היינו בשאר החדרים, ולא במקום השולחן. ויש להוסיף עוד שהאשה מדלקת הכל, והברכה קאי אכולהו, אלא שבהדלקת נר זה שהוא לכבוד שבת מקבלת שבת עליה. [וע' שו"ת מהר"ח או"ז סו"ס, קטז].
ובאמת בכף החיים כאן, נו (וע"ע שם, נד) כתב שהמנהג שלא כמרן: וכן יש נוהגין בספרד לברך כל אחד על מנורה שלו ואף על פי שאוכלין במקום אחד וכן כתב היפה ללב אות יו"ד, וכבר כתבנו בכמה מקומות דבמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל עכ"ד. ובגדולות אלישע (דנגור), כאן, יח: ובודאי צריך לנהוג כדעת מרן אבל מי שנוהג כדעת רמ"א לברך כל א' וא' על מנורה שלו יש להם על מה שיסמוכו. וע' גם שמ"ש ומגן, ב, או"ח, לח שזכור שנהגו במקנס לברך בתוספת אורה, והוסיף שמרן לא אסר בהחלט אלא שכתב ראוי להזהר. (וכלה וחמותה, כשיש להן חדר נפרד, מברכים שם, ע' מאמ"ר רסג, ו, והו"ד בר"פ ב, או"ח, נ, ואכמ"ל[4]).
ובבן איש חי שנה שניה פרשת נח, יא, כתב שיהרהרו שו"מ בלבם: ואם כבר קדם אחד ובירך והדליק, והשאר לא שמעו ברכתו, לא יברכו על נרות שלהם בשם ומלכות, אלא יברכו בלי שם ומלכות ויהרהרו שם ומלכות בלבבם, מפני דאיכא פלוגתה בזה וסב"ל.
♦
הדלקה במנורה אחת – ושרגא בטיהרא
בשל"ה מסכת שבת פרק נר מצוה, כה כתב: ונראה לי, דעל כל פנים במנורה אחת שיש לה הרבה פיות, לא ינהגו כלל לברך כל אשה בפני עצמה. ואף רמ"א לא כתב כן, אלא כשלכל אחת מנורה בפני עצמה בזוית אחת, וכדי שיהיו מאירים כל הזויות. והו"ד במג"א, טו, ובשו"ע הרב, י, וערוך השולחן, ו.אמנם באליה רבה כאן, יח כתב על דברי השל"ה: אבל שמעתי זקיני הגאון ז"ל פסק [דלא] כוותיה, וכן מסתבר (מבפמוטת) [בפמוטות] שלנו אם דולק כל הנרות אזי האור ממשיך לכל הזויות, ועוד דא"כ כשיש שני מנורות זה אצל זה לא יברכו, ולא משמע הכי מרמ"א ופוסקים, ועוד דכל שמרבין נרות אף במקום אחד נתוסף אורה בכל החדר. גם נ"ל ראיה מתשובות מהרי"ל סימן נג מקור דין זה דמייתי ראיה ממדליקין נרות ביום טוב בבית הכנסת אף דשרגא בטיהרא מאי מהניא, אלא כל מה דמתוסף אורה חשוב הנאה טפי עיין שם, הרי דהתם שהוא יום ממש והוא אור בכל בית הכנסת אפ"ה חשבינן ליה הנאה טפי. ובדה"ח זמן הדלקת הנר, יא, וחיי"א ה, ב פסקו כדבריו. ובמ"ב, לז, הביא דבריו כיש מקלים. והביא מהפמ"ג, א"א, טו להקל כשיש רק מנורה אחת.
וכוונת האליה רבה לדברי מהרי"ל שם: דבכה"ג מדליקין נרות בבית הכנסת בי"ט, אף על גב דשרגא בטיהרא מאי אהניא, וכתב מהר"ם הטעם בתשובה דלא הוה נר של בטלה, דכל מה דמיתוסף נרות נהנה וחשיבה צורך היום ומצותו, ה"נ כל מה דמוסיף אורה חשיב הנאה טפי, וכן בב"ה אי הוה מוסיפין הוה אור טפי ועשוי להאיר.
ודברי מהר"ם הם בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס ברלין סימן ט (מז), לעניין הדלקת נרות בית הכנסת ביום טוב באור היום, (ומהרי"ל השווה העניינים): ואשר תמהת על שמדליקין נרות בבית הכנסת ביום טוב שחרית כשהוא יום, [שרגא] בטיהרא מה מהני ודמיתו לנר של אבטלה.
לא דמי כלל, דאלו הנרות עשוייות לכבוד שמים לאפושי שמחת יום טוב דברוב אורה איכא שמחה, [כדכתיב (אסתר ח, טז) ליהודים היה אורה ושמחה], וכתיב (תהלים צז, יא) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, וכתיב נמי (ירמיהו ז, לד) והשבתי מערי יהודה קול ששון וקול שמחה קול רחיים ואור נר, דאלמא אורה יתירתא עבידא לרבויי שמחה, וכיו"ב איכא קראי טובא, ונרות של הקדש היו מדליקין מבעוד יום גדול ואף על פי שהיו דולקין כל הלילה, מ"מ אין צורך באותה אורה לגבוה כי לא לאורה הוא צריך, והלא כל באי עולם אין הולכים אלא לאורו, ואדרבה נראה ונ[י]כר יותר שמדליקין נרות לכבוד שמים ביום מבלילה, ובלבד שיהיו י' [בני] אדם מנין בביהכ"נ. ונרות חנוכה נמי מדליקים מבעוד יום משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימים, ואף על גב דאכתי עוד היום גדול וא"צ לאותה אורה.
סוף דבר נרות שמדליקים לשם מצוה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לא מקרי כלל של אבטלה ומותר להדליק ביום טוב דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, ובלבד שיהא לשמחת יום טוב קצת אף על גב דלאו אוכל נפש הוא. וה"נ איכא שמחת יום טוב דבריבוי אורה איכא שמחה, וכ"ש הכא דאיכא נמי מצוה. ונר של אבטלה מקרי כגון שמדליק נר [במקום] אחד שאינו סבור שיהא לו צורך להשתמש שם אלא מדליקו על הספק ונמצא שלא נשתמש שם, ההוא נקרא נר של אבטלה שלבטלה הדליקה, ולא היה להקדים להדליקו על הספק כיון דאפשר לו להמתין מלהדליקו עד שיצטרך לו.
ולא יעלה על לב איש לקרות נרות של אבטלה מה שנודרים ונותנים נרות המערכה לביהכ"נ לפני בוראינו. ועוד אין אלו קרויין נרות של אבטלה כלל, נהי דשרגא בטיהרא לא מהני כולי האי, מ"מ מהני קצת דאינו דומה אורה של מאה נרות למאה ואחת, דאי לא תימא הכי היכי שרי אפי' בלילה להדליק ביום טוב כמה נרות כיון דאפשר להשתמש לאורה של נר אחד, א"כ הו"ל כל אינך אחריני נרות של אבטלה. אלא י"ל כדפירשתי ולכך לא קרינן ביה (ביצה כ, ב) לכם ולא לגבוה. ועוד דאיכא כבוד קהל רבוי נרות אפי' ביום כדאיתא בפרק אלו דברים (ברכות נג, א) כל שמוציאין לפניו ביום כו'. עכ"ד.
מבואר בדברי מהר"ם שאף בהדלקה באור יום ששרגא בטיהרא, אפ"ה שרי להדליקם ביו"ט, שיש בהם תוספת שמחה, דבריבוי אורה איכא שמחה. [ובדבריו נוסף עוד לעניינו שם, שהנידון הוא גם כלפי ההדלקה ביו"ט, שיש בזה גם מצוה].
אמנם במהרי"ל שם להלן, כתב: וההוא גופא שכתבת שמדליקין בזויות בבית ואוכלין בחצר, כתב באגודה (שבת סי' מה. ונפסק בשו"ע, ט) בפי' שאם הנרות [אינן] ארוכות שדולקות עד הלילה דהוה ברכה לבטלה. וכמה פעמים שמעתי שקורין תגר על אותו מנהג, ואמרתי דאותו מקום שדולקין שם הוה קצת חושך, שכן דרך בערב שמחשיך קצת בחדרים, ומשתמש שום דבר לאור הנר כדפי' לעיל. אבל בחופות שמשכימי' הרבה ומקצת' דולקות נרות קצרו' ועוד היום גדול, קשה למצוא התירא אם לא שיהיו דולקו' במרתף ובמקום חשיכה. והרי הן בעיני כקריאת שמע בערב שבת דערבית בחופה קודם פלגא דמנחה טובא ואין כח למחות, והמדקדק על עצמו ושם ארחותיו יעשה ארוכות עכ"ד.
וכאן מבואר בדבריו שדווקא כשדולקים במקום שיש קצת חושך ונהנה מזה מהני, ולא מהני בשרגא בטיהרא, ושלא כמו שהביא לעיל ממהר"ם. וכ"כ גם מהרי"ל בתשובותיו החדשות, סימן מה, ד: וכלהו רברבתא שרו לאכול שלא במקום נר כמו בחצר והעיקר תמצא בתשובת מהר"ם פ"ה שבמיימון ע"ש, אלא שהאגודה הוסיף והצריך לעשות נרות ארוכות שלא יכבו קודם הלילה דאל"כ הוי ברכה לבטלה, דשרגא בטיהרא מאי אהני. ובזה [יש] נכשלים (יש) כגון עמי הארצות, אמנם בזה אני מוצא להן תקנה דסמוך לערב להאפיל אפי' במקום שיש שם חלונות, מהנר מוסיף אור' להילוכן ולתשמישן שבאותו מקום שהנר דולק שם. והו"ל תענוג ושמחה טפי ע"י הנר דלא הוי שרגא בטיהרא ובלבד שידליק לכל הפחות עד אותו זמן דמתהני מן הנר. וכמדומה שאין שום אדם הולך לישן קודם זמן זה, ורוב נרות דולקות עד זמן זה ושפיר מתהני מיניה לשון תשמיש, וסגי כמו נר שבחדרי הבחורים דהוי לתשמיש ולא לאכילה וכעו כרובו (אולי צ"ל בעו ברכה) כמו שכתב מהר"ם עכ"ד.
אמנם החילוק פשוט, שהנידון כאן הוא כשאוכלים בחצר ואין להם תוספת שמחה בתוספת האורה, אלא הטעם בהדלקה זו הוא שיועיל להם לצרכיהם. וכאן לא מסתבר שתועיל תוספת אורה, דהנידון הוא האם הם צריכים אור זה לצרכיהם או לא, ומה"ט בעי' שיהיה חושך קצת. משא"כ כשיושבים שם, יש הנאה של תוספת אורה. ובפנים מאירות א, סט מבואר שחילק לעניין תוספת אורה למקום אכילה שמהני, משא"כ בחשש עץ ואבן שלא מהני, והוא כעין הסברא הנ"ל, וע"ע קצות השולחן עד, כב. אמנם במהרי"ל לא מבואר חילוק בין מקום אכילה, לעץ ואבן, שהתיר גם בבית הכנסת בשרגא בטיהרא, וכנ"ל (ורק לסמ"ג המובא שם, שס"ל שבעי' לצורך אכילה, דחק שגם בבית הכנסת צורך אכילה), אלא החילוק הוא בין מקום שיושבים שם, שיש תוספת שמחה בתוספת האור, משא"כ לשאר צרכים, הכנת צרכי אכילה ושלא יכשלו בעץ ואבן.
♦
כשאור החשמל דולק
נתבאר בדברי מהר"ם ומהרי"ל שגם באור יום מהני תוספת אורה, ול"ש כאן הטענה דשרגא בטיהרא מה מהני, דסו"ס מתווספות הנאה ושמחה בכל תוספת אורה. ויש לדון לעניין הדלקת הנרות כשהחשמל דולק, ואם נדמה זאת לאור היום, מבואר שמהני[5].אמנם לכאו' אור החשמל בבית עדיף על אור היום בבית, וכמצוי בזמננו שיש צורך להדליק את החשמל גם באור היום (ואינו מוכרח שסו"ס רוצה תוספת אור, וכן תלוי בסוג חלונותיו וכדומה), ויל"ע[6].
אמנם בדברי מהר"ם מבואר עוד: מהני קצת דאינו דומה אורה של מאה נרות למאה ואחת, ומבואר שגם תוספת אורה שאינה ניכרת כלל, אפ"ה מהני להחשיבה כתוספת אורה, ומסתבר שה"ה בחשמל.
וכן נקט באור לציון, הובא להלן, שגם בחשמל יש תוספת אורה, וע' גם חוט שני שבת ח"ד, פרק פג, ט, ע' סו, אמנם כתב שבאותו חדר במקום מרוחק לא יועיל. וכן נקט בפשיטות הגר"א ויס במנחת אשר ג, סי' יז-יח, ושאין שיעור לתוספת אורה, וג"ז מהני (וכן מבואר בדברי הגרש"ז, להלן). ונראה שאף אם מעיקר התקנה לא מסתבר שתיקנו באופן כזה, סו"ס כל עוד שיש תוספת אורה מהני. [ובאמת תלוי בסוג ריבוי האור, ומיקום הנרות וכדומה].
ובמושב זקנים ויקרא כד, ב (כשדן שם לעניין ברכת ההדלקה בנר יו"ט ושל שבת): אך מה שפי' רבי' משולם לפטור ברכה בהדלקת [נר] שבת מטעם דאם היה לו אבן טובה אין צריך להדליק. השיב ר"ת אפילו היה לו אבן טובה הוי חייב לברך וראייה מההיא דהוה מקדמא ומדלקה וכו' (שם כג, ב). וכ"ן דאין זו תשובה.
מבואר שגם כשיש אבן טובה חייב להדליק ולברך, ואולי אור החשמל דמי לזה, וצ"ע. [אמנם מה שהוכיח ממקדמא ואדלקה, יל"ע, ששם מהני ללילה, וכעת מדליק שיהיה אור בלילה, משא"כ כשיש אבן טובה, לא מועיל כלום תמיד].
ובספר הישר (חלק התשובות) כשהובא הנידון בין רבינו משולם לר"ת, בסימן מז, ו, הובאו דברי רבינו משולם: וברכת נר כמו כן הורה הוא (רבינו אליהו) ונוהג תחילה, וכן במקומות אחרים הרבה ראינו שאין נוהגין לברך. וטעמא דמסתבר שאין הדלקתה גמר מצותה, ואינה [אלא[7]] כדי להאיר בלילה. ואם[8] היתה עששית דולקת והולכת אינו חייב לכבותה ולהדליקה כדאשכחן לענין נר חנוכה.
ושם בסימן מח, השיב ר"ת על דבריו (באות ו, עמש"כ שאינו גמר מצותה, כתב שאינו כן ומהני לשלום ביתו, וע' גם במרדכי שבת, רצד מר"י). ובאות ז השיב על מה שהוכיח שאם היתה עששית א"צ לכבותה: ומה שכתבת שאם היתה עששית דולקת והולכת אינה מכבה ומדליקה. ומה בכך הלא בכיסוי הדם אם נתכסה ברוח פטור מלכסות ואם חזר ונתגלה חייב וכן בסוכה העומדת ועשויה ואינו יכול לחדש בה דבר אינו מברך אם יעשנה, ואם יחדש בה דבר ברכה הנוהגת בה, ועוד שנשים שלנו מנהג בידם לכבות ולהדליק. ואני ראיתי בעיני ואשאלם ותאמרנה כן. ואם אינן נביאות בני נביאות הן.
והנידון בדבריהם כאן הוא האם יש מצוה להדליק או שהעיקר הוא מה שיהיה דלוק, וא"כ גם כשמדליק מסתברא שא"צ לברך ע"ז. וע"ז כתב ר"ת שבאמת נוהגים לכבות, והיינו שיש מצוה בעצם ההדלקה ושלא כדברי רבינו משולם[9]. [ודעת הטור כאן, והובא ברמ"א, ד שיש לכבותו כשהודלק מבעו"י גדול].
וממה שנהגו הנשים לכבות ושוב להדליק אין להוכיח שלא מהני הדלקה כשדלוק, שי"ל שלא רצו להדליק עוד נרות, אלא את הנרות הרגילים, וכאן לא דנו כלל בזה, וכמבואר.
ובאמת בתוס' שבת כה, ב ד"ה חובה, הובא כך: ומה שאומר טעם אחר שלא לברך משום שאם היתה מודלקת ועומדת לא היה צרי' לכבותה ולחזור ולהדליקה ולא להדליק אחרת. ומבואר שאם היה צריך להדליק נר אחרת היה מהני, אף שהוא רק תוספת אורה, אלא שהנידון הוא האם צריך להדליק נר אחרת. אמנם בס' הישר מבואר שהוא לעניין לכבות ולהדליק.
♦
תוספת אורה כשלא מקיים מצוה באור הדולק
ואם ננקוט שגם בחשמל עדיין יש תוספת אורה, יש לדון עוד ולומר שכל נידון השו"ע והרמ"א, ומהר"ח או"ז ומהרי"ל, הוא דווקא שההדלקה הראשונה היא לשם מצוה, והתקיימה בה מצות הדלקת נרות. משא"כ כשלא מקיים מצוה בו, מהני התוספת אורה. והיינו טעמא דמסברא גם תוספת אורה יש מקום לברכה שסו"ס מוסיף אורה, והנידון בדבריהם הוא כשכבר קיימו בבית זה מצות הדלקת נרות שבת, בזה אין סברא לברך שוב רק על תוספת אור. ובפרט שנראה שעיקר חיוב הדלקת הנרות קאי על הבית, וכדברי הרמב"ם בהלכות שבת פרק ה, א: ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת. [אמנם מלבד זאת מבואר שיש חובה גם על כל איש ואיש, כדברי השו"ע, ז, לעניין אורח, ואכמ"ל].והנה בבית יוסף רסג, יז הביא את דברי מהר"י אבוהב: כתב הגאון מהר"י אבוהב ז"ל כתוב בארחות חיים ויש מקומות שנוהגין הנשים בערב שבת להדליק נר קודם שיגיע זמן הדלקה וקורין אותה נר של חול, ואחר כך מדליקין נר שבת, וצריך לתת טעם למנהגם. ואולי נהגו זה מצד מחלוקת שבין רבינו תם ויש אומרים אם מברך להדליק נר של שבת שהנה כשבאים להדליק נר אחרת על הדלוק קודם לכן כבר הן מורות בזה שלכבוד שבת עושות כן וזה נר שבת אמיתי עכ"ל. ולי נראה טעם אחר שהוא כדי שלא יצטרכו לחזר אחר נר להדליק ממנו כשיגיע זמן ההדלקה כי אולי בין כך ובין כך יהיה ספק חשיכה וימנע מלהדליק עכ"ד.
וצ"ע, שבדברי מהר"י אבוהב מבואר שמהני לברך גם בתוספת אורה, שלדבריו נר זה דולק גם בשבת, שעי"ז שייך טעמו (ומשא"כ לטעם הב"י, ולדבריו אין הוכחה), וכן ל"ש לומר שהברכה קאי על הנר הראשון כיון שהוא נר של חול, ומ"ט לא העיר ע"ד הבית יוסף. אמנם להמבואר ניחא. אמנם אולי בנר א' לכו"ע מהני תוספת האורה, כיון שאינו אור מרובה. אכן מסתימת הדברים בשו"ע שלא חילקו בזה נראה לא כן, וצ"ע.
ובשו"ע כאן, ט כתב: המדליקין בזויות הבית ואוכלים בחצר, אם אין הנרות ארוכות שדולקות עד הלילה הוי ברכה לבטלה. ובמג"א, טז: משמע דאם אוכל בבית אפי' אין דולקות עד הלילה שרי. ובמשנה ברורה, מ: שאף שעדיין יום יש לו הנאה ושמחה בשעת אכילה מן הנרות. ולכאו' הא הוי תוספת אורה, ולהמבואר ניחא. ושו"ר בשבות יצחק – נר שבת פרק ד, ג שהביא מהגריש"א שהוכיח כן מדברי השו"ע הללו. אמנם בלבושי שרד כתב: נהנה מהאור מיד כשהשמש באה.
ואם נאמר כסברא זו י"ל כן בדברי האו"ז הנ"ל, שכתב: ומנהג כשר הוא להדליק תחילה כל נרות שבבית ואח"כ נרות שע"ג השלחן כי אותו נר הוא הבא לכבוד שבת. וי"ל שאין כאן חסרון בתוספת אורה כיון שהנרות הראשונות אינם לשם מצוה. וכן י"ל בדברי המושב זקנים הנ"ל שבאבן טובה לא מקיים מצוה, ומה"ט מדליק עוד.
וכן י"ל בדברי האו"ז שם שכתב: וצריך בחנוכה להדליק תחילה נר דחנוכה ואח"כ נרות של שבת כמו שפרשו הלכות גדולות. וכ"פ השו"ע, תרעט. והנה בזמן האו"ז היו מדליקים את הנר חנוכה בבית, וכמבואר בדבריו סי' שכב-שכג (ומנהג מרן איני יודע), ואפ"ה מהני הברכה על הדלקת הנרות[10], וי"ל כמבואר. אמנם אולי לא היו מדליקים באותו חדר. (ואיני יודע המציאות בזמנם, שבהרבה מקומות לא היו כמה חדרים). [וכן אולי נר חנוכה לא מדליקים עד מאוחר אלא חצי שעה מצה"כ, משא"כ נר שבת].
וכסברא זו נקט באור לציון ב, יח, יג, ששם דן לעניין הדלקת הנרות כשיש חשמל, וכתב: ונראה שזהו דוקא כשדולק אור שיוצאים בו ידי חובת הדלקת הנרות, כגון נרות שמן ושעוה וגאז, וכן אור חשמל שדולק על ידי מצבר, אבל אם דולק אור החשמל בבית מהזרם הכללי, כיון שבהדלקה זו אי אפשר לצאת ידי חובת הדלקת הנרות, שהרי אור החשמל שדולק ברגע זה אין הוא אותו האור שדולק בעוד רגע, ודומה הדבר לנר שמן הדולק שיש בו מעט שמן, ועתיד לכבות בעוד רגע, שודאי צריך להדליק נר אחר בברכה, ואף אם יוסיף שמן אח"כ על אותו הנר, מ"מ ברכתו שברך קודם לכן הוי ברכה לבטלה, וה"ה באור החשמל דהוי כאילו נוסף בכל רגע ורגע שמן חדש לנר, וכאילו נדלק מחדש מאליו, ואינו דומה לאדם שמדליק פתילה בשמן, שכל מה שדולק אחרי שעה הוי מכוחו, דאשו משום חציו, משא"כ בנורה הדולקת באור החשמל, שהזרם המיוצר ע"י חברת החשמל נעשה ע"י שמן שמבעיר את התנור, ואחר שכלה השמן מתחממים המים ונהפכים לקיטור, ויוצא הקיטור ומסובב את הטורבינה, ועל ידי סיבוב הטורבינה נוצר הזרם, וכל רגע נולד זרם חשמל חדש, ולכן כשאדם מדליק חשמל בביתו, לא נחשב כל משך ההדלקה בא מכוחו, אלא הוי ככח כוחו, ופנים חדשות שלא היו כלל בעולם באו לכאן, ועל כן נראה שאף לכתחילה יכולים להדליק נרות שבת בברכה אף כשדולק אור החשמל בבית, ואף שכבר מאיר אור בבית, מ"מ בכל הוספת נר יש תוספת אורה עכ"ד. [וכעיקר דבריו לגבי החשמל כתב הגרש"ז במאורי אש, פ"ה ענף ב לעניין הדלקת נר חנוכה בחשמל. אמנם ע' במאורות נתן (קופרשטוק) חנוכה, סי' מב, ע' קפז, מה שהעיר מדברי רש"י שבת כג, ב ויל"ע]. ושו"ר בשו"ת תפלה למשה (לוי) א, ז, ד-ה, שכתב כסברא הנ"ל, והביא חלק מההוכחות דלעיל, וע' גם מנחת אשר (ויס) ג, יז.
[ובבן איש חי שנה שניה פרשת נח סעיף ד, כתב: אף על פי שאוכל ומקדש על הגג שאור הלבנה זורח על שלחנו מבערב, עכ"ז מדליקין נר שבת בברכה, יען דנר שבת מלבד טעם הפשטי של שלום הבית יש בו חיוב ע"פ הסוד, כן העליתי בסה"ק מקבציאל, ועיין אשל אברהם סי' רסג סע"ק כא יע"ש. והנה לעיל הובא מדבריו שס"ל לא לברך כשהדליקו כבר, וע"כ שחלוק כשהדליקו לשם מצוה ללא הדליקו].
ואם נאמר כסברא זו, א"כ חשמל (אף א"נ שמהני לקיום מצות הדלקת נרות) כשלא הדליקו לשם שבת לא מהני, וצריך לכבותו, וכמבואר בדברי ר"ת, וכשהודלק מבעו"י גדול צריך לכבותו, וכמ"כ הטור והרמ"א, ד.
אכן צ"ע בכ"ז, שבדברי מהרי"ל שהוא מקור הדברים נראה לא כן, שכתב בסו"ד (ובתשו' בחדשות הנ"ל) לעניין האכילה בחצר שכתב להתיר רק כשיש חושך קצת במקום שמדליק, וכאן אין נרות שמתקיים בהם מצות ההדלקה, ואפ"ה לא מהני. [אכן י"ל שבשרגא בטיהרא לא מהני סברא זו, וכל הסברא מהני רק בתוספת אורה (אכן במהר"ם מבואר שגם בשרגא בטיהרא עדיין איכא לתוספת אורה)].
אמנם יש מקום לחלק כחילוק הנ"ל, שהנידון כאן הוא כשלא אוכלים שם, וכל התועלת היא רק שלא יכשלו, ומה"ט כאן ס"ל שכלל לא מועיל שרגא בטיהרא. אמנם כשנהנים מהאור, שמהני סברא זו, יש גם לחלק כחילוק הנ"ל, בין שנתקיימה המצווה ללא נתקיימה המצוה.
אלא שיש להעיר גם מעיקר נידון מהרי"ל, שהנידון היה על נרות בית הכנסת, שבפשטות לא מתקיים בהם מצות הדלקת נרות שבת, שהרי הם נעשו לכבוד בית הכנסת, ואפ"ה כתב שגם על נידון כזה דעת מהר"ח שלא מהני, ודעתו שמהני רק בגלל שתוספת אורה שרי לברך. [ולא כסברא שכאן, כו"ע מודו]. ובאמת לשון מהר"ח הוא: כיון דהנר אינו בא אלא בשביל שלום בית וכבר יש שלום בבית אם יש לו להדליק אם לאו. ונראה שלא מהני מפני שאין בזה תועלת. (וכאן ל"ש לחלק כנ"ל, כיון שכאן מבואר שמהני תוספת אורה, ואפ"ה לא חילק בין נר שדלוק למצוה).
אמנם הנה השואל בשו"ת מהרי"ל שם כתב כך: ותמיהני על זה כי עיקר נר של שבת ניתקן בבית משום שלום בית ועל זה שייך לברך אשר צונו מלא תסור אבל בבית הכנסת מה שלום בית איכא. והלא כל מה שאנו מדליקין בבהכ"נ אינו אלא משום כבוד המקום ית'. וע"ז מהרי"ל כלל לא השיבו, ונראה שהבין שגם שם שייך שלום בית שלא יתקלו וכדו', וא"כ אולי בנרות בית הכנסת מתקיים גם עניין זה, וצ"ע. אמנם המהרי"ל שם להלן כתב: אבל כתבת שמדליקין (נרות) [הנרות], משמע המבוררות, כלומר המיוחדות בלאו הכי לכבוד בית הכנסת, ולזה איני מסכים דלס"ד פרק אלו דברים חשיב נר בבית הכנסת לכבוד ולא להאיר אי איכא אדם חשוב אי לא ומשום הכי צריך להדליק נר אחר במוצאי יום כיפורים מנרות בית הכנסת שמוליכי' לביתם להבדיל עליו וא"כ אז אינ' עשויה להאיר היה תימא היכ' נפיק ביה, אי לאו דנימא דהוה נמי קצת להאיר ולשמחה שיהא להם אורה בבית הכנסת. ודוחק להכניס פילא בקופא דמחטא. אבל בעירך שבית הכנסת של נשים הוה מרתיפו של השמש שמא חשיב לצורך סעודה למשוך יין בלילה, וכ"ש אם מדליקין בבית הכנסת של נשים אצל היין עכ"ד. ועדיין צ"ע. [ולא משמע בדברי מהרי"ל שהנידון הוא שיש כמה נשים שמדליקות שם נרות שבת, והנידון הוא על האשה השניה]. אמנם אולי בדעת מרן, ושאר החכמים, י"ל הכי וכפי שהוכחנו לעיל, וצ"ע.
♦
במקום האכילה לכו"ע מהני תוספת אורה
ואולי י"ל עוד בעיקר הדברים, שהנה מהר"ח או"ז כתב כך: כיון דהנר אינו בא אלא בשביל שלום בית וכבר יש שלום בבית אם יש לו להדליק אם לאו.ומבואר בדבריו שסברתו היא כלפי השלום בית, שעניינו שלא יתקל בעץ ואבן, ואם כבר יש אור שמספיק לזה, מסתברא שאין תועלת כשמוסיף אור.
אמנם כשמוסיף אור במקום האכילה, כאן מסתבר שבכל תוספת אור יש תועלת, שע"י התוספת נוסף בתועלת (ובזה י"ל לחלק מהראיות הנ"ל), וכסברת מהר"ם גם לגבי מקום ישיבתם, וכחילוק הפנים מאירות הנ"ל. אלא שמהר"ח או"ז ס"ל שטעם הדלקת הנרות הוא בשביל שלום ביתו, ומה"ט כתב כסברתו. אמנם יש לעיין בזה לדברי הראשונים שס"ל שבהדלקת הנרות יש גם כבוד שבת, ועונג, וכמש"כ רש"י שבת כה, ב: חובה - כבוד שבת הוא, שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא, בפרק בתרא דיומא (עה, ב). ובתוספות שם: פי' במקום סעודה דחובה היא שיסעוד במקום הנר משום עונג. וברמב"ם שבת ה, א כ' שהוא בכלל עונג, ובפרק ל, ה כ' שהוא בכלל הכבוד. [וע' ביאור הגר"א, תקכט, שכבוד הוא בערב שבת ועונג בשבת] ואכמ"ל עוד.
אמנם בדברי מהרי"ל שהשווה את העניינים ולא חילק נראה לא כן, אף שנידונו אינו כלפי מקום האכילה אלא כלפי מקום ישיבתם שם, אמנם כיון שהביא את דברי מהר"ם שיש תועלת והנאה בתוספת האורה, הו"ל לחלק בין תועלת זו, לבין התועלת שלא יכשל בעץ ואבן. וי"ל. וכן נראה בדברי השו"ע כאן שלא חילק בזה.
♦
עוד צדדים לקולא בהדלקת הנרות כשאור החשמל דולק
אמנם כל היישובים לעיל באים אם נאמר שגם בהדלקת החשמל איכא תוספת אורה, ודמי לשרגא בטיהרא שכתב מהר"ם שיש בה תוספת אורה, וכמו שהובא לעיל מדברי חכמי זמננו הסבורים כן, א"כ מלבד מה שיש לצדד שבתוספת אורה שרי לברך (וכמו שהבאנו לעיל), אחר שנתבאר שדברי מהר"ח הם נגד המנהג, ושיש לצדד שכשבנר הראשון לא מתקיימת מצוה מהני, וכן שבמקום האכילה מהני.והנה הגרש"ז אויערבאך בשולחן שלמה רסג, יג העיר גם על מנהגם לברך בתוספת אורה, כיון שנוסף שמחה יתירה: וצ"ע בנרות של שמן אשר בזמננו לא נהוג כלל להדליקם לכבוד או להרבות באור על ידם וליהנות מריבוי האור, ואין משתמש בנר של שמן רק ביום השנה יארצייט או בבית האבל, וא"כ כשיש כבר אור חזק ובהיר הרי ליכא כלל שום שמחה יתירה מזה, וא"כ איך אפשר לברך על זה. (ובדבריו מבואר שלא נתקשה שבחשמל אין תוספת אורה מצד המציאות, אלא שלא נוהגים בתוספת אורה כזאת).
וכתב: ואולי בגלל שחז"ל קבעו את השמן להידור במצוה וגם ידוע וניכר שזה לכבוד שבת הרי זה חשיב כהנאה וגם שמחה.
והוסיף עוד: וגם נראה דכיון שכל הנשים הנשואות מקפידות מאוד על מצוה זו לכן אפשר שגם נעשה כמנהג חשוב להוסיף נרות כאלה לשם מצוה ולברך על זה, כמו שמברכים על הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת גם לדעת הבית יוסף שאין מברכים על הלל בראש חודש [עיין סי' תרעא סעיף ז ובשע"ת ס"ק י], והיינו משום שהברכה היא בימים כאלה שכולם מברכים בבית בנוסח זה. והכי נמי במנהג חשוב זה אף שמעיקר הדין הוא נקבע להנאת אורה גם קבלו על עצמן הדלקת נרות לכבוד שבת בכל אופן שהוא... גם מיושב בכך ביו"ט שחל בערב שבת וכ"ש כשכבר הדליקה אשה אחת והשניה מדליקה גם באותו מקום דודאי לא שייך כלל הטעם שריבוי האור יועיל לבו ביום סמוך לשקיעה או במוצש"ק והחשמל כבר נדלק על ידי השעון, איך אפשר לברך על ההדלקה בשמן שלא יוסיף כלום, ולדברינו ניחא עכ"ד והו"ד גם בשש"כ פמ"ג, הע' קעא.
וסברא זו מחודשת, ואינו דומה להדלקת נר חנוכה בבית הכנסת שהיא הרחבה של מצות הדלקת נר חנוכה, משא"כ כאן מנ"ל שיש כלל עניין כזה, כיון שלא מוסיף תועלת.
ובהערה יב, כתבו משמו: ולשואל אמר מרן זללה"ה שאעפ"י שכדאי להקפיד שלא ידלק חשמל כשמדליקים את הנרות, אך לא זה הסיבה לברכה דא"כ תדליק חשמל ולא נר, וכן ביו"ט הרי החשמל נדלק קודם שמדליקים את הנרות, אלא יסוד הדבר הוא שזהו מנהג קדוש ויש בזה חשיבות ואפילו יהודים שנתרחקו מיהדות נותר אצלם ענין דהדלקת הנר בעש"ק, ואע"ג שהנרות לא מוסיפים שמחה ולא שלום בית, מ"מ יש בזה כבוד כמו שרואים בכל סעודה חשובה שמדליקים נרות אע"פ שיש שם אור בשפע וגם אין זה מוסיף עונג אך יש בזה כבוד, ויתכן שמצד זה יש יותר מקום לנרות שעוה מאשר להדליק בשמן שאינו נהוג כלל האידנא, אמנם בחז"ל מצינו שמצוה בשמן זית וגם נרות שעוה ראויות להדלקה.
וכאן בדבריו נוסף שיש בהדלקה כזאת כבוד, וכבסעודות חשובות שמדליקים נרות לכבוד (ותועלת זו קיימת גם כשיש אור חשמל). ובשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן כ, ל (לעניין הדלקה ביו"ט שחל בע"ש) כתב: ומוכרחין לומר דבשביל כבוד השבת נמי הוא צורך גדול דהאדם לעשות, כמו האכילה. וע"ע דברי יציב, או"ח, קכ (ושם, קיט, ו שבמקום שישנים לא מהני), חוט שני, שם, ע' עג, ובתשובות והנהגות א, רעב, ב, קנד, ושם, קנז, ו.
והנה בביתו של אדם לא נוהגים כן, גם בסעודות חשובות אף שיכול להדליק במקום שמדליק נרותיו בשבת, וא"כ אולי הכבוד הוא רק בסעודה חשובה ומיוחדת, אבל סעודה כסעודת שבת כיון שמעולם לא נוהגים כן חידוש לומר שיברכו ע"ז. (עוד יל"ד, שי"ל שמה שנוהגים כן הוא כהמשך למנהג קדום שהורגלו להדליק נרות להאיר והיה בהם מן הכבוד, וכמו שרואים שבשאר מקומות אין נוהגים כן), וצ"ע. [וח"א העירני שאם מהני מטעם כבוד, לא יועיל בנרונים פשוטים, אלא צריך שיהיה כמנהג האולמות. אמנם להאמור הכבוד הוא האור, רק שבמקומות מכובדים לא ישימו דבר בזוי כנרונים וכדו', וי"ל].
וכן יש להעיר מנ"ל גדר זה בכבוד שבת, שברש"י בשבת כה, ב כתב: כבוד שבת הוא, שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא, בפרק בתרא דיומא (עה, ב). מבואר שהכבוד הוא מה שאוכל סעודתו באור. ומנ"ל כבוד זה שמדליקים נרות וצ"ע. וע' מנחת אשר, שם, סי' יז. אלא שאולי כיון שסו"ס יש תועלת בהוספה זו, מהני.
ובאגרות משה, שם, כתב: אך שלעניין עצם הדלקת הנרות אולי שייך לחייב בשביל מה שאירע שנתקלקלה מכונה הגדולה שנעשה שם עניין אור החשמל. ואף שאינו מצוי כלל, כיוון שעכ"פ איכא מציאות זה, יש לחייב שידליקו נרות. ואף אם מתחילה לא היו מחייבין להדליק בשביל דבר שלא מצוי כזה, אבל כיוון שכבר חייבו חכמים, מחמת שלא היה אור החשמל לתשמיש האורה, אין לפטור אף כשכבר משתמשין כל התשמישין לאור החשמל, כיוון שעדיין איכא חשש קטן. ולעניין כשאין ידו משגת לקנות נר לשבת ויין לקידוש, איתא בסימן רסג סעיף ג, דנר קודם, ואף לנר חנוכה קדים משום שלום הבית, נראה פשוט שבזמננו שאיכא נרות החשמל, אם איכא נר חשמל וחסר הנר לכבוד שבת שהאשה מדלקת ומברכת, ודאי יין לקידוש היום קדים. דבשביל חשש הרחוק דשמא תתקלקל המכונה שאינו מצוי כלל, אין להקדים, אף שנשאר החיוב איכא חילוק לעניין זה. וצ"ע.
♦
עצת האחרונים בהדלקת אור החשמל יחד עם הדלקת הנרות – והדלקת נרות ביו"ט שחל בע"ש ובמוצ"ש
כמה מאחרוני זמננו כתבו לנהוג לכבות את אור החשמל קודם ההדלקה, ושוב תדליקם לשם מצות הדלקת נרות בצירוף להדלקת הנרות (וגם אם חשמל לא מהני להדלקת נרות לחוד, כשמדליקם יחד מסתבר שהברכה חלה על שתיהם). ראה כן משם הגרמ"פ בתשוה"נ ב, קנז, ו (וע' גם הארת שבת (באנגלית) ע' 20 הע' 3), וכעי"ז משם הגר"י קמנצקי בהערה לאמת ליעקב רסג, ח. וכן הורה הגריש"א (הובא בשבות יצחק, פ"ד, אות ג), ובחוט שני פרק פג, ט (ע' סו).ויש עוד אופן, שבשעת ההדלקה יהיה אור החשמל כבוי, ותדליק כך את הנרות, ואח"כ ידליק אחר את החשמל, אף באופן שאינו מכוון לשם מצות הדלקת נרות. וכ"כ לעניין יו"ט שחל בערב שבת, שיכוונו לכבות את האור ע"י שעון שבת. וע' כעי"ז בשש"כ מד, הע' לו (ושם מטעם ההדלקה ביו"ט, וע' להלן). וע"ע שבות יצחק ו, ו.
אמנם בחוט שני שם, כתב: ואין תועלת בעצות שהחשמל ידלק ע"י שעון אחר שתדליק הנרות, שלפי הצד שאין תועלת באור הנרות כיון שיודעת כשמברכת על הנרות שאח"כ ידלק החשמל ולא יהיה תועלת באור הנרות א"כ הרי היא מדליקה נרות כאילו במקום שיכבו מיד הנרות שודאי אינה יכולה לברך עליהם. ויש להוסיף שבזמן ההדלקה א"צ להדליק, כי ממילא יידלק לסעודה שהוא החיוב. (וכשחל יו"ט במוצ"ש, לכבות בסעודה לא מסתברא דהחיוב הוא שיהיה נר דלוק בסעודה, וכאן עושה מעשה הפוך).
אמנם יש להעיר בזה, שבשו"ע כאן נראה שהשאר גם מדליקים אח"כ וכמש"כ לעיל שרק חשש מצד הברכה, וא"כ האיך יכול לברך כיון שיודע שאח"כ ידליקו, ואין לברך על תוספת אורה. אכן, אולי שאני ששם יש תועלת בכל הנרות שכולם מוסיפים אורה, ואולי בזה מהני מה שהדליק בתחילה, משא"כ ע"י החשמל, כעת ביטל לגמרי הדלקתו הראשונה, וצ"ע.
ויש עוד עצה בזה, מש"כ בשו"ת רבי עקיבה יוסף או"ח, ב, סי' קצט, לסי' רסג, ח: ואם מדליקה באותו חדר יש להדר שתוסיף שמן הרבה שידלק אחר שתכבה הראשון ובזה חזי לאצטרופי כי גורמת בהוספת השמן שידלוק אחר שנגמר השמן של הראשון בתוספת אורה וע"י שני הדברים של תוספת אורה עכשיו וגם לאחר זמן חזי לאצטרופי לברך עכ"ד. ובשו"ע, רסג, ט: המדליקין בזויות הבית ואוכלים בחצר, אם אין הנרות ארוכות שדולקות עד הלילה הוי ברכה לבטלה. ומבואר כשהנרות גדולים מהני, וה"ה כאן. ובאמת בכל הדלקה תחילתה בשרגא בטיהרא, ואפ"ה מהני לאחר זמנה, שההדלקה בשביל ההמשך, וא"כ ה"ה כאן, אמנם אולי העיקר בסעודה, ואח"כ כבר אין חיוב, אמנם כשיכבה האור, עדיין יש חשש שלום ביתו. וצ"ע, כשמצוי עוד אור מועט, וכמו שלא מדליקים בכל החדרים, מה"ט, ה"ה כאן. וצריך שיהיה בזמן שעדיין נצרך לאורה.
וביו"ט שחל בע"ש יכול להדליק בחדר חשוך, ובאור לציון ב, יח, יג כתב: וכשחל יום טוב בערב שבת, שאי אפשר לכבות ולהדליק את אור החשמל, ידליק בחדר אחר שאין שם אור מצבר (לשיטתו של"מ חשמל, וכנ"ל). וכ"כ שם ג, יח, ג. ובאמת יכול להדליק שם בברכה ובשאר מקומות על סמך זה.
[יש להעיר עוד, שהנה אולי ביו"ט שחל בע"ש יוכל לברך גם על החשמל (לסוברים שיוצא בחשמל) כשהדליקו לכבוד יו"ט בתחילה, והברכה עובר לעשייתן, שהדלקת נרות היא מצוה הנמשכת, ודעת הגרע"א שבת כג, ב דכשמדליק לכבוד שבת מהני גם קודם פלג (אלא שעבר על דינא דלא יעבור), ובביאור הלכה רסג, ד הסכים עמו, וע' ארץ צבי, קיג. ושלא כדעת עו"ש, ב, ושו"ע הרב, ו שלא מהני. וע' שבות יצחק – נר שבת פ"ד, שכתב ע"פ סברתו דלעיל שכשלא הדליקו האור לשם שבת מהני לכו"ע להדליק, ומה"ט התיר ביו"ט שחל במוצ"ש. ולהמבואר, זה תליא בדברי הגרע"א].
♦
הדלקה ביום טוב שחל בערב שבת - מדיני היום טוב
הנה כהערה לעניין כל הדלקת הנרות בזמננו כשיש אור החשמל, יש להעיר בהדלקה ביום טוב שחל בע"ש, שבעי' לטעמא דהואיל, וצריך שיהנה ביו"ט מהאור, ובזמננו אינו נהנה כשיש אור החשמל. (והם קיי"ל כרבה או כר"ח האם בעי' הואיל, הרחיב בזה הרבה בביאור הלכה, ר"ס תקכז, וכתב שבשעת הדחק סמכי' אדר"ח).וכך העיר בשש"כ מד, הע' לו, וכתב שראוי שידליק לפני שהחשמל נדלק: שמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל דביום טוב שחל בערב שבת נכון להדליק נרות שבת לפני שהחשמל נדלק שהרי רבים סוברים שההיתר להדליק ביום טוב לצורך שבת הוא כמו שכתוב במס' ביצה (כב, א בתוד"ה אין) דבסמוך לחשיכה אף באותו יום איכא הנאת אורה, משא"כ בנרות שלנו שלא מצוי כלל שיהנה בזמן קצר זה של סמוך לחשיכה מאותן הנרות כשיש אור חזק של חשמל וא"כ חשיב קצת כנר של בטלה. והוסיף שם: יל"ע דלכאורה מה ההיתר אם מדליק נרות שבת זמן רב לפני השקיעה שאור היום עוד בהיר ואין הוא נהנה מן האור של הנרות דשרגא בטיהרא למאי מהניא ואין כאן טעם של הואיל, ואולי אין הכי נמי דצריך להדליק נרות שבת באופן שיכול ליהנות מהם מבעוד יום עכ"ד.
ובאגרות משה, שם, דן בזה, וכתב שמהני מטעם כבוד שבת אבל כ"ז לר"ח שצרכי שבת נעשים ביו"ט, אמנם לרבה כ' שע"כ ס"ל שא"צ ע"ת להדלקת הנר, ושרי בהבערה גם שלא צורך כלל, וכדעת הרמב"ם (וע"ע משכנות יעקב, קמב): אבל לעניין מה שגם בזמננו שדולקים בבית נרות החשמל, מדליקות נרות ביום טוב שחל בערב שבת ומברכות, לכאורה תמוה. דבשביל להוסיף אורה אינו כלום, ובשביל מה שאירע שמתקלקל, לא שייך להתיר לעשות מלאכה ביום טוב בשביל דבר שלא מצוי כזה. ומוכרחין לומר דבשביל כבוד השבת נמי הוא צורך גדול דהאדם לעשות, כמו האכילה. שמדאורייתא היה מותר, מטעם דצורכי שבת נעשין ביום טוב, ומדרבנן נמי מותר ע"י עירוב תבשילין, כדאיתא בפסחים דף מו, ב לר"ח.
ולרבה שם דבלא הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה אסור להכין מיום טוב לשבת, גם על ידי עירוב תבשילין הא יקשה, שלא שייך לתרץ לכאורה, דהא אף אם מיקלעי ליה אורחים, אין צורך להו להדלקת הנרות, מאחר דאיכא חשמל. אבל הא אף בזמן שהוצרכו לנרות, לא שייך לומר הואיל ומיקלעי אורחים על הנרות שמדלקת בפירוש לשם שבת, ומברכת להדליק נר של שבת, שזה לא שייך בנרות שמדליקין לאורחין, ומ"מ מותר. וא"כ צריך לומר שלרבה אין צורך לעירוב תבשילין לאדלוקי שרגא, דבל"ז מותר להדליק ביום טוב אף שלא לצורך כלל, וכדסובר הרמב"ם בפ"א מיו"ט ה"ד. וסוגיא דפסחים דלוקין על הבערה הוא אליבא דב"ש, וכדכתבו גם התוס' שם בפסחים מז, ב ד"ה אהבערה, ולב"ש יש לומר דאה"נ דלא יכלו לאדלוקי שרגא מיו"ט לשבתא, אליבא דרבה עכ"ד. [וע' אור יצחק (עבאדי) א, פ שאה"נ לא ידליק הנרות ביו"ט שחל בע"ש].
ומסברא נראה שנחשב צורך היום ושרי גם לרבה, שהנה קיי"ל בשו"ע תקיד, ה דשרי להדליק נר של בית הכנסת ול"ח כנר בטלה, וכ"ה ברא"ש, ביצה ב, כב. וגם הרשב"א ג, רעז שפקפק בזה מנדרים ונדבות שאין קרבין ביו"ט, כתב שנוהגים להדליק, ומבואר שכל שכעת זמן מצוותו שרי שהוא צורך, ובשבלי הלקט, רמב מבואר היתר גם להדלקת נרות לברית מילה, והובא במ"ב שם, ל [ובביאור הלכה ד"ה נר מבואר שמהני הדלקה לצורך שינה יחידי].
וכל הנידון בזה הוא האם נחשב כצורך היום או לא, וכ"כ בכת"ס, סה שצויין בביאור הלכה, לחלק בין הדלקת נר בית הכנסת לבין נדרים ונדבות שהם אין מצוותם ביו"ט, עיי"ש (ומה"ט דן לעניין נר יארציי"ט שנחשב צורך היום).
והנה לעניין נרות שבת מסתברא שכיון שנתקנו להדליקם בערב שבת, וכעת הוא יו"ט א"כ הוא מצוה כעת ומסתבר דחשיב צורך מצוה. וכן ראיתי בשבת ומועדים (לר"ז פריינד) ג, הלכות יו"ט ע' קמז ואילך. [אכן כ"ז אם מקיים מצוותו בנרות שבת שמדליקם בחשמל, שאל"כ לא קיים כלל מצוה, והנידון כאן מדיני היו"ט].
אמנם כבר בראשונים העירו בזה, בתוס' ר"פ פסחים מו, ב: וא"ת א"כ היכי אנו מדליקין מי"ט לחבירו או מי"ט לשבת דהא לא שייך אורחים והא לא (מצי) [חזי] לאורחים, וי"ל דשאני גבי נר דמהני לו נמי באותו יום טוב משום דהוי חשיכה ולא יוכלו לראות בבית בלא הנר ולהכי מותר. ובתוס' רא"ש פסחים מו, ב: ותימא א"כ לרבא לרבה הדלקת הנר שמדליקין סמוך לחשיכה לצורך שבת אמאי שרי וי"ל כיון שהוא כ"כ חשיכה גם ליו"ט עצמה הוא צריך להאיר[11]...
ובשו"ת מהר"ח אור זרוע סימן לב: ובנרות שאנו מדליקין בבית לפני השולחן איני יודע טעם כי מאי שייך כאן הואיל, והא אי מקלעי ליה אורחין לאכול בי"ט לא יהנו מאלו הנרות כלום דהן עוד היום גדול. ושמא אחר שקבלו שבת עליהם ועוד היום גדול כשבאין לאכול אחר שיצאו מבית הכנסת. מ"מ לא פקע קדושת י"ט אלא שניתוסף קדושת שבת והואיל וכן תהא הדלקה זו צורך יום טוב והוא מכין לעצמו עכ"ד. ומבואר שלא יישבו כנ"ל שיש בו צורך היום מצרכי השבת, ולדבריהם עדיין צ"ע בזמננו.
והנה דעת התוס' בביצה כב, א דבעי' ע"ת להדלקת הנר, ובב"י תקכז, יט, הביא עוד שכ"ה דעת הרא"ש שם, טז, והר"ן יא, א, אכן כ' שברמב"ם ו, ח שלא הזכיר לאדלוקי שרגא נראה שא"צ ע"ת. וע' מג"א, יח שהעיר שאינו ראיה ונכלל בשאר דברים. (אמנם כבר העירו שיש סוברים של"ב, ע"ת ע' מאמ"ר שם, יח, ונה"ש, י). והנה לדברי הראשונים הנ"ל דנצרך ליום טוב, מ"ט בעי' ע"ת, שא"צ להואיל אלא צריך לעצמו, וי"ל שמהני ע"ת למבעו"י, ע' בית דוד, שב, או להרבה נרות, ע' העמ"ש, נ, א (ע' שטז) וע' ערוה"ש תקכז, כח, ואכמ"ל.
ובספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות עירובי תבשילין, ח: וכ"ת הא דקאמר לאדלוקי שרגא נמי לא צריכנא ליומיה דשרגא בטיהרא מאי אהני, זה לא קשיא דמ"מ שייך לאדלוקי ביום במקום חושך ואפילה. וניחא בזמננו.
והרחיב בזה מהרא"ל צונץ, בספרו שמחת יו"ט לביצה כב, א: ומדליקין לו נר אחד קשיא לי למאי דאיתא בש"ס פ' אילו עוברים הא דמתירין להכין מי"ט לשבת ע"י עירוב היינו משום הואיל אי מקלעי ליה אורחים חזי ליה לכן מותר להכין, אבל מדאורייתא לא אמרינן צרכי שבח נעשין בי"ט א"כ קשה איך מדליק מיו"ט לשבת הא הדלקת הנר לא צריך רק ללילה שהוא שבת דשרגא בטיהרא לא אהני, א"כ קשיא איך מדליק הנר מיו"ט לשבת ולפמ"ש התוס' לקמן דף כג דהבערה מותרת בי"ט א"ש, מיהו למאי דתלו להו תוס' אי הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת וא"כ אין זו מספיק דודאי ליכא למ"ד שיהא אסור להדליק נר מיו"ט לשבת. וי"ל ששייך שפיר הואיל וחזו לצורכו אם יצטרך להדליק אש לבשל בו, ואף דיש לו אש להעביר בלא נר זה שמדליק לשבת. אלא דקשה אם הדליק נר אחד איך ידליק השני, וצ"ל דמ"מ שייך בו הואיל וחזי לילך בו למקום אפל או להבעיר בו.
ומדברי הראשונים שלא תי' כן, אין הוכחה שלא ס"ל כן, שתי' בפשטות שיש תועלת בעצם הנר כשחשכה.
♦
לסיכום
הובאה פלוגתת מהרי"ל ומהר"ח בברכת ההדלקה בתוספת אורה, ושנחלקו בה השו"ע והרמ"א. ונתבאר שבמקור הדברים במהר"ח מבואר שהמנהג היה שלא כוותיה, וא"כ מסתבר שלהלכתא לא כדבריו, ובפרט שכן נראה בראבי"ה, ועוד ראשונים. וגם בדעת השו"ע אינה מבוררת דעתו בזה. ונת' עוד שיש גם מקהילות הספרדים שנהגו בזה שלא כמרן. [ונתבאר בהערה עוד, שיש מקום לשמוע שכשמדליקות בב"א כולם מברכות].ההגדרה לתוספת אורה, בדברי מהרי"ל שהשווה דברי מהר"ם לנידוננו, מבואר שגם באור יום (בבית) הוי תוספת אורה, אף שהגדירה כשרגא בטיהרא, וגם הבדל בין מאה למאה ואחד נרות מוגדר כתוספת. והובאו דברי ר"ת דגם כשיש אבן טובה מהני ההדלקה. ונתבאר שיש לצדד לפי"ז דגם בחשמל שייך בו תוספת אורה, שאין הגדרה לכמות התוספת, והובא שכן נקטו כמה מחכמי זמננו.
אמנם נתבאר בדברי מהרי"ל שכ"ז כשיושבים שם ויש תועלת בתוספת האורה, משא"כ שנצרכים רק שלא להכשל בעץ ואבן וכדו', לא מועיל מה שיש מעט תוספת אורה.
צידדנו שיש לחלק בין תוספת אורה כשנתקיימה מצות הדלקת נרות ללא התקיימה, והבאנו כמה ראיות לזה (אף שיש לדחותן), ושכן נקטו כמה מחכמי זמננו, אלא שהערנו מדברי מהרי"ל ע"ז, ואולי עכ"פ בדעת מרן י"ל הכי. עוד צידדנו בעיקר עניין תוספת אורה, דבמקום שיש בו תועלת כו"ע מודו, ודברי מהר"ח היינו כשא"צ בזה, דגם בפחות נמנע מלהכשל בעץ ואבן.
נתבארה עוד סברת חכמי זמננו שיש בהדלקת הנרות גם עניין כבוד, ומהני בזה גם כשאור החשמל דולק. ונתבאר שמחודש הוא שפשטות הראשונים אינה כן, אלא שאולי כיון שסו"ס יש תועלת בהוספה זו, מהני.
הובא עוד עצת החכמים שתדליק האשה את החשמל לשם מצות הדלקת נרות, או שתדליק כשהאור כבוי, ובעצה זו עוררנו שאולי לא יועיל, כיון שבשעה המחוייבת בהדלקה ידלק החשמל.
נתבאר עוד בעניין הדלקת נרות ביו"ט בזמננו, ונתבארו הצדדים לקולא בזה, שאלי מהני צורך המצוה, אלא שבדברי הראשונים נראה לא כן, אמנם עדיין מהני הואיל שיכול להשתמש במקום אפל או לבישול.
ולסיכום נראה שאף שודאי שכשביכולתו לקיים עצת החכמים הנזכרים להדליק החשמל לשם מצות הדלקת הנרות עדיפא הכי, אולם כשאינו שייך כ"כ, ביו"ט שחל במוצ"ש, ויו"ט שחל בע"ש, יש לסמוך על כל הנ"ל.
♦ ♦ ♦