מח"ס שערי אריה
מה אני בחינם אף אתם בחינם - בעניין נטילת שכר על מצוות
הקדמה
קיי"ל נדרים ל"ז א', ובכורות כ"ט א', שאסור ליטול שכר ללמד תורה, שמה אני בחינם אף אתם בחינם. ובבכורות שם, וכן בקידושין נ"ח ב' בפשטות מבואר שלא רק לימוד תורה אסור אלא ה"ה כל מצוה שמצווה בה, אסור ליטול שכר על קיומה. ומבואר שם ובכתובות ק"ה א' שדיין שנוטל שכר לדון דינו בטלים, וכן עד שנוטל שכר להעיד עדותו בטלה. ובבא מציעא ל' ב' מבואר שאסור למשיב אבידה לקחת שכר על השבת האבידה, אלא אם כן מפסיד כסף ע"י זה שהוא בטל ממלאכתו.והתקשו הראשונים והפוסקים למעשה, על הרבה מקרים שנוטלים שכר אע"פ שעושה מצוה. כגון רופא, ובזמננו נוגע גם לאחות, אנשי חילוץ, ובעצם כל כוחות הביטחון, שעוסקים במצוה של השבת גופו, איך מותר להם לקבל שכר על עבודתם, שהיא מצוה. וכן רבנים ודיינים שעושים מצוה של ללמד או להורות ונוטלים שכר. וכן אברכי כולל שנוטל שכר על לימודים. וכן הייתה רגילות שעידי חתימה של גט ושטרות נוטלים שכר, והרי עדותן בטלה. וצריך לבאר את הדברים. ובמקרה שיש בזה צורך ציבורי, ואין לו מלאכה אחרת, ונוטל שכרו מקופת הציבור, ולא מהאנשים שמקבלים את השירות, בתוס' בכתובות ק"ה א' ושאר ראשונים שם התירו, משום שאינו נטילת שכר, אלא חובת הציבור לפרנס אנשים שלו. אך במקרה שלוקח שכר מאדם פרטי שדורש שירות, או יש לו משכורת כדי פרנסה ממקום אחר, שוב לא שייך ההיתר של תוס' וסיעתם[2].
ויתבאר בדברינו שיש מחלוקת גדולה בראשונים אם האיסור משום הפקת שכר ממצוה. או שהאיסור כאשר מסרב לעשות את המצוה בלא שישלמו לו. והם ב' גדרים שונים לגמרי. לשיטה הראשונה האיסור הוא נטילת השכר, ולשיטה השניה האיסור הוא סירוב לקיים מצוה. ונפק"מ כאשר האדם מוכן לעשות את המצוה בכל גווני, אלא מציעים לו כסף, או שהוא מבקש כסף משום הגינות וכד', והוא לא מתנה את קיום המצוה בתשלום. עוד רצינו לחדש שלשיטה השניה, אם הוא מוכן לעשות את המצוה באופן אחר, ומבקשים שיעשה את המצוה דוקא באופן זה, מותר לקחת שכר ע"ז. והארכנו כאשר יש ב' מצוות שאין דין קדימה לעשות אחת מהן, האם מותר לו לקחת כסף על זה שהוא עושה אחת ולא את השניה.
עוד התבאר האם מותר לקחת שכר טרחה עבור מצוה, או רק הפסד של שכר. והאם יש הבדל בין השבת אבידה לשאר מצות, ואם השבת גופו דומה להשבת אבידה או שאר מצות.
עוד התבארה שיטה חדשה מכמה ראשונים, שאין איסור לקבל שכר על פעולת המצוה, אלא על החכמה והלימוד שעל פיהם ידע לעשות את המצוה כתיקונה. ואע"פ שזה הפך מהפשטות, שבפשטות האיסור הוא נטילת כסף על הפעולה, ואילו על החכמה אין איסור, בראשונים אלו מבואר להפך. ונבאר את דבריהם ונפק"מ מחודשות למעשה.
♦
חלק א'
פרק א' - שיטת הרא"ש וסיעתו שאסור לקבל כסף גם מרצון המאבד
כתב הרא"ש בבא מציעא פרק ב סימן ל "ואם הלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה לפרוק, פרוק. פטור מטעם פריקה, וחייב משום צער בעלי חיים. ונפקא מינה שאם נותן לו שכר יכול לקבלו". ודבריו הובאו להלכה בטור ושו"ע חו"מ סימן ער"ב ס"ט. דהיינו שיש אופן שאין חיוב מצד מצות פריקה, אבל מ"מ יש בעיה מצד צער בעלי חיים. וכתב נפק"מ אם בעל הבהמה מציע לו שכר, שאם יש מצות פריקה אסור לקבלה, ואם הבעיה היא רק צער בעלי חיים מותר לקבלה. ומבואר בדבריו שכאשר יש מצוה, גם כאשר הבעלים מציע את השכר מעצמו, אסור לקחתה. וזה חידוש שהאיסור לקחת שכר חל גם כאשר האדם לא דורש שכר, ולא מתנה את עשיית המצוה בקבלת שכר. אלא עצם קבלת שכר עבור מצוה אסורה. וכך כתב במחנה אפרים הלכות שכירות סימן טו "מוכח מדברי הרא"ש דאפי' אם הבעלים רוצים לתת לו שהוא אסור ולא מצי למשקליה דהוי שכר מצוה". ולכאורה לפי"ז אדם שמצא אבידה יקרה, ובעל האבידה רוצה לתת לו פרס, אסור לו מדינא לקבל. ובפשטות זה איסור דאורייתא, וכפי שהאריך בזה בספר בתי כהונה ח"ב סימן כ"ו.♦
שיטת הרמב"ן וסיעתו שהאיסור הוא רק כאשר האדם מסרב לעשות המצוה בלא זה
אך נראה שרוב הראשונים חלוקים ע"ז, ומתירים לא רק כאשר המאבד מציע מדעתו כסף, אלא גם כאשר המוצא דורש כסף. וזאת, באופן שהוא לא מתנה את ההשבה בהסכמת המאבד לשלם, אלא דורש שכר ותמורה על פעולתו משום שכך ראוי וכך הגון. שזה לשון הרמב"ן בחידושיו קידושין נ"ח ע"ב "שכיון שהיה יודע לו עדות ולא רצה לומר אלא מחמת שכר אין זו נקראת עדות כו' שכל זמן שהוא נוטל בו שכר קנסוהו חכמים לבטל מעשיו משום דקא עבר על מה אני בחנם אף אתם בחנם ואף על פי שנטל משניהם". הרי אף שכתב שהטעם שעדותו בטלה הוא משום שעבר על מה אני בחינם, כתב להדיא שהאיסור הוא כאשר אדם יודע עדות ולא מוכן להעיד עד שיקבל כסף. ומבואר שבלא זה אינו עובר על מה אני בחינם, אע"פ שרוצה כסף, כיון שאינו מעכב את עדותו עד שישלמו, מותר. ודברי הרמב"ן הועתקו בהסכמה ברשב"א ריטב"א ר"ן נמ"י, ובר"ן על הריף עמ' כ"ג ע"א ומשם להרבה פוסקים.ובשו"ת הרשב"א חלק ג סימן יא, מבואר כעי"ז: "פרפייאן. לר' מנחם ולענין העדים שנטלו שכר לכתוב ולחתום ולמסור שאמרת אם עדותן בטלה כדין הנוטל שכרו להעיד. נראה לי שלא אמרו אלא בעדים שנעשו עדים כבר שהן מצווין להעיד ולא רצו להעיד עד שנטלו שכר ודומיא דהנוטל שכרו לדון שמצוה על ב"ד לדון בין איש לרעהו. אבל מי שאינו מחוייב להעיד ונוטל שכר לילך ולהיות עד אינו בדין זה לפי דעתי". הובא בבית יוסף חו"מ סימן כ' בסופו.
ובתשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת סימן קע"ו, יש לשון יותר חריפה וז"ל "הר"ר שמואל מפלייזא היה אומר, שמעשה בא לפני רבי' ברוך שבא גט לידו שהעדי' חתמוהו ונטלו שכר על החתימה ורבי' ברוך היה פוסלו ורבי' יהודה מפריס, ורבי' ברוך היה אומ' הטעם דעדים שנטלו שכרן להעיד בטלה עדותן אחרי כן כדמסיק בבכורות [כ"ט ע"א]. ונראה שלא כדין פסלוהו, דודאי עדים שיודעים כבר עדותן והיו מסרבין להעיד ודאי בטלה עדותן כו'".
♦
לשון רש"י בכתובות כעי"ז
ואותו לשון כבר נמצא ברש"י כתובות ק"ה א' על נוטל שכר לדון דיניו בטלים "אגר דינא - לא אומר לכם הדין כי אם בשכר כך וכך"[3]. משמע שהבעיה היא רק בסירוב לדון אא"כ ישלמו לו, ולא בנטילת הכסף או הריוח עבור הדין. ובגמ' שם על אם לא רצו מוסיפים להם, הקשו אטו ברשיעי, שאינם דנים בלא תשלום יותר מכדי חייהן. הרי ג"כ הלשון אם לא רצו לדון בלא הכסף.ולכאורה לשיטתם אין שום בעיה לקבל פרס עבור השבת אבידה, כיון שאינו מסרב לעשות את המצוה עד שיתנו לו כסף. ובלשונם נראה שגם באופן שמיוזמתו מבקש כסף, אך לא מתנה את קיום ההשבה בכסף, אלא מציגו כדבר הוגן לשלם לו, אינו עובר על האיסור.
♦
נחלקו בגדר האיסור
ולכאורה יש כאן מחלוקת יסודית בגדר האיסור, שלרא"ש וסיעתו, אסור לקבל שכר וריוח עבור מצוות שמחויב בהן. והבעיה היא נטילת השכר בעצמה. ולרמב"ן וסיעתו אסור לסרב לקיים מצוה עד שישלמו לו, והבעיה היא הסירוב לעשות את המצוה, ולא עצם השכר[4].פרק ב' - מחלוקת ראשונים אם עידי חתימה אסורים ליטול שכר
השאלה ששו"ת הרשב"א ורבינו שמואל מפלייזא מדברים עליו היא, שקיי"ל בבכורות כ"ט ע"א שנוטל שכר להעיד עדותיו בטלות. ודנו במקרה שנתנו שכר לעידי חתימה של גט, אם הגט בטל או לא. ששיטת רבינו ברוך ורבינו יהודה מפאריז שהגט בטל, כפי שהביא בתשובות ופסקים. וכך מבואר גם במרדכי גיטין הלכות גט רמז תנג "וכתב רבינו יצחק אור זרוע שלא יטלו עדי הגט שכר אא"כ שכר בטלה דמוכח כדאיתא פרק שני דייני גזירות גבי קרנא דכי היכי דהנוטל שכר לדון דיניו בטלין הוא הדין לעדים בשם רבי יהודה מפרי"ש". ואילו הרשב"א ורבי שמואל מפלייזא חלקו וביארו שעדים שראו את העדות ומסרבין להעיד עד שישלמו להם אכן פסולים לעדות. משא"כ בחתימת גט, שלפני שחתמו אינם עדים, מותר להם לקחת תשלום על הסכמתם לחתום.♦
האם התירו רק שכר הליכה לעדות, או גם שכר על העדות עצמה
ומצאנו לכמה אחרונים שפירשו את הרשב"א הנ"ל שהתיר רק את שכר ההליכה למקום העדות, ולא שכר על העדות עצמה. במחנה אפרים שכירות סימן ט"ז הביא כן בשם רבי שמחה הכהן, מח"ס ה"שמות" על שמות גיטין, ושם הסכים עמו, ואילו בשכירות פועלים ח' הביא את דבריו וחלק עליו עיי"ש. ובתורת גיטין במקום[5] פשוט לו שמותר רק שכר טירחה, ולא שכר על העדות, ולכן אם זה שכר מופרז עבור הטירחה אין היתר, וצריך סברות אחרות עיי"ש.♦
צ"ע ששכר הליכה מותר גם בעד שכבר ראה
וזה צ"ב, שלדבריהם מבואר שעדות שכבר ראה, אסור לקחת שכר גם על ההליכה. שהרי הרשב"א ור"ש באו לחלק בין דבר שכבר התחייב בו ללא התחייב, ולכן התירו לעדים שלא חתמו על שטר לקחת שכר לחתום. וא"כ היכן שכבר נעשה עדים אסור גם זה, ולדברי האחרונים הנ"ל היינו שכר טירחת הליכה. וברמב"ן הלכות בכורות על דף כ"ט כתב להדיא: "להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה, אוקימנא בשכר הזאה וקידוש, אבל שכר הבאה ומילוי שרי למשקל דאגר טירחא הוא ולא שכר מצוה, וכן לענין עדות ודין כה"ג שרי". הרי מפורש שמותר ליטול שכר טירחה ושכר הליכה בעדות בעלמא, ולא העמיד רק בעידי חתימה שלפני שחותמים אינם עדים. אלא בסתמא גם בעידי ראיה על מעשה, שכבר ראו את המעשה. וכך כתב גם הריטב"א בקידושין נח ע"ב "אמר אביי לא קשיא מתניתין בשכר הבאה ומילוי. פי' דהוי אגר טירחא ופעולה ולאו אגר הוראה ומצוה, והוא הדין בעדות ודין כל כי האי גוונא כגון שכר הליכה ושכר כתיבה וכיוצא בהן". הרי להדיא התיר שכר טירחה והכשר מצוה בעדות ושאר דברים, וא"כ אי"צ לחידוש מיוחד של הרשב"א ור"ש שלא חל עליו עדיין שם עד. ועיין בט"ז מש"כ, הבאנו דבריו בהערה כאן[6], והאריך בדבריו בשו"ת בית יצחק אה"ע ב' סימן צ"ב, לבאר מה התירו בעדות שלא התחייב בה, יותר מטירחה בהכשר מצוה, והדברים דחוקים.♦
מוכח שהרשב"א התיר גם שכר עדות, ותלוי ברא"ש והרמב"ן הנ"ל
אבל נראה ברור שהם כתבו כן משום שס"ל כשיטת הרא"ש שהאיסור הוא לקחת שכר על מצוה, ולכן לא מובן מה נפק"מ אם היה חייב במצוה בזמן הקציצה, או לא. הרי אסור לקחת גם בלא קציצה כלל, כמ"ש הרא"ש ושאר אחרונים הנ"ל, וא"כ איזה טעם יש להתיר. אבל למש"כ, וכפי שנראה בלשון הרשב"א והר"ש מפלייש וכל הראשונים בקידושין דף נ"ח, גדר הדין שונה, שאין איסור לקחת שכר על המצוה, אלא יש איסור לסרב לעשות מצוה, עד שישלמו לו כסף. והאיסור הוא משום פריקת עול המצות. וא"כ פשוט שכל שאינו מחויב במצוה, אלא מבקשים ממנו להכניס את עצמו לחיוב, יכול לקצוץ כמה שרוצה, שהרי אינו מסרב לעשות מצוה, אלא אינו חייב כלל, ואין איסור לקחת שכר על מצוה לשיטה זו. ולמש"כ זה עיקר הנקודה שהרשב"א בא לחדש, שהאיסור הוא רק הסירוב לקיים מצוה, וכל שאינו מחויב אין בעיה כלל. ופשוט. והדברים מדויקים גם שהרמב"ן וריטב"א הביאו את הגמ' ששכר הליכה ומילוי מותר, שזה טירחה בהכשר מצוה, ואילו הרשב"א ור"ש מפלייזא לא הביאו גמ' זו, אלא אמרו מסברא שהאיסור הוא רק במסרב ופשוט.♦
פרק ג' - בשו"ע פסק את ב' השיטות הסותרות והאחרונים תמהו מסברא
ברמ"א חו"מ סימן ל"ד סי"ח כתב "הגה: כל מי שנוטל שכר להעיד, עדותו בטלה, כמו הנוטל שכר לדון, כמו שנתבאר לעיל סימן ט' סעיף ה', ואינן צריכים הכרזה, אלא הדין והעדות בטל מעצמו כו' שאין זה כשאר פסולים שצריכין הכרזה ותשובה, אלא קנס קנסוהו חכמים שיתבטלו מעשיו כל זמן שנוטל שכר (ר"ן ס"פ האיש מקדש). וכל זה בעדים שכבר ראו המעשה ומחוייבים להעיד, כמו שאדם מחוייב לדון בין אדם לחבירו. אבל מי שאינו מחויב להעיד, ונוטל שכר לילך ולראות הענין שיהיה עד, מותר (ב"י סימן כ"ח בשם רשב"א)"ו. הרי שהרמ"א פסק את שיטת תשובות הרשב"א שכל שלא ראה כבר את העדות מותר לדורש שכר.ובאבן העזר סימן קל סעיף כא "לא יטלו עדי הגט שכר יותר מכדי שכר בטלה דמוכחת. הגה: וי"א דמתנין עם העדים שאם יקלקלו הגט שישלמו אותו, ומכח זה מותר להם לקבל שכר הרבה, או מטעם דהעדים אסורים לישא הגרושה (בסדר גיטין בשם מהרי"ק), כמו שנתבאר לעיל סימן י"ב, וכן נוהגין". הרי שהשו"ע פסק שאסור לעדים החותמים לקחת שכר על עדותן, ומקור הדברים מהמרדכי הנ"ל, כפי שציין הבאר הגולה. והרמ"א הסכים לעצם הדין, אלא שחיפש ישובים למה מותר להם לקחת שכר מטעמים אחרים מחודשים. וצ"ב, הרי כמ"ש נחלקו להדיא סה"ת ור"י מפארי"ז נגד ר' שמחה והרשב"א, ושיטת המרדכי היא להדיא שיטת ר"י מפאריז, ואילו שיטת הרשב"א היא כשיטת החולקים עליו. ולמה בחו"מ פסק הרמ"א בפשיטות כמתירים ובאה"ע פסק כאוסרים אא"כ יש טעמים מחודשים. ותמהו בזה הפוסקים עיין בתורת גיטין במקום, ובשי למורה ועוד פוסקים כפי שנביא בהמשך.[7]
♦
היה פולמוס קדום על שכר עידי ודיני גיטין
ומצאנו שכבר דנו בזה הקדמונים, שרע"ב על המשנה בבכורות פ"ד מ"ו כתב "הנוטל שכר לדון דיניו בטלים - דכתיב (דברים ד) ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה', מה אני בחנם אף אתם בחנם. וברבני אשכנז ראיתי שערוריה בדבר זה, שלא יבוש הרב הנסמך ראש ישיבה ליטול עשרה זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד, והעדים החותמים על הגט שני זהובים או זהוב לכל הפחות לכל אחד, ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס, לפי שהוא יודע שאין נותנים בעירו גט שלא ברשותו, ונותן הגט בעל כרחו צריך שיתן לו כל חפצו. וחושש אני לגט זה שהוא פסול, דהא תנן במתניתין הנוטל שכר לדון, דיניו בטלין. להעיד, עדותו בטלה".ובתוי"ט האריך להשיב על דבריו "ומהר"ר משה איסרלש ז"ל בהגהותיו לש"ע א"ה סי' קנ"ד כתב עליו שאינו כלום. כי הוא מדמה דבר זה למה שאמרו הנוטל שכר לדון דיניו בטלים. ואינו ראיה כי סדור הגט אינו דין אלא לימוד בעלמא. וכן העדים הואיל ומתנין עמהם שאם יקלקלו הגט שישלמו אותו. מכח זה מותר להם לקבל שכר הרבה או מטעם דהעדים אסורים לישא הגרושה. ע"כ. ואני אומר עוד דעל העדים מעיקרא לאו קושיא. כי הא דכתב ב"י ח"מ ס"ס כ"ח בשם תשובה להרשב"א שלא אמרו הנוטל שכר להעיד עדותו בטלה אלא בעדים שנעשו עדים כבר שהם מצווים להעיד. ולא רצו להעיד עד שנטלו שכר. ודומיא דנוטל שכרו לדון שמצוה על ב"ד לדון בין איש לרעהו. אבל מי שאינו מחויב להעיד ונוטל שכר לילך ולהיות עד אינו בדין זה לפי דעתו. ע"כ". הרי שהתוי"ט השיג על הרמ"א, שלשיטתו שפסק את תשובות הרשב"א, אי"צ להיתרים אלו, אלא שכל שלא נעשה כבר עד אי"צ להעיד ולא עובר על מה אני בחינם. ועיין בפתחי תשובה שהאריך בענין זה.
♦
ישוב האחרונים שהרשב"א התיר רק שכר טירחה, וכאן יותר מזה
ועיין בתורת גיטין ביאורים שו"ע אה"ע ק"ל כ"א, שהאריך לישב שב' הטעמים נצרכים, שבאמת יש היתר משום שכר הליכה, אך כיון שקוצץ באופן שברור שאינו שכר הליכה משום יוקר הסכום, אין היתר זה. וע"כ הטעמים החדשים באו רק לבאר מ"ט אין ניכר שאינו שכר הליכה ולא היתר בעצמו, ומסיים שדוחק עיי"ש. הרי שהתורת גיטין למד שההיתר של הרשב"א הוא רק על המעשים לפני שנעשה עד, אבל על הזמן שכבר יהיה עד אסור לקצוץ גם כעת, לפני שחייב להעיד. וכך האריך גם במחנה אפרים הלכות שכירות סימן י"ז בשם רבי שמחה הכהן, שזה שכר על ההליכה ומדין הכשר מצוה, ולא על עצם העדות. ועיין בשי למורה אבן העזר סימן קל סעיף כא, שכתב שנראה מהרמ"א כדעת ר' שמחה הכהן שמותר רק שכר טירחה, ולכן הוצרכו בגט לטעמים אחרים להתיר שכר רב, ושזה נגד השיטה שמותר לקצוץ גם על העדות עצמה.♦
התוי"ט ס"ל כמשנ"ת שהרשב"א התיר גם שכר העדות עצמה
וכפי שהתבאר נראה שהרשב"א התיר שכר העדות עצמה, כיון שלא היה מחויב בה בזמן הקציצה, דלא כתירוץ התורת גיטין והשי למורא. ודעת התוי"ט גם נראה כן, ולכן לא ס"ל לישוב האחרונים. ועין בתוי"ט שבעוד נקודה בדבריו נראה כן, שכתב "והשתא דאתית להכי אף בדיין יש לומר כן שלא אמרו אלא בבאו לפניו לדין. אבל כשקובעין אותו להיות קבוע לדון. זה אינו בכלל המצוה. שכשאינו קבוע. היום יבואו לפניו ולמחר לפני אחר. ולפיכך כשנקבע רשאי להתנות בתחלת קביעתו ליטול שכר על כך ועל כך כו'". הרי מתיר לדיין שלא קבעו אותו כדין לקחת שכר על מה שנקבע, ואי"ז שכר הליכה, כמחנ"א ותו"ג, אלא מה שמכניס עצמו לתפקיד זה של דיינות. ולפני שהכניס עצמו לא היה חייב להיות קבוע, ולכן מותר לקחת שכר ע"ז. ויוצאת נפק"מ לדינא לאידך גיסא, שדיין שקבע עצמו בחינם אסור לו אח"כ לקחת שכר, שהרי כבר מוטלת עליו הדיינות[8].ובכנסת הגדולה חו"מ סימן ט' הקשה על שיטת התוי"ט, שא"כ מה התקשו הראשונים איך אפשר לקחת שכר לדון וללמד, הרי מה שקובע עצמו לזה מתיר. וזה קשה כמובן רק באופן שהם קבועים לדון וללמד. והרי בכה"ג תוס' וסיעתו בכתובות ק"ה א' בלא"ה התירו, שמוטל על הציבור לפרנסם. והצד האסור כתבו כשאר דן באקראי בעלמא, ובאופן זה גם לתוי"ט אסור. שהרי באו לפניו בעלי הדינים, ולא קבע עצמו לכך, הרי אסור לסרב לדון עד שישלמו לו. ויתכן שמי ששאל באופנים שקובע עצמו, ס"ל כרא"ש וסיעתו שאסור להרויח כסף על מצוה, ולא משום שמסרב, וא"כ לית ליה להיתר שמכניס עצמו בחיוב, וכמו שהתבאר.
ישוב הסתירה שזו מחלוקת ראשונים ובגיטין חשש לשיטות הפוסלות
ובישוב הסתירה ברמ"א, נראה פשוט שאחר שזו מחלוקת מפורשת בראשונים, והשיטות שאסור לא אמרו איסור בעלמא אלא שהגט פסול, כמבואר בשם רבי ברוך ממגנצא ורבי יהודה מפאריז, א"כ לגבי שטרות דעלמא הרמ"א הקיל, ואילו לגבי גט החמיר משום שיטת הראשונים שפסלו את הגט. ומ"מ הרמ"א צירף טעמים מחודשים להיתר, כי זו חומרא ולא מעיקר הדין, ופשוט.♦
פרק ד'
ולכאורה יש נפק"מ גדולה נוספת במחלוקת הרא"ש וסיעתו והרמב"ן וסיעתו - מה הדין כאשר יש לפניו מצוות, ואין עליו דין לעשות דוקא מצוה אחת ולא את השניה. וכעת הוא דורש שכר על מצוה אחת, ואומר שאם לא יתנו לו שכר, הוא לא יעשה אותה אלא את המצוה השניה. וא"כ השכר אינו על קיום או אי קיום המצוה, אלא על העדפה בין איזה מצוה יקיים כעת. ולכאורה לרא"ש וסיעתו פשיטא שאסור, שהרי הוא לוקח שכר על קיום מצוה. וזה אסור גם בלא דרישה שלו כלל. משא"כ לרמב"ן וסיעתו, כל האיסור הוא סירוב לקיים מצוה כאשר לא משלמים לו. וכאן לכאורה אינו מוגדר כמסרב לקיים מצוה, אלא כעושה מצוה אחרת. שהרי לא מוטל עליו לעשות דוקא מצוה זו ולא את השניה.והמקרה הפשוט שיש בו נפק"מ בין הרא"ש לרמב"ן הוא כסף על לימוד תורה, ואינו מסרב ללמוד אם לא ישלמו לו, אלא שילמד במקום אחר ענינים אחרים. וא"כ לרמב"ן אין בזה בעיה, ולרא"ש אסור לקחת שכר על הלימוד בכל אופן. וכן נפק"מ באופן שיש לו ב' מקומות ללמד או להורות, שיכול לבוא לא' ולומר אם תרצה שאלמד אצלך תשלם לי שכר משלם, ואם לא אלך ללמד במקום השני. שאינו מסרב לקיים את המצוה אלא מקיים אותה במקום אחר.
אך צ"ע בב' מצות אם יכול ג"כ לטעון כך. ונפק"מ במקרה שהללמד או להורות הוא במקום לימוד עצמו, ובפרט שהרבה מהזמן מעביר בהשלטת סדר, והרגעת בעלי הדינים וכד'. עיין בגמ' ברכות ו' ששנים שעוסקים בתורה שכינה ביניהם, וה"ה לשלושה שדנים, והגמ' מקשה "וכי מאחר דאפילו תרי - תלתא מבעיא? מהו דתימא: דינא שלמא בעלמא הוא, ולא אתיא שכינה - קמשמע לן דדינא נמי היינו תורה". הרי צריך לקמ"ל מיוחד שדין אינו עשית שלום בעלמא, אלא יש לזה מעלת תורה. ועיין בספר זכרון משה לתלמיד הרמ"א דין א', שלמד מגמ' זו שדיין שדן עולה לו משום קביעות עיתים לתורה. אך מסיק "והיינו דווקא כשאינו נוטל שכר לדון, אבל הנוטל שכר לדון אפשר דלא עולה לו במקום לימוד עיתו, דמה אני בחנם וכו'. ומהאי טעמא גם כן למלמד תינוקות בשכר אינו עולה"[9].
מחלוקת רש"י וגאונים מה חשוב ללמוד או ללמד
ושמא דבר זה תלוי במחלוקת רש"י והגאונים מה חשוב יותר ללמוד או ללמד. והוא בבא קמא י"ז ע"א על הגמ' שכשחזקיה נפטר הניחו ס"ת על מטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה. ולחד תירוץ גם האידנא מניחים, אך לא אומרים קיים. "אמר רבה בר בר חנה: הוה אזילנא בהדיה דר' יוחנן למשאל שמעתא, כי הוה עייל לבית הכסא והוה בעינא מיניה מלתא, לא פשיט לן עד דמשי ידיה ומנח תפילין ומברך, והדר אמר לן: אפילו קיים אמרינן, לימד לא אמרינן. והאמר מר: גדול למוד תורה, שהלמוד מביא לידי מעשה! ל"ק: הא למיגמר, הא לאגמורי". וברש"י כתב "מביא לידי מעשה - אלמא מעשה עדיף. למיגמר - לעצמו מעשה עדיף אבל לאגמורי לאחריני עדיף ממעשה הלכך לימד לא אמרינן". הרי לרש"י ר' יוחנן אמר שאומרים קיים אך לא אומרים לימד, והקשו שקיים עדיף מלימד, ותרצו שללמד עדיף מקיום. הרי ג' מדרגות אחת מעל השניה - ללמוד לקיים וללמד.ובתוס' כתבו "ובשאלתות דרב אחאי גאון ל"ג קיים אמרינן לימד לא אמרינן אלא גרס ומנח תפילין והדר אמר לן ותו לא ופריך גמרא והיאך הוה מנח תפילין תחלה קודם שהיה אומר להם השמעתתא והלא למוד גדול ממעשה ומשני הא למגמר הא לאגמורי דליגמר נפשיה למוד גדול שמביא לידי מעשה אבל לאגמורי לאחרים לא עדיף ולפיכך היה מניח תפילין תחלה". הרי לשאילתות להפך אמרינן שלימד עדיף מקיים, ולכן הקשו מ"ט הניח תפילין לפני שלימד, הרי לימוד עדיף, ותרצו שהנ"מ ללמוד בעצמו אבל ללמד אחרים קיום עדיף. הרי יש ג' מדרגות אחת מעל השניה - ללמד לקיים וללמוד בעצמו. ובריטב"א קידושין הסכים לפירוש זה בשם מורו.
וא"כ שמא לרש"י ללמד עדיף מכולהו אין טענה שרוצה ללמוד או לקיים מצות. משא"כ לשאילתות, אדרבה יש טענה שרוצה לעסוק בעצמו שהוא מדרגה העליונה, ולא ללמוד או לעסוק במצות. ושיטת רש"י כפי שהוא תמהו עליו ר"ת והריטב"א והרא"ה שהוא נגד הגמ' תלמוד גדול, וכפי שיתבאר בהמשך.
וגם ברמב"ם פסק כגאונים, בהלכות תלמוד תורה פ"ג הל"ג "אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן. שהתלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום". ובהלכה ד' "היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו". הרי שפסק להדיא שהתלמוד גדול ממעשה, ופסק שאין דבר נחשב כמו תלמוד בכל המצות. וא"כ אינו כרש"י בב"ק, וגם לא כרש"י בקידושין שיהיה לו שניהם, אלא תלמוד גדול וכשאילתות. וצריך להדגיש שהרמב"ם העמיד את המשנה של ת"ת כנגד כולם כהלכה פסוקה, ולא כמימרא באגדה, ולא שלענין בחינה אחת, כמו שמצאנו שקולה מילה, שקולה ישוב א"י, שקולה ציצית כו' כו', שהתם אלו מימרות באגדה ולא הלכה, ורק לענין מסוים. ולכן כתב הרמב"ם שאין מצוה שהיא שקולה כת"ת, דלא כטועים ומטעים בזה.
♦
מה עדיף ללמוד או לעשות
וברש"י שם בסוגיא מבואר שלעשות עדיף מללמוד, ואילו בשאילתות כתב להפך, שללמוד עדיף מלעשות. ונחלקו בביאור המימרא גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, והגמ' בקידושין מ' ע"ב הכריעה ע"פ זה שתלמוד גדול. למרות שזה לכאורה מורה להפך שהמעשה גדול[10]. ורש"י כאן פירש שהמעשה גדול, ופשטות המימרא ולא כפי שהגמ' הביאו אותו, ור"ת תמה עליו. ואילו השאילתות פירש את הגמ' דידן ע"פ הגמ' שם שהתלמוד גדול.ובתוס' כאן הביאו שיטת ר"ת "ואומר ר"ת דה"פ והאמר מר שלמוד מביא לידי מעשה וכיון שאנו אומרים קיים הרי אנו אומרים שלמד דאי לא שלמד היאך קיים שהלמוד מביא לידי מעשה". דהיינו יש הכרח מזה שבא לידי מעשה ע"כ למד שבלא"ה לא סגי. ולכאורה זה דלא כר"ן (על הרי"ף) מסכת קידושין דף יד ע"א שהאריך שצריך לעמוד בעל מעשים אע"פ שבתורה כתוב רק על חכם "ולפיכך נ"ל שכל שמוחזק בבעל מעשים ואין ספק בעניינו כרב יחזקאל עומדין מפניו שלא צותה התורה בחכם אלא מפני שהחכמה מביאה לידי מעשים אלא שלא פרשה תורה במעשה כמו שפרשה בחכמה לפי שאין הכשר המעשה גלוי כמו שיתרון הכשר החכמה נראה לכל". משמע שבעל מעשים לבד הוא התכלית של הלימוד, וזה לכאורה כרש"י ודלא כתוס', שבלא"ה לא סגי. אלא אם כן נאמר שדברי ר"ת הם על פי רוב, שלא יהיה בעל מעשים לולי שלמד. אבל הר"ן ס"ל שיש לעתים נדירות יוצאים מן הכלל, וצריך להכירם היטב לדעת שאכן הם בעל מעשים. ודוגמא לזה מצאנו בר"ן פ"ק דקידושין שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה היינו על דרך רוב, עיין בנו"ב, והאריך בזה הגרי"פ בביאור על הרס"ג עשה ע"ו עיי"ש. ומ"מ בגמ' בסנהדרין ל"ז קרי ליה נס. הרי שדבר רחוק נחשב נס. וה"נ שיגיע למעשה בלא לימוד זה אפשרי, אך בגדר נס ופלא. ולכן כאשר אומרים קיים, מוכח שלמד ועיין.
♦
מ"מ כל סברא זו אינה מוכרחת
ומ"מ כל מש"כ בחלק זה, שגם בין ב' מצות כל שאין ביניהן קדימה, יש להתיר לשיטת הרמב"ן וסיעתו שהאיסור הוא רק לסרב לעשות את המצוה, אינו מוכרח. שי"ל שסכ"ס יש מצוה א' שאינו מוכן לעשות בלא שכר, אע"פ שבמקום זה יעשה מצוה אחרת, אינו פתרון לסירוב למצוה הראשונה, וצ"ע.♦
חלק ב'
פרק א' - דברי הרמב"ן על רופאים
כתב הרמב"ן בתורת האדם שער המיחוש - ענין הסכנה "ולענין שכר רפואה נראה לי דמותר ליטול מהן שכר בטלה וטרחא, אבל שכר הלמוד אסור, דאבדת גופו הוא ורחמנא אמר והשבותו לו. ואמרי' לענין מצות (בכורות כ"ט א') מה אני בחנם אף אתה בחנם. הלכך שכר החכמה והלמוד אסור דהו"ל כשכר הזאה וקידוש, אבל שכר הטרחא מותר דהו"ל כשכר הבאה ומילוי דמותר. וכן שכר בטלה מותר כדתנן (שם ב') אם היה זקן מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה.וכן מי שיש לו סממנין וחבירו חולה צריך להן, אסור לו לעלות בדמיהן יותר מן הראוי. ולא עוד אלא אפילו פסקו לו בדמיהן הרבה מפני דוחק השעה שלא מצאו סממנין אלא בידו, אין לו אלא דמיהן, כדאמרינן ביבמות כו'[11]. ושמעינן מינה דכל דמתני בשכירות יותר מכדי דמים מפני האונס ודוחק השעה שלו, יכול לומר משטה אני בך. והוא הדין ללוקח סממנין ביותר מכדי דמיהן מפני דוחק החולי דלא מחייב אלא בדמיהן, אחד השוכר ואחד הלוקח שוין הם בדין זה. אבל אם התנה בשכר הרופא הרבה חייב ליתן לו, שחכמתו מכר לו ואין לה דמים.
ויש מי שסבור דטעמא דבורח משום דחייב להצילו משום השבת אבדה, ולפיכך אין לו שכרו אלא כפועל בטל. ולדבריהם אין לרופא אלא שכר בטלה שלו, שאם היה בטל מן הסלע והתנה עמו נותן לו את הסלע. ולא מסתברא, דכיון דמדמינן לה לחליצה דע"מ שתתן לך מאתים זוז, דלא רמיא עליה חיובא ממש למיחלץ, ואי כניס לה לאו איסורא עביד, ש"מ דלאו משום חיובא דמצוה הוא אלא דינא הוא דלא מיחייב אינש בתנאין בשעת הדחק ביותר מכדי דמים, הא בשכר רופא ששוה כל כסף הוא חייב ליתן כל מה שהתנה לו, ואף על פי שמצוה עליו לרפאות אף בורח נמי מצוה עליו להציל, אלא כל מצות עשה דרמיא אכולי עלמא אם נזדמנה לזה ולא רצה לקיימה אלא בממון, אין מוציאין ממון מידו ולא מפקיעין ממנו חיוב שלו, שאין זה כדין ריבית שיוצאה בדיינין (ב"מ ס"ב א') דרחמנא אמר וחי אחיך עמך אהדר ליה דליחי עמך".
♦
סיכום שיטת הרמב"ן
בפשטות יש ב' שלבים ברמב"ן - א' המותר והאסור ב' מה חל ומה לא חל. ובחלק המותר והאסור כתב שאסור לרופא לקחת שכר עבור חכמתו, ומ"מ מותר לקחת שכר על טרחו, ועל מה שבטל ממלאכתו. ובחלק האם חל או לא חל הביא י"א שכל שאסור לקחת ה"נ שלא חל, וחלק עליהם, שאע"פ שעבד איסורא, מ"מ הקציצה חלה כמו בריבית, וכאן אין דרשה שצריך להשיב. ומ"מ חלוקה קציצה יקרה על סממנים, שאי"צ ליתן משום שזה יותר מהשווי, מקציצה על חכמת הרפואה, שאין לה ערך. ומלשון הרמב"ן נראה שכ"ז הוא במצוה שמוטלת על כו"ע, ולא מצוה שמצווה בה אדם מסוים. וצ"ע, שלכאורה גם ברופא וגם בהשבת אבידה, אם הוא היחיד שנמצא שם שיכול להציל, זה ג"כ מוטל עליו. וא"כ איך אמרו שיכול לקצוץ, הרי זה מקרה שכיח מאוד, שהוא הרופא היחיד במקום או היחיד שראה את האבידה. ובאמת כך כתב למעשה בשו"ת רדב"ז חלק ג סימן תקנו (תתקפו), שאף לרמב"ן כל שאין רופא אחר שיכול לרפאות אלא מומחה אחד, מחויב לרפואת בלא שכר אלא טרחתו בלבד. וצ"ע, אטו בכל המקומות היו כמה רופאים, שאפשר לכתוב כהלכה בתורת האדם וטור ושו"ע שחייב בשכר הרופא.ושמא כונת הרמב"ן לא שכעת אינו מוטל עליו, אלא שעצם הדין אינו מיוחד לו, כמו כיבוד אב וכדומה, וצ"ע.
♦
שיטת הט"ז שלא רמיא עליה שכו"ע יוכלו ללמוד רפואה
ובט"ז יו"ד של"ו ס"ג כתב לבאר את דברי הרמב"ן "ולא מפקיעין מידו חיוב שלו. כן הוא הנוסחא בהעתק הבית יוסף דברי הרמב"ן וכן עיקר ורצונו לומר דאע"פ שיש איסור בנטילת שכר על הלימוד והחכמה כמ"ש בסעיף ב' מ"מ כיון שכבר התנה עמו והתחייב נגדו חייב לשלם כיון דלאו עליה דידיה לחודיה רמיא מצוה זאת דהא כל אדם יוכל להתחכם ללמוד רפואות כו' משא"כ בחכמת הרפואות שאין לה שיעור ומתחלה לא היה חיוב עליו ללמוד זה על כן מהני התנאי דוקא בזה כן נראה לי ביאור הדברים".דהיינו הט"ז התקשה ברמב"ן מה שי"ל שזה מוטל על כו"ע, הרי כעת הוא רופא ואחרים אינם רופאים. ותירץ שמ"מ מראש לא היה צריך ללמוד רפואה. וצ"ע, שסכ"ס בדין השבת אבידה הוא היחיד שיכול להציל, ומה נפק"מ במה שלפני עשרים שנה יכול היה שלא ללמוד, ואחרים יוכלו ללמוד. ואם הפירוש ברמב"ן הוא משום שהרופא מוכר את חכמתו, וכמ"ש מבן הבית הלל, שכשם שהוציא הוצאת על הלימוד ה"נ רוצה לקבל כסף על לימודו, י"ל בפשטות, שהנידון הוא לקבל שכר על מה שלמד אזיא. אך שיטת הט"ז עצמו אינה כן, וכמו שהבאנו בהערה כאן, וא"כ צ"ב טעם הדבריב, וצריך להקדים את עצם ביאור שיטת הרמב"ן.
♦
פרק ב' - שיטת התשב"ץ שלרמב"ן אם קצץ מראש מותר לקחת שכר
ומצאנו לתשב"ץ שלא ס"ל שיש ברמב"ן ב' שלבים א' של מותר ואסור וב' של חל או לא חל. אלא גם בשלב השני מדבר על מותר ואסור והוא בשו"ת תשב"ץ חלק א סימן קמה, וזה לשונו "ועוד אומר הרמב"ן ז"ל שאפילו שכר המצוה עצמה אינו אסור אלא היכא דלא פסק עמו שכר קודם עשייתה אבל אם פסק עמו שכר קודם עשייתה נותן לו שכרו כפי מה שפסק. ואם רופא הוא אף על פי שפסק עמו הרבה נותן לו הכל מפני שחכמתו מכר לו ואין לה דמים ואף על גב דמצוה עליה לרפאתו כיון דמצוה דרמיא אכולי עלמא היא אם נזדמנה לו ולא רצה לקיימה אלא בממון אין מפקיעין ממנו חובו. כ"כ רבינו ז"ל בס' תורת האדם וכ"כ משמו הרשב"א ז"ל בפ' מצות חליצה בחדושיו. ולפ"ז היה נראה שהרב יכול לפסוק שכר לתלמידיו ואפי' פסק הרבה אין מפקיעין אותו ממנו שהתורה אין לה דמים וכן היה נר' ג"כ לענין הדין דמ"ש. אלא שנראה שיש בזה משום כיעור דמאי שנא מבטלה דלא מוכח אבל יש בזה מקום עיון שאע"פ שהדברים נראים שוים שכר מצות ושכר לימוד ודין אעפ"כ אין הדעת מקבלתו".[12][13]הרי לשון התשב"ץ שהרמב"ן נפק"מ גם לענין האיסור, ודלא כמ"ש שהרמב"ן מדבר על חיוב הממון ולא על האיסור. ולתשב"ץ נראה שחלוק קוצץ קודם לבין דורש שכר אח"כ. וצ"ב טעם הדבר, איך איסור לקחת שכר מתבטל ע"י זה שקצצו לקחת שכר. ועיין בשו"ת שערי רחמים ח"א או"ח סימן י"ד, שהאריך שהפירוש הנראה ברמב"ן הוא כמ"ש ולא כמ"ש בתשב"ץ, ומביא כמה אחרונים מהרי"ט ומהר"י עייאש שפירשו כן.
♦
לשון פיה"מ לרמב"ם שכל שקצצו יצא מחיוב התורה
והראני הרב י"צ ליברמן את פירוש המשנה לרמב"ם מסכת נדרים פרק ד משנה ב: "ומחזיר לו אבדתו, בין שהיו נכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה או נכסי בעל אבדה אסורין על המחזיר לפי שהיא מצוה שחייבתו בה התורה. ואם היה המנהג שהמחזיר אבדה מקבל שכר הרי זה לא יקבל, לפי שמחמת המנהג יצא מחיוב תורה וכאלו בשביל מה שיקבל החזירה והרי הוא מהנה לזה שנדר שלא יהנהו בגלל הדבר שמחזיר לו. וגם אם יוותר לו על השכר הנהוג הרי הוא מהנהו באותו השכר שמוותר לו, ולפיכך מקבלין ממנו את השכר ויפול להקדש".לשונו אינו כ"כ ברור, אם ר"ל מנהג האנשים יצא משורת הדין הראויה לפי התורה, דהיינו נוהגים שלא כדין, ומ"מ סכ"ס נחשב הנאה בכך שהוא לא לוקח ממנו כסף. אך הלשון "מחמת המנהג יצא כו'" משמע שהשתנה הדין, ולכאורה הפירוש הוא שמעשה החזרת האבידה יצא מכלל מעשה שנעשה ע"פ חיוב התורה, למעשה שנעשה בגלל סיכום כספי ביניהם. ואז ביאור דבריו, שכעת המעשה אינו מעשה מצוה, אלא מעשה פועל לשוכרו, ולא נאמר על פועל דין לעשות בחינם. ותוכן הדבר הוא שאף שאם בא לעשות מעשה מצוה, פטור מתשלום, מכל מקום אם עושה מעשה פועל, חייב כסף. ואחרי שיש פועל, שוב אין צורך במצות השבה. וצריך לבאר את הדברים.
♦
פרק ג'
ביאור הדבר ע"פ הסמ"ע שאם הוא רגיל להשיט אי"צ להפסיד שכרו
וביאור הדבר לשיטת התשב"ץ שהקציצה מתירה לקחת שכר, וצ"ע. וביאור הדבר הוא ע"ד הסמ"ע חו"מ רס"ד ס"ק ו', שכל שיש לו רגילות לשוט במעבורת ולקחת ע"ז כסף, זה שבאים כעת עם מצות השבת אבידה, אינו מונע ממנו לקחת כסף. ונראה ביאורו, שלמשל אדם צריך להגיע לבית חולים, זה פיקוח נפש ומחויבים להסיעו. אך אם יש מוניות זמינות ולוקחים כסף לנסיעה, וכך רגילים בנ"א ליסע לכל מטרה, הרי לא נוצר מצב שצריך הצלה, כי הוא יכול להזמין מונית ולשלם, ואיזה צורך בהצלה יש כאן.ונראה שהחילוק בין המקרה של הסמ"ע למקרה של רופא. שהסמ"ע כתב משום שיש זמנים אחרים שהוא שט בכסף. וע"י זה נוצר מצב שזו פעולה קיימת שווה כסף, וכו"ע יכולים לשלם ע"ז. אבל דבר שתמיד הוא לצורך הצלה, איך יקבע כדבר פעולה שעולה כסף, הרי תמיד הוא מחויב לעשות בחינם. ולא נוצר מצב שזו פעולה קיימת שעולה כסף. ונראה לפי"ז שרופא שיכול לרפאות גוים, ג"כ יש את דינו של הסמ"ע. ואי"צ דוקא שיהיו מזומנים ומשום שכר בטלה[14], אלא גם באינם מזומנים, שזה מספיק לקבוע מחיר ושוק לפעולה זו שמשלמים עליה כסף, ולא נוצר צורך בהצלה.
ונראה בתשב"ץ וברמב"ם פיה"מ, שאע"פ שבאבידה אין איך לקבוע שקיימת פעולה עם שוק, מ"מ הרי אם שוכר פועל לפעולה זו, סכ"ס אין צריך בהשבה. ושוב לא מתחיל הצורך במצוה, ומחויב להשיב מדין פועל ששכרו אותו. וע"ז כתב הרמב"ם שהשבת אבידה אסור לקחת כסף, אך אם קצץ תשלום מדעת שניהם, שוב אין מצוה שהרי הוא עובד כפועל, וכאשר יש פועל מזומן להחזיר את החפץ לבעליו ואיזה צורך יש במצות השבה. וע"ז כתב התשב"ץ שה"ה ברופא אם קצץ מראש, הרי יש לו פועל שיכול לעבוד, ולא נוצר צורך בהצלה ובמצוה ופשוט.
אומנם אמר הרב חיים בר"א שמואלביץ שכ"ז לגבי דין השבת אבידה או השבת גופו, ולא לגבי ללמוד תורה, שמה שיש לו פועל מזומן אינו מפקיע את שם המצוה של ת"ת.
♦
פרק ד'
צ"ע למה ברפואה יש היתר שכר טירחה ובאבידה מהני רק שכר בטלה
וצ"ע טובא, שברמב"ן מפורש שרופא יכול לקחת שכר טרחו, מלבד שכר הבטלה. ורק על עצם החכמה אסור לקחת. ואילו לגבי השבת אבידה מפורש בגמ', שההיתר לקחת שכר הוא כאשר בטל ממלאכתו, ומשמע שאם אין לו עבודה אסור לקחת שכר. ולמה לא יקח שכר טרחו. ובראשונים פרשו משום שהתורה חייבה אותו לטרוח בהשבה, וא"כ גם הטירחה היא בכלל מה שמחויב בה, ואסור לקחת על זה כסף. וא"כ איך הרמב"ן התיר בפשיטות לרופא לקחת שכר על טירחתו, והרי כתב שיש לרופא דין השבת אבידה, משום השבת גופו. ועיין במחנה אפרים הלכות שכירות סימן יז שהאריך בשאלה זו, והוסיף שהטור ביו"ד סימן של"ו לגבי רופא הביא את דברי הרמב"ן הנ"ל: "ולכאורה נראה מדבריו דאם זה שרפאו היה בטל ממלאכה ואין לו שכר בטלה, שכר טרחו מיהא צריך לתת לו, כי ההיא דשכר הבאה ומילוי. ולפי זה בנ"ד לא מיבעיא דנותן לו שכר הבטלה, אלא דצריך לתת לו שכר טרחו, אם יש לזה טירחא השתא יותר ממה שהיה עוסק במלאכתו". ואילו בטור לגבי השבת אבידה כתב שרק כאשר הוא בטל ממלאכה מותר לו לקחת כסף "מוכח בהדיא דשכר טרחו לא שרי זולת בעוסק במלאכה וכטעמא דיהיב". עיי"ש שהאריך לדון בב' הצדדים.ולכאורה מהראיה שהביא הרמב"ן משכר הבאה ומילוי, מוכח שמותר לקחת שכר עבור הטירחה, לכה"פ בהכשר מצוה. ואילו בדין השבת אבידה לא נראה כן. וצריך לברר לגבי שאר המצות אם מבואר שמותר לקחת שכר כהבאה ומילוי, או לא. ולמה חלוקה השבת אבידה, ולמה השבת גופו דומה לשאר מצות ולא להשבת אבידה.
♦
החילוק בין שכר הזאה לשכר הבאה ומילוי
מקור הדברים בקידושין נ"ח ב' ובכורות כ"ט א': "תנן: המקדש בתרומות, ובמעשרות, ובמתנות, במי חטאת, ובאפר פרה - הרי זו מקודשת, ואף על פי ישראל; ורמינהו: הנוטל שכר לדון - דיניו בטלים, להעיד - עדותו בטלה, להזות ולקדש - מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה! אמר אביי, לא קשיא: כאן בשכר הבאה ומילוי, כאן בשכר הזאה וקידוש. דיקא נמי, דקתני הכא במי חטאת ובאפר פרה, וקתני התם להזות ולקדש, שמע מינה". וברש"י "בשכר הבאה - האפר ממקום למקום ושכר מילוי המים דמילתא דטירחא היא ורחמנא לא רמיא עליה ושרי למשקל אגרא ומקודשת ומתניתין דבכורות בשכר הזאה וקידוש דליכא טירחא ושכר לימוד מצוה הוא נוטל והתורה אמרה ראה למדתי אתכם וגו' כאשר צוני וגו' מה אני בחנם אף אתם בחנם (נדרים דף לז)". הרי רש"י פירש ששכר הטירחה, של הבאת האפר ומילוי המים, מותר לקחת שכר עבורם. וכדי להתיר נטילת שכר כתב רש"י ב' טעמים - א' שהוא טירחה ב' שלא רמי עליה. משמע שאם לא רמי עלה, או אינו טירחא, אינו יכול לקחת כסף. וצ"ע שאם לא רמי עליה יטול שכר כפי שרוצה. לאידך אם רמי עליה למה מותר לקחת על הטירחה, הרי הוא מחויב בזה. ועיין במחנ"א הנ"ל שהאריך לדון בדברי רש"י אלו.שיטת הרמב"ן וריטב"א שמותר לקחת שכר על הטירחה של הכשר מצוה
ברמב"ן וריטב"א פירשו את הגמ' שמותר לקחת שכר על טירחה של המצוה, ולא כתבו את הסברא שלא מוטל עליו כרש"י. ואדרבה, נראה שגם במוטל עליו מותר, שהרי הביאו עדות, ובעידי ראיה כבר ראו את המעשה וא"כ חייבים להעיד, ומ"מ טירחת ההליכה שאינו עצם מעשה המצוה, מותר לקחת ע"ז שכר. וזה לשון הרמב"ן בהלכות בכורות בדף כ"ט "להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה, אוקימנא בשכר הזאה וקידוש, אבל שכר הבאה ומילוי שרי למשקל דאגר טירחא הוא ולא שכר מצוה, וכן לענין עדות ודין כה"ג שרי". הרי התיר שכר טירחה, כי אינו שכר מצוה.וזה לשון הריטב"א קידושין דף נח ע"ב "אמר אביי לא קשיא מתניתין בשכר הבאה ומילוי. פי' דהוי אגר טירחא ופעולה ולאו אגר הוראה ומצוה, והוא הדין בעדות ודין כל כי האי גוונא כגון שכר הליכה ושכר כתיבה וכיוצא בהן, ומתניתין דבכורות בשכר הזאה וקידוש דהוי שכר הוראה ומצוה ואסירי". הרי הריטב"א התיר לקחת שכר על הטירחה שבמצוה, ולא על המצוה עצמה. אע"פ שהאדם כבר חייב במצוה, וכמ"ש לעיל שעדות מדבר על מקרה שכבר ראה את העדות, ומ"מ מותר לקחת שכר הטירחה שבזה.
♦
שמא כונת רש"י היא שלא מוכרח שהיה טירחה זו
יתכן שכונת רש"י באומרו שלא מוטל עליו, לא שאינו מצוה כלל, שהרי האדם מוכרח לעשות כן לקיים את המצוה, אלא ר"ל שכיון שעצם המצוה לא מכריח טרחה זו, שהרי אם היה אפשר מוכן בפניו, היה מקיים את אותה מצוה בלא טירחה של מילוי והבאה, שוב מותר לקצוץ ע"ז, שהרי עצם המצוה אינו מכריח דבר זה.וכעין סברא שמעתי לבאר דעת המרדכי וסמ"ק שהובא במהר"ם פדואה. שבשו"ת מהר"ם פדואה סימן מ "אכן מצאתי הג"ה במרדכי ארוך שיש לי ואינו בדפוס ויש בו חדושים הרבה וז"ל והתירו ליטול שכר שימור רגל קטנים וה"ה לכל אדם שיש טורח כדאיתא בהאי פרקין מלמדי הלכות קמיצה לכהנים נוטלין שכרם מתרומת הלשכ' אבל לא למבינין באמירה אחת וכן הוא בסמ"ק זה הלשון ממש[15] ומסיים בה עוד ז"ל ואף על פי כן מצוה לומר כמה פעמים כו' עד ולפום צערא אגרא ע"כ. מעת' מעלתך יוכל ליישב כוונת הרב בדוחק שלא הבינו התלמידים ההלכה באמירה אחת ובזה יוכל לתלות שירצה שכר מהן מכל מקום הם יכולין להתנצל מאחר שמסיים הסמ"ק שאעפ"כ מצוה לומר כמה פעמים אולי כוונתו היתה לעשות המצו' והם חשבו שכוונ' הרב היה ככה ולכך לא הקציבו לו שכר כו'". הרי מהר"ם פדואה התיר גם בלימוד תורה ובהוראה, כל שיש טירחה. אך לא מתיר טירחה של פעם ראשונה, אלא רק פעם שניה. וצ"ב, שאף מי שמבין מיד בפעם הראשונה, מ"מ צריך לטרוח להסביר לו. ואם בפעם השניה מותר ליטול שכר על הטירחה אע"פ שיש בזה מצוה, למה בפעם הראשונה אסור. ולא נראה שבאמת אין מצוה, שסכ"ס לא למדו ולמה יפטר. ואמר הרב שלמה גודמן, שהדין מה אני בחינם, הוא עבור קיום המצוה באופן הכי קל ופשוט לקיום. וכל שצריך להוסיף עוד טרחה מעבר למוכרח מצד עצם המצוה, אינו נכלל באיסור מה אני בחינם. דהיינו, שעצם הטלת המצוה על אדם מחייב לעשות גם בטירחה ולא לדרוש שכר מאנשים, אך כל שזה יותר מהמוכרח, שוב לא נכלל בהכרח בחיוב המצוה שלו, ומותר לקחת ע"ז שכר, אע"פ שיש בזה קיום מצוה. וצריך עדיין ביאור.
♦
לפי"ז אפשר לבאר את החילוק בין אבידה לשאר מצות
ואם ההיתר לקחת שכר עבור הטירחה, הוא משום שאינו מוטל עליו, והביאור הוא כמ"ש הט"ז שכל הכשר מצוה מוגדר שאינו מוטל עליו, שהרי אפשר לעשות את המצוה גם בלא"ה, ולכן גם אם במצבו צריך לעשות את ההכשר מצוה, מ"מ אי"ז כלול בהכרח בצווי, ולכן אין מה אני בחינם. ושה"ה מצוה שאפשר לקיימה בקל, שוב אין מה אני בחינם על היתר שאינו מוכרח. אכן, יתכן שכל זה הוא בשאר המצות שהקיום הוא מעשה מוגדר, והשאר הוא טירחה להכנת המצוה. אבל בהשבת אבידה לדעת הר"ן אינו כן, אלא כל הטירחה וההכנה היא עצם המצוה. דהיינו בהשבת אבידה המצוה אינה ההשבה לבעלים, או לקיחת החפץ לביתו עבור ההשבה, אלא ההתעסקות בהצלת נכסי השני היא עצם המצוה.והוא ע"פ הנמ"י ט"ז א' מדפי הרי"ף, לגבי הדין בעידנא בכהן בבית הקברות שהביא ר"ן, שבהשבת אבידה כל ההליכה והתעסקות הן מכלל גוף המצוה ודוחה ל"ת, ואינו דומה למצות אחרות שההליכה היא רק הכשר מצוה. והביא בשם רבי יהוסף בלשום שחולק וס"ל שגם בהשבת אבידה הוה מכשר מצוה. וא"כ לשיטת הר"ן באבידה אין שלב של הכשר מצוה שמותר לקחת עליו. ובלשון אחר, בשאר מצוות תוספת הטרחה לקחת ולהביא, אינו תוכן המצוה, אלא דברים שצריך לעבור כדי להגיע למצוה. משא"כ השבת אבידה, ההליכה והלקיחה היא המצוה בעצמה, וכל שיש יותר המצוה יותר רחבה. ובזה חלוקה רפואה, אע"פ שהיא נלמדת מריבוי מהשבת אבידה, מ"מ תוכן המצוה רק הריפוי, ולא ההתעסקות וההכנה, ובודאי לא הליכה למקום, אלא התוצאה של הריפוי, וצ"ע.
♦
חלק ג'
פרק א' - בריטב"א מתיר לא רק הכשר מצוה, אלא במצוה עצמה
עד עכשיו כל המקורות שהתירו דיברו על הכשר מצוה, ולא על מעשה המצוה בעצמה. ויתכן שהוא כלל בדברי רש"י שאינו מוטל עליו, שאינו המצוה בעצמה אלא הכשר, ואם לא היה צריך להכשר זה לא היה נעשה. וכך משמע בט"ז חו"מ ל"ד י"ח, שהכשר מצוה מוגדר שאינו מוטל עליו.אך בדברי הריטב"א שם קודם לכן יש חידוש גדול, שהוא מתיר גם טירחה במצוה עצמה. ושגם במעשה המצוה עצמו יש לחלק בין ה"טירחה" שבו ל"הוראה" שבו. ועל הטירחה מותר לקחת שכר ועל ההוראה לא. והדברים צ"ב מאוד כמובן - א' מהו ההיתר לקחת על מעשה המצוה עצמה ב' למה האיסור הוא משום ההוראה ולא משום עצם קיום המצוה.
וזה לשונו "וכל שכן שכר טבחים ובודקים שהוא מותר דהנהו פועלים נינהו ולאו שכר הוראה הוא אלא שכר פעולה ועדיף משכר הבאה ומילוי דשרי, וזה מבואר ונכון". הרי מדובר על מעשה השחיטה או הבדיקה, ומ"מ התיר לקחת שכר, משום שמשלם להם כפועל, דהיינו על המעשה עצמו. אע"פ שזה עצמו מעשה המצוה ולא הכשר מצוה בעלמא. וכן מבואר שהאפשרות האסורה של התשלום, הוא תשלום על "שכר הוראה". וצ"ב, למה התעלם מהמצוה בעצמו, ועבר לדבר על שכר הוראה. והיה אפשר לדחות שכיון ששחיטה ובדיקה, אינם מצוה הנצרכת בפנ"ע, אלא להכשר לאכילה. אין ע"ז דין מה אני בחינם. ולכן הבעיה רק על ההוראה שמתיר לאכול את הבהמה. ומסברא ד"ז אינו כ"כ מובן, שסכ"ס עכשיו הוא עושה מצוה[16]. ועוד יתבאר עוד מקורות שכתבו כעין דברי הריטב"א הבעיה בהוראה אע"פ שאינו מעשה מכשיר בעלמא.
♦
ברמב"ן והביאו הריטב"א מבואר שהאיסור ברופא הוא נטילת שכר על חכמתו
הבאנו לעיל לשון הרמב"ן בתורת האדם שכתב "והוא הדין ברופא דמותר ליטול שכר בטלה וטירחא אבל שכר לימוד אסור דאבדת גופו הוא ורחמנא אמר והשבותו לו ואמרינן הכא מה אני בחנם אף אתם בחנם, הלכך שכר החכמה והלימוד אסור כשכר הזאה וקידוש אבל שכר בטלתו וטרחו מותר כשכר הבאה ומילוי". וצ"ב, למה הוא העמיד את האיסור לא על עצם מצות השבת אבידה, אלא רק על "שכר החכמה ולימוד". וזה ממש כריטב"א שבשוחט ובודק יש את הטירחה שבזה, ויש את ההוראה והלימוד שבזה. ומתעלמים מעצם קיום המצוה, שברפואה או בשחיטה. ואוסרים משום הלימוד וההוראה שבזה, ופלא[17]. ותינח בשחיטה ובדיקה שיש לימוד תורה, וע"ז נאמר מה אני בחינם. אך ברפואה זה לימוד חכמה בעלמא, ואין ע"ז דין מיוחד ללמוד בחינם. וע"כ שהבעיה משום מצות השבת גופו, וא"כ למה לא כתב שהאיסור משו"ה, והלך לרחוק לאסור משום מכירת החכמה והלימוד שבזה ופלא.♦
שיטת רש"י שהאיסור משום לימוד
ברש"י בב' מקומות הזכיר שהאיסור ליטול שכר משום לימוד, וגדולי האחרונים דנו בדבריו, וכתבו כמה פירושים וצריך לבאר הדברים. איתא במשנה בכורות דף כ"ט ע"א "מתני'. הנוטל שכרו לדון - דיניו בטילים, להעיד - עדותיו בטילין, להזות ולקדש - מימיו מי מערה אפרו אפר מקלה. אם היה כהן מטמאהו מתרומתו - מאכילו ומשקו וסכו, ואם היה זקן - מרכיבו על החמור, ונותן לו שכרו כפועל", ובגמ' "מנהני מילי? אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא ראה למדתי אתכם וגו' - מה אני בחנם אף אתם בחנם. תניא נמי הכי: כאשר צוני ה' אלהי - מה אני בחנם, אף אתם בחנם ומנין שאם לא מצא בחנם שילמד בשכר - תלמוד לומר: אמת קנה, ומנין שלא יאמר, כשם שלמדתיה בשכר - כך אלמדנה בשכר - תלמוד לומר: אמת קנה ואל תמכור".וכתב ע"ז רש"י "מנא ה"מ - דאין נוטלין שכר על הוראה ותלמוד תורה שילמד". ודייק בשו"ת מהריב"ל חלק א' סימן י"ט, שהשאלה רק על הרישא דמשנה שנוטל שכר לדון, שאסור משום ללמד תורה. אבל הדין השני של להעיד, לא שאלו מנא הנ"מ, שזה פסול מטעם אחר, שהוא נוגע בעדות משום שקיבל שכר. ועפי"ז האריך למעשה שנוטל שכר להעיד פסול משום נוגע. וכותב שהרמב"ן וסיעתו בקידושין דף נ"ח שהבאנו לעיל, שכתבו שהפסול לעדות משום מה אני בחינם, חולקים על רש"י וס"ל שהמנא הנ"מ קאי על כל הדינים המוזכרים במשנה.
אבל מהרח"ש בקונטרס עיגונא דאיתתא הביא דבריו, וחלק עליו וכתב "ולכן יראה דהא דכתב רש"י ז"ל על הוראה ותלמוד תורה, לאו דוקא הוראה לבד אלא נקט הראשונה השנויה במשנה, וכוונתו לומר דתלמוד תורה הכתוב בקרא הוא בנין אב להוראה והוא הדין לשאר השנויין במשנתינו, ולכן הזכיר תלמוד תורה אף על גב דאינה שנויה במשנה, וראיה לזה דהא תנן במשנה ג"כ להזות ולקדש מימיו מי מערה אפרו אפר מקלה, ועל כרחך ליכא טעמא אחרינא אלא מראה למדתי וכו', וא"כ על כרחך מה שכתב רש"י הוראה לא הוראה לחוד אלא נקט הראשונה.
ואיברא דיש גימגום קצת לזה במה שכתב רש"י ז"ל בסוף האיש מקדש [קדושין נח ע"ב] דנראה מדבריו שם דהא דתנן להזות ולקדש וכו' היינו לימוד מצות הזאה וקידוש, וא"כ איכא למימר דהיינו בכלל תלמוד תורה, ולהכי לא הזכיר רש"י ז"ל רק הוראה ותלמוד תורה אבל נוטל שכר להעיד לאו בכלל. אמנם מכל מקום הראשון נראה יותר, דאפושי מחלוקת לא מפשינן".
♦
לשון רש"י בקידושין
רש"י מסכת קידושין דף נח ע"ב "להזות ולקדש - משנה היא בבכורות הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה". "בשכר הבאה - האפר ממקום למקום ושכר מילוי המים דמילתא דטירחא היא ורחמנא לא רמיא עליה ושרי למשקל אגרא ומקודשת ומתניתין דבכורות בשכר הזאה וקידוש דליכא טירחא ושכר לימוד מצוה הוא נוטל והתורה אמרה ראה למדתי אתכם וגו' כאשר צוני וגו' מה אני בחנם אף אתם בחנם (נדרים דף לז)". ומהרח"ש פירש שמתכוין לא להזות בעצמו אלא ללמד איך להזות וזה לא נראה בלשונו כלל[18].♦
המתבאר מכל זה שהאיסור הוא רק על החכמה ולא על המעשה ופלא שמסתבר להפך
נמצא ברש"י רמב"ן ריטב"א מבואר על כמה מקרים שונים, שהאיסור לקחת שכר הוא על החכמה שבזה, ולא על עצם הפעולה. וזה נאמר גם במקום שהחכמה אינה תורה, אלא חכמת הרפואה. ומבואר בדברי כולם שרק ע"ז הבעיה לקחת שכר, ולא על עצם הפעולה. שאפשר לשלם שכר לפועל שיעשה פעולות אלו, והבעיה היא רק משום שמוכר חכמתו. וכ"ז פלא. שאם ההגדרה היא שאסור לקחת שכר על המצוה, הרי אדרבה המצוה היא בעיקרה הפעולה, ולא החכמה. והחכמה היא רק הקדמה לאפשר לו לעשות את הפעולה. וא"כ אדרבה על החכמה היה צריך להיות שמותר לקחת שכר, ואילו על הפעולה היה אסור לקחת שכר. ופלא.♦
מה שנראה בכל זה
לכאורה נראה מוכרח מכל דברים אלו חידוש גדול, אף שהוא נגד הפשטות המקובלת. שאין הדין מה אני בחינם, שאסור לקחת כסף על דבר מצוה שמחויב בה. שהרי התירו לקחת שכר על הפעולה עצמה. אלא הדין הוא שכאשר באה מצוה לפניך, אל תדרוש כסף על יכולת ואפשרויות שכבר נמצאות בידך. אלא תתן אותן למצוה בלא דרישת שכר[19]. משא"כ דברים שצריך לחדש כעת, ולייצרם עבור המצוה, מותר לקחת ע"ז כסף. ולכן חכמה שכבר למד, וכעת אינו צריך לעשות מאומה כדי שתהיה בידו חכמה זו, אסור לדרוש ע"ז שכר. משא"כ הפעולה בעצמה, שצריך לעשותה כעת, אע"פ שמצד המצוה היא הרבה יותר מוגדרת כמצוה עצמה, מותר לקחת ע"ז שכר[20].ולכאורה קשה מהאיסור לקחת שכר להעיד, הרי אינו חכמה שלמד, אלא רק מעשה העדות בעצמה. ואין הישוב משום מהריב"ל שעדות משום נוגע, שהרי הרמב"ן וסיעתו להדיא כתבו שבעדות יש איסור מה אני בחינם, וכמ"ש. אך הישוב פשוט, שגם בעדות דרישת השכר היא על הידיעה שלו על המעשה, שנעשה מכח ראיתו[21]. וא"כ כאשר מבקשים ממנו להעיד, הוא אומר להם יש לי ידיעה על המעשה, ולא אומר לכם אלא אם תשלמו לי. וזה ממש כדרישת כסף על חכמתו ופשוט.
אך לפי דברים אלו אינו מובן למה באבידה יש איסור לקחת שכר כלל. הרי הוא מייצר את הפעולה כעת, ולא שייך לקיחת שכר על החכמה. ומוכרח שגם לפירוש זה, עדיין קיים התנאי של הרמב"ן, שזו מצוה שלא מוטלת עליו דוקא. והפירוש לפי"ז שאינו כשופר ולולב שמוטל על כל יחיד ויחיד. אלא זו מצוה שצריכה להיעשות, ואחד מכולם צריך לעשותה[22]. ולכן מותר לקחת שכר על הפעולה שמחדש, ומ"מ אסור לקחת שכר על יכולות שכבר קיימות אצלו. ונמצא שיש ב' אופנים של איסור לקיחת שכר - או עבור יכולות שיש לו, או כאשר המצוה מוטלת עליו ממש, אסור לקחת שכר על הפעולה. וצ"ל שהשבת אבידה, כיון שהוא מצא אותה היא מוטלת עליו ממש, משא"כ שאר דברים, אפילו השבת גופו, מוגדר כצריך להיעשות ע"י כולם. וצ"ע בזה.
♦ ♦ ♦