מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
בדיני פתיחת חנות ליד חנות קיימת - קפסקת לחיותיה
גמ' ב"ב כא: אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה דינא הוא דמעכב עילוייה דא"ל קא פסקת ליה לחיותיה, לימא מסייע ליה וכו' שאני דגים דיהבי סייארא. ופרש"י (ד"ה שאני) דבדגים ה"ל כמאן דמטא לידיה ונמצא חבירו מזיקו וכו'. והראב"ד בש"מ כתב דמספק יכול לעכב כיון שהוא בא בגבול חבירו, והיינו דלכן הוי כמוציא ועליו הראיה ולאו כל כמיניה מספק להכנס לרשות חברו. [והר"מ השמיט הא דבדגים לכ"ע מרחיקים, ועי' בשו"ת הרשב"א ח"ג סימן פג שכתב דאף להלכה דלא קי"ל כרב הונא איכא להך סברא דשאני דגים דיהבי סיהרא].והב"י בחו"מ סימן קנו כתב דדינים אלו דבר מבואיה וכו' הם מדרבנן מפני תיקון העולם, ולהכי לצורבא מדרבנן התירו, כדאי' בגמ' להלן כב. ובשו"ת חת"ס (חו"מ סימן עט) הביא את תשו' הרמ"א (בסימן י) דהיורד לאומנות חברו הוי גזל גמור ויוצא בדיינים, וגם בבן נח אמרי' דינים אלו. הרי דהוי איסור דאוריתא. וכתב החת"ס דהיינו מדכתי' ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו, ופרש"י סנהדרין ז: (ד"ה בין איש ובין אחיו) שנפלה להם דירה וכו' ומסרו הכתוב לחכמים וכו'. ובספיקות הגמ' להלן בר מבואיה אבר מבואיה אחריני, נפסק בטוש"ע סימן קנו דאזלי' לקולא ואין יכולין לעכב. והנתיבות (שם סק"ב) הקשה דמ"ש מכל ספיקות הגמ' בחיובי הרחקת נזיקין, כגון בגמ' כ: בכיבד וריבץ, דפסקי' לחומרא. ואכן הגר"א בשו"ע חו"מ (סימן קנה סק"ח וסקכ"ו וסקנ"א) כתב בהא דבספיקות בחיובי הרחקות נזיקין נפסק לחומרא הוא משום דהרחקת נזקין הוי ספק איסורא ואזלי' לחומרא עכ"ד. ולפ"ז בספק בהרחקת החנות מחברו דפסקת לחיותיה, לכאורה אינו דיני גזילה, וגם לא הוי דיני הרחקת נזיקין, אלא הוי מתקנת שכנים, והר"מ הביאו בהל' שכנים ולא בהל' גזילה, והביאו שם בפ"ו בדיני שותפין ובני העיר, ולא בפ"ט בדיני נזקי שכנים.
ובגמ' להלן לימא רב הונא דאמר כר' יהודה דתנן רבי יהודה אומר לא יחלק חנוני קליות ואגוזין לתינוקות מפני שמרגילן אצלו, וחכמים מתירין, אפי' תימא רבנן עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרב יהודה אלא דא"ל אנא קמפלגינא אמגוזי את פלוג שיוסקי אבל הכא אפי' רבנן מודו דא"ל קא פסקת ליה לחיותי ע"כ. ולהלכה, דלא קי"ל כרב הונא, אין צורך לטעם זה דאת פלגת שיוסקי וכו'. וצ"ע על הרי"ף והרא"ש ב"מ סוף פרק הזהב שהביאו טעמא דרבנן דשרי לחלק קליות דהוא מחמת ה"ט דאנא פלגינא אמגוזי, וכ"כ במאירי כאן. ומוכרח מהרי"ף והרא"ש דאף אם קי"ל דלא כרב הונא ומותר לירד לאומנות חבירו, אין זה מוכרח דמותר לחלק קליות ואגוזים אי לאו טעמא דאמגוזי. ועמדו בזה בשו"ת הר הכרמל (חו"מ סימן ח), וכן בבית אפרים (חו"מ סימן כו וסימן כז) עי"ש.
ואכן תמיהה זו היא על עוד ראשונים, דעי' ברמב"ן בדף כב שכתב בהא דאין רשאי להוזיל למכור בפחות ממחירו "התם הוא בבני דההוא מתא משום דא"ל אוזיל את וזבין", הרי דשרי רק מטעם דיכ"ל דהשני גם יוזיל. וכיו"ב ברבנו ירוחם (נתיב לא ח"ו) הו"ד בב"י (סימן נו) וברמ"א (ס"ה) דבב' בנ"א הדרים בעיר אחת והאחר רוצה להלוות במעט ריבית יותר מחברו לא מצי לעכב כי יאמר כמו החנונים אני אחלק לתינוקות אגוזים וכו'. ומוכח דבלי ה"ט אף דבר מתא אבר מתיא דנפשיה לא מצי מעכב, מ"מ היה מעכב על בן עירו שלא להלוות במעט ריבית יותר ממנו, והא דלא מצי מעכב הוא משום דגם בידו לעשות כן. ויש לציין דבמסילת ישרים לרמח"ל פי"א כתב כן להדי', וז"ל ולא התירו חכמים אלא מפני שגם חבריו יכולין לעשות כן עכ"ל. וכ"כ בשו"ע הגר"ז בהל' השגת גבול סעי"ג, וז"ל ומותר לחנוני כו' מפני שחברו יכול לעשות כן וכו' עי"ש, וצ"ע כנ"ל.
♦
האם הרחקת החנות מחנות חבירו היא מדיני הרחקות נזיקין
ונ"ל בזה, דהנה בכמה ראשונים משמע דעיקר המחלוקת אם אמרי' פסקת לחיותיה הוא מעין דין עני המהפך בחררה, ראה בראשונים לפנינו ובקדושין נט., אכן כבר העיר בתורת חיים לפנינו דבעני המהפך אינו נקרא אלא רשע אבל אינו יכול להוציא ממנו בדין, והכא יכול לעכב עליו בדינא, וכדאמר רשב"ג אף לשכינו כופהו. וע"כ דהכא כיון דהוי למחייתו גרע. ולכאורה י"ל דמישך שייכי לדיני הרחקות נזיקין של שכנים, כדיני כל פרק לא יחפור. ואכן בשו"ת הרא"ש סימן קח כתב על מתני' דלא יפתח חנות דהוי מדין הרחקות נזיקין והוי גירי דיליה. ודלא כרמב"ם הנ"ל, שהביאו בפ"ו, ביחד עם דיני חיובי בני העיר. וכן בשו"ת הרא"ש (כלל ה סימן ג) כ' הך דינא בהדי כל עניני הרחקת נזיקין, דזה עושה בתוך שלו וכו', ולהלן הקשה דיתחייב מחמת דמוריד ערכו של החנות עצמה כיון שיש עוד חנות, והוכיח מכאן דהפחתה מדמיו לא מחייב בהרחקה, וז"ל "אבל אדם הבונה בתוך שלו להשביח נכסיו ואינו מזיק לגוף ממון חבירו אלא שמפחית מדמיו כה"ג לא הצריכו חכמים להרחיק". עכ"פ מבואר ברא"ש דמפסיק לחיותיה מישך לדיני הרח"נ עי"ש.ונראה דגם סוגין מוכח כן, דהנה בתחילת הסוגיא מבואר בר"י מיגש וברמ"ה דטעמי' דר"ה בריה דר"י דפליג על רב הונא הוא דס"ל דמצי אמר ליה מאי דפסקו לך מן שמיא ואנא מטי ליה מאי דפסקו לי מן שמיא. ועד"ז כתב החזו"א באמונה ובטחון פ"ג. אך בהמשך הסוגיא כתב הר"י מיגש באופ"א: "דלא מצי היאך לעכובי דא"ל אנא בדנפשאי עבידנא", וכן ברמ"ה כתב דהוי עושה בתוך שלו. והרמ"ה כתב בסוגין דלהלכה, דלא קי"ל כרב הונא, הטעם דיכול לומר אני עושה בתוך שלי ומאי שנא דחיישת לחיותא דידך ולא חייש לחיותא דידי, אי נמי כיון דכל חד לא עביד אלא בדנפשיה כל חד וחד מאי דפסקו ליה מן שמיא הוא דמטי ליה. וכעי"ז בר"י מיגש במ"ד דאין מעכב עליו, וז"ל ואע"ג דהוי מפחית ליה לחיותיה מצי אמר ליה מטי ליה מאי דפסקו לך מן שמיא ואנא מטי ליה מאי דפסקו לי מן שמיא עכ"ל. ולהלן הוסיף הר"י מיגש דלא מצי היאך לעכובי ולמימר קא מזקא ליה דקא מפסקתא לחיותיה משום דא"ל הא אנא בדנפשאי עבידנא, וזה להדי' כרמ"ה דהוי עושה בתוך שלו. וכ"ה ברמ"ה באות סה, וז"ל שהיה יכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי ומ"ש דחיישת לחיותא דידך ולא חייש לחיותא דידי ע"כ. היינו דלכאו"א יש זכות להתפרנס במקום זה, ולכן לא נחשב כמזיק. ובברייתא אמרי' מיתיבי עושה אדם חנות בצד חנותו של חברו כו' מפני שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי. והאי לישנא אמרי' בכל פרק לא יחפור במחלוקת של רבי יוסי ורבנן בחיובי הרחקת נזיקין, דרבי יוסי סבר דזה חופר בתוך שלו וכו', ורק בהיזק של גירי דיליה מודה רבי יוסי דחשיב עושה בשל חברו, ולרבנן אמרי' דיני הרח"נ אף דהוי בתוך שלו, כיון דהוי השתמשות הסותרת להשתמשות חברו. והארכתי בזה במאמרי באוצר כסלו תשפ"א גליון מז עמוד שלה ולהלן בדיני הרחקת נזקין.
ומבואר דרב הונא ס"ל דיכול הראשון לטעון קא פסקת לי לחיותיה, והשני אינו יכול לטעון דעושה בתוך שלו, דהראשון קדם וזכה בהעמדת הריחים וכיו"ב. והטעם דלא קי"ל כרב הונא הוא משום דאמרי' דעושה בתוך שלו. ומה"ט לכ"ע יכול לעכב על בן עיר אחרת, או בספק הגמ' אם מעכב על בן מבואה אחריתי, דהכא אינו עושה בתוך שלו, ואין לו זכות להתפרנס במקום זה, ושוב מעכבו משום דפסקיה לחיותיה, דבזה גם ר"ה מודה. ומפורש כן בר"ח וברמ"ה אות עא דמעכב על בן מקום אחר משום דפסקת לחיותי, והיינו דהא דלדידן מצי מעכב על בר מתא אחריני הוא דין אחד עם דינא דרב הונא דמצי מעכב משום דא"ל פסקת לחיותיה. וגם הא דמעכב על בן עיר אחרת אינו רק מזכויות בני העיר, אלא כמבואר בהגר"א ובנתיבות שם דבזה לכ"ע ס"ל טענת פסקת לחיותיה, ומשום דל"ה עושה בתוך שלו וכדפי' [מיהו הריטב"א בקדושין שם כתב דדוקא אם הוא דר באותו מבוי הוי כהפקר, דלא שייך בו איסור עני המהפך בחררה, דאין פרנסתו במק"א, אבל בדר במקום אחר יכול לבקש את פרנסתו במק"א].
ובשו"ת בית אפרים (חו"מ סימן כו) הקשה דמח' האמוראים כאן בהרחקת החנות תליא בפלוגתת רבי יוסי ורבנן לגבי הרח"נ, ועי"ש שחידש דרבנן פליגי על רבי יוסי בשרשי אילן דקאזלי לתוך חבירו, אבל הכא דהוי עושה חנות בתוך שלו גם רבנן מודי לרבי יוסי. עכ"פ הבית אפרים נקט דיסוד המחלוקת בין רב הונא לחולקים הוא אם יש כאן ההיתר דעושה בתוך שלו. ולכאורה יש לדון, דשאני בפתיחת חנות דאינו דומה לכל הרחקות נזיקין כחופר בור ונטע אילן וכו', כיון דבפתיחת חנות אינו מזיק ממש, אלא שגורם להפסידו לחיותיה. ולכן גם רבנן מודים לר' יוסי דאמרי' דעושה בתוך שלו, ולהכי החולקים על רב הונא ס"ל דכיון דיש לו רשות בתוך שלו תו ל"ה מזיק כלל. ושאני בכל דיני הרחקות נזיקין דפליגי רבנן, דס"ל דעל מזיק לא נאמר עושה בתוך שלו, אבל הכא הוי גדר אחר אם אמרי' פסקיה לחיותיה, ולת"ק בתוך שלו ל"א דפסקיה לחיותיה. והיינו דזכות בן המבוי היא שהפרנסה תהיה ליד ביתו, ומי שאינו גר במבוי אין לו זכות זו, ויכול בן המבוי לתובעו דקא פסקת לי לחיותי. אבל אם גם השני בן המבוי, הרי יש לו ג"כ זכות זו, ויכול לומר אף אני עושה בתוך שלי. ולשון התוספתא לפנינו כדרך שאתה עושה בתוך שלך וכו'. ונמצא דגם הכא גדר ההיתר הוא דהוי בתוך שלו. וי"ל נ"מ בזה, דהנה בדעת רבי יוסי דס"ל דעושה בתוך שלו הבאתי במאמר באוצר שם את דברי הרא"ש שכתב דאם הניזק אינו יכול להרחיק, חיוב ההרחקה הוא על המזיק. אכן בפסקיה לחיותיה מסתבר דבכל גווני אמרי' להך מ"ד זה עושה בתוך שלו, וגם אם השני א"י להרחיק ליכא חיוב על הראשון, כיון דל"ה דין מזיק.
ולפ"ז י"ל דרק בסד"א אמרי' שאני דגים דיהיבי סיהרא, דבזה לכ"ע אמרי' קא פסקת לחיותיה, דהוי כמו שזכה כבר בדג, אבל למסק' דטעם ההיתר דהוי עושה בתוך שלו, י"ל דס"ל להר"מ דגם בדגים א"צ להרחיק את מצודת הדג משום דהוי עושה בתוך שלו, ולהכי השמיט הר"מ הך גמ'.
והנה התוס' ד"ה תנאי הקשו תימא לרשב"א דאמאי לא מייתי המשנה דלעיל דממנ"פ ררבי יהודה דאמר לא יחלק חנוני קליות ואגוזים לתינוקות פליג אהך ברייתא. ובש"מ תירץ בשם גליון תוס' מהריצב"א, שמא יש ליתן טעם דר"י מודה דמצי לירד לאומנות, אע"ג דאסר לחנוני לחלק קליות ואגוזים עכ"ל. וצ"ב, דהרי בגמ' אמרי' איפכא, דגם רבנן דפליגי על ר"י הוא דוקא בקליות דא"ל אנא פלגי אמגוזי וכו', ואיך נימא דר"י דאסר לחלק קליות שרי לירד לאומנות חבירו. אך נראה דבר נפלא לפי המבואר, דאם פסקי' דלא כרב הונא הטעם הוא משום דא"ל דאני עושה בתוך שלי וכו'. וי"ל דבזה דוקא ס"ל דאסור לחלק קליות ואגוזים, דבמעשה זה שגורם להרחיק מחנות חבירו לא חשיב שעושה בתוך שלו.
ומצאתי כן להדי' בתוס' ישנים בסוגין, שכתבו בשם הר"י בר"א [היינו הריצב"א] דר"י דוקא בכה"ג אמר שאין לו לחזר שיבואו אצלו ולהפסיד חברו בידים כיון דלא חשיב ליה טעמא דאנא פליגנא אמגוזאי ואת פלוג שיסקי אבל בעלמא דאם זה עושה בתוך שלו יכול גם חברו לומר גם אני אעשה בתוך שלי וכו'. והיינו דבמחלק אגוזים דהוי בידים הוי כעושה בשל חבירו, ולכן בעי' לסברת דאמגוזי דגם הוא יכול לחלק שויסקי, והיינו דעי"ז לא חזינן לחילוק הקליות והאגוזים כמפסיד בידים את חברו, שהרי גם ביד חבירו לחלק שויסקי ולא יפסיד, והוי כתיקון אומנתו וכיון דירד ברשות לאומנות זו יכול לתקן אומנתו עי"ז. [ואפשר דהשני דוקא הוא דיחלק שויסקי ולא אותה מתנה של אמגוזי, מאחר שהראשון כבר מחלקם, ועי' בזה בשו"ת הר הכרמל שם] ונמצא דל"ח נכנס לשל חבירו. ונפלא מאוד מה שהרי"ף והרא"ש הוצרכו להביא ה"ט, אף להלכה דלא קי"ל כרב הונא, וא"ש היטב.
ובבית אפרים שם (סימן כז) כתב ליישב את הרי"ף הנז', דהכא גרע דהוי כרמאות שמרמה שיבואו אצלו ובזה לכ"ע אסור. ואכן גם בר"מ מכירה פי"ח ה"ד כתב דמותר לחלק קליות וכו' ואין בזה משום גניבת דעת. ותמה המעשה רוקח דהל"ל דאין בזה משום פסקה לחיותיה דחבירו, ונשאר בצ"ע. וי"ל בכונת הר"מ על דרך מש"כ הבית אפרים בדעת הרי"ף, אך לקושטא דמילתא נראה בדעת הרי"ף כמש"כ לעיל.
וי"ל נ"מ בכל דברינו, היכא דאחד מהם מוזיל הרבה מאוד ואין באפשרות השני להוזיל כ"כ, דבזה ל"ש טענה לשני, וא"כ חבירו מעכב עליו. ואכן בשו"ת דברי חיים (חו"מ ח"א סימן יט) דקדק מדבדי רבינו ירוחם [נתיב לא ח"ו, הובא בב"י סימן קנו] דבמוזיל הרבה מצי מעכב עליו דאין חברו יכול לעשות כמותו, כיון דעי"ז יאלץ הראשון לסגור חנותו. וז"ל הר' ירוחם: "ואם ב' בנ"א דרים בעיר אחת והאחד רוצה להלוות במעט ריבית יותר מחברו ל"מ מעכב", ומשמע דרק בהוזיל מעט אינו מעכב, אבל במוזיל הרבה יכול לעכבו עכתו"ד הדברי חיים [נראה דנ"מ בזה בזמנינו, בפתח השני צרכניה המוכרת בזול כנגד חנותו, דיוכל לעכב עליו]. ובשו"ע בסימן קנו סעיף ה הביא הרמ"א דיכול להוזיל ועי"ש בהגר"א. וצ"ל דכוונת הדברי חיים היכא דמוזיל הרבה, דעי"ז תסגר החנות של השני דאין בכוחו להוזיל כ"כ הרבה.
ובשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"א סימן לח) כתב דהא דקי"ל דלא מצי מעכב על חבירו היורד לאומנתו הוא רק כשיש לחברו ריוח מכך, אך כל שאין לחברו ריוח מכך מצי לעכב. וביאור הדברים נראה דלהמבואר גם לדידן יש תביעה של פסקה לחיותו, ומה שאינו מעכב על חבירו הוא משום דגם לחברו יש זכות להתפרנס במקום זה. א"כ היינו דווקא כשיש לחברו ריווח מכך, אך כל שאין לו ריוח מכך ואין פרנסתו בכך, מצי לעכב עליו שלא יפסוק את חיותו. ומצינו כיו"ב בבית אפרים שם סימן כז, שכתב דהיכא דהשני אינו עושה להנאת עצמו רק כוונתו להרע לחברו דה"נ אסור. ובזה ביאר את הגמ' ב"מ עא דהקורא לחברו רשע יורד עמו לחייו, ופי' הראשונים שם דיורד לתוך אומנתו של חברו למעט מזונותיו. והראב"ן בתשו' בסוף הספר כתב דמוכח דקי"ל כרב הונא דמצי לעכב על חברו שלא לירד לאומנתו, ולהכי בלי שקראו רשע אסור לירד לאומנתו. והבית אפרים פי' דגם לדידן ניחא, דהא דשרי הוא משום דהוי לצורך פרנסתו ולא להרע לחברו, אבל בקורא לו רשע רשאי לירד לאומנתו לקפח פרנסתו. ומבואר כמש"כ.
ובשו"ת מהרי"ק (שורש קלב) כתב במי שזכה משר העיר להיות המלוה בריבית לגוים בני מתא וכעת בא אחר ודוחה ממחיצתו, דבזה הוי גזל. וכיו"ב כתב בשו"ת מהרשד"ם חו"מ סימן רנט דבהחזיק מכון לטיפול בבדים ולהופכם לבגדים דבזה מעכבין על השני מדין גזלן. ובכנה"ג (הגה"ט סימן קנו יב) בשם זקנו בשו"ת נחלה ליהושע (סימן כט), כתב דההיתר לפתוח חנות בצד חנות היינו משום דמצי אמר ליה אני עושה בשלי ואתה עשה בשלך והוי כעושה בשלו, אבל היכא דבא לתוך גבולו, כגון שוחט שמינוהו הקהל להיות השוחט באיטליז והלך האחד ושידל הקהל לפוטרו ולמנותו תחתיו באיטליז במקום חיותו של הראשון, ל"ה כעושה בתוך שלו והוי כיורד באומנתו ואסור. ועד"ז כתב בשו"ת חת"ס (חו"מ סימן סא, וכן בשו"ת חו"מ סימן קיח) ברב שנותן הכשר והלך רב אחר ושידל הסוחר לפטר הרב הראשון ולהעסיקו תחתיו וכתב החת"ס דבזה הוי גזל גמור. ומתבאר דההיתר הוא רק היכא דכ"א עושה בתוך שלו, דבזה אמרי' דכשם שבאו לראשון יבואו לשני. ומה"ט הבאתי לעיל את הדברי חיים דהיכא דהשני ימכור בזול ועי"ז הראשון יאלץ לסגור חנותו, דבזה מעכב עליו וכמש"נ.
♦
האם יכול לעכב על מלמד תנוקות נוסף בשכנותו
בגמ' כא: אמר רב יוסף ומודי רב הונא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב דקנאת סופרים תרבה חכמה וכו'. ולכאורה דין זה שייך גם לר"ה בריה דר"י, דהרי על בן מתא אחריתי מעכב, ושפיר י"ל דמשום קנאת סופרים מודה, ואמאי קתני הכא רק דמודה רב הונא. ורש"י ד"ה מודה רב הונא פירשה על אותו מבוי, והרי במקרי דרדקי דלא מצי לעכב בטענת פסקת לחיותי, א"כ ה"ה על בן עיר אחרת. ועמד בזה ברבינו יונה, ועי"ש שכתב דלרבותא נקט דאפי' רב הונא מודה. אך בדברי הגר"א בסימן קנו (סקל"א) על דברי השו"ע ס"ו רוכלים המחזרים בעיירות אין בני המדינה יכולין לעכבן, וכתב הרמ"א דה"ה מלמדי תינוקות, וכתב הגר"א דלהכי השמיט הרמב"ם את הגמ' דמלמדי תינוקות, דס"ל דמימרא דרב יוסף היינו דווקא לר"ה באותו מבוי אבל מעכב על בן עיר אחרת. ולא מהני לזה טעמא דקנאת סופרים, דליכא עליו קולא דמלמד דרדקי. ולהכי הר"מ השמיטו, דאין נ"מ לדידן דלא קי"ל כרב הונא. וכ"נ ברש"י ד"ה ומודה רב הונא שכתב דלא מצי מעכב לבר מבואה, והיינו דהוי היתר רק כשעושה בתוך שלו, וזהו כשהוא בן המבוי ולא בבן מבוי אחר. וכפיה"נ נחלקו בזה ב' שיטות בתוד"ה כופין, ועי"ש בסוה"ד ומש"כ בחת"ס להוכיח כן מדבריהם. והתוס' לשיטתם, דכיון דלא קיי"ל כרב הונא ליכא כלל טענת פסקת לחיותי וכנ"ל. אך ברמ"ה ור' יונה וריטב"א מפורש דאינו יכול לעכב גם על מלמד מעיר אחרת, וכמש"כ. ויש לדון דנ"מ בזה היכא דהמלמד השני יחלק אמגוזי, דבזה אפשר דיכול למחות, דהוי כעושה בשל חבירו. וכמו שנתבאר לעיל עפ"י התו"י דאם מחלק טובה"נ, הוי כעושה בשל חבירו.והרמב"ם בהל' תלמוד תורה פ"ב ה"ז כתב אחד מבני מבוי שביקש להעשות מלמד אפי' אחד מבני החצר אין יכולין שכניו למחות בידו, וכן מלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצידו וכו' אינו יכול למחות בידו שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. וצ"ע, דלהר"מ לשיטתו דלא פסק כרב הונא דל"ל לטעמי' דבמלמדי תינוקות אינו יכול למחות שנא' ה' חפץ למען צדקו וכו', הא כל בעלי אומניות אינם יכולים למחות כר"ה בריה דר"י. והב"י (חו"מ סימן קנו) כתב דהחידוש דאף בבר מתא אחריני לא מצי מעכב משום ה"ט וכנ"ל. והגר"א הנ"ל ציין לדברי הר"מ בהל' ת"ת, שכתב בהדיא בבר מבואה דנפשיה. וצ"ב, דא"כ אמאי הביאו הר"מ בהל' ת"ת הא ליכא נ"מ לדינא, דהרי לשון הר"מ בהל' ת"ת הוא אחד מבני מבוי וכו', משמע דמיירי בבן מבוי דנפשיה וכדברי הגר"א, וצ"ב. ואפשר דאה"נ בהל' שכנים ליכא נ"מ כיון דהר"מ לא פסק כרב הונא, וכמש"כ הגר"א דלהכי לא הביאו הר"מ שם, אך בהל' ת"ת יש חידוש מטעם אחר, דלא נימא דאתא לאתרשולי וכדאמרי' בגמ' דמשום קנאת סופרים לא חיישינן להכי. וזהו שהביאו הר"מ בהל' ת"ת. ואה"נ דסד"א דהמניעה היא ע"י בני העיר, ואף שלשון הר"מ בהל' ת"ת אינו יכול למחות בידו, חזינן בשו"ע יו"ד רמה סכ"ב ששינה הנוסח וכתב: "אין יכולים למחות בידו", דהכוונה דבני העיר אינם יכולים למחות מחשש דאתי לאתרשולי. ולזה כ' הר"מ הטעם דיגדיל תורה ויאדיר, וזהו כטעם קנאת סופרים דלא חיישינן להכי. וזו כוונת הגר"א בציינו לר"מ בהל' ת"ת. ולהדי' כמש"נ.
ולקושטא דמילתא נ"ל דבר חדש דבמלמדי תינוקות הוי כנכנס לשל חברו, דהרי מוציא את התלמידים מהמלמד השני. ובפרט אם הוי מלמד יותר טוב הרי אם יבואו אליו התלמידים, הוי כמפסיד כל הפרנסה למלמד הראשון, וכבר נתבאר דהיכא דעל ידי מעשיו יסגור את חנותו של הראשון, בזה לכ"ע גם באותו מבוי יכול לעכב עליו. ולפ"ז נראה דלכן נצרך הטעם של קנאת סופרים תרבה חכמה, דרק מטעם זה אינו יכול לעכב עליו, וא"ש היטב.
♦ ♦ ♦