חיפוי רוב הרגל במנעל חליצה
במסכת יבמות דף קג. נאמר: "חלצה במנעל הנפרם שחופה את רוב הרגל... חליצתה כשרה, אבל במנעל הנפרם שאין חופה את רוב הרגל... חליצתה פסולה".ובדף קג: נאמר: "תנו רבנן: נעלו - אין לי אלא נעלו, נעל של כל אדם מנין? ת"ל: נעל, נעל מכל מקום. א"כ, מה ת"ל נעלו? נעלו הראוי לו, פרט לגדול שאין יכול להלוך בו, ופרט לקטן שאינו חופה רוב רגלו, ופרט לסנדל המסוליים שאין לו עקב".
אך למרות החובה שהמנעל יחפה את רוב הרגל, הרי שבשל הרצון לחוש לדעת הראב''ן והמהרש''ל שיש לעשות את הקשר על הרגל, ובשל כך שלכתחילה אין לקשור מעל דמעל וכפי שיבוארו הדברים להלן, נהגו להשאיר מקום פתוח בגב המנעל.
♦
לכתחילה אין לקשור מעל דמעל
בדף קב. מסבירה הגמרא את טעמם של הסוברים כי אין חולצים במנעל לכתחילה: "ומאן דאמר לכתחלה לא, מאי טעמא? אילימא משום דהויא פנתא מעל וארקתא מעל דמעל, והתורה אמרה מעל ולא מעל דמעל, אי הכי, אפילו דיעבד נמי לא! גזירה משום מנעל מרופט; אי נמי, משום חצי מנעל".ופירש רש"י: "פנתא גב הנעל, וארקתא שרוך נעל".
מדברי הגמרא משמע שדרכם היה לקשור את שרוכי המנעל על הפנתא, כלומר, על גב הנעל ולא על גב הרגל, ולכן היה מקום לומר שהפנתא שהיא גב הנעל, נחשבת מעל רגלו, והארקתא, שרוכי הנעל, נחשבת מעל דמעל, אך למסקנת הגמ' להלכה אין בכך כל בעיה. וכן מבואר במרדכי ליבמות (פרק החולץ רמז קיז) שכתב: "ומיהו אין קפידא בכרכים אם הם זה על זה וגם על המנעל, דלאו היינו מעל דמעל".
אך בספר מצוות קטן (מצוה קפ"ה) הגהות רבינו פרץ (הגהה ג') כתב: "וצריך שלא יהיה לשון של עור במנעל כמו שרגילין לעשות תחת האזנים כי היכי דלא ליהוי מעל דמעל, בשם מורי הרב ר' יחיאל, ומהאי טעמא נמי צריך לקשור הרצועות על בשר השוק ולא לעשות הקשר, על אזני המנעל, ועושה הקשר על השוק מבחוץ. בשם הר"ר יקר שהראה המעשה כן למורי הרב ר' שמואל מאי"וורא. עכ"ל".
הטור אבן העזר (סימן קסט), הביא את דברי הסמ"ג: "וכתב בספר המצוות צריך שיהו הרצועות לבנות, ושלא יהיה לו לשון כמו שרגילין לעשות במנעלין כדי שלא יהא מעל דמעל".
ובבית יוסף שם הקשה: "ויש לתמוה על זה מדגרסינן בריש פרק מצות חליצה, (קב.) ומאן דאמר מנעל לכתחלה לא מאי טעמא, משום דהויא פנתא מעל וארקתא מעל דמעל, אי הכי דיעבד נמי לא, גזירה משום מנעל המרופט. ופירש רש"י ארקתא. שרוך הנעל, שכופלים רצועות על אזניו והוו ליה כשני נעלים זה על גב זה אבל סנדל אין קושרין רצועות של אזניו, שהרי קשה הוא ואין הרצועה דוחקתו, אבל בשפת פיו יש כמו קשר לקצר את פיו. אי הכי אפילו דיעבד נמי. אלא מדאמרינן חליצתה כשרה שמע מינה גלויי כרעא בעינן, ואפילו שני מנעלים זה על גב זה וכי שלפא לתרווייהו שפיר דמי, כדאמרינן לקמן (שם) שני מנעלים וכו' ועד כאן לא איבעיא לן אלא דקרעתיה לעילאי ושלפתיה לתתאי, אבל שלפתינהו לתרווייהו שפיר דמי עכ"ל. וכן כתב הרא"ש (סוס"י ד) וכן כתב רבינו ירוחם (נכ"ה ח"ב ריז.) בשם המפרשים ובשם הרמ"ה ז"ל. הרי בהדיא דלא אמרינן בכי הא ולא מעל דמעל".
קושית הב"י היא שלמסקנת הגמרא אין כל בעיה הלכתית לקשור את השרוכים על המנעל כדרך הקשירה, ואין זה מעל דמעל, ואם כן מדוע הצריך ההגהות סמ"ק לקשור את השרוכים על הרגל. ותירץ הבית יוסף: "ואפשר דסובר סמ"ק דעד כאן לא מכשר רש"י אלא דיעבד, אבל לכתחלה מודה דחיישינן, כיון דאפשר לפרושי קרא הכי".
כלומר, לפירוש רש"י, דברי הגמרא שניתן לקשור את השרוכים על המנעל ואין בכך חשש למעל דמעל, הם רק דיעבד, אך לכתחילה יש לקשור את השרוכים על הרגל מחשש למעל דמעל.
וכן כתב הטור להלכה למעשה שם: "וינעול המנעל על רגלו כשהוא יחף ולא על בתי שוקים, שלא יהא מעל דמעל".
וכן פסק להלכה בשולחן ערוך שם סעיף כ: "י"א שלא יהיה לו לשון כמו שרגילים לעשות במנעלים, כדי שלא יהא מעל דמעל".
♦
דעת הראב"ן והמהרש"ל - קשירת הרצועות על הרגל
הראב"ן יבמות (סימן נ"ב), והובאו דבריו בב"ח (סימן קס"ט אות יז), כתב שצריך לקשור את רצועת מנעל החליצה על הרגל: "ואמרינן בתלמוד ולמאן דאמר מנעל לכתחילה לא אילימא משום דהוה ליה פנתא מעל וארקתא מעל דמעל, פנתא מנעל הוא ועור המנעל עצמו שנוגע לרגל, וארקתא הוא הרצועה שקושרין בו המנעל והוא על הפנתא והוי מעל הפנתא שעל הרגל, וקרא כתב וחלצה מעל רגלו ולא מעל הפנתא. ולהכי ראיתי זקנים הראשונים שהיו נוקבים המנעל נקבים נקבים כל סביבו וחוזרין בהם הרצועה כדי שתהא הרצועה סמוך לרגל לקיים וחלצה מעל רגלו, שהתרת הרצועה אתחלתא דחליצה הוא דאמר ר' ינאי בין שהתיר הרצועה ושמטה היא בין שהתירה היא ושמט הוא חליצתה פסולה עד שתתיר היא ותשמיט היא, וחוזרין הרצועה למטה במנעל סמוך לרגל וחותכין מן הגובה של המנעל ומן השפה של פיו שיהא מקצת רגלו גלוי שם ושם כנגד הבשר תהא קשר הרצועה קשר ולא עניבה דוחלצה נעלו מעל רגלו בעינן גם התרת הרצועה עם שמיטת המנעל שלא יהא דבר חוצץ בין רגלו לקשר הרצועה ולא בין מנעל לרגלו אלא המנעל וקשר הרצועה יהא על בשר רגלו".הרי שלדעת הראב"ן, התרת הרצועות היא אתחלתא דחליצה, ולכן צריך שהתחלת החליצה תהא מעל רגלו, בשל כך יש לקשור את הרצועות על בשר הרגל. וכן כתב המהרש"ל בים של שלמה (יבמות פרק י"ב אות ו) בשם מהר"י ברונא, שעיקר חליצה היא התרת הרצועות, ולכן צריך שיהיו למטה במקום הרגל ולא למעלה בשוק, וז"ל: "ומכל מקום נראה בעיני, מאחר שעיקר חליצה התרת הקשרים[2], אם כן טוב לעשות הקשר של הרצועות על הרגל, ולא כמו שכתבו כמה גדולים שכורכן עד שקושרים למעלה מן המנעל, על השוק, שקורין שין ביין בל"א, וכן ראיתי נוהגין, ומנהג רע הוא בעיני, מאחר שעיקר החליצה היא ברגל, ולא למעלה מן השוק, כדאיתא לקמן, סימן ט"ו, והתרת הקשר היא כמו חליצת המנעל, אם כן צריך להיות בגב הרגל למטה, ומשום הכי נראה, דעדיף להיות הרצועות מחוברות למעלה כדי לכרוך מלמעלה למטה, עד שיבא הקשירה על הרגל".
כדי שניתן יהיה לכרוך את הרצועות סמוך לגב הרגל, ולדעת הראב"ן והמהרש"ל אף לעשות את הקשר על גב הרגל, כתב בים של שלמה (שם אות ז): "פסק, כתבו הגאונים, ראבי"ה, וסמ"ג ומרדכי (סימן נ"ז) וסמ"ק וא"ע (טור סימן קס"ט, עיין בב"י שם) שצריך להיות המנעל פתוח מלפניו ומלאחריו, כדי שתהא הרצועה חוזרת וכרוכה דבוקה ממש על רגלו יחף, ויכוון קשר הרצועה, שתהא מלפניו יחף על בשרו ולא באזני המנעל"
בהמשך דבריו חולק המהרש"ל על הצורך לפגום במנעל מאחור כדי למנוע חשש מעל דמעל, אך להלכה הוא מחייב פתיחה בצדו הקדמי של המנעל, וז"ל: "ומ"מ נראה, דלפניו צריך להיות המנעל פתוח, ולא משום מעל דמעל, אלא כדי שיבא הקשר על הרגל, מאחר שעיקר הוא התרת הרצועות, צריך להיות יחף ברגל, כמו גוף המנעל, ומה שלא הזכירו מקצת הפוסקים, אפשר משום דרוב מנעלים שלהם היו פתוחים, ע"ג המנעל... וכן הוא לשון הסמ"ג, והרא"ש, ורוב הפוסקים, לקשור הרצועות על רגלו, וכן עיקר".
לשיטת הראב"ן[3] והמהרש"ל על נעל החליצה להיות פתוחה מלפניה כדי שיהא הקשר על הרגל.
בקהילות שונות פתחו פתיחה גדולה מדי בגב המנעל, עד כדי חשש שהמנעל אינו חופה את רוב גב הרגל. כמה מגדולי האחרונים[4] דנו בשאלה האם העקב וצדדי העקב מצטרפים לחפית רוב הרגל. במאמר זה נדון בדברי הירושלמי ובמה שעולה מדברי רבותינו הראשונים, וביניהם האור זרוע והמאירי שזכינו לאורם, בשאלה זו.
♦
מחלוקת הראשונים בהגדרת העקב
במסכת יבמות בראש פרק מצות חליצה, דף קא. נאמר במשנה: "חלצה... בסנדל שיש לו עקב - כשר, ושאין לו עקב - פסול".נחלקו הראשונים בכוונת המשנה: לדעת רש"י ביבמות (ק"ג ב' ד"ה פרט לסנדל המסוליים), העקב הוא שול"א, שהיא כף הרגל, וכן כתבו בתוס' חד מקמאי ביבמות (קא א), והאור זרוע בהלכות חליצה (סימן תרס"ו ד"ה מנעל אות ד'). אך בתוס' ישנים יבמות (דף ק"ג ב') בשם ר"ת, ובתוס' מהר"ם מרוטנבורג (בשיטת הקדמונים יבמות ק"א א ד"ה מצות חליצה), פירשו שהכוונה היא לשאלו"ן, צדדי העקב[5]. והמאירי יבמות (קב א ד"ה סנדל) הביא את שני הפירושים.
♦
דברי הירושלמי
בירושלמי מסכת שבת פרק ו הלכה ב נאמר: "הדא דתימר לאורך, אבל לרוחב צריך שיהא חופה את רוב הרגל".ואילו בירושלמי מסכת יבמות פרק יב הלכה ב הגירסה היא: "הדא דתימר לרוחב, אבל לאורך צריך שיהא חופה את רוב הרגל".
הקרבן העדה העדיף את גירסת הירושלמי במסכת שבת ופירש: "הדא דתימר. הא דאמרן דבשל שמאל בימין חליצתה כשרה ויוצאין בו בשבת, בשנתנו לאורך רגלו, אבל כשנתנו ברוחב רגלו צריך שיחפה הסנדל רוב רגלו". וכן פירש בקרבן העדה ביבמות פרק יב הלכה ב.
לפירושו של הקרבן העדה, דברי הירושלמי מתייחסים למקרה שהיבם נעל סנדל שמאל ברגל ימין לרוחב רגלו, הרי שהסנדל צריך לחפות את רוב רגלו. ומכאן ברור שדעת הירושלמי היא כי על הסנדל לחפות את רוב החלק התחתון[6] של הרגל.
הפני משה במסכת יבמות פרק יב הלכה ב חלק על הקרבן העדה, וכתב שגירסת הירושלמי במסכת יבמות עיקר, וז"ל: "הדא דתימר לרוחב. הא דאמרינן לעיל או שפירש רוב כפיו טמא דעדיין מנא הויא, דוקא שנפרש לרוחב דמתיישב עדיין על הרגל, אבל אם פירש לאורך, צריך שיהא בצד השלם שלא נפרש, שיעור כדי שיהא חופה את רוב הרגל"[7].
לפירושו של הפני משה, דברי הירושלמי מתייחסים למקרה של פירש רוב כפיו המוזכר בסוגיה זו, וכוונת הירושלמי היא כפי שפירשו הקרבן העדה והפני משה, למנעל שפירשה ממנו השול"א, עור שתחת פרסת הרגל. ולפי זה ברור שדעת הירושלמי היא כי על הסנדל לחפות את רוב חלקה התחתון של הרגל.
נחלקו הראשונים האם רצועות הסנדל חופות את רוב הרגל, כשם שהפנתא, שהיא חלקו העליון של המנעל, חופה את רוב הרגל. לדעת המאירי והריטב"א, אין הסנדל חופה את רוב חלקה העליון של הרגל, וההגדרה 'חופה' את רוב רגלו מתיחסת רק למנעל המכסה מלמעלה את החלק הקדמי של הרגל, בניגוד לסנדל המקבל את רוב הרגל מלמטה בכף הרגל. ולדעת הר"ח, הראבי"ה, הריא"ז והרי"ד, למרות שלסנדל אין פנת"א, הרי שרצועות הסנדל חופות את רוב הרגל. ולהלן יובאו דבריהם.[8]
לדעת הראשונים הסוברים כי לסנדל אין פנתא, חלק עליון החופה את רוב הרגל מלמעלה, על הסנדל לחפות את רוב החלק התחתון של הרגל, ואין מדברי הירושלמי הוכחה לכך שהחלק התחתון אינו מצטרף לחלק העליון לשיעור חיפוי רוב הרגל, אלא שמדברי הירושלמי נראה כי ההגדרה חופה את רוב רגלו אינה מתיחסת רק לחפיה שמעל הרגל אלא גם לחפית כף הרגל מלמטה.
לדעת הראשונים הסוברים כי לסנדל יש רצועות החופות את רוב הרגל, משמע מדברי הירושלמי כי כף הרגל אינה מצטרפת לחלק העליון בשיעור חיפוי רוב הרגל, ועל הסנדל לחפות את רוב כף הרגל.
לדעת הירושלמי, יש לפרש את התנאי שיהא לסנדל עקב הנאמר במשנה, לשיטת ר"ת וסיעתו הסוברים כי העקב הוא צדדי העקב שאחורי הרגל, 'והוא נקרא טלו' כלשון המאירי, כתנאי נוסף לצורך שהסנדל יהא חופה את רוב רגלו מלמטה. אך לשיטת רש"י וסיעתו, הסוברים שהעקב הוא כף הרגל הנקרא שולא, הרי שבירושלמי מבואר כי המשנה הפוסלת סנדל שאין לו עקב מתייחסת לסנדל שאינו חופה את רוב כף הרגל מלמטה, וכמשמעות דברי הריב"ן שיובאו להלן.
♦
דעת הריב"ן שהובאה באור זרוע - במנעל שנפרם די בחפית רוב רגלו מלמטה
האור זרוע בהלכות חליצה (סימן תרס"ו ד"ה מנעל אות ד'), הביא את פירושו של הריב"ן המסביר את כוונת המשנה חלצה בסנדל שאין לו עקב: "והמנעל שאין לו עקב שול"א בלע"ז, ובלשון כנען פט"א, אלא כנגד חוטי אצבעות רגליו יש עור מעט שהוא נסמך ומהלך בו, פסול אפילו בדיעבד".מדבריו נראה כי כוונת המשנה לפסול מנעל שאין לו עקב, היא למנעל שאין לו סוליה תחת כל כף הרגל ללא האצבעות.[9]
במסכת יבמות דף קב., מובאת ברייתא הפוסלת מנעל שנפרם או סנדל שנפחת אם אינם חופים את רוב הרגל: "חלצה במנעל הנפרם שחופה את רוב הרגל, בסנדל הנפחת שמקבל את רוב הרגל...- חליצתה כשרה; אבל במנעל הנפרם שאין חופה את רוב הרגל, בסנדל הנפחת שאינו מקבל את רוב הרגל... - חליצתה פסולה".
האור זרוע מסביר כי כוונת הברייתא במנעל שנפרם היא למנעל שתפירותיו נפרמו בגב המנעל, וכתוצאה מכך חלקה העליון של הרגל מגולה, אבל אם המנעל חופה את רוב הרגל מלמטה, כלומר את כף הרגל והאצבעות שאינן בכלל העקב, הרי הוא כשר לחליצה: "מנעל שנפרם, דהיינו שנקרע דרך תפירה בגב המנעל ונתגלה רגלו, אף על פי שחופה את רוב הרגל מלמטה, לא יחלוץ בו לכתחילה, ואם חלצה חליצתה כשירה. ואם אינו חופה את רוב הרגל מלמטה, חליצתה פסולה. כך הלכה לפירוש ריב"ן זצ"ל".
גם כאשר המנעל נפרם ומכסה את רוב רגלו מלמטה, הרי שלכתחילה אין לחלוץ במנעל זה, גזירה שמא יחלצו במנעל שאינו חופה את רוב רגלו הפסול לחליצה מעיקר הדין, כפי שביאר זאת האור זרוע בהמשך דבריו: "אמרינן בגמ', ומ"ד מנעל לכתחילה לא מאי טעמא, ואסיקנא משום מנעל מרופט. ותניא לקמן חלצה במנעל הנפרם שחופה את רוב הרגל, חליצתה כשירה. במנעל הנפרם שאינו חופה את רוב הרגל, חליצתה פסולה. פירוש, וחופה את רוב הרגל גזרינן לכתחילה אטו שאינו חופה דפסיל אפילו בדיעבד.
ופירש רבינו יהודה בר נתן זצ"ל, נפרם, נקרע דרך תפירה של פנתאט ונתגלה רגלו, והיינו מנעל מרופט שחופה את רוב הרגל מלמטה. עכ"ל. ולעיל פי' פנתא, גב המנעל. הלכך לעיל דאסיקנא גזירה משום מנעל המרופט, היינו שאינו חופה את רוב הרגל, דגזרינן כל המנעלים שלא לחלוץ בהם אמטו דידיה, וכל שכן שיש לגזור נפרם שחופה את רוב הרגל אטו דידיה לכתחילה. ורבינו שלמה פירש כמו כן, הנפרם, לשון תפרומו. הלכך מנעל שנקרע גבו במקום התפירה, וחופה את רוב הרגל מלמטה כשר בדיעבד".[10]
הריב"ן מסביר כי מנעל שנפרם ומנעל מרופט חד הם, ובשניהם הכוונה היא למנעל שנפרמו תפירות הפנתא, כלומר, חלקו העליון של המנעל, ואם המנעל חופה את רוב רגלו מלמטה הרי הוא כשר לחליצה.
כמו כן, האור זרוע מבדיל בין מנעל שחלקיו שלמים אלא שהוא נפרם במקום התפר וחופה את רוב רגלו מלמטה, שבדיעבד כשר לחליצה, לבין מנעל שהעור העליון נקרע בחלקו השלם, שבמקרה זה מסתפק האור זרוע שמא גם אם המנעל חופה את רוב רגלו מלמטה, אין חליצה מועילה בו אפילו בדיעבד, וז"ל: "והיכא שנקרע בגב המנעל במקום שלם, שלא במקום התפירה, לא אתבריר לי כמה שיעור הקריעה שיהא מנעל פסול אפילו בדיעבד".
בהמשך דבריו האור זרוע מסביר את ספקו: "אבל היכא שנקרע גב המנעל במקום שלם שלא במקום התפירה, איני יודע אי מהני ליה לאכשורי היכא שחופה את רוב הרגל מלמטה, דשמא יש לומר דוקא במקום התפר מכשרין ליה אבל במקום שלם לא, דאם כן לתני מנעל הנקרע".
האור זרוע מסתפק במנעל שעור גבו קרוע שלא במקום התפר, האם החליצה בו כשרה בדיעבד אם הוא חופה את רוב הרגל מלמטה, או שגם במנעל החופה את רוב רגלו מלמטה החליצה פסולה.
בדברי האור זרוע לא מבואר מה ההבדל בין חליצה במנעל שנפרם וחופה את רוב רגלו מלמטה, שכשרה בדיעבד, לבין חליצה במנעל שעורו העליון נקרע וחופה את רוב רגלו מלמטה, שהאור זרוע מסתפק שמא גם בדיעבד החליצה פסולה.
לכאורה ההבדל בין נפרם לבין נקרע אינו בנעילת הגברא, היבם החולץ ליבמתו, אלא בחפצא, נעל החליצה,[11] שכן מנעל שרק התפרים נפרמו לא בטל ממנו שם נעל לגמרי ועדיין שמו עליו, אף שבפועל אינו חופה את רוב רגלו מלמעלה. ולכן די בחפית רוב רגלו מלמטה, שההגנה על כף הרגל היא עיקר חשיבותו ויעודו של המנעל[12]. מה שאין כן בנקרע העור במקום שלם, יתכן ששוב אין עליו שם מנעל גם אם חופה רוב רגלו מלמטה, ולכך יפסל לחליצה.
בהמשך דבריו מביא האור זרוע את פירוש רש"י החולק על הריב"ן, וסובר כי מנעל מרופט אינו זהה למנעל שנפרם, אלא הכוונה היא למנעל קרוע מלמעלה ואינו חופה את רוב רגלו מלמעלה, שלא כדעת הריב"ן הסובר כי הכוונה היא לחפית כף הרגל מלמטה. "ורש"י פירש לעיל מרופט, קרוע מלמעלה, וכיון דרכיך, אף על גב דקריע, מייתיב אכרעיה, ואפשר דמייתיב ליה אפילו בשאינו חופה את רגלו, ולהכי שמא פסלינן בקרוע במקום שלם אפילו בחופה את רגלו, ולא אתבריר לי".
האור זרוע מסביר, כי גם לפירוש זה ניתן להסתפק שמא גם אם חופה את רוב רגלו מלמעלה פסולה החליצה, אטו מנעל מרופט שאינו חופה את רוב רגלו מלמעלה, וכיון שהמנעל רך ניתן לנועלו גם אם אינו חופה רוב רגלו מלמעלה.[13]
לדעת האור זרוע לפירוש הריב"ן במנעל שנפרם די בחפית רוב רגלו מלמטה, ובמנעל שנקרע מסתפק האור זרוע שמא גם בחופה רוב רגלו מלמטה יפסל המנעל לחליצה, ולפירוש רש"י מסתפק האור זרוע שמא אין לחלוץ במנעל קרוע, גם אם המנעל חופה את רוב רגלו מלמעלה, משום שגם אם אינו חופה את רוב רגלו ניתן לנועלו בשל רכותו.
אלאיג שגם לדעת הריב"ן, כתב האור זרוע כי לכתחילה יש צורך שהמנעל יחפה על כל רגלו למעלה, בחלקה העליון, ובדיעבד די בחפית רוב רגלו מלמעלה, כדי שלא יהא המנעל פסול מצד חצי מנעל, כנאמר במסכת יבמות קב א שאין חולצים במנעל לכתחילה גזירה משום מנעל מרופט, אי נמי משום חצי מנעל. בביאור המושג חצי מנעל מביא האור זרוע את פירושו של הריב"ן: "ואסיקנא נמי מנעל לכתחילה לא גזירה משום חצי מנעל, ופירש רבינו יהודה בר נתן שיש מקומות שאין אותן מנעלים מגיעים עד חצי הרגל למעלה ופסולים הם לחליצה משום דלא מגין עכ"ל".[14]
הרי שאף על פי שלדעת הריב"ן, מנעל פרום, ויתכן שאף מנעל קרוע, החופה את רוב רגלו מלמטה, כשרים לחליצה, הרי שהמנעל מצד עצמו הנועד להגן על הרגל, צריך לחפות לפחות את רוב החלק העליון של הרגל. ואם המנעל מחפה רק מחצית מהחלק העליון של הרגל, הוא פסול לחליצה גם בדיעבד, מצד חצי מנעל. סיבת הפסול היא בשל כך שהמנעל אינו יכול למלא את יעודו כמנעל שלם המגן[15] על הרגל.
בהמשך דבריו מציין האור זרוע את גובה הרגל הכולל את הקרסול: "והרגל קרוי למעלה עד אסתוי"רא היינו מה שקורין גליז"ט. דאמר רב פפא שמע מינה האי אסתוירא עד ארעא נחית, דאי סלקא דעתך מיפסק פסיק הוה ליה איהו מעל ושוקא מעל דמעל. פי' האי אסתוירא קביל"א בלע"ז שבין השוק והרגל. עד ארעא נחית. כולה מן הרגל היא ונחית עד הקרקע ואין עוד פרק אחר למטה הימנו בעקב. דאי סלקא דעתך אבר בפני עצמו הוא, אם כן איך חולצין בשוק למי שנקטע רגלו הא הויא ליה אסתוירא מעל ושוק מעל דמעל. הרי למדת דמאסתוירא ולמטה הוי הכל רגל אף על גב דדחי לה רב אשי ואמר אפילו תימא מיפסק פסק כל דבהדי כרעא ככרעא דמי, פירוש השוה ועומד למול עובי כף הרגל לאו מעל הוא וככרעא דמי. אפילו הכי אשינויא לא סמכינן אלא מצריכינן שיהא ארוך עד שיכסה איסתוי"רא מיהו בדיעבד אם חופה את רוב הרגל כשר אבל חצי המנעל אפילו בדיעבד פסול כדפירש ריב"ן דפסולין הם לחליצה".
מדברי האור זרוע עולה כי לכתחילה על המנעל לחפות את כל גובה הרגל הכולל גם את הקרסול, ובדיעבד המנעל כשר גם אם הוא חופה רק את רוב רגלו בחלקה העליון. אבל אם אין המנעל חופה את רוב רגלו פסול מצד שאין זה מנעל המגן, אף שהחליצה עצמה כשרה ברוב עקבו. ולשיטת האור זרוע העקב הוא פרסת הרגל ללא חוטי האצבעות, הרי שחצי מנעל פסול לחליצה מצד שאין עליו שם מנעל המגן על הרגל.
מדברי האור זרוע ניתן ללמוד כי ההגדרה 'חופה' את רוב הרגל, כוללת את כל גובהה של הרגל מכל צידיה, וגם צדדי הקרסול נכללים בהגדרה זו ויש צורך לחפות עליהם מן הצד. והכוונה בלשון חופה את רוב רגלו אינה רק לחפיה מלמעלה בגב הרגל בלבד, אלא גם לחפיה מלמטה ומן הצדדים. והצורך בחפית חלקיה העליונים של הרגל מכל צידיה, הוא בשל כך שיש צורך במנעל שלם המגן ולא בחצי מנעל.
משמעות דברי האור זרוע שכתב "עד חצי הרגל למעלה" היא כי גם אם הסוליה מחפה את כף הרגל מלמטה, והפנתא מחפה על חציו של החלק העליון של הרגל, ויחד עם הסוליה הרי המנעל חופה את רוב רגלו, עדיין יהא המנעל פסול לחליצה, משום שהוא חצי מנעל שאינו מגן על רוב החלק העליון של הרגל כדרך כל מנעל. ולכתחילה יש צורך בחפית כל גב הרגל, כלומר חלקה העליון של הרגל, ללא צירופה של כף הרגל וללא תנאי זה הרי זה חצי מנעל.
המהרש"ל בחכמת שלמה מסכת יבמות דף קג עמוד א ד"ה איסתוירא עד ארעא נחית כו' כתב: "נ"ב ונפקא מינה לענין גובה המנעל כאשר פירשתי בספרי ע"ש".
ובים של שלמה (יבמות פרק יב סימן ט"ז ד"ה מתניתין), הביא את דעתו של האור זרוע שמנעל החליצה צריך לחפות לכתחילה על הקרסול, והביא את דעת הראבי"ה שחולק עליו: "אבל הראבי"ה כתב להיפך, וז"ל, וטוב שיהא המנעל נמוך מן האיסתוירא, כדתנן, מן הארכובה ולמטה, חליצתה כשרה, והוא משמע בדיעבד, וכן במרדכי[16] (סימן נ"ז)... גם מה שכתב הא"ז (שם) דבעינן שיחפה כל הרגל, ולא סגי ברוב לכתחילה, דהא בעינן שיכסה כולה, לא נראה, דלא אמרו חופה רוב הרגל בדיעבד, אלא אנקרע, או במנעל צר, כדלקמן בסימן י"ט אבל היכא דעשוי מתחלה, לא קפדינן... אלא ש"מ דאין קפידה, רק שיכסה רוב הרגל כתיקונו ובלי קריעה, הילכך גובה המנעל, אפי' עד הארכובה, ולא ארכובה בכלל, לכתחילה כשירה, או אפי' נמוך מאיסתוירא נמי, לכתחילה כשירה, רק שיכסה רוב גב הרגל כתיקונו, ובלי קריעה".
לדעת המהרש"ל אם המנעל עשוי כמידת הרגל, אין צורך שלכתחילה המנעל יכסה את כל הרגל ודי בכיסוי של רוב חלקה העליון של הרגל אפילו לכתחילה. וכן כתב בים של שלמה (יבמות פרק יב סימן יט): "חלצה במנעל גדול, שהוא יכול להלוך, פירש רש"י, שהוא גדול למדת רגלו, אבל יכול להלוך בו, או במנעל קצר, ומכל מקום חופה רוב רגלו, חליצתה כשירה, אבל לכתחילה גזרינן אטו מנעל גדול שאינו יכול להלוך בו, או אטו מנעל קצר, צר הרבה, שאינה חופה רוב הרגל, מכאן משמע, דחופה רוב רגלו אינו פוסל בדיעבד, אלא במנעל צר, כדפי' לעיל סי' ט"ז".
מפשטות דברי האור זרוע, הראבי"ה והמהרש"ל נראה כי חפית הרגל כוללת את כל חלקיה העליונים של הרגל, כולל צדדי הרגל וצדדי העקב והאיסתוירא, שהיא חלק בלתי נפרד מהרגל, וחפית הרגל מתפרשת גם לחפית צדדי הרגל ולא רק לחפיה מלמעלה של גב הרגל בחלקה הקדמי. כמו כן, הצורך בחפית צדדי הרגל וצדדי העקב וחלקה הקדמי של הרגל, הוא כדי שהמנעל לא יפסל משום חצי מנעל.
לדעת האור זרוע, הראבי"ה והמהרש"ל, אין סיבה לומר שחיפוי צדדי העקב והאיסתווירא לא יצטרפו לחיפוי רוב חלקה העליון של הרגל, שכן הטעם לצורך בחיפוי כל חלקיה העליונים של הרגל זהה, ואף לשון חפיה מתפרש גם על חפית צדדי הרגל ולא רק על חפיה מלמעלה. אך גם לפירוש הריב"ן, הסוליה אינה מצטרפת לחפית רוב הרגל, ואם המנעל אינו חופה את רוב רגלו מלמעלה הרי הוא חצי מנעל, גם אם בצירופה של הסוליה, שהיא העקב, המנעל חופה את רוב הרגל.
לדעת האור זרוע, בדיעבד די בחיפוי רוב הרגל בחלקה העליון ומנעל שלא חופה את רוב הרגל מלמעלה פסול בשל היותו חצי מנעל, אך לכתחילה גם במנעל שאינו קרוע יש צורך לכתחילה בחיפוי כל הרגל. ואם המנעל עשוי מלכתחילה כמנעל המחפה רק את רוב חלקה העליון של הרגל, לדעת האור זרוע המנעל כשר בדיעבד, ולדעת המהרש"ל כשר אף לכתחילה.
♦
דעת התוס' והרא"ש - מנעל שאינו חופה את רוב רגלו הוא מנעל שאינו יכול להלך בו
במסכת יבמות קג. נאמר: "חלצה במנעל הנפרם שחופה את רוב הרגל... חליצתה כשרה אבל במנעל הנפרם שאין חופה את רוב הרגל... חליצתה פסולה".ובדף קב. נאמר כי למאן דאמר מנעל לכתחילה לא הטעם לכך הוא: "גזירה משום מנעל מרופט אי נמי משום חצי מנעל"
ואילו במסכת שבת דף קמא: נאמר: "לא תצא אשה במנעל המרופט ולא תחלוץ בו, ואם חלצה חליצתה כשרה".
התוספות שם (ד"ה במנעל), תירצו סתירה זו וז"ל: "ואומר ר"י דגזרינן אטו מרופט יותר מדאי שאינו חופה רוב רגלו, דאם חלצה בו אין חליצתה כשרה. מ"ר"[17].
ובמסכת יבמות קב. (ד"ה גזירה), כתבו התוס': "וי"ל דהתם אינו מרופט כל כך שלא יהא ראוי לנעול בו".
מדברי התוס' ניתן ללמוד כי האפשרות לנעול את המנעל היא רק כאשר הוא חופה את רוב הרגל, וכאשר המנעל אינו חופה את רוב הרגל אין המנעל ראוי לנעילה. וכן משמע מדברי הרא"ש ביבמות (פרק יב סימן ג) שכתב: "והא דתניא בשבת ס"פ תולין (דף קמא א), לא תצא אשה במנעל המרופט ולא תחלוץ בו, ואם חלצה חליצתה כשירה, התם איירי שאינו מרופט כל כך, דעדיין יכול להלוך בו".
ובתוספות הרא"ש שבת (דף קמא: ד"ה במנעל המרופט) כתב: "וא"ת והא דגזרינן ביבמות פרק מצות חליצה אטו מנעל מרופט, אמאי גזרינן כיון דבדיעבד חליצתו כשרה, וי"ל דגזרינן התם אטו מרופט יותר מדאי שאינו חופה רוב רגלו, דאם חלצה בו אין חליצתה כשירה".
ואילו בתוספות הרא"ש מסכת יבמות דף קב עמוד א ד"ה גזירה משום מנעל המרופט, כתב: "וי"ל דהתם מיירי דאינו מרופט כל כך דעדיין יכול להלוך בו".
הרי שהזהות בין התנאי של יכול להלוך בו לתנאי של חופה רוב רגלו עולה גם מדברי הרא"ש,יז וכך הסביר זאת המהרש"ל בספרו ים של שלמה ביבמות (פרק יב אות יד): "אבל במנעל הנקרע, שאינה חופה רוב רגלו, והטור[18](סימן קס"ט) כתב בזה הלשון, שנקרע, שלא יכול להלוך בו [והוא מן התוס' (ק"ב ע"א, ד"ה גזירה) והרא"ש (סימן ג') שכתבו, על ההיא דאמר, גזירה משום מנעל מרופט, וא"ת, הא דאמרינן בסוף פרק תולין (שבת קמ"א ע"ב) דאם חלצה במנעל מרופט, חליצתה כשרה, וי"ל, דהתם אינו מרופט כל כך, דעדיין יכול להלוך בו, עכ"ל, וממילא מרופט דהכא, דאסור, היינו שאין ראוי להלוך בו, והנה הרא"ש, והטור, וכן התוספות, בודאי סוברים, שמנעל הנפרם, עד שאינו חופה רוב הרגל, הוא מנעל שאינו ראוי להלוך בו, והכל חדא הוא, ולזה השמיטו דין מנעל הנפרם, אבל הרמב"[19] (ה' יבום פ"ד הי"ח) הביאו], משמע, הא יכול להלוך בו, אפילו אינו חופה רוב רגלו, ואיני יודע מנין לו להקל, דלמא אפילו יכול להלוך בו, מאחר שאינו חופה רוב רגלו, ונקרע כל כך, לא נקרא מנעל, והרמב"ם (שם) לא פירש לשון הברייתא, אלא כתב ממש כלשון הברייתא, שאינה חופה רוב רגלו, וכן עיקר".
להסברו של הים של שלמה, לדעת התוס' והרא"ש מנעל הנפרם שאינו חופה את רוב הרגל הוא מנעל שאין ראוי להלוך בו, והכל חדא הוא,[20] ומלשון הטור שדייק וכתב באה"ע סימן קס"ט: "שלא יהיה גדול עד שאין ראוי להלוך בו, ולא קטן עד שאין מכסה רוב רגל, ולא יהיה קרוע עד שאינו יכול להלוך בו".
דייק המהרש"ל כי "הא יכול להלוך בו, אפילו אינו חופה רוב רגלו," כשר המנעל לחליצה ועל כך הקשה: "ואיני יודע מנין לו להקל, דלמא אפילו יכול להלוך בו, מאחר שאינו חופה רוב רגלו ונקרע כל כך, לא נקרא מנעל".
הטור הביא את התנאי לכשרותו של מנעל קטן בחפית רוב רגלו ולמנעל גדול ביכול להלך בו ורק לגבי מנעל קרוע שינה את התנאי המופיע בגמ' בחפית רוב רגלו, וכתב "ולא יהיה קרוע עד שאינו יכול להלוך בו". וניתן היה לומר כי בכך גילה הטור את דעתו שגם כשרותו של מנעל קטן תלויה בכך שהיבם אינו יכול להלך בו.
אלא שלגבי מנעל קטן הפסול לחליצה כתב הטור: "ויהיה למידת רגלו שלא יהיה גדול עד שאין ראוי להלוך בו ולא קטן עד שאין מכסה רוב רגל". ולגבי מנעל קטן הכשר לחליצה כתב: "... או שהוא קטן ממידת רגלו ומכסה רוב הרגל ויכול להלוך בו". ובהמשך דבריו כתב: "או קטן שאינו מכסה רוב רגלו או קרוע שאינו יכול להלך בו... חליצתה פסולה", הרי שבמנעל קטן לכל הפחות גם לדעת הטור אין זהות בין חופה את רוב רגלו ליכול להלוך בו וגם אם חופה את רוב רגלו אם מסיבה כל שהיא אינו יכול להלוך בו המנעל פסול לחליצה.
אך יתכן כי לדעת הטור, במנעל קטן שהוא מנעל מצד עצמו, ויכול לשמש כמנעל לאדם שנעל זו תואמת את מידת רגלו, אלא שהתורה חידשה כי בחליצה הגדרתו של המנעל היא לפי היותו ראוי ליבם. ואם אינו חופה את רוב רגלו אינו נחשב נעלו הראוי לו, ואף שמצד עצמו שם מנעל עליו, כל שאין כל רגלו של היבם נכנסת לתוכו, גם אם הוא יכול להלך בו בדרך כל שהיא, אינו נעלו הראוי לו. הרי שבמנעל שכל רגלו נכנסת בו אלא שהוא קרוע הכל תלוי באם יכול להלך בו, ואם היבם יכול להלך במנעל הקרוע, הרי שהמנעל כשר לחליצה, ואפילו אינו חופה את רוב רגלו הרי הוא נעלו הראוי לו, שכן כל רגלו בתוך המנעל והוא יכול להלך בו. ולכן כשרותו של מנעל גדול תלויה לכל הדעות בכך שהיבם יכול להלך בו.
לדעת המהרש"ל אף שהיבם יכול להלך במנעל הקרוע, אם המנעל קרוע כל כך שאינו חופה את רוב רגלו, הרי שיעודו המקורי בטל ופרח ממנו שם מנעל גם במקרה שהיבם יכול להלך בו.
נראה כי המהרש"ל אינו חולק על הטור בהבנה כי "הרא"ש, והטור, וכן התוספות, בודאי סוברים, שמנעל הנפרם, עד שאינו חופה רוב הרגל, הוא מנעל שאינו ראוי להלוך בו, והכל חדא הוא". אלא שהוא סובר כי גם במקרה שהיבם מצליח להלך בדרך כל שהיא במנעל שאינו חופה את רוב רגלו, המנעל פסול לחליצה, בשל כך שהמנעל איבד את שמו בהיותו קרוע ברובו, ורוב הרגל אינה חפויה על ידי המנעל.
כהסברו של המהרש"ל בדברי התוס', שהחסרון במנעל שנקרע ואינו חופה את רוב רגלו אינו מצד שהיבם אינו יכול להלך בו ואין זה נעלו הראוי לו. אלא שגם אם הוא יכול להלך בו, הרי שמאחר שנקרע כל כך בטל ממנו שם מנעל, משמע מדברי הריטב"א שהסביר את דברי התוס' וז"ל: "הקשו בתוספות, הא דאמרינן בפרק מצות חליצה (יבמות ק"ב א') אין חולצין במנעל גזירה משום מנעל המרופט, וכיון דאמרי הכא דבמנעל מרופט חליצתה כשרה בדיעבד, מאי גזרי ביה התם. ותירצו, דהתם כשנקרע רובו דלא חשיב מנעל, אבל הכא חשיב מנעל, אלא דלכתחילה מיהא לא משום דלא הוי מנעל הראוי".
הריטב"א מתייחס לדברי התוס' במסכת יבמות ק"ב א (ד"ה גזירה) שכתבו: "וי"ל דהתם אינו מרופט כל כך שלא יהא ראוי לנעול בו".
ולמרות זאת, הריטב"א לא פירש את דברי התוס' שכאשר נקרע רובו אינו ראוי להלך בו, כפי שמשתמע מפשטות דברי התוס', אלא הריטב"א פירש את דברי התוס' שכיון שהמנעל קרוע ברובו פרח ממנו שם מנעל. ולפי זה, גם אם היבם מצליח להלך בו, המנעל פסול לחליצה.
לדעת המהרש"ל צריך לחלק בין מנעל גדול שאינו קרוע ומתאים למידתו של אדם אחר, אך היבם לא יכול להלך בו, שהתמעט רק מצד שאינו נעלו הראוי לו, שכן מצד עצמו שם מנעל עליו, לבין מנעל שנקרע ברובו ש'אפילו יכול להלוך בו, מאחר שאינו חופה רוב רגלו ונקרע כל כך, לא נקרא מנעל' כלשון המהרש"ל.
לפי זה, לדעת המהרש"ל בדעת התוס' והרא"ש, הרי שמנעל שנקרע ואינו חופה את רוב רגלו הוא מנעל שאינו יכול להלוך בו, אלא שסיבת פסולו לחליצה אינה בשל כך שלא ניתן להלך בו ואינו נעלו הראוי לו בלבד, כסיבת פסולו של מנעל קטן שמצד עצמו שם מנעל עליו, אלא בשל כך שכאשר המנעל קרוע ורוב הרגל אינה חפויה אין עליו שם מנעל. ולדעת הטור בדעת התוס' והרא"ש, סיבת הפסול במנעל שאינו חופה את רוב רגלו היא בשל כך שלא ניתן להלך בו, ולכן אם יכול להלך בו כשר גם אם אינו חופה רוב רגלו. אך שניהם סוברים כי "הרא"ש, והטור, וכן התוספות, בודאי סוברים, שמנעל הנפרם, עד שאינו חופה רוב הרגל, הוא מנעל שאינו ראוי להלוך בו, והכל חדא הוא".
ובזה יתכן לבאר את דברי התוס' יבמות קג ב ד"ה שאין חופה את רוב הרגל, שכתבו: "אבל הכא לא סגי בשמיטת רוב העקב, דאין קרוי מנעל אלא כשחופה רוב הרגל, אבל לענין חליצה סגי בשמיטת רוב העקב, כדאמר לעיל (דף קב.) דחשיב שפיר גילוי כרעיה בהכי".
וכן כתב בתוספות הרא"ש מסכת יבמות (דף קג ע"ב ד"ה פרט לקטן): "פרט לקטן שאינו חופה את רוב רגלו. אף על גב דבשמיטת רוב העקב סגי, מכל מקום אינו קרוי מנעל אם אינו חופה את רוב הרגל".
והמהרש"א בחידושי הלכות מסכת יבמות דף קג ע"ב כתב על דברי התוס': "לאו מדנקט שאין חופה את רוב הרגל כתבו כך, דהא איכא למימר דהיינו רוב הרגל היינו רוב העקב, כו' כדאמרינן לעיל גבי שמיטה, אלא מסברא דנפשייהו קאמרי, דהכא דוקא רוב הרגל נקט דאין קרוי מנעל אלא כשחופה רוב הרגל".
ולכאורה דברי התוס' צ"ב, שכן הברייתא פוסלת במנעל קטן שאינו חופה רוב רגלו משום שאינו נעלו הראוי לו, ואילו לדברי התוס' ניתן לפסול מנעל זה מסברא שאין עליו שם מנעל כלל אלא כשחופה רוב הרגל, ואין צורך ללימוד מנעלו.
ועל כרחך כוונת התוס' היא שבפסוק נאמר רק שהמנעל צריך להיות ראוי לו אך לא נקבע מה היא הגדרת מנעל, ולכאורה ניתן היה לומר שהגדרת מנעל היא על פי דיני חליצה, ואם די בחליצת רוב העקב הרי שהלימוד של נעלו הראוי לו יתיחס רק לעקב שמצד דיני חליצה הוא עיקרו של מנעל ועליו לחפות את רוב העקב.
ולתירוצם של התוס' הגדרת המנעל היא מסברא ואינה נובעת מדיני חליצה, ולכן ברור שמנעל חייב לחפות את רוב הרגל, שכן מסתבר שמנעל שאינו חופה את רוב הרגל אין עליו שם מנעל כלל, ולכן גם לענין חליצה יש צורך שכל מה שיש במנעל רגיל מסברא, לרבות החפיה בחלקה הקדמי של הרגל, יהא הולם את מידת רגלו של היבם וישמש כנעלו הראוי לו. אך במנעל קטן החופה את רוב רגלו של אדם, שמנעל זה הולם את מידותיו שם מנעל עליו מצד עצמו אלא שהתורה חידשה כי בחליצה אין די בכך ושמו של המנעל נקבע ביחס למידתו של היבם ועל המנעל להיות ראוי לו.[21]
לדעת המהרש"א ההגדרה 'חופה את רוב רגלו' לכשלעצמה, יכולה לכלול גם חיפוי של צדדי העקב ולא רק חפית גב הרגל הקדמי מלמעלה, שכן לדברי המהרש"א אין ראיה מגוף דברי הברייתא לכך שההגדרה חופה את רוב רגלו מתייחסת לכל הרגל. ולמרות השימוש במילה 'חופה' אין הכרח לומר כי הכוונה לחפית החלק הקדמי של הרגל מלמעלה, וניתן היה להסביר כי המנעל נפסל רק אם העקב שהוא צדדי העקב בחלקו העליון אינו מכוסה ברובו, ורק בשל סברת התוס' שללא חיפוי החלק הקדמי של הרגל אין עליו שם מנעל, יש צורך בחיפוי רוב הרגל.
בשו"ת ברכת יוסף לגאון רבי יוסף לנדא אב"ד יאס סימן ק"ח, הביא בנו, הגאון רבי ברוך צבי לנדא אב"ד ליטין, ראיה זו מדברי המהרש"א כי גם צדדי הרגל מצטרפים לחפית רוב הרגל, וז"ל: "ואין לומר דחופה רוב הרגל משמע דוקא מלמעלה, ולא חשבינן אורך העקב שהוא מכוסה רק מן הצדדים, דאם כן לא מקשה המהרש"א מידי על דברי התוס' דף ק"ג ב ד"ה שאין חופה, דנימא היינו רוב הרגל היינו רוב העקב כדאמרינן לעיל גבי שמיטה, מאי קשיא דהא כאן נקט חופה דהיינו מלמעלה, ועל העקב אי אפשר לחפות מלמעלה, דהא השוק הוא עליו, ועל כרחך כוונת הש"ס הוא דוקא רוב הרגל, דשם אפשר לכסות מלמעלה, ואי כתב המהרש"א דמסברא דנפשייהו קא אמרי כן, אלא על כרחך סבירא ליה למהרש"א דמכיון שאי אפשר לכסות שם מלמעלה, ממילא נקרא שם חופה כשחופה רוב העקב מן הצדדים, ואם כן נראה דמצרפינן גם אורך העקב להיות רוב וחופה רוב הרגל כנ"ל".[22]
ולכאורה ניתן היה לומר, כי למרות שביבמות ק"ב א נאמר כי העקב הוא עיקר הרגל "דכולא חיילא דכרעא עליה דחיס", הרי שלמסקנת התוס' שהצורך לחפות את רוב הרגל אינו מצד הצורך בחליצת רוב הרגל, שכן די בחליצת רוב העקב, אלא כדי שיהא על נעל החליצה שם מנעל, יש צורך בחפית רוב החלק הקדמי של הרגל ללא צירוף העקב. וכמו שדחה ראיתו אביו הגאון רבי יוסף לנדא בשו"ת ברכת יוסף סימן ק"ט. וז"ל: "והנה ממהרש"א דף ק"ג ד"ה שאין חופה, אין ראיה לומר דאין צריך רוב הרגל מלמעלה, דבאמת חופה שייך גם למטה עיין בחולין דף כ' גבי בשר החופה את רוב הכרס ע"ש ברש"י, ולכן שפיר היה קשה למהרש"א שמא הכוונה שחופה את רוב העקב, אבל לפי התירוץ שמסברא דאין קרוי מנעל אלא כשחופה רוב הרגל, שוב יש לומר דאין קרוי מנעל אלא כשחופה רוב הרגל מלמעלה גם כן, כי מלמעלה בוודאי שייך לשון חופה".
ואם כן, לדעת הטור, הכל תלוי ביכול להלך בו, ואם ניתן להלך במנעל הרי שהוא כשר לחליצה גם אם אינו חופה את רוב רגלו, ואין כלל מקום לדון אם צדדי העקב מצטרפים לרוב רגלו, מה גם, שצדדי העקב גורמים לכך שניתן יהיה ללכת במנעל, כפי שהסביר המאירי ביבמות (קב א ד"ה סנדל) את הצורך בעקב: "דוקא בשיש לו עקב, ר"ל אחורי הרגל והוא הנקרא טלו, מפני שאלמלא אותו עקב אין הסנדל מתעכב יפה על הרגל אף על ידי קשרי הרצועות".[23]
ולדעת המהרש"ל, הרי שלדברי התוס' הגדרת המנעל היא מסברא ואינה נובעת מדיני חליצה, והצורך בחיפוי רוב הרגל הוא מסברא שמנעל שאינו חופה את רוב הרגל אין עליו שם מנעל כלל, ולכאורה הסברה היא משום שללא חיפוי רוב הרגל לא ניתן להלך בו, כהסברו של המהרש"ל. ולפי זה יש מקום לומר[24] שאמנם על צדדי העקב להיות מן השלם, אך גם צדדי העקב יצטרפו לחיפוי רוב הרגל, שהרי ניתן להלך בו ורוב הרגל נעולה, ובכך יהא עליו שם מנעל.
♦
דעת רש"י - גם במנעל שנפרם יש צורך בחפית רוב רגלו מלמעלה
כאמור לעיל, רש"י חולק על הריב"ן, וסובר כי מנעל מרופט אינו זהה למנעל שנפרם, אלא הכוונה היא למנעל שניטל גבו והוא קרוע מלמעלה[25] ואינו חופה את רוב רגלו מלמעלה, שלא כדעת הריב"ן הסובר כי מנעל שנפרם ומנעל מרופט הם מנעל שתפירותיו נפרמו, ודי בחפית כף הרגל מלמטה.וכן כתב רש"י במסכת יבמות דף קב. ד"ה מרופט: "מבוקע, קרוע מלמעלה, דכיון דרכיך אף על גב דקרוע מייתב ליה אכרעיה, אבל סנדל שהוא קשה אין יכול ליישבו על רגלו משנפחת, וליכא למיגזר מידי".
פירושה המילולי של המילה 'מרופט' לדעת רש"י, הוא מבוקע, כמו שכתב רש"י במסכת שבת דף קנב עמוד א ד"ה מתרפטות: "מתבקעות, כמו מנעל המרופט (שבת קמא, ב)".[26]
כמו"כ לדעת רש"י עקב הוא השול"א, כלומר הסוליה, החלק התחתון של המנעל, כמו שפירש רש"י ביבמות קג.: "שאין לו עקב שול"א".[27]
התוס' ישנים ביבמות (דף קג ע"ב ד"ה שאין לו), הקשו על דברי רש"י: "שאין לו עקב. פרש"י שול"א. וקשה דתנן במסכת כלים (פכ"ו מ"ד) גבי (מנעל) [סנדל], נפסק עקבו, ניטל חוטמו. ואם כן מה עקב ומה חוטם,[28] ועוד דכתיב "וידו אוחזת בעקב עשו" (בראשית כה כו), והתם לאו שול"א הוא, ועוד דאמרינן במסכת נדה (נ"ז ב) ראתה דם בעקבה טמא משום דקאי נגד התורפה, והתם לא שייך לפרש שול"א.[29] לכן נראה לר"ת דהוא שאלו"ן".
מקושיתם הראשונה נראה כי לדעת רש"י כוונת המשנה במסכת כלים ובמסכת יבמות היא למנעל שאין לו סוליה כלל, או למנעל שרוב סוליתו נפחתה.[30] וכן הביא המאירי את דעת רש"י: "ויש מפרשים עקב כף הרגל הנקרא שולא. ובאמת לענין הדין כך הוא, שאם אין שם כף הרגל אינו כלום, שאין עליו שם נעילה אלא מצד כף הרגל".
וכן פירש הריב"ן, הובאו דבריו באור זרוע סימן תרס"ו, וז"ל: "והמנעל שאין לו עקב שול"א בלע"ז, ובלשון כנען פט"א, אלא כנגד חוטי אצבעות רגליו יש עור מעט שהוא נסמך ומהלך בו, פסול אפילו בדיעבד".
רש"י בהמשך דבריו, מבאר מדוע רק במנעל חששו לחליצה במנעל מרופט, ובסנדל לא חששו לכך: "דכיון דרכיך, אף על גב דקרוע מייתב ליה אכרעיה, אבל סנדל שהוא קשה, אין יכול ליישבו על רגלו משנפחת, וליכא למיגזר מידי".
המאירי בבית הבחירה למסכת יבמות דף קב א ד"ה ואחר שלמדת, כתב בביאור שיטת רש"י: "ומנעל מרופט פירושו קרוע מלמעלה לשנים, שדרך בני אדם להביאו עדין, וסומך על שהיקיפו מעמידו עדין על הרגל לכל מי שהלוכו בנחת, וכן שדרך בני אדם להביאו וסומך עליו לתקנו, מפני שמצד רכותו איפשר לתקנו, ומכל מקום הרי הוא כחלוץ מאיליו וחליצתו פסולה, אבל סנדל אין בו חשש שיטעה אדם בו, שאם נקרעו הרצועות אינו עומד כלל ברגל ולשעתו הוא נשלף ממנו, ואם נפחת מלמטה, אי איפשר לישבו על רגליו מתוך שאין בו היקף, וכן אי איפשר לתקנו מתוך קשיו".
הרי שלדעת המאירי, דברי רש"י "אבל סנדל שהוא קשה אין יכול ליישבו על רגלו משנפחת, וליכא למיגזר מידי". מתפרשים כפשוטם, שרק מנעל שיש בו היקף של הפנתא, כלומר החלק העליון של המנעל, ניתן לגזור עליו כאשר נקרעה הפנתא מלמעלה, אך סנדל שסוליתו נפחתה, לא ניתן לנועלו משום שאין לו היקף בפנתא. לפירושו של המאירי, עדיין קשה מה ההכרח של רש"י לפרש כי המנעל נקרע מלמעלה, שהרי לדברי המאירי ניתן לפרש כי מדובר במנעל שנקרע מלמטה ומתוך שיש לו היקף ניתן ליישבו על רגלו.[31]
הריטב"א בחידושיו ליבמות דף קב ע"א ד"ה אי הכי, ביאר את דברי רש"י: "גזירה משום מנעל המרופט. פירוש מנעל הקרוע קצת ועומד פיו פתוח, ופרש"י ז"ל כי המנעל מתוך שהוא דבר רך, אף על פי שהוא מרופט מתיישב על הרגל, ויבא לחלוץ בו והוא פסול לחליצה שאין תורת נעל עליו, אבל בסנדל שהוא קשה ואינו מתיישב על הרגל ליכא למגזר".
וכן ביאר בתפארת ישראל, בועז מסכת כלים פרק כו, את דברי רש"י, וז"ל: "דדוקא במנעל גזרינן אטו מרופט, דמדהוא רך, עדיין יכול הוא לקשור הרצועות ממעל להעור הנקרע ההוא, ומיתב אכרעיה שפיר,[32] אבל סנדל שעורו קשה, אם נפחת העור, לא מצי ליישבו יפה על רגלו, דמלבד שחוטמו קצר, ועל ידי זה הרצועות שהן מזה ומזה באמצע אורך הסנדל, לא יחזיקו הקרעים שבחוטם יחד כשיקשרם, ועוד דמדעור החוטם הקרוע קשה, אפילו יקשור הרצועות ממעל להעור הקרוע, אפילו הכי העור הקשה של הקרעים ידחקו הרגל. זה תוכן דברי רבינו רש"י שם".
כלומר דווקא במנעל שהוא רך, ולכן גם כאשר חלקו קרוע ניתן ליישבו על הרגל, אך בסנדל כאשר עור החוטם קרוע לא ניתן להשתמש בו כלל, ואין מקום לגזור על כך.
להסברו של התפארת ישראל, רש"י שכתב: "אבל סנדל שהוא קשה אין יכול ליישבו על רגלו משנפחת, וליכא למיגזר מידי", לא התכוון במילה 'משנפחת' לפחיתה בחלק התחתון, שהיא סולית הסנדל, כמשמעותה של פחיתה בסנדל בדרך כלל, אלא לקריעה בחלקו העליון.[33] כלומר, בחוטמו של הסנדל, והוא העור המכסה את האצבעות, שאין אפשרות לנועלו וליישבו על רגלו בחלקה העליון על ידי קשירה, ולכן רק במנעל יש מקום לחשוש משום מנעל מרופט.
לפי זה צריך לומר כי מה שהכריח את רש"י לפרש שהריפוט הוא מלמעלה, הוא משום שבמקרה זה ניתן לנעול את המנעל גם כאשר העור העליון קרוע, ויש לחשוש לחליצה במנעל מרופט. מה שאין כן בסנדל, שאי אפשר לנועלו כאשר הוא מרופט ואין מקום לחשוש לחליצה בסנדל שכזה. אך אם המנעל נפחת מלמטה אי אפשר לנעלו, ובזה אין הבדל בין מנעל לסנדל, ואין מקום לגזור על כך גם במנעל.
וכן כתב בשו"ת חתם סופר חלק ד (אבן העזר ב) סימן קיג, להסביר מדוע לא גזרו אטו מנעל מרופט מלמטה, וז"ל: "ועוד מסברא נראה דמרופט בתחתיות הסנדל פוסל טפי לחליצה, משום שאין שם סנדל עליו, שעשוי' להגן ועיקר ההגנה בתחתיות הרגל כמובן, והא דלא גזרינן משום ריפוט בתחתיותו היא הנותנת, כיון דרובו מרופט בשוליו בטל שם סנדל מיניה לגמרי, וליכא למיגזר שיחלוץ בסנדל כי הא, וקצתו מרופט כשר בדיעבד, אם כן ליכא למיגזר אלא משום ריפוט בעליונו, שאפשר שיהיה רובו מרופט ועדיין לא בטל שם סנדל מיניה כיון דעיקר ההגנה קיים, ואיכא למיחש שיחלוץ בו זה".
כלומר, גם לדעת רש"י אם הסוליה מרופטת ברובה המנעל פסול לחליצה, אלא שאין מקום לגזור על כך משום שאין עליו שם מנעל, ואין שום סיבה לחשוש שמישהו ישתמש בכך כמנעל, ובוודאי שלא כמנעל לחליצה. וזו הסיבה שהגזרה משום מנעל מרופט היא כאשר נקרע העור שבחלקו העליון דווקא.[34]
לפי הסבר זה, גם לדעת רש"י, אם השול"א, שהיא הסוליה שבכף הרגל, נפחתה בחלקה, הרי שהמנעל יפסל לחליצה רק אם הסוליה אינה מחפה את רוב כף הרגל מלמטה, כדברי הירושלמי, וכן נראית דעת החתם סופר שם להלכה.
כמו כן, אין סיבה לומר כי לחלק האחורי של המנעל, כלומר לצדדי העקב, יש דין שונה, שהרי לדעת רש"י צדדי העקב אינם העקב, והסיבה לצורך בחיפוי צדדי העקב זהה לסיבת הצורך בחיפוי חלקה הקדמי של הרגל, והיא שעל המנעל לחפות את רוב הרגל. ולכך נראה כי לדעת רש"י גם צדדי העקב מצטרפים לחיפוי רוב הרגל.
אך נראה שהנימוקי יוסף במסכת יבמות דף לב ב ד"ה מרופט, ביאר את דברי רש"י בדרך שונה וז"ל: "מרופט. קרוע מלמעלה, דכיון דרכיך, אף על גב דקריע מיתיב ליה אכרעיה, אבל סנדל שהוא קשה, אין יכול לישבו על רגלו משנפחת, וליכא למיגזר מידי, כך פרש"י ז"ל שהסנדל של עור שלוק קשה".
לדברי הנימוקי יוסף, הסיבה לכך שלא חששו חז"ל לחליצה בסנדל שנפחת[35] אינה בשל כך שבשל העדר היקף לסנדל לא ניתן לנועלו על הרגל בפחיתת הסוליה, אלא משום שבפחיתת הסוליה לא ניתן לנועלו בשל קושי סולית הסנדל. ואם כן, שוב ניתן לשאול מדוע רש"י לא פירש כי מדובר בקריעת הסוליה מלמטה, ובמנעל שעורו רך ניתן לנועלו גם אם נפחתה הסוליה, אך סנדל שעורו קשה אין סיבה לחוש שינעלו סנדל שנפחתה סוליתו.
ובדף לב ע"א ד"ה עקב כתב הנימוקי יוסף, כי גם אם הסוליה חסרה מעט במקום העקב, המנעל פסול לחליצה, וז"ל: "עקב. פרש"י ז"ל שולא בלע"ז. אמר המחבר, עקב הוא הנקרא כל דבר המעכב הרגל בתוך המנעל, ושוליא או עקב[36] ממש הוא במשמע, לפי שכשאין בו שולא או עקב למנעל, הרגל יוצא חוץ למנעל, ונקט רש"י ז"ל שולא לרבותא, אף על גב שיש למנעל עקב מן הפנתא סביב, כיון דלית למנעל שולא למטה, אף על פי שאינה חסרה אלא מעט[37] במקום העקב, פסולה. עד כאן".[38]
כלומר, לדעת הנימוק"י: "כל דבר המעכב הרגל במנעל נקרא עקב, שצריך שאל יוציא הרגל חוץ למנעל", כלשונו של הבית שמואל סימן קסט ס"ק י"ט בביאור דברי הנימוק"י. ורש"י נקט שול"א לרבותא, וכוונת רש"י היא שהשול"א שבמקום העקב צריכה להיות שלמה, וגם אם חסרה מעט הרי שהמנעל פסול לחליצה. ומלשונו של הנימוק"י "אף על פי שאינה חסרה אלא מעט במקום העקב", משמע כי הכוונה היא לשול"א בחלקה האחורי ולא לכל כף הרגל.
בשו"ת מהרש"ך (חלק ב סימן נב), דן בשאלת מנעל שנקרע תוך כדי חליצה בשיעור של שלש או ארבע אצבעות, האם החליצה כשרה. בדבריו נוקט המהרש"ך לעיקר כדעת התוס' כי מנעל המרופט כשר רק אם אין אפשרות להלך בו. "ויראה דמנעל זה כיון שנקרע שלא בכונה, אף על פי שנקרע בשעת החליצה על ידי היבמה החולצת, אין לחלק מדין מנעל שהיה קורע קודם חליצה דקי"ל שאם נקרע עד שאינו יכול להלך בו שאין חולצין בו, ואם חלצה חליצתה פסולה. והיינו דין מנעל המרופט, כדמשמע בגמרא פרק מצות חליצה [יבמות קג ע"א], וכמו שכתבו התוספות שם בדבור גזרה משום מנעל המרופט וז"ל, וא"ת דתניא בסוף פ' תולין [שבת קמא ע"ב] לא תצא אשה במנעל המרופט, ולא תחלוץ בו, ואם חלצה חליצתה כשרה. וי"ל דהתם אינו מרופט כל כך שלא יהא ראוי לנעול בו".
לאחר שחילק המהרש"ך בין מנעל מרופט שיכול להלך בו שכשר לחליצה, למנעל מרופט שאינו יכול להלך בו שפסול לחליצה, הוסיף וכתב: "עוד אודיע לשואל, כי אם זה המנעל הנזכר נקרע מצד העקב כשיעור שכתב, אף על פי שהיה יכול להלך בו אפילו הכי חליצתה פסולה. והטעם דכיון דקי"ל דאפסיקא הלכתא כדאמר רב יאודה אמר רב [יבמות קב ע"א] התרת יבמה לשוק בשמיטת רוב העקב, אם כן כיון שנקרע מצד העקב באופן שקצת העקב מגולה, וכיון שקצת העקב מגולה, אי אפשר שתעשה בו שמיטת רוב העקב. וזה נראה לענ"ד פשוט.[39] והאמת שלא ראיתי בדברי המפרשים מי שיחלק חילוק זה, לבד זה ראיתי שכתב רש"י ז"ל גבי ההיא דאין חולצין גזרה משום מנעל המרופט וז"ל מבוקע קרוע מלמעלה, אפשר שכיון לחלק מה שחלקתי, מ"מ נראה שהחילוק הוא אמיתי ונכון, אפשר שלא כתבוהו הפוסקים לרוב פשיטותו. באופן שצריך לדקדק בקריעת זה המנעול דנדון דידן, שאם נקרע כשיעור שלש או ארבע אצבעות כמו שבא בשאלה, דחליצה פסולה היא, אף על פי שהיה יכול להלך בו מהטעם שכתבתי, שאין כאן מקום להשמטת רוב העקב".
דברי המהרש"ך הובאו בבית שמואל (סימן קסט ס"ק ל"ה) וז"ל: "ועיין תשובת רש"ך ח"ב סימן נ"ב דק"ל בשמיטת רוב עקב הוי חליצה, לכן אם נקרע הנעל בצד עקב, אף על פי שיכול להלוך בו, חליצה פסולה. ועיין נמוקי יוסף ריש פרק מצות חליצה".
לדעת המהרש"ך, גם רש"י סובר כסברת התוס' שמנעל מרופט פסול לחליצה רק אם היבם אינו יכול להלך בו, ולכן פירש רש"י מנעל מרופט קרוע מלמעלה, שנפסל אם אין היבם יכול להלך בו. אך אם הקריעה היא בעקב למטה[40] הרי שגם אם היבם יכול להלך במנעל זה, הרי שהחליצה בו פסולה, משום שאי אפשר לשמוט במנעל זה את רוב העקב, שכן העקב גלוי בשיעור שלש או ארבע אצבעות ואין רובו מכוסה, ולכן הוכרח רש"י לפרש כי הקריעה היא מלמעלה[41] ולא מלמטה.
דברי רבותינו הנימוק"י, הפוסל בתחתית העקב בחסרון מעט, והמהרש"ך, שהגדיר את החסרון לשלש או ארבע אצבעות, הם לכאורה שלא כדברי הירושלמי העוסק במקרה שהיבם נעל סנדל ימין ברגל שמאל לדעת הקרבן העדה, או בפירש רוב כפיו לדעת הפני משה, ופוסל את המנעל רק אם אינו חופה את רוב רגלו בחלקה התחתון שהוא כף הרגל. ונראה מדברי הירושלמי כי כוונת המשנה ביבמות ק"א א הפוסלת מנעל שאין לו עקב, היא למנעל שאין לו סוליה כלל מלבד חוטי האצבעות, כלשון הירושלמי 'פירש רוב כפיו' כדברי המאירי בדעת רש"י, וכדעת הריב"ן שהובאה באור זרוע.
ולדעת המאירי בדעת רש"י ור"ת, הרי שבין אם העקב הוא השול"א שהיא הסוליה שתחת כף הרגל כדעת רש"י ויתכן שזו גם דעת הירושלמי, ובין אם העקב הוא הטאלו"ן, צדדי העקב, כדעת ר"ת, הרי שרק אם נפחתה רוב הסוליה פסול המנעל לחליצה, אך אם רק קצתה נפחת אין המנעל נפסל לחליצה, וכן נראית דעת החתם סופר להלכה. ולדעת הנימוק"י והמהרש"ך, אף אם נחסר בעקב כשיעור שלש או ארבע אצבעות במקום העקב ואין רוב העקב מכוסה, הרי שהמנעל פסול לחליצה.
לדעת רש"י שהעקב הוא השול"א, הרי שלכאורה ניתן יהיה לצרף גם את צדדי העקב לחפית רוב הרגל, והמילה 'חופה' יכולה להיות מכוונת גם לחפיה מן הצד בכל הפנתא הכוללת את צדדי העקב,מא אך העקב בחלקו התחתון אינו מצטרף לרוב רגלו, וגם אם הסוליה שלמה אינה מצטרפת לרוב רגלו, שכן לדעת רש"י בכל מקרה יש צורך בחפית רוב הרגל מלמעלה.
דעת המאירי - חפית גב הרגל בחלקה הקדמי מבדילה בין מנעל לסנדל
המאירי בפירושו למסכת יבמות קב א מסביר את ההבדל שבין צורת מנעל לצורת סנדל: "ואחר כך צריך שתדע, שהמנעל והסנדל שניהם לרגלים הם עשויים, ושניהם של עור, ואף נעל האמור בתורה אין בו משמעות למנעל יותר מסנדל ולא לסנדל יותר ממנעל, שהרי הלשון מוכיח עליו למנעל, שלשון נעל ולשון מנעל אחד הוא, ואעפ"כ מצינו בקבלה שהוא נאמר על הסנדל, וכדכתיב: 'והדריך בנעלים' ומתרגמינן בסנדלים, ואף על פי שרוב בני אדם בזמן הקדום היה בסנדלים יותר מבמנעלים, מכל מקום לענין זה מן התורה זו כדין זו וזו כדין זו ואין ביניהם כלום, אלא שחכמים גזרו שלא לעשותה במנעל לכתחלה אלא בסנדל, ומכל מקום בדיעבד חליצתו כשרה אף במנעל.[42]ושינוי תכונתם זו מזו הוא, שהמנעל עשוי מעור רך, ועשוי מחתיכות שתים או שלש כעין שלנו, וחופה כל הרגל בכל סביבותיו, הן כף הרגל הנקרא שול"א, הן גב הרגל, הן עקבו, הכל כמנעל שלנו, ורצועות דקות וקצרות יוצאות מעקבה מכאן ומכאן ונקשרות על המנעל עצמו בגב הרגל, ואינו צריך לרצועות ארוכות, שמאחר שהוא מקיף את כל הרגל דיו בקשר מועט, וסנדל עשוי מעור קשה, ואין בו אלא חתיכות עור אחת, והיא מקבלת כף הרגל הדורס בקרקע ועקבו שמאחורי הרגל, אבל אינו חופה את פני הרגל, אלא שיש בשפתות החתיכה חוליות הנקראות בלשון תלמוד אזנים, ורצועות ארוכות נקראות בלשון תלמוד תרסיות, וכמו שאמרו לענין טומאה סנדל שנפסקה אחת מאזניו או אחת מתרסיותיו, ואותם הרצועות נכנסות באותן חוליות וקושרין אותן על גב הרגל ומאחוריו, ומסיימין את קשריהם פעמים על השוק, פעמים על גב הרגל, וקשרים אלו מעמידין אותם על הרגל בהדוק.
וזהו שאמרו: חלצה במנעל הנפרם או בסנדל הנפחת, אם היה מנעל הנפרם חופה את רוב הרגל, או היה סנדל הנפחת מקבל את רוב הרגל כשרה, ואם לאו פסולה. הרי שבמנעל הזכיר לשון חפוי שהוא לשון נופל על כסוי שבגב הרגל, ובסנדל הזכיר לשון קבלה שהוא לשון נופל על שהוא מקבל כף הרגל, ומפני שהוא עשוי כעין כלי, שהרי שפתותיה גבוהות מעט בכל צד הרגל, וכל שכן מצד העקב שיש בה עקב גבוה יותר, הוא אומר בה לשון קבול, ואף על פי שבמשנתנו הזכירו בסנדל קטן החופה את רוב רגלו, לא דק, ומקבל קאמר, ולישנא דברייתא דייק טפי, שהוא מזכיר מנעל וסנדל ומדקדק להזכיר בכל אחד לשון הראוי לו, וכן אתה מוצא בגמרא שהמנעל יש לו פנתא, והוא חתיכת העור החופה את גב הרגל ונקראת בלשון לעז אנפייניא, עד שהרצועות הנקראות בלשון תלמוד ערקאתא, נקשרות על העור, וסנדל אין בו עור זה כלל, ורצועותיו נקשרות על בשר גב הרגל, כמו שנזכיר בסמוך".
ההבדל בין מנעל לסנדל לדעת המאירי, הוא כי המנעל רך, וחופה "הן כף הרגל הנקרא שול"א, הן גב הרגל, הן עקבו", כלומר, את כל חלקי הרגל מכל צידיה. ואילו הסנדל קשה ואינו חופה את חלקה העליון של הרגל, אלא קשור על גב הרגל או על השוק. ולכן במנעל מדובר על חופה רוב רגלו, ואילו בסנדל על מקבל רוב רגלו.
כמו כן, משמע מדבריו כי הכיסוי לצדדי העקב משותף גם למנעל וגם לסנדל הכשר לחליצה, ובסנדל העקב גבוה אף יותר מבמנעל, אף שכפי שכתב המאירי בהמשך דבריו בד"ה סנדל שיש לו עקב: "הסנדל יש שעושין אותו בלא עקב וסומכין על הידוק הרצועות שמקיפות את השוק ואת הרגל והוצרך לומר שלחליצה פסול עד שיהא לו עקב".
ומכאן שלשון חיפוי רוב הרגל הנאמר במנעל,[43] מתייחס לדעת המאירי לחלק הקדמי של הרגל בלבד, ולא לכף הרגל ולעקב שיש גם בסנדל ולהם מתאים הלשון מקבל רוב הרגל. ולכן העדיף המאירי לומר כי המשנה המדברת על סנדל קטן החופה את רוב רגלו לא דייקה בלשונה, מאשר לומר כי ההגדרה 'חופה את רוב רגלו' כוללת גם את חלקו התחתון של המנעל שתחת כף הרגל. אך לשון מקבל את רוב רגלו הנאמר בסנדל, כולל גם את חלקה האחורי של הרגל.
הטעם שבמנעל יש צורך בחיפוי רוב הרגל בחלקה הקדמי, נראה שהוא כי בהעדר חיפוי רוב החלק הקדמי של הרגל הרי זה כחצי מנעל, שכן לדעת המאירי המנעל עשוי משתים או שלש חתיכות 'וחופה כל הרגל בכל סביבותיו הן כף הרגל הנקרא שול"א הן גב הרגל הן עקבו', והחתיכות הן הסוליה והפנתא העליונה. ולעיתים החלק הקדמי והעקב הם משני חלקים שונים,[44] וללא חיפוי רוב החלק הקדמי הרי שאין עליו שם מנעל, ולא עדיף ממנעל שניטל החיפוי הקדמי, שדינו לדעת המאירי כחצי מנעל. מה גם שלדעת המאירי "חצי מנעל וחצי סנדל פסול אף על פי שחופה או מקבל את רוב הרגל, ומטעם נעל ולא חצי נעל, וכן סנדל ולא חצי סנדל". ומכאן נראה שלדעת המאירי, אם המנעל אינו חופה את רוב החלק הקדמי של הרגל, הרי הוא פסול לחליצה גם אם על ידי צירוף חלקים אחרים הוא חופה את רוב רגלו.
♦
דעת רבינו חננאל הראבי"ה הרי"ד והריא''ז – רצועות הסנדל חופות את רוב רגלו
הראבי"ה חלק ד סימן תתצה הביא את דברי רבינו חננאל שהסביר את ההבדל שבין מנעל לסנדל:"והכי פירש ר"ח סנדל התפור בפשתן, סנדל שהוא תחת הרגל ועושין עליו חוטי פשתן תפורין בו שחופין בו את הרגל.
משמע מתוך פר"ח הואיל שאין עור ממש גב הרגל אין חולצין והיינו דקאמר דכתיב (יחזקאל ט"ז ז') ואנעלך תחש, משמע אותו שמכסה גב הרגל וסוגרו בעינן שיהא של עור ומנעל כמו מנעל שנועלין וסוגרין בעינן שיהא של עור... וכן פר"ח סנדל הוא שתחת הרגל, ועושין עליו חוטי פשתן תפורין בו שחופין את הרגל שמעמידין בו את הרגל, וכן נראה לי, ולפי שסנדליהן היו של עץ מתחתיהן, לכך צריכין עור תחש מלמעלה, דאי הוי בו פשתן למעלה אין זה ואנעלך תחש, ורב בעי שיהו מעמידין עור, וכן מצינו בירושלמי סנדל של עץ חברייא בשם ר' אבהו שיהו מעמידין של עור, רבא בש"ר אבהו שיהו תרמיותא של עור, ר' אילא בש"ר יוחנן סנדל שקש' אמר אפילו כולו של עץ כשר.מתני' מסייעת' לר' יוחנן, סנדל של עקש טמא מדרס והאשה חולצת בו דברי ר' עקיב', אבל חכמים לא הודו למדרס אבל לא הודו סתם. ובתלמוד שלנו אינו כתוב, ונ"ל לפי שלא יהי לסנדל חיפוי כמו למנעל, ולפיכך היה צריך תפירות, כמו משיחות למעלה, שמעמידין את הסנדל לפי שעיקר הסנדל למטה בכף, וכן הוא משמע בברייתא, תניא כוותיה דרבא, חלצה במנעל הנפרס שחופה את רוב הרגל, משמע מלמעלה למנעל יש, בסנדל הנפחת שמקבל את רוב הרגל דאינו חושש אם חופה את רוב הרגל, לפיכך צריך רצועה למעלה שמעמד את הסנדל. וכן מצינו בטהרות מנעל שנפרך שחופה את רוב הרגל טמא מדרס וסנדל הנפחת ונשתייר רוב הכף טמא, נשתייר מיעוט כף טהור, אלמא עיקר סנדל בכף עומד, לפיכך צריך רצועות למעלה שיעמידו הסנדל ברגל".
מדברי הראבי"ה נראה שהסגירה בגב הרגל היא נעילת המנעל וסגירתו, ובשל כך עליה להעשות מעור. החילוק בין מנעל שנפרם לסנדל שנפחת, הוא שסנדל עיקרו סוליה שתחת הרגל, ולכך יש צורך לעשות לו רצועות לחפות את רוב הרגל, והחשש בסנדל הוא רק לפחיתת הסוליה, שהיא עיקרו של הסנדל. מה שאין כן במנעל, החופה את רוב רגלו בפנתא, שחוששים שלא תקרע.
המהרש"ל הביא אף הוא את פירושו של רבינו חננאל כפי שהביאו הראבי"ה, אלא שהוא הוסיף את המילה 'רוב', שאינה מופיעה בראבי"ה, כדי להדגיש את כוונת הר"ח: "והכי פי' ר"ח, שסנדל הוא תחת הרגל, ועושין עליו חוטי פשתן תפורין בו, שחופין את רוב הרגל, שמעמידין בו את הרגל, ולפי שלא היה לסנדל חיפוי, כמו למנעל, לפיכך היה צריך תפירות, כמו משיחות".
וכן ביאר בפסקי רי"ד מסכת יבמות דף קב. את הסיבה מדוע רק במנעל גזרו משום חצי מנעל ולא בסנדל: "מאי טעמא גזירה משום מנעל המרופט, אי נמי משום חצי מנעל. פירוש מרופט שנקרע גבו ואינו מכסה רוב רגלו ומפני שהוא רך מתיישב על ואדם הרגל נועלו לפי הדחק, וכיון שנפחת שאינו חופה את רוב הרגל פסול לחליצה, אבל סנדל שהוא קשה, משנפחת ואינו חופה את רוב רגלו אינו מועיל ואין נועלין אותו. וגם במנעל פעמים שנועלין מנעל שאינו חופה אלא חצי גב הרגל והוא פסול לחליצה, אבל הסנדל אין דרכו לנעול אלא סנדל החופה כל הרגל, הילכך במנעל איכא למיגזר ובסנדל ליכא למיגזר.
וכן כתב נכדו ותלמידו הריא"ז בפסקיו למסכת יבמות פרק יב: "אחד סנדל ואחד מנעל כשר לחליצה, אלא שאין חולצין לכתחילה במנעל, לפי שפעמים שהוא קרוע או מתחלת עשייתו אינו חופה את רוב רגלו, ומפני שהעור רך מתיישב על הרגל וראוי לנעילה, אבל הסנדל שעורו קשה, אינו ראוי לנעילה אלא אם כן חופה את רוב הרגל, לפיכך אין חולצים לכתחילה אלא בסנדל".
הריא"ז מפרש כי מרופט וחצי מנעל חד הם, אלא שחצי מנעל עשוי כך מתחילתו.לדעת ראשונים אלו הצורך בחיפוי רוב הרגל הוא מצד דיני חליצה, ולא רק משום שללא חיפוי זה אין זה מנעל, כדעת המאירי. ולכן לא יתכן לחלק בין מנעל לסנדל בדבר שהוא מיסודות החליצה, וגם בסנדל יש צורך בחיפוי רוב הרגל.
אלא שבכוונת המשנה הפוסלת סנדל שאין לו עקב, נחלקו הרי"ד והריא"ז, הרי"ד בפסקיו למסכת יבמות דף ק: ביאר את המשנה כדעת ר"ת: "סנדל שיש לו עקב כשר, סנדל הוא מעור מבושל וקשה אי נמי מעור רך ומלבישין אותו מבפנים עור אחר כדי לעבותו ולהקשותו. אם יש לו עקב כשר, שעקיבו של אדם נכנס בתוכו ומכסה עקיבו אז הוא כשר, לאפוקי אם הוא עשוי כעין הקורדקסים שלנו שאין מכסין העקב שהוא פסול, דעיקר החליצה בעקב היא שהוא עיקר הרגל".
הרי שדעתו היא כדעת ר"ת כי העקב הוא חלקו העליון של הסנדל המכסה מאחור את צדדי העקב. ואילו נכדו, הריא"ז בפסקיו ליבמות ק ב ד"ה מצות חליצה, הביא, בנוסף לפירוש ר"ת, גם את פירושו של רש"י, הסובר כי הכוונה היא לחלקו התחתון של המנעל: "חלצה בסנדל שאין לו עקב, והוא שאין עקיבו שלאדם נכנס לתוכו לכסות עקיבו, או שאין לו עור בקרקעיתו, חליצתו פסולה".
הרי שבניגוד לדעת הרי"ד, לדעת הריא"ז שני הפירושים בכוונת המשנה אפשריים. ואכן מלשון הרי"ד שכתב בביאור חצי מנעל: "וגם במנעל פעמים שנועלין מנעל שאינו חופה אלא חצי גב הרגל והוא פסול לחליצה, אבל הסנדל אין דרכו לנעול אלא סנדל החופה כל הרגל" משמע שכוונתו היא לחיפוי של חציו של החלק הקדמי של הרגל בלבד. ולא ניתן לפרש את דבריו שכוונתו היא לנעלי בית 'כעין הקורדקסים שלנו שאין מכסין העקב', שכן הם פסולים מצד שאין להם עקב ולא מצד חצי מנעל.
אך כפי שהובא לעיל, המהרש"ל בים של שלמה מסכת יבמות פרק יב סימן ט"ז ד"ה מתניתין, הביא את דעתו של האור זרוע שמנעל החליצה צריך לחפות לכתחילה על הקרסול, והביא את דעת הראבי"ה שחולק עליו וכך דעתו של המהרש"ל. ומכאן שלדעתם גם צידי הרגל וצדדי העקב מצטרפים לחיפוי רוב רגלו, למרות שהמהרש"ל והראבי"ה סוברים אף הם כדעת הר"ח שהחשיבות בעליונו של מנעל נובעת מדיני חליצה, משום שזו היא סגירתו ונעילתו של המנעל.
יתכן שמחלוקת זו נובעת מהמחלוקת בכוונת המשנה הפוסלת סנדל שאין לו עקב, שכן לדעת הרי"ד שכוונת המשנה היא לצדדי העקב, הרי שגם בסנדל יש עקב, שהוא חלקו האחורי שעולה מגוף הסוליה. ואם כן ניתן לפרש כי כוונת המשנה במנעל החופה את רוב רגלו היא לגב הרגל בלבד, שכן הגדרת המנעל כוללת גם את הפנתא שבחלקו העליון. ולכן נאמר במנעל כי עליו לחפות את רוב רגלו ולא ניתן לצרף גם את צדדי העקב הקיימים גם בסנדל. אך המהרש"ל בים של שלמה למסכת ביצה פרק א' סימן מ"ז ד"ה אמר רב פפא, והאור זרוע שהובאו דבריו לעיל, וכנראה מסתימת המהרש"ל ביבמות גם הראבי"ה, סוברים כדעת רש"י כי כוונת המשנה היא לחלקו התחתון של המנעל, הסוליה שתחת כף הרגל. ולכן לשיטתם ניתן לצרף את החלק האחורי המכסה על צדדי העקב, שכן גם הוא חלק מן הפנתא שבמנעל החופה את רוב הרגל, וניתן לצרפו לשיעור חיפוי רוב הרגל.
ולדעת הריא"ז יש מקום להסתפק שמא לדעתו ניתן לצרף גם לדעת ר"ת את צדדי העקב לשיעור חפית רוב הרגל, אלא שעל העקב להיות מן השלם לפחות ברובו.
♦
דעת הרמב"ם - גם במנעל יש להבדיל בין חפית רוב הרגל לקבלת רוב הרגל
הרמב"ם בהלכות יבום וחליצה פרק ד הלכה יח כתב: "אבל אם חלצה במנעל שאין לו עקב... או שהיה מנעל גדול שאינו יכול להלך בו, או קטן שאינו חופה רוב רגלו, או מנעל פרום שאינו חופה רוב הרגל או נפחת שאין מקבל רוב הרגל, חליצתה פסולה".ובהלכה יט כתב : "היה המנעל גדול שיכול להלך בו, או קטן שחופה רוב רגלו או נפרם שחופה רוב הרגל או נפחת שמקבל רוב הרגל, חליצתה כשרה".
מלשון הרמב"ם, ששינה מלשון הגמרא ביבמות דף קג. שהבדילה בין חליצה במנעל הנפרם שאין חופה את רוב הרגל, לבין חליצה בסנדל הנפחת שאינו מקבל את רוב הרגל כביאורו של המאירי, וחילק במנעל בין מנעל פרום שאינו חופה את רוב הרגל למנעל שנפחת שאינו מקבל את רוב הרגל, משמע שגם במנעל, החלק התחתון והעליון אינם מצטרפים לחפית רוב הרגל, ובחלק העליון יש צורך בחפית רוב הרגל ובחלק התחתון יש צורך בקבלת רוב הרגל.[45]
♦
סיכום
בשל החשש לדעת הראב"ן והמהרש"ל כי יש לעשות את הקשר על גב הרגל, נהגו לפתוח את המנעל בגב הרגל, אך לעיתים פתחו פתיחה גדולה מדי עד שהפנתא לא היתה מחפה על רוב גב הרגל. בשל כך עלתה השאלה האם החלק התחתון של המנעל החופה על כף הרגל מלמטה, וצדדי העקב והרגל שבחלקו העליון של המנעל, מצטרפים לחפית רוב הרגל.בירושלמי מבואר כי במקרה שהיבם נעל סנדל של רגל שמאל ברגלו הימנית לפירושו של הקרבן העדה, או בפירש רוב כפיו לפירושו של הפני משה, יש צורך שהסנדל יחפה את רוב רגלו מלמטה. דברי הירושלמי עוסקים בסנדל, שלדעת חלק מן הראשונים אין רצועותיו חופות על רוב רגלו, אך במנעל שיש לו פנתא החופה על גב הרגל, ניתן להסתפק בדעת הירושלמי בשאלה האם החלק התחתון של המנעל שתחת כף הרגל מצטרף לחיפוי רוב הרגל או לא.
מן הדברים שלפנינו עולה כי לדעת רש"י והאור זרוע, למרות שגם חיפוי החלק התחתון שתחת כף הרגל נחשב לחיפוי בסנדל כדברי הירושלמי, או במנעל שנפרם לדעת הריב"ן, אין החיפוי בחלק התחתון מצטרף להשלמת חיפוי רוב רגלו, ויש צורך כי החלק העליון יחפה את רוב חלקה העליון של הרגל, ואם החלק העליון אינו מכוסה ברובו המנעל פסול בשל היותו חצי מנעל.
האור זרוע סובר כי העקב הוא החלק התחתון, אלא שמנעל שאינו מכסה את כל הרגל ובכלל זה גם את צדדי העקב אינו כשר לחליצה לכתחילה, ואם אינו מכסה את רוב החלק העליון של הרגל הרי שהוא פסול לחליצה בשל היותו חצי מנעל. האור זרוע לא חילק בין צדדי העקב לגב הרגל בחלקה הקדמי, והוא סובר כי חיפוי האיסתוירא מעכב בשל הצורך לחפות את כל הרגל לכתחילה, ומדבריו משמע כי צדדי העקב מצטרפים לחיפוי רוב החלק העליון של הרגל, וכן נראית דעת הראבי"ה והמהרש"ל אף שנראה שדעתם היא כדעת הר''ח הרי''ד והריא''ז שהצורך בכיסוי גב הרגל הוא מצד דיני חליצה, וגם בסנדל יש צורך בכיסוי רוב הרגל. ולדעת רש"י הסובר כי העקב הוא החלק התחתון, אין סיבה לחלק בין החלק הקדמי של הרגל לצדדי העקב. וכן משמע מדברי מהרש"ך כי רש"י שפירש שמנעל מרופט קרוע מלמעלה, ממעט רק את העקב שלדעת רש"י הוא החלק התחתון.
לדעת הטור בדעת התוס' והרא"ש, הרי שאם ניתן להלך במנעל הקרוע הרי הוא כשר לחליצה גם אם אינו חופה את רוב רגלו, ולדעת מהרש"ל בדעת התוס' והרא"ש התנאי של חופה את רוב רגלו והתנאי של יכול להלך בו זהים, ושניהם נצרכים כדי להכשיר מנעל מרופט לחליצה. לפי זה יש מקום לומר כי גם לדעת התוס' הסוברים כי כוונת המשנה באומרה "ושאין לו עקב פסול" היא לצדדי העקב שבחלקו האחורי של המנעל, צדדי העקב מצטרפים לחיפוי רוב הרגל בחלקה העליון, שכן גם העקב מעכב את הרגל בתוך המנעל ומסייע בכך לאפשרות להלך בנעל זו. אך יתכן שדעת התוס' היא כדעת התוס' רי"ד, שאף הוא סובר כדעת התוס' שהעקב הנאמר במשנה הוא צדדי העקב שבחלקו האחורי של המנעל, ומפשטות לשונו משמע כי יש צורך בחיפוי רוב גב הרגל, ולפי זה שאלת צירוף צדדי העקב תהיה תלויה במחלוקת שבפירוש כוונת המשנה "ושאין לו עקב פסול".
לדעת הרמב"ם, כפי שנראה מפשט לשונו, אין החלק התחתון והעליון מצטרפים לחיפוי רוב הרגל, וכן דעת המאירי, אלא שלדעת המאירי ברור כי גם צדדי העקב אינם מצטרפים לחלק הקדמי בחיפוי רוב הרגל, ובחצי מנעל, כלומר, אם חסר אחד מחלקי המנעל, הסוליה, צדדי העקב וגב הרגל, ולכאורה גם אם רובו של אחד מהם חסר, הרי שהמנעל פסול לחליצה גם אם הוא חופה את רוב הרגל.
♦ ♦ ♦