כולל פוניבז'
בגדר היתר השקאת סוטה
א. יסוד מרן הגרי"ז – שהשקאת סוטה אינה בירור אלא מתיר
יש לחקור בגדר השקאת סוטה, שלאחר מכן מותרת לבעלה. האם יסודו הוא משום בירור, שהתברר מאחר שהיא לא מתה ע"י ההשקאה, אם כן הוברר שטהורה היא. או דילמא, דאין זה משום בירור, אלא משום היתר מיוחד שהתירה התורה את האשה לאחר שהשקה אותה בעלה, ולהלן יורחב בע"ה בצד זה.הנה שמעתי ממו"ר הגרב"ד פוברסקי שליט"א, ששמע מהגרי"מ פיינשטיין זצ"ל בשם מרן הגרי"ז (ונדפס בבד קודש כתובות סי' ה') דהשקאת סוטה המתרת אותה, אינה מתורת בירור, אלא דין מתיר יש בה והשקאתה מתרת אותה. וביאר בזה את דברי התוס' (סוטה ו, ב ד"ה וטהורה) שכתבו וז"ל: "מהכא משמע דבעלה מותר בה לאלתר, ולא אמרינן דצריך להמתין עד שלש שנים שמא זכות תלתה לה וכו'". ולהלן שם הביאו את דברי הירושלמי (סוטה ג, ה): "ונקה האיש מעון, אינו חושש שמא תלה לה זכות". ומבואר בירושלמי, דקאי למ"ד זכות תולה ואינה ניכרת, אף לאחר ההשקאה, עיי"ש. [היינו, דבגמ' בסוטה (ו, א) מובאת שיטת רבי דזכות תולה במים המרים, ואף אם סטתה, מכל מקום אין המים בודקים וממיתין אותה, לפי שיש לה זכות המגנה עליה מלמות, עיי"ש].
ולפום ריהטא, הדברים מחודשים ומוזרים, שהשקאת סוטה תתיר איסור סוטה.
וביאר בזה הגרב"ד פוברסקי שליט"א, דהנה בחידושי רבינו חיים הלוי (יבום ו, ט) כתב על דברי הרמב"ם, דאשה שקנא לה בעלה ונסתרה ומתה קודם השקאה, אם היתה לה צרה מותרת וחולצת או מתיבמת. והדברים קשים מאוד, שהרי ספק צרת סוטה היא, וא"כ הרי היא כספק צרת ערוה, ואיך תתייבם. וכתב הגר"ח ליישב, דאשה שנסתרה הרי היא בחזקת כשרות, ועדיין י"ל דאין אוסרין על היחוד, אולם גזיה"כ היא בפרשת קינוי וסתירה שהיא נאסרת מכל מקום, אולם איסור זה אינו בגדר ערוה כלל, ואין בזה דין צרת ערוה, עכת"ד.
וביאר בזה על פי דברי הבית הלוי (ב, מ) שמלבד הדין שאשת איש שזינתה אסורה על בעלה, מקרא דפ' כי תצא אחרי אשר הוטמאה, יש עוד איסור נוסף בפרשת נשא, שאשה שקנא לה בעלה וזינתה נאסרת, והוא איסור מיוחד משום קפידא דבעל. ולכן הרמב"ם (סוטה א, ג) למד מקרא דאם קינא לה הבעל על קטן פחות מבן ט' אין זה קינוי, שנאמר ושכב איש אותה פרט לקטן. ואף שקטן פחות מבן ט' אין ביאתו ביאה, מכל מקום ס"ד שאחר הקינוי וקפידת הבעל שלא תסתר עם הקטן, תיאסר עם נסתרה עימו. וכן מבואר בגמ' בסוטה (כו, ב) שס"ד שנאסרת אף דרך אברים, ומשום דבקפידא דבעל תליא רחמנא, וצריך קרא למעוטי, עיי"ש.
ולפי זה יש לבאר את דברי הגר"ח, דכל מה שחידשה התורה שיש לנהוג בה את מדת הספק ולאוסרה על בעלה, כל זה הוא משום האיסור המחודש של זנות אחר קינוי, שעברה על קפידא דבעל. אבל כשהנידון הוא האם זינתה ונאסרה, בזה יש את הכלל שאין ספק כלל ואין אוסרים על היחוד. וזהו מה שכתב הרמב"ם דאיסור חדש זה של קפידא דבעל, שהוא איסור עשה, לא נאמר עליו דין טומאה כעריות ואינו אוסר את הצרה כלל, ולכך צרתה מתייבמת.
ומעתה יבואר היטב מהו ענין השקאה המתרת, דאף שאשה שזינתה באמת אסורה על בעלה, ועליה לעשות כל טצדקי שבעולם שלא להכשילו. מכל מקום, כאן מדברים על האיסור המחודש בפרשת קינוי, שקפידא דבעל אוסרת את האשה כשנסתרה. ולגבי איסור זה, לולי חידוש התורה, לא היינו מסופקים כלל שנאסרה, שכן אין אוסרים על היחוד, ועל איסור זה מועילה ההשקאה להוריד את האיסור המחודש, עכ"ד.
ויש לציין, שכיסוד זה שההשקאה היא מתיר, הובא גם בשם מרן הגר"ח (כתבים, סוטה ו, א).
♦
ב. הוכחה מדברי התוס' שההשקאה באה להתיר ולא לברר
מצינו יסוד זה להדיא, דעל ידי קינוי וסתירה נאסרת האשה באיסור חדש שניתר רק בהשקאה, דכתבו התוס' (סוטה כח, א ד"ה מה) דאף אי כלפי שמיא גליא שהאשה טהורה, מכל מקום אם בא עליה קודם ההשקאה, עבר על איסור עשה וודאי. ואם כן בהכרח שאין טעם השתייה וההשקאה לברר שלא זינתה, שכן אסורה היא מקודם אף אם באמת טהורה היא. ובהכרח שההשקאה יסודה להתיר את האיסור שחל ע"י קינוי וסתירה, ולא לברר.וז"ל התוס' (שם): "יש לומר הכתוב אוסרה קודם שתיה כאילו היא ודאי, ואף על גב דליכא מלקות כדמוכח בפ"ק דיבמות (יא, ב), מיהו לאו הבא מכלל עשה איכא, ואפי' אם היא טהורה נענש בב"ד של מעלה אם בא עליה כמו על חייבי עשה, ולא כשאר ספיקות כגון ספק חלב ספק שומן ואכלו ונודע שהוא שומן אף על גב דצריך כפרה וסליחה מיהו לא חמיר כחייבי עשה".
מבוארים בתוס' דברים נפלאים:
א. שסוטה מחמת הספק כוודאי, אין זה הכרעה כצד שזינתה, אלא איסור טומאה חדש. ואף אם כלפי שמיא גליא שטהורה היא, מכל מקום אסורה היא על בעלה, מאותו איסור חדש.
והאחרונים (הגרש"ש שער"י א, טז. א, יח. וראה עוד בקונטרס יאר יצחק ח"ב ע' לב) ובאחיעזר (אה"ע ח"א א, ב) ובחידושי רבינו חיים הלוי (יבום וחליצה ו, יט, הובא לעיל אות א') נקטו, שאיסור סוטה אינו משום שהתעוררו לנו ספיקות אחר הקינוי וסתירה, אלא גזיה"כ שסתירתה אוסרתה אחר הקינוי [והביא הגרש"ש ראיה לכך, מהא דמהני מחילת הבעל (כה, א) אף אחר סתירה למ"ד אחד, ובהכרח שאין זה משום שהתעוררו לנו ספיקות בעקבות הקו"ס, דא"כ לא היתה מהני המחילה]. והיות וזהו איסור חדש, אם כן אין זה משום הכרעה כצד שזינתה, אלא דנאסרה על בעלה באיסור חדש של קינוי וסתירה.
ב. עוד מדויק בתוס' דלגבי איסור חדש זה, שתייה הוי מתיר על האיסור החדש שנאסרה על בעלה אחר הסתירה. דהרי מבחינת האיסור אסורה האשה אף אם באמת טהורה היא, ובהכרח שהשתייה היא מתיר על איסור שנאסרה מחמת הקו"ס.
♦
ג. ביישוב קושיית המהרי"ט
הנה, איתא בגמ' (סוטה יח, ב): "ר"מ אומר, אמן שלא נטמאתי - אמן שלא אטמא". היינו שבקבלת שבועת האלה מקבלת היא על עצמה, שלא תטמא לאחר מכן, ואם תטמא יבדקו אותה המים המרים ששתתה.והקשה המהרי"ט בתשובותיו (חו"מ סוף סי' ק"ה) ובדרשותיו (ר"פ נשא)[2] קושיא עצומה. דא"כ מה פליגי בסוטה (יח, ב) אי שותה וחוזרת ושותה, הרי אינה צריכה לחזור ולשתות, כיון שהמים ששתתה בתחילה יבדקו אותה גם להבא. ועיין במשל"מ (פ"א דסוטה הי"ד) מה שהאריך מאוד בענין זה[3].
ויש ליישב על פי היסוד האמור לעיל, שאם תסתר לאחר מכן, אף אם הזכות תולה לה ולא יפגעו בה המים המרים, מכל מקום אסורה היא על בעלה מחמת הסתירה השנייה. ויסד הגרי"ז שההשקאה באה להתיר את האיסור שחל על ידי הסתירה, ובנידון דנן אסורה היא מחמת הסתירה השנייה. ובזה נחלקו אם חוזר ומשקה, ואם אינו חוזר ומשקה. דהיינו דאף אם זכות תולה לה, מכל מקום אסורה היא על בעלה מחמת הקו"ס הנוסף, וליכא מתיר של השקאה, ודוק היטב. שוב ראיתי שהביא הגאון רבי אברהם נח גרבוז שליט"א (כתב עת ארח משפט ב, תשע"ח מאמרו של הגאון רבי איתמר גרבוז שליט"א) בשם מרן הגרי"ז, שתירץ ככל האמור לעיל, דלא סגי בבירור דהשקאה, אלא בעינן שההשקאה תתיר, ומשום כך היתה חוזרת ושותה.
♦
ד. הוכחה מדברי האור שמח - דלא כיסוד מרן הגרי"ז
הובאו לעיל דברי הגרי"ז שההשקאה אינה מבררת אלא מתירה את האיסור שחל ע"י קינוי וסתירה. אמנם לכאורה בדברי האור שמח יש להוכיח שההשקאה היא בירור, ודן האו"ש לגבי הספק המובא בגמ' (יח, א) בעירב ב' כוסות והשקה את הסוטה מהו, ועלה בספק.וכתב האו"ש (איסו"ב פי"ח ה"י) "וזה טעם פסק רבינו (-הרמב"ם) שפסק בהנך בעיות דנשאר בספק (שם יח, א) היכי דמחקו בב' כוסות ועירבן כו' וחלקן כו', ובנשפכו ונשתייר מהן, דאם השקה כשר (פ"ד דסוטה הי"א) ופי' דמותרת לבעלה היכי דלא בדקו אותה המים, משום דלפי מה שנתבאר נתבטל הרגלים לדבר אחרי ששתתה, כיון שסמכה על ההשקאה, והיא לא ידעה שההשקאה תהי שלא כדין, ותו הוי ספק ככל הספיקות, ואזלינן בתר חזקה דילה, וטהורה לבעלה וכו'".
כלומר, שחידש האו"ש, שע"י השתיה של המים המאררים מתברר שאין רגלים לדבר לטומאה כאשר נסתרה, מכך שהסכימה לקבל על עצמה את שבועת האלה ואת ההשקאה, והכניסה את עצמה לספק מיתה ע"י המים.
נמצינו למדים בדבריו, שבהשקאת הסוטה יש דין בירור, ומשום כך היא מותרת לבעלה, דהוברר שאין רגלים לדבר בסתירה, מכך שנטלה על עצמה עונש מוות בשתיית המים המרים. אולם, לכאורה אין זה כדברי הגרי"ז האמורים, שהשקאת סוטה יש בה מתיר על האיסור לבעלה. ולכאורה מוכח מדברי האו"ש דכאשר היא שותה הוברר שאין הסתירה בגדר רגליים לדבר, והופקע איסורה מעיקרו. ואין זה דין היתר, ודוק.
♦
ה. ביישוב קושיית הבאר שבע
כתבו התוס' (סוטה מב, א ד"ה משוח): "וא"ת וליתני לעיל, פרשת משוח מלחמה כדתני פרשת עגלה ערופה, יש לומר דלא שייך למימר פרשת משוח מלחמה, שהרי לא נתנה משום מצות קריאה אלא משום התראה".מבואר בתוס' שיש מצוות שנקראו במשנה 'פרשה' ויש דברים שלא הוזכרו בתואר זה, והוקשה לתוס' מדוע לא נאמר במשנה 'פרשת' משוח מלחמה. ותירצו, שמשוח מלחמה עניינו הוא התראה ולא מצוה, ומשום כך לא נמנה במשנה בתואר 'פרשת משוח מלחמה'.
והקשה הבאר שבע (שם), דהרי פרשת סוטה אף היא באה בכדי להתרות בסוטה שאם סטתה יבדקוה המים, ומכל מקום נקראת 'פרשת סוטה', וז"ל: "וגם התירוץ שכתבו התוספות דלא שייך למימר פרשת משוח מלחמה שהרי לא ניתנה משום מצות קריאה כו', קשה מאד בעיני, שהרי פרשת סוטה ג"כ לא ניתנה משום מצות קריאה, אלא משום התראה שתודה, ואפילו הכי אמר פרשת סוטה".
ונראה ליישב בס"ד, על פי המובא לעיל בשם מרן הגרי"ז, דהשקאת סוטה אין זה בגדר מברר, שכן זכות תולה, אלא היא 'מתיר' על האיסור לבעלה שחל בסתירה. ואם כן שפיר נחשבת פרשת סוטה ל'פרשה' ולא להתראה גרידא, שכן כל דין קריאה שבה[4] הוא כדי לעשות כסדר הכתוב ולהתירה לבעלה.
♦
ו. ביאור נאות בהו"א של הגמ' שאין ההשקאה מועילה להעניש
בגמ' קידושין (סב, א): "בשלמא לר' מאיר (-דבעי תנאי כפול) היינו דכתיב הנקי (-דמשמע נמי חנקי אם סטית), אלא לרחב"ג למה לי (-מדוע הוציאה התורה את הלשון הנקי דמשמע אף חנק, ויכולה היתה לכתוב שאם לא נטמאה תחיה, ומכלל לאו אתה שומע הן שאם זינתה תמות), איצטריך סד"א אם לא שכב הנקי, ואם שכב לא הנקי ולא חנקי, אלא איסורא בעלמא, קמ"ל".והנה נתקשו הראשונים, מה הייתה ההו"א שאשה ששותה את המים ועברה על איסור אשת איש, מכל מקום לא תיענש [וראה עוד במאירי קידושין שם].
אמנם מצאתי ביד רמ"ה (סנהדרין עו, ב) שכתב בתו"ד: "דמיא לההיא דאמרינן בקידושין בפרק האומר לחבירו (סב, א): אם לא שכב הינקי, ואם שכב לא הינקי, נ"א ולא חנקי אלא איסורא בעלמא, ומשמע אם שכב לא (הנקי) [חנקי] במי המרים ולא הנקי לגמרי אלא איסורא בעלמא, כלומר תעמוד באיסורא דהיינו לאו וכרת, ולא תנקי גופה מיד במי המרים, קמ"ל הנקי, אלמא כרת האמור בתורה איסורא בעלמא מיקרי, הואיל ואין נפרעים ממנו מיד הכא נמי וכו'".
וכעי"ז כתב בקצרה בתוסה"ר (יבמות צד, ב ד"ה מאיסורא).
ומבואר בדברי הרמ"ה להדיא, שאף אחר שתית המים המרים, לאותה סלקא דעתך לא תיענש בשתיה זו, אלא תעמוד באיסור לאו וכרת של אשת איש.
ויש לתמוה, דהלא בפשוטו תוכן המים המרים הוא לברר האם זינתה האשה ואסורה היא על בעלה, או שמא נקייה היא מעון וממילא מותרת לבעלה. ואם כן מהי ההו"א שתשתה את המים המרים, ומכל מקום לא יבורר בשתייה זו כלל אף על הצד שזינתה, ואם כן איזה תוכן יש בשתיית המים המרים.
ומכאן יש להביא ראיה ליסוד הגרי"ז האמור לעיל, שאין השקאת סוטה בגדר 'מברר' על הזנות, דהלא מצינו במשנה בסוטה (ו, א) שזכות תולה במים המרים. אלא שגדר השקאת הסוטה הינה בגדר 'מתיר' על האיסור שנאסרה האשה ע"י הקינוי והסתירה.
ומעתה א"ש דברי הגמ', דהיתה הו"א שישקו את הסוטה את מי המרים, ואף על הצד שזינתה מכל מקום לא תיענש מכח המים המרים, ותועיל ההשקאה להתיר את האיסור סוטה לבעלה, דהיות והסוטה שנכנסה לסתר אחר קינוי וסתירה, אף על הצד שבאמת טהורה היא מכל מקום נאסרה על בעלה מכח הקו"ס. ועל כך היתה הו"א שתבוא ההשקאה להתיר אותה לבעלה, ותועיל ההשקאה בגדר 'מתיר' וכפש"נ, הגם שלא יבואו המים להעניש את האשה אם זינתה.
♦
ז. ביאור פלוגתת הרמב"ם והתוס'
ממוצא אפיקי דברי מרן הגרי"ז יש לבאר עוד, דהנה נחלקו התוס' (סוטה ו, א ד"ה ושבאו) והרמב"ם (סוטה ג, כג), במקום שבא עד אחד על הטומאה אחר שהשקו את הסוטה. דהתוס' נקטו שע"א נאמן אף אחר ששתתה, ומאידך הרמב"ם סבירא ליה שע"א לא נאמן אחר שתשתה.והמשנה למלך הביא ראיה ליסודו, שדין ע"א בטומאה יסודו לבטל את השקאת הסוטה ואין זה נאמנות על הטומאה. ולכך כתב הרמב"ם שאחר ההשקאה שוב אין נפק"מ בעדותו של עד הטומאה, היות וכבר שתתה.
ובכתבי הגר"ח (סוטה ו, א) ביאר על פי היסוד האמור לעיל, דשתיית המים היא בגדר מתיר על האיסור שחל בקינוי וסתירה, דעד אחד נאמן רק בצירוף קינוי וסתירה. וכל ששתתה את המים והותר האיסור של קינוי וסתירה סבירא ליה להרמב"ם ששוב אין נאמן ע"א, דאין לו נאמנות על עצם הטומאה ודאית, אלא בצירוף הקו"ס, וההשקאה מתרת גם לאיסור. ואם בא לאחר מכן, לא חל עליה דין שאינה שותה כשיש עד אחד, כיון שההשקאה מתרת.
♦
ח. ביאור המקראות בפרשת סוטה
אחתום בפרפרת נאה, בפרשת נשא נאמר בתוה"ק (במדבר ה, לא): "ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה".והנה יש לדקדק, דלכאורה היה צריך להיות כתוב, שהאשה תשא את עונה (-ותמות), ואף על פי כן האיש מנוקה מעון לפי שעשה כהוגן.
והנה ברש"י פירש: "ונקה האיש מעון - דבר אחר משישקנה תהיה אצלו בהיתר ונקה מעון, שהסוטה אסורה לבעלה".
מבואר בפירושו השני של רש"י שהכוונה היא שאף אם לא בדקוה המים ולא מתה, וכגון שזכות תולה, מכל מקום השקאת הסוטה היא מתיר על האיסור סוטה, ומנוקה האיש מעון[5]. ולפי זה אתי שפיר דקדוק המקראות, דלאחר שהשקה האיש את אשתו, נקה האיש מעון ואף אם זכות תלתה לה, והאשה תשא את עונה, ואף אם לא בדקו אותה המים מחמת שתלתה לה זכות, מכל מקום הרבה דרכים למקום להיפרע ממנה.
שוב ראיתי בירושלמי (סוטה ג, ה) הדורש את הפסוק דידן: "ונקה האיש מעון. אינו חושש שמא תלה לה זכות. יכול אף היא לא תחוש תלמוד לומר והאשה ההיא תשא את עונה. ואתייא כמאן דמר הזכות תולה ואינה ניכרת". והרי זה כפי שנתבאר, דאף שהזכות תולה לה, מכל מקום הבעל מותר בה, לפי שההשקאה התירה אותה[6].
♦ ♦ ♦