אשדוד
כמה 'נתן דצוציתא' היו ולמה נקראו כך
איתא בשבת נ"ו ע"ב: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל האומר יאשיהו חטא אינו אלא טועה שנאמר ויעש הישר בעיני ה' וילך בכל דרך דוד אביו, אלא מה אני מקיים וכמהו לא היה לפניו מלך אשר שב וגו' שכל דין שדן מבן שמנה עד שמנה עשרה החזירן להן, שמא תאמר נטל מזה ונתן לזה תלמוד לומר בכל מאדו, שנתן להם משלו. ופליגא דרב, דאמר רב אין לך גדול בבעלי תשובה יותר מיאשיהו בדורו ואחד בדורנו, ומנו אבא אבוה דרבי ירמיה בר אבא, ואמרי לה אחא אחוה דאבא אבוה דרב ירמיה בר אבא, דאמר מר רבי אבא ואחא אחי הוו. אמר רב יוסף ועוד אחד בדורנו ומנו עוקבן בר נחמיה ריש גלותא, והיינו נתן דצוציתא. אמר רב יוסף הוה יתיבנא בפירקא והוה קא מנמנם וחזאי בחילמא דקא פשט ידיה וקבליה".♦
פירוש רש"י ותוס' לשם 'נתן דצוציתא' והמעשה שהיה עמו
ופירש רש"י שם: "נתן דצוציתא. על שם ניצוצין דנורא שהמלאך פשט את ידו וקיבל תשובתו. לישנא אחרינא, על שאחזו המלאך בציצית ראשו". והתוס' שם כתבו: "דצוציתא. אומר ר"ת, דאמר במדרש שהיה נר דולק על ראשו".מבואר בגמרא שבזמנו של רב יוסף היה ריש גלותא בשם 'עוקבן בר נחמיה' שנקרא גם כן 'נתן דצוציתא' על שם שהיה בעל תשובה. אמנם לא נתבאר בגמרא וברש"י על איזה חטא חזר בתשובה, וכיצד היה כל המעשה.
אמנם לכאורה הדבר מבואר ברש"י סנהדרין ל"א ע"ב, דאיתא בגמרא שם: "שלחו ליה למר עוקבא לדזיו ליה כבר בתיה שלם". ופירש רש"י שם: "ומצאתי בספר הגדה שהיה מר עוקבא בעל תשובה, שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ונפל בחולי, ואשת איש היתה, לימים נצרכה ללות ממנו ומתוך דוחקה נתרצית לו, וכבש יצרו ופטרה לשלום ונתרפא, וכשהיה יוצא לשוק היה נר דולק בראשו מן השמים", עכ"ל.
ולפי פירוש רש"י נראה שמר עוקבא הנזכר שם הוא הוא 'נתן דצוציתא' הנזכר בשבת, והנר שהיה דולק בראשו מן השמים, הם אותם ניצוצין דנורא שהזכיר רש"י בשבת שם. וכן כתב היד רמה בסנהדרין שם: "ואית דאמרי דמר עוקבא היינו נתן דצוציתא כדאיתא במסכת שבת והכא נמי קרו ליה הכי על שם האור שהיה זרוח עליו". עכ"ל[2]. ולפי זה צריך לומר שיש לגרוס בגמרא שם גם כן 'מר עוקבן'[3].
וה'ספר הגדה' שהביא רש"י הוא לכאורה הספר מעשיות לרב ניסים גאון [המכונה גם 'חיבור יפה מהישועה'], ששם כתב את המעשה הזה באריכות רבה [והובא המעשה בשינויים קלים במנורת המאור הקדמון (אלנקוה) פ"ג], ונביא מקצת מלשונו: "ויהי איש אחד מעשירי ישראל[4] ושמו נתן דצוציתא ויאהב אשה בעולת בעל ושמה חנה... ויצר נתן להתחלות בעבור חנה ונכנסו אליו הרופאים ואמרו לו לא תוכל להרפא עד שתשכב עמה, ואמרו חכמי ישראל ימות ואל יעבור עבירה זאת... ויהיו חובות הרבה לבעל חנה ויתנוהו אל בית הסוהר... ויהי היום ויאמר לאשתו... חמלי עלי ולכי לנתן ובקשי ממנו שילוה לך הממון ותפדי נפשי ממות... ותלך לבית נתן... ותאמר שאלתי ובקשתי שתלוה לאישי כך וכך... ויצו את עבדיו להוציא את הממון ויתן לה חפצה, ויאמר לה הנה נא עשיתי רצונך... ועתה עשי רצוני והחייני, ותאמר לו חנה הנני בידך ותחת כנפיך... אבל אודיעך שבאה לך שעה לקנות חיי העולם הבא והזהר שלא תפסיד שכרך וטוב העולם בדבר מועט ואל תאסרני על בעלי... ויהי כשמוע האיש את דבריה ויגער ביצר הרע ויקם ממטתו ויפול על פניו ארצה ויתנפל לפני ה' ויתפלל להכניע יצרו... ויענהו ה' ויעתר לו... ויהי כי ארכו הימים וישקף ר' עקיבא בעד החלון וירא איש רוכב על סוס ועל ראשו זיו גדול וזוהר ומזהיר כשמש[5], ויקרא אליו אחד מתלמידיו ויאמר לו מי הוא זה האיש הרוכב על הסוס, ויאמר זה הוא נתן רועה הזונות, ויאמר לתלמידיו התראו אתם כלום על ראשו, ויאמרו לא, ויאמר להם מהרו והביאוהו אלי, ויבא לפניו, ויאמר לו בני על ראשך אור גדול בלכתך ואני יודע שאתה מיורשי העולם הבא ועתה הודיעני מה עשית...".
וכן נזכר מעשה זה בקצרה בשאילתות פרשת וארא שאילתא מ"ב[6], שכתב: "דאמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד ונתן בן צוציתה שמיה שנתן עיניו באשה אחת אשת איש וחנה שמה והעלה בלבו לטנפה ושיגר לה זהב וכסף לשכב אצלה ולא קיבלה, ומרוב תאוותו נפל בחולי וחלה ימים רבים, באו ושאלו לרופאים אמרו אין לו תקנת רפואה אלא עד שתבעל לו, כששמעו חכמים בדבר אמרו ימות ואל תבעל לו" וכו'.
ומקור דבריו הוא בדברי הגמרא סנהדרין ע"ה ע"א: "אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו" וכו'. ע"כ. וכן איתא הך עובדא בירושלמי שבת (פי"ד ה"ד) וע"ז (פ"ב ה"ב): "חד בר נש רחם איתא ביומי דרבי אלעזר וסכן, אתון שאלון ליה מהו תיעביר קומוי וייחי, אמר ימית ולא כן, מהו ישמע קלה ולא ימות, אמר ימית ולא כן" [אדם אחד אהב אשה בימיו של ר' אלעזר, והסתכן, באו ושאלו אותו מהו שתעבור לפניו ויחיה, אמר ימות ולא יהיה כן, מהו שישמע קולה ולא ימות, אמר ימות ולא יהיה כן]. אלא ששני התלמודים לא הזכירו את שמו של אותו אדם, והשאילתות גילה לנו ששמו היה 'נתן בן צוציתא'.
♦
פי' הגאונים והערוך לשם 'נתן דצוציתא'
ובספר יוחסין (סדר אמוראים אות נ') כתב בשם הגאונים טעמים אחרים לשם 'נתן דצוציתא', וזה לשונו: "ורב צמח ורבינו סעדיה גאונים פירשו, נתן דצוציתא בנערותו היה מתקן בשערו ומקשט והיה עושהו תלתלים וקורין אותו נתן דצוציתא. ועוד עשו הגאונים פירוש אחר, שראוהו[7] רב יוסף שהיה יוצא ממנו לשון אש מד' ציציותיו, עד שברחו כל שהיו לפניו, בשביל שהיה המקום שהיה עומד בו דחוק". עכ"ל.ובערוך (ערך נתן א') כתב עוד פירושים, וזה לשונו: "והיינו נתן דצוציתא. פירוש על שם מלאך דהוי נצוצין דנור, דפשיט ידיה וקבליה בתשובה. פירוש אחר, למה קורין אותו נתן דצוציתא, שהיה לו חלוק של שיער של עזים ששורטין את בשרו, שיהא לו כפרה שהיה בעל תשובה" (הובא בקצרה במהרש"א בשבת שם).
♦
מעשה אחר שלכאורה היה עם נתן דצוציתא
ומלבד זה לכאורה מצאנו עוד טעם לקריאת השם 'נתן דצוציתא', דהנה במנחות מ"ד ע"א איתא: "מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ד' מאות זהובים בשכרה שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן, כשהגיע זמנו בא וישב על הפתח, נכנסה שפחתה ואמרה לה אותו אדם ששיגר ליך ד' מאות זהובים בא וישב על הפתח, אמרה היא יכנס, נכנס, הציעה לו ז' מטות שש של כסף ואחת של זהב ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונה של זהב, עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה, ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה. באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב לו על גבי קרקע, ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע. אמרה לו גפה של רומי שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי, אמר לה העבודה שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצוה אחת ציונו ה' אלקינו וציצית שמה וכתיב בה אני ה' אלקיכם שתי פעמים, אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, עכשיו נדמו עלי כד' עדים. אמרה לו איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה, כתב ונתן בידה. עמדה וחילקה כל נכסיה שליש למלכות ושליש לעניים ושליש נטלה בידה חוץ מאותן מצעות, ובאת לבית מדרשו של ר' חייא אמרה לו רבי צוה עלי ויעשוני גיורת, אמר לה בתי שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים, הוציאה כתב מידה ונתנה לו, אמר לה לכי זכי במקחך, אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר, זה מתן שכרו בעולם הזה ולעולם הבא איני יודע כמה".ומעשה זה מובא גם במדרש הגדול סוף פרשת שלח, ובתחילת הדברים כתב: "מעשה באדם אחד שהיה שמו נתן", ואולי כך היתה לפניו הגירסא בגמרא, או שכתב זאת על פי מקורות אחרים שהיו לפניו. ובמרגליות הים (סנהדרין לא:) הביא שכן הוא בספר מעשיות מהדורת גסטר.
ובהערות על המדרש הגדול שם הביא שבאחד הכתבי יד של המדרש הגדול כתוב על הגליון: 'הוא נתן דצוציתא, על שם שהיה זהיר במצות ציצית'.
ואם כנים דברי הגליון הללו, הרי לפנינו עוד מעשה שהיה עם אדם בשם 'נתן דצוציתא', שהוא מעשה שונה לגמרי מהמעשה הראשון, ויש כאן גם טעם אחר לגמרי לשם 'נתן דצוציתא' שהוא על שם שהיה זהיר במצות ציצית. והצד השוה בשתי המעשים הוא רק שבשניהם מדובר באדם ששמו היה 'נתן דצוציתא' שפחז עליו יצר הזנות ולבסוף זכה להתגבר על יצרו ושב בתשובה שלימה.
אמנם קשה לבנות יסוד על סמך איזה גליון שלא ידוע מי כתב אותו, אך המתבונן יראה שהדברים מסתברים מצד עצמם, שהרי לפי דברי המדרש הגדול שמו של אדם זה היה נתן והיה זהיר במצות ציצית וחזר בתשובה על ידי ד' ציציותיו. וצירוף הפרטים הללו מזכיר לנו מיד את שמו של בעל התשובה 'נתן דצוציתא' הנזכר בשבת (נו:).
ועוד התאמה נפלאה יש למעשה הזה עם נתן דצוציתא, לפי מה שכתב בספר יוחסין הנ"ל בשם הגאונים, שהטעם שנקרא 'נתן דצוציתא' הוא משום 'שהיה יוצא ממנו לשון אש מד' ציציותיו'. ואין ספק שאם זכה לזה ודאי היתה לו בענין מצות ציצית איזה זכות גדולה ועצומה, שעל ידה נמשך על ציציותיו אור גדול ונפק מינייהו זיקוקין די נור. ולכאורה הדבר מפליא, איזה זכות כ"כ גדולה ונפלאה היתה לו במצות הציצית עד שזכה לענין הגדול הזה, שלא שמענו כיוצא בו על אף תנא או אמורא.
אמנם אם נאמר שנתן דצוציתא הוא הוא בעל המעשה דמנחות (מד.) הנ"ל, הרי הדבר מבואר כפתור ופרח. שהרי לאותו אדם היתה במצות ציצית זכות גדולה ועצומה שקשה למצוא כיוצא בה. שמכח שהיה אותו אדם זהיר מאוד במצות ציצית, זכה שעמדה לו זכות הציצית להצילו ולמלט נפשו מני שחת, שעל ידי ראיית הציציות עמד בנסיון הנורא ההוא[8]. ועל כן אין כל פלא בדבר ששרתה על ציציותיו קדושה עליונה, ונמשך עליהם אור גדול.
אשר על כן נראה לענ"ד שיש לקבל את דברי הגליון ההוא כאמת לאמיתה!
♦
תרי 'נתן דצוציתא' הוו
אך לכאורה הדבר סותר לדברי השאילתות ורב ניסים גאון שהובאו לעיל, שכתבו שהיה עם נתן דצוציתא מעשה אחר לגמרי.ומלבד זה יראה המתבונן שלא יתכן כלל ש'נתן דצוציתא' הנזכר בספר מעשיות לרב ניסים גאון הוא אותו 'נתן דצוציתא' הנזכר בגמרא בשבת (נו:). שהרי רב ניסים גאון כתב להדיא שנתן דצוציתא היה בזמנו של התנא ר' עקיבא[9]. וכן בשאילתות מבואר שהמעשה שהיה עם 'נתן בר צוציתה' סופר על ידי רב יהודה בשם רב. ולפי זה מוכרח ש'נתן בר צוציתה' היה לפני זמנו של רב, שהיה בדור הראשון של האמוראים, וכנראה הוא אותו אחד שהיה בזמן ר' עקיבא. אך 'נתן דצוציתא' הנזכר בשבת היה בדורו של רב יוסף, כלשון הגמרא שם: "אמר רב יוסף ועוד אחד בדורנו ומנו עוקבן בר נחמיה ריש גלותא והיינו נתן דצוציתא". וכבר העיר על זה בהגהות מהר"ץ חיות בסנהדרין שם.
הרי לפנינו שהיו שני אנשים בשם 'נתן דצוציתא', ושניהם היו בעלי תשובה, הראשון היה בזמנו של ר' עקיבא, והשני היה בזמן רב יוסף.
והנה בסדר עולם זוטא מפורטים שמותיהם של כל ראשי הגלויות שבבבל, מתחילת גלות בבל עד זמן רבנן סבוראי, ונזכרו שם גם המלכים שמלכו בזמנם בארץ ישראל, ואחרי שנזכרו שם המלכים אגריפס ומונבז[10] [שהיו בסוף תקופת הבית השני, כידוע] נאמר שם: "ושכיב שמעיה ועמד אחריו שכניה... ושכיב שכניה ועמד אחריו חזקיה בנו... ושכיב חזקיה... ועמד אחריו בנו חכמים דברוהו, וכד שכיב פש נתן עוקבן הוא נתן דצוציתא, ושכיב נתן ועמד אחריו רב הונא בנו[11] חכמים דברוהו, ושכיב ועמד נחום בנו... ושכיב נחום ועמד יוחנן... ושכיב יוחנן ועמד שפט בנו... ושכיב שפט ועמד אחריו ענן בנו... [[12]ושכיב ענן ועמד אחריו רב הונא בנו]... ושכיב רב הונא ונקבר בארץ ישראל אצל ר' חייא רבה[13], ועמד נתן בנו... ושכיב נתן ועמד נחמיה בנו... ושכיב נחמיה ועמד עקביה בנו... ושכיב מר עוקבן דצוציתא ונקבר בארץ ישראל, ועמד אחריו הונא מר אחיו חכמים דברוהו, אביי ורבא ורב יוסף בר חמא[14] חכמים שלו".
והמעיין בדברים הללו יראה שנתן דצוציתא [ששמו המלא היה 'נתן עוקבן'] היה הנשיא השלישי לאחר חורבן הבית, שאז היה זמנו של ר' עקיבא כידוע, ובנו רב הונא היה בימי רבי (כמבואר בירושלמי שציינתי בהערה). וארבע דורות אחר כך היה מר עוקבן בר נחמיה בדורו של רב יוסף, וגם הוא היה מכונה "דצוציתא", אך לא כתוב שקראו לו 'נתן'.
ולפי זה נמצא שנתן דצוציתא היה דר בבבל, ששם היה מושבם של כל הראשי גלויות כידוע, ונראה שרבי עקיבא ראה אותו בזמן שירד לבבל, כדתנן ביבמות פט"ז מ"ז "אמר ר' עקיבא כשירדתי לנהרדעא לעבר השנה", וכן הוא בברכות ס"ג ע"א.
ולפי זה תמוה מאוד איך נאמר בגמרא ש'עוקבן בר נחמיה' היה 'נתן דצוציתא', הרי עוקבן בר נחמיה היה בדורו של רב יוסף, אך מי שנקרא 'נתן דצוציתא' היה כמאתים שנה לפניו[15].
ובסדר הדורות עמד בקושיא זו, וכתב ליישב, שלמר עוקבן בר נחמיה גם כן אירע כעין אותו מעשה שאירע לנתן דצוציתא זקינו, ולכן כינוהו גם כן "נתן דצוציתא" על שמו. ובמרגליות הים (סנהדרין לא:) פירש שבאמת למר עוקבן בר נחמיה לא קראו 'נתן דצוציתא', ומה שכתוב בגמרא 'והיינו נתן דצוציתא' הכוונה בזה היא שאירע לו כעין המעשה של נתן דצוציתא.
אך כל זה דוחק, ויותר נראה לומר ששמו המלא של עוקבן בר נחמיה היה 'נתן עוקבן' כשמו של נתן דצוציתא הראשון (ויתכן שנקרא על שמו), אף שבסדר עולם זוטא לא נזכר השם 'נתן' (אולי הורגלו לקרוא לו רק בשם השני). וכן כתב בהגהות היעב"ץ על הסדר עולם זוטא דתרי נתן דצוציתא הוו[16].
ולפי זה נמצא שהיו שני ראשי גלותא שנקראו 'נתן דצוציתא' ושניהם היו בעלי תשובה.
♦
פשר שני המעשים שהיו עם 'נתן דצוציתא'
וכיון שראינו שהמעשה המובא בספר מעשיות לרנ"ג היה עם נתן דצוציתא הראשון שהיה בזמן ר' עקיבא, וזהו גם המעשה שנזכר בשאילתות הנ"ל. ממילא נראה שהמעשה המובא במנחות (מד.) היה עם נתן דצוציתא השני, שהוא עוקבן בר נחמיה שהיה בימי רב יוסף.אמנם לכאורה קשה, שהרי באותו מעשה שבמנחות כתוב "ובאת לבית מדרשו ר' חייא", ור' חייא היה כמה דורות לפני רב יוסף. ועוד קשה, שהרי בית מדרשו של ר' חייא היה בארץ ישראל, ועוקבן בר נחמיה ריש גלותא היה בבבל, ששם היו כל הראשי גלויות (וגם אם נאמר שהוא ר' חייא אחר, מכל מקום לכאורה היה בארץ ישראל, שהרי כל 'רבי' מארץ ישראל). אמנם השטמ"ק במנחות שם גרס 'ובאת לבית מדרשו של רב אחייה', וידוע שכל 'רב' הוא מבבל, נמצא שמר עוקבן בר נחמיה דהוא נתן דצוציתא אכן למד בבבל, ולא קשיא ולא מידי.
♦
מעשי אבות סימן לבנים
והנה אין לנו עסק בנסתרות, אך יתכן מאוד שמר עוקבן בר נחמיה היה גלגול או ניצוץ של נתן דצוציתא הראשון (וגם היה מבני בניו, כמבואר בסע"ז הנ"ל), ולכן היה שמו כשמו, ולכן בא לו נסיון כעין מה שאירע לנתן דצוציתא הראשון (ועיין שער הגלגולים הקדמה ל"ח, דמבואר בדבריו שנתן דצוציתא ומר עוקבא היו מאותו שורש נשמה).ויש להוסיף עוד שיש כאן ענין נפלא מפלאות תמים דעים. שנתן דצוציתא הראשון והשני שניהם היו משושלת הראשי גלותא שהיו מבני בניו של יאשיהו המלך, שהוא מזרע דוד המלך ע"ה, ובכולם חזר אותו ענין של חטא ותשובה גמורה, מעשה אבות סימן לבנים.
וכן בכולם מצינו שנתפרסם ונודע לרבים שנתקבלה תשובתם במרום. על דוד המלך אמרו בשבת (ל.) "וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון". על יאשיה נאמר (מלכים ב' כג כה): "אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו". על נתן דצוציתא הראשון אמר ר' עקיבא שראה אור גדול על ראשו, ועל ידי זה נתפרסם לכולם שחזר בתשובה שלימה. ועל עוקבן בר נחמיה אמר רב יוסף "הוה יתיבנא בפירקא והוה קא מנמנם וחזאי בחילמא דקא פשט ידיה וקבליה" (שבת נו:).
♦ ♦ ♦