בעניין מדידת הטפח והאצבע מאמר תגובה הרב מירון יוחאי

✍️ הרב מירון יוחאי | 📰 גיליון עט [תמוז התשפ''ג]

הרב מירון יוחאי

בעניין מדידת הטפח והאצבע - מאמר תגובה

לכבוד הרב שלמה אזרחי שליט"א
נהנתי מבקיאותו הנפלאה במאמרו על מידת האצבע והטפח. במתינות ובשיטתיות איש לא נעדר.
גם אני עסקתי בנושא זה, וראיתי גם את המו"מ עם הרב עידוא אלבה, וראיתי לנכון להוסיף גישה אחרת למדידת האצבעות והטפחים.
♦
הרב אלבה מאריך להראות שמקום המדידה הוא בפרק של האגודל, וזה מקטין מעט את המידה לבערך 2.15 ס"מ לאגודל. הרב אזרחי לעומת זאת שולל מקום מסויים למדידה באגודל, וכותב "שכאשר אדם מודד בצורה טבעית (בלי לחפש מקומות מסויימים או לדחוק וכד') כל אדם משתמש באגודל בחלקים הרחבים שלו, ואין כל קושי בשימוש במקום זה" כמו"כ כתב "כאשר האדם הפשוט מודד חפץ בצורה טבעית ומניח עליו את האגודלים ברצף זה אחר זה, המקום הטבעי למדידה הוא המקום הרחב ששם נפגשים האגודלים זה בזה".
כמו"כ נחלקו הרבנים שליט"א במקום המדידה באצבעות היד האחרות, כדברי ר"פ 6 אצבעות זרת או 5 אצבעות. הרב אלבה כותב כי יש למדוד במקום הפרק העליון, בעוד לדעת הרב אזרחי יש למדוד במקום הקשר התחתון שהוא הניכר ביותר באצבע, והחלק שמתחתיו שהוא החלק הרחב ביותר באצבעות.
אולם לדעתי יש להציע דרך שלישית במקום המדידה, ולפי המדידות שערכתי עד כה, זה מתאים לשיטת הרמב"ם (המדוייק).
לענ"ד ברור שהמושכל ראשון בכל המדידות למינן, היא מדידה פרקטית ונוחה, וכעין מה שכותב הרב אזרחי במדידת האגודל. נעתיק את הדברים גם לאצבעות ונאמר שבצורה פרקטית, אין אפשרות ממשית ומעשית למדוד משהו ע"י אצבעות במקום הפרק התחתון או החלק הרחב שקרוב לשורשי האצבעות. במדידה פרקטית, עלינו להשתמש בחלק העליון של האצבעות, מעל מקום הקשר התחתון.
אולם בזה צדקו דבריו לענ"ד, שאין לנו לחפש מקום מסויים ומדוייק למדידה, המקשה על מדידה פרקטית. ודרך העולם כשמודדים באצבעות ואגודלים, למדוד ע"י כל החלק העליון של האצבעות, כמו גם כל החלק העליון של האגודלים.
וכשנבוא למדידה מסויימת, ניתקל בקושי מסויים, כיון שלרוב האנשים האגודל מתרחב באמצע החלק העליון ע"י עודפי שומן, בצורה שאיננה מאפשרת מדידה ברורה. כל מי שמנסה למדוד חפץ באגודלים, מיד רואה כמה דיוק צריך כדי להניח אגודל כנגד אגודל במקום הרחב דוקא, ואז להצמיד באופן שהם נוגעים אך לא ממעטים מרוחבם ע"י הצמדת יתר, בבחינת נגע ולא פגע.
גם במדידת האצבעות יש קושי בפרט זה של הנחת מקום מסויים כנגד מקום מסויים בנגיעה קלושה, שלא מרחיבה מחד ע"י לחץ השולחן ולא ממעטת מאידך מלחץ האצבע שלצידה.
לגבי הקושי שמציג הרב אזרחי במדידת חפץ באגודלים ע"י אדם אחד, אין הדבר מוכרח כלל וכלל, ואם עומדים לצד החפץ הדבר נעשה ללא שום קושי^[2]. הרבה פחות קושי מאשר לסנכרן שני אנשים שימדדו ע"י אגודליהם ויניחו את האגודלים בדיוק מופתי כדלעיל, שלא לשחוק ושלא להעציב את המידה.
כמו"כ הדבר ברור כפי שכתבו הרבנים שליט"א שבמדידה מעשית לוקחים בחשבון את רוחב שני האגודלים, ימין ושמאל, ולא אגודל שרירותי בפני עצמו.
הדרך הפרקטית ביותר למדוד היא אכן ע"י כל החלק העליון של האגודל, וכל החלק העליון של האצבעות, אך הנחה יציבה ובמדידה רציפה ע"י הצמדת האגודלים אחד לשני, לא בלחץ כמובן, אך בהחלט בנגיעה מייצבת. זה ברור שכאשר אדם ניגש לחייט למשל כדי שימדוד לו חתיכת בד באורך 10 אצבעות, לא נטל החייט את ידיו ומדד במתינות ועיכב את הלקוחות הבאים, אלא מדד בהנחה יציבה בצורה פרקטית, כפי המתואר בתמונות הבאות:
באופן זה עלתה לי המידה באופן מפליא כדברי הרמב"ם ממש^[3]:
1.98 ס"מ הגודל, והאצבע כ-1.59 ס"מ, והזרת כ-1.32 ס"מ, והרי לנו טפח של תורה 4 בגודל (7.92 ס"מ) 5 באצבע (7.95 ס"מ) ו-6 בקטינא (7.92 ס"מ). ובאמת זה מתאים כפתור ופרח עם מידות היד הטבעיות (אמתי 47/6=7.83 ס"מ).
ובאשר למדידת טפחים. אם נבחר למדוד את האגודל במקומו הרחב, הדרך היחידה ליישב את מידת הטפח היא ע"י הוספת האגודל לצידו. אולם בזה אני מסכים בהחלט עם הרב אלבה שלא יעלה כן על הדעת. גם הדיוקים הקלושים מדברי הרמב"ם לא יועילו במאומה להוציא מדבריו המפורשים, שטרח הרמב"ם ומדד בתכלית הדיוק לרביעית לפי חשבון הדרהמים עולה ל-8 ס"מ לטפח לכל היותר (הפרזתי על המידה, ונקטתי לפי הדירהם הטורקי הגדול)^[4].
אולם גם מדידתו של הרב אלבה תמוהה בעיני, שהרי הרמב"ם ביאר לנו היטב איך למדוד טפחים בריש פירושו לעירובין: "וענין מצומצם, שיהו אצבעות ידך דחוקות (בתרגום רוקח: סמוכות) זו לזו בעת שתשער ששת הטפחים ותלחצם כמה שתוכל. ושאינו מצומצם הוא הפך זה, והוא שתשאיר (רוקח: שתניחן) אצבעות ידך סמוכות זו לזו בלי לחץ אלא יכנס האור ביניהם".
ומקורו בר"ח שם: "טפחים עציבות, פי' האצבעות דחוקות זו עם זו. ושל כלאים האצבעות שוחקות, פי' מרווחות כדרך השוחק שפוסק שפתיו והעצב (וספקם) [מדביקן]" (אולי צ"ל סופקם).
ומילתא דמסתברא היא בלשון הרמב"ם גם בחיבורו, שאם המדד לשוחק או עצב זה בדחיקת הגודלים זל"ז או בהרווחתם^[5], אין ענין לנקוט למדוד את האמה בטפחים שוחקים, אלא או למדוד באגודלים שוחקים, או למדוד אמה שוחקת (בדיוק כמו שמודדים טפח שוחק). הלשון למדוד האמה ע"י ששה טפחים שוחקים, מורה שבמדידת טפח בפועל יש מדידה שוחקת ועציבה.
ובקרית אריאל כתב שההפרש הוא 1/10, ויותר נוטה ל-1/20^[6].
ועלו בידי 20 טפחים שוחקים לממוצע 158.83 ס"מ (מדדתי כמה פעמים), כלומר 7.94 ס"מ לטפח שוחק. ו-21 טפחים עצבים עלו בידי לממוצע זהה ממש של 158.83 ס"מ, כלומר טפח עצב כ-7.5635 ס"מ. וזה מתאים לטפחי ולאמתי בפועל^[7].
ובענין יחס זה של שוחק ועצב, המדידה שערכתי עולה הפלא ופלא עם דברי היעב"ץ בלחם שמים ריש עירובין^[8], ששלושה טפחים שוחקים שוים ל-π טפחים עצבים, כלומר היחס הוא 3 חלקי פאי, והוא תוספת של אצבע ושביעית לאמה, 21/20 (כלומר יחס אמה שוחקת לעציבה הוא 1.0472). וז"ל: "כל שיש בהיקפו ג' טפחים יש ברוחב טפח. אע"פ שלפי החשבון המצומצם יחסר האלכסון שליש שביעית כמ"ש התי"ט בשם הה"מ. י"ל בזה לפי ששיערו בטפחים שוחקים. והיא גופא חומרא. ואם החמירו במחיצות עצמן לא החמירו בקורה דרבנן. ואע"ג דלא פלוג בשיעורי המחיצין וחציצין שכולם שוחקות, מ"מ בקורה עגולה סגי בג"ט שוחקות, דהוי אלכסונן טפח עצב, דוק ותשכח. וכיון דהוי טפח כל דהו, סגי לה בהכי, משו"ה לא דקו בה לקולא", עכ"ל היעב"ץ.
ובהצטרף הנתונים במדידת האצבעות הנ"ל, הדברים מתאימים באופן מדוייק:
טפח שוחק: 7.94 ס"מ
טפח עצב: 7.5635 ס"מ
טפח באגודלים: 7.92 ס"מ
טפח באצבעות: 7.95 ס"מ
טפח בזרתות: 7.92 ס"מ
טפח ע"פ חילוק האמה ל-6: 7.83 ס"מ
במאמר ובדברי הרב אלבה הביאו שמדידה ע"פ רוחב האצבעות והזרתות מביאה לתוצאה של 8.5-9 ס"מ. אולם זה במדידה תיאורטית של רוחב אצבע כפול 5 או רוחב זרת כפול ^[9]6. במדידה מעשית כפי שביארתי לעיל, רוחב האצבעות מתמעט מעט, ומתאים אכן גם הוא לשיעור הרמב"ם.
♦

א. ב.

הרב אזרחי במאמרו הנפלא סקר שיטות רבות של אחרונים. וראיתי לנכון להוסיף כאן עוד שיטה שהובאה באחרונים, ובמבט ראשון היא מתאימה לשיעור גדול. אך לאחר העיון, אדרבה, היא מורה על שיעור קטן.
הסטייפלר בשיעורין של תורה סימן ה' אות ח' דן בשיעור קשר גודל, דאיתא בפרדס סימן ל"ז שנקב הציצית יהיה מלא קשר גודל, והיינו אורך האצבע מן הצפורן עד הפרק 'ושיעורו כשתי אצבעות'. וכן בש"ך יו"ד סימן מ"ו סקי"ג לענין חלחולת שניקבה כתב בשם ראב"ן שבבהמה דקה הוא כשיעור קישור החיצון של אצבע הגדולה 'דהיינו ב' אצבעות'. וכן מהשאילתות פ' בשלח סי' קכ"ז 'מלא קשר גודל כאצבעיים' (כך הוא גורס).
וכתב הסטייפלר שאם האגודל הוא 2.4 ס"מ, צריך הקשר גודל להיות 4.8 ס"מ - וזה אינו במציאות. משא"כ אם שיעור אצבע הוא 2 ס"מ, יש לפעמים שיהיה הקשר גודל כמו 4 ס"מ. זה תוכן דבריו.
והביא מהמבי"ט ומהרי"ט שדחו וכתבו שהמציאות מכחישה זה, שאין בקשר גודל רוחב שני גודלין אלא מעט יותר מאגודל וחצי (זו לשון המבי"ט, ומהרי"ט כתב אגודל וחצי). וכתב הסטייפלר "וכן הוא המציאות באמת שהאגודל הוא כמו 24 מ"מ מעלה מטה והקשר גודל הוא בכמו 36 מ"מ ולפעמים יותר קצת", עכ"ל. ויעויין שם עוד שהאריך בזה.
אך באמת לענ"ד ראיה לסתור היא, בדברי הפרדס והש"ך הכונה היא לאצבעות היד ולא לאגודל, וכפי שכתב בחכמת אדם (הביאו הסטייפלר שם באות י'), דיכול כל אחד למדוד פרק גודלו העליון וימצאהו כ-3.2 ס"מ,^[10] ממש כמידת שתי אצבעות בינוניות לשיעור הקטן (1.53 ס"מ).
כמו"כ יעויין בספר מידות ושיעורי תורה עמ' קלא שכתב בזה, והביא בהערה 95 ממור וקציעה ליעב"ץ שאורך האגודל הוא שיעור ג' אצבעות (אגודלים). ויכול כ"א למדוד (יניח ג' אצבעות ידו על אגודלו ויראה שמגיעות ד הקשר התחתון - חיבור האגודל לכף היד) ולראות שזה מתאים לשיעור הקטן.
כמו"כ החוות יאיר כתב "אגרוף עם זקיפת גודל הוא שני טפחים" (הביאו בקרית אריאל עמ' רמ"ב) שזה טפח מציאותי (כף ידו), עם האגודל עצמו שהוא באורך ג' אצבעות, ובתוספת ההפרש בין הקשר לכף היד ממש. והנה כל זה מתאים לשיעור הקטן דוקא^[11]^[12].
וגם דברי המבי"ט ראיה לסתור היא, אגודל וחצי לרב זצ"ל הוא 3.6 ס"מ, יותר מפרק הגודל. משא"כ לשיעור הקטן, שאגודל וחצי זה כ-3 ס"מ, וכדברי המבי"ט ממש – מעט פחות מקשר גודל. יש אנשים שהקשר קצר יותר, ואז נכונים דברי המהרי"ט שנתן שיעור יותר קבוע: גודל וחצי.
מסקנה דמילתא, שיעור האגודל כולו כתב היעב"ץ שהוא ג' גודלים, והחוות יאיר כתב ששיעור אגרוף עם אגודל זקוף הוא שני טפחים. זה מתאים לשיעור הקטן.
שיעור קשר גודל הוא 2 אצבעות היד כדברי הפרדס והש"ך מהראב"ן, והוא שיעור אגודל וחצי כדברי המבי"ט. וזה מתאים לשיעור הקטן.
♦
אוסיף עוד נידון מעניין, שאין בו כדי ראיה, אך עכ"פ ביאור מעניין לסוגיה תמוהה.
ידועה הסוגיא בסוכה ל"ב, לגבי טפחי הדס וערבה, שלרבנן נמדדים בשלושה טפחים 'רגילים', ולר"ט שתי לישנות בגמ': לחד לישנא נמדד שטפחים גדולים (אמה בת 6 טפחים שמחולקת כעת ל-5 טפחים בלבד), או לכפי שמסר רבין טפחים קטנים יותר (אמה בת 5 שמתחלקת ל-6 טפחים).
וזה מוזר וזועק עד לשמים, מה אלו הטפחים המוזרים האלו? אין צורך להאריך ולבאר את המוזרות שבדבר, כי כל צורב צעיר תמיה על ענין זה שלא מצאנו לא חבר במקום אחר (ככל הידוע לי).
וראיתי בספר מדות ושעורי תורה שציין לירושלמי במקום, שם ביאור דברי ר"ט הוא כהלישנא קמא בגמרא דילן, ושם הלשון בו הגמרא נוקטת היא שלר"ט בעינן טפחים גדולים, ולרבנן טפחים קטנים (הכונה לטפחים רגילים, רק ביחס לר"ט אלו טפחים קטנים). ודייק שם שמשמע שהיו אלו טפחים מקובלים וידועים, כפי שהיו כמה אמות - היו כמה טפחים. ובאמת שנראים הדברים מאוד, ואמרתי אל ליבי לעיין בדבר אולי נמצא פה משהו.
וזה עלה בידי: יש 3 דרכים למדוד את טפח האדם. יש את הדרך הרגילה, והיא מדידת הטפח תחת שורשי האצבעות, כנגד ארבעת האצבעות (ומשם כלפי מטה הרוחב אחיד)^[13]. יש לאופן בו מציע הרב אזרחי, והוא מדידת הטפח עם הצמדת האגודל אליו. ויש עוד דרך פרקטית ומעשית - מדידת ארבעת האצבעות בראשן (לא ממש בראשן, רק כנגד כל הארבעה במקום בו הזרת עדיין נמצאת).
זה ברור שאף אחת מהלישנות בגמ' לא חידשה המצאה מוזרה וחדשה של טפחים לא שערום אבותיהם. ולכן יש לצאת מנקודת הנחה שגם אם ר"ט מדבר על טפחים גדולים, זה היה דבר מעשי, וגם אם דיבר על טפחים קטנים - היו כאלה. אם היו רק טפחים גדולים, אז המחלוקת היתה מוכרעת, וכן להיפך.
וא"כ יש לבאר כך:
אמה בת 6 נמדדת בטפחים רגילים תחת שורשי האצבעות. לצורך הענין ע"פ מידתי: 7.94 ס"מ. הטפח בתוספת אגודל, כפי שמדדתי, עלה לי לערך 10 ס"מ. לעומת זאת, טפח קטן, שהוא מידת האצבעות בערך כנגד הקשר התחתון של האצבע, עלה לי לפי מדידתי לכ-6.6 ס"מ.
ומכאן נבוא הלאה: מידת האמה הרגילה, בת 6 טפחים רגילים הינה 47.64 ס"מ. לעומת אמה המורכבת מ-5 טפחים כאלו, שעומדת על 39.7 ס"מ (עד קשרי שורשי האצבעות, אמה גדומה). אמה זו ניתן למדוד לא רק ב-5 טפחים גדולים, אלא גם ב-6 טפחים קטנים, 6.6*6=39.6^[14].
מאידך, את האמה הרגילה של 6 טפחים רגילים, שכאמור עומדת על 47.64 ס"מ, ניתן למדוד בכ-5 טפחים גדולים, שמידת כל טפח היא כ-10 ס"מ (ופה יש סטייה של 2.4 ס"מ, כ-0.47 ס"מ לטפח) ^[15].
וא"כ יש בידינו פתרון לתעלומה של 3 סוגי טפחים: טפח קטן כמידת האצבעות, טפח רגיל כמידת כף היד, וטפח גדול כמידת כף היד עם האגודל^[16].^[17]
♦

ג. תגובת הרב אזרחי

לכבוד הרב מירון יוחאי שליט"א
ראיתי את דבריו הברורים והבהירים, והנני לצרף הערות קצרות.
א. בספר קרית אריאל פרק ט' מחדש את הדברים שאמרת, למדוד ב' אגודלים כשאחד הפוך מהשני באופן שזה משלים את זה, ולצרף לזה דחיקת אגודלים, ואז עולה הטפח 7.5 ס"מ בקירוב.
אבל בלי למדוד באגודלים הפוכים, נראה שאין מציאות להגיע למידה זו, ומדדתי באנשים בינונים [בלי להפוך אגודלים] בדחיקה ממש ובקושי רב מצאתי טפח של 8 ס"מ.
מאחר שכך, יוצא שההוראה למדוד אגודלים תלויה בכך שהמשתמש יבין ברוחב דעתו שהכוונה לאגודל מול אגודל באופן שהם משלימים זה את זה, כי אם הוא יסטה מהמדידה המדויקת הזו יגדל שיעור הטפח. וזה בפירוש מנוגד לדברי מהר"ם שחכמים לא היו צריכים לפרש מאומה באופן המדידה. וכשמדדתי באגודלים רצופים זה אחר זה במהירות, בלי להיצמד למקום מסוים או לשיטת מדידה כלשהי, הטפח יצא גדול וקרוב למדידת רוב האחרונים.
ב. כבר כתבתי בהערה להרב אלבה, שרוב הפוסקים מדדו אגודל בודד והכפילו את מידתו, ולא מדדו מדידה רציפה באגודלים. ובאמת יש כאן ב' צדדים, ההיגיון הבריא הוא למדוד מדידה רציפה, ומאידך הלא בכל עיר ובכל מחוז היו משתמשים באמת המדינה, וגם בבית המקדש היו שתי אמות בשער שושן ובהם מדדו, ולא הביאו כל פעם אדם בינוני ומדדו את אגודליו.
זו הסיבה שבספר מדות ושעורי תורה הסתפק אם משתמשים באגודל שמאל, וגם אני דן לפי צורת מדידה פרקטית, אבל איני יודע האם אכן בדרך זו יצרו חכמי ישראל את אמת המידה העירונית. דבר אחד ודאי ברור, שבאירופה בזמן האחרונים יצרו את אמות המידה העירוניות והארציות על פי מדידת אגודל בודד והכפלתו ב-24, ולא השתמשו בצורת המדידה הרציפה.
אי"ה ובלי נדר, בירחון הבא אפרסם השלמה לדברים, במאמר שבו יבוארו האפשרויות השונות שהועלו בנוגע לאופן מדידת האגודל.
♦

תמונות מצורפות

זרת בהגבהה
סיט בהגבהה
זרת בהנחה
סיט בהנחה
♦ ♦ ♦

הערות שוליים

↑ הרב אלבה: באופן של אגודל כנגד אגודל ההתלבשות שלהם זה בזה לא מצריכה עיון ודקדוק כדי ליצור קו ישר במקום הקשר, ולכן נראה שזו דרך המדידה הנכונה.
↑ הרב אלבה: רואים בתמונות שהקו של האצבעות מימין ומשמאל מתעגל ולכן לא ברור היכן היא המידה. על כן נראה שכמו באגודלים כך באצבעות מציבים יד ימין כנגד יד שמאל, ומסתכלים על מקום הפרק העליון. גם באצבעות, האצבע והזרת של ימין ושמאל באצבעות מנוגדות מתלבשים יפה זו כנגד זו, ורואים מקום מדויק למדידה במקום הפרק.הרב יוחאי: המידה היא בהנחת חצי האגודל העליון של ימין כנגד חצי האגודל העליון של שמאל. מה שמתקבל זה בעצם מידת האגודל ממש מתחת לבליטת הפרק, שהוא המקום שבו עודפי השומן מרחיבים את האגודל למידתו המירבית (שם מדד הצל"ח וההולכים בדרכו) –אלא שעודפי השומן משתנים בין אדם לאדם, אך נדחקים בקלות ללא לחץ מובהק ע"י המדידה הרציפה בהצמדת אגודלים. חלק זה הוא הנמדד במדידה שבה אני מציע, ואין כמובן חשיבות לחלק העליון שמתעגל ומתקצר.
↑ הרב אלבה: לדעתי אין התאמה בין המידות של ביצה בינונית למידות האצבעות של הרמב"ם לפי 7 שעורים בדוחק ושני שעורים ברווח, ולפי סיט. נראה לי שהרמב"ם לא הגיע לשיעוריו לרביעית במדידת אצבעות, כי קשה מאוד למדוד כלי באצבעות, אלא הוא אמר את שיעוריו לפי מדידת ביצים.הרב יוחאי: לגבי שיעור השעורים, לענ"ד הביאור פשוט כפי שהביא הרב מרגולין שהרמב"ם שיער בשעורה שש טורית, בה רוחב 7 שעורים הוא כ-2 ס"מ, ממש כמו אורך שתי שעורים.לגבי מידת הסיט. כיון שעלה הנידון, אבאר בזה ביאור נכון לענ"ד.מבאר הרמב"ם בהלכות שבת פ"ט ה"ז ששיעור הסיט הוא כשני שליש זרת. ובמציאות זה אינו, דמידת הזרת היא בד"כ 21-23 ס"מ, בעוד מידת הסיט היא כ6-18 ס"מ. וכתב המ"מ: "והזרת הוא ג' טפחים לפי שהאמה היא בת ו' טפחים ויש בה שתי זרתות במדת הזרת האמור בכתוב ולא המשוער ביד. שהמשוער ביד מלא הסיט יותר הוא משני שלישים במורגש ונמצא שרוחב הסיט כפול הוא ד' טפחים זה דעת רבינו". והמושכל ראשון הוא להגדיל את מידת האמה, באופן שהסיט יהיה שליש אמה, כלומר כ54 ס"מ. וכפי שכתב הרשב"א בתשובה בחלק ב' סימן רל"ג.אך באמת לענ"ד אין כך פני הדברים, שמשמעות לשון הרשב"א שם מורה בעליל שהוא אינו משנה את מידת האמה של השואל. רק השואל כותב שהזרת חצי אמה היא, והרשב"א מעמיד אותו על טעותו שהזרת אינה גדולה כפי שאתה מציג, אלא היא חצי אמה בת 5 טפחים. לא האמה גדולה, אלא הזרת קטנה יותר. הא כיצד?ניתן למדוד זרת וסיט בשתי דרכים. בפתיחה מירבית כשהיד באויר, או בפתיחה מירבית כשהיד מונחת ע"ג משטח. כשהיד מונחת ע"ג משטח זוית הפתיחה מוגבלת ל-90 מעלות וחופש התנועה קטן, וממילא הפתיחה קטנה יותר. במידות גופי עלה כך [ראה תמונות של זרת וסיט בשני האופנים בסוף המאמר]:זרת בפתיחה מקסימלית לא ע"ג השולחן: 23 ס"מ.זרת בפתיחה מקסימלית ע"ג שלחן: 21 ס"מ.סיט בפתיחה מקסימלית לא ע"ג שולחן: 20 ס"מ.סיט בפתיחה מקסימלית ע"ג שולחן: 16 ס"מ.לפי זה יש ליישב את דברי המ"מ והרשב"א בפשיטות. המ"מ מדד ע"ג שולחן, ולצורך הענין ע"פ מידותי ביחס לאמתי, מדד זרת 21 ס"מ, בעוד חצי אמה זה 23.5 ס"מ. לעומת זאת, הוא מדד סיט 16 ס"מ, לעומת שני שליש זרת שהם 14.3 ס"מ. ביחס לאמה האמיתית דוקא הסיט מתאים יותר, כי אם סיט הוא 2 טפחים, הטפח הוא 8 ס"מ, והאמה 48, כמעט מדוייק.לכן כונת המ"מ היא שאין להשוות את הסיט המציאותי לזרת המציאותית, כי הזרת המציאותית לא משקפת באמת את מה שהיא מגדירה: חצי אמה. רק הכוונה היא לזרת של תורה, שהיא חצי אמה, ושני שליש ממנה הם 15.6, וזה שכתב הרמב"ם שהוא קרוב למידת הסיט האמיתי: 16.כמו"כ מבוארת עפי"ז כונת הרשב"א, שבעוד השואל מדד זרת לא ע"ג שולחן וכתב שהיא חצי אמה בת 6, השיבו הרשב"א שהזרת קטנה יותר, מכיון שהוא מדד ע"ג שולחן ומידתה 21 ס"מ.המודדים שכתבו שמידת הזרת היא חצי אמה בת שש ממש, מדדו את הזרת כפי שעשו כל הת"ח שמדדו כיום - בפתיחה מירבית מעל השולחן ולא על גביו, אז מידתה היא כחצי אמה בת 6. הרב אלבה: לגבי השעורים הרמב"ם כותב שני אורכי שעורה ברווח. לכן מסתבר שזה יותר מ2 ס"מ, ויותר נראה בערך 2.1 ס"מ. לגבי הזרת והאמה, אין בגמרא ובראשונים השוואה כלשהיא לאמת היד או לזרת של אדם בינוני. אמה היא ששה טפחים בינונים, וזרת היא שלשה טפחים בינונים, וכן יש אמה וזרת לפי חמשה טפחים בינונים לאמה. כך משמע גם ברשב"א.
↑ הרב אלבה: לדעתי מלשון הרמב"ם "בעת שתשער את ששת הטפחים" משמע שלא מדובר על דחיקת האגודלים זה לזה אלא בדחיקת הטפחים זה לזה. לפי הפירוש של הרב יוחאי, היה צ"ל בעת שתשער טפח. מהצמדת הטפחים ניכר מהי מידת שחק ועצב גם של טפח אחד, כי כאשר משאירים את הרווח הנוצר בצורה טבעית בין האצבעות ניכר היכן הטפח השוחק נמדד, והוא מסיום העצם של הזרת לבליטת העצם של האצבע, ובין שתי הידים יש רווח טבעי בצורה האות V. הרב יוחאי: כנראה דברי לא הובנו. אני בא לשלול מדידה שוחקת של טפח ע"י אגודלים, ופשוט שכונת הרמב"ם למדידה ע"י כף היד, לענ"ד תחת שורשי האצבעות (ששם הוא מעט מתרווח או מתכווץ, בהתאם להיצמדות האצבעות).
↑ הרב אלבה: אפשר להגיד כך או כך, יותר מזה או פחות מזה. אין מידה ברורה, כי אין כאן רווח טבעי, ובגלל זה לא נראה לי שעל הרווח הזה מדברים ר"ח והרמב"ם.
↑ הרב אלבה: אין צורך לחפש התאמה למידת האמה בפועל, כי חז"ל לא אמרו שמידת האמה מקבילה לאמה של אדם בינוני. אם הטפחים נמדדים לפי הקו שבקצה האצבעות ולא במקום העצמות הנחת יד ליד צריכה להיות רק ביד פתוחה, ולא כפי שמשמע מרש"י שהטפח הוא כאגרוף. גם קשה להצמיד באופו זה טפח אחד לשני וליצור קו ישר. לכן לא נראה לי שזו דרך המדידה.
↑ הרב אלבה: היעב"ץ מגיע לשיעוריו מתוך הסבר שאינו פשט הדברים. פשט הדברים הוא שחז"ל קבעו לשער פי שלוש כשמחשבים עיגול, למרות שידוע שיעור זה אינו עגול מדויק.
↑ הרב אלבה: לא מדובר על טפח תיאורטי. הראיתי במאמר בתמונות שזו המדידה של טפח מעצם לעצם, והיא תואמת לחישוב ממידת האצבעות.
↑ הרב אלבה: כמובן שזה דבר משתנה. אצלי זה 3.5 ס"מ. ויכול להתאים לשתי אצבעות לפי שיטתי.
↑ וע"פ המהלך המוצע במאמר יש לבאר ענין תמוה שמצאנו בדברי היעב"ץ בסידורו (כסא השן, הנהגת הסעודה, סימן ב' בהלכות הכוס), ז"ל: "הכלי צריך שיחזיק רביעית הלוג, ושיערוהו חז"ל באצבעים על אצבעים על רום אצבעים וחצי וחומש אצבע כל אצבע בגודל (וצ"ל שהיו גודליהם יותר גדולים משלנו, כי עין בעין נראה שאינו מגיע אפי' לשיעור כביצה, (וע"ל)", עכ"ל. וכ"כ בחוות יאיר דף פ"ח ע"ג.בפלטין בית אל-עמודי שמים, בתי כהונה, בית ה' - עזרת ישראל, פרשת הקטורת, כתב היעב"ץ: "מנה. הוא מאה דינרין, והדינר משקל דרהם וחצי, והדרהם משקל ס"ד שעורות בינוניות. ודרהם הוא רביע לויט". ולפי"ז הרביעית לחשבון 27 דרהם הם 6.75 לוט, והביצה 4.5 לוט. אם כונתו ללוט קולוניא שמשקלו היה 14.575 גרם, הרי שנפח הביצה לחשבון זה הוא כ-65 סמ"ק.אם אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים ומחצה וחומש אצבע, למידת אצבעותיהם, לא מגיעים לנפח של 65 סמ"ק, זה מביא לאצבע ברוחב של כ-1.8 ס"מ. והוא תימה לומר שהיתה אצבעם כה קטנה. ויש לבאר זאת ע"פ מה שכתב בספר מידות ושיעורי תורה עמ' צב בהערה *82, שבשנות 1900 למנין אוה"ע היה גובה היהודים הממוצע בפולין 1.6 מטר, והראה גם שבערוך השלחן כתב שגובה אדם ממוצע ברוסיה (גם גוים) בזמנו הוא 1.6 מטר. ובאמת כבר כתב תלמיד הנודב"י בתשובה מאהבה ח"ג סוף דף סח: "ולענ"ד מ"ו הגאון נ"ע חשב לפי אגודל שלו והוא הי' כפול משל אדם בינוני כנודע לכל מי שהי' זוכה להכירו ובאגודלו הי' ראוי לחשוב שיעור כתם וכדברים אלה אמרתי למ"ו והי' מנענע בראשו ושחק וכו'". הא למדת שאדם נורמלי בזמנינו, שאגודלו כ-2.3 ס"מ במקום הרחב, היה ארוך בדורו בדור הנודב"י בהרבה מהרגיל (ואיני בא לומר דטעה הנודב"י באומדן דעתו ח"ו, די"ל דשיער בבינוני כפי דעתו בבריאות ולא שפוף תחת עול שעבוד מלכויות, דגם התשובה מאהבה לאו קטיל קני באגמא ח"ו. וכ"כ גם בקרית אריאל עמ' רלד. והביא גם מספר ערך מילין שגובה איש 1.6 ואשה 1.5 מטר).ולפי המהלך שאני מציג במאמר הענין מתיישב, שבמדידה רציפה, אגודל של אדם בגובה 165 ס"מ, בצורה פרופורציונלית (וכן מדדתי בפועל באנשים נמוכים) הוא ברוחב של מעט פחות מ-1.8 ס"מ (בפני עצמו האגודל רחב יותר כמובן, רק בצורת המדידה כנ"ל, שנדחק מעט ע"י המדידה, מגיע לרוחב זה).
↑ הרב אלבה: אך אלו שיעורים שחידשו אחרונים.
↑ הרב אלבה: לא הבנתי דבריו, ודאי שמשם ולמטה יש הרחבה בכף היד. לדעתי אכן מודדים טפח תחת מקום זה והוא 8.6 ס"מ.
↑ הרב אלבה: הרעיון יפה מאוד. לשיטתי אמה של חמישה טפחים בינונים היא 43.1, וניתן למדוד אותה בששה טפחים קטנים של 7.18. זו מידת טפח כשמודדים בקו ישר במקום הפרק התחתון של האצבעות כשהיד קמוצה. מדידה באצבעות למעלה לא כ"כ סביר שתקרא מידה של טפח.
↑ הרב אלבה: לשיטתי אמה היא 51.7 וניתן למדוד אותה בששה טפחים בינונים של 8.6 ס"מ או בחמשה טפחים גדולים של 10.2 ס"מ, שזו המידה כשמודדים עם העודף של העור המתקפל בכף היד. ואין כל סטיה.
↑ הרב אלבה: לשיטתי הדבר מובן טפי. ראשית משום שהדברים יוצאים מדויקים, ושנית גם נבין למה אמרו כאן מידה שונה מהרגיל. הלולב נאחז ביד מקופלת, שיוצרת שתי אפשרויות למדוד לפי הכפלת מידה היד האוחזת. הוא צמוד לתחתית היד האוחזת, שרוחבה הוא הטפח הגדול כ10.2 ס"מ, והצד שכנגדו הוא במקום הפרק התחתון של האצבעות, והכפלתו בשלוש מביאה לג' טפחים קטנים.
↑ הרב עידוא אלבה - לסיכום תגובתי בהערות:א. לענ"ד קשה לומר שהמדידה היא בכל האצבעות למעלה, כיון שהן מתעגלות ועדיין לא ברור היכן. מידה במקום הקשר של האגודל נוחה ופשוטה יותר. ואכן כך אומרים הר"ץ שהובא במרדכי, ומהר"ם.ב. מסתבר שמידת שוחק ועצב לפי הרמב"ם היא מידה של רווח טבעי ניכר, כפי שאני מציע, ולא שיעור של מה שאדם יפסק כפי רצונו, שכן השיעור צריך להיות ניכר.ג. ההצעה שמידת שתי אצבעות לאורך קשר גודל היא באצבעות רגילות מתאימה גם לשיטתי.אכן מסתבר שטפח גדול וטפח קטן האמורים בגמרא בסוכה הן מידות של טפחים הניכרים במציאות, כמו הטפח הבינוני. לשיטתי הדבר מובן היטב, שטפח גדול וטפח קטן ניכרים ביד כשאדם אוחז את הלולב, לכן דוקא בענין לולב מצינו את השיעורים האלו.