בני ברק
מנהג הספרדים במידות האורך - הערה
בענין מאמרו של הרב אזרחי, בענין השיעורים, יש להעיר, כי הדבר ברור ומוסכם כי שיעור האגודל הבינוני כיום (של אנשים ולא של נשים, וביד ימין), הינו יותר מ-2 ס"מ, ואין חידוש גדול בכל האריכות של הרב הכותב. כל הנידון להקטין את שיעורו הוא כידוע מפני אי התאמתו למידת הביצים או אולי גם למידות האמה הזרת והטפח הטבעיים, וכפי שהאריכו בכך כל ספרי זמנינו, ולכן כל כמה שלא נעשה נסיון ליישב את כלל הסתירות ביישוב המתקבל על הדעת, אין חידוש גדול במיחזור חלק מהטענות.אמנם נקודה אחת חשובה שהעיר בה הכותב היא נכונה וראוי ליתן עליה את הדעת, שכמו אצל האשכנזים גם אצל הספרדים, בניגוד לשיעורי הנפח בהם נהגו לשער ב'שיעור הקטן' וכפי הביצים המצויים, בשיעור האורך המנהג היותר רווח היה לשער כפי ה'שיעור הגדול' או קרוב לו, וכפי שנותנים שיעורי האגודל המצויים. וזאת על אף שלכאורה הדברים סותרים. ונפק"מ בכל זה, שלמרות שרבים וטובים מחזיקים בשיעורי הנפח במנהג הידוע והברור מימות הגאונים ז"ל עד ימינו ב'שיעור הקטן', ואף בנוגע לקולא בדאורייתא כגון לענין כזית מצה לשיטות שהוא חצי ביצה או לענין שיעור אתרוג ביו"ט ראשון, מ"מ בשיעורי האורך שאין מנהג ברור בזה, או אולי אף ישנו מנהג ברור להיפך, לכאורה אין מן הראוי להקל במקום שהקטנת השיעור נוגעת לקולא, ועכ"פ בנוגע לדאורייתא, כגון שיעור סוכה. וכבר קדם בהערה זו הגאון בעל קהילות יעקב בראש ספרו שיעורין של תורה.
וראה גם בשו"ת אור לציון ח"ג (עמ' לח), שאף שבני ספרד נהגו בשיעורי הנפח כהרמב"ם, מ"מ את שיעורי האורך שיערו בשיעור הגדול, "וכן ראינו הרבה חכמי ספרד שהחמירו לענין ארבעת המינים להחשיב את הטפח בכעשרה ס"מ ולא בשמונה ס"מ כפי שיוצא משיעור הרמב"ם", והוא כאמור. ואמנם בשו"ת אור לציון שם כתב שהטעם בכך הוא שהחמירו בנוגע לדאורייתא, ולהלן (עמ' מ) כתב שנוהגים להחמיר אף כאשר חל יו"ט ראשון בשבת, שאינו נוגע אלא לדרבנן, וכתב ליישב משום שמצויים הדסים ובקל אפשר להחמיר, ולפי דבריו עולה שגם לענין שיעור רביעית יש להחמיר כשאפשר בקל, והרי אין המנהג כן. וע"כ כנ"ל שהחמירו רק בשיעורי אורך ולא בשיעורי נפח, ולא חששו לסתירה.
אמנם לשלימות בירור הענין חשוב לציין, כי מנגד היו מקומות בין הספרדים שגם שיעורי האורך המקובלים היו כפי ה'שיעור הקטן', וכפי שגם העלתה מדידת האגודלים של חכמי איזמיר כידוע מפתח הדביר. דהנה בבית דוד (שאלוניקי ת"ק, סו"ס קל) כתב, "כבר מקובל בידינו שארבע אמות הנזכרים בגמרא הם ג' אינדיזיש שלנו". ושיעור האינדיזי הביא בספר קרית אריאל (פ"ט הערה עה ועז), וכן במכתב הגרד"צ הילמן (קובץ באו"י סט עמ' קח) בשם הריי"ג וייס, שהוא 62.6 – 63.5 ס"מ, ולפי"ז עולה שיעור האגודל כ-2 ס"מ. כמו"כ ביד אהרן אלפאנדארי (או"ח מהדו"ב, איזמיר תקנ"א, סי' שצז בהגה"ט סק"א), ובספר שמן המשחה (קושטנדינה ת"ר, דף ח סוע"ב), הביאו דברי הבית דוד בפשיטות ללא חולק. וכן פסק גם בחסד לאלפים (שאלוניקי תר"א, סי' שצז אות ה), "וכל ארבע אמות הם שלש אמות שלנו", ע"ש עוד. וכן כתב בספר לחם שלמה (שאלוניקי תקנ"ה, דף קיג ע"ב), "שיעור הד' אמות כתב הטור בסי' קנ"ד סל"ה וכל אמות שבתלמוד הוא ששה טפחים... והם שלש אמות מהאמות הנקראות בלע"ז אינדיזיש שעולים הג' אמות הנזכרים כ"ד גודלים, וכן הוא המנהג". וכן בספר ויקרא יהושע (שאלוניקי תרמ"ב, סי' ו), "וא"כ נמצא דבעינן ארבע ועשרים גדולים לשיעור אמה בת ששה טפחים ואין צריך ביאור עוד על זה, ולהבין הדבר עוד להביאו באמת החייטים שלנו יש לפרש, דמעשים בכל יום דהוי על פי הפוסקים לענין דיני חזקה והרחקה, דארבע אמות סתם הוי שלש אמות החייטים הנקראים אינדיזי'ס בלע"ז, דכך שיערו הפוסקים דארבע אמות של התלמוד הוי שלש אמות אינדיזי'ס של חייטים שלנו", וציין שם להרב לחם שלמה הנ"ל. וכן בספר פתח הדביר (איזמיר תרל"ג, ח"ד בהשמטות לסי' קן) הביא דברי הלחם שלמה הללו בפשיטות.
בברכה
יוסף חיים שהרבני
בני ברק
♦
תגובת הרב אזרחי
א. בתוך עמי אנכי יושבת, ורואה אנכי כי רוב מוחלט של האנשים אשר לא עסקו בענייני מידות ומדידות, סוברים לפי תומם שהמידה שנקט בה הגר"ח נאה שהאגודל הוא 2 ס"מ, נמדדה על פי הוראת הפוסקים למדוד את האגודל במקום הרחב, וכך היה המנהג ברוב המוחלט של תפוצות ישראל, ולא חששו כלל לאגודל של 2.2 או של 2.4, מפני שאיננו אגודל בינוני. ורק הצל"ח והחת"ס הם שחידשו מידה גדולה ומופרזת לאגודל, וחידוש זה יצר להם סתירה בין האגודלים לביצים, והוכרחו להוסיף חידוש על חידוש שהביצים היו גדולות בזמן חכמי התלמוד, ורק עתה התקטנו. וכן נוקט הגר"י מרגולין שליט"א (הידורי המידות פרק נה), וגם הגר"א בוקוולד (קרית אריאל פרק ט הערה נ) מעלה אפשרות שמידת אגודל בינוני לא היתה 2.4, אלא קרוב ל-2 ס"מ בקירוב.לאחר שנוספה לזה טענתו של הגר"י זליכה שסתם אגודל ספרדי הוא 2 ס"מ, גזרו אומר כל חכמי לבב שאגודל של 2 ס"מ הוא האמיתי והתפוס בידינו מיום מתן תורה, ואגודל של 2.4 התחדש רק בזמן הצל"ח וחביריו, על ידי מיעוטא דמיעוטא באחרונים שהשתבשה להם מסורת המדידה מרוב הגלויות והצרות.
ב. בכדי לברר מה היה המנהג, וכיצד היה מקובל למדוד, ערכתי מאמר בו יבורר שבכל המדינות ובכל המחוזות היתה המידה המקובלת 2.3 או 2.4 ס"מ, ולא הצל"ח הוא שחידש, אלא הגר"ח נאה הוא שחידש מנהג שלא נשמע כמותו ברוב תפוצות ישראל, לנהוג שיעור אגודל לקולא של 2 ס"מ.
בענין זו אין אתה משיג עלי ועל דברי, וגם אתה מסכים שזו היתה המידה הפשוטה והמקובלת. ולרוב פשיטותו בעיניך דומה עליך שדברים הללו הם בבחינת משנה שאינה צריכה, ואיכפל תנא לאשמועינן מילתא דפשיטא. אבל לדעתי יש בידיעות הללו חידוש מפליג אצל כל אותם המון ישראל אשר קוראים והולכים לתומם על פי דברי הגר"ח נאה והגר"י מרגולין, וידיעה זו היא לגביהם בבחינת אומר לך על שמאל שהיא ימין ועל ימין שהיא שמאל, על מותר אסור ועל אסור מותר. ועל כן באתי לברר ולהביא מקורות חדשים גם ישנים, ולבסס את העובדה הידועה לכל מודד ובודק, שאגודל בינוני איננו 2 ס"מ.
ג. עדיין נצבת לנגדנו הקושיא העצומה, הלא מידת הביצים אינה משתווה למידת האגודלים, ועל כן היה ראוי ונכון להעיר על דברי רבותינו ולנטות ממדידתם ולהתאמץ בכל דרך אפשרית להקטין את מידת האגודל. אולם מה אעשה כי ראיתי דברי מקטיני האגודל והנם מועטים במניינם, ונער יספרם, ולעומתם עומדים עשרות ואפילו מאות מחכמי ישראל ששמעו את קושיית הצל"ח והחת"ס ואת מסקנותיהם, ולא מלאם לבם לשנות את מידת האגודל.
חידושו של הצל"ח להכפיל את הביצים, לא התקבל על כולם, ואדרבה ברוב הקהילות לא התפשטה הוראתו, ורבים מגדולי ישראל הורו והנהיגו שאין חיוב להחמיר כדעת הצל"ח, וחלקם הקילו בזה בשופי ולכתחילה, אבל בכל הנוגע לשיעורי אורך ההוראה נותרה כמקודם שהשיעור הברור והעיקרי הוא אגודל רחב של 2.3 או יותר. למעשה, כמעט כל האחרונים שידעו ושמעו על קושייתו של הצל"ח העדיפו לחיות בסתירה, ובלבד שלא לשבש את המסורת של מדידת אגודלים גדולים. נמצא אם כן שרוב עצום של גדולי וחכמי ישראל הכריעו שהטענה כי נפח הביצים אינה מהווה סיבה לשינוי המסורת של מדידת האמה והאגודל.
ד. הגר"ח נאה מחדש בטובו שמידת האגודל יכולה להתברר על פי הוכחות חיצוניות, כגון מדידת הזרועות שהן אמה בת ששה טפחים, וכן ממידת הזרת שהיא ג' טפחים. ועל פי הוכחות הללו הן וכיוצא בהן, שפט הגאון מהר"ח נאה שיש לנטות ממידת האגודל של רוב האחרונים, ואין לחוש לדבריהם אפילו לחומרא בדאורייתא, שהרי יש בידו הוכחות שאין עליהן תשובה מהגמרא ומהראשונים, להקטין את שיעור האגודל.
הבאים אחריו לא השיגו על הוכחותיו, אלא תקנו ודייקו את מידתו, ובעוד האמה לדעת הגר"ח 48 והזרת 24 באו הם והעמידו את האמה על 46 ואת הזרת על 23. אבל לא שתו לבם כי דברי הגר"ח בענין זה צריכים לימוד רב, ואם לדין יש תשובה, ובסוגיא בדוכתה יש דרכים אחרות להבין את הדברים באופן שלא יסתור את מידת רבותינו. ואני בדברי לא הגעתי לעסוק בענין זה מפני שקים ליה בדרבה מיניה שהייתי נצרך להוציא את הטעות שהשתרשה בשוגג כביכול המנהג הפשוט והברור שאגודל הוא 2 ס"מ ואין בלתו. ואי"ה ובלי נדר אשנה פרק זה בעתו ובזמנו.
על כל פנים, הדבר ברור שמידת הזרועות והזרתות וכו' וכו', היו ידועות גם למגדילי השיעורים. הסוגיות המדברות על זרועות וזרתות נמצאות בתלמוד בבלי, ולא באיזה מדרש נעלם ונסתר, ולו רצו חכמי ישראל להקטין את מידת האגודל והאמה היו בידיהם את כל הכלים להוכיח זאת מתוך התלמוד עצמו. ומאחר שהם לא עשו כך, גם לאחר שקושיית הביצים טפחה על פניהם, יש הסתברות גבוהה שהיו להם הוכחות תלמודיות שאי אפשר בשום אופן להקטין את האגודל ממידתו.
ה. כך גם לגבי ההוכחה הניצחת מדברי הרמב"ם, שגם היא צריכה לימוד ופלפול רב. ולבד מזאת הלא מצאנו לכמה וכמה מגדולי האחרונים [בדורות שקדמו להגר"ח נאה], ששיעורי הרמב"ם ומידת האגודל לפי חשבונו היו גלויים לפניהם, ואעפ"כ כשהיה נוגע לענין דינא לא התחשבו בדבריו והגדילו את מידת הרביעית.
לדוגמא אפשר למנות את: הגידולי טהרה (סימן א), ספר דבר נאה (דף ד), בית שאול (דף מז), המשנת חסידים בקונטרס מקוה טהרה (פרק ב), שו"ת צמח צדק (יו"ד סימן רכג), הגה"ק מקאמרנא בספר פני זקן (חלה פרק א משנה ד), אפריון שלמה בקונטרס שיעורין דאורייתא (סעיף כ, ובהוספות שבסוף הקונטרס), ובספר דרישת הזאב (או"ח סימן קנח), שכל אלו עמדו על שיעוריו הקטנים של הרמב"ם שנבעו ממדידת אגודלים קטנים, ואעפ"כ לא קם אפילו אחד מהם לעשות מעשה כדברי הרמב"ם למדוד את האגודל כפי המידה העולה מן הרמב"ם.
גם במדינת הונגריה התפרסמו דברי מהר"ם אש (שו"ת אמרי אש סימן לג) שעמד על החשבון המדויק לשיטת הרמב"ם, ואעפ"כ לא מצאנו בכל רחבי הונגריה מי שיפסוק שהאגודל הוא 2 ס"מ, ורובם נקטו שהאגודל הוא 2.4-2.6 ס"מ.
לסיום, אמנם היו חכמים ששיערו באמות קטנות, אבל הם היו מיעוטא ואולי רק מיעוטא דמיעוטא, ורוב הפוסקים התעקשו בכל מחיר להשאיר את האגודל גדול. וידיעה זו צריכה להילמד ולהיות נלקחת בחשבון בשעה שאנחנו דנים על האפשרות הריאלית להקטנת האגודל.
♦ ♦ ♦