הגאון רבי שלום יוסף פייגנבוים זצ"ל
אב"ד לוקאטש, פולין

אגרות להג"ר יעקב ישראל קנייבסקי בעל קהילות יעקב

תולדות המחבר

הג"ר שלום יוסף הלוי פייגנבוים נולד בשנת תרכ"ב לאביו, ר' זאב ז"ל. היה תלמידו של הג"ר מאיר אריק, ונסמך ממנו להוראה. משנת תרס"א שימש כאב"ד לוקאטש שבוואהלין – פולין עד לפטירתו בחשון תרח"צ (אחריו שימש הג"ר שמואל דוד וואלקין זצ"ל, עד לחורבן אירופה בעווה"ר).
הג"ר שלום יוסף היה מחשובי הרבנים בפולין ומשיב מפורסם בדורו, וכן פירסם חידו"ת בהרבה קבצים בני התקופה. חיבר את שו"ת משיב שלום וספר נתיבות שלום על התורה, וחיבורים על או"ח ויו"ד שהוא מציין להם בכתביו וכנראה נשארו בכתב יד. כמו כן נשארו ממנו כיום ירושלמי (אולי רק סדר זרעים) ורמב"ם שעליהם גליונות רבים בכתב ידו, וחלקם נדפסו בדורנו בקבצי צפונות, בית אהרון וישראל והתורה והארץ. בכתבי תורתו ניכרים עיונו החודר ובקיאותו הגדולה. דבריו כתובים בסגנון בהיר וברור וברוח חן מיוחדת, כאשר יראה המעיין.
האגרות שלפנינו הן שתי אגרות ראשונות מתוך שמונה אגרות שבידינו שנשלחו למרן הגרי"י קנייבסקי זצ"ל, בעל קהילות יעקב, בחודשים שבט - ניסן בשנת תרפ"ו. הקה"י שלח להגרש"י את ספר שערי תבונה שחיבר, והחלה ביניהם חליפת מכתבים בענייני הספר. (בשו"ת משיב שלום סימן רכג וסימן שסט הכניס הגרש"י חלק מהאגרות שבהמשך ההתכתבות). חלק מתשובות הקה"י שרדו מתוך ההעתק שהשאיר לעצמו, ואחת מהן, העונה על קטע מהמכתב הראשון שלפנינו, נדפסה באגרות ורשימות קהילות יעקב, שהוציא נכדו הגרמ"ז ברזם (עם ספר אמרות משה), בחלק ה' סימן ט"ז.
בשנת תרפ"ו היה הקה"י כבן כ"ז והגרש"י כבן ס"ד. הקה"י שימש כר"מ בישיבת נובהדוק בביאליסטוק והיה לפני נישואיו לרבנית פעשע מרים ז"ל, אחות מרן החזו"א, שהיו בשנת תרפ"ז (הגרש"י אף הציע לו שידוך עם קרובי משפחתו, ראה בסוף האיגרת השניה). ויש להתבונן בנועם מידותיו וכתיבתו המכבדת של הגרש"י לת"ח צעיר שלא היה מוכר לו אישית, כשהוא מביע הערכה עצומה לגדלותו התורנית של הגריי"ק שנוכח בה בספרו שערי תבונה ובמכתבים שהחליפו ביניהם.
האגרות היו ברשות בנו של הקה"י, מרן הגר"ח זצ"ל. התודה לבני המשפחה, הגאונים בני הגר"ח זצ"ל והגרמ"ז ברזם נכד הקה"י שעודדו את ההדפסה, ותודה מיוחדת להג"ר שאול אייזנשטיין, נין בעל הקה"י, שעסק בפענוח והקלדת המכתבים. חמרא למריה וטיבותא לשקייה (ב"ק צב, ב).
הכותרות נוספו על ידי, וכן נעשתה עבודת עריכה קלה של פתיחת ראשי תיבות, חלוקת קטעים ארוכים וכדומה (יש לציין שהגהמ"ח זצ"ל הרבה בראשי תיבות ואף כתב לפעמים בר"ת לא מצויים כדי לקצר בכתיבתו). החלפנו את סימני הפיסוק של המחבר (בעיקר ע"י מקף) לצורה המקובלת כיום, ויש שהשמטנו סימני פיסוק לנוחות הקורא. במקום שהפענוח מסתבר והעניין ברור העתקנו את הפענוח הנראה, ובמקומות מסופקים הקפנו בחצאי מרובע כנהוג. כן הוספנו מעט מראי מקומות בסוגריים מרובעים.
יוסף טאוב
♦

מכתב א

בעהי"ת יום א' לסדר ויקחו לי תרומה (ל' שבט תרפ"ו). לאקטש.
למאן דלא ידענא עד הלום, מרחוק אקרא שלום שלום. ה"ה הרב הגאון החריף ובקי בכל חדרי תורה סיני ועוקר הרי הרים, בחכמה פותח ובתבונ"ה נועל שערי"ם, ש"ת מהר"ר יעקב ישראל שליט"א בעל ספר "שערי תבונה", שכשמו כן הוא מלא פלפולי חכמה ובינה, מעשי איש ותחבולות גבר חכם בעוז חוקר ונחית לעומקא דדינא.
ואחרי שים שלום לרחוק במקום וקרוב בלב אהוב וחביב ונחמד גם מבלי הכרת פנים. כי אהבת בני תורה זה לזה אינה צריכה לפנים. ואי לא קחזינא לאריה חזינא מרבעתיה. ומפי כתבו הוא ניכר שת"ח הוא ויישר חיליה לאורייתא גמיר וסביר בכולא תלמודא, ולפי דורו ודורשיו, כמותו, ירבו בישראל, יקראו בשם גאון כל חד לפום שעתיה. מחזיקנא ליה טיבותא וחינא על דשדר לי מתנתא דתורה מנה יפה. חוליא וחורפא. וחדאי נפשאי בשמעתיה. ומהודענא למר כי אחר סמוך להקבלה זה כשמנה ימים, לא הייתי מופנה מכל צד לעיין בספרו הנחמד, ובשומי עיני עליו ראיתי כי לא בדרך ארעי אוכל לעבור בין בתרי מאמריו אלא בקביעותא. ושמעתתיה בעיין צילותא. ולכן אחרתי עד כה ואבוא היום, שיצאה שעת הכושר, אל העיון קצת, וכמופנה מצד אחד למדין ומשיבין הנני בקצרה (כי להאריך גם עתה אין הזמן מספיק כי טרידנא מצד אחר היום במילי דמתא קצת), להעיר איזו הערות קצרות בדבריו הנחמדים בסימנים הראשונים אשר הספיקה השעה לעת עתה לעיין בם קצת. ואי"ה עוד חזון למועד לעיין ביתר הדברים.
ולא אמנע מלעיין בכל דבריו, כי ידעתי שבודאי זוהי כוונתו בשלחו לי ספרו שלא על מנת להניחו בתיבת - נ"ח ולבא עמו בכתובים, ואי"ה כשאקבל מכתבו (אשר בו יודיעני מנו ר"ב, אם ריש מתיבתא דמתא ביאליסטאק, כאשר עולה בדמיוני, ואולי גם דורש איזה תשלום עבור הספר, הכל יודיעני) ואין ביהמ"ד בלא חידוש ומסתמא יכתוב הערות על הערותי, אוסיף שנית ידי לכתוב לו ונחליף חליפות מכתבים זה לזה לקיים "בפלפול חברים" אי"ה.
ובטרם כל שיח, אודיעהו כי בעוה"ר, לא עליו, הנני מחוסר ספרים, כי בשנת תר"ף היתה פה שרפה גדולה רח"ל, ואני יצאתי נקי מכל נכסי וגם חפצי שמים רובי ספרי עלו על מוקדה, ולא נשאר לי רק הש"ס וקצת ספרי ראשנים שהצלתי ברגעי מספר טרם הבערה ללהב יצאה עד כדי שלא היה אפשר לבא אל הבית פנימה. וגם כי תלי"ת אני קונה מעט מעט וקובץ על יד ספרים הנחוצים למלאכת הקודש, אבל מעט מזעיר, כי אינני בהישג יד לקנות די צרכי. ובפרט אלה הספרים דאייתי מר כמו מערכה לעירובין מהגרע"א ז"ל, וספר כתונת פסים, וחידושי הרי"ם ז"ל ועוד, שלא היו דברים מעולם לפני (וחי' הרי"ם זכורני שראיתי זה כביר בדרך ארעי, אבל לא היה הספר בביתי). וזאת לדעת, שאם המצא תמצא בדברי סתירת דבר אשר לא כדברי גאוני בתראי בזה, הוא מפני שלא ראיתי דבריהם. ואת אשר אזכור איזו [בקיאות] מגאוני בתראי כגון שער המלך וכיו"ב, הוא מהנלקט בזכרוני מכבר, או מהנרשם על גליוני הש"ס וספרי השו"ע שלי.
♦

א. לא תשא ועונש בנשבע לקיים את המצוה ולא קיים

בסי' א' אות ד'[2] תמה מר, מה זירוז הוא בנשבע לקיים המצוה כיון דלא חיילא השבועה. ולענ"ד נראה פשוט דנהי דשבועה לא חיילא, אבל עכ"פ יהא נענש על שנשבע לבטלה, דלא עדיף מהזכרת השם דחייב נידוי. ואפי' נשבע בלשון שבועה בלא הזכרת שם שמים, מ"מ נראה דעושה איסור דאורייתא אם אינו מקיים שבועתו ואית ביה משום לא תשא (דלרמב"ם ז"ל אפי' בברכה שלא לצורך עובר על לא תשא את שם מן התורה), ועכ"פ על לא תשבעו בשמי לשקר וחיללת איכא. והרי משום הכי איצטריך לאשמעינן דשרי ליה לאינש לאשתבועי, דס"ד דאסור וכמו שפירש הרא"ש ז"ל. וקמ"ל דשרי. אבל אם לא יקיים ודאי ענוש יענש.
♦

ב. בגדר דברי הר"ן דהיתר בהיתר לא בטל

בסי' ב' אות א', ב'. בקושית רע"א ז"ל, כתבתי בגליון שו"ת רע"א שבידי, בסי' קפ"ט, דלעד"נ, כי היכי דבמידי דלית לי' היתרא מיד רק למחר או לאחר שעה, שפיר בטל מין באינו מינו, ולא כתב הר"ן ז"ל לשיטת הרי"ף ז"ל רק כיון שיש לו היתר מיד, הכא נמי באין לו היתר מיד למילתיה משום דמחוסר מעשה, וכגון צמר רחלים בצמר גמלים. דכמות שהוא לא חזי למילתיה, ואנו דנים עליו להיתר אריגה ולא על השתא. ולכן כיון שהוא מין באי"מ שפיר בטל, ולא דמי לעולין שאין מבטלין זה את זה גם לרבנן, משום שהם מין במינו, ותרוייהו היתר, כלומר חזו למילתייהו. ותקון רבנן כעין דאורייתא דגם ביש לו היתר וחזי למילתיה לאחר זמן ולא מיד, אפי"ה כיון שהוא מין במינו ודומה בעצם, וגם באיכות ההיתר דומה קצת שלאחר זמן יהא היתר, לא בטיל, דאתי לאיחלופי בהיתר בהיתר מב"מ. וכמו כן ס"ל להרי"ף ז"ל בפת שאפאו עם הצלי, כיון דיש לו היתר מיד ודמי בחד צד להיתר בהיתר מב"מ, אבל צמר רחלים עם צמר גמלים לא דמי בשום צד, דמין באינו מינו הוא. וגם מחוסר מעשה להיתרו לדבר שעומד. כנלע"ד נכון ופשוט.
♦

ג. לא אמרה תורה שלח לתקלה ביטול לכתחילה ואם איסור הבטל ברוב נהפך להיתר גמור

שם באות ד', הקשה כ"ג, לדעת הרא"ש ז"ל דהבטל ברוב כמאן דליתיה ונעשה היתר ממש א"כ מאי שלח לתקלה שייך. והנה זכורני שכמה גאוני בתראי פלפלו בזה. אבל לענ"ד הנכון כמ"ש הפלתי בסי' ק' סק"א ד"ה איברא בחולין יעו"ש. דסו"ס האיסור עדיין טמון ולא זז, וראיה מדבר שיש לו מתירין דאמרינן עד שאתה אוכלו בביטול המתן ותאכלנו בהיתר. עכ"ד. ואני מבין דבריו עפ"י מ"ש הר"ן ז"ל בפרק גיד הנשה בשמעתא דזרוע בשלה בהא דקאמר שם (צ"ח:) דחידוש הוא. ופירש"י ז"ל שהתיר לבטל איסור לכתחילה. ודייק מינה הראב"ד ז"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה מן התורה. אבל אידך רבוותי דס"ל דמן התורה מבטלין איסור לכתחילה, מפרשים דחידוש הוא שמצוה לבטלו [לכתחילה]. יעו"ש בר"ן. והיינו, דהוי קצת כעין מצוה הבאה בעבירה.
והכא נמי סברת רבא (קידושין נ"ז:) דלא אמרה תורה שלח לתקלה, כלומר אין לנו לחדש שגם בזה חידוש חידשה תורה שתיעשה מצוה בשילוח צפורי מצורע בדבר של תקלה. וכן ביומא ס"ז: בשילוח השעיר. אבל לפי מה שהבין המל"מ בפ"ז מה' מעילה ה"ו, ושאר אחרונים כהשעה"מ (והר"ץ חיות ביומא ס"ז: כתב דביבש ביבש אסור מן התורה לכו"ע לבטל עי"ש, וכן הוא דעת הנוב"י והחת"ס), דמצד אין מבטלין איסור לכתחילה קאתינן עלה, קשה הלשון שלח לתקלה, דהא אחר שילוח ליכא תקלה אלא שהמשלח עובר על ביטול לכתחילה. אע"כ דסו"ס תקלה מקריא שיאכל ישראל איסור ע"י ביטול, ונהי דהתירה תורה כן אבל למצוה לא אשכחן חידוש זה אלא בזרוע בשלה, וכנ"ל.
והנה האו"ה סוף כלל נ"ז (הובא בפתחי תשובה יו"ד סי' קט"ז ס"ק י') כתב שמי שמחמיר שלא לאכול דבר שנתבטל בס' מצוה קעביד. ובעל תורת האשם (הובא במנחת יעקב בסולת למנחה כלל ע"ו, ובפת"ש שם), כתב דאפיקורסות הוא. ולענ"ד אין לדחות דברי האו"ה ז"ל, דודאי המחמיר מצד שסובר דאין איסור מתבטל ואינו מאמין בדברי חז"ל דאיסור בטל בהיתר, אפיקורס הוא. דוגמת מה שכתב בעל המאור ז"ל בשבת פרק כירה בענין הטמנה, וכל מי שאינו אוכל חמין, צריך בדיקה אחריו אם אינו מין וכו', יעו"ש. והיינו שצריך בדיקה שמא [הוא] מצד שאינו מאמין בדברי חז"ל דשרו הטמנה באופן שהתירו. אבל לא כתב שהוא מין בהחלט, דדילמא מחמיר הוא אעפ"י שמאמין. אלא דהתם לאו שפיר דמי להחמיר ולבטל עונג שבת, משא"כ בזה דאו"ה, שאם הוא מחמיר על עצמו שלא לאכול דבר איסור אפילו ע"י ביטול, ולא מצד שסובר שאין ביטול מועיל, מצוה קעביד.
♦

ד. אין ברירה אם הוא בתורת ודאי, גדר ביטול ברוב בסנהדרין ועוד

בסימן ג', בעניני ברירה, העמיק כ"ג שליט"א. והנה עניני ברירה עמוקים מאד. ויש לי תלי"ת בזה בספרי (כת"י) בכמה מקומות אריכות. אבל [אבוא] להעיר בקצרה בדבריו. הנה כבר הודעתי כי הספרים כתונת פסים ומערכה לעירובין אינם במחיצתי ולא ראיתים מעודי.
והנה בעיקר החקירה אם חייל איסור או תרומה בתערובות אפילו למאן דאמר אין ברירה, לא אבין לה. דודאי לפימ"ש הר"ן ז"ל בפ' כל הגט, ושכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל (עיי"ש בר"ן דף קנ"ו. בדפי הרי"ף ז"ל בש"ס זיטאמיר[3]), בסוף ד"ה וכולן פוסלין, דהא דאין ברירה היינו מספיקא לחומרא. (וכן הוא דעת רוב גאוני בתראי המובהקים, כגון השאגת אריה, עיי"ש בסי' צ"ג. (אלא שראיתי בספר מלוא הרועים (שהיה בידי ולא עתה) בשם יש"ש בדיני ברירה, שסובר דבדאורייתא גם לקולא אין ברירה, ובדרבנן גם לחומרא יש ברירה. ואין ספר יש"ש בידי, ולא אוכל להבין מדעתי שיטה זו. וידעתי דבודאי היש"ש אסברה לה, ואם ריק הוא, ממני), א"כ היכי אפשר לומר דלא חיילא תרומה כלל מכוח אין ברירה, והרי אפשר יש ברירה לחומרא. אלא דלהקל להתיר באכילה התערובת אמרינן דילמא אין ברירה. (והנה שיטת היש"ש נראה דאתיא כר' יוחנן דלדידיה גם לקולא אפילו האחרון אין פוסל, וס"ל להיש"ש דהילכתא כותיה, ודוק).
ובתמורה ל. סתם מתני' בשותפין שחלקו וא' נטל י' טלאים וא' תשעה וכלב, שכנגד הכלב אסורין, ופריך הש"ס ונברור חד וניפוק להדי כלבא ואידך לישתרו. וכתבו התוס' דלמ"ד יש ברירה פריך מסתמא דמתני', ולא פריך הש"ס למ"ד אין ברירה למה אסורין והיכי חייל איסור מחיר כלב בתערובות כיון דאין ברירה.
והנה מתוס' עירובין ל"ז: אין הכרע דמתחילה ס"ל דלא כמהר"י שם בסוף הדיבור[4], ומ"ש תחילה דאי מטעם אין ברירה אין תימה דלא הוי תרומה, ר"ל, תרומה ודאית לקולא להתיר. ובגיטין ע"ג דכתבו דלא הו"ל לגירושין לחול כלל, כלומר אפילו בשעה הסמוכה למיתה, ולקולא. ולא רצו בזה דלא היה להם לחול כלל אפי' לחומרא.
והנה כת"ה מביא בשם כתונת פסים שמייחס לרמב"ם ז"ל כן, אבל בסוף חזר וכתב דהיינו מטעם דבתרומה בעינן נמי כמסקנא דרבא שיריה ניכרין, וזה נכון. ומערכה לעירובין לרע"א ז"ל לא ראיתי, וכפי שאני מבין אזיל לשיטת היש"ש ולמ"ד אין ברירה אפי' לקולא.
והנה בהא דתמורה ל'. דהרמב"ם ז"ל בפ"ד מאיסורי מזבח פסק להלכה כן, דדוקא בשהטופיינא דכלב שדי בכולהו, אבל אם לא כן מוציא אחד כנגד הכלב ושאר מותרין, שתמה הלח"מ ע"ז בפ"ו מבכורות סוף הלכה יו"ד עיי"ש, דהא הרמב"ם ז"ל ס"ל אין ברירה, תירץ המבי"ט ז"ל בקרית ספר באיסורי מזבח שם, וכן השעה"מ פ"ג מגירושין ה"ד, דמן התורה חד בב' בטל. אלא דבע"ח חשיבי ולא בטלי מדרבנן, ומדרבנן יש ברירה, עיי"ש. וכ"כ המקור חיים בהל' פסח סי' תמ"ח סק"א יעו"ש. אבל הר"ן ז"ל שם ובנדרים מ"ה: כתב דכמ"ד יש ברירה דוקא אתיא. וכבר כתבתי גם אני בזה כמ"ש בשערי תורה[5] ח"ה סי' מ"א, יעו"ש.
וכעת עולה בדעתי, דסברות אלו אי מהני ביטול בכה"ג או לא תלויין בהא דהקשו הראשונים היכי ילפינן דאיסור בטל ברוב היתר מאחרי רבים להטות דסנהדרין, והרי שם ניכר המחייב והמזכה, וכה"ג באיסור הניכר מי בטל. ועי' במרדכי פ"א דחולין סי' תקצ"ג, ובתירוץ א' כתב כיון שאנו מכירין הרוב דין הוא שנלך אחריו אע"ג דהמיעוט קבוע וניכר. וכן תירץ הר"ש ז"ל מקינון בספר הכריתות והובא בחת"ס או"ח סי' קע"ח יעו"ש. והיינו, דבסנהדרין שאין אנו נהנין מהמועט, לא איכפת לן בזה, שאין אנו נהנין רק מהרוב. אבל א"כ איך אנו למדין להתיר תערובת שיש בה איסור. וצ"ל כמו שנדפס בשמי בשערי תורה ח"א סי' ס"ה עיי"ש, דמ"מ כיון שאין אנו חוששין למיעוט סנהדרין שמזכין והורגין המחוייב עפ"י הרוב דמחייבין ש"מ דהמועט כמאן דליתיה, דאל"כ הרי אמרה תורה ונקי וצדיק אל תהרוג, וגם בספק פיקוח נפש היכי שרי להרוג. אלא ע"כ דהמיעוט כמאן דליתיה ובטל הוא. אלא דבאיסור בהיתר לאכול הכל, לא שייך כבסנהדרין וכמובן. ודו"ק.
ולפי זה דס"ל דבסנהדרין דילפינן מקראי דצריך כ"ג [דיינים] לדיני נפשות וע"א לכמה דברים, היינו דבעינן רוב מתוך מספר זה, ולא כל הדעות דוקא, י"ל דבאמת בעינן היתר מבורר שהגופים יהיו מבוררים (וע' פמ"ג בריש שער התערובות), אבל כה"ג דהאיסור יכול לחול על כל אחד ואחד מהתערובות, אין כאן היתר מבורר, ולא דמי לסנהדרין, ואין ביטול מועיל כה"ג. אבל לתירוץ הב' במרדכי שם, שאנו הולכים אחר דיבורם הנבדל מהם שאינו ניכר ואינו קבוע, עיי"ש, ע"כ צריך לומר דהיינו שאנו חושבים כאילו לא הוכר מעולם המועט המחייב או המזכה. דאל"כ אלא שניכר רק שנחשיב הדעות כאילו פירשו, וכהא דבאו"ח סי' רצ"ח במג"א ס"ק י"ג דהאור פירש עיי"ש. (ובאמת שבבית אפרים (הובא במהרצ"ח ברכות נ"ג) סי' ב' הביא לזה דוגמא הא דהמרדכי הנ"ל, עיי"ש. אבל לענ"ד לא קרב זה אל זה, דשם דמכוח כל דפריש מרובא פריש קאתינן עלה, שפיר שייך [לומר] כן דהאור פירש, אבל לענין ביטול ברוב, לאו מכוח כל דפריש קאתינן עלה כמובן, דהא לפנינו המחייבין והמזכין, ואין אנו מסופקין בשום דבר מדבריהם לומר סברת כל דפריש שהוא דוקא בנמצא בפרישה ואינו יודע מאיזה פירש. אלא ע"כ הסברא דאין צריך כלל היכר הרוב וא"צ מבורר, ורק שאנו דנין על הדעות המופשטות כאילו לא הוכרו כלל מעולם. וא"כ מהני גם בזה ביטול. ודו"ק היטב. כי א"א לי להסביר יותר בכתב.
ובפשיטות נראה דהר"ן ז"ל (וכן ראיתי באו"ז הגדול ה' פסחים סוס"י רי"ט כתב דמסוגיא דתמורה ל' מוכח דיש ברירה גם בדאורייתא עיי"ש), ס"ל דכל שגוף האיסור מן התורה, אלא שע"י גלגול נעשה דרבנן מכוח תערובות, אין ברירה. וכ"כ מר. וזה נכון ופשוט.
♦

ה. בשיטת רש"י חולין דלמ"ד יש ברירה חיילא התרומה

ומה שהקשה על הגרע"א ז"ל [חולין יד, א] שתמה על מ"ש רש"י ז"ל דעומד להפרשה דבעינן גם הופרש, שהרי אפי' למ"ד יש ברירה, אמרי' שמא יבקע הנוד, וכת"ה דקדק מדברי רש"י ז"ל חולין י"ד: דהיינו דלמ"ד יש ברירה אדרבא הוברר שלא היה עומד להפרשה. הנה למ"ש לשיטת הסוברים דאין ברירה היינו מספיקא, ודאי דחיילא תרומה להחמיר מספיקא, ולקולא לא, וגם למ"ד אין ברירה מ"מ לחומרא אמרינן יש ברירה. ודו"ק ואין להאריך יותר.
♦

ו. תרומה בברירה אם היא מתבטלת וחיטה שנפלה לעיסתה אם הדרא לטיבלא

וקושיתו דתיבטל התרומה ברוב, ותירץ דכיון דעומד להתבטל ממילא כ"ש דהתערובת מונע שלא תחול, והאריך בזה והביא מחידושי הרי"ם ז"ל [גיטין כה, ב] כן. הנה חי' הרי"ם אין אצלי. אבל עכ"פ אין הדבר מוסכם. ומסוגיא דתמורה הנ"ל מוכח דחייל ומתבטל וכמ"ש הקרית ספר והשער המלך לשיטת הרמב"ם ז"ל.
וכן בירושלמי פ"ז דדמאי הלכה ז' איתא, דתניא מעשר טבל שנתערב בחולין ראב"ע אומר יקרא לה שם לתרומת מעשר שבו ויעלה בא' ומאה. ומתניתין תיפתר בדברים חשובים שאין ברירה יעו"ש. הרי דקורא שם ועומד להתבטל ובטל.
והנה מזה יש להעיר על השאילת יעב"ץ[6] שהביא החת"ס יו"ד סי' שי"ט, והפ"ת שם ריש סי' שכ"ג [סק"ב], דבנפלה חטה לעיסתה הדרא לטיבלא, ומבאר כן הירושלמי דריש פ"ד דדמאי עיי"ש. וצ"ל דכאן שאני שיש גם חולין ודו"ק. אבל מהא דב' לוגין שאני עתיד להפריש וכו' שהקשה כ"ג דתיבטל, י"ל דא"כ הדרא לטיבלא, ולמ"ד אין ברירה באמת כן הוא, ומספיקא, אבל שמא יש ברירה ואין כאן ביטול, ודו"ק היטב. (ולהסוברים דנולד האיסור בתערובת אפילו דבר חשוב בטל, וכהא דגיגית באו"ח סי' ש"כ, וכן כתב האו"ה לכל דברים החשובים כידוע, קשיא מירושלמי הנ"ל, דתיפתר בדברים שאין להם ביטול היינו דבר חשוב כאגוזי פרך וכדומה. והרי האיסור בא בתערובות. וצ"ל דשאני הכא דמעיקרא נמי עכ"פ טבל הוי ולא היתר. ודו"ק היטב).
♦

ז. באומר סלע שתעלה בידי מתי חייל

מה שהקשה בעירובין ל"ז דפריך מר"י דאמר דחילל וש"מ יש ברירה. מאי ראיה. הרי חל בתערובת, ועכ"פ מחולל. לענ"ד לא קשה מידי, דתינח אי הוי אמר יהא מחולל על סלע שבכיס. אבל הוא אמר על סלע שתעלה בידי, ולא אמר לחלל רק לכשתעלה, והעולה אין מבורר אם לזה היה ראוי מתחלה. ופשוט. וגם בשני לוגין שאני עתיד להפריש, ע"כ היינו שאומר שיחול מעכשיו ולכשתעלה וצריך ברירה, יעויין ירושלמי דמאי פ"ז ה"ב, ובסוף פ"ב דמע"ש, מה אין קיימין כו' אלא מעכשיו ולכשיוציא. ודו"ק.
♦

ח. בדברי מהר"י קורקוס בסלע שתעלה בידי

ותירוץ מהרי"ק ז"ל על הרמב"ם[7] נכון, דודאי להס"ד דהש"ס דת"ק סובר לא חילל ור"י סובר דחילל. ובודאי טעמא דת"ק דאין ברירה. ס"ל להש"ס דאין אנו מפרשין כונתו על סלע שתעלה בידי, דר"ל אם תעלה המתבררת מוטב ואם אין ברירה עכ"פ תהא הסלע שחל עליה תחילה החילול מחוללת על זו שתעלה. רק שר"ל דוקא על סלע שתעלה יהא המעשר מחולל. וצריך ברירה. אבל לפי מה דאיפוך, אית לן לאוקמי ת"ק כהילכתא דאין ברירה, אלא דרוצה לומר כנ"ל דעכ"פ יהא מחולל על סלע שתעלה, ואותה שתלה עליה תחילה תתחלל על זו. וכן תקנו חכמים שיהא הלשון עולה כן עיין תוס' ערכין ה'. ד"ה אדם יודע ודו"ק היטב. וטעמא דר"י כמו טעמא דר"ש למסקנא שמא יבקע הנוד והכא נמי שמא לא תעלה כלל, וכמ"ש תוס' שם ל"ז. ד"ה רבי יוסי, דגם לפי הס"ד ע"כ צריך לומר כן דשמא לא תעלה ודו"ק.
ופה אפסיק בין הפרקים. כי אין הפנאי גורם להאריך יותר. ואי"ה עוד חזון למועד כדכתיבנא.
ידידו
שלום יוסף הלוי פייגנבוים
♦

מכתב ב

בעהי"ת אור ליום 'ג' בפ' תצוה' [ט' אדר תרפ"ו] לפ"ק לאקטש.
לדזיו לי' כבר בית"א בכל חדרי תורה. דעייל ונפק בב"ר לבב ושכל בהיר כעצם השמים לטהרה. סיני ועוקר הרים בפלפול וסברא. שורק נחמד ונטע שעשועים בכרם בית ישראל ונזר תפארה. אברך כמדרשו אב בחכמה ורך בשנים. יניק וחכים ורבי יתקרי גדול מרב רבנים. שמו מר יעקב ישראל. ינון שמו עד ביאת גואל.
הגיעה בשלוח מגלה עפה. כתובה פנים בפנים בצחות שפה. וכל יקר מחכמה תורה רצופה. ודעתי העניה מכרע"ת לפני סב"ר גאו"ן שדעתו יפה. בכריעת בר"ך ברו"ך שחלק מחכמתו. לעוסקים בתורתו. והנני ע"ט ממהר להשתעשע בנועם שיחתו. להעיר ולהאיר זעיר שם על דברתו, מלכי צדק מאן מלכי רבנן דעסקין באורייתא. ויהא רעוא דתתקבל מילתא. דנימא בה מעלייתא.
♦

א. נשבע לזירוז מצוה ונאנס אם הוי לבטלה, עננו כשנאנס לאכול, ברכה על נט"י ובסוף לא אכל ועוד

אמר מר[8] דנשבע לקיים המצוה לזרוזי, כיון שבשעה שנשבע היתה דעתו לזירוז, אעפ"י שלא קיים המצוה מ"מ לא הוי כנשבע לבטלה ואייתי מהא דנדרים נ"ט. דאם ישאל על התרומה נמצאת ברכתו למפרע לבטלה והעיר בזה רש"ש שם ותירץ עפי"ד רבותינו הראשונים דבאמר עננו שהיתה דעתו להתענות, אעפ"י דהדר אכיל לא הוי שקרן בתפלתו. ושדא בה מר נרגא דלא דמי, דהתם נהי דשקרן לא הוי, אבל אפשר מיהא הוי לבטלה. עכ"ד.
והנה לא הרש"ש בלבד עמד בזה אלא כמה וכמה גאוני בתראי הלא בספרתם, ותירצו כן, והנה ברדב"ז ח"ד סי' אלף ק"ב (כ"ז), והיא היא שרמזה בקצרה החק יעקב בסי' תפ"ט סק"ו עיי"ש, כתב וז"ל (על שאלת השואל למה אין נדה מברכת על ספירתה) הרגישו בה הראשונים ז"ל ותירצו דכיון שאם רואה תהא סותרת ספירתה הויא ברכה לבטלה למפרע ולפיכך לא תברך. ואני קשיא לי על זה הטעם שהרי מי שקיבל עליו תענית מברך עננו ערבית ושחרית ואעפ"י שאפשר שיאנס ויסתור תעניתו מ"מ לא נמצא שקרן בתפלתו שבאותה שעה שרוי בתענית היה, ואעפ"י שיש חולקין על זה מ"מ כך הסכימו רוב הראשונים והאחרונים ז"ל, ואין לחלק בין ברכה לעננו (ר"ל שכוללה בשומע תפלה היחיד) שהרי ש"ץ אומרה ברכה בפנ"ע. ואפשר לתרץ לדעתם דבתענית אפילו סתר תעניתו מ"מ באותה שעה מיהא תענית מיקרי (ר"ל תענית שעות) עכ"ל הנצרך לענייננו. הרי דמדמה לה שפיר דומה בדומה ולא מחלק כסברתו דמר דשקרן הוא דל"ה אבל לבטלה מיהא הוי. ומשום דגם להני רבוותא דכתבו שלא יאמר עננו שמא ימצא שקרן בתפלתו, אין כוונתם שקרן ממש, דאין שקרן אלא שבשעה שמוציא מפיו כבר יודע שמשקר, וכעין שבועת שקר לשעבר שבשעה שיצאה מפיו כבר יצאה לשקר, אלא ר"ל שימצא למפרע כמי ששיקר וכלומר שתהא ברכה לבטלה.
ונראה שמזה למד הריטב"א ז"ל בחולין ק"ו, והובא בשערי תשובה או"ח רסי' קנ"ח, שאם בירך ענט"י ונמלך שלא לאכול לא הוי ברכה לבטלה, עכ"ל. וספר הריטב"א לחולין אינו אתי לעיין בדבריו. וכבר כתבתי בזה בארוכה ונדפס בשערי תורה, והבאתי מכמה מקומות. ואחת מהראיות מהא דקיימא לן כר"א דמלמדין הקטנה שתמאן, אעפ"י שתהיינה ברכות שברכו לבטלה. שהרי מברכין ברכת אירוסין ונישואין גם בקידושי ונישואי קטנה כמבואר ברדב"ז ח"א סי' מ"ה יעו"ש, והובא בקצרה בפת"ש אה"ע סי' ל"ז סק"ח. ועיין גם בבאה"ט סי' ל"ד סק"ט בשם כנה"ג.
ומ"מ אין מכל זה סתירה למ"ש בעניי דסו"ס אם אינו מקיים שלא מחמת אונס, כלומר שבלא שום מניעה המונעתו מלקיים, [יעבור] על שבועתו שנשבע לקיים המצוה, ודאי דענוש יענש על שבועתו, ולא עלה על דעת אדם מעולם דשרי לכתחילה לאכול בקיבל עליו תענית, אפילו בלא אמר עננו, ורק שאם אינו יכול להתענות מותר גם מצד זה שלא ייחשב כמברך עננו לבטלה. וכן בכל כה"ג, בנטל ידיו ומשום סבה המעכבתו מלאכול נמנע ואינו אוכל, לא הוי ברכה לבטלה, וכן מלמדין הקטנה שתמאן כדי להועיל מצד אחר, אבל זה שנשבע לזירוז, שפיר הוי זירוז עכ"פ, שאם מצד עצלות בעלמא בלי שום אונס לא יקיים ודאי שגם שבועתו תהא לבטלה.
♦

ב. ספק אמר אמת ויציב למה חוזר ומברך הרי הוי ספק לא תשא

במה דאייתי מר מתשו' רע"א ז"ל סי' כ"ה שתירץ קושית תוס' ר"ה ל"ג. דאם איתא דברכה לבטלה הוי בלא תשא מה"ת, א"כ אמאי ספק אמר אמת ויציב חוזר ומברך, ומה יענה הרמב"ם ז"ל על זאת. הנה עתה ממש בעת כתבי נפל ברעיוני לתרץ דרמב"ם ז"ל לשיטתו, דכל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא ורק מדרבנן לחומרא, ואסברא לה הגאון בעל חוות דעת ז"ל בסי' ק"י, ואנהרינהו לעיינין דראייתו מהא דסוטה כ"ט. ר"ג רמי כתיב טמא ודאי לא יאכל הא ספק יאכל וכתיב כל טהור יאכל טהור ודאי ספק לא. דאלמא כל דאמר רחמנא טהור או טמא, מותר או אסור, עשה או לא תעשה, בודאי משתעי ולא מספק, ומשו"ה כל דכתיב בלשון לא תעשה, כגון לא תאכל וכיו"ב, היינו ודאי בלאו וספק אינו בכלל האיסור מן התורה, אבל היכי דכתיב בלשון קום ועשה כגון כו' היינו נמי שיהיה ודאי כן וספק לא. יעו"ש.
והנה דבריו קילורין לעינים הם. וכבר מצאתי כן בחי' הרשב"א ז"ל יבמות מ'. יעו"ש שכתב דמלא תאפה חמץ הו"א חמץ ברור הוא דלא הוי, להכי מייתי ממצות כלומר מצה ברורה (והנה הרשב"א ז"ל לא ס"ל כשיטת הרמב"ם להתיר ספק דאורייתא מן התורה, אבל מ"מ א"א לחלוק על ש"ס ערוך דסוטה כ"ט. וע"כ כן הוא דתורה מודאי משתעי ולא מספק, וליישב שיטת הסוברים דספק דאורייתא מן התורה לחומרא לפי"ז, אכמ"ל, ויש לי בזה אריכות בס"ד במק"א), וכן כתב בראש אפרים בתשובותיו שבסוף ספרו שם בסי' ד' בשם הגר"א מקארעץ ז"ל כדברי החוו"ד ממש.
והשתא לק"מ לשיטת רמב"ם ז"ל, דבספק אמר אמת ויציב, דביציאת מצרים דכתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, בעינן תזכור ודאי ולא ספק, ובספק כאלו לא הזכיר ודאי. אבל ספק לא תשא לענין ברכה לבטלה, כתיב בלא תעשה, ובודאי לשוא לא, אבל מספק מברך, והא דאת ד' אלקיך תירא דכתיב בלשון עשה, בלאו הכי דיש לומר כמ"ש תוס' בר"ה שם, דדוקא במזכיר שם שמים לבטלה בלא נוסח ברכה. הנה גם מהא משתמע רק בלשון לאו הבא מכלל עשה דתירא, וכלומר תירא ולא תזכירהו לבטלה והרי זה בלשון לאו, ולאו אמור בדברים, ולא שייך לומר בזה דהוי כבקום ועשה ונפרש, "את ד' אלקיך תירא" במורא ודאית ולא במורא ספקיית, כגון שתזכיר שם שמים מספק, דשמא בזה יצאת מכלל מורא, דזה אינו במשמע כלל, כי אין תירא קום ועשה רק שוא"ת דבר שאינו ראוי והימנע מפחד ד' ומהדר גאונו. שזהו ענין מורא, כמו במורא דאב ואם שאמרו איזהו מורא לא ישב במקומו וכו' הכל בשב ואל תעשה ואיזהו כיבוד מאכילו ומשקהו וכו' בקום ועשה (קידושין ל"א:).
♦

ג. מכניס עצמו לפיקוח נפש מילה בשבת ויציאה לדרך ג' ימים לפני השבת

ובמ"ש מר ניהו רב, בענין פלוגתת הרז"ה ז"ל והרמב"ן ז"ל, בחריפות ובקיאות נפלאה, האמת אגיד כי יש להעיר הרבה, ואין קץ לפלפולים, וכל פטפוטין דאורייתא טבין ותקילין ככולא תלמודא וקוב"ה חדי. ולהאריך בכל פרט ופרט תקצר היריעה וגם קצרה ידי. אמנם אינני בן חורין להבטל מכל וכל וכנ"ם ולא נם תיר ולא תיר, אשובה אראה אעלה בסנסיניו ואשל"ח ביד עט"י המדבר"ה דברים אחדים ואלך לשוח ולתור, את האר"ש בלבנו"ן אשר בירר וליבן כת"ה ברב תבונות, ובסברות ישרות ונכונות.
א. אשר הקשה לשאול דהני מילי דרז"ה ז"ל סתרא"י נינהו, דאוסר למול משום שיצטרך לחמם אחר המילה, ומתיר להפליג בספינה אעפ"י שיצטרך לחלל שבת, וגם בתוך ג' ימים רק מדרבנן אסור, עכ"ד, תיתי לי דכבר ישבתי על מדוכה זו בעניי. ובחידושי לאו"ח (בספרי נתיב החיים כת"י) סי' רמ"ח יש לי אריכות בזה. וכן בספרי נתיב הדעת ביו"ד סי' ט"ז, הארכתי באריכות בענין אם מותר לשחוט אותו ואת בנו, בחולה שידוע שבשבת יצטרך ודאי לבשר ולית לן רק בהמה שנשחטה אמה היום בע"ש אם מותר לשחטה היום בערב שבת כדי שלא נשחטנה בשבת שיש חומר סקילה, או מוטב להמתין למחר ותידחה שבת מפני פיקוח נפש ולא ידחה לאו דאותו ואת בנו בער"ש בשעה שאין כאן פיקוח נפש. ולהעתיק לכת"ה כל הכתוב אצלי שם, צריך כמה גליונות. ואני בעניי העליתי שם לחלק דדוקא בכבר חל שבת ס"ל לרז"ה דתידחה מילה מפניה. משא"כ בהא דמפליגין בספינה שעדיין שבת לא חלה. והבאתי סמוכין מכמה מקומות בזה.
אבל סברת כת"ה משום דס"ל דאם ירצה למסור עצמו לסכנה רשאי (והוא סברת כמה מרבוותי, וכדעת השו"ע יו"ד ריש סימן קנ"ז, והסמ"ק בכללם כמ"ש כ"ת), היא רחוקה. ואני תמה על רומעכת"ה איך נחה דעתו בזה, והיא גופא קשיא היכי שרי להכניס עצמו לסכנה, ואם ס"ל להרז"ה דהמכניס עצמו לסכנה לא מקרי אנוס לענין חיוב מצוה ושמירת עבירה, כ"ש לענין פיקוח נפש, דדוחה כל עבירות שבתורה חוץ מע"ז ג"ע וש"ד, דאסור להכניס עצמו בסכנה. וע"כ דהא דרשאי להפליג בספינה בידוע שיש סכנה אלא שאפשר לינצל ע"י חילול שבת, הוא רק משום דרשאי לחלל שבת מפני פיקוח נפש ולא יאבד נפשו, אבל לומר דאדרבא מפני שאם ירצה למסור נפשו ולא יחלל שבת הוא דרשאי, כלפי לייא! ואדרבא א"כ הוי כמאבד עצמו לדעת ואסור לו להפליג בספינה, ואיך נאמר תרתי דסתרי דרשאי מפני שאפשר לינצל בחילול שבת, ורשאי להכניס את עצמו לחילול שבת מפני שרשאי למסור נפשו, והרי זה כמכבה המדורה בשמן שמוסיף אש מתלקחת. ונמצא רגז ושחק הקשה ותירץ ואין נחת.

זורק חץ ופורס מצודה בשבת וכשנעשית המלאכה הוא אנוס והדימוי להנ"ל

ב. מה שדימה ענין זה דמכניס עצמו לחילול שבת, לזורק חץ דאעפ"י שבשעת הגעת החץ לחפץ הניזק הוי הזורק אנוס שאין בידו להשיב, מ"מ חייב על שהכניס עצמו לכלל זה. לענ"ד אין זיווג זה עולה יפה. דודאי שם דאין לו שום היתר להזיק את חברו אעפ"י שאם כבר זרק נעשה אנוס, פשיטא דכה"ג חייב על מעשהו, ובין שנאמר דהחיוב כבר חל משעת זריקת החץ, בין אם נאמר דודאי אינו חייב רק על ההיזק ולא חל משעת זריקה כדבעי' למימר קמן בס"ד, מ"מ חייב על סוף מעשה במחשבה תחילה, שהרי זרק חץ ונתכוין להזיק וידע שיזיק, ואין זה צריך לפנים והרי במלאכת שבת כה"ג טובא דמעמיד מצודה במקום שחיות מצויות ונכנסה החיה מיד חייב. אעפ"י שיצוייר שבשעה שנכנסה החיה אנוס הוא ואי אפשר לו לסלק המצודה ולמנוע הצידה. אבל להתיר למול לצורך מצות מילה מבלי כונה לחלל שבת אח"כ, הרי במלאכת שבת קיימא לן אפילו בשעת עשיית המלאכה ממש אם אינו מכוין מותר, ואפי' בפסיק רישא דעת הערוך (ועיין תוס' שבת ק"ג., ד"ה ל"צ) דבפס"ר דלא ניחא ליה שרי, כי מלאכת מחשבת אסרה תורה, וכה"ג לאו מלאכת מחשבת היא, כ"ש כה"ג שבשעה שמל בהיתר הוא מתעסק, אלא שסופו לבא לידי חילול שבת אחר כך, והוא אינו מכוין ולא ניחא ליה, דמוטב לו שלא יצטרך כלל להחם חמין אח"כ. דלכו"ע הוי שרי, אי לאו סברת שב ואל תעשה עדיף, ומוטב תידחה מילה בשוא"ת.

בדברי הנמוק"י במדליק נר בער"ש ודולק בשבת למ"ד אשו משום חיציו

ג. ומה שכתב בדברי הנמוק"י בב"ק, הנה אכתוב לו מה שכתבתי בחי' לב"ק שם בקצרה ומכלל הדברים יובן מה שאני מסכים לסברתו ומה שאני מתנגד לה.
בנמוק"י פרק כיצד הרגל אהא דדף י"ז: שם זרק כלי מראש הגג וכו', כתב וז"ל מנא תבירא דכיון דסופו לישבר מחמת זריקתו של [ראשון] כמי ששברו הוא דמי אלמא בתר מעיקרא אזלינן דאל"כ מנא מעליא הוי ושני אמאי פטור, ומיהו כתב הרא"ש ז"ל שאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו חייב, דיש לחלק בין ענין זה לזורק הכלי עצמו. עכ"ל. (ועי' בב"ח חו"מ סוסי' שפ"ו, ובש"ך שם בשם הר"א ז"ל), וכ"כ תוס' דף י"ז: ד"ה זרק כלי מרה"ג. לחלק בכך דעושה מעשה בגוף הכלי וזרקה מראש הגג הוי ככבר שיברה. והשני פטור אבל זרק חץ שלא עשה מעשה בגוף דבר הניזק אלא שלח חציו להזיק, ובא אחר ושיבר, השני חייב. וע' באה"ג בחו"מ סוס"י שפ"ו. וכעין זה מחלקינן בדינא דגרמי בין עשה מעשה בגוף דבר הניזק ובין עשה מעשה שגורם היזק. ועי' ברא"ש פרק זה סוף סימן ט"ז.
ונראה להביא ראיה לזה גם מלקמן קי"ז. וכתובות ל"א. זרק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור דעקירה צורך הנחה, וקלב"מ, הרי נקיט וקרע 'בהליכתו'. דאילו קרע בהנחתו א"צ לסברת עקירה צורך הנחה, רק דממש אתיין בהדדי, אבל כיון דקרע בהליכתו, דקודם הנחה בא החיוב דממון צריך לעקירה צורך הנחה. אלמא דאין החיוב חל משעת זריקת החץ אלא בשעת הנזק. דאל"כ אפי' בקרע בהנחתו צריך לעקירה צורך הנחה ואל"כ לא יפטר, שהרי מיד בזריקתו נתחייב ממון, ודו"ק.
ולכאורה דברי הנמוק"י אלה סתראי נינהו עם מ"ש לקמן בסוגיא דאשו משום חציו דמשמע לכאורה להדיא דס"ל דהחיוב חל בשעה שזרק דאל"כ הוי כאנוס ע"ש. אכן אחר העיון נראה דלא קשה מידי. דוודאי אין החיוב נגמר עד שיעשה הנזק בפועל, וכשזרק חץ, ובא אחר ושיבר קודם הגעת החץ הב' חייב. ומ"מ אם לא בא אחר ושיבר ונגמר הנזק ע"י הזורק החץ, על כרחך דנתחייב למפרע, וכמ"ש הנמוק"י דאם מת, ביני וביני חייבים היורשים, אלמא נתחייב למפרע ונשתעבדו הנכסים, ומיהו אם לא נגמר ההיזק על ידו ליכא לחיוביה על הזריקה לחודא. דאל"כ, הזורק חץ בשבת ברגע אחרון בסוף השבת והרג בהמה ברגע א' דמוצאי שבת בהתראה, יהא חייב כאלו הרגה בשבת וחייב משום נטילת נשמה, וכן בזרק סכין או פתק גירא ושחט וכל כיוצא בזה. וזה אינו, ופשוט דפטור כמו עקר בשבת והניח במוצאי שבת. אלא ודאי כדאמרן, דבשעה שנגמר חל החיוב למפרע. אבל במדליק בער"ש והמדורה דולקת בשבת אין לחייב משום דההתחלה היתה בפטור ובהיתר, וכדאסברא הנמוק"י ז"ל דבאמת החיוב אינו רק בצירוף תחלת מעשה דחציו. ומ"ש דלא חשיב ליה מעשה דמכאן ולהבא דא"כ הו"ל למיפטריה משום דאז אנוס הוא, אעפ"י שהוא עצמו המציא אונסו ברצון, אה"נ כונתו, דע"כ החיוב בא על זריקתו, ובסוף מעשה מתחייב על מחשבתו מתחילה שלא היה אז אנוס אלא ברצון הביא האונס ויודע שסופו להזיק. ופשוט.
והנה בהא דכתובות הנ"ל צריך לומר ע"כ לפי דברי הנמוק"י דגריס כגירסת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' שאלה ופקדון הלכה ה' עיי"ש בכס"מ ומל"מ דלא פליגא אדר"פ. דאפשר לומר כר"פ, דאל"כ תליא זה בזה, דכיון דנשתעבדו נכסים משעת זריקה כמ"ש הנמוק"י, ע"כ דלא כר"פ אלא כרבא. וא"כ גם בקרע בהנחתו, ע"כ צריך לומר עקירה צורך הנחה, ואם לא כן חייב, ודו"ק היטב. ועיין מנ"ח מצוה נ"ו בסוף אות ב'. והמעיין יבין להסכים דבריו לדברינו. ועיין גם בשער המלך פ"ג מגנבה ה"ב אריכות בזה.
אכן בקצות החושן סי' ש"צ ראיתי שסובר דהנמוק"י גבי אשו משום חציו חולק על התוס' דדף י"ז: וגם מהרא"ש משמע דלא כתוס'. ע"ש. ותמיהני. דמה יענה לדברי הנמוק"י הנ"ל גבי מנא תבירא דכתב להדיא בשם הרא"ש ז"ל כתוס'. וגם אם נאמר דצ"ל שם הר"א, וכבש"ך סוס"י שפ"ו, מ"מ איך כתב דברים סותרים לדינא זה את זה. וע' מהרמ"ש ז"ל בכתובות שם ע"ד רש"י ד"ה לא מצי לאהדורי. ועיין סנהדרין ע"ז: זרק חץ ותריס בידו ובא אחר ונטלו. ובחידושי שם בזה ושם אבאר בס"ד. עכ"ד בקיצור בב"ק. ומעתה יבין כת"ה דדברי התוס' והנמוק"י והרשב"א ז"ל עולים בקנה אחד לפי דברי. וכן נראה ברור בענ"ד.
ויפה הביא מהא דמזה ונקטעה ידו. וגם מ"ש דליכא גט אעפ"י שבעצמו נכנס לאונס, מ"מ הרי אינו מגרש מדעתו. אמת ויציב הוא. וגם למ"ש לחלק דשבת הותרה לפיקוח נפש לדעת כמה פוסקים, משא"כ לדיחוי. כיוונתי בחי' לאו"ח רמ"ח הנ"ל באורך בס"ד. ועת לקצר וד' שנותיו יאריך ואחכה למכתבו, כי אמנם הוספתי לעיין בספרו שערי תבונה ויש לי כבר הרהורי דברים, אבל לא אכתוב טרם יגמרו הדברים אלשעבר.
והנה ידע כי דבריו נעמו לי בכלל כי רואני שלבו לב רחב ויישר חילי' לאורייתא. ובמטותא מיני' יואל נא להודיעני אם עודנו פנוי. כי יש לי להציע נכבדות עבורו עם רב נכבד גדול ומיוחס, והוא סמוך לעירי וגם מחותני (כי אחיו ג"כ מוסמך להוראה, הוא חתן גיסי הרב שבמדינת רוסיא) ויש לו בת יחידה משכלת ומלומדת ויפ"ת ומושלמת בכל המעלות והרב אמיד תלי"ת ורוצה בתקנת בתו ויתן נדוניא רבה בעהי"ת וגם החזקה, ומבקש לו איש כלבבו, בר אוריין גדול. ואולי יכשר הדבר לפניו, ויודיעני מקור מחצבת משפחתו ומכל וכל, ואז אציע לפני מחותני הנ"ל. ואם מד' יצא הדבר וכו'.
ידידו דוש"ת ואוה"נ כל הימים
הק' שלום יוסף הלוי פייגנבוים
♦

צילום הכת"י של סוף המכתב הראשון

הערות שוליים

  1. ↑ הציון מתייחס לספר שערי תבונה שהוציא בעל קהילות יעקב בצעירותו. וכן כל הציונים שבראשי הדברים להלן.
  2. ↑ כנראה הכוונה לר"ן גיטין יב, א מדפי הרי"ף.
  3. ↑ תוס' עירובין לז, ב ד"ה אלא מעתה בסוף הדיבור 'ומהר"י מפרש דאי טעמא דרבי שמעון משום דאין ברירה אתי שפיר דודאי היתה אחת מהן תרומה ומותר הכהן לאכלן ואף על גב דאין ברירה דחד מינייהו ודאי תרומה אבל אטעמא דראשית פריך שפיר הכי נמי דלא הוי כלל תרומה ויהיה כהן אסור לאכלן וכן בההיא דתרומת הכרי בתוכו קרא שם וכהן מצי אכיל לכל מה שבתוך הכרי אף על גב דאין ברירה'.
  4. ↑ קובץ תורני שיצא לאור בווארשא.
  5. ↑ דברי השאילת יעב"ץ שציין בחת"ס הוא בח"ב סי' צט, וכבר כתב בזה בשאילת יעב"ץ א, קלה.
  6. ↑ כנראה הכוונה למהר"י קורקוס מע"ש ד, טו.
  7. ↑ חלק מתשובת הקה"י, שאת עיקרה הביא כאן המחבר, נדפסה באגרות ורשימות קה"י חלק ה' (נדפס יחד עם ספר אמרות משה של הג"ר משה ברזם נכד הקה"י), ראה שם סימן טו טז.