מ"ה דברי תורה ומוסר ממו"ר הרב משה צוריאל זצ"ל[2]
בפתח הדברים
הלב ממאן להאמין שנדם ליבו של רבינו הגדול והאהוב, אוהב ישראל, בכלל ובפרט.זכיתי להיות בקשר עם הרב כ16 שנה. זכורני איך בפעם הראשונה קיבלתי ממנו מכתב ממש, במעטפה, עוד לפני תקופת המיילים, ובו, ברוב ענוותנותו, סיכם את כל הערותיו לחיבור שהוצאתי בזמנו. ודבר פלא הוא, שרב בסדר-גודל של רבינו, יטרח כל כך ללמוד ולהעיר על חיבור פעוט שחיבר איזה אברך. אין זה אלא שהרב לא היה מחפש אחר כבוד. ההיפך. הוא חיפש לכבד אחרים. לכבד את התורה, באיזו אכסניה שהיא תהיה. הרב עודד וחיזק כל יוצר תורני שבא עמו במגע. מאז הקשר נשמר, מדי פעם בטלפונים, מדי פעם בביקורים, ובעיקר בהתכתבויות. מדוע נשמר הקשר? כי הרב היה נוח לשמים ונוח לבריות. "לא הקפדן מלמד". האוהב - מלמד.
ספריו הרבים - מלבד היותם מכילים גופי תורה, הרי שמגמת החסד שזורה בהם. חסד עם הלומדים שאין זמנם פנוי, למצוא בקלות ובמהירות כל רעיון - אם בתורת הנצי"ב, אם בתורת הגר"א, אם בתורת הרמח"ל וכו' וכו', וגולת הכותרת - תורת מרן הראי"ה קוק זצ"ל. אכן, לא בכדי, בהסכמות שנתן לחיבוריי היה מתאר את עצמו בשם: משה צוריאל, מח"ס אוצרות הראי"ה. הראי"ה היה עטרת לראשו של רבינו.
מסורת יש שקרוביו של אדם שנפטרו באים ללוותו בהגיעו לשמים.
בטוחני שמלבד קרוביו של הרב ז"ל הגיעו ללוותו בעלייתו לשמים גם הרמ"ק, הרמח"ל, מרן הראי"ה קוק זצ"ל וכל גדולי עולם אשר על תורתם מסר את נפשו.
כמי שעוסק גם כן קצת בהוצאת ספרים, יכולני לומר בבטחה כי הרב השקיע אלפי שעות, ואף יותר, בהכנת ספריו לדפוס. עבודה זו עשה אך ורק עבור כלל ישראל. הרי כשהוא למד פעם ראשונה ושנייה, ועשה לעצמו ראשי פרקים והפניות - זה היה די ומספיק עבור תורתו שלו. עבור הידע התורני שאליו חתר. אבל כדי להעביר את זה לרשות הרבים יש צורך בעבודה עצומה, של הקלדה, הגהה וכו'. עבודה שאורכת זמן רב מאוד. כמה תורה הוא היה יכול להוסיף בזמנים אלו - אין לתאר. ובכל זאת הוא בחר להקדיש חלק ניכר מזמנו בהכנת הספרים לדפוס. עבור עם ישראל. איזו מסירות נפש. כפשוטו.
מו"ר הוכיח לנו, שגם בדור 'מפותח' כשלנו, בו לכאורה אפשר למצוא כל מקור בתוכנות חיפוש משוכללות, שום תחליף אמיתי ושקול לא יקום תחת אישיות של ת"ח המלא וגדוש בתורה, המשלב באישיותו יראת שמים, חסד וענווה.
הכרת הטוב שלו הייתה גדולה, הוא לא חשש להכיר טובה ולא עשה חשבונות 'איך זה ייראה' וכדומה. והכרת הטוב גדולה שלובה היא יד ביד עם ענווה גדולה. להלן מספר דוגמאות מתוך התכתבויותיו עמי:
"ההבנות האלו השגתי הודות להערתך. אשרי חלקך! תודה, משה צוריאל" (סימן יא).
"ואני מודה לך על דבר התורה. אני אוסף עכשיו (לדפוס) ביאורים על אגדות חז"ל, ואוסיף את חידושך בשמך" (סימן כג).
"בזכות פנייתך אלי, אחרי קריאת דבריך, חידשתי חידוש זה..." (סימן טו).
מעבר לכך, יש גופי תורה שמי שלא נפגש עם הרב ז"ל, אף אם נפגש עמו בספריו, לא יכיר.
הטרחה שטרח כשנפגשת עמו, להראות לך כל ציטוט וציטוט שאינך מכיר - בתוך גוף הספר. למזוג לך משקה קר. לכתוב לך הקדשה חמה.
להסכים להקדיש לך זמן לשיעור אישי, על אף כל המחויבויות העצומות שלקח על עצמו כדי להועיל לכלל.
בסי' כ לקמן הבאתי מחתימתו באחת מהסכמותיו אליי, שם כתב: "כן דברי השמח בכל גילוי חדש של תורה". אלו דברים שאומרים הכל.
תחסר לנו רבינו מאוד. במותך נפער חור גדול בנו. אל מי נפנה בשאלה? בעצה?
תודה על הזכות להיות מוארים מאישיותך. תנצב"ה.
אוהבך.
דן סתר
שתי הערות:
א. ניתן לראות בתמונה לצד לראשו של הרב זצ"ל את הסולם, בו היה משתמש תדיר, הן ללימודו והן בטרחתו הרבה להראות למבקריו כל דיבור במקורו, גם אם לשם כך היה עליו לעלות בסולם.
ב. לפני הצילום הרב לא היה לבוש את חליפתו הרבנית, אך לכבוד התמונה ולכבודנו, הוא טרח ללבוש את לבושו הרבני.
♦
א. המייל האחרון מהרב
מייל מהרב צוריאל ז"ל חודש לפני פטירתו:יהודים יקרים!!
אני מוכרח להודיע לכם כי לפני חודש וחצי אמר הרופא האונקולוג המומחה לבני משפחתי שלדעתו יש לי רק כמה ימים ואפילו לא שבועות כדי לחיות.
ובאמת מצבי הדרדר מאוד מאוד עד שלא יכולתי אפילו לחשוב רוב היום.
אבל הנה דבר פלא, עברו חודש וחצי ובהרבה דברים חזרתי לבריאותי, ואמנם אני לא יכול ללכת ברגליי ואני צריך עזרה באוכל וכו'.
אין ספק בעיניי שהתפילות שלכם הועילו הרבה לרפאות אותי ואני מבקש ממכם מאוד שתמשיכו להתפלל עבורי שאוכל להמשיך ולשרת את עם ישראל עוד שנים רבות מתוך שכל טוב עם יכולת פיזית.
תודה רבה לכולכם,
באהבה גדולה אישית לכל אחד ואחד מכם.
♦
ב. על איזו תקופה דיברו הנביאים?
שאלה: אני קורא בספר צפניה, ועולה בי השאלה, שרלוונטית גם לגבי שאר הנביאים, בפרט תרי עשר: על פניו הם מתנבאים על גלות בית ראשון ועל חזרת ישראל מגלות זו.א. ידוע דכל נבואה שנצרכה לעת"ל נכתבה כו' וא"כ מה צורך לנו בנבואה זו? הרי חזרו ושוב נפזרו?
ב. המלבי"ם כתב שם על המילה "והנדחה" (פרק ג פס' יט): "ישראל שעמדו באמונתם וגרשו אותם מן הארץ ונפזרו לארבע רוחות אקבץ אותם". ולכאורה הוא מפרש על גלות בית שני. דהרי בבית ראשון לא נפזרו לארבע רוחות כשם שנפזרו בבית שני.
האם המלבי"ם סבר דדברי הנביאים הם על גלות בית שני? או שהיה ברי לו שמדובר בגלות בית ראשון והוא רק דרש את הדברים והרחיב אותם גם על גלות בית שני? ואם כן, מדוע? לכאורה זו לא כוונת הכתוב. לכאורה מסגנון פירושו בהרבה מאוד מקומות עולה דהוא מפרש על תקופת גלות אדום והחזרה לארץ בימינו, כשהנביאים לכאורה לא התמקדו בזה (דהרי אירוע זה היה הרבה אחריהם, ומקסימום רמזו לזה) אלא בנבואות פורענות בית ראשון, החרבתו, וחזרה לאחר גלות בבל.
סליחה על האריכות.
תשובת הרב:
מכובדי הרב שליט"א,
שתי שאלות שאלת והשנייה מתרצת את הראשונה. כלומר לפי ר"י אברבנאל, לא הייתה גאולה ממש מאז חורבן בית ראשון. הייתה השהייה של הגלות ולא ביטולה. תקופת ניסיון בלבד. וכאשר נכשלו בניסיונם, הקב"ה המשיך את גלותם המתמשכת, מתוקף הגירוש הראשון. שהרי כל ייעודי הנביאים על צורת הגאולה, בין בגשמיות ובין ברוחניות, לא התממשו בחזרת ציון. ראה נא צילום שהוספתי פה ראש דף 156 מירמיה כט, יד.
ובכן כל דברי הנביאים היו מיועדים לגאולה האמתית, שטרם ראינו, והיא עתידה לבוא ("והיו מלכים אומניך וכו' אפים ארץ ישתחו ולך", ועל אכלוס ציון, שתשב פרזים מחמת ריבוי עם שבתוכה, וכן "לא יבוא בך עוד ערל וטמא"), לכן המלבי"ם צודק שייחס הדברים גם למצבנו באלפיים שנים האחרונות.
בברכה רבה לך, משה צוריאל
להשלמת הביאור אני מפנה אותך לספרו של ר"י אברבנאל "משמיע ישועה" הנמצא ב"אוצר החכמה" עמודים 42, 282 ,296 שם ביאר ששיבת ציון לא הייתה גאולה אלא הפסקה זמנית של הגלות. ושוב חזרו להמשך הגלות.
אשתדל לצרף לך הספר כאן.
בברכה, משה צוריאל
♦
ג. ארץ ישראל אסורה בהיסח הדעת
שאלה: שלום לרב שליט"א. כתב הרב חרל"פ זצ"ל (מי מרום ו ממעייני הישועה שער ג פרק עב): כשם שתפילין אסורין בהסח הדעת כך אר"י אסורה בהסח הדעת. מה המקור לכך? תודה.תשובה: ספר חרדים בפרק ב: וכתב רמב"ן במנין תרי"ג המצוות ישיבת אר"י. עכ"ל. כל עת ורגע שהאדם באר"י הוא מקיים המצווה הזו. וידוע שעיקר שכר המצווה על השמחה הגדולה בה כו' אם כן צריך היושב באר"י להיות שמח תדיר במצווה התדירה באהבתו אותה. עכ"ל החרדים. ועוד אני מוסיף על פי השו"ע (או"ח סי' ס) מצוות צריכות כוונה, ואם הסיח דעתו חסר לו במצווה. אלא אני מסייג בדברי הרב קוק שיש כמה מקומות שכתבו חז"ל מילת אסור ולא התכוונו אסור ממש אלא מניעת הנהגה טובה.
♦
ד. הערה על חשיבות המידות
בעניין קונטרס על המידות שחיברתי ושלחתי לו, כתב לי הרב בסוף תגובתו:האמת היא כדברי ר"ח ויטאל ב"שערי קדושה" כי המידות הן אבני בנין לפני עשיית כל המצוות [וכן העתיק הגר"א בביאורו למגילת אסתר, פרק עשירי]. לכן דבריך הם מים קרים על נפש עיפה.
ברכה לבבית, משה צוריאל.
♦
ה. רוח הקודש של האמוראים
שאלה: ודאי ידועה לרב הקדמת הרמח"ל לאגדות חז"ל (מובא לזכרוני בפתיחת עין יעקב) וידועה בקיאותו ועמקותו של הרב בתורת המקובלים, בפרט הרמח"ל והרמ"ד ואלי זצוק"ל. רציתי לשאול כיצד מסתדרות התורות הנ"ל עם מה שלכאורה מובן מפשט דברי חז"ל, שלכאורה, לא כל דבריהם בסוגית השגחת ה' ובדברי אגדה נאמרו מפי הגבורה. כמובן שאיני חושב שנאמרו כמדרגת הנבואה של משה רבינו או דוד המלך ע"ה, אבל רבני כל הדורות התייחסו ברצינות גמורה לדבריהם, הצדיקו ונימקו אותם. ואביא מספר דוגמאות:א. סנהדרין קיא א - "לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי". משמע שדברי ריש לקיש היו לפי דעתו וסברתו האישית, ולא מתוך רוח הקודש וגם לא מתוך מסורת שקיבל מרבותיו.
ב. ירושלמי שבת יד ג - "צ"ט מתים בצינה ואחד בידי שמים" - הרמח"ל דיבר רבות על כך שאין דבר שיוצא כנגד רצון ה' ח"ו (למשל דעת תבונות סי' לו-לח), שום דבר, אז איך אפשר לומר שאדם מת וזה לא בידי שמים? כמובן שנאמר "למות תוצאות" ודרשת חז"ל, וכמו שאומר הרמח"ל שיש סיבות קרובות וסיבות רחוקות.
ג. מסכת כלה פרק א הלכה טז - "...רבי עקיבא אומר ממזר ובן הנדה... ברוך ה' אלהי ישראל שגילה סודו לר' עקיבא בן יוסף" - משמע ששאר הרבנים אמרו דעתם כמעט כסברא בעלמא ולא מתוך רוח הקודש, ושה' להם לא גילה. והם כמעט הודו שאמרו זאת מדעתם.
או שנאמר שבימיהם כן עתה, שיש פשטנים, ויש בעלי קבלה וסוד, ולא כל אמורא היה בעל סוד ובעל קבלה. כמובן שבפשט היו גאוני גאונים ועפר אנו תחת כפות רגליהם, אך על פנימיות הדברים אני מדבר. אודה לרב אם יוכל לפשוט ספיקותי, ויהיה לי למשיב נפש.
תשובת הרב:
שאלה ראשונה ששאלת וכן שאלה שלישית, הן כמעט אותו דבר. עליך לדעת מה היא "רוח הקודש". לפי הרמב"ן על בבא בתרא יב ע"א היא העזרה לומר דברים נכונים לפי האמת. ואוסיף על דבריו. לא כל החכמים היו באותה רמה רוחנית או מוסרית. "בא לכלל כעס, בא לכלל טעות" (ספרי, סוף פרשת מטות). אותו יום שהתנא או האמורא כעס, יש לו פחות רוח הקודש, או אינה כלום אצלו. וכן "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא כא ע"א) ושם כותב מהרש"א שהיא דרגא נמוכה, של סופרים, ולא של בעלי רמה גבוהה אמתית. וכן העצבות מבטלת ההשגה. וכן עבירות קלות בעיני האנשים, כמו המקפיד בתוך ביתו (-כועס על אשתו) ועוד רשימה ארוכה. לכן בצדק טענו המבקרים בין זה לזה שהשני טעה והיא במאות מחלוקות שיש בדברי חז"ל. על השאלה השנייה, ודאי כי מה שיש בחירה חופשית ודאי היא רצון הבורא לתת לו לאדם לקבוע את דרכו. וכן המזניח שמירת בריאותו, גם זה הקב"ה מסר לידיו של האדם, והיא גופא רצון הבורא. וכן מה שהרשעים מרשיעים והולכים, כי ה' רצה שהבחירה תהיה חופשית. אם לא מובן, תצלצל אלי ואסביר כמה שאוכל.
משה צוריאל
♦
ו. התעוררות לקדושה
שאלה: שלום כב' הרב שליט"א. האם יודע המקור על מה שאומרים שאם האדם נחפז מהר מדי למצווה, עלולה התעוררות זו להיות מכוח היצה"ר? לזכרוני קראתי כן משם הגר"א.תשובה: מכובדי, חיפשתי כמה דקות במחשב בתוכנה "אוצר החכמה" ומצאתי רק ספר "צמח צדיק" של האדמו"ר ר' מנחם מנדל הגר, בעמ' ל"א, קע"ו, ש"ח, שמ"ג (לפי דפי הספר) האומר שיצר הרע נותן לאדם חשק לעשות מצוה כדי לינוק ממנו ניצוצות הקודש. והוא מציין עצות נגד זה. בגר"א אינני יודע אם אמר כך. ובמהד' משנה ברורה, חלק ששי, באר היטב על סי' תקע"א: "ודע שכל המעשים שאדם עושה ותורה שלומד בעודו רשע בעו"ה מוסיף כח בקליפות עד שחוזר בתשובה מוציא מהקליפה". ומקורו ב"נגיד ומצוה" לר יעקב צמח, מגורי אריז"ל, דף קעז, וכן כתב הרמ"ז (זכות) על בראשית דף רג. וממורי ראש ישיבת נר ישראל (בלטימור, ארה"ב), הרב יעקב יצחק רודרמן זצ"ל, שמעתי מפורש כי כאשר פעולה מסויימת שרצית לעשות בא לך בקשיים, סימן הוא שיש הרבה קדושה בזה. ואם זה בא בקלות גדולה, סימן שיש בזה איזה נזק ורע רוחני.
בברכה
♦
ז. על לימוד הזוהר ופרשניו
שאלה: כל פעם שאני מנסה ללמוד זוהר עם פרשנים כמו בעל הסולם או מתוק מדבש אני מרגיש שאין מוחי סובל יותר מדי זמן את הלימוד. ואסביר. כמעט כל רעיון בדברי הזוהר מוצא בדברי הפרשנים הקבלה לעשר ספירות ולעולמות אבי"ע ולפרצופים. אבל אני מחפש להבין את הנמשל גם ברמה רעיונית-פנימית, ולא רק להכניס לתבניות הנ"ל כל פעם מכיוון אחר.תשובה: לענין שאלתך שאינך מוצא סיפוק רוחני מלימודיך בספרי הזוהר בענין ספירות ושמות קודש וכו'. אני עונה בכפליים:
א. תורתנו הקדושה מחולקת למקצועות רבים, וכל אחד לומד בעניין ששורש נפשו מתעניין בהם ["אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ" - ע"ז יט, א]. הנה לפניך דברי מדרש ויקרא רבה (טו, ב) "אמר רבי יודן ברבי שמואל ואפילו דברי תורה שניתנו מלמעלה לא ניתנו אלא במדה. ואלו הן מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדה. יש זוכה למקרא, ויש למשנה, ויש לתלמוד, ויש להגדה, ויש זוכה לכולן".
לפי הנראה אתה נבראת כדי לעסוק במחשבת ישראל, בספרי מוסר, וגם בספרי אגדה. אלו יהיו עיקרי ספרי לימודיך. ואל תצטער על שאינך משתלם בשאר המקצועות, כי אינם ייעודך.
ב. מענה אחר. גם כל ספרי סוד שבימינו כעת, אינם משקפים אמתיות הסוד. וכדברי רמח"ל ב"שערי רמח"ל" (מהד' הגר"ח פרידלנדר עמ' לו וכן ס"ב). ועוד ראה שם דבר מפליא בעמ' ת"ד. כל הספרים שנדפסו עכשיו בענין הסוד הולכים סביב סביב ולא נוגעים בלב הדבר, שהוא הרעיונות, הנמשל שבדבר. וכדברי ר' צדוק הכהן [בספר הזכרונות].
האדם צריך להיות איש קדוש, משוחרר מן החומריות, מקיים כל דרגות "מסילות ישרים" ורק אז יגיע לפרק כ"ו של הספר להבין במושכלות. ואם לא תקן מדות התאווה, הגאווה הקנאה והשנאה ועוד הוא מרמה את עצמו שהוא הבין.
בספר "כתר שם טוב" (לימודי הבעש"ט) שאל כיצד התירו להדפיס ולפרסם כל כך הרבה ספרי סוד, ועונה שכל הקוראים לא הבינו. זה כמו לתאר טעם התבשיל. מי שלא טעם בגרונו, חבל על הדיבורים של תיאורים, הוא טרם הבין באמת. כך כדי להבין סוד צריכים להיות מרומם מגשמיותו, כדברי רמב"ם בפרק נא של ח"ג מורה נבוכים במשל הפרוזדורים בהיכל המלך. "תן לחכם ויחכם עוד".
מוקירך, משה צוריאל.
♦
ח. הנאה מחשמל בשבת
שאלה: מה דעת הרב שליט"א על סוגיית הנאה מחשמל בשבת בארה"ק? אני קורא כעת כמה קונטרסים בנושא ומבין שההיתר לא פשוט בכלל, ויותר נראה בעיני כהערמה. וכאילו אומר למשפחה פלונית - אל תכינו אוכל לשבת, בואו לאכול אצלי, כי יש אצלי חולה מסוכן בבית ואני שוחט בשבילו, אז חבל שתוציאו כסף על בשר שנקנה לפני שבת. בואו ותהנו אצלי בזכות החולה המסוכן. מה שאין כן המשמר את החולה והנמצאים עמו בבית, שהותר להם, אך שאר אינשי דעלמא - מאן דכר שמיה?תשובה: ההיתר פשוט ואמיתי מאד. והייתה לי שיחה אישית עם הרב עובדיה יוסף זצ"ל והסביר לי שעובדי חברת החשמל עוסקים במצווה, ואין להם עבירה כלל. כי בעיר כמו תל אביב רבתי, או ירושלים, יש תמיד חולים וזקנים הצריכים למכונת הנשמה נגד אסטמה, או תינוקות שצריכות האימהות משאבות חשמליות [מכוונות עם שעון שבת] להוצאת חלב כאשר אין כח בתינוק לינוק וכדומה, ויש צורך ברמזורים ברחובות להגן נגד תאונות דרכים, חלקיהן קטלניות, ויש צורך לרופאים שיהיו מכונות חשמל בבתיהם כאשר באים אליהם חולים לצרכים דחופים בשבת ועוד ועוד.
ואל תאמר שיכינו כמות קילווט רק לפי הצורך בצמצום, כי חייבים להכין שליש יותר מהצמצום, כי אם יהיה קצר מחמת צורך מרובה, ייקח שעות לתקן את הקלקול. כיון שכן אין כאן מעשה שבת באיסור, אלא הכל מצוה, מותר גמור.
והבאתי ראיה לדבריו. כי החזון איש על או"ח עמ' 112 (פרק לח סעיף ו) ד"ה וכל זה כשהזרם וכו' וזו לשונו שם: "ואף אם הוא באופן שיש היתר בשימושו מן הדין, אסור להשתמש בו מפני שיש בשימושו איסור חילול השם שאינו חס לכבוד שמים...". כלומר, אילו היה בזה איסור "מעשה שבת" מדוע לא אומר "פשוטו כמאמרו"? אלא זה מותר, אלא תולה בחילול השם, שהוא רעיון מוסרי בלבד.
הרחבה על זה תראה בילקוט יוסף על שבת מחלקה ד', כרך ג עמ' לה-לח, הקדמה לסימן ש"ח. וסמוך נא על גדולי הרבנים בדורנו, שדברתי עם כמה מהם, והסכימו שמותר להשתמש בחשמל בלי שום בעיה. ואפילו תאמר יש מחלוקת בדבר, הרי איסור "מעשה שבת" קבעו בגמרא שהוא מדרבנן, והרמב"ם בהל' ממרים סוף פרק א קבע שבספק דרבנן יש לסמוך על המקילים!
מוקירך, משה צוריאל
♦
ט. מעמדו של תנדב"א
שאלה: א. לדעת הרב, מי חיבר את תנא דבי אליהו? אליהו הנביא? ראיתי שהרשב"ץ, בעל 'באר שבע', אברבנאל לא סבורים שהיה זה מאליהו הנביא.ב. האם לדעת הרב תנדב"א הוא חיבור מקורי?
ג. האם מעמדו של תנדב"א שווה למדרש רבה, תנחומא ואגדות שבש"ס בבלי וירושלמי? האם חובר באותו זמן של החיבורים הנ"ל?
תשובה: מענה לשאלותיך: מי חיבר סדר תנא דבי אליהו? ודאי בעיני כי לא אליהו הנביא אלא אחד מדרשני קדם (לדעתי בערך שנת 800 לספיה"נ) כתב דרשות מוסריות ומצא לנכון לסגנן הדבר כאילו הוא מפי אליהו.
אמנם המומחה למדרשים, מאיר איש שלום, חכם משכיל, ואפשר שהיה ירא שמים, בשנת 1901 ההדיר הספר עם מבוא מקיף, ומכתב-יד עתיק, והוא סבור כי נכתב לפני סוף חתימת התלמוד.
הספר "סדר אליהו רבה וסדר אליהו זוטא" נמצא ב"אוצר החכמה" [ויש לי גם עותק בביתי] וכיוון שאפשר שאין לך תוכנה זו, התאמצתי להעתיק משם שני קבצים שאני שולח אליך עכשיו.
לשאלתך השניה, לדעתי הספר פחות ברמה מספרי בראשית רבה ותנחומא, פחות באיכות הדרשות ופחות בסגנון ולשון תמציתית.
בכל אופן יש שכר על לימודו. אבל כיון שאין לנו זמן ללמוד "כל הספרים הנחוצים, מדרשי הלכה ומדרשי אגדה", ספר זה הוא פחות במעלה מולם.
בברכה לבבית, משה צוריאל
♦
י. כוונת המקובלים ב"למען שמו באהבה"
שאלה: התקשיתי, כיצד דווקא במילים "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה" כתבו המקובלים לכוון מסירת נפש בארבע מיתות בית דין, הרי עניין האהבה לכאורה זה רחמים וחמלה, וכיצד דיקא במילה לאהבה מכוונים ד' מיתות קשות אלו?תשובה: בישיבת אהבת שלום, של הרב הלל, הוציא לאור ספר כתב ידו של מהרח"ו, שמשם נלקח שער הכוונות, בשם "שער התפילה".
שם בביאור המלים בשמונה עשרה, עליהם שאלת, אומר מהרח"ו: "ופשט הלשון הוא כך למען שמו באהבה ר"ל כי כל הנזכר עד עתה היה ע"י אהבה וז"ש באהבה כי ע"י העלאת מיין נוקבין דהיכל אהבה התחתון בעת ק"ש נעשה כל זה הנז' עד עתה בברכת אבות".
כלומר, אהבה של המוסרים עצמם למות על קידוש השם, כמו רבי עקיבא, ועשו זאת מתוך התבטלות גמורה אל הבורא ית' [וכדברי מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב אהבת השם, פרק א דף לט, שם כתב: "כי האהבה שיש לאדם אל השם ית' במה שהאדם מצד עצמו אינו דבר, רק מן הש"י בא האדם, ואליו האדם שב, כי הכל שב אליו ית'... והא אחד ואין זולתו"].
אהבה זו מתבטאת בעת אמירת קריאת שמע, והאדם מוסר עצמו שהוא מוכן למות בארבעה אופני מיתה, שהם עצמם על פי סוד חכמה, בינה, תפארת ומלכות, סקילה שריפה הרג, חנק.
בזכות אלו, הוא מעלה מ"ן, בעת קריאת שמע, ומעורר זיווג עליון בעת אמירת ברכה ראשונה של שמונה עשרה כלשון אריז"ל: "וז"ש באהבה כי ע"י העלאת מ"ן היכל אהבה התחתון בעת ק"ש נעשה כל זה הנז' עד עתה בברכת אבות. ואח"כ תכוין כי באהבה ר"ל ב' אהבה והכוונה היא לעורר היכל אהבה העליון שיעורר מ"ן עד שתגדל רחל נוק' דז"א אב"א ואז תכוין ג"כ להביאה עי"ז פב"פ עם ז"א כי אין לה יכולת לחזור פב"פ אלא עד שתהיה היא שוה כמוהו" (שער הכוונות, דרושי העמידה, דרוש ב).
אני יודע שמחשבות עילאיות כאלו אי אפשר לך להציע לפני כלל עמך ישראל. והם מתקבלים רק על דעתם של יחידי סגולה.
במה שהאדם מוכן למסור נפשו בעת קריאת שמע (וכדברי "משנה ברורה" סי' סא ס"ק ג) אמנם הוא השתמש במלים "אימה ויראה", אבל הם צד שני של אותו המטבע - של אהבה. כדברי "ספר הברית" על זיווגי האותיות "אהבה-יראה" [ב' אותיות ראשונות של המלים, ולעומתם ב' אותיות אחרונות של שתי המלים] כלומר יראת הרוממות.
"באהבה, - ב' אהבה. אהבת האדם לבוראו, ועוד אהבה של הבורא לברואיו. וכמים הפנים אל הפנים.
בברכה רבה, לך ולכל בית ישראל,
משה צוריאל
המשך לתשובה:
היום, בזכות שמחת החג, ה' זימן לידי תשובה מצויינת לשאלתך מה הקשר בין ד' מיתת בית דין להבטחת הקב"ה "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה".
כידוע, יש במדרש מכילתא, יתרו על עשרת הדברות:
רבי נתן אומר לאוהבי ולשומרי מצותי, אלו ישראל שהם יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות. מה לך יוצא ליהרג? על שמלתי את בני (ישראל). מה לך יוצא לישרף? על שקראתי בתורה. מה לך יוצא ליצלב? על שאכלתי המצה. מה לך לוקה מאפרגל? על שנטלתי את הלולב. ואומר (זכריה י"ג) "אשר הוכיתי בית מאהבי" מכות אלו גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים.
כלומר, הם מוסרים נפשם למות על מצות השם, מתוך אהבת ה', וזה גורם "כמים הפנים לפנים" שהקב"ה גם הוא אוהב לכל כלל ישראל!
חידוש זה כל כך יקר-ערך שאני מבקש ממך להגיב שקבלת מייל זה!
מועדים לשמחה,
משה צוריאל
♦
יא. מקורות ששלח לי הרב ז"ל על הקשר בין "מלוא כל הארץ כבודו" ובין השפלת המבט
שלחתי לרב את המקורות הבאים:א. "על כן אפרש לך אין תתנהג במידת הענוה ללכת בה תמיד כל דבריך יהיו בנחת וראשך כפוף. ועינך יביטו למטה לארץ, ולבך למעלה" (אגרת הרמב"ן)
ב. צרור המור על התורה "וישא אברהם את עיניו". להורות שעד כאן השפיל עיניו כי ירא מהביט אל האלהים מרוב ענותנותו.
והרב ז"ל הוסיף לי המקורות דלהלן:
ג. מנחות מג א שלא היה מסיר טליתו משום צניעות.
ד. כן גם רש"י כותב על האמורא רב, במנחות קי ע"א: "שימי את - בתמיה אתה הוא שימי חכם גדול ומקשה לי דבר זה. ויש אומרים רב לא היה זוקף עיניו אלא כובשן כל שעה משום צניעות: [עכ"ל]
ה. וכן הוא בתשובות הגאונים [הקדמונים, הנקרא "שערי תשובה", סי' קעח] עשרה מילי דחסידותא שנהג בהם רב.
ו. וכן תראה נא במסכת עירובין, בסוף דברי המרדכי, בכותרת "עוד הגהות בשייכים לעיל", בסוף פרק ראשון של עירובין, בש"ס וילנא דף לט ע"ב ראש טור שמאל, שורה שניה, כי רשב"ם היה "שפל עינים". תראה בפנים.
שאלתך על הנהגה נפלאה של השפלת עינים, נזכרתי מהמקרא באיוב (כב, כט) "ושח עינים יושיע". אני מפרש זאת: אדם עניו המשפיל את עיניו.
והנה ברמב"ם הל' דיעות פרק חמישי הלכה ח, שת"ח הולך בשוק כאשר עיניו מופנות לקרקע. וכן הוא בתפילה אצל כל אדם, פרק ה הלכה ד, שיהיו עיניו מושפלות. ולמה? המענה על כך ראיתי היום במורה נבוכים, המהדורה הנפלאה החדשה של "מפעל משנה תורה" (הרב מקבילי) במבוא של הרב הלברטל, לכרך ג' עמ' כט: "אהבת האל נובעת מההתבוננות בחכמה המגולמת בטבע, והיא מתבטאת בתשוקה לדעת את ה'; ואילו יראת האל הוא תודעת השוליות של האדם ביקום, הנגזרת מהבנתו את מקומו הזעום לפני הקב"ה... עכ"ל. ולזה אני משייך דברי מורה נבוכים ח"ג פרק נב: "...והם אסרו על הילוך בקומה זקופה משום 'מלוא כל הארץ כבודו' כדי לקבוע הדבר הזה שאנחנו תמיד לפניו יתעלה ועוברים נוכח שכינתו". לכן היודע מה פחות-ערך מעמד האדם הפרטי בעולמנו, מתוך הכרת האמת הוא משפיל את עיניו מול "שויתי ה' לנגדי תמיד".
ההבנות האלו השגתי הודות להערתך. אשרי חלקך! תודה, משה צוריאל
♦
יב. על סדרי קדימה בצדקה
תשובת הרב ז"ל: בעניין שאלתך המעניינת אם מותר לו לאדם ליהנות מכספו במותרות ותפנוקים, עת שיש עניים הזקוקים לכספי "צדקה", עיינתי בזה משך שבת קודש וזה מה שהעליתי:א. בדין הפרשת פאה בשדה אמרו כי מי שיש לו מאתים זוז, אל ייקח (עיין בזה סוטה כא ע"ב "רשע ערום") ומפרש רבנו ברטנורא (פאה, פרק ח) שזה כמות כסף להספיק לאדם להתפרנס למשך שנה. והוא הדין מי שמרוויח כל חודש בחודשו 50 זוז. יוצא שכמעט אין עניים בזמן הזה כי לכולם יש איזו שהיא הכנסה, או ממשרד הרווחה, או מהעיריה או מקופת חסדים של קרנות (אצל החרדים) כמו קופת העיר.
ובכן, לפי דעתי, המעניק כסף לעניים בזמן הזה הוא מדין גמילות חסדים, ולא "צדקה" ממש, כי יש להם מה לאכול (לכל הפחות לחם) ויש להם מה ללבוש (ולא חייבים לקנות להם בגד נוסף לשבת וכו'). ובכן ברוך השם נשתפר מצב עם ישראל עד לאין היכר!!
ב. אמנם תשאל, מה עם דין "בני טובים"? כתובות סז ע"ב. אבל עיין בבית יוסף על יו"ד סי' ר"נ, וכן רמ"א שם וכן הש"ך, וכן שאילת יעב"ץ (עמדין) ח"א סוף סי' ג (דף יוד טור ד) הסבורים שאם העניים מהדרים על הפתחים, אין לשום יחיד לנהוג כמו הלל. וריעב"ץ אומר שהלל עשה כך מדין חסידות. אמנם יש חולקים על שיטה זו, ראה ב"ח ועוד, אבל בצירוף מה שכתבתי קודם, אפשר להקל גם בדאורייתא.
ג. ליתר בטחון, תפריש תמיד "חומש" ואז חל עליך איסור "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש". ואמנם לפי "חכמת אדם" (סי' קמד ס"ק יוד) עשירים אינם בכלל זה, כי גם אם יתנו לעניים סכומים גדולים לא "בזבזו" בזה את כספם. וכן הזכיר חפץ חיים ("אהבת חסד" חלק ב' ענין חומש, פרק עשרים סוף פסקא ב). אבל ראה להלן כתבתי פסקא ד.
ד. בימינו נשתנו הרבה דברים. אתה חייב לאשתך רמת חיים שהורגלה בו בבית אביה. עולה עמו ואינה יורדת עמו. אתה חייב לסטנדרט מקובל של רמת חיים לילדיך, שלא ירגישו מקופחים מול בני גילם במשפחות אחרות, וייכשלו בקנאה ושנאה. לכן בימינו מותר לך להעניק מותרות ופינוקים.
ה. עוד מימד שנשתנה בזמננו. רוב ההורים חייבים לשים בצד כסף למען קופת גמל, לזמן שיגיעו לגיל פרישה מעבודה. וכן חייבים לשים בקופת חסכון כסף כדי לרכוש דירה לילדיהם, כשיתחתנו. וכן צריכים לשמור כסף עבור חינוך שלהם, בישיבות גבוהות או באוניברסיטה. ועם מצב כזה חז"ל לא התמודדו.
ו. בזמן חז"ל עניים שהיו צריכים לסדר עבורם "לחם לאכול ובגד ללבוש" (וכן מקום לגור. ולא שאר צרכיהם!) אנשים גרו ביישוב קטן ולא הזדמנו תמיד עניים. בימינו שכל העולם הצטמק וכל כדור הארץ באה לידיעתנו ולהכרתנו, אם נחיל דין זה בו פתחת, נצטרך לתת גם עבור איזה עני בסן פרנסיסקו או הונג קונג, ואין לדבר סוף. כי יודעים על כולם דרך הקופות-צדקה! לכן נאלצים אנו להקל כנ"ל.
ז. בעניין השתתפות בטיפולים רפואיים יקרים בחו"ל, אני סבור שאין צורך לממן נסיעה לחו"ל, כי מלאך המוות פועל שם כמו כאן. וכיון שיש אפשרות להתרפאות בבתי חולים בא"י, אין לממן נסיעה וטיפול לחו"ל.
ח. יש ב"חכמת אדם" סעיף ט עיין שם. לפי זה, אם הנזקק לעזרה הוא אדם חילוני, ומחלל שבת בפרהסיא או אפיקורוס וכיוצא בזה, אין מצוה לעזור לו. ואין דין "תינוק שנשבה" בדבר זה, כמו שכתבתי במקום אחר. עיין משנה ברורה, סוף סי' שכח, ס"ק ג. והוא בשם פרי מגדים.
כתב הרש"ז מלאדי בספר התניא (אגרת הקודש, פרק טז): ""וחי אחיך עמך" כתיב ולא אמרו "חייך קודמין" אלא כשביד אחד קיתון של מים וכו' שהוא דבר השווה לשניהם בשווה לשתות להשיב נפשם בצמא. אבל אם העני צריך לחם לפי הטף ועצים וכסות בקרה (=בקור) וכהאי גוונא - כל דברים אלו קודמין לכל מלבושי כבוד וזבח משפחה, בשר ודגים וכל מטעמים של האדם וכיוצא בזה, ולא שייך בזה "חייך קודמין" מאחר שאינן חיי נפש ממש כמו של העני שווה בשווה ממש כדאיתא בנדרים דף פ'".
צריך להבין מה הכוונה 'מותרות'. מי שקונה לעצמו דיסק של מוזיקה לשמיעה או ההולך לאכול במסעדה - זה מותרות? ואם העני היה רגיל לאכול במסעדה אז לכאורה נוצר מצב שבעל הצדקה אסור לו ללכת למסעדה אך מחויב לקחת את העני למסעדה שהרי אמרו חז"ל (כתובות סז ב): "תנו רבנן, "די מחסורו" אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו. "אשר יחסר לו" - אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ". בנוסף, נאמר "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" ואם כך אין היתר לאכול בשר ודגים לעולם, כי תמיד צריך לקחת מהכסף הזה על מנת להאכיל את העניים לחם וחלב שחסר להם!
[מה שכתבתי במכתבי הקודם שאם תתן חומש, אתה פטור מלתת יותר. אני מוסיף שתרשום במאמרי "ערוך השולחן" (יו"ד סי' רנא ס"ק ה).]
משה צוריאל
♦
יג. מקורות מהרב קוק על ביקורת על חוסר לימוד אמונה אצל ת"ח
שאלה: שמעתי שיש דברים חריפים מאוד שכתב מרן הרב זצ"ל כנגד מי שראויים ללמוד אמונה ולא לומדים אמונה - אלא שנגנזו בכוונה. האם ידוע לרב על כך?תשובה: ראה נא באגרות ח"א עמ' רמ ד"ה תקותיו של כבודו עד סוף הקטע.
וכן בח"א עמ' שי-שיא ובמיוחד בשורה עשירית מלמעלה: "אפילו הגדולים שבדור, משימים לבם להיות גדולים בהלכות יראת שמים, בהרחבה גדולה הראוי למנהיגי הדור...".
עוד תראה מעין זה באגרות ח"כ עמ' קכג-קכה: "גדולי הכשרון שבנו פנו להם בעיקר אל הצד המעשי שבתורה, וגם שם רק במקצועות מיוחדים... והצד ההרגשי, ויותר מזה הצד העיוני, ומה שלמעלה ממנו ובא אחריו ממילא, הקדשי ההופעי, שבו הגאולה והישועה גנוזה, אותו עזבו לגמרי...".
ועוד ראה בדף רמג שורה 8 מלמטה: "וזהו הגורם הגדול לכל צרותינו החומריות והרוחניות, כי עזבנו את נשמתת התורה... עד שכשלה ברחוב אמת, והאמונה הקדושה נפלה מאין מחזיק בידה...".
ועוד ראה שם באגרות ח"ב ע' רלב-רלד, דברים כדרבנות.
♦
יד. על דברי החת"ס המפורסמים (סוכה לו א אתרוג כושי)
אני שולח מצורף פה דברי הרב חתם סופר על פרשת שופטים (תורת משה, דברים כ ה. סוף טור שמאל של עמוד הראשון), שם הנוסח שונה ממה שראית על מסכת סוכה. שים לב שכאן אינו מתנה תנאי בזמן שרוב ישראל שרויין על אדמתם. ולמרות ששם בסוכה השתמש בסגנון זה, זה בא למעט שלא יהיה מצב שהיהודים בארץ ישראל הם מתי מספר, והיבול והפירות הם לטובת הערבים והנכרים בלבד, ומעט מאוד יהנו מהם היהודים (וכך בזמנו היה בשנת 1810 בערך היה המצב פה). או שזה פליטת הקולמוס, ובאמת שזה לא שייך לעניין הנושא אשר דיבר עליו. עוד תשים לב שגם בקטע במסכת סוכה וגם במה שאני שולח עכשיו הוא אומר "גם שארי אומניות" ואפילו סנדלר! ולכן זה לא שייך למצוות התלויות בארץ, אלא למען ישוב נאות ליהודים.בברכה רבה, משה צוריאל.
♦
טו. על מדריגת דוד המלך ע"ה
... בזכות פנייתך אלי, אחרי קריאת דבריך, חידשתי חידוש זה שאני שולח בזאת אליך (תהלים פרק לה יא-טו): "יְקוּמוּן עֵדֵי חָמָס אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי יִשְׁאָלוּנִי: יְשַׁלְּמוּנִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה שְׁכוֹל לְנַפְשִׁי: וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם לְבוּשִׁי שָׂק עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי וּתְפִלָּתִי עַל חֵיקִי תָשׁוּב: כְּרֵעַ כְּאָח לִי הִתְהַלָּכְתִּי כַּאֲבֶל אֵם קֹדֵר שַׁחוֹתִי: וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ נֶאֶסְפוּ עָלַי נֵכִים וְלֹא יָדַעְתִּי קָרְעוּ וְלֹא דָמּוּ".כאן מפורש כי דוד התפלל על בריאותם של אויביו, ואף לבש שק כשראה שהם חולים, וגם עינה בצום נפשו. יחס זה הוא של חסידות עליונה, כך להיטיב עם שונאיו ולבקש על טובתם? לעומת זאת מצאנו קללות קשות, נמרצות ואיומות נגד שונאיו. שימו לב למזמור ק"ט ובמיוחד פסוק כ: (ב) כִּי פִי רָשָׁע וּפִי מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר: (ג) וְדִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם: (ד) תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה: (ה) וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי: (ו) הַפְקֵד עָלָיו רָשָׁע וְשָׂטָן יַעֲמֹד עַל יְמִינוֹ: (ז) בְּהִשָּׁפְטוֹ יֵצֵא רָשָׁע וּתְפִלָּתוֹ תִּהְיֶה לַחֲטָאָה: (ח) יִהְיוּ יָמָיו מְעַטִּים פְּקֻדָּתוֹ יִקַּח אַחֵר: (ט) יִהְיוּ בָנָיו יְתוֹמִים וְאִשְׁתּוֹ אַלְמָנָה: (י) וְנוֹעַ יָנוּעוּ בָנָיו וְשִׁאֵלוּ וְדָרְשׁוּ מֵחָרְבוֹתֵיהֶם: (יא) יְנַקֵּשׁ נוֹשֶׁה לְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְיָבֹזּוּ זָרִים יְגִיעוֹ: (יב) אַל יְהִי לוֹ מֹשֵׁךְ חָסֶד וְאַל יְהִי חוֹנֵן לִיתוֹמָיו: (יג) יְהִי אַחֲרִיתוֹ לְהַכְרִית בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם: (יד) יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבֹתָיו אֶל יְהֹוָה וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח: (טו) יִהְיוּ נֶגֶד יְהֹוָה תָּמִיד וְיַכְרֵת מֵאֶרֶץ זִכְרָם: (טז) יַעַן אֲשֶׁר לֹא זָכַר עֲשׂוֹת חָסֶד וַיִּרְדֹּף אִישׁ עָנִי וְאֶבְיוֹן וְנִכְאֵה לֵבָב לְמוֹתֵת: (יז) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ וְלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ: (יח) וַיִּלְבַּשׁ קְלָלָה כְּמַדּוֹ וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו: (יט) תְּהִי לוֹ כְּבֶגֶד יַעְטֶה וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ: (כ) זֹאת פְּעֻלַּת שֹׂטְנַי מֵאֵת יְהֹוָה וְהַדֹּבְרִים רָע עַל נַפְשִׁי:
כיצד ניישב סתירה זו? אלא יש לחלק. יש רשעים שהם "מוסרים", כלומר, רודפי נפשו להמיתו כמו דואג ואחיתופל. ודאי מבחינת פשעיהם יצאו מכלל ישראל ויש להתפלל על אבדונם [וכמו המשנה בסנהדרין צ ע"א]. אבל יש "סתם רשעים" שהציקו לדוד, והלשינו עליו לפני שאול. אלו עדיין לא בקשו נפשו אלא רצו לפעול גירושו של דוד, ונידויו מבית שאול. עליהם הוא התפלל במזמור ל"ה, שוב מתוך חסידותו הנפלאה, להשיב טובה תחת רעה.
♦
טז. עליית הרב צוריאל לארץ
... כשעליתי לארץ ישראל לפני למעלה מחמשים שנה, הזהירו אותי, דע כי לכל דבר כאן בארצנו צריכים סבלנות!♦
יז. סגולה לשמירת המחשבה
... בעניין שמירת עיניים, איפה שלא תלך לעבודה [אלא אם כן תעבוד באחת מהישיבות] לא תמלט מהבעיה הזו. ההצלה הגדולה היא שתאמר [או תחשוב] את הלחש שקבע רמ"ק, לומר "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (הלחש הובא ע"י ספר של"ה). הוספתי פירוש: אש גימטריא מצפ"ץ, אתב"ש של שם יהו"ה, וכן גימטריא "ברחמים" תמיד - הוא גימ' ג' מילויי אהי"ה (קסא, קנ"א, קמ"ג) תוקד על - בגימ' 610 תורה המזבח, מזבח גימ' אל יהו"ה ביצירה לא תכבה - שוב גימ' ג' מילויי אהיה, קסא קנא, קמג. פשט פשוט: "אש" הוא כינוי לשכינה, השוכנת על המזבח, זה הוא השוכן בלב שלך (המזבח היתה מדתו ל"ב אמה על ל"ב אמה). תזכור מי שוכן בלבך.♦
יח. הסכמה לחיבור בענייני צניעות ('דבר סתר' מהדו"ק)
קונטרס זה נשלח אלי על ידי תלמיד חכם מובהק שאני מכיר בו קדושת כוונותיו להועיל לדור. לצערנו הנורא התרבו מקרים של גירושין בדור זה, גם בין בני תורה. ויש עוד תופעות רבות הנודעות לרבנים המשמשים בצרכי ציבור, של ריחוק והתנגדות זה לזה בין בני הזוג, אף על פי שאינם מגיעים לידי גירושין (מפני שחוששים לטובת הילדים וכיוצא בזה) אבל ניכור ביניהם יש. ועל חכמי הדור לתת את דעתם מה יש לעשות כדי לתקן את המצב.חלק מהקלקול הוא מפני שאינם יודעים מה מותר ומה אסור, ומתוך רצון לנהוג חסידות - מקצרים בחובתם איש לאשתו. במיוחד בדורנו שהפריצות ברחובות מתרבה במידה חצופה, ה' ירחם, יש צורך להפיס דעת האישה הצנועה והכשרה, ויש גם צורך שהאיש יבוא על סיפוקו לבל ייכשל בהרהורים אסורים. והנה גדול עולם הרב משה פיינשטיין שם לב לבעיה כאובה זו והביא דברי "פתחי תשובה" להתיר עונה ב' פעמים בשבוע, אפילו לתלמידי חכמים, מפני פריצות הדור וקנאת אישה ירך חברתה, שבאות מזה לתשוקה ותאווה יותר מפעם אחת בשבוע (שו"ת אגרות משה, אבן העזר ח"ג סוף סי' כח, דף תנו). כלומר, הבעיה נהייתה קשה יותר ככל שנשים צנועות רואות אצל החילוניות מתירנות גדולה. ולכן הבא להרבות בהגבלות וצמצומים, עלול להיות בא לתקן ונמצא מקלקל חס וחלילה, וגורם לחוסר שלום בית.
ואמנם הלב מהסס אם מותר להודיע ברבים על נושא זה, שמא הבחורים הרווקים יקראו בו ויטמאו את מחשבותיהם. אבל בדבר הדומה כתב רמח"ל שמותר לפרסם לצדיקים, אף על פי שגם הרשעים ייקחו משם ויכשלו (אדיר במרום, דף עג). ויש לכך ראיה מדברי ר' יוחנן בן זכאי (בבא בתרא פט ע"ב) שהחליט כן לפרסם כי "ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע יד י). והנה, עוד לפני דורות רבים, רבי יעקב עמדין פרסם ברבים התנהגות ליל הזיווג (בסידורו, עניני ליל שבת) וכן ראב"ד כתב די הרבה בסוף "בעלי הנפש". וקרוב לדורנו הרב יעקב ישראל קנייבסקי ("סטייפלר") כתב אגרת בפרוטרוט כיצד חתן יתנהג בליל החופה, והעתק המכתב הועבר בידיעתו והסכמתו להרבה חתנים לפני חופתם, ולא חש למלעיזים, כי ראה קלקול היוצא מאלו שאינם יודעים כיצד להתנהג.
וכבר אמרו חז"ל על "פרשיותיה של תורה, אף על פי שנראות כאילו הן כעורות ושחורות לאומרן ברבים, כגון הלכות זיבות ונגעים נדה ויולדת, אמר הקדוש ברוך הוא הרי הן עריבות עלי" (מדרש ויקרא רבה יט, ג). לכן, כמו שלומדים כל חלקי התורה, כך יש ללמוד סוגיא זו. עברתי על דברי הקונטרס, וכל יסודותיו בנויים על דברי רבנים מפורסמים, גדולי תורה ויראה, והעורך רק אוסף דברי הפוסקים ולא מציע דבר חדש מדעתו.
לכן אני מודיע שיש לפרסם דברים אלו בין בני תורה, המבקשים קרבת ה'. ניסיונות החיים קשים הם, במיוחד בדור שהפריצות החילונית פושה מאוד. והקדוש ברוך הוא נותן בתורה עצות טובות להועיל ולהציל. אותם דברי החסידות שהיו נהוגים בדורות קודמים, שאז הצניעות הייתה נחלת העם, לא כולם ראויים לנהוג בהם היום. וכל ירא שמים יעשה בחכמה ובתבונה כדי ליצור בינו לבינה "אהבה ואחווה שלום ורעות".
♦
יט. על קולות וחומרות (מתוך מכתב ברכה שכתב לחיבורי דרכי נועם)
לקראת הופעת מהדורה השנייה של "הפרוזדור" ("דרכי נועם") של הרב דן סתר שליט"אעניין חומרות יתירות, ובירור ההלכה כמו שהיא:
בעבודת הקדוש ברוך הוא תמיד מתלווה בעיה אפשרית של סטייה שלילית: או להקל שלא כראוי או להחמיר שלא כראוי. הא כיצד? אלא יש המיקל על עצמו באיזה היתר דחוק מפני שהוא מחפש חיים קלים, ללא טורח ומאמץ. אדם כזה מיקל למרות שבפנים לבו הוא יודע שיש כאן בעייתיות כי לא לכך כיוונו חז"ל, אלא הוא מרגיע את עצמו בפתגם האווילי של: "כך נוהגים רוב העולם ואני נמצא בחברה של ציבור גדול". ויש המעמיס על עצמו חומרות כדי "לעשות רושם" של צדקנות. הוא מבקש לקבל שם טוב. ויש המחמיר מפני גאווה נסתרת, בחשבו שהוא ירא שמים יותר מאלו שסובבים אותו ולכן מחפש כל חומרא, אפילו היא דעת יחיד, ואפילו היא סברא מאולצת, למען יטפח על שכם עצמו - 'הנה אני עדיף מכל אלו שהם רק "סטנדרט"'. ויש עוד סוג, חולני יותר, המחמיר מתוך כפייתיות, מתוך השתעבדות לכפות על עצמו התנהגויות המכבידות את החיים, כמעט מתוך מזוכיסטיות (וזה קרוב למה שהמשגיח הגדול הרב שלמה וולבה זצ"ל קרא "עצבנות דתית"). ואין לזה שייכות ליראת שמים אמיתית, אלא היא צל ממנה וחיקוי לה.
הרב יהודה לוי (מחבר ספר "שערי תלמוד תורה", הוצאת פלדהיים) כתב מאמר יקר "חומרות משובחות, הדיוטיות ואפיקורסיות" (הופיע גם ב"מעיין", טבת, תשל"ח ונמצא ב"אוצר החכמה") שם פתח: "החומרה היא חרב פּיפיות, דרכה אפשר לעלות לשיא הקדושה, ומאידך עלול להיות בה מן ההדיוטות, ואף מן המינות. ולכן מי שרוצה לחדש חומרה שלא נהגו בה הקדמונים, צריך לזה חכמה ולמדנות גדולה, פן יצא שכרו בהפסדו". ושם מונה וסופר כמה דוגמאות לכך.
הוא מזכיר דברי המרדכי (חולין פרק ח סימן תרפז) על אלו הנמנעים מלאכול בשר אחר גבינה, שהם כחולקים על התלמוד. וכן מביא דברי "פתחי תשובה" (על יורה דעה סימן קטז סוף ס"ק י) על המחמירים לא לאכול דבר אפילו שנתבטל בששים. ועוד חומרות תמוהות. ולא נאריך כאן.
הגאון הרב יעקב עמדין ישב על מדוכה זו וכך לשונו: "ואשר זכרת מחומרי האשכנזים שנזהרים בזה יותר מגופי תורה, והלא על זה ועל כיוצא בו קמצווחנא עלייהו בבי מדרשא בכמה מחיבוריי, בייחוד במור וקציעה סימן תנ"ג וכן בעליית דרך ארץ (בספר מגדל עוז) ושאר מקומות, לא מנעתי עצמי מלעורר נרדמים השקועים בשינת ההרגל האכזרי, קשה ההסרה. עד בלתי שמים לא יסורו. והיא הייתה בעוכרם ודאי לגרום על ידי זה מכשולות בגופי איסורי תורה החמורים, וכן הוא בכל דבר, כמו שאמרו זיכרונם לברכה (בירושלמי, עבודה זרה סוף פרק ב) באוסר את המותר, סופו להתיר את האסור. באמת עיוורון עיני לבות תופשי התורה היא, שנתקיים בעוונותינו הרבים 'ואבדה חכמת חכמיו'" עד כאן לשונו לענייננו (שו"ת שאילת יעב"ץ, חלק ב סימן קנ). ובאמת אדמו"ר ר' צדוק הכהן, בספרו "דובר צדק" (עמוד 97), הביא לזה הסבר.
יש קיצונית לכל צד בציבור שלנו. הרי ברוב ענייני ההלכה יש מגוון דעות אם הדבר מותר או אסור. עמנו נדד ממדינה למדינה, מיבשת ליבשת, זה כבר אלפיים שנה. עמנו עשיר בתלמידי חכמים שלמדו תורה ולימדוּה, וכתבו ספרי בירור הלכה. חכמים השונים בארצות שונות לא ראו זה את זה, אף לא היו יחד בתקופה אחת, לא ביררו דעות זה מול זה, ויש לנו תופעה קשה שהרוצה למצוא מי מהפוסקים המחמיר בנושא מסוים - ימצא! וכן הרוצה למצוא באותו הנושא עצמו מי שמקל - גם זה הוא ימצא! לכן, בין רבני זמננו יש שני סוגים. יש שלא ייתן להקל כל עוד יש אפילו אחד בלבד מהפוסקים המפורסמים המחמיר. ויש להיפך, שהוא תמיד יקל אם רק ימצא אחד מהפוסקים המפורסמים שהקל, ואפילו יהיו מאה מחמירים כנגדו.
ואיך כתב הרמב"ם בעניין הוראה לרבים? "שהראוי להתיר לכל אדם כל מה שאפשר להתיר, ולא נטריח עליהם" (שו"ת רמב"ם, מהדורת בלאו, סימן קי עמוד 578) והרחיב בזה הדיבור מרן הרב אברהם קוק ("אורח משפט" סימן קיא, עמוד קכג) והביא לזה ראיות מדברי גדול המקובלים הרב חיים ויטאל, שיש להקל לאחרים כמה שאפשר. וכך כתב הרב קוק: "בשעת ההכרח עצת ה' היא להקל" (אגרות, חלק ב עמוד קצח).
זה אמור לעניין הוראה לאחרים, אבל גם לענייני הנהגת האדם עצמו, כתב "תפארת ישראל" על משניות (ידיים, פרק ד, יכין ס"ק כז) "שכל דבר שלא נדע טעם לאוסרו, מותר הוא בלי טעם; דלא הזכירה התורה דברים המותרים כולם, רק דברים האסורים" עד כאן לשונו. ומה שלא נתפרש במפורש לאיסור, הוא נשאר בחזקת מותר.
לכן, מה שאסף הרב דן סתר קובץ נכבד של הלכות, בהן אפשר להקל, מועיל מאד בעבודת השם באמיתיות. כי כאשר מכבידים את העול על הציבור, בדברים ואופנים שחז"ל לא בקשו, גורמים לחלק מהאנשים לפרוק עול מפני שהמשא עליהם כבד מנשוא. דרך התורה היא דרך האמצע, לא של קיצוניות. עיין דברי רמב"ם במורה נבוכים (חלק ב פרק לט) על "המזג המאוזן", והם "משפטים צדיקים, כלומר מאוזנים".
עוד בעיה יש שגורמים המחמירים שלא כדין (אלא מחמת חששות רחוקות) - שגורמים פירוד הלבבות, כי חושדים את המקלים שהם פורצי גדר או שהם מזלזלים במצוות. ואין ראוי לחשדם כך, אלא הם עושים כדין ללא החומרא. עוד גורמים (לפעמים) לבעיה של עצבות או מרירות בנפשו של המחמיר. כך כותב מרן הרב קוק, בפסקא ראשונה של ספרו "אורות האמונה": "רעה חולה היא כשרגש המוסרי מתעדן יותר מדאי וכו' עד שהוא מאיים תמיד בּיִראת עוונות הסובבים את האדם במעשה ובמחשבה. הפחד הנפרז מכל חטא מאבד טובו של האדם ועושה אותו כמין בריה שפלה שאינה עושה דבר כי אם שוככת ורועדת" עד כאן לשונו ('אינה עושה דבר', כוונתו שהוא נוקט באי עשייה כי מפחד שכל פעולה שיעשה ייכשל באיזה נדנוד עוון, ולכן בוחר בחוסר מעשה).
נסיים בדברי הרב קוק על הצורך בזמננו לברר יפה יפה את ההלכה ולא לאסור את המותר: "הבירור של ההלכה, בכל החוגים, מועיל הוא להסיר את המחשך של הדמיון מעל אורח החיים. המחשבה הבלתי ברורה בתורה המעשית, מוכרחת היא להרחיב את גבולי האיסורים מאפס ידיעה, וממילא מתרבה החוג המעכב את הנטיות הנפשיות והמעשיות מלהתפשט בפעולותיהן. וכשעל פי היסוד של ההלכה הברורה אין צורך בצמצומים הללו, הרי התכונה הנפשית המרגשת בגודל החיים של חושה הפנימי את הראוי ואת הנמנע, אינה עוזרת לו לאותן המניעות, וממילא נכשל בהן האדם בתכונה של שגגה מזידית, הדומה למתכוון לבשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, שצריך סליחה וכפרה. ואין דבר המציל ממבוכה זו כי אם הישרתה של אמיתת ההלכה, בליבונה ובירורה, שהיא מנהירה את המחשכים, ונוטלת את הערבוביה הדמיונית מהמרחב הרחב של מהלך החיים, שבהיותו בלתי מסודר, אז אותו האבק הדמיוני מחשיך הוא את עולמו, בונה מחיצה של ברזל המפסקת בינו ובין אביו שבשמים. וכו'. ואווירא דארץ ישראל המאיר באורו החי על פני מחשכי עולם וכו' הוא מרפא את המחלה המחשיכה הזאת"! * (שמונה קבצים, קובץ ח, פסקא פב).
הרב אמר כאן שכאשר האדם מחמיר שלא כדין, מעל ומעבר ליכולתו האישית לתפקד, הוא נכשל במעשיו כי הקים חומות מצמצמות שאין ביכולתו לחיות בין מיצריה, ובסופו, בעל כורחו הוא נכשל ואז הוא "אוכל את עצמו" מרוב מרירות וצער, ובזה גורם לעצמו מכשולות נוספים. ועל החומרות שהיו ללא צורך קורא הרב "המחלה המחשיכה הזאת".
עוד בעיה יש במחמירים שלא כדין, שהם אינם מלמדים זכות על המקלים, ורואים בהם "קלי דעת". וזהו חשד חינם, והוא חטא בפני עצמו.
אני מעודד את הרב דן סתר בפועלו, למען בירור ההלכה. "יגדיל תורה ויאדיר". וכל חומרא צריכה בדיקה.
כן דברי משה צוריאל
מלקט של: אוצרות הראי"ה, חמשה כרכים
♦
כ. על מדרגת החסידות (מתוך ברכתו לחיבורי "חסיד אני")
ויש לי מקום עיון בדברי חז"ל. אמרו "מאן דבעי למיהוי חסידא, ליקיים מילי דאבות" וכו' (בבא קמא ל ע"א). מה פירוש "מאן דבעי"? כלום זה רשות? וכי אין זו מחובת כל יהודי ויהודי לשאוף למעלות רמות? אלא אדרבה, באו חז"ל כאן לצמצם ולהחמיר. באו ללמד כי לא כל מי שבא להתעטף באיצטלא של "חסיד" יצליח בזה. וכמו דברי "מסילת ישרים" (שם, פרק י"ח) שיש הרבה מיני התנהגויות הקבועות אצל אנשים הנדמות-לכאורה לחסידות, ואין בהן שום שייכות ל"חסידות" של אמת. לכן חז"ל לימדונו כי רק בשלושה סוגים אלו (אבות, נזיקין, ומיני ברכות, יש אומרים פירוש-דבריהם הוא העניינים שבמסכת ברכות, כמו שאר לשונם שם מסכת אבות ומסכת נזיקין, כלומר ג' בבות) אך ורק הוא המצליח להיות חסיד.אבל דברי הרב דן סתר בנויים על דברי חז"ל (ברכות נז ע"ב) על "הרואה את דוד בחלום וכו' יצפה לחסידות". ולמה לא קבעו חז"ל (בבבא קמא ל ע"א) גם הלימוד בספר תהלים כגורם לחסידות? אלא זאת מפני שדברי תורה שבכתב קצת סתומים ועלומים, והתייחסו חז"ל לנגלות של תורה שבעל פה. אבל אין הכי נמי, הלומד דברי תהלים בעיון הראוי השג ישיג ויכול יוכל, הרי דוד אמר "שמרה נפשי כי חסיד אני" (תהלים פו, ב); הוא הדמות המצויינת של "חסיד" ובעקבותיו עלינו ללכת. נכון שפנינים יקרות שבספר תהלים נמצאים כבר באבות, נזיקין ומסכת ברכות אבל הם מרוכזים גם בתורה שבכתב, בספר תהלים.
לכן הבו ונכיר טובה להרב דן סתר שהגיש לנו בחוברתו הקטנה, אבל מלאה וגדושה, עשרים ואחת הנהגות ברוכות. ויש להדגיש: תועלת גדולה יש לנו גם מהערותיו החכמות שבתחתית כל דף.
כן דברי השמח בכל גילוי חדש של תורה,
משה צוריאל
♦
כא. הנאה ממתנה
כתב לי הרב: ר' זירא לא הסכים לקבל מתנות (מגילה כח א) כי כיון שהיה עניו בהחלט, לא דן שהשני מתכבד על ידו. הלא בדק את עצמו כל חודש בתנור, כי חשש שהוא בן גיהינום. רק ר' אלעזר היה סבור לקבל מהם, כי ידע שהוא עצמו חשוב (שם). בברכה לבבית.♦
כב. עיכובים בפרסום דברי תורה
כתבתי: המכירות לא מסחררות כמו שדמיינתי, נראה לי, שככל שהספר הוא פנימי יותר בעבודת ה' ובא לחדש דברים שנשכחו מלב - כך, יותר קשה להפיץ אותו, שכן, ההרגל עושה את שלו...והשיב לי הרב: כתבת נכון בעניין העיכובים לכל דבר קדוש. וכדברי רמב"ן במכתבו לבנו נחמן, על עניין ארץ ישראל, "כל הקדוש יותר, חרב יותר" (כתבי הרמב"ן, מהד' מוסד הרב קוק, ח"א עמ' שסח). חזק ואמץ, וחפץ ה' בידו יצלח! בברכת לב
♦
כג. קורת רוח מדבר תורה
כתבתי לרב בסיום מכתב: ... ואחתום בדבר תורה, יש מחלוקת בבלי ירושלמי מהיכן לומדים שמניין הוא עשרה גברים. בבבלי (מגילה) כתיב שלומדים זאת מהמרגלים ובירושלמי כתיב שלומדים זאת מאחי יוסף. לכאורה מחלוקת. אלא שכתוב בשער הגלגולים שאחי יוסף התגלגלו במרגלים ואחר כך בעשרת הרוגי המלכות. כך, לענ"ד, אין מחלוקת אלא שתי בחינות (עיין: אוצר המדרשים (אייזנשטיין), עשרה הרוגי מלכות, עמוד 444: שער הגלגולים הקדמה ל"ו; תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ז דף יא טור ג ה"ג:. וכן הובא בילקוט שמעוני תורה רמז קמח). בברכת לב ונפשוהשיב לי הרב: יקירי, אני מודה לך על הבשורות הטובות. ואני מודה לך על דבר התורה. אני אוסף עכשיו (לדפוס) ביאורים על אגדות חז"ל, ואוסיף את חידושך בשמך. בברכה.
♦
כד. חומר מול רוח
כתבתי לרב: ... וודאי ידועה לרב אמרתו של חוה"ל ככל שיוסיף החומר בניין יוסיף השכל חורבן. בדקתי את המאמר הזה במקורו ונלענ"ד שמי שלומד אותו בהקשרו המקורי לא יבוא לכלל טעות, כמו כל אותם המשבצים את המאמר הזה בהסבירם כאילו כל בניין חומרי אוטומטית ממעט מהשכל, שכן, המעיין במקור יראה שחוה"ל מתבסס על הפסוקים המדברים בריבוי זהב וכסף וצאן, בהפרזה. לפי זה, "הוספת החומר בניין" הכוונה, הפרזה בבניין חומרי. אך ההכרח לא יגונה ולא יגרע מהשכל! כי אין הם צריכים להיות צוררים זה לזה, השכל והחומר.תשובת הרב: ... בעניין הציטוט מחובות הלבבות, אתה צודק. לא ציינת המקור, הוא בשער הפרישות, פרק ב. במהד' הגר"י קאפח עמ' רפ. ושם בעמ' רפא אמר שהטועים לועגים למי "שמסתפק בו בכדי הצורך", משמע שלהסתפק בכדי הצורך אינו עושה רע.
♦
כה. תשובת הרב בעניין מה שאומרים שיציאה לאומן מוחקת עוונות
יקירי, הדברים מופרכים כי יש עוונות שבלי שהגנב יחזיר את הדבר הנגנב, לא תועיל תשובה. ומי שציער אביו ואמו, בלי בקשת מחילה לא תועיל הבטחת הרב. והוא הדין לשון הרע, או מבזה חברו וכיו"ב. ויש ארבעה חלקי כפרה (יומא פו ע"א) ויש מהם שללא יסורין, אין תקנה. ויש חילול השם, שללא מיתה אין תקנה. בברכה מרובה.♦
כו. מוזיקה על טהרת הקודש
שאלתי את הרב: שלום כבוד הרב שליט"א. מקווה שהרב מרגיש בטוב. נפשי בשאלתי, אחר שראיתי חיבור "ניגון כשר מנגן כשר" שמביא מר' נחמן מברסלב שאין לשמוע מוזיקה מזמר שאינו כשר ואף מנגנים שאינם כשרים. האם על פי הסוד באמת ניגון שמנגן גוי או אדם לא דתי פוגם בנשמתי? האם קיימת מידת חסידות כזו שיש לחסיד ויר"ש לשאוף להגיע אליה? האם לפי זה יש לשמוע רק רבנים ששרים? (מה שלרוב לא מצוי). בשורות טובותוהשיב לי הרב: צודק מאד רבי נחמן ברסלב זצ"ל כי הנגן מכניס מהגותו ומהווי נשמתו לתוך הניגון. כן מצאנו אזהרת הגר"א לא ללמוד בספר שנדפס ע"י חילול שבת. וכן אומרים בשם החפץ חיים לא לקבל כסף למוסדות התורה מאנשים הכופרים בתורה, כי הממון לא יצליח.
אבל לעומת זאת יש לקבוע בוודאות כי כל הנ"ל חסידות, ואינו מעיקר הדין של איסור והיתר. לכן יש לשקול את הצד הנגדי. אדם שהוא סובל דכאון, או עצבנות קשה, או ממורמר על מצבנו הלאומי הנוכחי, בריאות הנפש היא לו שישמע צלילים משמחים. לשמוע נגינות מאדם קל דעת, הוא הרע במיעוטו. אבל בכל זאת אני סבור כי לשמוע נגינות, ושירים [במלים], מאנרכיסטים, או השמאל הקיצוני (רודפי כלל ישראל, ובעלי החרם על אריאל) פוגם בנפש. כמו שהבדיחה מנסחת על ההיתר של שתיית מי רגלים (לחולה שחפת, רפואה עממית לפני כמאתיים שנה) "כשר אבל מסריח". יש לנו בימינו שירי אברהם פריד, מרדכי ורדיגר ודומיהם, וטוב לשמוע אותם. וגם מבחינה חינוכית, כדאי להודיע לצאצאינו כי אין לנו חלק ונחלה עם הרשעים המוחלטים, מרימים יד בתורה משה רבינו. "לא מדובשך, ולא מעוקצך". בברכה נאמנה
♦
כז. חידוש לפורים
כתב לי הרב:מה שדרשתי ברבים במסיבה משפחתית, "מיחיב איניש לבסומי". ידועה שיטת ר' אפרים שאין להשתכר, שהרי לשנה הבאה ר' זירא סירב לבוא להשתתף (מגילה ז ע"ב) ומעשה רב. ודברי ר' אפרים הובאו להלכה בבית יוסף (סי' תרצ"ה) וכן ע"י הר"ן, בעל המאור, וכן שבלי הלקט.
והבאתי ראיה לדברי ר' אפרים, שהרי ר' יהודה בר אלעי היה חסיד עליון (כל סיפור בגמרא מעשה בחסיד אחד זה או הוא או ר' יהודה בן בבא) ור' יהודה זה שתה יין אך ורק בקידוש והבדלה וארבע כוסות בפסח למרות שחשש בראשו עד עצרת. ולמה לא הוזכר פורים? אלא הוא סבור כר' אפרים.
ועוד סיפרתי מה ענין היין, כאשר האדם הוא מבוסם, לא אכפת לו מי הוא זה המן ומי הוא זה מרדכי. הכל טוב ונעים בעיניו. כך עפ"י רמח"ל, ברכה גדולה יש לנו מהצרות שהקב"ה מביא בעולם הזה. עיין נדה (לא ע"א) מעשה באדם אחד ששבר רגלו והפסיד נסיעה באנייה מסוימת ואח"כ שמע כי האנייה טבעה. וטוב שכבר שבר רגלו ונמנע מלהיות מהנוסעים באנייה ההיא. כך מפני הפחד ואימה של גזירת המן, קבלנו כל המצות מחדש ובאהבה, והרי אם כן היה כל זה כדאי. זה מבחינת לעתיד לבוא עוד נברך "הטוב והמיטיב" על כל הרעות (פסחים נ ע"א) כי אז נכיר "כל דעבד רחמנא לטב". ודאי אין זה סותר מצות ההשתדלות בכל כוחותינו. אבל אחרי שהקב"ה הטיל וטו ומנע מה שנראה בעינינו כהצלחה, עלינו להאמין כי "אבא מבין יותר טוב", וכמו שאומרים "כשתגדל, תבין".
וזהו יינא דמינטרא, יין השמור בענביו מששת ימי בראשית, שאנו עתידים לשתות בעולם האמת. הענבים, העדינים והחמודים, מרוסקים ע"י דריסת רגלי בני אדם, ופצועים הם. אבל היין היוצא מהם משובח ביותר. "חמרא וריחני פקחין" (הוריות יג ע"ב) וקבלנו דעת. וזהו היין של פורים, ולכן עדיף פורים מכל החגים, אם יהיו בטלים אבל ימי הפורים לא יעברו מזרעם של ישראל. כי למדו מהפורים לקח, כי כל הצרות מכוונות ומיועדות לתקן לנו דרך לעבוד את ה' (עיין דעת תבונות, עמ' מה, ועמ' קמג). בברכה נעימה
כח. בעניין 'אנחנו ואבותינו חטאנו' והשמחה בעבודת השם
שאלתי את הרב:זמן רב אני מתחבט בשאלה מה יש לכוון במילים "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו" של אחרי תחנון של תפילת עמידה. כמובן, אנשים שאינם ישרים, חושבים קודם על הציבור ואבותיהם שחטאו ורק לא על עצמם. אך עובד ה' צריך בעצם לכוון במילים אלו רק על עצמו, על עוונותיו שלו! אמנם נאמר בגמ' ברכות שאדם ישתף עצמו עם הציבור, אך זה נאמר על תפילה לשלומם כמדומני ולא על עניין של חטאים. לכן, האם על עובד ה' לכוון רק על עצמו, ולהחזיק את הציבור כאנשים ישרים ותמימים, או יש כאן מין הודעה שלא רק אני מתנהג שלא ביושר אלא גם הציבור, ובתפילה זו אני כעין שופרו של הציבור?
שאלה נוספת שישנה באמתחתי, היא, האם המושג "שמחה" על פי התורה מחולק לשני חלקים: עבודת הלב מול פעולה מעשית ממש שלא תלויה בהכרח בהרגשת הלב. למשל, כשאמרה תורה "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב" מסתמא מדובר כאן על השמחה כעבודת הלב , מאידך נאמר "רבי אלעזר ברבי שמעון אומר מביא אדם תודתו בחג הסוכות ויוצא בה ידי חובתו משום שמחה" (ביצה יט ב).
האם ניתן להגיד שאם אדם אוכל בשר במועד אך לא מאושר מזה ומאידך לא עצוב, שהוא מקיים מצוות שמחה? או, שחייבת להיות מלווה לאכילה הרגשת רוממות רוח? וידוע מהגר"א (אשמח למקור) שמצוות השמחה בחג היא המצווה הקשה ביותר, לשמוח ז' ימים, וכמובן שלא התכוון לאכול בתמידות בשר ויין כל החג. אודה לרב שליט"א על פשיטת ספקותיי.
והשיב לי הרב: כבוד ידידי, מה ששאלת בענין "ואנחנו ואבותינו חטאנו" הרי הוא פסוק מפורש (ויקרא כו מ) ונצטוינו כך להתוודות. המקובלים טוענים "גלגול". אבל יותר קרוב לפשוטו, הרי רמב"ן על פרשת נצבים "פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה" כותב "משורש מתוק לא יצא מר". כלומר יש איזו סטייה קלה אצל האבות, איזה סדק קל, ומזה בא בקע גדול אצל הצאצאים. וגם ר' צדוק כותב על כך. ולכן האבות נענשים על עוון ילדיהם, כמו שאמר שמואל לבני דור כשבקשו מלך (שמו"א יב, טו). לכן כתוב במסכת גיהנם פרק ה עמ' לה ע"ב (עיין ראשית חכמה, שער היראה, פרק יב) שהאבות נלקים על עוון בניהם, אע"פ שהוכיחו - כי הם שגרמו. [שמא בגלל מחשבות לא טהורות בעת ההזדווגות]. לכן יש בכוח הבן לתקן עוון אבותיו, אם יחזרו בתשובה, וישמרו על עצמם מכאן ולהבא.
בעניין הגר"א והמצווה הקשה של שמחת חג, אמר לי ר' שריה דבליצקי שלפני מאה שנה ר' אברהם לנדא אב"ד טשעכנאוו, מחבר פירוש "צלותא דאברהם" על הסידור, אמר זאת בשם הגר"א. בעניין שמחה, יש דרגות שונות בעם ישראל. יש הדיוטות, יש בינוניים, יש צדיקים ויש קדושים. אכילת בשר גורמת שאפילו הדיוט שוכח רישו ובעיותיו. אדם בינוני, שלא זולל בשר כל השבוע אלא ביום שבת וחג, שמח במיוחד כי הזדמנות זו באה רק לעתים. אדם צדיק שמח שאוכל קרבן לה', משולחן גבוה קא זכי, ושמח שעושה מצוה באכילתו. איש קדוש, מכווין להעלות דומם צומח וחי, כמו שכתב הראי"ה באוה"ק ח"ג, והוא מרומם את כל היצור. במיוחד ממה שהוגש שי להקב"ה יש לו שמחה עילאית.
אנא תעיין בדברי המאירי (בית הבחירה) על ברכות, מבוא, סוף עמ' יח, שם אומר כי המון העם די להם במעשה גולמי של המצוה. אם נבקש מהם כוונות, אינם מסוגלים לזה [ברור, כי הנ"ל אינו לשונו ממש] לכן אני אומר, גם מי שמתענג בשבת (שינה ואכילה, והזדווגות), גם בלי כוונות רוחניות, מקיים מצות עונג. וכן השמח בחג, בלי לחוש עליונות הרעיון שבחג, מקיים מצות שמחה. אבל מובחרי העם, נדרשים לרמה גבוהה יותר.
ואתה שלום, וביתך שלום, וכל אשר לך שלום
♦
כט. הנאה באכילה
שאלתי את הרב:שלום כבוד הרב שליט"א
כתב הרב אהרון ראטה זצ"ל בשולחן הטהור (מהדו' שומרי אמונים תשנ"ז עמ' טו): "מספר מגיד מישרים מהה"ק הבית יוסף ז"ל: הנהגות המגיד ז"ל שציווה המגיד להרב הב"י ז"ל להתנהג: ליזהר מלהתענג עונג בשר גם בעת המאכל והמשתה ובשאר התענוגים, רק שיהיה כמו שכפאו שד ומכריחו אל המאכל ההוא ואל התענוג ההוא... ומדבריו הקדושים נלמד כי צריך האדם להצטער על הנאתו ויכווין: אילו היה אפשר לו לחיות בלתי זה הנאה הייתי חפץ מאוד. ועוד מובא שם: מעט בהנאות המאכל והמשתה ואם תרגיש הנאה במאכל אחד לא תרגיל אותו ושנה למאכל אחר שלא יהיה בו הנאה כל כך... עוד מובא שם: המון העם חושבים כי העוה"ז הוא כהווייתו אין מביט ואין רואה, אוכלים ושותים לשובע יצר הרע, אוי להם שהעולם מטעה אותם והיד כותבת למעלה ואחר כך נתבעים ממנו בדינים משונים, הה"ד (ישעיה י ג) "ומה תעשו ליום פקודה". אשריך שאתה מוזהר עכ"ל... עוד שם פרשת בראשית... ובשעת מאכלך יהיה בעיניך כאילו חרב מונח על ראשך והגיהינום פתוח לך מתחתך, כי אם תאכל ותשתה יותר מן הראוי או אפילו באכלך הראוי אם תתכוון ליהנות - תיענש."
ובהקדמה לשולחן הטהור כתב בנו של האדמו"ר (עמ' כ"ז): "... ובפרט בעת אכילתו ושתייתו, תיכף ישפוך עליו את כל חמתו ויאמר לו הוי חסיד שוטה הלא כל ההזהרות הללו לא נאמרו אלא לדורות הקדומים ובדורנו ליחידי סגולה שבדור אלו המה הצדיקים ראשי ומנהיגי הדור המופשטים מכל הוויות עולם הזה ולא לאנשים כערכי אשר כל היום אני רץ לצוד את צידי ולהביא טרף לביתי ומה ערך לכל יגיעתי באם לא אוכל ליהנות ממנו. וכדברים האלה תשמע היום גם מאלו הנקראים עבדי ה' כגון התלמידי חכמים ולרבות גם החסידים, אשר לפנים בישראל נודעו שכל מעשיהם הוא לשם שמים, וכל עבודתם היה למאס את הבלי עולם הזה ומתאוותיו להיות פרושים וגם המה יגידו ויאמרו לך אין לנו שיור רק התורה הזאת ומעבודת ה' הפנימית ויראה ואהבת הבורא מאן דכר שמיה".
ושאלותיי אחרי ב' המקורות הנ"ל:
א. מה התייחסותו של הרב לדברים דלעיל?
ב. איך ניתן לקיים את זה בימינו?
ג. האם אין בעיה מצד "בל תשקצו". הרי אסור לאדם לאכול אוכל שהוא נגעל ממנו? האם יש עניין שאדם יאכל אוכל שאינו אוהב? לחם וממרח כל היום? הרי הרמב"ם כותב בשמונה פרקים על המוזיקה שיכולה להועיל לאדם, האין גם אוכל טעים אשר יכול להועיל לאדם - ואם כן מדוע ייענש?
ד. אם אתרכז בכוונות אלו כשאני אוכל עם אשתי/עם משפחתי, הם ירגישו שאני לא איתם. שאני "מעופף", ומאידך הוא כותב שאם לא - "הגיהינום פתוח לך מתחתיך". אודה לרב על פשיטת ספקותיי.
והשיב לי הרב:
בתשובה לשאלה ששאלת ממני, אענה כי למדנו ב"מסילת ישרים" שאין לקפוץ מדריגות לא לפי הסדר שקבעו חז"ל (ע"ז כ ע"ב) "תורה מביאה... זהירות מביאה... זריזות מביאה" וכו'. תחנה נמוכה מביאה לידי תחנה גבוהה יותר. אבל המדלג לא לפי הסדר ייכשל. ולכן, כל עוד לא תיקננו דרגות זהירות זריזות ונקיות, אין מה לקפוץ לפרישות. במיוחד שהמסילת ישרים פותח פרק יג באומרו שהיא דרגת חסידים, אחרי שכבר תקנו דרגות הקודמות. לכן אסור להיחפז.
דבר שני אני אומר, שספר "מגיד מישרים" הוא ע"י מלאך, ולא בשמים היא. עיין סוף ספר "שערי קדושה" לר' חיים ויטאל, שלפעמים המלאך המגיד כוזב. וכן ראינו שהבטיח למהר"י קארו שיישרף על קידוש השם, ולא כך היה. ולכן אין לסמוך באופן מוחלט על הנכתב בספר ההוא. זה בנוסף למאמר חז"ל "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין".
כללית, יש לי ביקורת על דברי חלק מתנועת ה"חסידות" (כלומר המושפעים מתורת הבעש"ט) שהם פורחים בעולם הדמיון, ואין לקבל כל דבריהם ללא ביקורת אנליטית. וכך הם חלק מהדברים שציטטת לי.
אני אומר, בימינו שהמתח הנפשי כבד מאד, בין מצד האיומים הביטחוניים שמאיימים עלינו (אטום, מלחמה מהצפון ומהדרום) ובין מצד "שיגעונות" של ממשלתנו הנבחרת (דוגמא: אתמול פסלו חקיקה מוצעת שלא ידון בג"צ בבעלות קרקעות של הבעלים [אם] לא הגישו ערעור על ההיאחזויות זה כבר 4 שנים). זו ממשלה ימנית? ועוד המתחים הכלכליים (שליש מהעם תחת קו העוני) ועוד מתחים בעניין הדרת נשים, ותוקפנות הקיצונים החרדים ועוד. פלא הוא אם אין האדם מוצא צורך להפיג מתחיו ע"י קצת אכילה. לכן אני מתיר אכילה [בגבולות ההיגיון] קצת יותר מהצורך הגופני הבריאותי.
ודאי בנוכחותם של אחרים (אשתך ועוד) אין לכוון כוונות הניכרות לעיניים, כי "והצנע לכת עם אלוקיך". בברכה.
♦
ל. כוונה בברכת 'על הצדיקים' ו'נשמת'
שאלה ראשונה: רוב ככל ברכות תפילת שמונה עשרה, מובנת משמעותן וצריכותן, אמנם על מה בדיוק מכוונת ברכת "על הצדיקים" ומהי מטרתה? מדוע מבקשים על השכר טוב? ובעצם, בסופו של דבר זוהי ברכה על כל עם ישראל- "על הצדיקים ... ועלינו" - אז כבר יוצאת ברכה זו מלהיות רק על הצדיקים.שאלה שנייה: כוונתי בתפילה בנשמת כל חי, במילים "מחרב הצלתנו" וכו' היא על כלל ישראל ולא על עצמי באופן פרטי, שהרי איזה שבח יאמר מי שלא ניצול מחרב? האם לא יאמר? (ואמנם שמעתי שבשואה היו שלא אמרו "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו"). והוא הדין בפרקי ההלל, כאשר אני אומר "אפפוני חבלי מות" וכו' - אני מכוון על כללות עם ישראל שלא נתנם לאבדן בימי הגלות, וכן בימינו.
והשיב לי הרב: על שאלתך הראשונה, הנה אתה בעצמך מסרת את המלים: "על הַצַּדִּיקִים וְעַל הַחֲסִידִים. וְעַל זִקְנֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְעַל פְּלֵיטַת סוֹפְרֵיהֶם. וְעַל גֵּרֵי הַצֶּדֶק. וְעָלֵינוּ. יֶהֱמוּ רַחֲמֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ. וְתֵן שָׂכָר טוֹב לְכָל הַבּוֹטְחִים בְּשִׁמְךָ בֶּאֱמֶת וְשִׂים חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם לְעוֹלָם וְלֹא נֵבוֹשׁ כִּי בְךָ בָטָחְנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' מִשְׁעָן וּמִבְטָח לַצַּדִּיקִים". ודאי אנו מתפללים עבור טובת הצדיקים שלא יאונה להם כל רע וכוללים ביניהם אף את אלו שאינם צדיקים אלא שהם בוטחים בהקב"ה. וכדברי מדרש תהלים, סוף פרק ל"ב, שאפילו אדם רשע, אם יבטח בחסד הקב"ה, בשכר זה הקב"ה יצילהו "רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה' חסד יסובבנו". רק כמאמר המוסגר אנו "מכניסים" אזכור של עצמנו בתוך תפילה נאה זו "ושים חלקנו עמהם". כלומר מבקשים מהקב"ה שילמד אותנו להיות בוטחים בו "באמת", ולא במס שפתיים בלבד. ובכן זו היא בעיקר בקשה על הטבת מצבם של הצדיקים.
לענין שאלה השניה, ודאי שהיא שבח על מצבם של כלל ישראל. והאדם צריך להיות עירני ומכיר בכך כל יום ויום, וכל משך השעות שהוא ער ביום. בברכה נאמנה.
♦
לא. אברהם נחבא במערה
כתב לי הרב:שאלת אותי לפני כמה ימים אם כתוב ואיפה כתוב כי אברהם נחבא במערה בעת התמודדותו נגד עובדי אלילים בארצו. בסייעתא דשמיא גדולה (שמא בזכותך?) מצאתי אתמול. תעיין נא בבא בתרא דף צא ע"א מהרש"א ד"ה עשר שנים נחבש אברהם וכו' מביא והפייטן בסילוק [פיוט] של יום ב' של ראש השנה "ונחבא בארץ שלש עשרה שנה" נ"ל דמשמע במערה.
מה שחידשתי אתמול שם, כי רשב"י (בבא בתרא צא ע"א) מלמד כי מתו מחלון וכליון מפני שיצאו לחו"ל. ולמה לא אמר כי מתו שנשאו מואביות? אלא גם על כך מגיע עונש, אבל לא מיתה! בא וראה כמה חמור איסור יציאה לחו"ל! בברכה
♦
לב. יחס לרבנים
רציתי לשאול לדעתו של הרב שליט"א, כדי שאוכל ללמוד איך להתייחס לאותם רבנים אשר כאשר נשאלו לעניין המהפכות בעולם הערבי ענו כדלקמן:א. רב גדול אחד אמר כי "לאחרונה נראה שישנו ניסיון חזק לקעקע ולזעזע את עולם התורה, על ידי כל מיני ניסיונות של רדיפת הכוללים והאברכים ושאר דרכים... כשמנסים לזעזע את עולם התורה, הקב"ה מזעזע את העולם, ואם הם לא ילמדו , זה ימשיך ויתקרב אלינו... מובן שגם ד' עושה דברים גדולים ומוזרים בעולם, כדי שיתעסקו בהם במקום לחפש כל היום להתעסק בשומרי התורה והמצוות".
ב. רב אחר אמר "רואים שקורים המון דברים שלא כדרך הטבע, אנחנו לא מבינים כלום... ודאי שכל המהומה שה' עושה מראה שהמשיח מתקרב וצריך להתחיל להתכונן ולהתחזק".
ג. "לא ראו ולא ידעו לצפות כזה דבר גדול, ושוב לא יודעים מה לעשות. ד' צוחק עליהם, לראות מתי יבינו וישכילו כי הוא מנהל את העולם. מכל מה שקורה בעולם אפשר לראות 'אמונה' בחוש, לראות איך יש מנהיג לבירה וברצונו יבלבל ויעשה חפצו, ומי שעדיין עוצם עיניו אינו רשע כי אם שוטה". מה דעתו של הרב על הדברים?
והשיב לי הרב:
יקירי, אני מצטער מאד לראות דברים שטחיים כאלו. ניכר ברבנים אלו שאינם חושבים לעומק. יש תשובות יותר תורניות, כמו הנאמר ביבמות סג ע"א "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל". ומובא ברש"י על צפניה (ג, ט). עיין שם חידושי אגדות של מהר"ל (ח"א דף קלז). גם עלה בדעתי מאמר חז"ל (בראשית רבה פח, ג) הרגיז אדון על עבדיו, למען לא ישוחחו הבריות על יוסף הצדיק. העולם רודף אותנו בענין הבעיה הפלסטינית (שתי מדינות לשני עמים) וכדי שירפו ממנו, נתנו להם בעיית לוב שיתעסקו בהם ולא בנו.
♦
לג. הגייה נכונה בתפילת ציבור
השאלה תובן מן תשובת הרב שליט"א:יש משנה בעדיות (פרק ה משנה ו): "מוטב לי להקרא שוטה כל ימי, ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום". כלומר, בעת ברכת התורה אתה עומד מול ה' ומדבר לשון נוכח: "אתה", כדברי רמב"ם, בהלכות ברכות פ"א סוף ה"ג (והרבה פוסקים סבורים שברכת התורה בקריאת ציבורית, היא מדאורייתא, ויש להחמיר בספקות). לכן נא לא להתבייש מפני המלעיגים. וכמו שנפסק בשו"ע או"ח סי' א הוי עז כנמר, ומבאר הב"ח בפני גדולים ממנו, שהם אינם מקיימים את המצוה כמו שצריכים.
נשאר רק לברר אם זו חסידות או דין גמור? כי "מסילת ישרים" בפרק כ' מחלק: אם זה דין גמור, ישים פניו כחלמיש ולא יבוש. ואם זה חסידות, יסתיר. ואני סבור שהיגוי המלים כהוגן הוא דין גמור, כי המשמעות משתנה בכל שינוי, כמעט. מלעיל ומלרע הוא נפקא מינה אם לשון הווה או עבר, כלשון רש"י בפסוק "ורחל באה". וההבדל בין "מטות" או "מיתות" אינו ניכר לאשכנזים. וכן בין "כינה" ל"קנאה". וכאשר אומרים "בעל הרחמים" ולא משמיעים אות ע', הרי חירוף וגידוף. ובמיוחד חשוב לעניין אזכרת שם ה', שהאשכנזים מכניסים אות י' אחרי ניקוד חולם, כאילו כתוב אדוינוי (כי גם הקמץ האחרון נהפך לחולם). אל תתבייש. ששולחנך גדול משולחנם (אבות, ו) בברכה
♦
לד. ניכוי הנאת העולם הזה משכר העולם הבא
השיב הרב לשאלתי:בעניין שאלתו אם מנכים לו לאדם משכרו לעולם הבא אם ייהנה מטוב עולם הזה, דעתי היא:
א. אם זו הנאה שגרתית שיש לכל הבריות, מאיזה טעם ינכו לו? מאן דיהיב חיי, יהיב מזונא. כלום ינכו לו לאדם ממה שאכל לחם ושתה מים? כלום ינכו לו ממה שישן ומתוך שינתו החזיר כוחותיו? כל זה דברי בדותא. ודאי שהאל הטוב רצה בטובת ברואיו. שכר שעליו דברי חז"ל שמנכים לרשעים מעולם הנצח, הוא בדבר מופרז. כמו שממנים את שמעון פרס להיות נשיא מדינת ישראל. או עושר רב שזוכה לו אדם כמו המן. אבל הטבות נורמטיביות, כדרך כל העולם, אינם בכלל זה.
ב. אם יכווין האדם כי משתמש בכל ההטבות שיש לו כדי לשרת את הקב"ה כדי לעשות רצונו, אין בזה שום רע או נזק או הפסד.
ועוד אוסיף כאן בקצרה, חידוש נוסף:
בזה נראה לנו לבאר את הפסוק "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עֲשׂוֹת משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך" (מיכה ו, ח). שלשה דברים יש כאן: [א] לעשות משפט בין אדם לחברו. [ב] בענין החסד, לא לקיים לגמול חסד לאחרים אלא לאהוב את החסד, לשאוף ולצפות לכך שנזכה לעשות חסד לאחרים יותר ויותר. וזה מדה בין אדם לעצמו. [והשלישי], היחס להקב"ה, כאשר האדם מבין עוצמת גדולתו של הקב"ה, שהוא רבון הכל, יוצר הכל, משגיח בכל, והרי אם כן כל יצורי עולם הם כשחק מאזנים לפניו ית', כולם בטלים הם ואפסיים במציאותם. אדם המתבונן בזה, אפילו אם יהיה חכם יותר מאחרים, אפילו יהיה מכובד מאד בעיני הבריות, ואפילו אם יהיו לו מעשים יפים רבים יותר מהאחרים, אבל באמת כולנו שווא ותפל מול המציאות האמיתית והמוחלטת של הקב"ה. וזהו "הצנע לכת" [כלומר תכיר מה היא קטנות מדרגתך] מול ה' אלהיך, ובזה תצניע ותקטין בעיניך מה הן מעלותיך או חכמתך. ומי שכן מצליח להחדיר לתודעתו הכרה זו, הוא זה שהבין את הנמשל של כל ספרות הקבלה, עם כל רבבות העולמות הרוחניים שמעל ראשנו (כדברי אריז"ל בתחילת "עץ חיים"), וגם הם ככלום ואפס מול המציאות האמיתית שהרמב"ם הגדיר לעיל. זו היא מטרת לימוד סודות התורה. בענין "הדעת": "דדא ביה כולא ביה. דלא דא ביה, מה ביה?" (נדרים מא ע"א) בברכה
לה. טעם התפילה
שאלתי את כבוד הרב שליט"א:בנוגע למש"כ נפש החיים על כך שיש להתפלל על צער השכינה משום שלעניין בני האדם - הכל לטובה. קשיא לי, דאם כן, שהרגש האנושי, אין להתפלל עליו ומתוכו, אלא על צער השכינה, אז קל וחומר שאין להתפלל על צער השכינה שהרי אליבא דאמת, וכמש"כ הרמב"ם בהל' יסודי התורה אין לפני הקב"ה לא צער ולא שמחה אלא הכל משל. אז ממה נפשך - אם הכל לטובה, אז נחיל את זה גם כלפי הקב"ה לכאורה ומה יש מקום לצער השכינה? ואם יש מקום לצער השכינה, מדוע לא יהיה מקום להצטער בצער בני האדם על אף שהכל לטובה (ולא רק על צער השכינה).
והשיב לי הרב:
אתה יודע כי כל דברי קבלה הם משל למשהו עמוק יותר. כך ביטוי "שכינה" הוא סמל לקדושה השורה בכנסת ישראל. ולכן גם דברי הגר"ח ולוז'ין יש להבין במימד פנימי זה. כשהוא כתב שאין לאדם להצטער רק על עצמו, אלא לשתף בזה צער השכינה, כוונתו לרוחניות הקדושה השורה בכנסת ישראל. לכן אע"פ שיודעים אנו כי כל הצרות הן לטובה, ולברכה ותועלת (כדברי משנה ברורה, בסימן רכ"ב) אבל על הצער שהבריות סובלים, אנו מצטערים גם כן. לדוגמא, כאשר חשב יעקב אבינו כי יוסף נטרף ע"י חיה רעה, כתוב "ויבך אותו אביו". מפרש רש"י: הכוונה ליצחק אבינו. יצחק ידע כי יוסף עוד חי ויצחק ידע שהנבואות יתקיימו ועוד יוסף עתיד להיות מלך, ויפרנס את כל המדינה, וגם את משפחתו. אבל הצטער על צערו של יעקב, ואפילו בכה יצחק בדמעות רבות.
כך דין כל אחד מישראל, כאשר יש ליהודי צער, והוא נזכר כי יש גם אחרים הסובלים בעיה דומה (חוסר פרנסה, חוסר בנים, או בנים המורדים בתורה, מריבות עם שכנים, בעיות עם הערבים, ועוד צער של יהונתן פולארד) יש לשתף "צער השכינה", כלומר הצער של אנשים מישראל ולהתפלל לבטל צער שלהם, למרות שידענו בבירור כי "גם זו לטובה". אבל על הצער, עלינו להשתתף. לענ"ד זו היא כוונת ר"ח ולוז'ין.
♦
לו. יישוב רש"י בפרשת ואתחנן
שאלתי התייחסה לפסוקים בפרשת ואתחנן: "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר; ה' אלוהים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ; אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן" בהתייחס לפירוש רש"י שם: "אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חינם, אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חינם".השיב לי הרב: מכובדי היקר שליט"א, בעניין שאלתך על דברי רש"י תחילת פרשת ואתחנן, חושבני שאין בזה סתירה ל"נהמא דכיסופא", כי המושג של רמח"ל הוא אחרי מיתת האדם ובעת קיומו הנצחי. וכאן אנו מדברים על המשתמש במצוותיו כדי לקבל הטבה כאן. צדיק מעוניין לשמור על שכר מצוותיו ולא "לאכול" אותם על דבר פעוט וזמניי.
♦
לז. תפילה בשמחה ובבכי
שאלתי את הרב: כתב הריב"ש בצוואתו: התפילה כשהיא בשמחה גדולה, בוודאי היא יותר מקובלת לפניו ית"ש יותר מהתפילה בעצבות בבכיה. ע"כ. ולא הבנתי, מה סתירה יש? הלא יש מקומות בהם שייך בבכי, כבברכת ולמלשינים, ויש מקומות בהם שייך בשמחה, כברכת ההודאה!והשיב לי הרב: אני מפנה תשומת ליבך לדברי אריז"ל דלהלן. שם אומר "באימה וביראה" ובכל זאת בשמחה גדולה. כיצד זה אפשרי? אלא הדאגה על הפרט האומלל עליו האדם מתפלל, והשמחה על הכלל המקיף שהקב"ה עושה הכל לטובה: "אסור לאדם להתפלל תפילתו בעיצבון, ואם נעשה כך אין נפשו יכול לקבל האור העליון הנמשך עליו בעת התפילה. אמנם בעת שמתוודה הוידוי ומפרט חטאיו אז טוב להתעצב בלבד, אבל בשאר התפילה נמשך לו נזק נפלא גדול על ידי עצבותו, אבל צריך להראות לפניו ית' הכנעה גדולה באימה ויראה... ואם משמשו בעצבות עבודתו נמאסת לפניו וכמעט שעיקר המעלה והשלמות והשגת רוח הקודש תלויה בדבר זה, בין בעת תפילתו ובין כשעושה איזה מצווה משאר המצוות וכמו שאמרו בגרמא מההוא דהווה קבדח טובא כו' ואמר תפילין קא מנחנא. ואל תבוז לעניין זה כי שכרו גדול מאוד" (אריז"ל שער הכוונות, דרושי ברכת השחר דף ב). בברכה נאמנה.
♦
לח. קריעה על גדול הדור
כתב לי הרב:... מדוע אמרתי שאין לקרוע קריעה על מיתתו של הגאון הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל. בשו"ע יו"ד סי' שמ סוף סעיף ח מסכם רמ"א "וי"א דאין צריכין לקרוע אלא על רבו שלימדו רוב חכמתו וכו' ולכן נהגו להקל במדינות אלו". עכ"ל. והש"ך (שם, סוף ס"ק יז) כותב "וכבר כתב האגודה פ"ק דחולין דעתה בעונינו אין ת"ח, דהא אינו יודע אפילו במסכת כלה" עכ"ל והביאו מהרי"ל ומהרי"ו בתשובותיהם".
ואני מוסיף נימוק נוסף. בזמן חז"ל גם כאשר קרעו בגד, המשיכו ללבוש אותו אחרי שאיחוהו שוב כבשיני הכלב. אבל בימינו הבגד הולך לאיבוד, ואין ביכולתנו ללבוש אותו שוב. הרי כאן "הפסד מרובה" לציבור [קל וחומר שאשכנזים נוהגים גם לקרוע את הבגד העליון, המעיל] ויש בזה חסרון "בל תשחית" כיון שאין ביכולתנו להמשיך ללובשו.
אמנם ידעתי כי בשו"ע יו"ד (רמד סעיף י) כתב רמ"א כי מי שהוא גדול הדור ומפורסם בדורו בכך נקרא מופלג בחכמה, וממילא דינו כב"רבו מובהק" (לשון המחבר שם), סבורני שזה נאמר רק לענייני קימה לפניו, ולא בדיני קריעה. כי מה שסיכם רמ"א בסי' ש"מ "ולכן נהגו להקל" כולל גם המופלגים בחכמה. בברכה נאמנה
לט. עיכוב התפילה
שאלתי את הרב:נפשי בשאלתי, אילו דברים מעכבים תפילתו של אדם מלהישמע במרומים.
זכורני ג' דברים: לשון הרע; שעטנז; גזל (כמדומני).
א. האם ישנם עוד דברים?
ב. וכן, האם זהו כפשוטו, שאין בתפילת אדם המדבר לשון הרע וכדומה תועלת או שלאחר שעושה תשובה תפילתו עולה ונשמעת?
והשיב לי הרב: ענין שהמדבר לשון הרע אין תפילתו נשמעת, מוזכר בזוהר ח"ב דף רמט סוף ע"ב. לקט דברים אחרים מהסוג הזה, עיין "אוצרות המוסר", חלק שני, עמ' 1106-1107. העניין הוא שיש קטרוג על אותו האדם. אמנם התפילה שמורה וגנוזה באיזה מחסן. אם במשך הזמן תהיה לאותו האדם איזו זכות גדולה (כמו גמילות חסדים לחברו) או שיחזור בתשובה על חטאיו, שוב תישמע תפילתו.
♦
מ. חשבונות של מעלה
שאלתי את הרב:כתוב בגמרא (ברכות י א): אמר לה ההוא צדוקי לברוריא כתיב "רני עקרה לא ילדה" משום דלא ילדה רני? אמרה ליה שטיא שפיל לסיפיה דקרא דכתיב "כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה'". אלא מאי עקרה לא ילדה רני כנסת ישראל שדומה לאשה עקרה שלא ילדה בנים לגיהנם כותייכו". ובסוף העמוד נאמר שם לכאורה דבר הפוך: "מאי כי מת אתה ולא תחיה מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא אמר ליה מאי כולי האי אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה א"ל משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו א"ל בהדי כבשי דרחמנא למה לך מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד".
שאלתי, האם יש סתירה בין המקורות, דלכאורה מהמקור הראשון משמע שיש מעלה בלא ללדת ילדים כשיודעים שסופם גיהינום, ומהמקור השני לכאורה משמע שלא עושים חשבונות כאלו.
והשיב לי הרב:
שני יסודות יש לזכור. א. כל דברי חכמים הם נאמרים על הרוב, ולכל כלל יש יוצא מן הכלל. כלשונם "אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם 'חוץ'" (עירובין כט, א). כוונת ברוריה היא לומר שכלל ישראל, על פי רוב, אין להם בנים המיועדים לגיהנם. אבל לבודדים, יוצאים מן הכלל, יש. וכן מפורש בעירובין יט ע"א שאברהם אינו מציל מי שבא על הגויה. ולכן אין סתירה במאמר זה. ב. עוד יסוד, אפילו אם נאמר שיביאו הבנים לגיהנם, אבל מצוות הקב"ה יש לקיים בכל מחיר. אבל לרוב עם ישראל יש פתח מילוט: הצרות הרבות העוברות על עם ישראל הן מכפרות עוון, וכאשר האדם מת, כבר פרע חובו, ואין לו עונש בגיהינם. בברכה נעימה
♦
מא. תחיית המתים
שאלתי את הרב: שאלה א: האם יש להבין תחיית המתים כפשוטה, ז"א שכל מי שנפטר יקום בגופו או, שעל פי ידיעתנו בגלגולי נשמות, שיש חלקי נשמה הצריכים תיקון וחוזרים בנפרד לגוף "חדש", ואז לעת"ל רק "אדם שלם עם נשמה שלמה" יקום לתחייה?והשיב לי הרב: בעניין איזה גוף יקום לתחיית המתים, כל גוף וגוף משך הדורות? או רק האחרון שהצליח להשלים כל המוטל עליו? תיקוני זהר (פא א מהדורת מוסד הרב קוק) מאמץ הדעה השניה. זו לשונו: אמר רבי חזקיה, אי תימא דכל גופין דעלמא יקומון ויתערון מעפרא, אינון גופין דאתנטעו בנשמתא חדא מה תהא מנייהו, אמר רבי יוסי אינון גופין דלא זכו ולא אצלחו הרי אינון כלא הוו, כמה דהוו עץ יבש בהאי עלמא, הכי נמי בההוא זמנא, וגופא בתראה יקום, ההוא דאתנטע ואצלח ונטע שרשוי כדקא יאות, ועל ההוא גופא בתראה כתיב (תהלים א') והיה כעץ שתול על פלגי מים, דעבד אבין ונטע שרשין ואצלח כדקא יאות, ועל ההוא גופא קדמאה כתיב (ירמיה יז) והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב, כי יבא טוב דא תחיית המתים. כל הנ"ל בתקוני זהר עם ביאור הגר"א עמ' 180. אמנם לא כך דעת רבבות אלפי ישראל, כמובא במגיד מישרים למהר"י קארו, סוף פרשת מקץ, סוף מהדורה בתרא, שכל הדורות יקומו. ולדעתי, כך נכון לחנך.
♦
מב. תפילה ללא כוונה
(מתוך: סידורם של יחידים עמוד 65):במהלך העיסוק בסוגיית התפילה שאלתי את הרב משה צוריאל שליט"א לעניין דין מי שאינו יכול לכוון בימינו וכל סוגיה דידן והשיב לי: "אני מתפלא על שאלתך. והרי דין מפורש ברמב"ם (הל' תפילה ד טו) "מצא דעתו משובשת ולבו טרוד, אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו. לפיכך הבא מן הדרך והוא עייף או מיצר [מפני איזו דאגה] אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו. אמרו חכמים ישהה שלשה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו ואחר כך יתפלל" עכ"ל. ומקורו - עירובין סה א. למה הדורות שינו? איני יודע נימוק. אלא שלפי דעתם אין צורך לכוון. וזהו גופא טעות בתפיסה שכלית. "ולעובדו בכל לבבכם" - ולא די בשפתותיכם. שורש לטעות זו בדברי ראב"ד (הל' קריאת שמע סוף פרק ד). הרמב"ם אומר שם (הלכה ז) שהמבוהל ואינו יכול לכוון אל יקרא קריאת שמע. והראב"ד מתיר בכל זאת! לדעתי דברי הראב"ד תמוהים. אם נחנך את הציבור מחדש, שהמבולבל לא יתחיל להתפלל, אלא יקשיב לש"ץ ויוצא ידי חובתו בשמיעה בעלמא, נחדיר לתודעת הקהל שיעשו כל מאמץ לכוון את ליבם. "תכין לבם [ואז] תקשיב אזניך"".
ובהזדמנות אחרת השיב לי הרב משה צוריאל: "מה הם הצדדים? הרמב"ם סבור שזה בזיון למלך שהאדם מדבר אליו ואין דעתו על מה שמוציא מפיו. ודעת ראב"ד שבלאו הכי, רוב בני אדם אין דעתם צלולה ומכוונת, ואנוסים אנו ונעשה מה שביכולתנו. ואני מרגיש שהרמב"ם צודק. עדיף שב ואל תעשה, ולא לנהוג חלילה זלזול במלך".
ובפעם אחרת השיב לי הרב משה צוריאל: "פשט דברי מהר"ם רוטנברג שלפי מצב דורותינו [מפני צרות הגלות] אין אנו מכוונים כלל בכל תפילות השנה לפי מה שחז"ל דרשו מאתנו, ואם נמתין עד שנכוון, לא נתפלל אף פעם. לכן, כשאין אפשרות, יש להתפלל בכל זאת. וכך סברו כל האחרונים שהבאת. ולדעתי הגמרא והרמב"ם צודקים! ואין לנו לשנות מדבריהם. ויש לי ראיה: שם בעירובין (סה א) אמרו "ושכורת ולא מיין". כלומר, הגלות גורמת לנו לא לכוון מילה במילה, ובכל זאת באותו הדף אמרו לא להתפלל עד שנכוון! אם כן כאן הדיחוי לדברי מהר"ם רוטנברג".
♦
מג. כוונה בתפילה וכאבי ראש
יש להודיע לציבור קללת חז"ל (ברכות לד א): "חברותא כלפי שמיא מי איכא? אי לא כוון דעתיה מעיקרא, מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה". ולדעתי, זו היא אחת הסיבות שאנשים סובלים מכאב ראש. יצילנו הקב"ה מלהיות מהמזלזלים בדברים העומדים ברומו של עולם (ברכות ו ב עי"ש רש"י).♦
מד. בעניין הבדל ההרגשות בעמידה מול ה' בין תפילה עמידה לשאר דברים שבקדושה
השיב לי הרב:אפשר לענות על שאלתך בדרך הנסתר או בדרך הנגלה.
בדרך הנסתר, מבאר אריז"ל כי כאשר האדם נמצא בתפילת העמידה, הוא בעולם האצילות (מה שאין כן בברכה רגילה, הוא עדיין בעולם העשייה, הנמוכה) ולכן אין שום מלאך, שרף ואופן. האדם נמצא לבד מול הנוכחות המוחלטת. זהו ההבדל הגדול.
אבל בדרך הנגלה, מה שהתכוון הרמב"ם, האדם בא לבקש מהקב"ה דברים. זה לא רק שבח בעלמא. האדם מתחנן על נפשו ונמצא מול השופט העליון המכריע, ראה דברי "מסילת ישרים" (פרק יט, בענין התפילה): "כדי שיגיע אל זאת היראה: האחד שהוא עומד ממש לפני הבורא יתברך שמו ונושא ונותן עמו, אף על פי שאין עינו של אדם רואהו, ותראה כי זה הוא היותר קשה שיצטייר בלב האדם ציור אמיתי, יען אין החוש עוזר לזה כלל, אמנם מי שהוא בעל שכל נכון, במעט התבוננות ושימת לב, יוכל לקבוע בלבו אמיתת הדבר, איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך, ולפניו הוא מתחנן ומאתו הוא מבקש, והוא יתברך שמו מאזין לו מקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו ורעהו מקשיב, שומע אליו. ואחר שיקבע זה בדעתו, צריך שיתבונן על רוממותו יתברך, אשר הוא מרומם ונשגב על כל ברכה ותהילה, על כל מיני שלימות שתוכל מחשבתנו לדמות ולהבין: ועוד צריך שיתבונן על שפלות האדם ופחיתותו, לפי חומריותו וגסותו, כל שכן לפי החטאים שחטא מעודו, כי על כל אלה אי אפשר שלא יחרד לבו ולא ירעש בעודו מדבר דבריו לפניו יתברך, ומזכיר בשמו ומשתדל להרצות לו, הוא מה שאמר הכתוב (תהלים ב'): "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה", וכתיב (שם פ"ט): "אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו", כי המלאכים להיותם יותר קרובים אליו יתברך מבני הגוף החומרי קל להם יותר לדמות שבח גדולתו, על כן מוראו עליהם יותר ממה שהוא על בני האדם, ואמנם דוד המלך עליו השלום היה משבח ואומר (שם ה'): "אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך", וכתיב (מלאכי א'): "מפני שמי נחת הוא", ואומר (עזרא ט'): "אלהי בושתי ונכלמתי להרים, אלהי, פני אליך". ואולם היראה הזאת צריך שתתגבר בלב בתחלה, ואחר כך תראה פעולותיה גם באיברי הגוף הלא המה: כובד הראש וההשתחואה שפלות העינים וכפיפת הידים כעבד קטן לפני מלך רב, וכן אמרו בגמרא (שבת י'): "רבא פכר ידיה ומצלי, אמר כעבדא קמי מאריה"".
האוירה היא מתוחה, דרוכה, לחוצה. כאן אין לו לאדם שום התנצלות שיש לו עוד איזה רכוש אחר, עוד איזה תחום התענינות, עוד הישגים, ידידים ומשפחה. האדם בתפילה נעמד ערום מכל, נשמה בודדה מחוסרת כל, מול יוצר כל, ריבון כל. כל הנ"ל חסר בברכת הנהנין או ברכת השבח או ברכת המצוות. הם צל קלוש מהאוירה הנ"ל. בברכה
♦
מה. תפילין בחול המועד
הרב ז"ל היה מניח תפילין בחול המועד בביתו, בצנעה, לאחר התפילה.♦ ♦ ♦