נריה
שיטת הרמב"ם בדין שופר שניקב וסתמו
פתיחה
נאמר במשנה (ר"ה כז, ב): 'ניקב וסתמו – אם מעכב את התקיעה, פסול; ואם לאו, כשר'. על כך נאמר בגמרא (שם): "ניקב וסתמו, בין במינו בין שלא במינו - פסול. רבי נתן אומר: במינו - כשר, שלא במינו - פסול. במינו כשר - אמר רבי יוחנן: והוא שנשתייר רובו. מכלל דשלא במינו, אף על פי שנשתייר רובו - פסול. איכא דמתני לה אסיפא: שלא במינו - פסול. אמר רבי יוחנן: והוא שנפחת רובו. מכלל דבמינו, אף על פי שנפחת רובו – כשר".מאמר זה יתמקד בשיטת הרמב"ם בהבנת דברי המשנה. כהקדמה לכך, יובאו שיטות הראשונים בתמצית, לפי מה שהביא והבין הב"י (או"ח תקפו, ז). לאחר מכן יוצגו קשיים בשיטת הר"ן, ובאופן שבו הובנה שיטת הרמב"ם, ולסיום תוצע הבנה חדשה בשיטת הרמב"ם.[2]
♦
שיטות הראשונים והכרעת השו"ע
א. שיטת הר"ן (ר"ה ו, ב - ז, א בדפי הרי"ף), ולפיה 'אם מעכב את התקיעה עכשיו – אפילו סתמו במינו פסול; דכיון שמעכב את התקיעה, נמצא שאינו בטל לגבי השופר, והוה ליה קול שופר ודבר אחר'. הר"ן ממשיך ושולל את האפשרות שעיכוב התקיעה המדובר, הוא קודם שנסתם השופר, שהרי ר' יוחנן מכשיר סתימה במינו אע"פ שנפחת רובו, 'ובודאי נקב גדול כל כך, אי אפשר שלא יהיה מעכב את התקיעה מתחילה, קודם שנסתם'. בהמשך דבריו פוסק הר"ן כלישנא קמא בדברי ר' יוחנן, וכותב: 'והלכך להא לישנא, ניקב וסתמו לא מתכשר אלא היכא דאיכא תלתא למעליותא: נשתייר רובו, וסתמו במינו, ואינו מעכב את התקיעה'. ב. שיטת הרא"ש (ר"ה ג, ה), ולפיה ת"ק ור' נתן בברייתא חלוקים על משנתנו, בכך שהם מכשירים בסתמא, מבלי להתייחס לעניין עיכוב התקיעה. לפי שיטה זו, נחלקו שני תלמידי הרא"ש, הטור (תקפו, ז) ורבינו ירוחם (נ"ו ח"ב דף מח ע"ג), בשאלה האם כשהנקב אינו מעכב את התקיעה יש להכשיר גם סתימה של נקב ברובו, וכן סתימה שלא במינו: רבינו ירוחם הקל גם בניקב רובו ושלא במינו, ואילו הטור הכשיר רק שלא במינו, אך הצריך שיישאר רובו.השו"ע (תקפו, ז) הביא את שתי השיטות: לכתחילה, כתב להחמיר כשיטת הר"ן; ובשעת הדחק, הקל כשיטת הרא"ש, אליבא דהבנת הטור.
♦
הבנת הר"ן והב"י בדעת הרמב"ם
כתב הרמב"ם (הל' שופר א, ה; וכעין זה בפיהמ"ש ר"ה ג, ה): 'ניקב, אם סתמו שלא במינו – פסול; סתמו במינו – אם נשתייר רובו שלם, ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה, הרי זה כשר'. הר"ן (שם) כתב ששיטת הרמב"ם היא כשיטתו, וכך עולה גם מהב"י שהביא את דברי הר"ן הללו, ואף הוסיף וכתב מדיליה שהרמב"ם סבור כשיטת הר"ן. ואכן, הרמב"ם מצריך שלושה תנאים כדי להכשיר: במינו, נשתייר רובו שלם, ולא עיכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה, ולכאורה כדברי הר"ן.והנה, מדברי הר"ן והב"י עולה שהבינו שהרמב"ם מסכים לשיטת הר"ן גם בהבנת מהות העיכוב, שהוא עיכוב 'עכשיו', כלומר, לאחר סתימת הנקב. כך כתב גם הרא"ש (שם) בביאור אינו מעכב את התקיעה: 'וחזר קולו לכמות שהיה תחלה'. יש להבין מניין הבין הר"ן שגם הרמב"ם מפרש כך, ונראה שהיסוד להבנה זו הוא פקפוקו של הר"ן עצמו באפשרות שהעיכוב המדובר הוא לפני הסתימה, שהרי מבואר שיש אפשרות ששופר שרובו ניקב יהיה כשר, ואי אפשר שנקב כה גדול לא יעכב את התקיעה.
♦
קשיים בפירוש הראשונים ל'מעכב את התקיעה'
והנה, לכאורה יש כמה קשיים במה שכתבו הראשונים שעיכוב התקיעה הוא לאחר הסתימה, שכן בשופר ארוך שניקב רובו, עדיין יש במקצתו שיעור לא מבוטל, שבהחלט יאפשר להוציא קול. והרי הטור (שם) דחה את מה שכתב העיטור (עשרת הדיברות, הל' שופר צח ע"ג) שבשופר ארוך שלאחר שניקב רובו נותר בו שיעור, יש להכשיר סתימה שלא במינו. יתירה מזו: נראה שבמציאות, אף בשופר קצר מכשיעור, אין בנקב כדי 'לעכב' ולמנוע הוצאת קול. אמנם, הר"ן לשיטתו פירש שהעיכוב הוא שינוי של הקול ממה שהיה לפני הסתימה, אך פשטות הלשון 'מעכב' אינה כן.בנוסף, נראה שיש קושי בעצם פירוש 'מעכב' במשמעות של שינוי הקול, שכן בדרך כלל, משמעות לשון עיכוב היא מניעה של דבר, ולכל הפחות מניעה זמנית שלו, ולא שינוי. ואין לומר שהשינוי נקרא בלשון זו בנידוננו על שם דינו, שהשופר נפסל, שכן ה'עיכוב' מוצג במשנה כסיבה לפסול, ולא כתוצאה של הפסול, ולא מסתבר שהסיבה תיקרא על שם התוצאה. בפרט קשה לפרש כן, לאור העובדה שבדברי הגמרא בסמוך (שם כז, ב) ובהקשר קרוב, נאמר במפורש: 'אם נשתנה קולו מכמות שהיה', וקשה לומר שגם לשון 'מעכב' מתייחסת לאותו עניין, שאין דרך הגמרא להתנסח בלשונות שונות לתיאור אותו עניין, ובפרט אין הדרך לנהוג כן באותה סוגיה.
קושי נוסף מתעורר ביישום המעשי של דין זה: כדי לקבוע את דינו של השופר שניקב וסתמו, יש צורך לזכור במדויק כיצד היה נשמע קולו לפני הסתימה, ולהשוותו לקול הנוכחי, ודינו ייקבע לפי תוצאות ההשוואה. יש בכך קושי, שכן לא תמיד יש מי שזוכר כיצד נשמע קול השופר לפני הסתימה. ועוד, שקול השופר משתנה מאדם לאדם ומזמן לזמן, ותלוי בחוזק הנשיפה ובגורמים נוספים. וקצת קשה לומר שההלכה תלויה בגורם שאינו ברור ואין אפשרות לשחזר אותו למפרע.
♦
פירוש 'מעכב את התקיעה' כמניעה גמורה מקול תקיעה לפני הסתימה
מכוח כל הקשיים הללו, נראה שיש מקום לבחון שנית את פירוש הרמב"ם ל'מעכב את התקיעה'. אלמלא דברי הר"ן, היה מקום לפרש שהעיכוב המדובר הוא עיכוב לפני הסתימה, ועניינו הוא שהנקב או הנקבים מונעים הפקה של קול תקיעה מהשופר. וכלפי טענת הר"ן שהדבר כלול בנקיבת רוב השופר, לכאורה יש להשיב שחזינן דלאו הכי, ובפרט אם השופר היה ארוך, וכנ"ל.לפי הבנה זו, מיושב גם הקושי היישומי, שכן אין צורך להשוות תקיעות שונות שנעשו בזמנים שונים, והמדד היחיד הוא עצם היכולת לקיים תקיעה כהלכתה בשופר בעודו נקוב. ואף שגם מדד זה אינו ניתן לשחזור למפרע, לאחר הסתימה, מכל מקום יש להניח שהיכולת לתקוע נבדקה לפני הסתימה, וידוע האם הנקב עיכב-מנע אותה או שלא.
♦
קושי בפירוש זה מדברי הירושלמי, והצעה ליישובו
הרב יצחק שילת (בספרו זכרון תרועה, עמ' 117) שלל את ההבנה ש'מעכב' את התקיעה היינו מונע אותה, משום שבירושלמי (ר"ה ג, ו) ובראשונים מבואר שפסול 'מעכב את התקיעה' לא נאמר אלא לאחר הסתימה, ולא לפניה. ואי איתא שלפני התקיעה, אי אפשר כלל להפיק קול, אין מציאות של תקיעה לפני הסתימה. אני מודה שיש בכך דוחק, לפי הצעתי, אך ייתכן שאין הכרח בדבר: ידוע שלעיתים, יש בנוסח הירושלמי שבידינו אי-דיוק בהצבת מימרות במיקום המדויק ובהקשר המדויק שלהן (וכמתואר בספר 'על הירושלמי', עמ' 9 סעיף 9). שמא כך אירע גם כאן, והמימרה המכשירה לפני הסתימה אינה מתייחסת לפסול 'מעכב את התקיעה' אלא לפסול סתימה שלא במינו (שמוזכר במפורש בירושלמי), או לפסול כשלא נשתייר רובו (זה פחות, מסתבר, שכן פסול זה אינו מוזכר בירושלמי). ייתכן שאפילו אין צורך לומר שהמימרה המכשירה לפני הסתימה הוצבה שלא במקומה, אלא שביסודה היא אינה מתייחסת לשורה שלפניה, המזכירה עיכוב של התקיעה, אלא לפסול סתימה שלא במינו שהוזכר קודם לכן, ומקרא נדרש לפני פניו.אני מודה שלא מצאתי למי שפירש כן את דברי הירושלמי, אך גם לא מצאתי תקדים לשימוש בלשון 'מעכב' במשמעות של שינוי. וכאמור, אין לומר ש'מעכב' מתאר את תוצאת השינוי, כלומר את פסול השופר, שכן 'מעכב' היא סיבה לפסול, ולא תוצאה. ומכיוון שהלכה היא שכל הקולות כשרים בשופר, קשה לקבל את השימוש בלשון 'מעכב' לפסול שינוי בקול השופר, מכוח היותו סימן (או סיבה) לכך שתיקון השופר פסל אותו מסיבה אחרת שאינה עצם ה'עיכוב'. והשימוש בלשון עיכוב במשמעות של מניעה גמורה רווח ומצוי מאוד בלשון חז"ל, ומופיע בין היתר במשניות רבות (מעשר שני ה, י; שבת יט, ו; ר"ה ד, ח; יבמות יב, ג; יג, ג; נדרים ג, ג; גיטין ז, ו; זבחים ה, א-ב; מנחות ג, ה-ז; ד, א-ד; ועוד). מלבד כל האמור – גם אם הירושלמי אכן הבין ש'מעכב' פירושו משנה, עדיין אין הכרח שהרמב"ם קיבל את הבנת הירושלמי בזה, והרי הרמב"ם לא הביא את עצם הדין להכשיר נקב שלא נסתם, וכפי שכבר כתב המגיד משנה (הל' שופר א, ה) על דברי הירושלמי הללו: 'בעלי ההלכות לא כתבוהו', ונראה שכוונתו לרי"ף ולרמב"ם.
♦ ♦ ♦