ר"מ בישיבת מרכז הרב
הערות וביאורים על עבודת הכה"ג ביוה"כ[2]
מתוך עיון בפיוטים "אתה כוננתה" ו"אמיץ כוח"
פתיח הפיוטים
בפיוט "אתה כוננתה" הפתיח הוא בריאת העולם ומסתכם במשפט אחד: "אַתָּה כּוֹנַנְתָּ עוֹלָם מֵרֹאשׁ. יָסַדְתָּ תֵּבֵל וְהַכֹּל פָּעַלְתָּ וּבְרִיּוֹת בּוֹ יָצַרְתָּ". אולם בפיוט "אמיץ כוח", שגם בו הפתיח הוא בריאת העולם, יש פירוט של הנבראים בכל יום ויום.נראה שבפיוט "אמיץ כוח" יש הדגשת הכוח והגבורה האלוקית: "אַמִּיץ כּחַ כַּבִּיר וְרַב אונִים. אֲשֶׁר מִי יַעֲשֶׂה כְּמַעַש גְּבוּרותֶיךָ". הפירוט של מעשה בראשית שכל נברא שונה, מבטא את הכוח והגבורה האלוקית.
יש לומר שבעל הפייט רוצה להתחיל בכך שדווקא מידת הגבורה האלוקית העליונה היא מליאת חיים ובריאה. יש בזה משום המתקה של מידת הגבורה.
♦
שני הפיוטים מזכירים את העוונות שהיו קודם ביאת אבות העולם, אברהם יצחק ויעקב. אך אין כל זכר לחטאי עם ישראל, כולל חטא העגל.
יש לומר שבזה קובעים שאין חטאי ישראל מהותיים לישראל – אדרבה, ישראל מחמת עצמם קדושים וטהורים. החטאים נובעים ממציאות העולם החומרי. ועיי' בדרך ד' של הרמח"ל (חלק א, פרק ג וד) על נפילת העולם על ידי חטא אדם הראשון, ומצב העולם בעקבות כך.
היסוד הזה, שבמהותם ישראל טהורים, וחטאותיהם מחמת העולם שבו הם נמצאים, הוא מיסודות הבנת הרחמים שבימים הנוראים.
♦
בענין בחירת אהרן הכהן וזרעו אחריו כתוב ב"אמיץ כוח": "לְשָׁרֶתְךָ אִוִּיתָ לֵוִי אִישׁ חֲסִידֶךָ. לְהַבְדִּיל מִגִּזְעו מֻקְדָּשׁ קדֶשׁ קָדָשִׁים. לִקְשׁר נֶזֶר קדֶשׁ וְלַעֲטות אוּרִים. לֵישֵׁב כִּכְבֻדָּה פְּנִימָה יָמִים שִׁבְעָה". צריך להבין מהי הכוונה: לישב ככבדה פנימה ימים שבעה. אין מדובר על פרישת הכה"ג לפני יוה"כ, שהרי על כך מדובר בהמשך. ואולי כוונת הפייט לשבעת ימי המילואים. וכן ראיתי שמפרש הרוו"ה.
אמנם זה קצת קשה, שהרי המעלות האחרות נאמרו לדורות ולא רק לשעת המילואים.
ואפ"ל שכוונת הפייט לחינוכו של הכה"ג, שלכתחילה צריך לישב שבעה ימים בבגדי כהונה. כדאיתא בגמ' (יומא דף ה, א): "שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו", אין לי אלא נתרבה שבעה ונמשח שבעה וכו'. ע"כ. וכשהכה"ג יוצא מהמקדש, אינו לובש בגדי כהונה, כמפורש ברמב"ם (פ"ח מהל' כלי המקדש הל"י). ועל כן בעת חינוכו הוא צריך לישב פנימה, דהיינו בבית המקדש. ולדעת הרמב"ם (פ"ד מהל' כלי המקדש הלי"ג) לא היה הכה"ג עובד באותם הימים. על כן רק הישיבה היתה מודגשת.
♦
שבעת ימים קודם יוה"כ
יש הבדל בין שני הפיוטים בענין שבעת ימים שקודם יוה"כ. ב"אמיץ כוח" מוזכר גם ענין פרישת הכהן הגדול: "מַחֲזִיקֵי אֲמָנָה שָׁבוּעַ קדֶם לֶעָשור. מַפְרִישִׁים כּהֵן הָראשׁ כְּדַת הַמִּלּוּאִים". ואילו ב"אתה כוננתה" אין פרישת הכהן הגדול מוזכרת כלל.נראה שנחלקו במהות ענין פרישת הכהן הגדול קודם יוה"כ: האם הפרישה עצמה היא חלק מהכנת הכהן הגדול, וגורמת להעלותו למדרגה שבה הוא מוכן לעבודת יוה"כ; או"ד אין השבעת ימים באים אלא להרגילו לעבודת היום הקדוש, והפרישה אינה חלק מההכנה עצמה של הכה"ג.
ואיתא בגמ' (דף ח, ב): זה פרישתו לקדושה וכו'. ע"כ. וכתב שם רש"י: ליכנס למחנה שכינה, ולא יהא לבו זחה עליו, ויהא נבדל מכל קלות ראש, שחלה עליו אימה בהבדלתו מן הבריות. ע"כ. וכן כתב הריטב"א. ואילו המאירי פירש: וכבר ביארנו שכהן גדול קודם יום הכפורים פרישתו לקדושה ר"ל מקום קדוש והוא לשכת פרהדרין שהיתה בעזרה. ע"כ. נחלקו אם כוונת הגמ' למטרת הפרישה או למקום הפרישה.
נמצא שלפי רש"י הפרישה עצמה מכינה את הכה"ג לעבודתו ביום הקדוש. אמנם המאירי כתב בריש מכילתין, על המשנה: ומתוך כך היו מפרישין אותו מביתו שבעת ימים קודם ליום וגודרין אותו בפרישת אשתו שמא בעוד שהוא בא עליה תמצא נדה או ספק נדה ויהא טמא טומאת שבעה ומכניסין אותו ללשכת פרהדרין לדור שם כל שבעה ולהפרישו לשם מכל טומאה ולשכה זו היתה מיוחדת לכך. ע"כ. ועיי' שו"ת התשב"ץ (ח"ג סי' לז, וסי' קלו) שהשואל ר"ל דפרישת כה"ג מביתו, היינו מאשתו, כדי שלא יטמא; והתשב"ץ פליג דפרישת ז' ימים הוא דאורייתא, אבל פרישה מאשתו אינה אלא מדרבנן.
ואם כן, לפי רש"י (וכן כתב הריטב"א) שהפרישה היא כדי להכינו לקדושת העבודה ביוה"כ, שפיר מזכיר הפייט גם את פרישתו של הכה"ג. ואילו לפי המאירי שאין הפרישה אלא כדי למנוע טומאה, וכדברי השואל בתשב"ץ, אין כל כך מקום להזכיר את הפרישה בפייט.
גם יש להעיר שבפייט "אמיץ כוח" מוזכר דבר שאינו מבואר במשנה: דהיינו, מיהו המפריש את הכהן הגדול. במשנה תנן סתמא: שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישים כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין וכו'. ע"כ. וכאן הפייט מפרש ש"מחזיקי אמנה", מחזיקי מסורת התורה, דהיינו הסנהדרין, המה המפרישים. ויש מחזורים שמובא בשם ר' יעקב עמדין תיאור נפלא של פרישת הכה"ג, תיאור שנכתב על ידי הנציב הרומי.
ליל יוה"כ
בפיוט "אתה כוננתה" אין כלל זכר לנעשה בבית המקדש בליל יוה"כ, לא של הלימוד של הכהן הגדול ולא שמעסיקין אותו עד שיגיע זמן השחיטה. ע"כ. (דף יט, ב). לעומת זאת, בפיוט "אמיץ כוח" מוזכר בקצרה דברי המשנה (יומא יח, ב): אם היה תלמיד חכם קודש ואם לאו תלמידי חכמים דורשים לפניו. אם יודע לקרות קורא וכו' וכו'. ע"כ. ז"ל הפייט: שִׂיחַ מִדְרָשׁ בְּפֶה וּבִכְתַב הִגָּיון. סְבִיבָיו יְשַׁנְּנוּ לְעורְרו עַד חֲצות. כוונת הפייט במה שכתב "בפה ובכתב הגיון", דהיינו כסדר המשנה שאם היה תלמיד חכם דורש, ואם ידע לקרות קורא. וס"ל לבעל הפייט שהקריאה בכתובים אינה אפשרות, דהיינו אם אינו יודע לדרוש, אלא יש חיוב דווקא לדרוש בתורה שבעל פה ובקריאה בכתובים. יש להרחיב מדוע דווקא תורה שבעל פה ודברי הכתובים, אבל אין כאן מקום להאריך.אלא שצ"ע מה שכתב בפיוט: "לעוררו עד חצות". הרי במשנה תנן (דף יט, ב): ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן השחיטה. ע"כ. והיינו שהאיר המזרח הנאמר בריש פרק ג. ואין לומר שכתב עד חצות משום דהכה"ג תורם את הדשן, שהרי בעל הפייט מיד כתב עָלְצוּ תְּרם דֶּשֶׁן בְּפַיֵּס. דס"ל דמפייסים על תרומת הדשן כמו שמפייסים כל שאר הפייסות המתקיימים ביוה"כ.
ואולי הוה קשיא ליה לבעל הפייט מה דקאמר התם (דף כ, ב): ביוה"כ דאיכא חולשא דכ"ג עבידנן מחצות וכו'. ע"כ. וקשה למ"ד דאין הכה"ג תורם, מאי חולשא איכא. וסבר בעל הפייט דעד חצות מתקיים המשנה אם היה תלמיד חכם דורש וכו' אם ידע לקרות קורא וכו'. ע"כ. והיינו, דווקא עד חצות, משום חולשה של כה"ג שלא יטרח יתר מדי. עיין בתפארת ישראל אות לח. בחצות דתורמים את המזבח וכל העזרה רוגשת, וכלשון רש"י (דף כד, ב, ד"ה להרגיש): להשמיע קול המון עם רב כמה פעמים שהוא למלך שנאמר בבית אלהים וכו'. ע"כ. ולא מסתבר שהכה"ג ימשיך לדרוש או לקרוא כשכל העם רוגש משום כבודו של מלך בהפסת הפייס לתרומת הדשן. וגם, קול זה עצמו לכבודו של מלך הכבוד לא יניח לו להירדם. ולאחר מכן נאמר במשנה (דף יט, ב): בקש להתנמנם וכו' ומעסיקין אותו עד שהגיע זמן השחיטה. ע"כ. ומפרשת הגמ': תנא לא היו מעסיקין אותו וכו' אלא בפה ומה היו אומרין? "אם ד' לא יבנה בית" וכו'. מיקרי ירושלים לא היו ישנין כל הלילה כדי שישמע כ"ג קולה הברה ולא תהא שינה חוטפתו. ע"כ. ולפי זה יקירי ירושלים לא היו לומדים אתו, אלא משמיעים קול הברה של לימוד שגורמת לו להתעורר.
♦
עבודת יום הקדוש
יש הבדל בין שני הפיוטים בענין פייס ביוה"כ. לפי הפייט "אמיץ כוח" יש פייס גם ביוה"כ לעבודות שאינן על ידי הכהן הגדול; לפי הפייט "אתה כוננתה", אין פייס ביוה"כ. וזו מחלוקת ראשונים, עיי' בבעה"מ והמלחמות בריש פרק הראשונה.בפיוט "אתה כוננתה" מודגש בכל הטבילות, שעלה ונסתפג: וְיָרַד וְטָבַל וְעָלָה וְנִסְתַּפָּג כְּמוֹ שֶׁהֻזְהָר.
נָתְנוּ לוֹ בִּגְדֵי זָהָב וְלָבַשׁ וְקִדַּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו (מִקִּתּוֹן שֶׁל זָהָב): הפייט אומר שהוזהר על ספיגת המים לאחר הטבילה. היכן הוזהר? הנה, לשון הרמב"ם (פ"ב מהל' עבודת יוה"כ הל"ב): ומסתפג. ע"כ. ודייק המשל"מ שם דמשמע דהוא חיוב, ולא אורחא דמילתא. ועל כך שאל מדוע יש חיוב להסתפג. וכתב המשל"מ דהוא משום חציצה, דלא גרעה טיפת מים מרוח המפרידה בין בגד לגוף, דכתב הרמב"ם דצריך לחשוש בו משום חציצה. ועיי' במשך חכמה (ויקרא טז, ד) וכן מה שכתבו עוד אחרונים. על כל פנים, מבוארים דברי הפייט כדיוק המשל"מ ברמב"ם.
חידוש נוסף בפיוט "אותה כוננתה", שלפי חלק מהנוסחאות כתוב שקידש הכהן הגדול ידיו ורגליו מקתון של זהב, גם בטבילה הראשונה.
רש"י (דף לא, ב) סבר דקידוש ראשון מקדש מכיור, ככל ימות השנה, כמו שטבילה ראשונה היא במקום חול. וברמב"ם (פ"ב הל"ה) משמע דמקדש גם קידוש ראשון מקיתון של זהב. וזו מחלוקת בירושלמי (פ"ד הל"ה). וי"ל שנחלקו אם טבילה ראשונה וקידוש ראשון מקבלים דין של טבילה וקידוש של יוה"כ, או כיוון שגם לולא יום הכיפורים היה טובל ומקדש את ידיו ורגליו בתחילת העבודה, הויא ליה טבילה וקידוש של כל ימות השנה. ועיין בלשון הרמב"ם לענין טבילה. ועיין משפט כהן סי' קלו בענין הטבילה הראשונה.
בפייט "אמיץ כוח" נאמר: עָמַד וְקִדַּשׁ וְקֵרַץ תְּמִיד הַשַּׁחַר: פָּקַד לְמָרְקו וְהוּא קִבֵּל וְזָרַק. פֵּרַשׁ הִקְטִיר וְהֵיטִיב
יש כאן חידוש: פקד למרקו. היכן איתא דבעי כהן גדול לפקוד לאחר למרק. ונראה דהיה קשה לבעל הפייט, מהו לשון המשנה (דף לא, ב): ומירק אחר שחיטה על ידו. בפשטות משמע שהממרק היה עומד בסמוך לכה"ג כדי למרק מיד את השחיטה. אמנם בעל הפייט כנראה פירש שכוונת התנא שגם הממרק הוי בשליחותו של הכה"ג, שהוא החייב בעבודות היום. ושמא יש לומר דסבר בעל הפייט שכיון דהמירוק הוי מכוחו של הכה"ג, הרי מצות השחיטה נקראת על ידו, שאין המצווה נקראת אלא על שם גומרה. ואף שגם בשני סימנים ששחט קיים את מצות השחיטה, כיון דמצוה למרק, כדאיתא התם (דף לב, ב- לג, א) גם מירוק זה צריך להיות מכוחו של הכה"ג.
♦
הזכרת השם בוידויים
איתא בגמ' (דף לט, ב): ת"ר עשר פעמים מזכיר כהן גדול את השם בו ביום וכו'. והעם עונה ברוך שם כבוד מלכותו, כדילפינן מהפסוק "כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלהינו", כדאיתא בגמ' (דף לז, א). ולעיל, (דף לו, ב) הגמ' לומדת דמה דכתיב "וכפר בעדו ובעד ביתו וכו'" הכוונה לוידוי דברים. היינו שהוידוי עצמו מכפר, גם לפני עצם כפרת דמים.ומשמע שהזכרת השם עצמה מכפרת. שהרי הר"ן כתב (דף ו, א, מדפי הריף, ד"ה והיכן אומרה) דהאידנא מתודין י' וידויין כנגד י' פעמים שמזכיר כהן גדול את השם ביוה"כ.
ובזה מובן שבוידוי הנוסח הוא אנא השם וכו' אנא בשם כפר נא וכו'. ועיי' בט"ז (סי' תרכא אות ב): "ונ"ל הטעם דכשמבקש רחמים אומר בשם דהיינו שמתפלל שהוא ית' יושיעו ע"י שם העצם שהוא רחמים גמורים בלי תערובות דין כלל כנ"ל". ע"כ.
וראיתי שמובאים דברים בשם הרמ"ק, מתוך ספר זבח שלמים על עבודת יוה"כ. שם מתבאר על פי דרכו ששם השם המוזכר על ידי הכהן הגדול הוא שם העצם והוא נשמה לכל השמות וכו'. והכוונה למלא את פגימת השמות שנפגמו על ידי חטאים ועוונות. ועוד האריך בדברים שיש ללמוד אותם אך ורק בקדושה וטהרה. נמצא כפי שכתבנו לעיל, ששם ד' הוא עצמו חלק מעבודת הכפרה ביום הזה.
ושם ביאר הרמ"ק שגם ההשתחוויה היא חלק מעבודת הכפרה, שעל ידי הכריעה וההשתחוויה יש קבלת עול מלכות שמים ומתפשטת הכפרה על השומעים. וזו כוונת הכה"ג האומר להם: תטהרו.
ככלל, בענייני עבודת ד', האדם צריך ללכת מהקל אל הכבד, מהקל לחמור. ואילו ביוה"כ העבודה מתחילה בבית קדש הקדשים, ומשם היא יוצאת: הזאת דם הפר ודם השעיר בק|"ק; הזאת דם הפר ודם השעיר על הפרוכת מבחוץ; הזאת שבע פעמים של דם הפר מעורב עם דם השעיר על מזבח הזהב; שפיכת שאריות דם הפר ודם השעיר על יסוד המערבי של המזבח החיצון.
ונראה לומר על פי דברי ר' חיים ואלאזין (נפש החיים, שער א, פרק כ) בענין תיקוני התשובה:
וביאור פרטות סדר תיקונם והתקשרותם ע"י התשוב' שכאשר פגם האדם בחינת נפשו או אף גרם ח"ו שנפסקו ונכרתו כל הט' ספירותי' מחכמה ולמטה מהתקשרותה הנ"ל ותרד פלאים לעמקי מצולות הקליפות ח"ו. אז ע"י וידוי דברים באמת מעומקא דלבא. בעקימת שפתיו בחינת נפש דרוח. מעורר בקול דברים שלו עד לעילא ולעילא. וגורם שיתאצל תוספת קדושה ממנו ית"ש עד שורש הנשמה תחילה. ומשם לנשמתו ורוחו. והרוח מבהיק אורו הגדול הנשפע עליו. גם על בחי' הנפש מצד ההתקשרו' שנשאר עדיין ביניהם כנ"ל. לכלות ולהתם הכחות הרע ומדרגות הטומאה ולהוציא ממסגר אסיר כל בחינותיה ולחזור ולקשרם כבראשונה עם בחי' הרוח:. ע"כ. וכן ממשיך ר' חיים שם לבאר את תיקוני החטאים והטהרת חלקי הנפש השונים על ידי התשובה.
ויסוד הכל, ש"יתאצל תוספת קדושה ממנו ית"ש עד שורש הנשמה תחילה". ומשם לנשמתו. וממנה לרוחו. והרוח תבהיק האור הגדול השופע אליו על הנפש.
ובזה יהיה לנו פתח לגשת לעבודת הכה"ג ביוה"כ, שהוא מצטווה להוריד לעולם את תוספת הקדושה המכפרת ומטהרת את העולם. והיא מתחילה בקודש הקדשים, ומשם להיכל ד', הן על הפרוכת והן על מזבח הזהב, ולבסוף ליסוד המערבי של המזבח החיצון, ומשם יוצא הדם לנחל קדרון, כלשון המשנה (דף נח, ב) ונמכרין לגננין לזבל. היינו ששיירי הכפרה יוצאים עד לעולם החומרי, ומצמיחים על ידם את הגנות.
♦ ♦ ♦