הרב יוגב עמוס נחייסי
מח"ס פתחי עמוס

ברכה על מאכל איסור

ברכות (מה:) גרסינן 'שלשה שאכלו כאחת חייבים לזמן אכל דמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו מעשר שני והקדש שנפדו והשמש שאכל כזית והכותי מזמנין עליו, אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית והנכרי אין מזמנין עליו'
רואים שעל דבר איסור לא מזמנין, ונחלקו הראשונים בכך האם הגמרא דברה רק על דיני זימון, או גם על ברכה שלא מברכים.
כתב הרמב"ם (הלכות ברכות פ"א ה"ט): 'כל האוכל דבר אסור בין בזדון בין בשוגג, אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, כיד הרי שאכל טבל ואפילו טבל דדבריהם או שאכל מעשר ראשון שלא נטלו כל תרומותיו או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן אינו מברך, ואין צריך לומר אם אכל נבלות וטריפות או שתה יין נסך וכיוצא בהן'.
רואים שלמד הרמב"ם שהגמרא מוקי למשנה שאכל טבל לא מזמנין עליו מדובר על טבל דרבנן, וכמו שאין מזמנים עליו כך אינו מברכים עליו.
והשיג עליו הראב"ד (שם): 'א"א טעה בזה טעות גדולה שלא אמרו (מה:) אין מברכין אלא שאין מזמנין עליהן לומר שאין להם קביעות לזימון הואיל ואוכלין דבר האסור והוא כעין אכילת פירות שאין להן קבע לזימון אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו'.
נראה לומר שהמחלוקת בין הראב"ד לרמב"ם היא האם ברכה היא מדיני הודיה או מדיני תשלומין, הרמב"ם סבר שהוא דין של הודיה לקב"ה על מה שנתן לו, ואם כך איך אפשר להודות לקב"ה על מאכל שהוא אסר לנו לאכול. ולעומת זאת, הראב"ד סבר שהוא דין תשלומין דהיינו כתוב השמים שמים לשם, דהיינו לפני ברכה הכל שייך לקב"ה, ואחר ברכה 'וארץ נתנה לבני אדם' ואחר ברכה המאכל שייך לאדם. ואם כן, הרי הברכה נתקנה על הנאה, כמו שכתוב אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, אם כן אם אדם חטא בגזלה עדיין שייך לברך על הנאה שנהנה. וכן הוסיף הגהות הרמ"ך: 'לא נהיר זה וכי משום שעבר עבירה אחת יעשה שתים שיהנה מן העולם בלא ברכה'.
וראה לדברי הרא"ש (ברכות פ"ו ס"ב), שאחר שהביא את המחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד כתב 'ונ"ל כדבריו (של הראב"ד), וכן מוכח מהא דאמרי' בפ"ק סנהדרין (דף ו:) ובפ"ק הגוזל קמא (צד.) 'הרי שגזל סאה חטים מחבירו טחנה אפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ' משמע שחייב לברך אלא שברכתו היא ניאוץ', עכ"ל.
לומד הרא"ש בדברי הגמרא בסנהדרין שמה שכתוב אין זה מברך אלא מנאץ, פירושו שחייב לברך, אבל זה ניאוץ בגלל מה שעשה, שגזל, אבל הוא חייב לברך.
ומר"ן בכסף משנה (שם) כתב על דברי הרא"ש 'ואיני יודע למה דחה דברי רבינו בכך דהא תניא בפרק כל שעה ובפ"ק דחלה ירושלמי תני מצה גזולה אסור לברך עליה א"ר אושעיא על שם ובוצע ברך נאץ ה' הא דאמרה בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב לו רבי יוסי אומר אין עבירה מצוה א"ר אילא אלא המצות אם עשייתן כמצוותן הרי הם מצות ואם לאו אינן מצות' עכת"ד.
רואים מדברי הירושלמי שדבר שהוא גזול אסור לברך, שאין עבירה מצוה, וכמו שגזל חטין טחן אפאה והפריש ממנה ובא לקיים מצות חלה. מה שהגמרא אמרה אין זה מברך אלא מנאץ, פירושו שהוא לא יכול לברך, ואחרת ממה שהבין הרא"ש.
וראיתי לבעל השואל ומשיב (נתנזון) בחידושיו לברכות (מה.) שישב את דעת הרא"ש 'אמנם נראה דכוונת הרא"ש למה דמסיק רבא בב"ק שם דראב"י ס"ל גם כן דשינוי קונה ורק דהו"ל מצוה הבאה בעבירה לענין קיום המצוה והברכה, ולפי"ז שוב שייך לומר דניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה ורק ברכה אסור לברך משום דמאיס לברך, ועיין סימן תרמט סעיף א וסימן תנד סעיף ד, ושוב כל שאינו ריך להחזיר פשיטא דניחא ליה ליעבד מצוה בממוניה, ושפיר כתב הרא"ש דמברך רק דמקרי מנאץ, ודוק היטב , ובזה יתיישב ג"כ מה דנקט הירושלמי לענין מצה גדולה ולא נקט סתם בגזלם לחם' עכ"ל.
ויש להסתפק בדעת הרמב"ם בדין חולה ביום הכיפורים שחייב לאכול, האם יברך על כך או לא, שלכאורה זה מאכל איסור, ואסור לברך, או שנאמר כיון שהתורה התירה לו 'וחי בהם' אזי הוא נהפך להיות לגביו כמאכל היתר, ויברך עליו
כתב הרא"ה (ברכות מה.) כדברי הרמב"ם, וז"ל 'והדין נותן דאיך יברך אין זה מברך אלא מנאץ ואין זה אלא מזכיר עון, תדע לך שהרי שהיה אוכל חזיר ונבלה יברך, ולא עוד אלא אפילו אוכל אותן בהיתר כגון חולה שיש בו סכנה וצריך להן אין לברך על אכילתו זאת, וכן כתב הרב ר' משה (הרמב"ם) ז"ל, וכן הוא הדין בודאי באיסורין דרבנן, באוכל אותן באיסור, אבל אוכל אותן בהיתר, כגון חולה שיש בו סכנה או מעשה שבת ע"י גוי בחולה שאין בו סכנה, נראה ודאי שמברך שכיון שהתירוהו והוא טעון ברכה מן התורה ודאי מברך לפי שהיום מותר הוא לאכילה, ומאכל זה מותר הוא אלא שנעשה בו מלאכת איסור ומלאכה הותרה לגבי האי, ומכאן למי שהוצרך ואכל ביום הכיפורים אע"פ שאכל בהיתר אין לו לברך לא לפניו ולא לאחריו, דכיון דיום זה אסור הוא לאכול הוו להו כולהו מאכלות לגבי האי יומא כחזיר ונבלה, ותו דלאו מידי דהנאה הוא אלא דצערא, ואע"ג דלא סגיא דלא מתהני, הנאתו ע"י אונס ולא שייך לברוכי בהא, וכדין אשה שנאנסה ותחלתה באונס וסופה ברצון דחשבינן לה אונס (כתובת נא, ב)' עכ"ל.
מסביר לנו רבנו הרא"ה בשיטת הרמב"ם שאפילו אם הותר לחולה שיש בו סכנה לאכול, אפילו הכי לא יברך עליה כלל. וביתר ביאור אפשר לומר שכל מה שאנו מתירים לחולה לאכול הוא משום שיש מצוה 'וחי בהם', דהיינו שחולה שיש בו סכנה הותר לו לאכול דבר איסור, אבל אין זה מפקיע את שם איסור מעליו. ואם כן אין הבדל בין היום אוסרו לבין איסור בעצם, ששניהם נקראים איסור בעצם ופיקוח נפש אינו מפקיע זאת, אלא רק מתיר לו לאכול.
וכן כתב תלמידו, רבנו הריטב"א, וז"ל 'מי שאכל או שתה דברים האסורים מן תורה או מדבריהם אינו מברך לא לפניהם ולא לאחריהם כלל, שאין זו הנאה ועל המברך נאמר ובוצע בירך ניאץ י"י, אין צריך לומר כשאכלם באיסור, אלא אפילו אכלם בהתר מפני חוליו שהוא מסוכן אינו חשוב נהנה, ואינו מברך עליו כלל, שכל הנאה שתחלתה באונס וסופה ברצון אינה הנאה, לפיכך חולה האוכל ביום הכפורים אינו מברך כלל, שהלחם וכל מאכל אסור הוא ביום הכיפורים כחזיר בשאר הימים אלא שהותר לו מפניו חליו כשאר איסורים, אבל חולה שבישלו לו בשבת ע"י גוי או ע"י ישראל בהתר דברים המותרים, כיון שאין בגופן איסור אלא במעשה שבת, ומעשה זה נעשה התר מברך עליו לפניו ולאחריו כדינו' עכ"ל. וכן עיין בספר הפרדס (עמוד קעד) שמשווה בין דברי הרמב"ם לרבנו הרא"ה והריטב"א.
ומנגד כתב הרשב"ץ בפירושו לברכות (עמוד מה. ד"ה וכתב) 'ואני אומר שאפילו לפי דבריו אם אכלן ברשות כגון לרפואה או באונס שמברך עליהן שכיון שהותר לו לאוכלן תו לא הויא מצוה הבאה בעבירה כלל וה"ה דמזמנין עליהן' עכ"ל.
מחדש לנו הרשב"ץ שלדעת הרמב"ם יברך, שכיון שהתורה אמרה 'וחי בהם', אין זו מצוה הבאה בעבירה, אלא היתר גמור ושפיר ברוכי עליהו. וי"ל ביתר ביאור, שאם תמצי לומר שחולה האוכל ביום הכיפורים אוכל דבר איסור שהותר לגביו, אין זו הודאה על עבירה אלא הודאה על היתר אכילת האוכל אע"פ שהוא אסור. וכדברי החתם סופר (שו"ת חלק אורח חיים סימן רב), שכתב ע"פ המג"א (אורח חיים סימן רד ס"ק כא) 'האוכל מרצונו לפקוח נפשו מברך את ה' שברא פרי זו או לחם זה, שהרי אפילו רק להשביע רעבון מברך, ומכ"ש שיברך ויודה שהזמין לו דבר להצילו ממות, וגם אשר בחסדו הי"ת ויתר לו תורתו ומותו למען חיותו ואיך לא יברך' עכת"ד.
ודעת מר"ן נראה כדעת הרשב"ץ.
בכסף משנה (ברכות פ"א ה"יט) וכן בבית יוסף (סימן קצו) הביא ראיה מן התוספתא במסכת דמאי (ה"יד) 'כיוצא בו לא יושיט ישראל אבר מן החי לבני נח ולא כוס יין לנזיר שאין מאכילין את האדם דבר שהוא אסור לו ועל כולן אין מברכין עליהן ואין מזמנין עליהן ואין עונים אחריהם אמן' עכת"ד. לכן פסק הלכה למעשה בשולחן ערוך (או"ח סימן קצו) שלא מברכים על מאכל איסור. ועוד מלמד אותנו מר"ן שלדברי הרמב"ם אין הבדל בין איסור חפצא לגברא בין אבר מן החי לנזיר המודר מן היין, בכל גוונא אינו מברך.
אולם לגבי רפואה, כתב מר"ן בספרו בית יוסף (אור"ח סימן רד) וז"ל 'ורבינו ירוחם (נט"ז ח"א קמג:) כתב וזה לשונו שתה שום דבר לרפואה או אכל לא יברך עליו שאם הוא דבר אסור ואכלו שלא במקום סכנה לא יברך ואם הוא במקום סכנה גם כן לא יברך וזה הכלל כל מידי דלרפואה לא יברך עליו כדמארינן האי מאן דחנקתיה אומצא כך כתב הרמ"ה בתשובה עד כאן לשונו, ותמהני על מה שפטר מברכה לשותה דבר לרפואה שהרי בגמרא שכתבתי בסמוך אמרינן בהדיא דאע"ג דלרפואה מכוין כיון דאית ליה הנאה מינה בעי ברוכי, ומה שפטר מברכה אוכל דבר איסור במקום סכנה, אין כן דעת הרא"ש שהרי כתב שחולה שאכל ביום הכפורים מברך ומזכיר של יום הכפורים מברכת המזון, וכ"כ הגהון מיימון בפ"א מהלכות ברכות, ועוד שכבר נתבאר בסימן קצו שהרא"ש סובר כראב"ד שאוכל דבר איסור מברך עליו ושם נתבאר דלהרמב"ם אינו מברך עליו, ומיהו היכא שאוכל דבר איסור לרפואת חולי נראה דלהרמב"ם נמי מברך עליו' עכ"ל.
מלמד אותנו מר"ן שאוכל דבר לרפואה, בין דבר איסור בין דבר היתר, מברך עליו. ונראה שהוא למד שכל דבר שהוא לרפואה, הותר האיסור ונהפך לדבר היתר לגמרי. וכן הוא למד בדברי הרמב"ם שאם אוכל דבר איסור לרפואה מברך עליו.
ויש לדקדק מלשון מר"ן שהבין כך מדעתו ברמב"ם, שכתב נראה דלהרמב"ם נמי מברך עליו, ולשון נראה הוא לשון של ספק שאינה ראיה גמורה, כמו שלמד אותנו מרן רה"י הגרי"ח סופר שליט"א בספריו ברית יעקב (סימן יז הערה ג), ותפארת יצחק (עמוד סה), וכן עיין בבית יוסף (או"ח סימן קצו) שכתב בלשון 'ולי נראה', ודוק.
אם כנים הדברים, רואים שמר"ן הוא הבין כך מדנפשיה בדברי הרמב"ם, אבל אם היה רואה את דברי רבינו הרא"ה והריטב"א, והפרד"ס והמאירי, אפשר לומר שהיה חוזר בו[2].
נמצאנו למדים שדעת הרמב"ם שנויה במחלוקת האם מאכל איסור אסור לברך עליו, בין אם אוכל לנפשו בין אם אוכל משום חוליו שיש בו סכנה וכדו'. לדעת הרא"ה, הריטב"א ודעימיה, יהיה אסור כיון דרביע עליה כחזיר ונבלות. ולעומת זאת, לדעת הרשב"ץ ומר"ן וחת"ס יהיה מותר, כי הופקע ממנו האיסור, והוא הותר בשביל החולה.
והן אמת שמר"ן פסק בשולחן ערוך (סימן תריח סעיף י) 'חולה שאכל ביום הכיפורים ונתיישב דעתו בענין שיכול לברך צריך להזכיר של יום הכיפורים בברכת המזון שאומר יעלה ויבא בבונה ירושלים' עכ"ל. אבל הני מילי לחולה, שמכח שהותר לו נהפך עליו המאכל להיתר ושפיר ברוכי עלייהו. אבל במקום שאין סכנה, כגון אדם שביום תשעה באב בירך על מאכל מסוים, ואחר הברכה לפני הטעימה נזכר שתשעה באב היום, לא יאכל משום שלדעת הרמב"ם הרבה מן הראשונים הבינו בדעתו שכיון שרביע עלייהו איסור אין להתיר לו לברך. ואם תמצי לומר שאיסור ברכה לבטלה דאורייתא, תדע לך אתה הקורא שדבר זה שנוי במחלוקת גדולה ונשברו על כך קולמוסים שלמים, שהרבה מן רבותינו אחרונים סברו בדעת הרמב"ם שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא דרבנן. ואעתיק לך קצת מן המקורות. כך כתב בשו"ת זרע אמת (ח"א סימן א), וכ"כ הגאון גזע ישי (מערכת ב' כלל רט), וכ"כ האליה רבה (או"ח סימן רטו), וכ"כ החתם סופר בתשובותיו (או"ח סימן טו) וכ"כ בשו"ת סבא קדישא (ח"ב סימן יג ד"ע ע"ב) וכ"כ הגאון רבי יצחק טייב ז"ל בספרו ערך השלחן (או"ח סימן תפט אות ז).
וגם אם תמצי לומר שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא דאורייתא, יש רבים מן הפוסקים שסוברים שהני מילי דוקא כשמזכיר שם שמים לבטלה, אבל כל שהוא בדרך ברכה, אף לרמב"ם ז"ל אינו אלא דרבנן גרידא. כך כתב החיי אדם (נשמת אדם כלל ה'), וכ"כ בשו"ת בית שלמה (או"ח סימן יד ד"ז סע"ב), וכ"כ להדיא הרב מלאכת הקדש (פרשת בשלח) הובא בשדי חמד (מערכת ב' כלל קטו ד"ה המורם), וכ"כ בשו"ת פנים מאירות (ח"א ס"ס ס"ו) וכ"כ הפני יהושע (ברכות לג,ב), וכ"כ בשו"ת החתם סופר (או"ח סימן סו). וכ"כ מרן הרב יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל בספרו שיעורין של תורה וז"ל 'גם לדברי המגן אברהם דלהרמב"ם ז"ל הוא איסור דאורייתא, וזה אינו אלא בזורק ברכה מפיו שלא לצורך כלל אבל בטועה וסבור שצריך ברכה זו, או כשסומך על איזה פוסק שמצא שסובר שצריך לברך, אף על פי שאין הדין כך, מכל מקום אין זה כזורק ברכה מפיו ללא דבר ולא הוי אלא איסורה דרבנן' עכ"ל. ועיין עוד בספרו של מרן רה"י הגרי"ח סופר שליט"א דברי יעקב חיים (ח"ב סימן ב).
ולפי דברינו יוצא הלכה למעשה, שאדם שביום כיפורים בירך בטעות על מאכל, לא יטעם ממנו אלא יאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וכך פסק מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, מובא בספר ילקוט יוסף (תפילה כרך א סימן פט הערה מד מהדורת תשס"ד): אבל אדם שבירך בטעות ביום תשעה באב או בשאר תעניות לא ימשיך לטעום מן המאכל אלא יאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. משום שזהו דרבנן מול דרבנן, ושב ואל תעשה עדיף.
וכן יש עוד לעיין, שהרי ידועה מחלוקת הראשונים האם איסור אכילה לפני התפילה הוא איסור דאורייתא או דרבנן. דעת הרא"ה בספר פקודת הלוים ברכות (יו"ד ב.), וכ"כ החינוך (מצוה רמ"ח) וכ"כ הרשב"ץ בספרו זהר הרקיע (לאוין מ"ח), וכ"כ המאירי (ב"מ קטו), וכ"כ רבינו בחיי בביאורו לתורה ויקרא (י"ט,כ"ו) ודעימיה, שדעתם שאיסור אכילה לפני התפילה הוא דאורייתא. ואם כך יש לדון באדם הבריא שבירך על מאכל לפני התפילה האם יטעם קצת או יאמר ברוך שם כבוד מלכתו.
וראיתי לרב משה לוי זצ"ל בספרו ברכת ה' (פרק א אות כב הערה 87) שכתב שיאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וביאר טעמו מכיון שכל האיסור הוא מכך שמזלזל בתפלת שחרית ומתפלל אותה מתוך גאווה, אזי המברך על מאכל לפני התפילה יטעם קצת. וביתר ביאור אפשר לומר שהרי אין כל איסור במאכל לפני התפילה, שגם לשיטת הראשונים שסוברים שהוא דאורייתא אינם סוברים שהאיסור הוא במאכל בעצם, אלא האיסור הוא להתפלל מתוך גאווה. ומשום הכי אדם שבירך וטעם קצת אין הטעימה בא מתוך גאווה אלא להצילו מן איסור ברכה לבטלה. וכן הוא הדין אדם שברך על מאכל או שתיה בליל שבת קודם שיקדש, או שברך על מאכל או שתיה במוצאי שבת קודם שיבדל, יטעם קצת כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה, שאין האיסור במאכל עצמו אלא כל האיסור נאמר על כך שלא לזלזל בקידוש ובהבדלה. ולכן עצם זה שאדם טועם בשביל להינצל מאיסור ברכה לבטלה אינו זלזול, ולכן שפיר יש לטעום, בשביל להינצל מברכה לבטלה.
ועוד ראיתי לרב אלחנן פרץ שליט"א בספרו חקת המשפט (מאמרי גזילה, מאמר ל' עמוד קמה) שכתב סברא המסתברת לחלק בין איסורים התלוי בזמן, כמו יום כיפורים, לבין איסור התלוי בפעולה. וז"ל 'ולענ"ד נראה דאם האיסור התלוי בזמן איסור מוחלט הוא וכמו האוכל ביום הכיפורים שאין היתר לאכילתו אין לברך עליו, אבל איסור שתלוי בפעולה שאם תעשה יהא מותר אפשר לברך כמו האוכל קודם קידוש, או קודם הבדלה, יש כאן תרתי למעליותא א' שאין האוכל עצמו אסור אלא הזמן אוסר, ב' דע"י מעשה קל יהיה הדבר מותר לו, כגון שאם יעשה קידוש או הבדלה, ולכן מיקרי מאכל של היתר בזמן היתר שהרי הזמן עצמו אינו אסור'.
אבל נראה שעדיין יש לעיין במאכל שנאסר משום רוח רעה, כגון שהניחו מאכל מתחת המיטה וישן על המיטה לילה, ולאח"כ ברך על המאכל. יש לדון האם יטעם מן המאכל או יאמר ברוך שם כבוד מלכותו, שהרי יש צד לומר שיטעם מן המאכל, כיון שהמאכל עצמו הוא היתר.
ולולא דמסתפינא נראה לענ"ד שלא יטעם מן המאכל אלא יאמר ברוך שם כבוד מלכותו, משום שהרי יש מן רבותינו קמאי שסוברים שאיסור רוח רעה הוא איסור דאורייתא. ואעתיק לך כמה מהם, ובמקום אחר בארתי את הדברים. כך כתב בספר הבתים (מצות אזהרה צרח) וכ"כ הסמ"ג (לא תעשה קסז), וכ"כ היראים (עמוד היראה מצוה מד), וכן כתב הריטב"א (שבועות כז.) וכן המשמעות ברשב"ץ (זוהר הרקיע סימן קיח).
וגם אם נאמר שאיסור רוח רעה הוא מדרבנן, זהו איסור בעצם המאכל שנאסר לאכילה. וכיון שלפי דרכנו (לעיל) ברכה שאינה צריכה איסורה הוא מדרבנן, וגם לשיטות האמורות שאיסורה הוא דאורייתא הני מילי שמברך סתמא, אבל כשמברך משום שהיה צורך בדבר אינה אלא מדרבנן, אזי בנידון דידן אמרינן שיאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד מאשר שיאכל, כי באכילתו יש אומרים שהוא איסור דאורייתא מן 'והשמר לך ושמור נפשך'.
וכן מצאתי לרב יצחק פלאג'י בספרו יפה ללב (ח"ה יו"ד סימן שלט ס"ק ג) שכתב שאם בירך על המים ושמע שיש מת בעיר שיפלוט המשקה ויאמר בשכמל"ו ע"כ.
וכן יהיה הדין למים מגולים בזמן שהנחשים מצויין או אבטיח שנקר בה צפור, שאדם שבירך על המאכל לא יטעם ממנו אלא יאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
ואם תמצי לומר שאפשר להתירו בספק ספיקא. ולומר, חדא שאין האידנא רוח רעה שהשתנו הטבעים, ותו, שאם תמצי לומר שיש רוח רעה האידנא נחלשה מאד, או כשיטת הרמב"ם. גם זה אינו, כמו שלמדנו מרן רה"י הגרי"ח סופר שליט"א בספרו ברכי נפשי (ח"ב סימן ב) שלא מהני ספק ספיקא בסכנה סגולית, וכן בעניותי הארכתי במקום אחר.
♦
המורם מכל האמור:
א. מאכל איסור אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף.
ב. חולה שיש בו סכנה האוכל ביום כיפורים, מברך על המאכל תחלה וסוף ומזכיר, כפסק מרן הש"ע (או"ח סימן קצו, תריח סעיף י).
ג. אדם שבירך בטעות על מאכל, בין ביום הכיפורים בין בשאר הצומות, אינו טועם מן המאכל אלא יאמר ברוך שם כבוד מלכותו.
ד. אדם שבירך בטעות על מאכל הנאסר משום רוח רעה או משום גילוי אינו טועם מן המאכל אלא יאמר ברוך שם כבוד מלכותו.
ה. אדם שברך על מאכל לפני תפילה שחרית או לפני קידוש ביום שבת או הבדלה במוצ"ש, יטעם מן המאכל.
ו. אדם שברך על מאכל חלבי לאחר שאכל מאכל בשרי פחות מן ו' שעות מאכילת הבשר יטעם מן המאכל.
♦ ♦ ♦