בירורים בדיני סעודה שלישית

הרב בכור דזורייב (ידיד)
מח"ס בכור ההלכה
פתח תקוה

בירורים בדיני סעודה שלישית

פרק א': תוקף החיוב - מחלוקת משולשת (לבוש - מהרי"ל - ערוה"ש) * פרק ב': א. זמנה של סעוד"ש - שלוש שיטות בראשונים * ב. לחלק סעודת שחרית הנמשכת לאחר חצות * ג. האם דווקא אחרי שהתפלל מנחה * פרק ג': א. במה יוצא ידי חובה בסעוד"ש [מדרג מרובע] האם חייב לקיימה בפת * ב. האם מרן פסק שצריך פת מודאי או מספק * ג. נזכר קודם שהתחיל את הברכה הרביעית * האם אומר ברכת "אשר נתן" בשם ומלכות * ד. יין בסעודה שלישית * ה. לחם משנה בסעודה שלישית ובשאר סעודות שבת * ו. כזית או כביצה * פרק ד' - זמנן של סעודה ראשונה ושנייה * פרק ה' - "מיני תרגימא" בסעודה ראשונה ושנייה * א. דין מי שקידש ואכל מיני מזונות קודם סעודה שנייה, ושכח "רצה", האם חוזר לראש - משא ומתן בחידושם של שו"ת דברי דוד (הובא להלכה בשש"כ) והחזו"ע * ב. לסוברים שיוצא בסעודה שלישית במיני תרגימא – גם כשיכול לאכול פת? לכתחילה או דיעבד? מח' רי"ד ור"ת * ג. באותו עניין, עיון בתשובת הדברי דוד מלודולה * ד. כוונה בסעודות שבת * ה. פת כסנין – שם פת לה. דברי שו"ע הרב, והגההת אחיו המהרי"ל * ו. אימתי "שבת קובעת" להחשיב אכילת עראי בשבת להיות קבע * פרק ו' - ייחודיותה של הסעודה השלישית

הקדמה

מדי פעם אפשר לשמוע יהודים טובים שיחסם אל הסעודה השלישית מורכב, ממחשבה על "מצוה מן המובחר" שאינה מחייבת, עד לטיש חסידי. דעה רווחת היא שאין חיוב לקיימה על פת, לחם משנה? מאן דכר שמיה. מהו משקלה ההלכתי של סעודה שלישית? האם היא בגדר חובה? האם יש מקום לתרץ את הבלבול הקיים אצל חלק משלומי אמוני ישראל ביחס לאופנים שניתן לצאת בה? האם חייב לאכול בה פת? ואם כן, באיזה שיעור? כזית או כביצה? האם אפשר לפצל את הסעודה השנייה לשנים, כך שתעלה גם לחשבון סעודה שלישית? האם אכן צריך להקפיד בה על לחם משנה? האם מקדשים בהּ? ואם לא, מדוע? האם ייתכן שמכל מקום נכון לנהוג לשתות בה יין? האם יש להקפיד לאכלה דווקא לאחר תפילת מנחה, או שמא אין להקפיד על כך? האם נשים חייבות בה? מה דין מי ששכח לומר בברהמ"ז "רצה"? האם השוכח אומר את ברכת "אשר נתן שבתות" בשם ומלכות? האם סעודה שלישית נחשבת כ"פנים חדשות"? וביחס לשאר הסעודות, האם יכול לקיים את הסעודה הראשונה ביום למחרת? האם יכול לקיים את השנייה לאחר חצות היום? הייתכן לצאת בראשונה ובשנייה בכזית מיני מזונות? האם יהיה נכון לומר כי מי שקידש ואכל עוגה לאחר מוסף, הסעודה שיאכל לאחר מכן תיחשב לו כשלישית? ומה דין השוכח "רצה" בברכת המזון במקרה כזה? מדוע מצאנו שרק לגבי הסעודה השלישית יש גבולות גזרה ברורים, באופן שאם אכלהּ קודם זמנה לא עשה ולא כלום? מהו פתרון הכפילות הקיימת ביחס לסעודה שלישית, מחד היא קלה שבקלות ומאידך חמורה שבחמורות? ובכלל, מדוע כבר מימי קדם רבים מכנים את הסעודה שלישית בשם החידתי "שלוש סעודות" (שלישיד'ס)? כל זאת, ועוד נידונים רבים עולים מתוך עיון בסוגיות ובדברי הפוסקים בזה. ניערתי חצני לבררם אחת לאחת, ולפחות את חלקם. י"ר שנצליח להביא את מרבית מהשאלות שהעלנו בכור ההלכה, להגיע להכרעה במחלוקות הפוסקים וי"ר שלא ניכשל בדבר הלכה. כך או כך, אין לך בית מדרש בלא חידוש. יהיו אמרינו לרצון. וזה החלי בעזרת א-לי צורי וגואלי.
♦

פרק א' - תוקף החיוב

מחלוקת משולשת: לבוש - מהרי"ל - ערוה"ש

בשבת קיז, ב למדנו: "תנו רבנן: כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת - שלוש, רבי חידקא אומר: ארבע. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה (שמות טז, כה). רבי חידקא סבר: הני תלתא היום - לבר מאורתא, ורבנן סברי: בהדי דאורתא".
♦

האם מעמדן של שלוש הסעודות זהה?

הנה, מרן השו"ע פותח את סימן רצא העוסק בדיני סעודה שלישית, במילים: "יהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית ואף אם הוא שבע", ומוסיף: "ואם אי אפשר לו כלל לאכול אינו חייב לצער את עצמו [...]".
אפשר היה לשמוע שאין חיוב גמור בסעודה שלישית, ואינה אלא זהירות בעלמא. ברם, בלשון הגמרא מפורש כי זו חובה ללא חולק, ואינה מנהג בעלמא.^[2] עוד משמע כי על פניו אין שום הבדל בין השתיים הראשונות לשלישית. ואכן, זו דעת רוב הראשונים. אין אחד שהתייחס אליה כסעודת רשות.
לצד החיוב, מביאה הגמרא את גודל השכר המופלא של המקיים שלוש סעודות בשבת הזוכה לשלוש, "ניצול משלוש פורעניות [...]" ועוד אחרים, עיי"ש. כל זאת, גם אם לא ניזקק לדברי המקובלים שהזכירו הפוסקים, שהרעישו על גודל מעלת הסעודות בשבת שכרן ועונש מבטלן.^[3]
יש לברר האם חיובהּ מן התורה, או שמא תקנת חכמים היא.
כפי הנראה מצאנו בזה שלוש שיטות באחרונים, וכפי הנראה גם בין הראשונים הדעות חלוקות.
♦

שלוש סעודות מן התורה

הנה, מדרשת הגמרא אפשר לשמוע שזהו דין מהתורה. לאחר שהובאה מחלוקת תנאים אם חייב לאכול שלוש או ארבע סעודות, אמר רבי יוחנן: "ושניהם מקרא אחד דרשו" מהפסוק מפרשת המן ששלוש פעמים בפסוק נאמר 'היום': "ויאמר משה: אכלהו היום, כי שבת היום לה'. היום לא תמצאוהו בשדה" (שמות טז, כה).^[4] כ"כ הלבוש (סי' רצא הל' א).^[5] כך פשטות כוונתו של הט"ז בסימן תרעח (ראה פרמ"ג שם שבא לתקן כוונת הט"ז, ומבאר בכוונתו שהתוקף הוא "דרבנן כעין דאורייתא". הובאו דבריו בביאור הלכה סי' רסג סע' ב ד"ה: 'אין לו' שכוונת הט"ז היא: "דלפי שיש בזה אסמכתא אקרא חמיר יותר מסתם דרבנן", והוא דוחק, עי' בלשונו של הט"ז ודו"ק). כפי הנראה כך הבינו הרבה מהראשונים. הנה, כך משמע מלשונו של ר"י אלברצלוני בספר העיתים שזהו "רצונו של מקום". וכך מפורש בדברי ספר היראים (סי' צב) המונה אותם כמצוה מן התורה:"צוה יוצרנו בפרשת ויהי בשלח שיאכלו בני ישראל שלוש סעודות בשבת, דכתיב אכלוהו היום", וכ"ד האו"ז (הלכות ערב שבת סי' יד): שהרי כתב "איך נקדש ונסעוד סעודת שבת מבעוד יום שאינו שבת כי אם מדרבנן, ונצא ידי חובה מקידוש וסעודת שבת גמורה שהיא דאורייתא" (לפחות לגבי סעודה ראשונה, שכן בסי' נב כתב שהוא מדין עונג שבת, מדברי קבלה). כך משמע גם במחזור ויטרי (סדר שבת , כז) שכתב: "ושלוש סעודות בשבת נפקא לן מתלתא היום", וכך הסגנון בהרבה ראשונים. וכתב רבינו שמשון ב"ר צדוק בתשב"ץ קטן (סי' כג) בשם המהר"ם ששמע מדודו רבי נתן "שיש בתרגום הירושלמי (ליתא קמן) של זה הפסוק אכלוהו היום שלוש פעמים היום – מן הדין אנא ידע דבר ישראל חייב למיכל ג' סעודות בשבת", הו"ד בכלבו (סי' לא).
♦

שלוש סעודות מדברי חכמים

אולם המשנה ברורה (ס"ק א) כתב שקרא אסמכתא בעלמא. מיהו, יש להסתפק האם הוא דרבנן בעלמא וספיקו להקל, או שמא מסכים הוא למה שהביא בביאור הלכה (סי' רסג סע' ב ד"ה 'אין לו') בשם הפרי מגדים: "דלפי שיש בזה אסמכתא אקרא חמיר יותר מסתם דרבנן", וממילא ספיקו להחמיר.
ברם, האליה רבה (רצא אות א) כתב בשם המהרי"ל (סי' צד אות ב) וכן בסימן קסז (אות כח) בשם המלבושי יו"ט (ס"ק י) שהיא ככל תקנת חכמים, חיובה מדרבנן וספיקהּ להקל.^[6] וכ"ד הרבה מהראשונים, וכ"ד רוב הפוסקים. כ"כ הסמ"ג (עשה ל) שהדרשה אינה אלא אסמכתא מן המקרא, וכ"כ האבודרהם (סוף דיני שלוש סעודות) שג' סעודות הן תקנת חז"ל. כ"כ האורחות חיים (דין שלש סעודות אות ב) שנשים חייבות ג"כ בשלש סעודות לפי שזו מצות עשה דרבנן וכל מצות עשה דרבנן אע"פ שהזמן גרמא שווה בין באנשים בין בנשים. כן מוכח בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן תריד) שכתב שתענית בשבת אסורה מדרבנן בלבד.
בדעת הרמב"ם (פ"ל הל' י) נראה שחיובה מדברי קבלה, שכל חיוב הסעודות הוא מדין עונג שבת, כמבואר בדבריו שם, ובפשטות זהו דין מדרבנן. מעניין לציין שהרמב"ם לא הביא כלל את דרשת "אכלוהו היום" (ואולם, ראה שו"ת חת"ס סי' קסח וכן בחי' למסכת שבת קיא, א, הו"ד בשד"ח מערכת העין כלל סה, הסובר שלדעת הרמב"ם עונג שבת הוא מהלכה למשה מסיני, וממילא חיוב ג' סעודות שבת הוא מהתורה. הרמב"ם לשיטתו שכל שאינו מפורש בתורה נקרא "דברי סופרים", ובכלל זה גם דינים דאורייתא והלכה למשה מסיני, וכשיטתו בקידושי כסף (הלכות אישות פ"א הל' ב), וראה גם בדברי הרמב"ם בשורש שני, ואכ"מ). אכן, המגן אברהם בסי' קסז (ס"ק מא) כתב ש"אכילת שבת ויו"ט אינו חובה על האדם אלא משום הנאתו, דהא מצטער פטור לאכול". נראה שאם חיובן היה מצד אחר, ולא מדין עונג שבת, וכגון הלכה לדורות זכר לירידת המן, לכאורה היה חייב לצער עצמו ולאכול מכל מקום, כמו באכילת מצה ויין של קידוש. כך מפורש בהלכות פסוקות (סי' קלז) בשם רב נחשון גאון: "לא תיקנו חז"ל שלוש סעודות בשבת אלא לכבוד השבת ולענגהּ, וכיון שמצטער אין לו עונג ופטור". כ"כ בספר האורה (סי' נה) שבאופן שאין נפשו יפה עליו לאכול אפילו כביצה, פטור, שסעודות שבת לעונג ניתנו ולא לצער, ומכל מקום נראה שספקו להחמיר, שדברי קבלה דמו לאורייתא. (בספר היראים (מצוה תיב) כתב כי מצות עונג שבת "גמרא גמירא לה" עד דאתא ישעיה ואסמכה אקרא. ומשמע שהוא מן התורה, או לכל הפחות הלכה למשה מסיני, דלא כדעת הרמב"ם וסיעתו, וכך ראיתי שכתב בפירוש התועפות ראם שם.)
מעין דברי המהרי"ל כתב גם הכלבו (סי' נח), כשנזקק לשאלה האם ביו"ט יש חיוב בסעודה שלישית, וז"ל: "לא החמירו לעשותן רק בשבת, לפי שגם בשבת לא מצאנו המצוה הזאת מבוארת בתורה רק מדקדוקי המקראות ואינן אלא אסמכתא בעלמא, ודי לנו לדקדק בה בשבת משום חומרא דשבת לא ביום טוב". וכ"מ בשו"ע הרב (רעד סע' א) שהדרשה שהובאה אינה אלא רמז בעלמא. כ"כ המטה יהודה (למהר"י עייש, סי' רצא, ס"ק ב).
♦

תקנת משה או הלכה למשה מסיני

בדברי ערוך השלחן (הל' א) נראה שמצאנו שיטה ממצעת, שלישית.
ג' סעודות תקנה קדומה היא, מתקנות מרע"ה. לא ברור מדבריו אם הלכה למשה מסיני היא או תקנת משה מדרבנן, ועל כל פנים נראה שחמורה היא משאר דרבנן, וזו לשונו: "והלבוש כתב שהם מן התורה כדכתיב תלתא 'היום', עיין שם. ואם אפשר שאינן ממש מן התורה, מכל מקום וודאי מתקנת משה רבינו הם שכן קיבל מסיני [...] ודברים גדולים ונוראים תלויים בג' סעודות אלו ומבוארים בזוהר בכמה מקומות".
דבריו קשים. ממה נפשך, אם תקנת משה היא - איננה מסיני. אם מסיני היא - איננה תקנה. נראה שכוונתו היא שאף שהדרשה אינה דרשה גמורה, ואינה ממש מהתורה, מכל מקום תקנת מרע"ה היא (תקנת חכמים) אלא שסמך זאת על הפסוק, בדרך 'אסמכתא בעלמא', וס"ל כפי שעולה מדברי הריטב"א, המהר"ל והשל"ה, ראה כאן בהערה ותרו"צ.^[7]
כאמור, גם מדברי הפרמ"ג (פתיחה סי' כ) נראה שיש להחמיר בתקנת חכמים של ג' סעודות כשל תורה.
לסיכום, נראה שהאליה רבה וערוך השלחן נחלקו במחלוקת הקדמונים ביחס לתוקף הלכות שנלמדות באסמכתא בעלמא, כפי שיתבאר כאן בהערה.
♦

פרק ב'

א. זמנה של סעוד"ש

שלוש שיטות בראשונים

במשנה (קיז, ב) במסכת שבת מבואר שאם דליקה פרצה בערב שבת מותר להציל מהבית מזון שלוש סעודות, אך אם פרצה בשבת מן המנחה, מציל רק מזון סעודה אחת. משמע שזמן סעודה שלישית הוא מן המנחה ולמעלה. כך משמע בברייתא (קיח, א) לגבי הדחת קערות, שמן המנחה מותר רק לצורך סעודה אחת. גם בפסחים (יג, א) משמע כן, שע"פ שחל בשבת משייר לשבת רק מזון שתי סעודות, אך לא לסעודה שלישית, משום שחמץ אסור מארבע שעות ולמעלה. אלמא דינהּ להיאכל מן המנחה ולמעלה.

בעל הלכות גדולות – אפילו קודם חצות

הב"י הביא שהר"ן (שבת מג, ב מדפי הרי"ף) כתב בשם בעל הלכות גדולות שבסעודת שחרית פורס מפה ומברך שוב, ושפיר עולה לו לסעודה שלישית. כ"כ בשמו הרמב"ן והרשב"א, וכ"כ בשמו רבים. כ"כ האו"ז (ח"ב סי' נב) בשם רב יהודאי גאון.^[8] ומשמע שהחיוב כולל ג' סעודות בשבת (זכר למן), אך לא בזמנים מסויימים, ואפילו לא בזמנים חלוקים, רק שיהיה הפסק ביניהם (בברהמ"ז ובנטילה).^[9] כך לשונו של בה"ג כפי שהובאהּ בחידושי הרמב"ן, בלשונו הקצרה והחידתית: "לא למיכל מיחייב, אלא לקיומי שלש סעודות". אין חיובן להיות אכילתן כסידרן "למיכל", לאכול, לשבוע ולהתענג. אלא לקיים דין של ג' סעודות, ואפילו על ידי "הפסקה", לאכול בשחרית סעודה ולחלקהּ. ואולי אף לחלקהּ פעמיים, ובזה יוצא ידי חובת מצוות ג' סעודות.
את הראיות הנ"ל (דליקה, הדחת כלים ושיור סעודות בע"פ שחל בשבת) דחו ד"אורחא דמלתא נקט", אך אינו לעיכובא. אף שכך הרגילות וכך מנהג העולם, אך אין זה חלק מגוף התקנה. כלומר, דין הצלה מדלקה ודין הדחת קערות הוא לקולא לפי מנהג דרך העולם, כאשר מנהג העולם אינו מלמד בהכרח על גדרי תקנה, שחייבים לעשות כך. כ"כ בדעת בה"ג ראשונים רבים (או"ז ח"ב סי' נב: "לא קשיא למנהגם דכדרך העולם קתני", רמב"ן, רשב"א, ר"ן, שבה"ל סי' צג ועוד).
♦

הרוקח והראבי"ה – סעודת השלמה ללא הפסקה (קינוח לסעודה שנייה המיוחד לשבת)

לצד שיטת בה"ג, ציין האליה רבה (רצא ס"ק ד) שיש מהראשונים שכתבו באופן מרחיק לכת יותר מבה"ג. לשיטתם, אפשר לחלק את הסעודה, ואפילו ללא סילוק הסעודה הראשונה על ידי ברכת המזון. הנה, כך כתב בשם הרוקח (סי' נד): "לאחר שאכל התבשיל שהטמין, יש מזמרים זמירות ושבח להקב"ה. ואוכלים אחרי כן קינוח סעודה דגים או עופות או פירות להיות ג' סעודות: אחת בע"ש, ואחת בהשכמה, ואחת קנוח סעודה, דאמרינן במס' סוכה כז, א אם השלים במיני תרגימא יצא". לדברי הרוקח יוצא ידי שלש סעודות בקינוח סעודה שאוכל בסעודת שחרית, כגון דגים או פירות, ואף קודם חצות. כך כתב גם המרדכי (סוף רמז שצז) בשם ראבי"ה^[10] (סי' רנב): "אמנם ראבי"ה כתב פרק הישן דאפילו לא בירך בינתים בשבת בשחרית יכול לסמוך סעודה שלישית על השורטבלא (היינו דגים ופירות), דכיון דאינו רגיל בחול איכא היכרא". ומצאתי ששכך כתבו האגודה (פ' כל כתבי, סי' קמא) והאגור (סי' תה) בשמו, וכעת ראיתי שכך כתב רבינו יוסף בכור שור בתשובה מכת"י שכך היה מנהגם והמליץ טוב בעדו^[11] (כאמור, למדו כן מ"סעודת השלמה", כמבואר ברש"י בסוכה שם שמביא לפתן או קינוח שלא רגיל בו, וכמדומה שר"ת ובעלי התוספות הם הראשונים שלמדו מסעודות ההשלמה בסוכה (כז, א) לסעודות שבת. מיהו, יש לעי', יען כי רש"י סובר שזו סעודת תשלומין, בדיעבד, ולא השלמה. כמבואר בתוס' שם, ונראה שרוקח והראבי"ה הרכיבו בין שתי השיטות, בין רש"י לתוס', אכן, ראה בתוס' ישנים יומא עט, ב בשם "רבינו שלמה" שיוצא בסעוד"ש במיני תרגימא, ובפשטות הכוונה לרש"י. ולקמן בפרק ג אות א יתבאר).
אם כן, בשונה משיטת בה"ג, שאת כל הסעודות יכול לאכול בהפסקה, ושמכל מקום צריך בכולן פת, אינהו מיירו בסעודת שלישית כ"סעודת השלמה".
הטעם לכך נראה פשוט, וכך משמע מלשונם: זהו דין מיוחד רק בסעודה שלישית, שכן מהותהּ של הסעודה השלישית היא "בשינוי" שאדם עושה "לכבוד קונו", לכבוד השבת, שמענג את השבת בסעודה נוספת. אך אין הכי נמי שיוצא גם בשינוי אחר, כל שיש היכרא בתוספת שמביא בסוף סעודת שחרית, עולה לו כהשלמת מיני תרגימא, תוספת שאין דרך לקבוע אותה בסעודת חול.
יש ללמוד מלשונו של הרוקח שאין כאן הערמה. תוספת זו שעושה לכבוד השבת היא היא תורף התקנה לסעוד שלוש סעודות, או לסעוד סעודה שלישית, כלומר להמשיך פרפרת או להשלים במיני תרגימא לכבוד השבת "ואוכלים אחר כך קינוח סעודה להיות שלוש סעודות".
כאן מתחדדת התפיסה שעיקר התקנה בסעודות שבת לא באה לידי ביטוי בסעודות הרגילות, היינו בראשונה והשנייה, אלא דווקא בשלישית, ולכן זהו דבר רגיל ונפוץ בראשונים והפוסקים שהסעודה השלישית מכונה "שלוש סעודות", סעודה מיוחדת שקובע אותה לכבוד קונו (וחידושם של הרוקח והראבי"ה הוא שדי ב"אכילה" לכבוד קונו).^[12] וכך מפורש בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' מ), וכבר האריך יותר ממנו ואף קדמו חד מן קמאי, רבינו אברהם סבע (זקנו של אשת מרן השו"ע) בתחילת ספר צרור המור (בראשית), וז"ל: "לכן צריך אדם ליזהר מאד בשלש סעודות ובפרט בסעודה שלישית שהיא העליונה מכולם שהיא כנגד עדן עליון [...] היא מבורכת ומקודשת משאר סעודות".^[13] בספר סדר היום לר' משה בן מכיר בפרק "סדר סעודה שלישית" הביא דברים מלהיבים. בדבריו מדבר על המתח שבסעוד"ש, שמחד היא סעודה קטנה שנאכלת כמעט על השבע מאידך מרוממת היא על כל תהילה (גם בדבריו כמו אצל עשרות מרבותינו הראשונים והאחרונים סעודה שלישית נקראת "שלוש סעודות"), וזו לשונו: "עם היות כי סוד השלוש סעודות פנימיות גדול במאד מאד [...] ואין לעשות סעודה דרך עראי מצות אנשים מלומדה לאחיזת עינים, אוכלים פירות או ירקות או כזית להנצל מן העונש ולצאת מן החיוב לגמור המצוה, כי לא די בזה, אלא צריך לתקן מאכל ומשתה מיוחד לסעודה הזאת ולסדר שולחנו כראוי כאשר עשה בסעודת הבקר, דמה גרעה זאת מזאת, ואדרבה סעודת הערב יש לה מעלה רמה משאר הסעודות וצריך לנהוג בה עונג ושמחה ומנוחה ולהאריך בה מעט לכבוד השבת. ולא יאמר אדם איך אשב לאכול לקבע ואני שבע מסעודת הבקר עד אשר אני קץ במאכל ובמשתה, ואיני יכול לאכול דבר, היא הנותנת לתת לו תלונה ותערומת על אשר לא כלכל דבריו במשפט ומלא בטנו כחמורים, עד אשר לא הניח מקום לקיים מצות, והחכם עיניו בראשו כשיושב לאכול בבקר, אף על גב שיאכל וישתה כראוי אין הכוונה למלאות בטנו, כי לא מנוחה וענג יקרא לזאת, אלא אבוד המאכל והגוף, גם הפסד לנפש שלא יוכל לעמוד על עמדו מרוב שביעתו כדי לעסוק בתורה ובמצות, כאשר ביארנו [...] ולא יקלו בה כי היא מן כבוד שבת וכל המקל בה ענשו רב וכל המקיים אותה שכרו גדול".
♦

מדוע שלא לקבוע את הסעודה השלישית באמצע היום? ביטול בית המדרש

הנה, מצאנו בראשונים שלושה טעמים למנהג לצמצם בסעודה שלישית לפי דרכו של בה"ג או דרכם של הרוקח והראבי"ה. [א] קושי כלכלי לסעוד שלוש סעודות, כפי שהזכירו חלק מהראשונים (ס' העיתים סי' קצג, ספר האורה סי' נה), וזה לשון ספר האורה: "זימנא איכא מאן דלא שכיח ליה ולא אפשר לתקוני תרתי מאכלי לתרתי זימנא לשחרית ולמנחה, וכי היכי דלא לפשע במצוות שלוש סעודות שרינן להו לפסוק סעודתן משום כבוד השבת". [ב] קושי אחר, שנרחיב בו בהמשך, הוא שלא הייתה רגילות לאכול יותר משתי סעודות ביום. [ג] טעם נוסף לחלק את הסעודה השנייה לשניים הוא משום איסור ביטול בית המדרש. וליתר דיוק קביעת סעודה בזמן הדרשה, כלשון הרוקח. כל זאת כדי לא לאבד ולא להפסיק "עת בית המדרש שדורש החכם", שלא להיות בכלל האמור בגיטין (לח, ב) על הקובע סעודתו בזמן דרשת החכם, שמשפחה אחת הייתה בירושלים ונעקרה משום "דקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא". ופירש רש"י: "כשהחכם דורש דרשות לרבים בשבת והם יושבין בסעודה והיה להם להקדים או לאחר".
כפי שנראה לקמן, ר"ת התנגד למנהג לאחר את הסעודה השלישית לאחר תפילת מנחה, למרות הגמרא בגיטין, ולמרות פשטות הגמרא בפסחים (קה, א) שמבואר שמותר לאכול סמוך לשקיעה, כל זאת בעקבות המדרש בעניין גזל המתים בשתיית מים סמוך לשקיעה, וכפי שיתבאר לקמן (ראה הערה יח).
♦

שיטת תוס' – לקבוע לאחר שהגיע זמן מנחה, וקודם תפילת מנחה

לעומת זאת, ר"ת בספר הישר (חלק החידושים, סי' רחצ), ובעקבותיו התוספות (קיח, א ד"ה 'במנחה'), הרא"ש (טו, ה) ועוד יצאו נגד המנהג כבה"ג לחלק סעודת ולברך בינתיים.^[14] בספר העיתים (סי' קצג) מאריך להביא שנחלקו בזה כבר הגאונים (וכ"כ בשבולי הלקט סי' צג), ואף הוא מכריע לבסוף שלא כבה"ג. אף שרוב הראשונים הודו שיש להקפיד על זמן תפילת מנחה, משמע שביניהם היה זה מנהג רווח להפסיק באמצע הסעודה השנייה בברכת המזון ולהמשיכה בתורת סעוד"ש. וכתבו התוס' שהבעיה כפולה. חדא שלא נעשית בזמנה ועוד, מוסיף ר"י, שבהפסקה יזומה זו הרי מברך ברכות שאינן צריכות (ובאור זרוע ח"ב סי' נב הביא צרור של לא פחות משש קושיות על שיטה זו).
♦

האם בה"ג התיר לכתחילה או שמא רק בדיעבד

מעניין לציין שמדברי ר"י אלברצלוני בספר העיתים עולה שבה"ג ושאר המקילים עונים על הראיות ממשנת דליקה (קיז, ב) וברייתת הדחת כלים (קיח, א) שסעודה שלישית הייתה נעשית במנחה, שגם לדעתם ודאי כך יש לעשות לכתחילה, לאכול את הסעודה השלישית מזמן מנחה, אך אינו לעיכובא: "הני דנהוג למיעבד תרתי סעודתא דיממא על חדא תכא, אמרי לך ודאי מצווה מן המובחר למיעבד בשחרית ובמנחה". כך מפורש מלשון ספר האורה (סי' נה): "עיקר שלוש סעודות חדא בליליא וחדא בצפרא וחדא במנחה, והאי דנהוגי למיעבד תרוויהו אחדא זימנא איכא מאן דלא שכיח ליה ולא אפשר לתקוני תרתי מאכלי לתרתי זימנא לשחרית ולמנחה, וכי היכי דלא לפשע במצוות שלוש סעודות שרינן להו לפסוק סעודתן משום כבוד השבת", הובאה לשונו בשיורי ברכה (רצא ס"ק ב). גם הראבי"ה (שבת, סי' רנב) כתב שאף שיכול להשלים את השלישית בסוף הסעודה השנייה במיני תרגימא, עיקרה בזמן המנחה ובפת: "מיהו, מי שנפשו רחבה ימשיך פרפרת לכבוד קונו ויסעוד במנחה כי אז נקבע עיתה, ואף כי עיקר הסעודה הוא הלחם".
לעו"ז, בראשונים אחרים (או"ז, הרמב"ן ותלמידיו) שתשובתם לקושיות על בה"ג מהגמרא (מדיני דלקה והדחת קערות) הייתה ש"אורחא דמילתא קאמר". כלומר אין ללמוד מאותן הלכות שיש חיוב מכוח תקנה לסעוד דווקא בזמן מנחה, אלא שנהגו כך. לדידם, הסומכים על בה"ג יכולים לסעוד לכתחילה קודם זמן מנחה.
♦

להלכה, אם הקדים – לא יצא

כאמור, התוס' מדייקים מלשון הגמרא כי זמנה הוא "מן המנחה ולמעלה", וכן כתב ההגמ"מ (פ"ל אות ח) בשם ר"ת: "אבל מי שאכל שלוש סעודות קודם מנחה לא קיים מצוותו", וכ"ה במרדכי (רמז שצז), במאירי כאן ובמחזור ויטרי (סדר שבת אות כז):שזמנה "מהצהרים", וכ"כ בספר הפרדס (סי' צב).^[15] וכ"פ שו"ע (רצא, ב) שאם הקדים לא יצא.
גם בשו"ת מן השמים (סי' יד) כתב שאף שמנהג רבים במקומם היה להפסיק בסעודת שחרית ולחלקה לשניים, אין נכון לעשות כן, שאינה עולה לחשבון שלוש סעודות. וכתב מהר"י מרוויש שהנימוק לכך נעוץ כבר בדרשת "היום" שבגמרא: "מה הימים מחולקים אף השעות של הסעודות מחולקות זו מזו". [אחר הדברים האלה, תימה, שהמג"א (ס"ק א) כתב שיכול לחלקה לשניים אפילו קודם חצות, שעה שמרן ורמ"א כתבו בסכינא חריפא שגם בדיעבד לא יצא. ואם יש מקום לחשוש, לדבריו הוא משום ברכה שאינה צריכה כמו שכתב שם ס"ק ח (כלומר, התוס' העלו שתי חששות, למעשה מרן והרמ"א חששו לראשון ולא לשני, בעקבות הרא"ש. ואילו המג"א חושש לשני, ולא חושש לראשון). וראה עוד מה שכ' המג"א בריש סי' תמד שהביא מדברי המהר"ם שבערב פסח שחל בשבת יחלק את סעודת שחרית לשניים "דהא יש אומרים שיוצא בזה", משמע שרק בשעת דחק כזו סומכים. יתרה מזו, מבואר במהר"ם (תשב"ץ סי' כג) שהיה מקפיד לאכול גם פירות לאחר שהגיע זמן מנחה, דשמא אין הלכה כבה"ג. כל זאת משום שלא רצה לסמוך על ר"ת באכילת מצה עשירה, וצ"ע. אכן שו"ע הרב השמיטו, וכן שאה"פ לא הביאוהו].
מכל מקום, לדעת התוס', המרדכי, הרא"ש וסיעתם אמנם זמנהּ מתחילת זמן מנחה, אך ללא תלות בתפילת מנחה, וכ"פ הטור ושו"ע, שבסע' ב פסק כרא"ש: "משיגיע זמן מנחה" ולא משיתפלל. וכן בסע' ג. כך יש לדייק מסדר הסימנים בשו"ע, שהקדים דין סעודה שלישית לדין תפילת מנחה בשבת.
לעומת זאת, לקמן נראה בדברי הרמב"ם שהמנהג היה לקבוע אותה לאחר תפילת מנחה, וכך כתב הרמ"א בשםההגהות מימוניות בשם המהר"ם, משום שאין לקבוע סעודה קודם שמתפלל.
לדעת המקובלים הוא אפילו לעיכובא, עד שיש שכתבו בשם האריז"ל שלא יצא ידי חובת סעוד"ש כל שסעד קודם שהתפלל (בא"ח). כמו כן, נראה מדוע המנהג כיום בין העדות השונות הוא הפוך ממחלוקת המנהגים שבין מרן והרמ"א. עוד נראה, שלעומת כל זאת, לדעת ר"ת יש לסעוד דווקא לפני שהתפלל, כיון שיש איסור לאכול לאחר מנחה.
אך קודם שנדון בדברי רבותינו, נבקש לדון במנהג אחר לחלק את סעודת שחרית לשניים, באופן שאפשרי גם לדידן.
♦

ב. לחלק סעודת שחרית הנמשכת לאחר חצות

למרות שהרא"ש בפסקיו הסכים להתנגד למנהג שהוזכר כבר בבה"ג לחלק סעודת שחרית לשתיים, בשו"ת הרא"ש (כלל כב תשובה ד), העיד בשם רבותיו ועל עצמו, שכאשר הייתה סעודת השבת נמשכת עד שבע שעות, שכבר הגיע זמן מנחה, היה מסיים את הסעודה, מברך ברכת המזון, ולאחר מכן נוטל ידיים ומברך המוציא לסעודה שלישית. וכתב הב"י (רצא אות ג) בשם התשב"ץ (קטן. סי' כא) שהיה מנהגו של המהר"ם בשבתות החורף "כשהימים קצרים", שהיה עושה סעוד"ש מיד לאחר ברהמ"ז "כי כבר עברה מנחה גדולה". וכתב המגן אברהם שמכל מקום אין להמתין לכתחילה עד אחר חצות, משום ביטול עונג שבת. וכתב הרא"ש שכמעט הכרח הוא: "דאם לא כן, כיון שנמשכה כל כך זמן הסעודה (של שחרית) לא היו יכולים לאכול סעודה שלישית אלא באכילה גסה, אבל קודם זמן המנחה אין לאכול בסעודה שלישית. וכשהוא מפסיק מן המנחה בסעודתו ומברך ברכת המוציא, אין כאן משום מרבה ברכות שלא לצורך, כיון שהוא מפסיק מפני כבוד השבת לקיים סעודה שלישית".
הנה, הרא"ש לא חשש לר"י (תוס' שבת שם), ואין בהפסקה בעיה של ברכה שאינה צריכה, משום שעושה כן לצורך מצוה. וכבר בספר העיתים (סי' קצג) העלה כטענת ר"י, ודחה כדיברי הרא"ש. החיסרון במנהג המוזכר בתוס' הוא זמנהּ של הסעודה, ולא עצם חילוק הסעודה לשניים (לקמן נראה שייתכן כי אף אם הסעודה התחילה לאחר חצות, יפסיק, וכך תעלה סעודתו לשנייה לשלישית).
עם זאת, בתשובה אחרת (כלל כב תשובה יג) כתב הרא"ש שאין לדרוש כך בציבור, משום שאין הכל בקיאים בזה שאסור לחלק את הסעודה קודם חצות היום.
נמצא אפוא, שלכתחילה אין לתכנן לחלק את סעודת שחרית, בטרם הגיע זמן הסעודה השלישית, שהוא "מן המנחה ולמעלה". אך אם התארכה הסעודה והגיע זמן זה, ניתן לחלק את הסעודה שהתחילה קודם לכן לשתי סעודות. משמע שאם כבר הגיע לשעה זו, אין זה 'היתר' בעלמא, אלא שכך יש לעשות להפסיק לכתחילה, שאל"כ חיישינן שהאכילה לאחר מנחה תהיה אכילה גסה. כך מדוייק מלשון השו"ע בסעיף ג, שבהגיע זמן המנחה, אפשר לחלק את הסעודה לשני חלקים, ועדיף להפסיק ולחלקהּ לשניים, "ונכון הדבר" (כ"כ בספר הזיכרון לר' ישמעאל הכהן: "ויותר טוב לעשות כן").
♦

סעוד"ש שאכלה לאחר חצות וקודם זמן מנחה

הנה, בתחילת תשובת הרא"ש משמע קצת שכבר מחצות אפשר, אך הטור כתב בפירוש שרק משש שעות וחצי אפשר, וכך מבואר ברא"ש בהמשך אותה תשובה ובמקומות אחרים, וכך הביא השו"ע. אם בדיעבד אכל סעודה שלישית בחצי השעה שבין חצות לזמן מנחה, הדבר יהיה תלוי לכאורה במחלוקת הפוסקים בסימן רלג, וראה לשונו של שו"ע הרב כאן.^[16] כמו כן, ראה מה שכתב בזה המאמר מרדכי בריש הסימן.
♦

ג. האם דווקא אחרי שהתפלל מנחה

כתב הרמב"ם (פ"ל הל' ז, ט-י): "איזהו עונג [...] חייב אדם לאכול שלוש סעודות בשבת, אחת ערבית, אחת שחרית ואחת במנחה [...] וצריך לקבוע כל סעודה משלושתן על היין ולבצוע על שתי כיכרות [...] ואסור לקבוע סעודה על היין בשבת ובימים טובים בשעת בית המדרש [...] כך היה מנהג הצדיקים הראשונים, מתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת ויבוא לביתו ויסעוד סעודה שנייה וילך לבית המדרש יקרא וישמע עד המנחה ויתפלל מנחה ואחר כך יקבע סעודה שלישית על היין ויאכלתה עד מוצאי שבת".
מבואר אם כן, שגם הרמב"ם אינו סובר כבה"ג. חילוק הסעודות הוא בחילוק זמנים. כך כתב בדעתו המגיד משנה: "מה שכתב הרמב"ם ערבית שחרית ומנחה נראה שדעתו שמצוה לעשותם באלו הזמנים", והשלישית במנחה. הכי נמי מסתברא. הנה, כיון שדין סעודות שבת לרמב"ם נובע ממצוות עונג שבת, ברור אם כן שיש לפרוס את הסעודות לאורך השבת, ואי אפשר לצאת בסעודה שמפסיק בה פעם או פעמיים כדי לקיים מצוות ג' סעודות. שוב ראיתי לאח"ז שכע"ז הקשה האו"ז (ח"ב סי' נב): "ותו, הואיל וטעם ג' סעודות משום עונג הוא וכי בעבור שיברך באמצע סעודה מתענג. יותר הוא מצטער".^[17] הרבותא במנהג "הצדיקים הראשונים" הוא שהם היו קובעים עצמם בבית המדרש לאחר סעודת שנייה עד לתפילה בזמן מנחה קטנה, ואז היו סועדים עד למוצאי שבת.
♦

שיטת ר"ת

לדברי הטור בשם ר"ת (והוא בספר הישר מב, ו), אדרבה, אין לאכול בין מנחה לערבית משום דברי המדרש (שוח"ט תהלים יא, ו (ראה הערת ר"ש בובר אות מח שם); מסכת גן עדן, בתי מדרשות. במחזור ויטרי מביא שכך מצא בתשובות הגאונים, והכוונה כנראה היא לספר מעשה הגאונים, שהוא אוסף תשובות ופסקים מפוסקי אשכנז הקדמונים שכתבו האחים בני מכיר) שבמוצ"ש חוזרים הרשעים לגיהנם ומשום גזל המתים, יעוי"ש (ראה בעניין זה באריכות בדברי המהדיר של תוס' רא"ש פסחים קה, א בהוצאת אופק. ובאריכות גדולה עוד יותר בדברי מהדיר שו"ת מן השמים בהוצאת הרב מרדכי גולדשטיין, תשע"ז, עמוד נב). ולכן כתב הטור שר"ת הנהיג לאכול סעוד"ש דווקא לפני מנחה.^[18] כך מובא באופן פשוט במחזור ויטרי (סוף סדר שבת) שלאחר הלכות סעוד"ש מובא סדר תפילת מנחה, וששוהים בבית הכנסת עד צאת הכוכבים ומתפללים ערבית (אף שבהג"מ פ"ל אות כ הביא מרבינו שמחה דברים הפוכים בשם ר"ת, זהו רבינו שמחה משפיירא, וראה הערה יז). ר"ת הקפיד מאד על כך, ובתוס' (פסחים קה, א) הובא כי "רבינו תם כעס על רבינו משולם שהנהיג לאכול בין מנחה למעריב", ומביא ר"ת שפעם אחת אירע מעשה בלותיר (שבאשכנז, היא לורן שבצרפת. ובתוס' ר' פרץ מביא את מקור המקרה בלותיר בשם רבי מאיר אביו של ר"ת, וכ"כ גם בסה"י) ובאו לידי סכנה, ותלה זאת בכך שלא נזהרו בזה (ר"ת אסר אף לאכול, שמא יבוא לידי שתיה. כמו כן אסר גם בימי חול, כמבואר בספר הישר ובדברי הראשונים בשמו).^[19]
רבינו משולם דחה, שדברי המדרש אמורים על ערב שבת בין השמשות בלבד (ובתוס' ר' פרץ מביא שכך היה כתוב במדרש שאצל רבינו משולם), ובלא"ה אסור לשתות קודם שמקדש. גם בשו"ת מן השמים מבעלי התוס' (סימן יא) כתב שעל אף הוראתו לאיסור של ר"ת, אין בדבר איסור. הגהות מימוניות (שבת, פ"ל אות כ) דחה שגם לפי המדרש אין קפידא אלא על מים שבנהרות, ולא על מים שבבתים, ואינו מצוי. בספר האגודה כתב שגם לדברי המדרש האיסור חל רק על י"ב חודשים הראשונים על אביו ועל אמו (כ"כ בתוס' רבינו פרץ). שלושתם הובאו ביתה יוסף. כתב הטור שלנהוג כרמב"ם "עדיף טפי דכיון שהגיע זמן המנחה אסור לאכול עד שיתפלל". גם בשו"ע לא הזכיר מזה מאום, ומשמע שאינו חושש לדברי המדרש, כ"כ המטה יהודה (ס"ק ד) (בפרט שהושמט גם ברמב"ם).^[20]
הרמ"א, לעומת זאת הזכיר את דברי המדרש, אך מצמצמו מאד, כדברי הגהות מימוניות הנ"ל, שהאריך לחלוק על שיטת ר"ת. ראשית, מפשט לשון הגמרא בפסחים (קה, א): "מפסק לא מפסיקינן", משמע שאף כשיצאה השבת ממשיך לאכול ולא מפסיק להבדלה, כתב הגהות מימוניות שכאן מבואר שהיו רגילים לאכול בשבת סמוך לחשיכה, ושלא כדברי ר"ת. כך הקשו שם התוס', ותירצו בדוחק שמדובר שהתחילו בהיתר, כלומר שהתחילו לסעוד קודם שהתפללו, המשיכו לסעוד לאחר התפילה: "ויש לדחות דמיירי הכא שהתחילו בהיתר ובאמצע סעודה התפללו מנחה והיכא דהתחילו בהיתר מותר להשלים". אף שהתוס' בפסחים נטו אחר שיטת ר"ת (יתרה מזו, ציינו בפתח דבריהם שכך היה מנהגם: "שלא נהגו לאכול בין מנחה למעריב"), הנה, הגהות מימוניות (פ"ל אות כ) התנגד מאד למנהגם, ומצדיק את "מנהג הצדיקים הראשונים" שתיאר הרמב"ם (פ"ל הל' י), משום ביטול בית המדרש, שכן נהגו שלאחר הסעודה השנייה קובעים עצמם ללימוד בבית המדרש, וכך משמע בגמרא בגיטין (לח, א).
כאמור, דברי ההגהות מימוניות הנזכרים הפכו ליסוד פסיקתו של הרמ"א בדין זמן סעוד"ש וביחס לחשש גזל המתים.^[21] הטענה העיקרית היא כמו שכתב הטור, שברור כי המנהג המובחר הוא לסעוד דווקא לאחר שהתפלל, שהרי משהגיע זמן תפילת מנחה אין לקבוע סעודה "שמא ימשך" (ראה רמב"ם הל' תפילה פ"ו הל' ד ש"סמוך למנחה", והיינו בתוך חצי שעה לתחילת זמן תפילת מנחה, אין לקבוע אפילו סעודה קטנה, וראה ביאוה"ל סי' רלב ד"ה 'ויש חולקין' בשם הגר"א).
עוד כתב הגהות מימוניות שהדברים מגיעים עד כדי כך שמנהגו של רבו, המהר"ם מרוטנברג היה שבימים בהם יצאו מאוחר מן התפילה, כמו בר"ה, כשסיימו את תפילת שחרית ומוסף וכבר הגיע זמן מנחה גדולה, היה מתפלל מנחה ביחיד ורק אז סועד, שכל שהגיע זמן התפילה אסור לקבוע סעודה.
הרמ"א הביא פעמיים שיש לסעוד לאחר שהתפלל מנחה (בסעיף ב, ובסעיף ג הוסיף כי: "מי שיודע שאפשר לאכול אחר שיתפלל מנחה עם הציבור, לא יעשה סעודה שלישית קודם מנחה, מיהו אם עשאה, יצא").
ואף שהרמ"א קבע שהמנהג הנכון לכתחילה הוא לאכול אחרי שהתפלל מנחה, המשנ"ב (ס"ק יא) כתב שבסיבה קלה יכול לקיימה קודם שהתפלל, כיון שבסימן רלב מבואר בדעת הרמ"א שמותר לקבוע סעודה קטנה קודם שיתפלל (ומרן מחמיר בזה). ומאחר שהמנהג הוא שאוכלים בסעוד"ש סעודה קטנה אין בעיה לאכול קודם. מכל מקום, במשנ"ב רלב ס"ק כד מבואר שכל סעודות שבת בגדר סעודה קטנה הן, וכ"כ בשעה"צ רצא ס"ק ד, אעפ"כ, סעודה שלישית קטנה מהאחרות. אעפ"כ בשו"ע הרב בסע' ב כתב שהמנהג הוא להתפלל מנחה קודם שסועד, מאחר שיש הפוסקים בסי' רלב שכבר מזמן מנחה גדולה אסור לקבוע אפילו סעודה קטנה עד שיתפלל.
כעת אינה ה' לידי את הספר פירוש התפילות לר' יהודה בר יקר (רבו של הרמב"ן) שכתב בביאור תפילת מוסף: "טועמי חיים זכו, מדבר בסעודה שלישית שטועמים בה ואוכלים אפילו טעימה, כלומר אכילה שהיא טעימה בעלמא. במנחה בשבת זוכין לחיי העוה"ב שהם חיים גמורים, שהניצול מדינה של גיהנם זוכה לחיי העוה"ב". וכפי שנבאר בהמשך, זו סעודה יתרתא, שבה בא לידי ביטוי עונג שבת וכבודהּ. וראה גם בספר הישר סימן מח, שאלה יב).
אם נבקש לסכם, נראה להעיר כך, הנה לדעת הרמב"ם והג"מ יש להתפלל קודם משתי סיבות: ביטול בית המדרש ואיסור קביעות סעודה סמוך לזמן תפילה, ולר"ת יש לסעוד קודם לתפילה מחמת המדרש ביחס לגזל המתים.^[22] אף שהפוכים הם זה מזה באופן הנכון והראוי לנהוג, הסיבות צדדיות המה. גם לפי הרמב"ם, מבחינת גדר זמנהּ של הסעוה"ש אין מניעה לאכלה קודם שהתפלל.
♦

לדברי המקובלים - דווקא אחרי תפילת מנחה

ברם, כתב הרב בן איש חי (ש"ב, פר' חיי שרה הל' יד) כי משמע בדעת האר"י ז"ל שאם אכלה קודם לתפילת מנחה, אפילו בדיעבד לא יצא ידי חובה, וזו לשונו: "זמן סעודה שלישית אחר תפילת המנחה, ואם נאנס ועשאה קודם, יצא בדיעבד, ובלבד שלא יעשנה קודם שש שעות ומחצה, דאז היא בכלל שחרית. ולפי הסוד שגילה רבינו האר"י בזה נראה, דאם עשאה קודם תפילת המנחה לא יצא ידי חובה גם בדיעבד". וכ"כ בספר סדר היום: "זמנה היא אחר תפלת המנחה כי תקנו שלש סעודות אחר שלש תפלות". עוד כתב בשו"ת הרדב"ז (חלק ב סימן תשנד): "שמע בקולי וקיים מצות סעודה שלישית בזמנה אחר תפלת מנחה מיד, כי כסדר התפלות תקנום". מדבריו משמע קצת כי יש לסמוך את הסעודות לתפילות, וכ"כ ערוה"ש (רצא סע' ד) שלדעת המקובלים הסעודות נתקנו לאחר התפילות.
לסיכום, ג' שיטות עיקריות המה: [א] לדעת בעל הלכות גדולות אפשר להפסיק בברכת המזון ונטילת ידיים בסעודת שחרית ויעלה לו לסעוד"ש. ולדעת הרוקח והראבי"ה די בקינוח יתרתא באותה הסעודה, באופן שיש בו היכר. [ב] לדעת בעלי התוס', הרא"ש, כ"ד רוב הראשונים וכ"פ שו"ע, זמנה דווקא משהגיע זמן מנחה, והיינו משש וחצי שעות. [ג] לדעת הרמ"א יאכלה דווקא לאחר שכבר התפלל מנחה. כ"מ ברמב"ם וכ"ד המקובלים, כמו שכתבו סדר היום, הרדב"ז, הבא"ח וערוה"ש, ושכ"ד האר"י ז"ל. לדעת הרמ"א אינו לעיכובא, והטעם העיקרי הוא משום שאין לקבוע סעודה קודם שהתפלל. וכתב המשנה ברורה שמאחר שמותר לקבוע סעודה קטנה קודם מנחה, ולכן בקל יכול לסעוד לפני מנחה. לדעת מרן בסי' רלב גם סעודה קטנה אסור לקבוע משהגיע זמן מנחה קטנה. יוצא אפוא, כי דווקא מרן שכתב שזמנהּ גם קודם שהתפלל, פסק בסימן רלב שאסור לקבוע אפילו סעודה קטנה כבר סמוך לזמן מנחה קטנה. ולכן יש להעיר שמה שכתב בסוגיין לגבי סעוד"ש, מותר רק אם יעמיד שומר, או שיש לו מנין קבוע (מג"א רלב ס"ק ח וראה שש"כ פרק נו הערה יב), או שיש רבים דמדכרי אהדדי. ולכן דווקא לדעת מרן טוב יותר להתפלל מנחה קודם. ובפרט לדברי המקובלים, סעודה שסעד קודם שהתפלל מנחה לא יצא בהּ ידי חובה. וכבר ראינו שלמרות שהרמ"א כתב שיש לסעוד לאחר סעוד"ש, המשנ"ב כתב שאין שום מניעה לסעוד קודם. כך שלמעשה יוצא שכדעת מרן נוהגים חלק מהאשכנזים (על פי המשנ"ב) וכדעת הרמ"א (שפסק כרמב"ם והגמ"מ) נוהגים הספרדים (על פי הבן איש חי).
♦

פרק ג'

א. במה יוצא ידי חובה בסעוד"ש

האם חייב לקיימה בפת

הנה, כתב הטור שסעודה שלישית יש לעשותה בפת, כ"כ תוספות בכמה מקומות (יומא עט,א; סוכה כז, א; ברכות מ, א: "גבי משרה אדם אישתו על ידי שליש שלוש סעודות משל שבת (כתובות סד, ב) - אם כן משמע דכולן שוות". זו דעת התוס', אף שר"י הסתפק ור"ת כתב שאינה צריכה, ראה שטמ"ק ברכות שם), וכ"כ היראים (סי' צב), הסמ"ג (עשין כז בשם היראים), הרא"ש, תוס' רבינו פרץ (סוכה כז, א) שבכל שלוש הסעודות אינו יוצא אלא בפת. כ"כ ר"י בר יקר (פירוש התפילות, תפילת מוסף): "זאת לא מצינו שיוכל אדם ליפטר ממנה בלא אכילת פת", וכ"ד הרמב"ם (שבת ל, ט). זו דעת רוב הראשונים. הראיה הפשוטה היא שהפסוק ממנו סמכו ללמוד דין שלוש סעודות, אמור על המן הנקרא לחם (שמות טז, טו): "הוא הלחם אשר נתן ה' לכם" (תוס' סוכה כז, א והגמ"מ פ"ל אות ה בשם היראים בסי' צב).
לעומת זאת, יש ראשונים שכתבו שיוצא גם במיני תרגימא, ולמדו כן מהגמרא בסוכה כז, א שלדעת רבי אליעזר ניתן להשלים סעודה מי"ד הסעודות במיני תרגימא (ראה גם בסוגיות ברכות מט, ב ויומא עט, ב), ונראה לייחס שיטה זו לר"ת מאחר שקודם לכן לא מצאנו מי שכתב כן (ראה ספר הישר סי' ע שאלה ד עי' שם שר"ת כתב שמכל מקום לכתחילה יש לקיימה בפת, ושצריך לחם משנה, וראה לקמן בסמוך).
♦

ומה הם מיני תרגימא?

הנה, רש"י ביומא עט, ב כתב שהוא לפתן, ובמוסף הערוך (ערך טרגימא וכן בערך תרגימא) כתב רבי בנימין מוספיא שהוא מלשון יווני ופירושו מגדים ומיני פירות המובאים בקינוח סעודה. והיינו בסעודת פת. ברם, בהנחה שבנידונינו עסקינן בחלופה של סעודת פת, מבין הראשונים הסוברים שאם אכל מיני תרגימא בתורת סעוד"ש יצא, נחלקו האם יוצא בכל מיני לפתן ומגדים.
א. הנה, מרן בב"י הביא את דברי הר"ן שיוצא אפילו בפירות (בדברי אחרונים רבים נראה לכאורה כאילו זו שיטת הר"ן (שבת מד, א מדפי הריף), כפי שהביא הב"י, הר"ן מביאה בשם "איכא מאן דאמר", היא שיטת ר"ת). זו שיטת רוב הראשונים בביאור "מיני תרגימא". כבר רש"י (סוכה כז, א) כתב שהם מיני פירות, וכ"כ הרשב"ם שהם פירות ובשר(הו"ד בפסקי הרא"ש לפסחים י, יט ובתוספיו ליומא עט, ב). אולם עדיין לא שמענו מדבריהם של רש"י ורשב"ם שיוצא בהם ידי חובת סעוד"ש. אך כך כתב בפירוש ר"ת, אבי השיטה, בספר הישר (סי' ע שאלה ד). ראה בתוס' ישנים יומא (עט, ב) שכתבו: "מכאן הביאו רבינו שלמה ורבינו יעקב ראיה באם השלים סעודה שלישית של שבת במיני תרגימא יצא היינו נמי פירי", וכן הוא בהגהות מימוניות (הל' שבת פ"ל ס"ק כ), בפשטות הכוונה לרש"י (כך משמע לכאורה גם מתשובת ר"ת לבני מלאון בספר הישר סימן מה שאלה ו: "ואי משום שלוש סעודות (היינו סעוד"ש) אפשר באספרמקי ומגדי", ובתשובה זו מבקש לחזק ולקיים מה שנהגו כבר על פי רש"י, עיי"ש: "כי מימי רבינו שלמה אנו שותים", אך אינו מוכרח שבכלל זה גם הצעתו לצאת במיני מגדים. אולם, כפי שרמזתי לעיל בפרק ב, בבירור שיטות הראבי"ה והרוקח, מדברי רש"י בסוכה כז, א משמע שמיני תרגימא יועילו רק כחלק מסעודת פת, עיי"ש). כך כתבו רבינו יונה בשם רבני צרפת (ברכות לו, ב) שיוצא גם בפירות. כ"כ שיבולי הלקט (סי' צג) בשם רבינו ישעיה (כ"ה בפסקי הרי"ד לסוכה כז, א. אמנם הוא לא מפרש שם מהו, אך בפסחים קז, ב כתב שהם פירות וקטניות). ושוב כתב כן בשם רבינו יצחק ב"ר יהודה, ושאחיו רבי יהודה בר בנימין היה מקפיד שיהיו משבעת המינים. (כך משמע מדברי התשב"ץ קטן סי' כא על מנהגו של המהר"ם בע"פ שחל בשבת. אכן, הרא"ש בפסקיו לסוכה (ב, יג) כתב שהמהר"ם היה מחמיר שלא לאכול פירות חוץ לסוכה). כך למדו מהמפורש ביומא עט, ב: "מאי מיני תרגימא [הכוונה שם: אפילו עיי"ש] פירות".
ב. לעומת זאת, התוס' בסוכה שם וכן ביומא (עט, ב) כתבו שמיני תרגימא ודאי אינם פירות, שהרי אינם צריכים סוכה (כמו שמשמע במשנה כו, ב. וסוברים שהסוגיות בסוכה ויומא חלוקות, וקי"ל כסוגיית סוכה), והכוונה היא לתבשילים שמלפתים בהם את הפת, כבשר ודגים. כ"ד רבינו פרץ שתבשילים חייבים סוכה (הו"ד ברא"ש לסוכה ב, יג).
ג. ברם, הרא"ש כתב (סוכה ב, יג; פסחים י, ה; בתוספיו ליומא עט, ב) שבתוספתא בברכות (פ"ד הל' ד) מפורש שמיני תרגימא הם דווקא מיני מזונות, כגון מעשה קדרה או מאפה,^[23] החשובים מבשר, דגים וגבינה. וכתב כן בשיטת ר"ת, אך לדעתו יוצא רק בסעודת פת. כ"כ התוספות ישנים (יומא עט, ב), כך משמע מלשונו של הערוך, וכ"כ רבו רבינו חננאל (פסחים קז, ב): "פירש רב האי תרגימא כיסנין של מיני מתיקה (דתנינן) [דתניא] בתוספתא הביאו לפניו מיני תרגימא מברך עליהן בורא מיני (מזונות) [כיסנין]".
א"כ, שתי שיטות המה. שתיים שהן ארבע. האם צריך דווקא פת או שמא יוצא גם במיני תרגימא, האם יש ללמוד מהסוגיה בסוכה או שמא סעודות שבת שהן זכר למן – שאני. בהגדרת מיני תרגימא, שלוש שיטות המה בראשונים.
♦

סעודת "קידוש" וסעודת פת (מן) – בין תקנת ג' סעודות לדין "קידוש במקום סעודה"

יש להעיר הערה חשובה, דין סעודה כדי לקיים 'קידוש במקום סעודה' אינו נוגע לענייננו. שתי הלכות המה, האחת "קידוש במקום סעודה", והאחרת "שלוש סעודות". הנה, הטור פוסק בסי' רעג (סע' ה) כדעת הגאונים שיוצא ידי קידוש במקום סעודה גם בשתיית רביעית יין, לעומת זאת, בסימן רעד (סע' ד) כתב שאי אפשר לקיים את סעודות שבת בלא פת, וכ"פ מרן בשניהם. ללמדך ששתי דינים הם ואינו יכול לצאת ידי חובת ג' סעודות ביין, ואפילו בסעוד"ש, שיש הסוברים שיוצא אפילו בפירות, לא מצאנו מי שכתב שיוצא ברביעית יין (ראה שו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סי' סג אות, ח. לא כמו שהסיקו התהל"ד רצא ס"ק ב ותורת שבת רצא ס"ק ח), בזה תתיישב תמיהת האחרונים מהא דבסעודות שבת לא סגי דלא אכיל פת. ואף שיש רבים שכתבו שאין קידוש אלא במקום סעודת פת, יש מהם שמחלקים בין סעודת קידוש לתקנת ג' סעודות, ראה למשל לשונו של הארחות חיים (סג עמ' ג): "כתב רב שר שלום גאון דיוצא אדם בקידוש שלא במקום סעודה אם עם שום דבר מועט, כדאמר טעימו מידי, ודווקא לחם, אבל פירות – לא", שאף באותו מעט אינו יוצא ידי סעודה, יוצא ידי קידוש (ודאי אינו יוצא בפחות מכזית פת, ומשמע קצת כמו שכתבו בה"ג ורב נחשון והרבה ראשונים שסעודת שבת לא סגי בלא כביצה פת לפחות, וראה לקמן בפרק ג אות ו).
ראה גם מג"א (רמט ס"ק ו) במה שחולק על הדרכי משה בשאלת אכילת הגרימז"ל (מיני מזונות) בין הקידוש להמוציא, שלא העלה אחד על דעתו שיוצא ידי סעודה באותו גרימז"ל (מיני מזונות) שלאחר הקידוש. ונחלקו אך האם אפשר להפסיק בין הקידוש לסעודת הפת. גם המשנ"ב (רעד ס"ק ט) כתב שאם לא יכול לקיים את סעודת ליל שבת, יאכל ג' סעודות למחר, ואף שלא אוכל סעודת פת בליל שבת, יאכל מיני מזונות או ישתה רביעית יין כדי שיוכל לומר את הקידוש. שני דינים הם, כך היא פשטות דברי הפוסקים (כמו כן, זכורני כי כך ששמעתי לפני זמן רב מהגר"א וייס שליט"א), וכך נוהגים הלכה למעשה שלא להחשיב כל דבר שיוצא בו מדין 'קידוש במקום סעודה' כסעודת פת של תקנת ג' סעודות. ראה עוד בדברי רבינו יונה (ברכות לו, א מדפי הרי"ף) שגם הוא חילק בין דין "קידוש במקום סעודה" לבין תקנת ג' סעודות, אך באופן שלא מצאתי כן בראשונים אחרים, לדבריו הסיבה שבסעוד"ש יוצא אף בפירות היא משום שסעודה מיקרי, אך בראשונה והשנייה צריך דווקא סעודת פת רק מחמת הקידוש! ראה לקמן ובהערה מד, ואכמ"ל.
♦

"רגלי חסידיו ישמור" – על הערה מדוייקת של המשנ"ב בשם הב"ח:

האם לסוברים שאפשר לצאת במיני תרגימא, זהו היתר לכתחילה או דיעבד?

נראה להעיר הערה חשובה ומרתקת בשיטת ר"ת, שלא כל האחרונים עמדו עליה. ולענ"ד, היא משמעותית להבנת הסוגיה, ובפרט לפסק מרן. אנו אמונים על דברי הרמב"ם ורבינו נחשון ועוד רבים מהגאונים ומהראשונים, שכתבו שאם מצטער פטור הוא, ששבת לעונג ניתנה ולא לצער. למשל, זו לשונו של רש"י בספר האורה (סי' נה): "מי שאכל הרבה ואין נפשו יפה עליו לאכול שלוש סעודות אם יכול לאכול כביצה ואינו מצטער יאכל ויקיים ואם לאו פטור, שלא תקינו שלוש סעודות אלא לכבוד שבת ולעונג וכיון שמצטער פטור". הדברים אמורים בייחוד ביחס לסעודה שלישית, אחר שאין רגילות לאכול אלא שתי סעודות ביום. ברם לר"ת שיטה אחרת. מתלמידיו משמע שחומרא יתרה יש בסעודה שלישית, שיש לקיימה גם במקום שמצטער, וזו הסיבה בעטיה התיר ר"ת לצאת גם במיני תרגימא. אולם, גם לדעת ר"ת ולדעת הרבה מהראשונים שהלכו אחריו יש לכתחילה לקבוע את כל הסעודות על פת. גם השלישית. בזה הוא כדעת רוב הראשונים. יתרה מזו, הרי מפורש בראשונים בשם ר"ת שאף בסעודה"ש חייב לחם משנה. עיקר חידושו של ר"ת הוא שבדיעבד, כאשר אינו יכול לאכול פת (או שכבר אכל), יוצא גם במיני תרגימא, כלשון הבריתא בסוכה כז, א: "אם השלים במיני תרגימא יצא", והיינו בדיעבד. כלומר, אם לדעת הרמב"ם משורת הדין פטור לגמרי מהסעודה השלישית, כיון שסעודות שבת לעונג נתנו, ר"ת מחייב להחמיר להשלים לפחות במיני תרגימא. רגלי חסידיו ישמור, שכ"כ הב"ח מדנפשיה, מדמצאנו בירושלמי ובמכילתא שחייב לפחות כיכר אחד גם בסעוד"ש. וזכה הב"ח לכוון לדברי ר"ת עצמם, כפי שמפורש בראשונים שכיום זכינו לאורם, וכך מבואר בדברי ר"ת שבספר הישר שם: "ודבר פשוט הוא בכוליה תלמודא סתם שלש סעודות בפת (היינו סעוד"ש) אבל הבא להשלים במיני תרגימא", והיינו בדיעבד. ייתכן כי מאחר שהחולקים על ר"ת סברו שפת בסעוד"ש דין גמור הוא, לא תמיד הפוסקים הדגישו שגם ר"ת לא דיבר אלא על דיעבד. אם כך הם פני הדברים, מבחינה זו יוצא אפוא, שהרא"ש הוא המקל ור"ת מחמיר.^[24]
למשל, האור זרוע (ח"ב סי' נב) הביא את לשון הרמב"ם "שאם היה חולה מרוב אכילה או מרוב שתייה או מתענה פטור מג' סעודות", והסיק מדבריו "אם לא היה רעב אינו חייב בג' סעודות, דמידי הוא טעמא אלא משום עונג וכיון שהוא שבע ואוכל אין זה עונג". לעומת זאת הביא כי לדעת ר"ת אכילת עונג היא רק "מצוה מן המובחר", ולכן היה פוסק שמי ששבע ביותר ואינו יכול לאכול סעודה שלישית ("שלוש סעודות"), יחמיר וישלים במיני תרגימא: "וכן היו נוהגים רבינו תם ורבינו אפרים זצ"ל שלא היו חוששים לאכול בזמן שלא היו רעבים מזה הטעם, ותו השיב ר"ת לה"ר מסימפונט (רבי יצחק ב"ר מלכיצדק מחכמי איטליה במאה הי"ב, בעל פירוש המשניות לסדר זרעים) שהרוצה להחמיר ע"ע ישלימם במיני תרגימא". חומרא היא זו ולא קולא, במקום בו הרא"ש סובר שאין שום שם של סעודה ללא פת, ואם הוא מצטער וקשה לו לאכול סעודת פת – פטור. ור"ת מחמיר, שבכה"ג ישלים במיני תרגימא. צרף לכאן את דבריו המפליאים של הגר"א בביאוריו (תחילת סי' תמד) שהביא בשם הזוה"ק שסעודה שלישית בערב פסח שחל בשבת "נדחית מכל וכל" (ולמד כן מלשון הזוה"ק פר' אמור (צה, ב), וז"ל: "והא נהמא לא אישתכח משש שעות ולמעלה דסידורא דפתורא בלא נהמא לאו הוא סידורא"), וכתב על זה הגר"א: "שמע מינה דאין תקנה לדבר כלל, וכדעת הסוברים דאין יוצאין בסעודה שלישית אלא בפת, ואי אפשר כלל" (כך הביא להלכה בבאר היטב ס"ק ב בשם השל"ה שהביא בשם רשב"י, אך למעשה הגר"א מכריע כדעת הב"ח והמג"א שיסמוך על שיטת בה"ג ויחלק סעודת שחרית לשניים). כלומר, אם אפשר היה לצאת במיני תרגימא, ואפילו בדיעבד, או אז ודאי שבאופן זה, בערב פסח שחל להיות בשבת, שעת הדחק כדיעבד דמי, ויש על הכל לקיים את הסעודה השלישית בפירות.
כך מצאתי שכתב בפירוש חד מן קמאי, רבי מנדל קלוייזנר (מגדולי חכמי אשכנז במאה הי"ד. פסקיו מובאים לרוב בהג"א לעירובין בשם הרמ"ק), וז"ל: "מי שאינו רעב אינו חייב בסעודה שלישית, ואמר ר"ת שהרוצה להחמיר כשאינו רעב – ישלים במיני תרגימא", אבל אם הוא רעב, כלומר שיכול לאכול בשופי כזית או כביצה פת, או אז אינו יכול להחליפו במיני תרגימא.
. כ"כ בתוס' ר' פרץ לסוכה: "מכאן אומר ר"ת דסעודה שלישית של שבת הי במיני תרגימא מידי דהוה אהשלמה לגבי סוכה [...] וכן ר"ת מחמיר מהיא טעמא דצריך לחם משנה בסעודה שלישית משום דהא דבעינן לחם משנה בשום מקום מאותה פרשה מפקינן לה".
כך הוא בראבי"ה הנזכר (סי' רנב): "ומשלים להו במיני תרגימא [...] מיהו מי שנפשו רחבה ימשיך פרפרת לכבוד קונו ויסעוד במנחה, כי אז נקבע עיתה, ואף כי עיקר הסעודה הוא הלחם", כלומר, היתר "מיני תרגימא" הוא רק בתורת השלמה, ובדיעבד, וכשלא יכול לסעוד סעודת פת, אך עיקר סעודה היא הלחם. ולכן כותב שכאשר אדם לא יכול, אף שפטור מסעודת פת, וצריך לאכול מיני תרגימא, בעל נפש, כלומר מידת החסידות היא לאכול לכבוד קונו, אף שאינו חפץ, סעודת פת דווקא.
בזה מתבארת גם לשונו של רבינו פרץ שר"ת 'מחמיר', והיינו גם כאשר יש לו היתר לצאת על ידי אכילת מיני תרגימא, והיינו כשקשה לו לאכול פת, ר"ת מחמיר באופן הנזכר.
הנה, הדברים מדויקים גם בלשון הטור שכתב: "יש אומרים שיכול להשלים סעודה שלישית במיני תרגימא", כמו במקור הדברים של ר"ת, בברייתא בסוכה (כז, א): "ואם השלים במיני תרגימא יצא" (וראה לשונו של רש"י שם בד"ה 'תניא' ובד"ה 'אם' שמשמע שגם לגבי י"ד סעודות בסוכה לרבי אליעזר, לכתחילה יוסיף ביום אחר סעודה בפני עצמה בלחם ובשר, אלא שאם השלים במיני תרגימא, שאינו יכול להוסיף סעודת פת נוספת – "יצא"). רק בלשון מרן אפשר היה לטעות, שקיצר ולא דייק. כשהביא את החולקים על הרא"ש, כתב בסתמא שאפשר לצאת במיני תרגימא, ומשמע לכאורה לכתחילה.
כך הוא בכל מקום, משמעות הלשון "השלמה" היא תמיד דיעבד, ומתייחסת לסעודה השלישית. והדברים מפורשים עוד יותר בתוס' בפסחים קא, א ד"ה טעימו מידי, שמציינים את גבולות הגזרה של המחלוקת עם ר"ת: "ואם מועיל מיני תרגימא להשלים שלוש סעודות שבת כמו בסוכה, היינו דווקא בסעודה שלישית, אבל לא בסעודת ערבית ושחרית שהם עיקר כבוד שבת".
אכן, בדברי הראשונים שכתבו שאפשר לקיים את הסעודה הראשונה ביום למחרת לא כתבו שיש הסוברים שיכולים לצאת במיני תרגימא בתורת השלמה (הם התוס' בפסחים שם והרא"ש שם שהובאו להלכה ברמ"א, וכתב עליהם החיד"א בברכ"י שמסתמות הראשונים משמע שלית מאן דפליג עליהו (ולענ"ד מדברי המגיד משנה משמע שלא ס"ל כן, ראה לשונו, ואכמ"ל).
אולם, קיימת אסכולה אחרת, שלא כר"ת, של הסומכים על כך לכתחילה, כמבואר בשיבולי הלקט (סי' צג), וראה לקמן (באות ה) מה שכתבנו בדעתם. אם כנים דברינו, לא אליהם כיוון מרן. כך שאם יכול לאכול פת, ורוצה מיני מזונות וכד' גם לדעות שהזכיר מרן אינו יכול לעשות כן. ודלא כמו שמשמע בשו"ע הרב סע' ז שיש המקילים שיכול לקיים סעודה ג' שמיני מזונות או בבשר ודגים או אפילו בפירות, ואפילו במקום שיכול לאכול פת. כאמור, אף שיש מהראשונים שכתבו כן, אין לסמוך עליהם, ורק במקום שאינו יכול לאכול פת, יקיימה במיני מזונות וכו'. וזו הערה חשובה להלכה ולמעשה, שכפי הנראה אינה מודגשת אצל פוסקי זמננו, ונראה שכן עיקר.
למעשה פסק מרן (סעיף ה) כדעת עמודי ההוראה הרמב"ם, הרא"ש ורוב הראשונים, ולדעתם אינו יוצא גם בדיעבד אלא על הפת, דלא דמי לסעודת השלמה בסוכה במיני תרגימא, שכן תקנת סעודות שבת נלמדו מהמן שנקרא "לחם" (פשוט, וכ"כ הב"ח: "משמע דהכי הוה מסקנת רבינו הטור דלא יצא אפילו בדיעבד אלא בפת, דכך היא מסקנת הרא"ש בפרק הישן והכי נקטינן").
אך מרן הזכיר גם את השיטות האחרות. וזה לשונו של מרן: "צריך לעשותה בפת, ויש אומרים שיכול לעשותה בכל מאכל העשוי מאחד מחמשת מיני דגן, ויש אומרים שיכול לעשותה בדברים שמלפתים בהם הפת כבשר ודגים אבל לא בפירות, ויש אומרים דאפילו בפירות יכול לעשותה", ומסיים: "וסברא ראשונה עיקר שצריך לעשותה בפת אלא אם כן הוא שבע ביותר", שאז יסמוך על השיטות האחרות. וכתב במשנ"ב (ס"ק כג): "לכולי עלמא מצוה מן המובחר בפת ושני כיכרות וכנ"ל (סעיף ד), אלא דפליגי לענין דיעבד אם יצא בזה". וכ"כ הב"ח, אולם, נראה שדברי הב"ח מדוייקים יותר, שגם לשיטת המקילים אין זו "מצוה מן המובחר" כחומרא בעלמא, אלא זהו עיקר הדין, כמפורש בספר הישר. ונפקא מינא למי שיכול לאכול פת, אלא שמעדיף לאכול מיני תרגימא, שלא שרינן להו לצאת במיני תרגימא בעלמא. וכמו שהבאתי, הדברים מפורשים בראשונים רבים שמביאים את דעת ר"ת. יצויין שהבן איש חי (ש"ב, חיי שרה) אפילו לא הזכיר את השיטות האחרות. וכתב בסתמא שחיובו בפת. גם בשו"ע הרב בסעיף ז כתב "ואין לסמוך כלל על כל זה (אלה המקילים שלא בפת) אלא אם כן אפשר בכלל בענין אחר שהוא שבע ביותר ואי אפשר לו לאכול פת בלא שיצער את עצמו".^[25]
♦

ב. האם מרן פסק שצריך פת מודאי או מספק

הנה, בסימן קפח סע' ח כתב השו"ע שאם שכח לומר "רצה" בברהמ"ז שבסעודה שלישית – אינו חוזר, כדין מי שלא אמר יעלה ויבוא בר"ח, ומוכח לכאורה שסבר שאינה טעונה פת, דאי בעי לא אכיל פת, כמו בר"ח. גם בסימן רעד סע' ד כתב מרן: "סעודה זו ושל שחרית אי אפשר לעשותה בלא פת" והוציא את השלישית מן הכלל. וזה תימה, שהרי בסימן רצא פסק כדעת הסוברים שחייב לאכול פת בכל שלוש הסעודות, והיאך דינו כמי שלא אמר יעלה ויבוא בר"ח? כך הקשה הא"ר (סי' קפח ס"ק טז) בשם גדולי האחרונים (לחם חמודות, הוא המעדני יו"ט בפ"ז אות עח והמלבושי יו"ט בס"ק י, זה לשונם: לא ידענא למה פסק בשו"ע ורמ"י (רבינו מרדכי יפה, בעל הלבושים) דאינו חוזר", וכה"ק כבר בשיריי כנה"ג ס"ק טו). וביארו כולם שהוא משום ספק ברכה לבטלה, לכן אינו חוזר לראש. כ"כ הב"ח, הט"ז והמג"א שם, וכ"כ העולת תמיד (אות ד). וראה ביאורי הגר"א סי' קפח סע' ח שהעיר על מרן, שאכן לפי מה שפסק בסי' רצא דבעינן פת, אין הבדל בין הסעודות, ואם לא אמר "רצה" חוזר גם בסעוד"ש.^[26]
♦

פסיקתו של הרא"ש וספקו של רבינו יחיאל – כמי הכריעו טור ושו"ע?

כאן יש להתבונן, אין סתירה בין פסקי מרן, שלא תמיד "ספק ברכות להקל" הוא תוצאה של ספק בהכרעה, לעיתים זהו חשש בעלמא, ומשום חומר איסור ברכה לבטלה. הנה, אמנם בסימן קפח הטור הביא שרבינו יחיאל הסתפק האם צריך פת, כלומר, כמי לפסוק: כר"ת או כדברי החולקים עליו, וכבר הסתפק בזה ר"י בתוס' ברכות מט, ב. אך הרא"ש פסק וגמר אומר שחייב פת, וכמו גם מסקנת התוס' שם: "מיהו...". נלענ"ד שבשני המקומות (סי' רעד וסי' רצא) הלכו הטור ומרן בעקבות הרא"ש, ולשיטתם אזלו. כך כתב המג"א: "אף על גב דלכתחילה חייב לאכול פת כמו שכתוב בסי' רצא, מכל מקום כיון שיש אומרים שאינו חייב לאכול פת, וא"כ (לדידם) אינו חייב לחזור, וספק ברכות להקל". וכך העיר הגר"א שלדעת הרא"ש אם שכח רצה בשלישית חוזר לראש. ורק בנקודה זו סובר מרן בעקבות רבינו הטור לחשוש, ומשום חומרת ברכה לבטלה. אם כן זו גישת ביניים שלישית. לר' יחיאל יש ספק, הרא"ש אינו מסתפק, והטור חושש. אפרש דברי. לאחר שהרא"ש גזר דבעינן פת, ונאמן הוא בזה לפסקי התוס' בכל מקום (ברכות מ, ב ויומא עט, ב) שיש להשוות בין הסעודות לעניין זה, הביא הרא"ש בפסקיו לפסחים (פ"י סימן ה), בעקבות התוס' בפסחים (קא, א)^[27] את דעת ר"ת הסומך על מיני תרגימא בלשון זו: "אפילו אם יועילו מיני תרגימא להשלים סעודה שלישית מסתברא דלענין עיקר סעודת שחרית וערבית אינו מועיל". אך באמת ס"ל שצריך פת גם בשלישית, וכלשונו שפת דווקא בעינן "דכתב רחמנא 'היום' גבי מן שהוא במקום פת". ראה בקיצור פסקי הרא"ש (סוכה ב, יג) שכתב בפסקנות: "אין לעשות סעודה שלישית של שבת במיני תרגימא!". וכך יש להבין את דברי מרן בסימן רעד, כמו את דברי הרא"ש, שהם בדרך: "אודי לי מיהת". כ"כ תלמיד ר"י בנו של הרא"ש, בעל הצידה לדרך (מאמר ד, כלל א, פ"ו), עיי"ש. מיהו, עדיין נראה היה בעיני שלשון כגון: 'לפחות בראשונה ושנייה חייב פת' הייתה מתאימה יותר, ואולי זו באמת כוונתו באמרו: שאת הראשונה והשנייה "אי אפשר לעשות בלא פת" (בסי' רעד). ולעולם, לדינא לדעת מרן אכן גם השלישית חייבת פת.
♦

תמיהה על האחרונים שהבינו שיכול לצאת במיני תרגימא גם במקום שיכול בפת

כל זה שלא כלשונו של הלבוש (קפח, ח): "התם נמי הוי דינא אי בעי אכיל פת אי בעי לא אכיל פת, דהא אי בעי היה יוצא במיני תרגימא". לא כן הוא. שהרי מרן תקע עצמו לפסוק כרא"ש (רצא, ה): "וצריך לעשותה בפת [...] וסברא ראשונה עיקר". וכן לא כלשונו של כה"ח (ס"ק ט), שבעניי התמיהתני, שכתב ש"בסעודה שלישית אין צריך לחזור אחר הפת".^[28] הרי מפורש בדברי מרן שודאי שצריך לחזר אחרי הפת, ואינה איזו "חומרא" או "הידור מצווה" בעלמא, אלא עיקר הדין. אלא שבדיעבד, שקשה לו, ממליץ מרן שיצא לפחות ידי השיטות האחרות. תדע, כך משמע מחילוק הסעיפים בשו"ע: בסע' ד כתב שצריך לבצוע על שתי ככרות, ורק בסע' ה מביא את המדרג המרובע, רוצה לומר שאמנם לדעות האחרות בדיעבד יכול לצאת בדברים אחרים,^[29] אך לדעת מרן בסוף סע' ה כיכר כעיקר. ללמדך ש"לעולם צריך לחזר על הפת" (כלשונו המדויקת של המטה יהודה ס"ק ח, שהיא כל בתר איפכא מלשונו של כה"ח, עיי"ש היטב).
נראה לחדד כאן נקודה יקרה. כפי שביארנו, בדיני סעודה שלישית מרן נטה מדרכו בדרך כלל, שמתאמץ להרחיב את מעגל היוצאים ידי חובה. כל זאת, דווקא משום שבקל יכול להיות פטור מהסעודות, שהרי שבת לעונג ניתנה ולא לצער, והמצטער פטור לגמרי מכל הסעודות (עי' סימן רפח שמטעם זה מתענה תענית חלום בשבת, ואינה כאכילת כזית מצה או כזית בסוכה בלילה הראשון), וכמו שכתב הרמב"ם (הל' ט, וראה בשו"ע סי' רפח): "ואם היה חולה מרוב האכילה או שהיה מתענה תמיד פטור משלש סעודות" (וכ"כ המ"מ בשם הגאונים).^[30] אך אל מול 'קולא' זו, מזדקרת ועולה החומרא שבחשיבות קיום כלל הסעודות על כל מעלותיהם. לכן מרן, באופן לא שיגרתי, מביא את שלל השיטות שמצא, כדי שלא יהא מאן דהו שימצא עצמו פטור מקיומם. הרי אפילו "אנוס כמאן דעביד – לא אמרינן" (ירושלמי קידושין פ"ג הל' ב, דעת רבי יוחנן, הובא בש"ך חו"מ סי' כא), כל שכן המתבטל ממנה משום שמצטער.
שמור עיקר זה, כי הוא יסודי בעיניי בהבנת סוגיין בכלל, ובהבנת פסק מרן בפרט. זה הנראה לענ"ד.
אכן, ברור כי לדעת הרא"ש אם לא אמר "רצה" – חוזר גם בשלישית. כל ספקו של רבינו יחיאל שהביא הטור (סי' קפח אות ח) הוא משום שחשש לדעת ר"ת, כעמדת ר"י בתוס' בברכות (מט, ב). הרא"ש לעומתו לא חשש לר"ת, וכהשגת התוס' (שם) על ר"י ור"ת. כך יש ללמוד את היחס שבין ספקו השקול של רבינו יחיאל לחששו של מרן משום חומר ברכה לבטלה, הגם שפסק כרא"ש [ז"ל התוס' שם: "סעודה שלישית של שבת – היה מסופק ר"י, דשמא אי בעי לא אכיל אלא מיני תרגימא כדפי' ר"ת כדאמרי' בסעודת סוכה. ומיהו בכתובות פרק אף על פי (סד, ב) חשיב גבי משרה אשתו על ידי שליש שלש סעודות משל שבת א"כ משמע דכולן שוות, ועוד כיון דילפינן ממן אלמא דשוות הן"].
אלו הם דברי הטור בשם רבינו יחיאל: "וכתב אחי הרב רבי יחיאל ז"ל ובסעודה שלישית של שבת צריך עיון אם מחזירין אותו: לר"ת דאמר שיוצא במיני תרגימא בלא פת ודאי אין מחזירין אותו אפילו אם אכל פת דדמי לר"ח, ולדברי המפרשים שצריך פת דילפינן מג"פ דכתיב היום גבי מן שהוא במקום פת לדידהו מחזירין אותו". מעתה, זכינו לדין שהטור והשו"ע סוברים כי מעיקר הדין היה צריך לחזור (עקרונית הם הולכים בשיטת התוס' והרא"ש), ורק משום חומר בברכה לבטלה אינו חוזר.
מעתה נאמר, אמנם בשו"ע (סי' רעד סע' ד) סתם והשווה בין סעודה שלישית לר"ח שאינו חוזר, אולם לפי דברינו, רב ההבדל בין ראש חודש ש"ודאי" אינה צריכה פת, לבין סעוד"ש שיותר מ"קרוב לודאי" שצריכה פת.^[31]
♦

"פנים חדשות" בסעודה שלישית

תופעה דומה מצאנו בדין שבע ברכות בסעודה שלישית. הנה, מטעם זה של חומר ברכה לבטלה חשש מרן לשיטות דחויות מההלכה, וכ"כ בב"י אה"ע סי' סב אות ח שסעוד"ש לא נחשבת כ"פנים חדשות", "הטעם מפני שאינה עיקר כל כך דהא איכא למ"ד דיוצא בה במיני תרגימה", אף שלא קי"ל כוותיה. ואף שבביאור הגר"א שם משמע שהטעם הוא משום שבעוד שיש תוספת שמחה בסעודה השנייה על הראשונה, שכבוד היום עדיף, אין בשלישית תוספת, ששלישית אינה גדולה מהשנייה ולכן אין בהּ שמחת "פנים חדשות" (וכ"מ בפסקי הרא"ש כתובות א, יג הובא גם ברבינו ירוחם, וכ"כ האגודה כתובות סי' ז שהטעם שחוזר לברך ביום למרות שכבר בירך בלילה משום ש"כבוד יום עדיף", ועי' ב"ח וט"ז שכתבו מעין זה). אולם, לא זה הטעם אותו הטעים בב"י, גם ני' שפשט דברי המדרש שהובא בב"י שם הוא שאינו תלוי בסעודה, אלא ביום. זהו דין ביום השבת ששורה בו השמחה, כלשון מרן בב"י: "מזמור ליום השבת – אמר הקדוש ברוך הוא פנים חדשות באו לכאן ודרך להרבות בשבת שמחה ומנות". אכן, ראה ריטב"א כתובות ז, ב שכתב כך בפירוש שאינו דין בכבוד הסעודה, אלא בכבוד היום ולכן "אפילו בסעודת המנחה חשיב פנים חדשות", וכ"כ באורחות חיים (הל' ברכת המזון סי' נט) ובספר המנהיג (הלכות נישואין סי' קיב) (ובפרט לפי מה שכתבנו בהערה ל בשם הבא"ח ש"א פר' חוקת הל' כ ושו"ת רמ"ע מפאנו בסי' מ, וכן בהערה יב בשם צרור המור ובסמוך בשם הרב סדר היום שעל דרך הסוד סעוד"ש עיקר). אף שבפועל היא סעודת פת, ומבחינה זו אינה שונה מסעודה שנייה, וכדעת הרא"ש (כמו כן, אף שיש דעות ש"שבת קובעת" להחשיב כל אכילה כסעודה חשובה), שכתב מרן דבמילי דברכות יש להחמיר לחוש לשיטת ר"ת משום חומר ברכה לבטלה, על אף שעיקר העיקרים היה לברך, וכע"ז כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ג אה"ע סי' יא אות ד).
בדרך אחרת אפשר לומר שאף שלדידן חייב פת, מכל מקום, אינו מקיימה אלא לצאת בה ידי חובה (ערוה"ש אה"ע סב, לט), והב"י רצה להדגיש שסעודה שלישית איננה גדולה, שהרי יש הסוברים שיוצא אף במיני תרגימא, ולכן גם לדידן שצריך פת, מודינן שאין צריך להרבות בה, והוא על דרך לשונו של הגר"א, וכע"ז כתב בספר ברכת ה' (ח"ד פ"ה הערה 32). ולפ"ז, אין בדברי הב"י הסתמכות על שיטת ר"ת, אפילו לא בתורת סב"ל, ואינה אלא ראיה לטענה שסעוד"ש היא סעודה קטנה ואין בה תוספת שמחה.
מיהו, מרן כתב שלא מברכים שבע ברכות בסעודה שלישית משום שכך המנהג, ושמא במקום שאין מנהג ברור יש לברך שבע ברכות גם בסעודה שלישית, וראה מה כתב הרב בית עובד (דיני חתנים אות טו) וכן בשו"ת חיים שאל לרב החיד"א (ח"א סי' עד אות יב), ויש עוד לאלוה מילין ואכמ"ל.
♦

ג. נזכר קודם שהתחיל את הברכה הרביעית

האם אומר ברכת "אשר נתן" בשם ומלכות

בזה באתי אני, סין וטין לחזק פסקו של הגאון רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת יביע אומר ח"ב סי' י; ח"ו סי' כח אותיות ו – ז ונכפלה גם בשו"ת יחוה דעת ח"ב סי' כ; ובעיקר בלשונו הבהירה במשנתו האחרונה בחזו"ע שבת ח"ב עמ' שמה) בסברתו הנפלאה, שלענ"ד עולה מתוך דברינו כאן, במי שנזכר קודם שהתחיל את הברכה הרביעית, האם אומר ברכת "אשר נתן שבתות..." בשם ומלכות, או אומרה בלא שו"מ וממשיך לברכת הטוב והמטיב, שאף שיש שכתבו שכשם שאינו חוזר לראש, כך גם לא אומר ברכת "אשר נתן" בשם ומלכות, וכדין מי שלא אמר יעלה ויבוא בר"ח. אך הרב עובדיה יוסף ז"ל הדגיש שלא שייך לומר כאן 'ספק ברכות להקל': מאחר שלדברי התוס' והרא"ש חייב לחזור, יוצא אם כן שהברכה הרביעית היא ברכה לבטלה, כל שלא תיקן בברכת "אשר נתן" בשו"מ. אמנם, לאידך גיסא, אם יחזור לשלוש ראשונות, או לענייננו אפילו רק יאמר כאן את ברכת "אשר נתן" בשם ומלכות תהא זו ברכה לבטלה לדעת ר"ת ושאר הדעות שאינם מחייבים פת, בחינת 'אוי לי מיצרי, אוי לי מיוצרי'. ברם, את הפרדוכס הנזכר פותר הרב בטענה שספק ברכות להקל נאמר רק במקום של "שב ואת תעשה". על כן הכרעתו היא שחייב לברך בשם ומלכות, וכאן כשל כוח הסב"ל. לפי האמור לעיל, יתרה מזו. אין כאן ספק שקול, שהרי מרן פסק כרא"ש, ורק אם התחיל כבר את הברכה הרביעית, חוששים לחומר ברכה לבטלה אם יחזור לראש.
לכאורה יש טעם נוסף לומר "ברוך שנתן" בשם ומלכות. יש כאן ספק ספיקא להחמיר ולברך, שגם לשיטות שלא צריך פת, הנה הב"י קפח, ח הביא שכמה ראשונים כתבו בשם הראבי"ה שחוזר כיוון שכל שנהוג עלמא להזכיר, קבעום כחובה, וכבר הזכרנו את הראבי"ה שהוא מהסוברים שאפשר לצאת גם ב"שוטרבלא" שהם פירות ודגים. כעי"ז כתב הסטייפלער בקהילות יעקב (ברכות, סי' כה) בעניין דומה, וכתב שראוי להחמיר ולאכול כזית כדי לברך שוב ברהמ"ז.
יש להוסיף לכל זה חבל ראשונים שהביא הביאור הלכה (קפח, ז ד"ה 'אומר') שאפילו בר"ח לפחות פותחים בשם ומלכות (אך לא חותמים), ואחרים שפסקו שאפילו חותמים בשו"מ, אפילו שאי בעי לא אכיל בהו פת.^[32] אם כן, כל שכן שבסעודה שלישית אומר בשו"מ (אמנם המשנ"ב פסק ס"ק לא שסעוד"ש כר"ח לשיטתו, פותח בשו"מ אך לא חותם. אך לענ"ד שלישית כמו ראשונה ושנייה, שפותח בה בשו"מ וגם חותם, ובזה סעוד"ש איננה כסעודת ר"ח. הגם שנחלקו בזה הפוסקים, ולדעת הרב יבי"א בר"ח אומרה בלא שם ומלכות, אפילו לא בפתיחה. אך כאמור, סעודה שלישית שאני. ומה שאמר מרן (קפח, ח) שדינה של סעוד"ש כסעודת ר"ח, הוא ביחס למי שלא נזכר עד שכבר התחיל את הברכה הרביעית, שאינו חוזר. אך לא לעניין ברכת "אשר נתן". הטענה העיקרית היא משום שלדעת הרא"ש (היא הדעה העיקרית שמרן והרמ"א פסקו כמותה בסימן רצא), המברך את הברכה הרביעית מברך ברכה לבטלה בקום עשה, אם לא שתיקן בברכת אשר נתן קודם לכן (ותמוה בעיני שהטור ואחיו רבינו יחיאל הסתפקו בספקו של ר"י האם הלכה כר"ת שדי לקיימה במיני תרגימא, או שמא כדעת החולקים, שהרי הרא"ש אביהם אינו מסתפק, ומחייב פת, ומדוע נדו מפסקו והיאך ספק הוציא מידי ודאי). ונראה שכיון שבעלמא קיי"ל שכל ברכה שלא אמר בה שם ומלכות אינה ברכה, לא יועיל מה שיזכיר קדושת השבת ביני וביני בלא שם ומלכות, לפני שיתחיל את הרביעית. וכדי לא להיכנס בקום עשה לחשש ברכה לבטלה, יסמוך על הדעה העיקרית להלכה, היא דעת הרא"ש, ועל הראשונים הרבים שאומרים שאפילו בר"ח אומר את ברכת "אשר נתן" בשו"מ.
ויש להזכיר גם את דברי הראבי"ה שהזכיר מרן הב"י בסוף סימן קפח, הסובר שכל דבר שקבעוהו לחובה, הוא לעיכובא, וחוזר לראש. וממילא כל שלא התחיל הטוב והמטיב אומר 'אשר נתן' בשם ומלכות.
כמו כן, ראה בדברי הרא"ה לברכות שם שכתב חידוש מדהים, ואף שאינו להלכה, חזי לאצטרופי (על אף שעל פניו היה נראה לי כי זהו הפשט בגמרא). הנה, לדבריו כיון שבשבת לא סגי דלא אכיל בה פת, ולכן גם אם סועד סעודה שלישית או רביעית ואף חמישית, ואפילו מאה סעודות בשבת, בכולם אם שכח לומר "רצה" חוזר. דלא סגי דלא אכיל ביום השבת. ובזה שונה סעודה שלישית מר"ח שינוי מהותי. זהו דין ביום, ולא בסעודה. בזה חלוקה סעודה שלישית מר"ח. וכתב שם הרב המגיה (הוצ' אהבת שלום) שכ"כ הרשב"ץ בחידושיו לברכות, והוסיף הרשב"ץ שזו פשטות כוונת הרי"ף והרמב"ם בסוגיה שכתבו "שכח ולא הזכיר בשבת קדושת היום..." (רמב"ם, ברכות ב, יב) שאינו תלוי בסעודות אלא ביום (שוב ראיתי שזכה לכוון לכך רבינו חיים בן עטר בספרו ראשון לציון לברכות מט, ב, וז"ל: "מדלא מחלק (הרמב"ם) מידי משמע דבכל ג' סעודות, ואפילו אי אכל ארבע סעודות, וטעמו נראה כיון דנתחייב בהזכרת קדושת שבת בברכת המזון של סעודת שבת הרי היא כמטבע ברה"מ והו"ל כשאר דברים המעכבים בברהמ"ז דלא יצא אם לא אמרן. ושניא ראש חדש כיון דאין חיוב באכילה לא תקנו על הספק ברכה"). וייתכן ואם מרן היה רואה דבריהם היה חוזר בו, שהרי פסק כרא"ש שגם בסעוד"ש לא סגי דלא אכיל בה פת.
אף שכל הראשונים בסוגיה בברכות שם כתבו שזהו דין בסעודה שחייב לאכול בה לחם, ולא כרא"ה (תוס', רא"ש, ר' יונה, רשב"א, ריטב"א ועוד), מכל מקום יש לנו כמה ספקות לחייב: שמא כרא"ש ורה"ר שחייב לאכול בה פת; שמא כרא"ה ורשב"ץ שבכל סעודות שבת חוזר; שמא כראבי"ה שכל מה שחייב להזכיר לכתחילה, אם שכח – חוזר, ואפילו בר"ח ובחוה"מ; שמא כראשונים שהזכיר הביאוה"ל הסוברים שאפילו בר"ח השוכח רצה אומר את ברכת "אשר נתן" בשם ובמלכות, וכ"ד הרא"ש (ובהם גם בה"ג, הרוקח, הראב"ן, האשכול, תוספות רבינו יהודה, האור זרוע בשם הירושלמי). על כן נראה שהשוכח לומר רצה בסעוד"ש, ונזכר קודם שפתח ב"הטוב והמיטיב", שאומר שם את ברכת "אשר נתן" בשם ומלכות.
♦

אישה ששכחה לומר "רצה" בסעוד"ש האם מברכת את ברכת "אשר נתן" בשם ומלכות

אין הבדל בכל זה בין אנשים לנשים, וכמו שסיים מרן את סימן רצא (סע' ו) שנשים חייבות בסעוד"ש וחייבות בלחם משנה. בין אם משום שבכל הלכות שבת שוות הן לאנשים (רמב"ן ור"ן), וזהו הטעם העיקרי (כמובא בב"י, מג"א ושו"ע הרב, מטה יהודה ס"ק ט ועוד), בין אם משום "שאף הן היו באותו הנס" של ירידת המן (ר"ת). לכן גם אישה ששכחה לומר "רצה" בסעודה שלישית תאמר "אשר נתן" בשם ומלכות.
ואולם, ראיתי בשו"ת יביע אומר (ח"ו, סוף סי' כח) שכתב שנשים לא תאמרנה כן בשם ומלכות.^[33] הנה, אם קבלה היא נקבל. אך אם לדין, אחהמ"ר לא זכיתי להבין טעמו. אף שבעקבות דברי הכפות תמרים (סוכה לח, א) בדעת הרשב"ם הרב מטיל ספק בעצם חיובן של נשים בסעודה שלישית, מכל מקום אין די בזה כדי לקום ולברך את הברכה הרביעית נגד דעת הרא"ש, הטור ומרן. הרי אליבא דמרן גם אישה ששכחה לומר "רצה" חייבת לתקן בברכת "אשר נתן" בשם ומלכות, אחרת לא תוכל להמשיך לברכה הרביעית.
אחר העיון נראה לומר יותר. ראשית, מדברי הרב כפות תמרים משמע כל בתר איפכא. המהר"ם חביב לא אמר כן אלא בדרך לימוד ובלשון 'אפשר' כמסתפק, ויותר נראה שנשאר ב"צריך עיון" בדעת הרשב"ם. בפרט שהכריז בכל פה שלמרות שאלתו שם: "אין לומר דרשב"ם יסבור דאין נשים חייבות". אלא שאחר שלא ידע מאיזה טעם נשים יהיו חייבות בסעוד"ש, הפטיר בטענה שמא אכן לדעת רשב"ם אינה חייבת. אך מי יתקע לידנו שזו דעתו של הרשב"ם. אין כאן אלא שמא ואולי. וכיצד חזקת החיוב מתערערת בשל דברים שתלו ברשב"ם שלא אמרם, יש לתמוה על הקפיצה למסקנה בדעת הרשב"ם. מה עוד שלא מצאנו מי מהראשונים שרמז על היות נשים פטורות מסעוד"ש.^[34] אלא ודאי לא אמר כן אלא בדרך לימוד, ולא די בזה כדי להמציא ספק (זה המשך לשונו של הכפות תמרים שם: "דהא בסוף פרק 'אף על פי' מוכח ממתניתין דאישה חייבת בג' סעודות. ואפשר דרשב"ם יסבור דהאמת דאין נשים חייבות בג"ס, אלא דאם היא רוצה חייב בעלה לתת לה ג"ס דהא גדולה מזו אמרו שם דנותן לה סעודה לארחי ופרחי". וברור שנדחק מאד בביאור המשנה בכתובות, ועכ"פ לא אמר כן אלא בדרך לימוד בעלמא).
שנית, הנה אם ניגש לגוף הספק. הנה, לגבי מגילה, חנוכה וד' כוסות כתב הרשב"ם שלא כר"ת, שביאר כי 'אף הן היו באותו הנס' היינו שעיקר הנס נעשה על ידן, ואם משום שהנס נעשה להן בלבד לא היו מתקנים להן.^[35] לפ"ז, ודאי שהרשב"ם אינו סובר כר"ת, שלדידו רק מ"ע שהז"ג שנקבעו על ניסים שנשים היו שותפות עיקריות בהם, שנעשו ע"י נשים – חייבות. כמו כן מהר"ם חביב ראה בדברי הר"ן חידוש, ועל כן הניח שמן הסתם הרשב"ם אינו סובר כר"ן: 'זכור' הוקש ל'שמור' רק לחייבן בקידוש והבדלה, ולא לכל מילי בשבת הושוו נשים לגברים.^[36] לכן התקשה שלדברי הרשב"ם נפל פיתא בבירא, דמהיכי תיתי לחייב נשים בסעודה שלישית.
אולם, יש בראשונים לפחות עוד שני נימוקים לחייב נשים בשלוש סעודות.
לבי אומר לי כי הרשב"ם סובר (או למצער, יכול לסבור) כטעם השני שמובא בדברי ר"ת בספר הישר (סי' ע אות ד), טעם שאמנם הושמט ולא הוזכר במרדכי ובעוד ראשונים שהביאו את שיטת ר"ת רק בנימוקו הראשון, והוא שבמילי דרבנן נשים חייבות בין אם המצווה תלויה בזמן בין אם לאו. כך משמע גם בדברי רש"י בברכות (כ, ב ד"ה 'וחייבין בתפילה') וכ"כ האורחות חיים בענייננו (הלכות שלוש סעודות אות ב).^[37]
מלבד זאת, הב"י כבר הביא את דברי שבולי הלקט (סי' צג) שהביא ראיה מפורשת שעם היותן מ"ע שהזמן גרמא נשים חייבות בהן, וזה לשונו: "בכתובות פרק אע"פ (סד, ב) אמרו בגמרא דהמשרה את אישתו מוכיח שהנשים חייבות בג' סעודות (שעל אף שחייב להשאיר לה מזון שתי סעודות לכל יום, בשבת חייב להשאיר לה מזון ג' סעודות). אף שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא".
ונימק כי כך עולה מלשון הכתוב: "ונראה בעיני שעל כולם הוא אומר 'אכלוהו היום', ובין אנשים ובין נשים נתרבו באכילה זו", כלומר, ריבה הכתוב בפירוש נשים בג' סעודות. וזה לנו הנימוק הרביעי.
יוצא, שגם אם הרשב"ם אינו סובר כר"ת ולא כר"ן, אין להסיק מכאן שסובר שנשים פטורות, שייתכן שהוא סובר כאחת משתי האפשרויות האחרות הנוספות, שעולה מהן שגם נשים חייבות בסעוד"ש. ובפרט לפי מה שהראנו פנים בסוף הערה לה שגם ללא דברי הר"ן יש לומר שסעודות שבת הן חלק והרחבה של מצוות 'זכור', עיי"ש.
ברם כאמור, לא צריך לכל זאת, אין שום מקום להטיל ספק בחיובן של נשים בכל שלוש הסעודות, ולא די בהתלבטותו של הכפות תמרים בדעת הרשב"ם כדי להזיז את חזקת החיוב המפורשת מהפסוק (לפי דברי שבה"ל) דרך המשנה (בכתובות) עד לדברי כל הראשונים שלא הטילו בכך ספק. וגם בשאלה זו אין ספקו של הכפות תמרים מוציא מידי ודאם של כל הראשונים שזכינו לאורם.
ומאד התפלאתי כשראיתי מש"כ הגר"ש קלוגר ז"ל בשו"ת האלף לך שלמה (סי' קיד), שהגם שעפר אני תחת כפות רגליו כתב דברים תמוהים, וגם הרב בשו"ת יבי"א (ח"ו סי' כח אות ה) הזכירו והתפלא על דבריו, עד שכתב: "הרהיב עוז לדחות דברי כל גדולי הפוסקים, שכולם שווים בעיקר הדין שנשים חייבות בג' סעודות ובלחם משנה ורק לעניין הטעם כל אחד נותן טעם בפני עצמו, רק משום שמנהג הנשים בעירו ובשער מקומו שלא נהגו כן [...] דברי הגרש"ק בזה נשגבו ממני". הגרש"ק ביקש ללמד זכות על מנהג הנשים במקומו שלא להקפיד על לחם משנה (בכל הסעודות). כדי ללמד עליהם זכות הפך והיפך בסוגיה זו, ויצא נגד כל הראשונים, ולא זכיתי להבין מהו המנהג שאותו מבקש לתרץ, שהרי ודאי שהן יוצאות בבציעת בעל הבית, אם לא שנאמר שלא היו סועדים יחדיו, וצ"ע. [מיהו, לפחות אצל החסידים היו מקומות שנשים לא הקפידו על סעודה שלישית, וכשניסיתי להתחקות אחר המנהג, שהוא נגד בעלי השו"ע וכל הראשונים, התפלאתי לראות מה שמצאתי שכתב בספר טעמי המנהגים עמ' קא כי בספר עבודת ישראל מאפטא למגיד מקוזניץ' (על ס' דברים, לסוכות, ד"ה "ונבאר") כתב בשם האר"י ז"ל שפטורות המה מסעודה שלישית. והתימה רבה, בפרט לאור נימוקו: "הואיל ואין לנשים דיקנא פטורים מסעודתא דדיקנא", מטעם זה שמענו לפוטרן שאינן בבל תשחית, אך לא מסעודה שלישית. אף שודאי טעמו ונימוקו עימו, אולם מה שכתב כן בשם האר"י ז"ל, לאו מר בריה דרבינא חתים עליה. תדע שהבא"ח (ש"ב חיי שרה הל' יג), שכל רז לא אניס ליה, ונהירין ליה כל חדרי בית הזוהר ומנהגי האריז"ל , שכתב שנשים חייבות, וכ"כ הרב סדר היום, וכ"ד שאר רבותינו המקובלים (כך הבאנו לעיל בשם הצרור מור, סדר היום והרמ"ע מפאנו ועוד). יתרה מזו, לפי המקובלים חיוב סעודה שלישית אף גדול יותר משאר הסעודות, עד שהיא העיקרית שבסעודות, (לדעת הבא"ח אם שכח לומר 'רצה' חוזר לראש, אפילו בסעודה שלישית, ומשמע אף נשים כן). הנה, אמרתי בחפזי, כיצד לא שמענו הד לעדות גדול בישראל שהגיד לנו בשם האר"י ז"ל, שלא נשמעה בחצרות המקובלים האחרים, ולאחר שגמרתי חיפוש מחיפוש מצאתי שלמד לדייק כן מתוך דברי מהרח"ו בפרי עץ חיים תפילת מנחה בשבת שער יח פרק כד, והאחרים לא דייקו כן].
הנה, ביקש לטעון מעין מה שכתב הכפות תמרים בדעת הרשב"ם (שחכך בדעתו לומר שלרשב"ם נשים פטורות), אך בטענות קשות אמר כן להלכה. הנה, על דברי הר"ן כתב שקשים הם, דנהי שהוקשו נשים לגברים לחייבן בקידוש, לא הושוו אלא לעניין זכרון השבת אך לא לכל מילי, ובהערה לתשובתו הוסיף שכך משמע מפשט לשון הגמרא, ודלא כר"ן, שהרי אמרו שהוקשו לענין "קידוש היום", ואם איתא, היה לגמרא לומר שהוקשו "לכל מילי" (אולם, כבר כתבנו בשם ספר הבתים שגם לו יהבינן ליה, זה עניינן של סעודות השבת, שהן נמשכות מזיכרון קדושת השבת). ובעיקר, מה שרציתי להביא הוא מה שהוסיף שגם דברי ר"ת קשים, ולכן נפל פיתא בבירא (עוד קודם שנתמודד עם טענותיו, כמו שכבר כתבנו ביחס לדברי הכפות תמרים, שגם אם נסכים עם דבריו, יש נימוקים נוספים לחייב נשים. אף אחד מהראשונים לא רמז לכך שנשים יהיו פטורות, אדרבה כל מי שדיבר בעניין כתב שנשים חייבות).
במה נתקשה כל כך הגרש"ק בדברי ר"ת עד שדחאן? נס ירידת המן שאני ולא אמרינן ביה שיש חיוב בלחם משנה משום ש"אף הן היו באותו הנס". הנה, המן לא בא אלא כתוצאה מתלונות העם (שמות טז, א-ג). כיוון שכך הרי הם כמו שאמרו על אותו אדם שנעשה לו נס וצמחו לו דדין והניק את בנו: כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית (שבת נג, ב), וכיון שהתרעומת הייתה של הגברים בלבד (זאת מנ"ל? והרי התערעומת הייתה של "כל העדה", ועי' העמק דבר שמות טז, ב. מלבד זאת, רק לגבי העגל והמרגלים אמרו חז"ל שהנשים לא השתתפו בהם). אף שגם הנשים נהנו מהמן, היה אפשר לנס להיעשות דרך הטבע, ולא כמן שיורד מן השמים. על כן, הגם שנשים חייבות בג' סעודות, פטורות הן מלחם משנה (מנ"ל לחלק ביניהם). הנה, מלבד שהדברים קשים בסברא, הם ממש נגד הראשונים ונגד פסק שו"ע. תמוה להעמיד את המן שהשתבח בו הכתוב (במדבר יא, ז-ט) באור כזה, וממ"נ, אם העם היה בבחינת 'כמה גרוע אדם זה', נראה שלא היה לעשות זיכרון לנס ירידת המן.^[38]
וזו לשונו הנפלאת של הגרש"ק: "על פי תוס' בחולין (פח, ב 'אלא'. הובא בפמ"ג סי' שמה במשב"ז) דבזמן שהיו ישראל במדבר היה המדבר מצמיח עי"ש. וא"כ לפ"ז לא היו צריכין למן, אחר שהיה אפשר לזרוע במדבר. אך י"ל ע"פ חז"ל בשבת (נג, ב) גבי מי שלא היה לו שכר להניק וכו' דחכמים אומרים כמה גרוע אדם זה וכו', ופירש הבעל עקדה הכונה דס"ל דנס שלא כדרך הטבע גרוע וטפי היה עדיף אם היה נעשה לו נס כדרך הטבע. אם כן הכא נמי בודאי היה בידו יתברך למעט בנס שהצמיח להם תבואה במדבר אך כיון דהם לא המתינו והתלוננו עליו יתברך לכך עשה להם נס שלא כדרך הטבע וירד המן מן השמים להראות כמה גרוע אדם זה.
ואם כן, תינח הזכרים דהם התרעמו ולא היו ראוין לנס כדרך הטבע להצמיח להם תבואה, לכך נחשב זה הנס להם לטובה, דעכ"פ נתן להם מן ולא מתו ברעב. אבל הנשים הם לא התרעמו ולא היו במתלוננים כמו שלא היו בעגל ובמרגלים. אם כן הם לא נצרכו לנס המן רק היה אפשר להם למעט בנס ולהצמיח להם במדבר כדרך הטבע לכך אין להם ליתן הודאה על זה ולכך אין נוהגין בזה כאבודרהם (שכתב כר"ת מצד שאף הן היו באותו הנס) ומנהג ישראל תורה הוא".
סוף דבר, אישה כאיש בהלכות ג' סעודות לכל מילי (כדמוכח במשנה בכתובות), וחייבת גם היא בלחם משנה. ואף שבעלמא נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. כתבו הראשונים כמה טעמים לכך: א. יש אומרים שהשווה הכתוב אשה לאיש לכל מילי דשבת, ולא רק לקידוש היום, וזהו הטעם העיקרי (ב"י, מג"א ס"ק יא, שו"ע הרב ס"ס רצא. וכ"כ המט"י ס"ק ט שהוא עיקר. אולם, הלבוש השמיטו). ב. ויש אומרים שהטעם הוא משום שאף הן היו באותו הנס של ירידת המן. ג. ויש אומרים שבכל מצוות דרבנן נשים חייבות גם במ"ע שהז"ג, ורק במצוות מהתורה פטורות הן מ"ע שהזמן גרמא. ד. ויש אומרים שבפסוק ממנו למדנו דין ג' סעודות כתוב: "אכלוהו היום", והכוונה היא לכל העדה, וריבתה בו התורה נשים כאנשים (ב"י, לבוש וט"ז ס"ק ו בשם שבה"ל, וכ"כ בספר התדיר סי' יג).
וגם בסעודה שלישית, וכמו האיש, אם שכחה לומר רצה ונזכרה קודם שהתחילה ברכת "הטוב והמטיב" אומרת ברכת "אשר נתן" בשם ומלכות, גם לדעת הפוסקים הסוברים שבר"ח לא אומרים ברכת "אשר נתן" בשם ומלכות, לא בפתיחה ולא בחתימה. ומה שאמר מרן שסעודה שלישית דינה כסעודת ר"ח לעניין השוכח לומר רצה, הוא רק לגבי מי שכבר התחיל את הברכה הרביעית, שאינו חוזר לראש.
♦

ד. יין בסעודה שלישית

הרמב"ם (פ"ל הל' ט) כתב: "צריך לקבוע שלושתן על היין ולבצוע על שתי כיכרות", ומשמע לכאורה שיש לקדש. כך הבינו בדבריו רבינו יונה והטור (וכ"כ בספר הזיכרון לר' ישמעאל הכהן עמ' נט: "סעודה שלישית צריכה גם כן יין ושתי כיכרות" ומשמע כמו בראשונה והשנייה).
מיהו, ראשונים רבים כתבו שאין צריך לקדש בסעוד"ש, כ"כ בספר העיתים (סי' קצג: "ולא נהוג כו"ע לקדושי בפה"ג על הכוס כבדקדמיתא"). כ"כ רבינו ירוחם (סה, ג) בשם הרמ"ה, המרדכי (שצז) הרשב"א (בשו"ת המיוחסות סי' רי, והיא תשובה לתשב"ץ קטן סי' כג) בשם המהר"ם, רבינו יונה (ברכות לו, א) ושיבולי הלקט (סי' צג). שבה"ל האריך להביא ראיה מהירושלמי, כיון שעבר רובו של היום אין צריך לקדש שוב: "אחר שש שעות כבר נקדש היום מאליו, כל שכן שהרי כבר קידש פעם אחת בשחרית ולמה יקדש עוד והרי כבר עבר רובו של יום". אולם, ציין בשם מורו הר"ר מאיר (בר משה) שהיה נוהג לקדש גם בסעוד"ש, ושאינו יודע טעמו. גם הראבי"ה כתב שרבותיו היו מקדשים (וראה פסקי ריא"ז לפסחים פ"י סוף הל' ט שמשמע קצת בלשונו שבכל סעודה בשבת, ואפילו רביעית וחמישית אומר קודם ברכת הגפן, עיי"ש).
אף שהב"י כתב (בבדק הבית) שהמקדש קודם הסעודה "לא הפסיד", לדברי רוב המקובלים אין לקדש כלל, ויש בזה קפידא. כ"כ הבאר היטב ס"ק ו בשם שער הכוונות דף עה, שאין לעורר הדין ביין בסעודה שלישית שכולה רחמים. כ"כ גם בפרי עץ חיים (שבת, סוף פרק כג) שאינו ראוי לקדש, ומכל מקום יש לשתות באמצע הסעודה. ובספר חמדת ימים עמ' קכה העיד שכך היה מנהג האר"י ז"ל לשתות מעט יין בתוך הסעודה. אולם, השל"ה כתב בסידורו שלפי חכמי האמת יש לקדש, וכן כתבו ערוה"ש בהל' י והמטה יהודה ס"ק ו בשם המקובלים, ושמקורו בספר הזוהר.
מכל מקום נכון לשתות יין בסעודה, וכ"כ הבן איש חי (ש"ב, חיי שרה הל' יא. וראה עוד שו"ת רב פעלים ח"ב סי' נד). וכתב הכסף משנה שכך משמע גם בכוונת הרמב"ם שלא כתב "לקדש" אלא "לקבוע", והיינו שיביא יין בסעודתו (שלא כהבנת הטור, וכ"כ תר"י לברכות לו, ב בדעת רמב"ם. כהבנת הכס"מ כתבו גם הב"ח בשם שו"ת מהר"ם אלשקאר (סי' קו) וכן בשו"ת הרדב"ז סימן ב' אלפים קד. וכתב המטה יהודה ס"ק ו שכך משמע מהגמרא שאליה הפנה המגיד משנה. אם כן, כבר הראשונים חלוקים בהבנת לשון הרמב"ם. ודפח"ח. אולם בהמשך דבריו המט"י מבקש לדייק כהבנת תר"י והטור, יעוי"ש). כ"כ המשנ"ב (ס"ק כא) וכה"ח (ס"ק כב בשם שער הכוונות) וש"א שיהדר לכתחילה לברך על היין בתוך הסעודה.
ארבע הערות מצויות בעניין יין של סעודת שחרית:
א. בספר שלחן שלמה (סי' רצא) העיר הגרש"ז אוירבך זצ"ל שבאופן שקידש ואכל מזונות ולאחר זמן ישב לסעוד עיקר סעודתו, אם מקדש לאחרים, כיון שאינו צריך לקידוש יזהר לכוון גם כדי לקבוע עליו סעודתו, כדי שלא יתחייב במעין שלוש על היין (הערה ג).
ב. כאמור, באופן שקידש ואכל מזונות, כשאוכל עיקר סעודתו, יראה לשתות יין בסעודה (שם).
ג. מי שלא היה לו יין וקידש על הפת, צריך להשתדל להשיג יין ולקדש לפני סעוד"ש, ומ"מ מותר לאכול ולשתות קודם לקידוש. ואפילו כבר סעד סעוד"ש, יקדש על היין ויאכל כזית מזונות כדין קידוש במקום סעודה (ס"ק ג).
ד. עוד העיר שאף שהרמב"ם כתב בלשון: "לקבוע על היין", אין כוונתו לשיעור רביעית או יותר, אלא שצריך לכבד את הסעודה ביציאה מרגילות האכילה בחול, ודי בשתיית מעט יין (הערה ג. וכ"כ בחוט השני ד, פה, סס"ק כ).
♦

ה. לחם משנה בסעודה שלישית ובשאר סעודות שבת

כתב שיבולי הלקט (סי' צג) בשם אחיו רבי בנימין שבסעודה שלישית אין צורך בלחם משנה, שהרי לגבי המן נאמר להם בבוקר יום שישי ללקוט לחם משנה, כך שכל אחד זכה בשני עומרים. הנה, אם בכל סעודה אוכלים כיכר אחד, בשישי ובערב שבת עומר אחד, בסעודה שנייה כיכר נוסף, כך שלא נותר אלא כיכר אחד לסעוד"ש, ומכל מקום סיים שהמחמיר תע"ב. כ"כ רבינו פרץ (סוכה כז, ב) המרדכי (רמז שצז) והטור בשם המכילתא (לפחות אחד, אך למעשה מצריכים שניים, המרדכי מעיד שכך נהג מהר"ם וכ"כ הטור בשם הרא"ש).^[39] גם התשב"ץ (קטן, סי' כב) כתב שעל אף שהמהר"ם היה רגיל לבצוע גם בסעוד"ש על שניים, מעיקר הדין די באחד. כ"כ גם הצידה לדרך (מאמר ד כלל ראשון פרק ח), ומכל מקום אם הביא לחם משנה הרי זה משובח.
וכתב הרמ"א שאף שיש רבים שנהגו כך, יש להחמיר ולנהוג לבצוע על שתי כיכרות. וכתב הלבוש להגן בכל עוז על המנהג, ולהעיר על דברי מורו הרמ"א שהצריך לבצוע על שני ככרות, שהמנהג מיני ימי קדם היה שלא להקפיד בזה, ולבצוע על כיכר אחד, וסיים: "ומעולם לא ראיתי אחד מדרבנן קשישי שהיו מפקפקין בדבר אפילו לחומרא בעלמא". וכ"כ שו"ע הרב (סע' ז) לגבי המנהג, אך סיים שיש להחמיר בזה, כדי' הרמ"א: "נתפשט המנהג להקל במדינות אלו לבצוע בסעודה ג' על ככר אחד שלם, אבל יש להחמיר ליקח שנים כסברא הראשונה שהוא עיקר. אלא אם כן אין לו שנים שאז לא יפחות מככר אחד שלם".
עכ"פ, דעת הרמ"א כדעת הרמב"ם והתוס' והרא"ש ועוד רבים שיש לכבד כל סעודה משלוש הסעודות בלחם משנה, שיש להשוות ביניהם (כלשון התוס' בברכות מט, ב: "דכולן שוות"), כי "לא מצאנו חילוק ביניהם", וכך פשט הגמרא, שאמרה בסתם: "אמר רבי אבא בשבת חייב אדם לבצוע על שתי כיכרות" (הגמ"מ, פ"ל אות ט). כ"כ ר"י אלברצלוני בספר העיתים (סי' קצג), ר"ת בספר הישר (חלק התשובות סי' ע שאלה ד), רבינו מאיר כהן בהגהות מימוניות (פרק ל אות ט) ושכ"כ הרוקח (סי' שיא) בשם ר' יצחק ב"ר יהודה, המרדכי (סימן שצז), רבינו ירוחם (סה ע"ג), הרשב"א (מיוחסות, סימן רי), ושכך היה רגיל מהר"ם. ומצאתי דבר נאה באורחות חיים (הלכות ג סעודות אות ו) שכתב בשם הרא"ש מלוניל, בעל המנהגות להסביר את הצורך בלחם משנה, שהוא זכר לנס שלא הבאיש המן שירד בששי כל יום השבת, ולכן בוצע רק על כיכר אחד, ומשמע שהוא בכל הסעודות. זיכרון זה יש לעשות בכל הסעודות, וזה לשון ספר המנהגות (אות ט): "נקיט תרתי לזיכרון: "לקטו לחם משנה", ובצע חדא (משמע – דווקא) לזכר שהאחד לבו ביום והשני מתקיים ומניח לשבת ולא הבאיש ורמה לא היתה בו". כך פסק השו"ע (סע' ד): "אין צריך לקדש בסעודה שלישית, אבל צריך לבצוע על שתי כיכרות", והיינו לאחוז שניים ולבצוע אחת.
♦

הסוברים שגם בסעודות הרשות חייבות לחם משנה

יתרה מזו, הב"י הביא שהמגיד משנה (פ"ל הל' ט) כתב בשם גאון שבכל סעודת פת בשבת צריך לבצוע על שתי ככרות. כך נ"ב שהוא פשט הגמרא, ומשום לחם משנה, וכנ"ל. כ"כ כבר בספר העיתים (סי' רצג): "בוצע אתרתי ריפתי כל עידן דאכיל בשבתא, ואפילו כמה זמני" (כ"ה בשו"ת הגאונים שערי תשובה סי' קמח באותה הלשון, אכן, בסוף התשובה מצויין שהוא מלשונו של הרב ברג'לוני, וידוע שמרבית דבריו מהגאונים), ובהגהות בינה לעיתים כתב שכ"כ בהלכות פסוקות בשם רב נחמן גאון (סי' קלז, וצ"ל רב נחשון גאון). כך מצאתי מפורש בלשונו הזהב של רבינו שמחה במחזור ויטרי (סימן קלה) שבכל סעודות שבת, גם סעודות הרשות, חייב לבצוע על שתי כיכרות. וברשב"א משמע שכך הייתה דעת המהר"ם מרוטנבורג (שו"ת, ח"ז סי' תקל, והכל שם מלשונו של האורחות חיים הלכות ג סעודות אות ו): "הר"מ ז"ל היה רגיל לבצוע בסעודה שלישית בשתי לחמים וכן על כולם"), אכן כ"כ האבודרהם בשם תלמידו הרא"ש (דיני שלוש סעודות, וכעת לא זכיתי למצאו בדברי הרא"ש. וקצת תימה, דאי איתא אמאי נשמט מדברי הטור). כך הביא הרמ"א (סע' ד),וכ"פ שו"ע הרב (הל' ז) והחסד לאלפים (הל' ג). שמעתי מידידי חתנא דבי נשיאה, החה"ש הרב החסיד רבי שלום אוברלנדר שליט"א שבחסידות צאנז מקובל שגם כשאוכלים פת הבאה בכיסנין, ואפילו עוגיות או ביסקוויטים, מברכים על שניים, מדין לחם משנה. נראה ברור שאין זה מצד חשיבות דגן, ולא רק מצד שמזכיר בברכה אחרונה קדושת השבת, אלא רק בפת הבאה בכיסנין, ששם פת לה, שו"ר שכ"כ בקצשו"ע (עז, יז) שראה שכך נהג גדול אחד, הו"ד בשש"כ (נה, ד).
♦

חידושו של שו"ע הרב

ראה שו"ע הרב בסימן קפח סע' י שאין סעודה אלא בפת. אלא שבהגה מובאים דברי אחי הגר"ז, המהרי"ל, שהעיד כי בסוף ימיו חזר בו, שאפשר לקיים סעוד"ש במיני מזונות, אף לכתחילה. כל זאת משום שמזכיר בברכה אחרונה את קדושת שבת. אך אחהמ"ר, לא מובן מאי רבותיהו, הרי מעיקרא פסק שאין סעודה אלא בפת, וכדעת מרן. בפרט צ"ע שדבריו שם עולים גם על סעודה ראשונה וסעודה שנייה, וזאת לא שמענו שיצא בהם י"ח בלא פת. ועוד, אם זה טעמו ונימוק, וכי יכול לצאת ידי חובה בפרי משבעת המינים, אחר שמזכיר קדושת השבת, אתמהה. והרי אפילו בסעודה שלישית כתב הגר"ז בסי' רצא שאי אפשר להקל בדעות שיוצא במיני תרגימא. ונראה שרצה לומר כמו שכתבנו, שהכוונה דווקא לפת הבאה בכיסנין, ששם פת להּ. ראה גם בשו"ת זרע אמת ח"א סי' כח שהעלה כאפשרות שמא די בפת הבאה בכיסנין כיון שיש לה "שם לחם", וראה כה"ח סי' רעד ס"ק ו בשם התוספת שבת שם ס"ק א, ושוב בס"ק כד הביא כה"ח בשם עיקר הד"ט סי' יג ס"ק ב בשם שו"תא דינוקא סי' סח אך הכריע כדעת החיד"א בשו"ת יוסף אומץ סי' מח שיוצא רק אם קובע עליהם ומברך המוציא וברהמ"ז. איך שיהיה, כבר הזרע אמת תמה, הרי הגמרא בברכות מט, ב כבר אמרה שהטעם שבשבת, בשונה מר"ח, אם שכח לומר "רצה" חוזר, משום שלא סגי דלא אכל פת, ומשמע שלא די בשם פת, אלא בעינן פת שקובע עליה, באופן שמברך עליה ברהמ"ז, וכך תמה בשש"כ (פרק נד הערה קלא, ושכבר הקשה כן המג"א קסח ס"ק טז: "ועוד קשה דאם כן יאכל בפסח ולא יצטרך לברך ברהמ"ז, ולא משמע כן בסי' קפח").
♦

ו. כזית או כביצה

כתב השו"ע בעקבות הטור שיש לקיימהּ בפת בשיעור כביצה. כך מפורש בדברי בעל הלכות גדולות, הובאו דבריו בראשונים רבים (רמב"ן, רשב"א ור"ן), וכ"כ בהלכות פסוקות (סי' קלז) בשם רב נחשון גאון: "מי שאכל הרבה ואין נפשו יפה עליו לאכול שלוש סעודות, ואם יאכל כביצה יצטער – פטור. שלא תיקנו חז"ל שלוש סעודות בשבת אלא לכבוד השבת ולענגהּ וכיון שמצטער אין לו עונג ופטור". וכ"כ בספר העיתים (סי' קצג). וכן דעת רש"י בספר האורה (סי' נה) ובספר הפרדס הגדול (סי' צח). וכ"כ האורחות חיים (הלכות ג' סעודות אות ו).
ויש להבין מה מקורו, שכן קשה ממה נפשך:
מצד אחד מדוע לא די בכזית. שהרי אמרו (שבת קיט, א): "אמר רבי אלעזר לעולם יסדר אדם שלחנו בערב שבת אף על פי שאינו צריך אלא לכזית", ואם בשלישית צריך כביצה, ודאי שהוא הדין בשאר הסעודות. כך הקשו הרבה אחרונים, ובפרט שגם בה"ג הביא מימרא זו, כפי שהעיר כבר ברכ"י (אות ב), וכן ברמב"ם (פ"ל הל' ה), גם הרי"ף (מד ב) והרא"ש (פט"ז סי' ה) הביאוהו, והב"ח תמה על הטוש"ע שהשמיטו. כך הקשו על בה"ג מלבושי יו"ט אות א, תוספת שבת אות ב, הא"ר ס"ק ג, שער המלך (סוכה פ"ו הל' ז) ועוד. (אכן יש מהראשונים שכתבו שבכזית יוצא ידי חובתו, כ"כ הריטב"א בסוכה כז, א ד"ה הא דאמרינן "שבתות ויום טוב שוין להתחייב באכילת כזית פת בג' סעודות". וראה שו"ע תרלט סע' יט).
מצד שני, אם מסוכה ילפינן, שמותר לאכול פת עד כביצה מחוץ לסוכה שכן זו אכילת עראי, וסעודת קבע בעינן, אם כן היה להם לומר: "מעט יותר מכביצה". אכן כך העיר המג"א על מרן, וכתב ש"כביצה" לאו דווקא, שאכילה זו עדיין בגדר סעודת עראי היא, אלא כביצה ועוד בעינן, וכ"כ שער המלך. [אולם, מלבד שהראשונים הנ"ל לא כתבו כן, הנה, תוספות (ברכות מט, ב ד"ה 'אי') והר"ן (סוכה יב, ב מדפי הרי"ף) כתוב בפירוש לחלק בין אכילת קבע בסוכה לסעודות שבת ויום טוב, ודווקא סוכה בעינן יותר מכביצה. אמנם, היה זה לתירוץ אחד, אך כך דעתם, וכלל לא נראה שלאידך תירוצא יודו למג"א. וראה מחצה"ש (תרלט אות י). וצ"ע, שכן תוס' בסוכה (כז, א ד"ה 'במיני') כתבו שמיני תרגימא ודאי אינם פירות כיון שאינם צריכים סוכה, ומשמע ששיעור סעודה תלוי באכילת קבע דסוכה. שו"ר שכך דייק בדברי התוס' רבי יצחק אלחנן בשו"ת באר יצחק (אה"ע סי' ב), וי"ל].
הנה, הב"ח והפרישה כתבו לבאר את דברי בה"ג שצריך כביצה, שהוא כדעת רבי יהודה במסכת ברכות מט, ב שזהו שיעור שביעה לעניין חיוב ברכת המזון. ור"מ חלוק עליו, שאכילה בכזית. המשנ"ב (ס"ק ב) הביא בשם האליה רבה ומחצית השקל להקל בכזית, וכתב שאם יש באפשרותו נכון להחמיר לכתחילה, ומשמע שהוא נוטה לדבריהם.
המאמר מרדכי תמה מניין להם שזהו הטעם. לדבריו, גם לדעת ר"מ בברכות אין סעודה פחות מכביצה. כמבואר בסוכה שזהו השיעור המחייב סוכה, שנקרא אכילת קבע, והיינו סעודה. [הקשה מסימן תרלט (סע' ב וסע' ה) שמשמע שלסעודת שבת ויו"ט די בכזית פת]. אף לדבריו קשה, שכביצה שיעור אכילת עראי היא, ורק במעט יותר מכביצה חייב בסוכה, שאז נחשב כאכילת קבע. אכן, המג"א העיר שמה שכתב השו"ע 'כביצה' לאו דווקא, אלא מעט יותר מביצה [וראה מחצית השקל שכתב שאמנם לגבי "קידוש במקום סעודה" די בכזית, כמו שכתב המגן אברהם (סימן רעג ס"ק י), אבל סעודה היא אכילת קבע, והיינו מעט יותר מכביצה. והנה, אף ששניהם נלמדו מ"וקראת לשבת עונג", החילוק ביניהם ברור והכרחי, שהרי לעניין קידוש במקום סעודה יש אומרים שדי ברביעית יין (רעג, ה), וזאת לא מצאנו אפילו לדעת המקילים בסעודה שלישית. ובזה מתורצת קושיית המג"א (סי' קפח בסוף ס"ק ט)].
ברם, מקור הדברים שהובאו בכל הראשונים, הוא מדברי בה"ג שכתב בפירוש "דאכיל כביצה". אכן, כ"פ הרב החיד"א בברכי יוסף (סי' רצא סק"ב) בשם המלבושי יום טוב, וכפשט לשון הראשונים, שיוצא ידי חובה בכביצה, דשבת קובעת להחשיב שיעור עראי כביצה לסעודה, אבל בכזית אין להקל (שאינה אכילה חשובה להחשיבהּ כסעודה), וכן נראה לי עיקר.
בעניין הערתם של הא"ר ומחצה"ש מהגמרא בברכות, נראה שיש לחלק. בברכות נחלקו התנאים האם מברך ברכת המזון על "אכילה כלדהו" בכזית או על "אכילה חשובה". גם רבי מאיר מודה ש"כביצה" היא שיעור חשוב, 'אכילה של שביעה'. וזה פשוט, וכמו שאמרו בסוכה (כו, א): "כדטעים בר בי רב ועייל לכלה", ופירש רש"י: "בבוקר כשהולכין לבית המדרש ודואג שמא ימשכו השמועות וטועם מלא פיו ושותה". הנה הר"ן בסוכה על משנת רבי אליעזר כתב שאין להקשות מאכילה חוץ לסוכה. ונראה שאכילת כביצה, הגם שאינה "אכילה של קבע" ומותרת חוץ לסוכה, מכל מקום אכילת עראי חשובה היא, שנחשבת "אכילה של שביעה". (ראה מה שכתב הרב מטה יהודה כאן (ס"ק ב) שדווקא סעודה שלישית די בכביצה, משום שלא רגיל בה, ואינה אוכלה כשהוא רעב, ומשמע שבשאר הסעודות מודה למג"א שצריך כביצה ועוד. עוד משמע מדבריו שלכתחילה היכא דאפשר גם בסעודה שלישית צריך שיאכל "אכילת קבע", והיינו יותר מכביצה).
הנה, אל מול פשטות דברי הראשונים, הרבה מהפוסקים נקטו שמעיקר הדין, והיינו בדיעבד, אם הוא שבע, די בכזית, אך לכתחילה יראה לאכול כביצה ויותר. כך פסקו שו"ע הרב (סע' א), המשנה ברורה (ס"ק ב), הרב בן איש חי (ש"ש, פרשת וירא, הל' טז), כף החיים (ס"ק ה), שמירת שבת כהלכתה (פרק נו, סעיף ה), הילקוט יוסף (רצא הל' א) והרב מנוחת אהבה (פ"ח הל' ב).
עיקר טענתם הייתה ממימרת רבי אלעזר הנ"ל: "לעולם יסדר" וכו'. ברם קשה לומר שבה"ג, שדבריו דברי קבלה, לאו דווקא קאמר, והדברים חוזרים בשאר גאונים וראשונים [אולם, ראיתי ברי"צ אבן גיאת בהלכות קידוש שהביא בשם רב עמרם גאון שדי בכזית: "ואמר מר רב סעדיה וצריך שיאכל בלילי שבת אחר קידוש ואפילו כזית ואם לאו לא יצא", וכ"ה בסידור רס"ג, הזכירו הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תשלד). אם כן נחלקו בזה הגאונים. ואולי יש לחלק בין סעודת קידוש לתקנת ג' סעודות, וכ"מ קצת בדברי רב שר שלום גאון שהוזכרה בפרק ג אות א].
לגבי הלשון: "לעולם יסדר" וכו', הנה כבר העירו בזה כמה מהפוסקים בדרכים שונות: [א] ראה ביאור יפה במחצית השקל. [ב] מאידך מה שתירץ בשו"ת באר יצחק אה"ע סי' ב דאקידוש קאי ולא אסעודה. [ג] וכן מה שתירץ בפשטות החיד"א בברכ"י רצא אות ב דכזית לאו דווקא, והכוונה היא אפילו שאינו צריך אלא מעט, שמצד כבוד השבת הוא סידור השלחן והתבשילין, וצריך שיהא ניכר שזו סעודה חשובה, אפילו אם מוציא יותר ממה שצריך או רוצה לאכול וכסעודת מלוה מלכה של רבי אבהו (שבת קיט, ב). וכע"ז מצאתי בב"ח (סי' ש) בביאור דברי רבי אלעזר: "כאדם המלוה את המלך בצאתו מן העיר, אפילו הכי יסדר שלחנו במיני תבשילין אף ע"פ שלא יאכל מהם אלא כזית, ומייתי עובדא דרבי אבהו דהוו עבדין ליה באפוקי שבתא עיגלא תילתא הוה אכיל מינה כולייתא [...] לעולם יסדר אדם שלחנו וכו' פירוש, יסדר שלחנו בסעודה גמורה לפי מנהגו בסעודה אף על פי שלא יאכל ממנו אלא כזית". וצ"ל דכזית לאו דווקא, שלא זו הייתה תכלית מאמרו של רבי אלעזר. ונראה להביא ראיה לכך מהאופן שהטור הביא את מימרת רבי אלעזר בסי' רסב (והשו"ע הביא ל' הטור בקצרה): "ויסדר שלחנו ויציע המטות [...] וירבה בבשר [...] הרי זה משובח", משמע שאפילו אינו צריך הרבה לא יפחות מסעודה גמורה, לפי מנהגו בסעודה, וראה ב"ח. וזה נראה לי פשטותה של כוונת הגמרא. עוד אוסיף שכך ממש מפורש ברמב"ם, שבריש פרק ל מבאר מהו "כבוד שבת", ומביא את שני המאמרים: "לעולם יסדר..." על ערב שבת ומוצאי שבת, שבזה מקיים מצוות כבוד שבת: "כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו". הדגש במאמרים אלו כלל אינו באכילה (הקשורה לעונג שבת) אלא בסידור השלחן בתבשילים לכבוד השבת. [ד] אי נמי, מוסיף הברכ"י, כוונת רבי אלעזר היא שלעולם יכבד אדם את סעודות השבת גם אם בעיניו אינו יכול לאכול יותר מכזית, ומיהו יאכל כביצה. מעין דברי מחצה"ש, אלא שמחצה"ש הסיק שגם בה"ג סובר שכביצה אינה אלא למצוה מן המובחר, ולענ"ד הוא דוחק. עיי"ש.
למעשה, נראה לעניות דעתי להלכה כדברי החיד"א, שאין לפחות מכביצה מעיקר הדין "כיון שבה"ג שדבריו דברי קבלה כתב כביצה, וגם הטור כתב כן, וגם הר"ן העתיק דברי בה"ג, ומרן פסק כמותם - אין להקל בכזית". אם אינו יכול לאכול אלא כזית, עדיף שיצא ידי חובה באכילת פת כזית ולא במיני תרגימא.
[לחיבת הרהורי הדברים שהיו לי בתחילת לימודי, אציין כי ילדות הייתה בי כשעלה על ליבי שמא יש להבין את דברי בה"ג שכתב "כביצה", בהקשרם. כדי לחלק את הסעודה לשניים, על מנת שהחלק השני יעלה לו לסעודה שלישית, כתב בה"ג שצריך ברכת המזון ונטילת ידיים, ודֵין גרמא ליה לחייב כביצה, שנטילת ידיים בברכה אינה אלא על אכילת כביצה. אך לא די בזה, שדרך ה"אפשר" סובלת הרבה, ולא תמיד ישכון בה האור. מה ש"אפשר" לומר, אפשר גם לא לומר, ונשתדל לומר רק מה שמוכח או מסתבר. ואף שבקיצור שו"ע (עז, טז) מעיר שכיון שנוטל ידיו צריך לאכול כביצה, זו הערה מעשית, שתמיד כשנוטל ידיו יזהר לראות שאוכל כביצה פת]^[40].
♦

פרק ד' - זמנן של סעודה ראשונה ושנייה

הבדל חריף נוסף בין גדרה של סעודה שלישית לשאר הסעודות יש להראות בסתימה ואף שתיקה של הראשונים ביחס לזמנן של שאר הסעודות. הנה, אל מול מה שהביא מרן בשם הראשונים שסעודה שלישית שאכלה קודם זמן המנחה לא יצא בה, מה תהא דינה של סעודה ראשונה שאכלה ביום? ומה דינה של סעודה שנייה שאכלה לאחר לאחר חצות? זהו מקרה מצוי יותר, ובעיקר בשבתות החורף, שיש מי שמקדש ואוכל מזונות, ואת סעודת הפת אוכל מאוחר יותר, לאחר חצות. כפי שניוכח מיד, בשני המקרים כפי הנראה אין קפידה בדבר ויצא בהם ידי חובתו.
♦

סעודה ראשונה שאכלה ביום

יש לעיין, מי שלא סעד בערב, אף אם ישלים ביום, האם איבד שכרו? האם סעודה ראשונה צריך לאוכלה דוקא בליל שבת, או שמא גם זה אינו אלא מנהג העולם?
הנה, להדיא כתבו התוס' בפסחים (קא, א ד"ה 'ובקידושא') והרא"ש (פ"י סי' ה) ורבינו ירוחם (נתיב יב ח"א) (וכ"מ ברש"י וברשב"ם שם) שיכול לאכול שלש סעודות ביום ואין צריך לאכול דוקא בלילה.^[41] כך מפורש בתשובת הגאונים (אוצה"ג פסחים עמ' 97, ,הביאה הרב עמנואל מולקנדוב ב"אוצר" גיליון ל עמ' לג): "וששאלתם אם לא נזדמן לו לאכול בליל שבת, או שאינו יכול לאכול, אם יקדש הלילה אע"פ שאין שם סעודה או ימתין עד למחר בסעודה, מי אמרינן כיון דאין קידוש אלא במקום סעודה לא יקדש עד למחר או לא. כיון דכתיב וקראת לשבת עונג במקום עונג שם תהא קריאה, ולא נימא כיון דחייבין אנו לקדש את השבת בכניסתו יקדש אע"פ שאין שם סעודה אלא ודאי יקדש במקום סעודה, וכן הלכה", ומבואר יוצא שאת סעודת הפת הראשונה שלו יקיים למחר. כך משמע גם באורחות חיים (דין שלוש סעודות אות יב).^[42] כ"פ הרמ"א (סי' רצא סע' א), וכתב הברכ"י (ס"ק ד) שזו הלכה פסוקה, וז"ל: "וכן משמע מדברי שאר פוסקים כמו שכתבנו בעניותינו לעיל סי' ערב אות ט".^[43]
למשל, מי שהייתה לו סעודה גדולה שזמנה בערב שבת, כסעודת ברית מילה או פדיון הבן, או כגון בפורים משולש וסיים אכילתו, וכעת אינו יכול לשוב ולסעוד סעודת ליל שבת, שתהיה זו אכילה גסה (ואם לא סיים אכילתו, פורס מפה ומקדש וממשיך לתוך השבת בכזית או כביצה פת), ראה בביאור הלכה (סי' רמט סע' ב ד"ה 'מותר') שדן בדברי המג"א (ס"ק ו) בשם הלבוש שאין לחוש שבאופן זה שלא יוכל לסעוד בלילה כלל משום אכילה גסה, כיון שעוסק כעת בסעודת מצוה, ולמחרת יקיים ג' סעודות, ושכך מבואר יותר בסי' רעד, ע"כ (וראה גם מה שכתבנו בהערה מא בשם האורחות חיים). [מכל מקום, כתב הבאה"ל שלא יעשה כן לכתחילה, ועל כל פנים כך הדין אם אכן מגיע שבע אל תוך השבת, עיי"ש שכתב שיש לעיין בזה: "דהלא סעודת שבת בלילה היא חובה מצד הדין, משא"כ בסעודת ברית מילה ופדיון הבן שאינם אלא מצוה בעלמא, ולא חיובא כלל. וא"כ, אם משער שע"י אכילתו יתבטל לגמרי מסעודת לילה יש לו למנוע מזה. [...] לאכול ולשתות באופן שיוכל לבוא לידי בטול סעודה לגמרי בלילה בודאי יש לו ליזהר", וראה הערה מב].
על פניו דבריהם עולים בקנה אחד עם שיטת בה"ג שהזכרנו, שאין זמנים מיוחדים לסעודות שבת, אך לדידן שהלכה כרא"ש וטור, ושכ"ד רוב הראשונים שזמן סעודה שלישית הוא דווקא לאחר זמן מנחה, לא מובן, מדוע קבעו זמן לסעודה שלישית דוקא מן המנחה ולמעלה ולא קבעו זמן לסעודה הראשונה. האם יש לראות בדברי התוס' הללו סתירה לשיטתם בהלכה זו.^[44]

סעודה שנייה שאכלה אחר חצות היום

עוד יש לעיין לגבי הסעודה השנייה האם יש קפידא שתהיה דוקא שחרית, דהיינו לפני חצות או שמא יכול לאכול סעודה זו גם אחר חצות היום. וזהו עניין מצוי, שלאחר התפילה מקדשים ואוכלים מיני מזונות, ואח"כ סועדים סעודת שחרית בפת. אם אכלהּ לאחר חצות, האם קיים בזה מצוותהּ? שאם זמנהּ עד חצות, מאחר שאי אפשר לעשותהּ בלא פת, כלשון מרן בסימן רעד, ייתכן שאיבד שכרהּ. הנה, מדברי הראשונים שחלקו על הצעתו של בה"ג למדנו שג' סעודות צריכות להיות בזמנים מחולקים (למשל, מדברי רבינו יעקב ממרויש בשו"ת מן השמים סי' יד, שהובא גם בשבה"ל סי' צג, וכן מהתרגום ירושלמי שהביא הכלבו), אך מכל מקום זמנים מוגדרים לא שמענו.
ונראה שאפשר להוכיח שאף שודאי שלכתחילה יש לאכלה עד חצות, אם קיימה לאחר חצות לא הפסיד. שהרי כתבו הטור והשו"ע בסימן רפח דאין להתענות בשבת עד אחר חצות. ואם טעם מידי, שוב אין בו עוון. ומשמע שמצד מצות שלש סעודות בשבת אין בזה קפידא. וכך משמע מדברי הצדה לדרך (מאמר ד כלל א פרק ח): "אסור לאחר סעודת שבת שחרית עד תחילת שעה שביעית שהוא כמתענה", וכך מצאנו גם בספר מצוות זמניות (לר' ישראל ב"ר יוסף מטוליטולה, תלמיד הרא"ש) שכתב בהלכות שבת: "ממצות עונג שבת חייב לאכול בו שלש סעודות [...] וצריך שתהיה הסעודה השנייה קודם חצות היום, לאומרם בתלמוד תעניות ירושלמי (פ״ג הל' י): ר׳ אבא ור׳ אחא בשם ר׳ יוסי אמרו אסור להתענות עד שש שעות בשבת". זמן הסעודות קשור לאיסור העינוי, אך עצם הסעודות קשור במצוות עונג שבת. אם כנים דברינו, אם קידש ואכל מזונות קודם הסעודה, יכול לאחרה מעט, ואפילו אם יהא זה לאחר חצות (ואז יוכל לעשות כעצת מרן בשם הרא"ש לחלק את הסעודה לשניים, כדי שתעלה לו גם לשלישית).
אבל לגבי סעוד"ש כבר ראינו שלדעת ראשונים רבים, וכ"פ מרן, אם אכלה לפני חצות לא קיים מצות סעודה שלישית. ולכאורה הדברים תמוהים. מדוע לא מצאנו שהקפידו בזה אלא בסעודה שלישית.
אולם, ערוך השלחן (סימן רפח הל' א–ב) כתב כי כשם שסעודה שלישית צריכה להיות דוקא לאחר חצות היום, כך סעודה שנייה צריכה להיות דוקא לפני חצות, ותמה הרב שלא מצא כן בדברי הפוסקים, וכתב שכך פשוט בעיניו. ובאמת שכבר קדמו הב"ח סימן שלד. הפרמ"ג (סי' שלד, משב"ז ס"ק א) חלוק על דבריו. הובאו דבריהם במשנ"ב (סי' שלד ס"ק ב).
לגוף העניין, יש לעיין, שלכאורה יש להוכיח ממה שמצאנו אצל בעלי התוס' שהסעודה צריכה להיות בזמן ערבית שחרית ומנחה. הבאנו לעיל כך גם בשם המחזור ויטרי וכ"מ במאירי ועוד. כך משמע מהראיות שהביאו הראשונים שהביאו מדלקה והדחת קערות. כך משמע מדברי הרמב"ם שסועד בשחרית מנחה וערבית, שחלק מגדר חיוב שלש סעודות גם זמנן, וזה עיקר חיובן, אחת ערבית אחת שחרית והשלישית במנחה. ופלא שערוה"ש לא כתב שבדברי הרמב"ם מפורש כדבריו.
ברם, לפחות מדברי הרמב"ם נראה שאין ראיה, שכן הולך הוא לשיטתו שעיקר החיוב הוא משום עונג שבת (הלכה ז), וחילוק הזמנים נובע ממנהגם של בני אדם, שכך מתענגים באכילתם. גם לשיטת בעלי התוס' יש להשיב. הרי כמה ראשונים כתבו שאין להביא ראיה ממשנת דלקה בשבת וכן לא מברייתא דהדחת קערות, חלוקת הסעודות לשחרית מנחה וערבית היא משום שאורחא דמלתא נקט (רשב"א ור"ן בדעת בה"ג). וכבר כתבנו מדברי הטור והשו"ע בסימן רפח משמע שלא כדבריהם.
אם כך הם פני הדברים, צריך ביאור והסבר, מדוע לא תיקנו זמן מסויים ומוגדר לא בסעודה ראשונה ולא בסעודה שנייה אלא בסעודה שלישית בלבד. הלא דבר הוא.
♦

פרק ה'

א. "מיני תרגימא" בסעודה ראשונה ושנייה: דין מי שקידש ואכל מיני מזונות קודם סעודה שנייה, ושכח "רצה", האם חוזר לראש

דעת ה"יש אומרים" ברשב"א

הנה, אף שודאי להלכה קיי"ל כדברי מרן בסי' רעד סע' ד שבראשונה ובשנייה "אי אפשר שלא לקיימן על פת", הנה יש שכתבו לתלות בדברי הרשב"א בחידושיו (קיז, ב) בשם "יש אומרים" שמיני תרגימא, שהם מיני מזונות, יועילו גם בשתי הסעודות הראשונות (לפי דרכם, מניין שפירות לא יועילו להיחשב כסעודה, או לפחות תבשיל או בשר, ובפרט שזו דעת רוב הראשונים בפירוש מיני תרגימא, ובכללם הרמב"ן). מכל מקום, בתשובה (ח"ז סי' שנ) נראה שהרשב"א אינו סומך על אותם "יש אומרים", שהרי מסתפק שם אפילו בסעודה שלישית אי מהני. וראה מה שכתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תריד).
♦

מיני מזונות שאינן פת כיסנין

לעיל (פרק ג אות ה) הבאנו את הערת מהרי"ל אחי הגר"ז בשו"ע הרב, שהגר"ז חזר בו בסוף ימיו, ולדבריו פת כסנין דינה כפת, ואפילו אכל כזית או כביצה יצא, ואפילו בסעודה הראשונה והשנייה. ויש להדגיש כי הגר"ז אינו חורג ממה שנפסק בשו"ע וכ"פ בשו"ע שלו סע' י שיש לקבוע על פת, שלא חזר בו אצל הסוברים שאפשר לצאת במיני תרגימא, שזה אפילו בסעודה שלישית אינו יכול (ראה דבריו רצא סע' ח). שגם באכילת כזית או כביצה מהם "שם פת" להם בעצם. ולכאורה לא די בכל מיני מזונות, אלא רק בפת כסנין שאפשר לקבוע עליה סעודה, אך באכילת "קוגל" (עוגת איטריות) הגם שלדעת ה"יש אומרים" שברשב"א יצא, אך לפי שו"ע הרב כיון שאיטריות לית בהו תוריתא דנהמא, ואי אפשר לקבוע עליהם (כ"ד רוה"פ), ממילא אינו יוצא גם לאחר שאפאו, שמשעה שהיה ראוי לאכילה, היה חסר בו שם לחם.
♦

בירור שיטת ה"יש אומרים" והרי"ד[45]

ראיתי בדברי רבינו עובדיה יוסף ז"ל בספרו הבהיר חזון עובדיה (שבת ח"ב, הלכות סעודה שלישית הערה ד) שהביא ראשונים נוספים שכתבו שיוצא ידי חובה במיני תרגימא בכל סעודות שבת. שכך משמע מדברי המגיד משנה פ"ל הל' ט, ושכך פירש דבריו בשער המלך סוכה פ"ו הל' ז. ובעיקר, שכך סוברים לדינא הר"ן (בחידושים ובהלכות קיז, ב) ופסקי הרי"ד (סוכה כז, א) שאפשר לצאת בכל שלושת הסעודות במיני תרגימא (ויש לציין כי לשיטת שניהם אפילו מיני מזונות לא צריך, ודי בפירות). וציין הרב שדברי רבינו ישעיה הללו הובאו בשיבולי הלקט (סי' צג).
והנה, חזות קשה חזיתי בדבריו, שבמקום ספק ברכה לבטלה חושש לשיטה זו, שאף שלהלכה ודאי שחייב פת (רעד, ד), והאוכל פת כיסנין לא יצא,^[46] מיהו, במקרה שקידש בסעודת שחרית ואכל פת כיסנין, ולאחר זמן ישב לסעוד סעודת פת ושכח לומר "רצה" בברכת המזון - אינו חוזר לראש, דשמא ידי חובת הסעודה השנייה יצא כבר באכילת פת הכיסנין, ועתה הייתה זו סעודתו השלישית. וכבר פסק מרן בסי' קפח סע' ח שמחמת הספק אם שכח לומר "רצה" בסעודה השלישית שאינו חוזר. ובלבד שסעודה זו הייתה, לפחות בחלקהּ, לאחר שהגיע זמן מנחה (ואם הסעודה הייתה קודם חצות, משמע מדברי הרב שחוזר. ותמך פסקו בעוד שני נימוקים, [א] לסמוך על מה שהביאו כמה אחרונים בשם שו"ת דברי דוד מלודולה. [ב] וכן את דברי מקצת הראשונים שכתבו ששבת קובעת סעודת עראי להחשיבה כסעודת קבע. נשתדל לדון בדבריהם לקמן.)
ברם, עצם ההסתמכות על שיטת הסוברים שאפשר לצאת במיני תרגימא גם בסעודה השנייה, הנה, לענ"ד אין לדברים על מה לסמוך, ואין אחד מהראשונים שסובר כן.
♦

משנה ראשונה

הנה, קודם שנתבונן בדברי הראשונים שציין אליהם הרב זצ"ל, אעיר שבתשובות מוקדמות יותר הרב עובדיה יוסף ז"ל כתב על אחד האחרונים שהעלה סברא זו (שו"ת הרב עזריאל הילדסהיימר קכב, ב) וכתב הרב שאין לסמוך עליה אפילו כסניף לצירוף (שו"ת יבי"א ח"ו סי' כח אות ה; שו"ת יחוה דעת ח"ב סי' כ), וז"ל: "המעיין בראשונים עיניו תחזינה מישרים שלא דנו אלא לגבי סעודה שלישית אם יוצא במיני תרגימא, אבל לא לגבי שאר סעודות [...] ועכ"פ סברא זו דחויה היא ולא חזיא לאצטרופי כלל". אין זה נכון לדייק בתוס' ביומא עט, ב שבכל שלוש הסעודות יוצא במיני תרגימא.
בחזו"ע (שבת, ח"ב, סעודה שלישית סעיף ד) חזר בו ממה שכתב בשו"ת יבי"א ויחוה דעת, ברם נלענ"ד שמשנה ראשונה עיקר, שדבריו שם נאמנו מאד, וטעמו נכון הוא, כמו שנוכיח לקמן (ראה שם שהביא שכ"כ בפירוש בשו"ת שבט הלוי סי' נז שפשוט מאד שחוץ מסעוד"ש, בשאר הסעודות צריך פת לכל הדעות, וראה בהערה אחרונים רבים שכתבו כן).
הרב הביא בשם כמה ראשונים שהבין בדבריהם שסוברים שבכל ג' הסעודות יוצא במיני תרגימא. ומצרף דבריהם עד שהורה גבר כי אם שכח "רצה" בסעודה שנייה, אם קודם שישב לסעוד קידש ואכל פת כיסנין - אינו חוזר, דשמא היא סעודתו השלישית שאינו צריך לחזור. כל זאת בתנאי ש"הסעודה השנייה" נעשתה לאחר שש וחצי שעות (אחרת אי אפשר למנות אותה כשלישית. רצא, ב).
ויש לעיין בזה טובא. הן על הראשונות אנו מצטערים, שבסעודה שלישית אם שכח "רצה" שאינו חוזר. כפי שביארנו לעיל (ראה לעיל פרק ג אות ב), האחרונים התקשו במה שעל פניו פסק מרן (קפח, ח) את ספקו של רבינו יחיאל ז"ל לפטור את השוכח "רצה" בסעוד"ש מלחזור לראש, שבשונה מרבינו יחיאל שהסתפק כמי לפסוק כר"ת שסומך על מיני תרגימא בסעודה שלישית או כרא"ש, הלא מרן פסק בהחלט כרא"ש (רצא, ד-ה) שחייב לקבוע על פת, ולשיטתו הושוו כל הסעודות, וכולם חייבות בפת, וגם בשלישית אם שכח "רצה" חוזר לראש. לכן הבו דלא נוסיף עלה ורק בנידון רבינו יחיאל נחוש ליה, אבל בנידון דידן, כאשר לדעת רוב מוחלט של הראשונים לא יצא במיני תרגימא בסעודה שנייה, גם אם את סעודת הפת אוכל אחר חצות, הרי היא לו סעודתו השנייה, ולא אחרת. ומיני המזונות שאכל קודם כמאן דליתא הם. על כן, אם שכח "רצה" חוזר לראש גם בכה"ג. ויש לעיין בזה, מאחר שהעניין מצוי מאד, שקודם סעודה שנייה(!) מקדש ואוכל מיני תרגימא. כפי שכבר כתב מרן החיד"א בפתח עיניים, שסוגיה ערוכה היא בברכות מ, ב שבשבת ויו"ט לא סגי דלא אכיל בהו, בראשונה ובשנייה, פת (ראה מש"כ לתרץ בדוחק בשער המלך סוכה פ"ו הל' ז שאיסור תענית בר"ח ממגילת תענית הוא, וכיון שבטלה מ"ת, מותר להתענות בר"ח).
ובבואי אל העין מאד נבהלתי ונרגשתי כשבינותי שלא מצאתי לאחד מהראשונים הסובר שיצא, אפילו בדיעבד. כמדומה שאין מי מהראשונים שסובר כן (אולי מלבד מהמהר"ח או"ז סי' עא). אבאר שיחתי.
♦

"שלוש סעודות" היינו סעודה שלישית

לקמן (ראה פרק ו) נדון בשיטת הראבי"ה. אף שאפשר היה לשמוע גם מדבריו שבסימן תרלז כי ניתן לסמוך על מיני תרגימא בכל סעודות שבת, שכתב: "אהא סמכינן נמי לשלש סעודות דשבת על שירטב"ל דגים ופירות", הנה, מדבריו בסי' רנב מוכח שכוונתו הייתה רק לסעוד"ש, יעוי"ש. הביטוי: "שלוש סעודות" מתייחס אל סעודה שלישית בלבד, וכך הוא בהרבה מאד מלשונות הראשונים.
ראה למשל תוס' יומא (עט, ב ד"ה מיני תרגימא) שכתבו: "ואין ללמוד מכאן שיועילו מיני תרגימא להשלים שלוש סעודות של שבת [...] דשאני התם דילפינן להו מדכתב תלתא זימנין היום גבי מן שהוא במקום פת, ואפילו אי הוה אמרינן דנפיק בשלוש סעודות במיני תרגימא כמו גבי סוכה, מכל מקום בפירי לא נפיק דלא מהני נמי בסוכה". הדברים הובאו בקצרה גם בתוס' רא"ש שם: "ור"ת כתב כי היכי דאמרינן גבי סוכה אם השלים במיני תרגימא יצא ה"ה נמי משלים בו סעודה שלישית של שבת, ויש לדחות כיון דכתיב ג' היום גבי מן שהוא במקום פת אלמא בעינא פת ומה נפשך בפירות לא נפיק דגבי סוכה נמי לא מהנו". והשווה לרא"ש בתוספיו לסוכה שכתב את הדברים בלשון: "להשלים שלוש סעודות", וגם שם הכוונה היא רק לסעוד"ש, ראה גם בספר התדיר (לחד מן קמאי לר' משה בר יקותיאל מן האדומים מרומי, המאה הט"ו, בסי' יג): "ראוי לעשות מצוות שלוש סעודות משבע שעות ביום ולמעלה או משש שעות ומחצה שהוא זמן מנחה גדולה", ובמהרי"ל (הל' ע"פ אות טו): "יש נוהגים כשחל ערב פסח בשבת לעשות שלש סעודות על ידי מצה עשירה", והכוונה היא למנהגו של ר"ת.^[47] כך הוא בהרבה מאד מדברי הראשונים, שהכינוי "שלוש סעודות" מכוונות לסעודה שלישית בלבד. גם הכותרת של דברי מרן לסימן רצא העוסק כולו רק בסעודה שלישית הוא: "דין שלוש סעודות". בכל מקום יש לעיין היטב לפי העניין במה מדובר (עשרות ראיות לי בזה). לולי דמסתפינא הוה אמינא שכל מה שאמרו בגמרא לגבי "כל המקיים שלוש סעודות" מתייחס לסעודה שלישית בלבד, באשר את השתיים האחרות היה אוכל בלאו הכי, שסעודות יומו המה (ראה לעיל בהערה ב בסוף די' הזוה"ק: "כד אשלים סעודתא תליתאה הוו מכרזי עליה" וכו').ראה בספרו של הגר"י רצבי בשו"ע המקוצר (סי' נט הערה נט) שסעוד"ש מכונה אצל התימנים "קיום", כלשון הגמ' הנ"ל, ושהטעם הוא שאף שאין היא מסדר הסעודות הרגיל, ובדר"כ אין מתאווים לאכול, ואוכלים מעט רק לקיום המצווה, לכן שכרה רב, עיי"ש.
עכ"פ, חיוב גמור הוא לקיים סעודה ראשונה ושנייה בפת, ובעניי לא מצאתי מי מהראשונים סוברים שניתן לקיימן שלא בפת.
♦

עיון בלשונות הראשונים עליהם סמך בחזו"ע

הנה אשר על כן, נבקש לעיין בלשונות הראשונים שהזכיר הרב זצ"ל הסוברים שיוצא במיני מזונות (וזאת למודעי, כי לדעת הר"ן והרי"ד "מיני תרגימא" הם פירות, וכ"ה דעת רוב הראשונים, ולמרות זאת לכך אפילו לדברי החזו"ע אינו כלום, כמדוייק בדבריו שרק אם אכל פת כיסנין קודם שישב לסעוד אפשר להתייחס אליו כמי שכבר סעד סעודה שנייה. ואף שבלאו הכי כבר מדין "קידוש במקום סעודה" חייב פת כיסנין. ברם, מה יהא הדין לפי החזו"ע במי ששתה רביעית מהקידוש ויצא לדעת הגאונים (ראה טור סימן רעג), ואכל פירות, דמקרי מיני תרגימא, האם גם אז אם שכח "רצה" בסעודת פת שיאכל אחריה – אינו חוזר. אתמהא).
הנה, מה שהביא בשם פסקי הרי"ד סוכה כז, א, דבריו נידונו בשיבולי הלקט (סי' צג), ברם בדברי שיבולי הלקט מפורש שהבין מרבינו ישעיה להקל רק בשלישית, עיי"ש (ראה לקמן בפרק ה אות ב), ודוק (כך מדוקדק גם מלשונו של הרי"ד שכתב: "וילפינן מדרבי אליעזר שהפרפרת חשובה, ואם כן שלוש סעודות של שבת יכול לקיימה בפרפרת ומיני תרוגימא", ולא 'לקיימן'). והראיה הברורה לכך שאינו יוצא במיני תרגימא רק בסעודת ההשלמה, והיינו סעודה שלישית, היא מה שכתב בפסקיו (ברכות מט, א): "אע"ג דאסור להתענות בר"ח, כדתנן אין גוזרין תעניות בראשי חדשים, מכל מקום יכול להעביר עצמו במיני פרפריות שאין שם ברכת המזון, אלא שבת ויום טוב, דחייב אדם לקבוע סעודתו". מפורש בדבריו כמו ברוב ככל הראשונים, דלא סגי לא אכיל בשבת פת, ואינו יוצא בפרפראות, מיני תרגימא ושאר ירקות.
♦

שיטת ה"יש אומרים" שברמב"ן ותלמידיו

כמו כן, מה שכתב בשם הרשב"א אינו מוכרח. שכל הנידון שם מקושיית הגמרא (קיח, א) על שיטת חכמים ורבי חידקא מהמשנה בפאה (פ"ח מ"ז) מעני שיש לו מזון י"ד סעודות שאינו נוטל מן הקופה, שלא אמרו ט"ו סעודות, ע"כ. מכאן יש הוכיחו שהסעודה הט"ו, כלומר סעוד"ש, היא סעודת פת כמו האחרות. על זה כתב הרשב"א שאת זו הטענה אפשר לדחות. כיון שאורחא דמילתא שאוכלים גם בשלישית פת, אם כן, בהלכות צדקה, גם סעודה זו ניתנת לעני, אך עדיין לא שמענו שיש תקנה כזו. ולעולם ייתכן שאפשר במיני תרגימא. כדברים הללו ממש כתב הר"ן בשם "איכא מאן דאמר", ודבריו הם אחת לאחת דברי הרשב"א. מכל מקום, מי הם אותם "יש אומרים", להבנת הרב עובדיה שמדובר בכל שלוש הסעודות, היא שיטה עלומה, לא מוכרת. לכאורה מוזר שהרשב"א נחלץ חושים לתרץ שיטה לא מוכרת, כאשר אפשר ומתבקש היה לומר זאת בשיטת ר"ת והרבה ראשונים שמוזכרת גם בשיטות החולקות עליהם. אכן, על פניו נראה ברור שה"יש אומרים" היא שיטת ר"ת, שסעוד"ש אפשר לעשות במיני תרגימא. זהו שיעור דבריהם של הרשב"א והר"ן, שתי השיטות הנידונות ביותר בראשונים שמרבים להקשות עליהם מהסוגיות הן שיטת בה"ג (הפסקה) ושיטת ר"ת (השלמה), את שתיהן מתרץ הרשב"א בבת אחת ש"אורחא דמילתא נקט", ודוק. ו"שלוש סעודות" שאמרו הרשב"א והר"ן היינו סעודה שלישית.
ראה לשונו הבהירה של הרשב"א בתשובה (ח"ז סי' שנ) שמפורש שם ששיטת ה"יש אומרים" הנזכרת, היא שיטת ר"ת בסעוד"ש: "וסעודה שלישית של שבת [...] מה שאמרתי דאפשר להשלימה במיני תרגימא בלא פת, יש לדקדק בה ואין זה מקומו". (מה שכתב הרב חזו"ע שכך דעת הר"ן למעשה, תמוה מאד. ראשית, אין בין הרשב"א לר"ן דבר. גם בר"ן – זו אך שיטת "איכא מאן דאמר". ועוד, הרי בדיבור הבא של הר"ן מפורש שחייב פת בכל שלוש סעודות שבת וכן לבצוע על שתי ככרות. בשתיים הראשונות).
שו"ר, שדברי הרשב"א והר"ן תרוויהו הם דברי הרמב"ן, הזכירה המ"מ (ל, ט). גם ברמב"ן המהלך הוא אותו המהלך. שלושתם מביאים את מה שהקשו על בה"ג ואת מה שהקשו על ר"ת מהגמרא, ודוחים באותה הטענה שאורחא דמלתא, ולאו דווקא קאמר (המילה 'נמי' חוזרת אצל שלושתם, והיינו שתירוץ דברי בה"ג "דאורחא דמילתא בפת" הם גם התירוץ לקושיות על ר"ת). זהו תורף דבריו, שכאמור מתאים לדברי הרשב"א והר"ן: "מצאתי לרב שמעון בעל הלכות ז"ל שכתב [...] הא דאמרינן בגמרא "במנחה" אורחא דמילתא קתני ולאו דוקא, ואיכא נמי מאן דאמר דמשלים להו בפירא ובמיני תרגימא כדאמרינן במסכת סוכה לדברי רבי אליעזר שאמר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה במאי משלים להו ומהדרינן במיני תרגימא, ומיני תרגימא היינו פירות [...] ומיהו אורחא דמלתא בפת, כדקתני מתני' וגבי הצלה לקולא. ולא כן דעת רבנו תם ז"ל". עכ"ל. מפורש שמדובר בהשלמה, ולא בכל שלש הסעודות! כלומר, כשם שרבי אליעזר לא הצריך למי שהפסיד סעודה באחד הימים בחג לאכול סעודת פת, שבאותו יום עצמו חייב בסעודות פת מצד עצמו ו"סעודה דיומיה קאכיל", ולכן "משלים" במיני תרגימא. כך בשבת שכבר אכל סעודות יומו שרגיל בהם, והיינו שתי סעודות, משלים בשלישית במיני תרגימא.
♦

דעת המגיד משנה: מחלוקת שער המלך והחיד"א

הנה, מה שהביא הרב בחזו"ע בשם המ"מ (פ"ל הל' ט), וז"ל: "ונחלקו המפרשים האחרונים אם יכול להשלימן במיני פירות", אין בדבריו יותר ממה שכבר הבאנו. כאמור אין כוונתם של הרמב"ן וסיעתו בהזכירם שיטת "יש אומרים" אלא לסעודה שלישית, ו"השלמה" היא ביחס לסעודה האחרונה. ואף שאכן שער המלך שהזכיר הרב הבין בדברי המ"מ שה"יש אומרים" סומך אמיני תרגימא בכל ג' הסעודות, הנה, עיי"ש שמתקשה מאד, שהרי מונח יסוד הוא ששבת בשונה מר"ח "לא סגי דלא אכיל" והיינו פת, ועל כן חוזר אם שכח לומר "רצה" (ראה ברכות מט, ב), וודאי שהכוונה היא לפחות בסעודות הראשונה והשנייה. לאח"ז, שו"ר כי אכן, מרן החיד"א בספרו פתח עיניים (שבת קיח, ב) חלק על הבנת שער המלך וכתב שודאי שהמ"מ התכוון אך לסעודה שלישית, וששתי. גם החיד"א כתב שמה שתירץ שעה"מ על הקושי מהגמרא בברכות - דחוק (כך גם הבין את דברי המ"מ בספר הקובץ שבסוף רמב"ם פרנקל). עוד כתב שם החיד"א כמו שכתבנו, שלשון השלמה עולה רק על סעוד"ש, וזהו מתק לשונו: "לשון הרב המגיד שכתב 'להשלימן' מוכח דקאי על סעודה שלישית, דאי לא לימא אם יכול 'לעשותן' במיני פירות, ומה הלשון אומרת להשלימן", וכתב עוד שאי אפשר להימלט מפשט הגמרא בברכות ש"הסוגיא דפרק שלשה שאכלו מוכחת דסעודות שבת בעו לחם". וששתי עוד, שהוסיף וכתב שם כדברים שהבאנו: "ותו, לא נמצאת סברא זו בראשונים". כלומר, אין לתלות כן לא בלשון הר"ן ולא הרשב"א לא הרי"ד ולא ברמב"ן. וגם לא במגיד משנה.
♦

מדוע כתב הרמב"ן שאין כן דעת ר"ת

הנה, בדברי הרשב"א, הר"ן השמיטו את סיום דברי הרמב"ן. בהם מדגיש הרמב"ן, לכאורה שלא כדברינו: "ולא כן דעת רבנו תם". ה"יש אומרים" אינו ר"ת! ברם, מה פשר דבריו? והרי אם אכן מדובר בשלישית, זו היא אכן שיטת ר"ת כמפורסם, וכמו שמפורש על הדף אצל שכנו של המ"מ בדברי ההג"מ (שם באות ו) שדעת ר"ת היא שאם השלים במיני תרגימא בסעודה שלישית יצא, ר"ת עליו חלק הרא"ש שאינו יוצא אלא בפת, ובזה היו חלוקים ביניהם בעלי התוס' אם יוצא גם במיני תרגימא, כך הקשו האחרונים. נראה לע"ד כי זהו פתרון לשונו - שיטת ה"יש אומרים" סומכת על מיני תרגימא לכתחילה. ר"ת לעומתם, מחייב פת גם בסעודה השלישית, אלא שאם קשה לו והוא אינו יכול, אינו פטור מסעודה שלישית, אלא עליו לצאת במיני תרגימא. ה"יש אומרים" ור"ת לומדים אחרת את הסוגיה בסוכה! תדע, שר"ת מדייק את לשון הברייתא המובאת שם בסוגיה: 'אם השלים במיני תרגימא יצא' - בדיעבד, משא"כ דעת היש אומרים שברמב"ן, ודוק. ונפרט יותר, ובזה יובנו יותר דברי השו"ע בסע' ה.
♦

ב. מיני תרגימא לכתחילה לכתחילה או דיעבד? מח' ר"ת ורי"ד

אמנם המשנ"ב (ס"ק כג) כתב בשם הב"ח שלמד מדברי הירושלמי שגם לדעות שמזכיר מרן בסעיף ה לכתחילה יש לקבוע על הפת, והראנו פנים שזו אכן דעת ר"ת, וכך כתוב בהרבה מהראשונים שהלכו בשיטתו.
מיהו, אין בזה תמימות דעים. שתי אסכולות הן בראשונים הגורסות שיוצא בשלישית במיני תרגימא. כל אחת מדייקת ממקום אחר בגמרא בסוכה כז, א ממנה למדו להסתפק במיני תרגימא. יש שסוברים שאין זה אלא דיעבד, וזו שיטת ר"ת. כמבואר בכמה ראשונים בדעתו, וכך כתוב להדיא בספר הישר בכמה מקומות. ולכתחילה יש לקיים סעודתו השלישית בפת (ראה לעיל פרק ג אות א), כך יש להוכיח גם מדברי ר"ת המפורסמים שבע"פ שחל להיות בשבת צריך לצאת במצה עשירה (ראה בשמו בתוס' פסחים לה, ב ד"ה 'ומי פירות', ובפסקי הרא"ש פ"י בס"ס א, וכ"פ מרן בשו"ע סימן תמד) ובאותה העת היא הלחם אשר נתן לנו ה', כיוון שחמץ ומצה אסורים המה (וראה הערה מח שכך מנהגו של הרדב"ז ושהיה מברך עליה המוציא), והנה, הוא לא המליץ לצאת במיני תרגימא (פירות). זהו פשט לשון הברייתא בסוכה: "ואם השלים במיני תרגימא יצא" – בדיעבד. כלומר, אם במקום שאינו יכול לאכול כביצה פת, שראינו שלדעת הרמב"ם והגאונים מעיקר הדין היה פטור לגמרי מסעודה שלישית, ר"ת סובר שמכל מקום חייב במיני תרגימא (יש להעיר ולהזכיר, שלשיטת ר"ת הסעודה השלישית הייתה מאד מוקדמת, אמנם אחרי שהגיע זמן מנחה גדולה, אך לא הרבה אחרי, שהרי לשיטתו אין לשתות ולא לאכול לאחר תפילת מנחה, ולכן הדבר יכול להיות מאד מצוי, שכשעה שעתיים לאחר הסעודה שנייה, סועדים את השלישית).
לעומת זאת, יש ראשונים, כפי שהביאם בשיבולי הלקט (סי' צג) הסוברים שניתן לסמוך על מיני תרגימא לכתחילה, כלומר, גם במקום שאינו מצטער אם יאכל פת. וכמו שמשמע שהורה רבי אליעזר לאפוטרופוס של אגריפס המלך, עיי"ש. כך הביא בשם רבינו ישעיה ז"ל בפסקי הרי"ד שלו: "ומהיכן אנו למדין שיכול לפוטרה במיני תרגימא? דתנן בסוכה אמר לו ר' אליעזר בכל יום אתה ממשיך כמה פרפריות לכבוד עצמך ועכשיו אי אתה יכול למשוך פרפרת אחת לכבוד קונך. הא למדת שאכילת פרפרת נקראת סעודה ויכול אדם לפטור עצמו משלש סעודות באכילת פרפרת ומיני תרגימא כן פי' הר"ר ישעיה זצ"ל". והוסיף, שיש שלמדו כן ממקום אחר באותה סוגיה בסוכה, גם מדבריו יוצא לכתחילה במיני תרגימא, וזו לשונו: "וגאון אחר הוכיח אותו מרישא דמתניתין: ר' אליעזר אומר י"ד סעודות חייב אדם לוכל בסוכה. ותימה והלא אין שבעה בלא שבת, והיה לו לומר ט"ו סעודות חייב לוכל בסוכה שהרי הוא חייב לוכל ג' סעודות בשבת, אלא לפי שיכול לפטור את עצמו מג' סעודות במיני תרגימא לפיכך לא קא חשיב ליה". וראה בדבריו שם שרבינו צדקיה העיד בשם כמה חכמים שכך היו רגילים לנהוג לקיים את הסעודה השלישית במיני תרגימא, גם כשהיו יכולים לקיימה בפת: "וכן מצאתי שהיה רבינו יצחק ב"ר יהודה ז"ל נוהג להשלים שלש סעודות במיני פירות. ואחי השני (בן דודי) מורי ר' יהודה בר בנימין זצ"ל מקפיד במיני פירות של שבעת המינין". וכ"כ בספר התדיר לחד מן קמאי מחכמי איטליה (ר' משה ב"ר יקותיאל איש רומי, בסי' יג). גם בפתח עיניים הנ"ל מרן החיד"א נשאר בקושיה על מה שכתבו הרמב"ן והמ"מ שאין כן דעת ר"ת, גם ביבי"א (ח"ו סי' כח אות ו) נלאה למצוא הפתח בדברי הרמב"ן ("ויש לומר בדוחק שלא התיר ר"ת אלא מיני תרגימא של מעשה קדרה מחמשת המינים"). ולפי מה שכתבנו אתי שפיר, ומדוייק כן בלשונו.
ושמור זאת, כי ראיתי אצל מחברי זמנינו כיוונים שונים וקשיים רבים בהבנת דברי המ"מ הללו, ובכלל לא ראיתי מי שעמד על כך ששתי גישות בין המקילים במיני תרגימא יש, ואכן החילוק הוא דק בין לכתחילה לדיעבד, אך בהחלט קיים. והשאלה היא האם במקום שיכול לאכול פת, יכול לאותן שיטות לאכול לכתחילה מיני תרגימא במקום פת. ראיתי למשל שיש שטענו שאם ר"ת המקל בסעוד"ש חולק על ה"יש אומרים", שהם מקילים יותר, ודאי כוונתם להקל בכל הסעודות. כאמור, דברי ר"ת מתבארים היטב בסה"י שלכתחילה חייב פת גם בשלישית, והמחלוקת היא כפי שכתבנו. האם "משלים" כאפשרות לכתחילה כדברי הרי"ד, או רק ש"אם השלים – יצא", וזו דעת ר"ת. וראיתי עוד שיש שכתבו לגרוס במ"מ: ר"י במקום ר"ת, אך כאמור, מקור הדברים ברמב"ן, ושם גם כתב ר"ת, אלא מחוורתא כדשנינן.
♦

החיד"א: יש טעות סופר ברשב"א

ראה שוב בלשונו של הרשב"א. בזאת עדיין התקשתי. אף שברור שמקור דבריו ברמב"ן, הנה, הביאו בזה הלשון: "וכן יש אומרים שאפילו עביד אותן שלש סעודות במיני תרגימא שפיר דמי", וקשה לומר שכאן הכוונה ב"שלוש סעודות" לסעודה שלישית, הביטוי "אותן שלוש סעודות" אינו מותיר מקום לספק, וודאי שהכוונה לכל ג' הסעודות. ברם, ליבי אומר לי שט"ס בדבריו, שי"ל: "אותו" במקום "אותן". לאח"ז ראיתי שזכיתי לכוון לדעתו הגדולה של מרן החיד"א בפתח עיניים בשרי נעשה חידודין, חדאי נפשי, חדו בני מעיי, ונפשי יודעת מאד, וזו לשונו המזהירה: "דברי הרשב"א אגב רהטאי אמינא דהוא ט"ס וכבר עין רואה דהלשון אינו מתוקן שכתוב 'עביד אותן' וכונתו דוקא על סעודה שלישית". והביא סעד ותמך לכך שודאי ה"יש אומרים" היא דעת ר"ת, וז"ל: "והעד על זה דברי הרשב"א עצמו בחידושיו לברכות דף מט, שלא כתב אלא דברי ר"ת דסעודה שלישית יכול לקיימה בפירות. וסברא זו שכל שלושת הסעודות יכול לקיים בפירות לא נמצאת בראשונים, והיא הפך הסוגיא בברכות".
סוף דבר, תפילתי כי כנים דברי, ודומה כי יישבנו לשונות הרמב"ן וסיעתו אל נכון. שיטת ה"יש אומרים" שברמב"ן, ברשב"א, בר"ן ובמ"מ הלזו עוסקת בסעודה שלישית, ולא אישתמיט לחד מן הראשונים שסבר שאפשר לצאת במיני תרגימא גם בראשונה ושנייה, וכדברי התייר הגדול, מרן מלכא החיד"א. לכן נראה שלהלכה גם מי שאכל מיני תרגימא קודם הסעודה, אם שכח בסעודה השנייה לומר "רצה" חוזר לראש, ועכ"פ אין מזניחין אותו.
מיהו, הרב חזו"ע בנה את חידושו על עוד שני חלקים: [א] תשובת הדברי דוד [ב] שיטת שבוה"ל וריא"ז שבשבת כל אכילה נחשבת קבע. ובעניי לא הצלחתי לראות גם בשתי הטענות הנוספות טעם נכון להטיל ספק ולהורות שהשוכח "רצה" אינו חוזר לראש ברכת המזון. וגם בדעת החזו"ע, נ"ב שעיקר הסמיכה היא על הטענה הראשונה.
♦

ג. תשובת הדברי דוד מלודולה

כאמור, תשובת הדברי דוד מלודולה סוף סי' פו היה ליסוד מוסד לשמירת שבת כהלכתה (פרק נז הערה לא), לפסוק כמותו, וגם הרב חזו"ע צירפו, ויש עוד שהזכירוהו, וכפי שכבר כתבנו, אף שהרבה פוסקים לא קיבלוהו, כפי שציין בחזו"ע. נעיין מעט בדבריו. הנה, הרב דברי דוד מחדש יותר ממה שטען לעיל החזו"ע. לדבריו אפילו לדעת הסוברים שחייב פת בסעודה שנייה, יצא במיני מזונות. ומדוע? "דלא גרע האי סעודה שנייה שעשאה במיני תרגימא ופירות לההיא דכתב הטור ז"ל דכשאינו יכול לאכול כלל אינו חייב לצער עצמו, וכיון שכן, בברהמ"ז של הסעודה הזו השלישית אם שכח רצה אינו חוזר". לדבריו, כל סעודה עומדת בפני עצמה, ואם אינו יכול לאכול אחת מהן, ופטור כיון שהיה אנוס, או מדין מצטער, והגיע זמנה של האחרת, לא חשיבינן לה כסעודת קודמתהּ. לעניות דעתי הדוחק ברור, ויש להשיב הרבה על דבריו, גם השש"כ (פרק נז הערה לא) ציין לפתחי תשובה (ס"ס קפח) שהפטיר בקצרה: "וצריך עיון כי אין דבריו מוכרחין". ראשית, זאת מניין, אם דילג על סעודה שנייה משום שהיה בגדר מצטער, נראה בפשטות, שהסעודה הבאה היא תהיה לו השנייה (כמו שדנו הפוסקים במי שסעד סעודה גדולה שזו הייתה זמנה בערב שבת, וכגון סעודת ברית או פדיון הבן, ואינו יכול לאכול בסעודה ראשונה, שחייב לאכול ג' סעודות למחרת, ונראה שאם לא אמר קידוש בלילה, שאומר אותה ביום, בסעודה הראשונה). שנית, אין לדון "אפשר לאכול" מ"אי אפשר". ועוד, אם אכל מיני מזונות, מן הסתם יכול היה לאכול כזית או כביצה פת.

ד. כוונה בסעודות שבת

שו"ר שבשמירת שבת כהלכתה (ח"ב פרק נז בהערה לא) כתב כן בשם הגרשז"א ז"ל שלא יצא ידי סעודה שנייה באותן מיני מזונות, אך מטעם אחר. הרי כשאכל את פת הכיסנין לא התכוון לאכול "סעודה שנייה", שהרי הוא יודע שצריכה להיות סעודת פת מדינא, ובסעודת הפת הבאה שלו, התכוון שהיא הסעודה השנייה (שבשעה שאכל את פת הכיסנין הרי זה כמי שאכל). ואף שקידש קודם, לא היה זה אלא מדין "קידוש במקום סעודה", ומסתמא חשב שאין יוצאים ידי חובת סעודה שנייה בפת כיסנין (אכן, בהקשר זה יש לשים אל לב כי בשו"ת דברי דוד המקרה אינו זהה לנידון דידן. בעוד השש"כ והחזו"ע דיברו במי שבקידושא רבה טעם מזונות שלא לשם סעודה, ואז ישב לסעוד, הדברי דוד מדבר על מי שבזמן סעודה שנייה אכל פת כיסנין ולשם סעודה עשאה, כמפורש בלשונו, ואח"כ קיים סעודה שלישית בפת עיי"ש).^[48] ואפילו יתכוון בפירוש לסעודה שנייה, מביא בשם קצוה"ש (סי' פב בבדי השלחן ס"ק ג) שגם בזה נחלקו האחרונים אי מהני.
עכ"פ, מניסוח ההלכה בגוף הספר, בסעיף ט, משמע שהשמירת שבת כהלכתה סומך למעשה על שו"ת דברי דוד, שאם שכח "רצה" בסעודת הפת, אינו חוזר. ובחזו"ע הנ"ל מביא שהרבה אחרונים הביאוהו (עיקרי הד"ט, חסד לאלפים, בית מנוחה, כף החיים, ברכת ה'), אולם קודם לכן הציב הרב סוללה של אחרונים כיד ה' הטובה עליו, שכתבו שאותן מיני מזונות אינם סעודה וכמאן דליתא הם (שו"ת זכור ליצחק הררי, שו"ת כנסת ישראל ששון, שו"ת משנה שכיר, ספר שערי צדק, שו"ת שבט לוי, שו"ת דברי נחמיה, שו"ת דברי ישראל), ורק לסעודת הפת שלו דין סעודה שנייה, ועל כן אם שכח "רצה" חוזר, גם באופן זה שאכל קודם לכן מיני מזונות. וכך נראה לי לעניין הלכה, וכמשנ"ת (כעת ראיתי מה שכתב הרב ברכת ה' ח"ב עמ' שפ, ואחהמ"ר, לא זכיתי להבין דבריו, עיי"ש. וכמדומה שהרבה אחרונים לא ראו את תשובת הדברי דוד ונימוקיו, כפי שהוכחתי לעיל בכה"ח). והנלענד"כ.

ה. פת כסנין – שם פת לה. דברי שו"ע הרב, והגהת אחיו המהרי"ל

הנה, השתא דאתינן להכי, תימה שהרב חזו"ע שכל רז לא אניס לא הביא את חידושו של הגר"ז בשו"ע שלו. אי איתא שחשבינן לאכילת פת הכיסנין לסעודתו השנייה, לפחות במקום ספק ברכה לבטלה שלא יצטרך לחזור על ארבע ברכות, אם נחפש מי שיערער על חובת החזרה לראש ברכת המזון, היה לו למצוא סעד בדברי המהרי"ל, אחי שו"ע הרב, שהעיר (קפח, י בהערה) שאף שכתב בשו"ע שלו שאין סעודה ללא פת, הנה מעיד שבסוף ימיו הגר"ז חזר בו, שאפילו האוכל פת כיסנין ולא קבע עליה, שאכל רק כזית או כביצה ממנה, יוצא בה ידי חובה, ודין הוא בכל סעודות שבת. ולא מדין "מיני תרגימא" אתינן עלה, פת כיסנין אינה 'מיני תרגימא' בעלמא, "שם פת" לה. כך נלענ"ד לבאר טעמו של הגר"ז [ראה שם לשון ההגהה, שהדברים מגומגמים. מה שכתב בהגהת המהרי"ל אחיו שהטעם הוא משום שמזכיר קדושת היום בברכת מעין ג', לא זכיתי להבינו, מה בכך, וכי אכילת פרי משבעת המינים יהני, ובפרט שסעודה כביצה פת בעינן, ולפי דבריו די בכזית, וראה שו"ע הרב רעד סע' ו].^[49]
ואף שעיקר הדין שצריך לחזור, ושכן דעת הרא"ש והרמב"ם וכ"פ מרן בסי' רצא, הבו דלא לוסיף עלה. ועל כן אמרתי בעניי כי לפחות יש להורות שהחוזר לראש לא הפסיד, שאין מזניחים בכה"ג מי שעושה כמרן. כדברי החיד"א המפורסמים בשו"ת חיים שאל ח"ב סי' טו שלמרות קבלתו מרבותיו שחוששים לברכה לבטלה, גם נגד פסקי מרן, "אמנם מי שמברך כסברת מרן אין מוחין בידו דקיבלנו הוראות מרן". וראה עוד בשש"כ הערה כב מה שהביא בשם קצוה"ש הנ"ל שנחלקו בזה האחרונים.^[50]
אך לענ"ד מאחר שלא אישתמיט באף אחד מהראשונים הקדמונים לומר כן שיוצא בסעודה הראשונה והשנייה בפת כיסנין, אדרבה, מבואר שצריך קביעות סעודה. כלומר, לא די ב"שם פת" אלא צריך "פת שקובע עליה סעודתו", צריך "סעודת פת חשובה". ובנוגע לפת כיסנין, ממה נפשך, אם קובע עליה, ברכתה המוציא. ואם לאו, אין זו סעודה. לכן נלענ"ד שלהלכה אם אכל קידש בשחרית ואכל פת כיסנין, ולאחר זמן ישב לסעוד סעודת שבת, ושכח לומר בה רצה, שחוזר לראש. ובפרט שלא התכוון באכילת פת הכיסנין לשם סעודה, ויושבי על מידין ישפוטו.
♦

ו. אימתי "שבת קובעת" להחשיב אכילת עראי בשבת להיות קבע

ועתה, הטיעון השלישי של הרב היה סמיכתו על הריא"ז בפסקיו (פסחים, פ"י הל' י), על שיבולי הלקט (הל' סוכות, סי' שמד) בשם רבינו אביגדור כ"ץ, ושכ"כ בשמו בספר תניא רבתי (והוא קיצור של שיבולי הלקט) (הל' סוכה סי' פד), ועל מהר"ח או"ז (סי' עא). אינהו סברי שאכילת עראי בשבת נחשבת כקבע.^[51] ויש לחוש להם במקום ספק ברכה לבטלה. ועל כן השוכח לומר "רצה" בסעודה שנייה שנמשכה על לאחר חצות - אם אכל קודם לכן מיני כיסנין, אינו חוזר, דשמא היא לו השלישית, דשבת קבעה את מיני הכיסנין להיות כסעודת קבע. (אם אכל מהם שיעור קביעות סעודה, פשיטא שיכול לקבוע עליהם את כל סעודותיו, שו"ע הרב קפח, י).
אולם, יש הבדלים ביניהם. כל אחד מהם דן בהקשר אחר, ויש לעיין מה דעתם בהקשר לנידונינו, האם יכול לקיים בהם סעודה ראשונה ושנייה.
א. הנה, מהר"ח או"ז דן בהלכות ברכות. פת כיסנין שם פת לה, וציין שכ"כ אביו (והוא באו"ז סי' קמט), שזהו הטעם שבגמרא בברכות מב, א שאם קבע על לחמניות (פת הבאה בכסנין) מברך המוציא, עיי"ש. לדבריו, בשבת מברך גם על שיעור מועט המוציא וברכת המזון, כאילו הייתה פת. משום שלדעתו אמרינן דשבת קובעת להחשיב אכילת עראי כסעודת קבע בכל מקום שהחיסרון הוא בשיעור. אכן, זו הלכה מיוחדת רק בדין פת הבאה בכיסנין, דשם פת לה, ולא בשאר מיני דגן, שאי אפשר לקבוע עליהם. הנה, למרות החידוש הגדול שבדבריו, כתב שלגבי סוכה אינו חייב, ואף שבשבת מברך עליה המוציא, לעניין ישיבה בסוכה הרי זו אכילת עראי, ולא אומרים ש"שבת קובעת" משום שכל חיובי האכילה בסוכה הוא מדין "תשבו כעין תדורו", ולכן רק באופן שהוא כעין תדורו חייב. עדיין יש להבין, הנידון היה בהלכות ברכות ולא בגדר סעודות שבת. מניין ששם סעודה להּ. תדע, שאפילו פת מעליא, מעיקר הדין לא די בכזית ממנה, אלא צריך כביצה, כקבלת הגאונים וכמו שכתב השו"ע (ראה לעיל פרק ג אות ו). וכמו שאין זה קבע לעניין סוכה, אולי אין זו אכילת קבע עד שיחשב כסעודה. לכאורה לא די ב"שם פת", יש צורך בסעודה. אולם, דעת נוטה לומר שלמהר"ח או"ז "שבת קובעת" במובן שהאוכל כזית ממנה, הרי הוא כמי שקבע סעודתו על פת הבאה בכסנין שיוצא בה ידי חובת סעודת שבת. ברם, ברור שאם פת צריכה כביצה, גם מפת הבאה בכיסנין צריך כביצה.
אם כן, אף שלא קי"ל ששבת קובעת, וכמו שכתב באריכות הברכ"י (קסח אות ה), ולעולם על אכילת עראי מברך מזונות. אך מדברי המהר"ח או"ז עולה לכאורה שאפשר שיצא ידי חובת סעודה שנייה, ולכן האוכל סעודת פת ונמשכה לאחר שש שעות וחצי, ושכח "רצה" ייתכן ואינו חייב לחזור. (אגב, ייתכן שחידושו של שו"ע הרב בהגהת אחיו סי' קפח הל' י נסמך על המהר"ח או"ז, ברם נראה שהוא סובר כן גם אם לא נאמר ש"שבת קובעת". ובאמת, כך היא הסכמת הפוסקים ורוב הראשונים.^[52]
אכן, רק למהר"ח או"ז מברך "המוציא" וברכת המזון על כזית פת כיסנין, משא"כ לדעת ההגהה בשו"ע הרב, שמברך "מזונות" ועולה לו לסעודה).
ב. תשובת רבינו אביגדור כ"ץ שהוזכרה בשבה"ל ובתניא רבתי עוסקת באכילת עראי מחוץ לסוכה. בשבת גם אכילת עראי, ואפילו פירות, חייבת סוכה. בשבת אכילה כשינה. אין שום דבר שניתן לאכול מחוץ לסוכה. ולכאורה, כשם ששם "אכילת קבע" לה להתחייב בסוכה נחשבת שפיר כסעודה. תדע, שלדעת רבים מהפוסקים, וכך לשון בה"ג ומרן בסעודה די בשיעור של כביצה, על אף שלעניין סוכה הרי זו אכילת עראי (אכילת קבע היא רק ביותר מכביצה). אולם, זר הדבר בעיני, הרי בסי' צג מבואר שמיני תרגימא מועילים רק לסועדה שלישית, ולא לשאר הסעודות. וגם לגבי השלישית, שיבולי הלקט פותח בתשובה ארוכה לשאלה: "ומהיכן אנו למדין שיכול לפוטרה במיני תרגימא", ולא הזכיר כלל מהגמרא בביצה ומדברי רבינו אביגדור, שהיה רבו המובהק. ולמה היה צריך ממעשה דאפוטרופס של אגריפס, וללמוד משיטת ר' אליעזר שאינה להלכה כדי ללמד שניתן להשלים, כלומר, לאכול בסעודה השלישית, מיני תרגימא.
סיום דבריו של רבינו אביגדור צריך ביאור: "ואפילו שתיה חשיבה כקבע, (ו)הואיל דאדם קובע סעודתו על היין" (בגמרא בברכות מב, ב מופיע הביטוי "הואיל..." בהקשר אחר). ונראה לומר, שכאן רמז לדברי הגאונים שהביא הטור (רעג, ה). והיינו שאף שזו אכילה חשובה, כזו שאפשר לומר עליה קידוש, ומהני רק לדין קידוש במקום סעודה, מיהו, לתקנת סעודות שבת זכר למן (שנקרא "לחם") אינו מועיל בלא פת (אכן, בגמרא בביצה זהו ההקשר, "שבת קובעת לקידוש", למדו ממעשר לקידוש, ששבת קובעת את חשיבות הסעודה, כך שהסועד בשישי ונכנסה השבת, אינו צריך לסלק את השלחן ולהביא אחר, אלא פורס מפה ומקדש, שיתרת הסעודה חשובה דיה להיות מקום סעודה לקידוש). כשם שיין לא מועיל, כך גם לא פירות ומיני תרגימא, ואף לא מיני מזונות. וזאת למדנו מדבריו, שאת הקידוש בשבת וסוכות אפשר לומר על אכילת פירות. אך לא יוצא בזה ידי חובת סעודות שבת. כנלע"ד.
והנה, מלבד כל זאת, האליה רבה (תרלט ס"ק יא) הקשה על רבינו אביגדור מגמרא מפורשת. בסוכה (כו, ב) הקשו על המעשה בר"ג שאמר על שתי כותבות 'העלום לסוכה' שהובא על המשנה שפוטרת אכילת עראי מסוכה: "מעשה לסתור", ושמא בשבת היה, ומדינא צריך היה לאכול בסוכה. וכתב שזו הסיבה שכל הפוסקים השמיטו את דברי ר' אביגדור בזה, וכ"כ מהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול (סי' עא) ושער המלך (סוכה פ"ו הל' ז) שלא קי"ל ששבת קובעת לעניין זה, דלא אישתמיט משום אחד מהפוסקים לומר שיוצא באכילת עראי בשבת ויו"ט.
ג. כמו כן, נראה שאין שום ראיה גם מדברי הריא"ז. הריא"ז עוסק בשאלת קידוש במקום סעודה. אם התחיל סעודתו במקום הקידוש באכילת מגדנות ופירות, והמשיך את עיקר הסעודה בבית אחר, אינו צריך לחזור ולקדש בבית האחר. כמו כן המג"א רעג ס"ק יא הזכירו, וכתב שהטור ושו"ע חולקים ושכן עיקר, שאינו יוצא אלא באכילה חשובה, של פת או חמשת מיני דגן או יין, אך לא בפירות, ולא אמרינן ששבת קובעת לעניין זה.
ברם, אחהמ"ר, יש לחלק בין הנידונים. כבר כתבנו (פרק ב) שגדר 'סעודה' כדי שהקידוש יחול הוא מדין וקראת לשבת עונג, שהקידוש ('וקראת') צריך להיות במקום אכילה חשובה ('עונג'), וסעודה לאו דווקא. ואינו כגדר ג' סעודות שנלמדו מהמן, שבהן צריך פת ולחם משנה. ממילא, נראה שגם לדעת הריא"ז אפשר לצאת במיני תרגימא רק בסעודה שלישית, וכמו שהוכחנו לעיל (פרק ה אות ב) בדעת רבנו ישעיה זקנו, שדבריו נידונו בשיבולי הלקט בסי' צג, אבל בראשונה ושנייה לא סגי דלא אכל פת. וכך הראנו לדעת שם (פרק ה אות א) מדברי הרי"ד בפסקיו לברכות (מט, ב) שכתב בפירוש שבשבת ויו"ט לא סגי דלא אכיל סעודת פת קבועה, פירוש ולכן "אינו יכול להעביר עצמו במיני פרפריות".
לסיכום, בדין מי שאכל קודם לעיקר סעודתו פת כיסנין, וסעודתו נמשכה עד לאחר שש שעות וחצי ושכח לומר "רצה", נראה להלכה כי אם באנו לחשוש משום חומר ברכה לבטלה, אין זה אלא לשיטת מהר"ח או"ז ושיטת שו"ע הרב בהגהת אחיו.^[53] בפרט שיש דעות שונות בהגדרת פת הבאה בכיסנין (ראה סי' קסח סע' ז שלדעת כמה פוסקים לכל דעה משלוש הדעות שהוזכרו בשו"ע שם ציורי שאר השיטות הם לדידו לחם בלאו הכי. כ"מ בב"י וכ"ד הב"ח שם ומג"א ס"ק יח, ט"ז ס"ק ו, רעק"א ודגמ"ר. ואולם, אודה כי מדברי כמה ראשונים משמע כי מר אמר חדא וכו' ולא פליגי. כ"מ ברבינו יונה, רשב"א, מאירי ואו"ז. כ"כ הביאור הלכה בשם המאמר מרדכי אות יד וכ"כ ערוה"ש הל' כג). מכל מקום, הבא לחזור ולברך ברכת המזון כדעת מרן ורוב מוחלט של הראשונים, אין מזניחים אותו, בפרט שבשעה שאכל את מיני המזונות כלל לא התכוון שתהא זו אכילה לשם סעודה שנייה, אף שקודם שאכלם קידש על היין קידושא רבה. וכן נראה עיקר שחוזר לראש, וראה הערה נב.
♦

פרק ו' - ייחודיותה של הסעודה השלישית

אחר הדברים האלה יש להבין, הלא חיובן של כל הסעודות ממקור אחד חוצבו, וכשם שאין סעודה ללא פת בסעודות הראשונה והשנייה (רעד, ד), הלא עוד בה שלישיה, ומדוע זה מצד אחד הקלו כל כך בשלישית?
כאשר מצד שני חומרה יתרה יש בשלישית שאין באחרות. זמנה מוגדר, עונש מבטלה חמור.
נראה כי צבת בצבת עשויה, והיא הנותנת.
חומר בסעודה שלישית מבאחרות, שהיא "משנה הלחם" של הסעודות. בימי חז"ל ובמשך דורות דרך העולם הייתה לסעוד פעמיים ביום, לא שלוש, כפי שנראה להמליץ על הפסוק (שמות טז, ח) "בערב בשר לאכל ולחם בבוקר לשבוע", וכעת ראיתי שכ"כ בפירוש בפי' הבכור שור שם, שלמדנו שזמן סעודה הוא פעמיים ביום ([א] רבי אליעזר במסכת סוכה כז, א שאוכלים ארבע עשרה סעודות בסוכות, מדין 'תשבו כעין תדורו' כמספר הסעודות שרגילים לאכול בשבעה ימים. [ב] שיעור סעודה שאמור בכל מקום הנקרא 'פרס' היינו חצי כיכר, שאדם אוכל ביומו כיכר בת 8 ביצים, [ג] הוא שיעור ה"עומר" של המן שהיה ניתן לכל אחד דבר יום ביומו. [ד] כך מצאנו בדין הנחת עירוב שהוא של שתי סעודות שהוא מזונו של אדם (לעירובי חצרות ראה שו"ע שסח, ג; לעירובי תחומין ראה שו"ע תט, ז), [ה] זהו שיעור מזון הניתן לעני העובר בעיר (משנה פאה פ"ח מ"ז עפ"י עירובין ח, ב שהוא מזון שתי סעודות. ובאותה משנה מפורש שבשבת מקבל מזון 3 סעודות, והיינו שסעוד"ש היא סעודה יתירה על ימות החול) ועוד רבים כיוצא בזה).
סעודת ה'עונג שבת', הסעודה היתרה הנעשית לכבוד השבת היא הסעודה השלישית.^[54] עיקרהּ לתוספת תענוג ולא לשביעה. היא הנקראת אצל חלק מהראשונים סעודת השלמה (עפ"י הגמ' בסוכה). וכן כתב רבינו יצחק נוניש בילמונטי ז"ל בספרו שער המלך (סוכה פ"ו הל' ז) : "סעודה שלישית אינה אלא משום חיובא דקרא, דלאו אורחייהו דאינשי אלא בב' סעודות".^[55] וכתבו התוס' בתחילת מסכת בכורות (ב, ב ד"ה 'שמא') בשם ר"ת שזו הסיבה שאמר רב נחמן "תיתי לי דקיימית שלוש סעודות" (ראה לעיל בהערה א מה שהבאנו בשם הנימוק"י המהרש"א והחיד"א בפתח עיניים, וראה גם שו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן יג).^[56]
כך כתבו כמה ראשונים בסוכה כז, א לבאר מדוע אמר רבי אליעזר כי ארבע עשרה סעודות יש בחג, והרי בשבת אוכל שלוש סעודות, א"כ חמישה עשר הוו. הטעם הוא משום שסעודה שלישית אינה בכלל "תשבו כעין תדורו", שאין דרכו של אדם לסעוד שלוש סעודות ביום, ובשבת סועד בשלישית מחמת המצווה, ולכן אינו עולה בחשבון הסעודות בסוכה של "כעין דירה" (למשל, מאירי שם: "סעודות הבאות מצד רגילות דירה הוא מונה, וזו משום שבת היא").
ומרגניתא טבא מצאתי בהקשר זה בלשונו של הראבי"ה (סוכה, סי' תרלז) שהוא מהמקלים ביותר להשלים בסוף הסעודה השנייה בשורטבלא פירות ודגים שמביאם במיוחד לכבוד שבת, שבזה מקיים מצוות סעודה שלישית, על אף שהוא מודה שמצווה מן המובחר ("מי שנפשו רחבה") לקבוע אותה בנפרד, על פת ובזמן המנחה (בסימן רנב משמע בדברי הראבי"ה שתפקיד הפרפרת, בשונה ממיני תרגימא, לשכנע את האדם לאכול פת, שהיא גוררת את התיאבון, וכלשון הברייתא בסוכה כז, א: "ממשיך פרפרת אחת לכבוד קונך", וכ"כ שם רש"י. כלומר, גם לדעת הראבי"ה, מצוה מן המובחר לקבוע אותה על פת). הראבי"ה מבאר את המגמה להקל בסעודה שלישית שהיא משום "שינוי וסת", וכדברי רבי אליעזר לאפוטרופוס של אגריפס שקשה היה לו לאכול בסוכה: "שאל אפוטרופוס של אגריפס המלך את רבי אליעזר כגון אני שאיני רגיל לאכול אלא סעודה אחת ביום מהו שאוכל סעודה אחת ואיפטר? (כאשר לדעת ר"א יש לאכול שתי סעודות בכל יום מימי החג) אמר לו בכל יום ויום אתה ממשיך כמה פרפראות לכבוד עצמך עכשיו אי אתה ממשיך פרפרת אחת לכבוד קונך?".^[57]
וכך כתב שם הראבי"ה: "נראה לי דאפילו אדם שקשה לו קצת שינוי ווסת מחויב בשלש סעודות, אף על פי שאינו רגיל, כדאמרינן הכא (בסוכה)". למרות שהמצטער פטור, שסעודות שבת לעונג ניתנו ולא לצער, מכל מקום לגבי סעודה שלישית גם מי שקשה לו חייב להתאמץ לכבוד קונו. וראייתו היא שהרי זו כל מהותה של הסעודה השלישית, שאדם אינו רגיל בה, ולא באה אלא מחמת השבת, וזהו כבוד השבת. "וסתם (אדם ש)אינו רגיל הוי לדידיה שינוי ווסת", מסתמא כל שינוי קשה הוא על הכל, ולכן לא די בטענה זו להיפטר, וכמו שאמר ר' אליעזר לאפוטרופוס שיאכל לכבוד קונו למרות שמצד עצמו לא היה אוכל. כל זה מצד האדם, אך גם ההלכה מכירה בקושי זה, ולכן מסיים הראבי"ה: "מיהו סגי ליה בהשלמת מיני תרגימה". (ולשיטתו הקולא אף גדולה יותר, שלא צריך להפסיק בברהמ"ז, כל שמשנה מהרגלו, כל שניכר שמביא משהו שאינו רגיל בו, ואפילו פירות, יצא משום שלישית "הוי הכירא, כיון שכל ימות החול לא הורגל בכך").
וכתב הרב חיד"א במחזיק ברכה (רצא ס"ק א) שזהו הטעם ללשון הזהרורית המלווה את רוב ככל הגאונים, הראשונים (ספר העיתים סי' קצג: "וצריך איניש להיות נזהר בהו ולא ליפשע מלמעבדינהו", רמב"ם פ"ל הל' ט: "וצריך להיזהר בשלוש סעודות אלו שלא יפחות מהן כלל" ועוד), חתם אותם מרן בשו"ע בלשון הטור והרא"ש (טו, ה): "יזהר מאד". זו לשונו הזהורית של הרב חיד"א בספרו מחזיק ברכה רצא אות א: "ואפשר דהכונה דצריך זהירות לפי שבסעודה זו ניכר כבוד השבת, שהוא דבר שאינו עושה בחול, דעיקר האכילה דבר יום ביומו הוא בלילה פעם אחד וביום פעם אחד, ובסעודה שלישית מגדיל כבוד השבת לעשות בו סעודה מחודשת".
אמנם, הרבה אחרונים הלכו בדרך אחרת להסביר את לשון הזהירות היתרה, ראה ב"ח. אך הנה, יש בדברי החיד"א הללו לשפוך אור על "המדרג המרובע" הקיים בראשונים^[58] (ארבע דעות בסעיף ה), עד שיש מהם שכתבו שיוצא אפילו בפירות (ר"ן שבת מד, א מדפי הרי"ף). וכעין זה כתב המשנה ברורה (ס"ק כד) שטעם המקילים שאין מחייבים פת הוא: "כיון דאין דרך לאכול סעודה שלישית לתיאבון סגי בהכי, וזהו גם כן טעם שאר הדעות שמקילים בזה". יש לבאר כי מטעם זה הרגילות הייתה שבסעודה שלישית עושים "סעודה קטנה", ולכן כתב המשנ"ב (ס"ק יא) שאף שהרמ"א המליץ ותמך במנהג לסעוד לאחר תפילת מנחה, בקל יש לסעוד קודם לכן, משום שלדעת הרמ"א בסי' רלב מותר לקבוע סעודה קטנה קודם שהתפלל (אולם, אין מכאן ראיה, שלעניין זה גם סעודה ראשונה ושנייה קטנות מקרו, ורק סעודות כעין סעודות ברית ופדיון הבן וסעודת חתן וכלה נחשבות גדולות).^[59]
בזה גם מובנת אריכות הלשון של מרן (רצא, א): "ואף אם הוא שבע יכול לקיים אותה בכביצה. ואם אי אפשר לו כלל לאכול אינו חייב לצער עצמו, והחכם עיניו בראשו שלא ימלא בטנו בסעודת הבוקר כדי ליתן מקום לסעוד שלישית". והיינו משום שאל מול העובדה שאין דרך ואין רגילות לאכול שלוש סעודות עד שצריך ל'חכמה' מיוחדת שלא למלא בטנו (לא רק משום מעדני הסעודה השנייה. מדוייק יותר טעמו של החיד"א, החשש והקושי הוא משום שאין רגילות, שזו "סעודה יתרה"). אל מול עובדה זו עומדת החשיבות,^[60] ואולי אפילו דווקא משום כך רק בשלישית בא לידי ביטוי ניכר שזה העונג נעשה לכבודה של השבת, וכלשון ספר העיתים (סי' רצג): "להשלים בה מצוות עונג שבת דג' סעודות".
זו גם הסיבה שמצאנו שבמקומות רבים היו מפסיקים בברכת המזון, וכורכים את הסעודה השלישית בשנייה, כל זאת משום שאין רגילות לאכול שלוש סעודות ביום. כמו שכתב הב"י שבשבתות החורף הקצרים המהר"ם היה מפסיק בסעודה שנייה לאחר שהגיע זמן מנחה גדולה ומקיים אחדא תכא סעוד"ש (ואף שבימינו שהרגילות היא לאכול שלוש פעמים ביום, אין טעם מספיק לחייב 4 סעודות בשבת, שהשתיים הראשונות סעודות גדולות המה). או גם מהטעם שכתב ספר העיתים (סי' קצג) בהציגו את שיטת בה"ג, שהיו שחוו קושי כלכלי לתקן מאכלי סעודה חדשה: "ודאי מצווה מן המובחר למיעבד בשחרית ובמנחה, מיהו שאר עמא דלא שכיח להו, ולא אפשר להו לתקוני מאכלי לתרי זימני לשחרית ולמנחה, כי היכי דלא לפשעו במצוות ג' סעודות – שרינן להו משום כבוד שבת להפסיק אכילן ולברך", אך בסוף דבריו מסיק שאין הלכה כבה"ג, אף ש"נהוג קצת עמא למיעבדינהו אחד תכא שלא כהלכה".
אכן, בהמשך דבריו מביא החיד"א שלשכרן של שאר סעודות שבת זוכה למפרע רק בסעודה שלישית: "והזהיר לקיימה הנה שכרו גם על סעודת לילה וסעודה שנייה כאלו עשאם לכבוד שבת דוקא, אך אם יתרשל לקיים סעודה ג' מורה דהשני סעודות לא עשה לכבוד שבת אלא דכך דרכן של בני אדם לסעוד בלילה וביום ומשום הכי צריך ליזהר מאד לקיים סעודה שלישית כי בקיומה יתברר כי כל מה שעשה לכבוד השבת". ודפח"ח. וחזון הרבתי בדברי החוזה מלובלין בספרו דברי אמת (רבי יעקב יצחק הורביץ, פרשת בלק. הו"ד בספר טעמי המנהגים אות שצז) שכתב דבר נפלא. בפוסקים, ראשונים גם אחרונים, וכן בפי העם, יוצאי אשכנז, סעודה שלישית מכונה בשם: שלישיד'ס, והיינו "שלוש סעודות" ולא סעודה שלישית (ראה למשל תוס' בסוכה כז, א ד"ה 'במיני': "אין ללמוד מכאן שיועילו מיני תרגימא להשלים שלוש סעודות של שבת" ובעוד אינספור מקומות ראשונים, והובאו כאן דוגמאות רבות, ואטו כרוכלא וכו'), והוא מהטעם הנזכר: "מפני שבזכות סעודה שלישית מקיים כל הסעודות, כי בשתי הסעודות הראשונות האדם רעב ויש לו הנאה, הגם שהוא מצוות עונג שבת, אך סעודה שלישית ודאי מגלה שהוא לשם שמים, כי אינו תאב". ויש לומר עוד שהחיוב לאכול שלוש סעודות תקנה אחת היא, ולא שלוש, ואותה משלים בשלישית, ואין המצווה נקראת אלא על שם גומרהּ. על כל פנים, נמצאנו למדים שהקלו בה מפני שאין רגילות לאכלה, וכדי שלא ישליכנה אחרי גוו. הקלו בהּ לרוב חשיבותהּ וחומרתהּ, שלא תהא התנצלות לאדם לומר שלא היה יכול לקיימה, לכן יש מהראשונים שכתבו שאפשר לצאת בה שלא בפת.
♦ ♦ ♦