טלטול כלי אכילה שלא לצורך
מקור הדין בראשונים
הר"ן (דף מ"ח ע"א בדפי הרי"ף) כותב וז"ל: "ומיהו אפילו אם נאמר כן, דכלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך כלל אסור לטלטלו, הני מילי בכלים. אבל בספרי הקודש ואוכלין, שלא נאסרו מעולם, כל המחמיר עליו להביא ראיה".ובשלטי גבורים כתב: "ולפי"ז, כוסות וקערות וצלוחיות, ומקצוע של דבילה, וזוהמא ליסטרון של קדירה, וסכין קטנה שעל גבי השולחן. נראה לי, שיהיו מותרין לטלטלן שלא לצורך כלל, כיון שמתחילה לא נאסרו. כדאיתא בגמ' (קכ"ג ע"ב) ובתוס' (שם, ד"ה מקצוע) דכלים אלו לא אסרו הטלטול, ככלים ההן בימי נחמיה".
והנה מצאנו בכמה ראשונים במפורש, שקערות וכוסות וכדו', יש להן דין ככל כלי שמלאכתו להיתר, שמותר לטלטלו אפילו מחמה לצל. אבל אסור לטלטלו שלא לצורך כלל. והם:
א. רבינו חננאל (דף קכ"ד ע"א, ד"ה מתניתין כל הכלים) כותב וז"ל: "פירש רבה משנה זו, לצורך -דבר שמלאכתו להיתר, כגון: קערות כוסות וכדומה להן, שמותר לכתחילה לטלטלן לאכול ולשתות בהן, הללו מותרין לטלטלן, בין לצורך גופו לאכול בהן, ובין לצורך מקומו לפנותן כדי לישב במקומן. וכו'. ורבי נחמיה אמר, אפילו דבר שמלאכתו להיתר כגון: קערות וכדומה להן, לצורך גופו לאכול בהן – מותר, אבל אחר שיאכל בהן, אסור לטלטלן לצורך מקומן." עכ"ל.
ב. המאירי (דף קכ"ב ע"ב, ד"ה כל הכלים וכו') כותב וז"ל: "וצריך שתדע דרך כלל, שכל כלי שמלאכתו להיתר כגון קערה לאכול בה וסכין לחתוך בו וכיוצא באלו, הן של עץ, הן של אבן, הן של מתכת, הן של חרש, מותר לטלטלו בשבת אפי' בשביל עצמו של כלי, מחמה לצל שלא ישבר או מן הגשמים כדי שלא יפסד או שלא יגנב וכיוצא בזה, וכל שכן לצורך גופו או לצורך מקומו." עכ"ל.
ג. בשו"ת התשב"ץ (ח"א סימן קל"ז) בתוך דבריו כתב וז"ל: "דדוקא כלי שמלאכתו להיתר כגון סכין וקערה וכיוצא בהן מותר לטלטלן לצורך עצמן כגון מחמה לצל ." עכ"ל.
ד. הרמב"ם בפירוש המשניות (שבת פי"ז משנה ד') כתב וז"ל: "לצורך ושלא לצורך, ר"ל בין לצורך גופן ובין לצורך מקומן ואפילו מחמה לצל. ובתנאי שיהיו אותן הכלים ראויים להשתמש בהן בשבת, כגון הסכינין והכסאות והקערות, והן הנקראין דבר שמלאכתו להתר." עכ"ל.
וכן מדיוק ג"כ מהרמב"ם במשנה תורה (שבת פכ"ה ה"א וה"ג) שכתב וז"ל: "יש כלי שמלאכתו להיתר, והוא הכלי שמותר לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו בחול, כגון כוס לשתות בו, וקערה לאכול בה, וסכין לחתוך בו בשר ופת, וקורדום לפצוע בו אגוזים וכיוצא בהן." עכ"ל בהלכה א'. ובהלכה ג' כתב וז"ל: "כל כלי שמלאכתו להיתר, בין היה של עץ או של חרס או של אבן או של מתכת מותר לטלטלו בשבת, בין בשביל עצמו של כלי, בין לצורך מקומו, בין לצורך גופו." עכ"ל. ומשמע בדבריו: שבהלכה ג' הוא מדבר על מה שכתב בהלכה א', שכוסות וקערות מותר לטלטלן אפילו בשביל עצמו של כלי, אבל לא שלא לצורך כלל.
וכן מבואר להדיא בהלכה ד', שכתב וז"ל: "כיצד, מטלטל הוא את הקערה של עץ לאכול בה או לישב במקומה או כדי שלא תגנב, וזה הוא בשביל עצמה. וכן אם טלטל אותה מן החמה כדי שלא תיבש ותשבר או מן הגשמים כדי שלא תתפח ותפסד, הרי זה טלטול בשביל עצמה ומותר מפני שמלאכתה להיתר".
♦
תירוץ הראשונים מקושית השלטי גבורים
אלא דבאמת צ"ע, מדוע כל הראשונים הנ"ל כללו את הדין של טלטול קערות וכוסות, ביחד עם כל כלי שמלאכתו להיתר, והתירו לטלטל אותן רק לצורך גופו או מקומו או מחמה לצל. הרי מכיון שחז"ל לא אסרו מעולם לטלטל את הכלים הללו, מניין לנו לבוא ולאסור לטלטל אותם.ואין לומר, שהראשונים הנ"ל סברו שבאמת חז"ל גזרו גם על כלי האכילה. דא"כ, איך היו יכולים לאכול בזמן שגזרו על כל הכלים.
ואפשר לומר, שהראשונים הנ"ל סברו, שבהתחלה חז"ל לא גזרו על קערות וכוסות, וכן על אוכלין וכתבי הקודש. אבל כשחזרו והתירו לטלטל כל כלי שמלאכתו להיתר לצורך גופו או מקומו או מחמה לצל, וממילא כבר אין טעם להתיר לטלטל אוכל וכתבי הקודש וכלי אכילה גם שלא לצורך כלל, דהרי טלטול לצורך האכילה הוא נחשב טלטול לצורך גופו, השוו מידותיהם עם כל שאר הכלים שמלאכתם להיתר, וגם בהם גזרו שיהיה מותר לטלטלם רק לצורך גופו או מקומו או מחמה לצל.
ולפי"ז, הר"ן שסובר שגם אחרי שחז"ל חזרו והתירו לטלטל כל כלי שמלאכתו להיתר לצורך גופו או מקומו או מחמה לצל, בכ"ז הם לא השוו מידותיהם ואמרו שכן יהיה הדין גם באוכלין ובכתבי הקודש, אלא אוכלין וכתבי הקודש נשארו בדינם שמותר לטלטל אותם אפילו שלא לצורך כלל. א"כ גם בכלי אכילה כמו קערות וכוסות, יהיה הדין שהם נשארו בדינם, ומותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל.
אלא דלפי"ז יוצא, שהשו"ע (סימן ש"ח סעיף ד') שפסק כמו הר"ן שמותר לטלטל כתבי הקודש ואוכלין אפילו שלא לצורך כלל, חולק על כל הראשונים הנ"ל שסוברים שלאחר שחזרו והתירו לטלטל כלי שמלאכתו להיתר לצורך גופו או מקומו או מחמה לצל, גם כתבי הקודש ואוכלין אסור לטלטל שלא לצורך כלל.
וכדי ליישב קושיא זו, מצינו באחרונים שני מהלכים שבהם ניתן להסביר כיצד אותם הראשונים לא חלקו על הר"ן והשו"ע שפסק כמותו. והם:
א. שמה שכתבו התוס' (קכ"ג ע"ב, ד"ה מקצוע): "לא חשיב אלא כלים דלאו בני קיבול, דהא פשיטא דכוסות וקערות וצלוחיות היו מטלטלין", אין הכוונה שמותר לטלטל כוסות וקערות אפילו שלא לצורך כלל. אלא הכוונה היא, שכלים אלו, מפני שהתשמיש בהם הוא הכרחי, לא אסרו אותם בטלטול כמו שאר כל הכלים, אלא מותר לטלטל אותם לצורך תשמישן. והיינו שכלים אלו גם הם היו בכלל גזירה, אלא שלא נאסרו לגמרי כמו שאר כלים. ולכן כשחזרו והתירו את שאר כלי שמלאכתו להיתר לטלטלם לצורך גופן או מקומן או מחמה לצל, גם הם בכלל הדין הזה.
משא"כ כתבי הקודש ואוכלין, שמעולם לא גזרו עליהם חז"ל לאוסרם בטלטול, לכן הם נשארו בדינם, ומותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל.
ולכן הר"ן והשו"ע חילקו בין כתבי הקודש ואוכלין, שאותם מותר לטלטל אפילו שלא לצורך כלל, לכלי אכילה, שמשמע מסתימת דבריהם שאסור לטלטל אותם שלא לצורך כלל. ואתי שפיר עם כל הראשונים הנ"ל, שהשוו את כלי האכילה לכל כלי שמלאכתו להיתר.
כן כתב השו"ע הרב (סימן ש"ח סעיף י"ז) וז"ל: "אבל כל מיני אוכלים ומשקים המותרים בשבת וכל מיני ספרים שמותר לקרות בהם מותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל, לפי שלא גזרו בימי נחמיה אלא על כלים ולא על אוכלים וספרים, והרי הם עכשיו כמו קודם הגזרה שבימי נחמיה שהיה מותר לטלטל כל דבר הראוי בשבת אפילו שלא לצורך כלל. וכו'. משא"כ כלים אפילו כוסות וקערות וסכין וכיוצא בהן, כולן היו בכלל הגזרה שגזרו גם עליהן שלא לטלטלן כי אם לצורך תשמישן ולא לצורך מקומן ולא לצורך גופן כשאינו תשמיש המיוחד להן. שהרי לא הוציאו אותן מכלל שאר כלים אלא מפני הצורך שיש בתשמישן יותר מבתשמיש שאר כל הכלים, א"כ אין להתירן אלא לצורך תשמישן בלבד. ואח"כ כשהתירו וחזרו והתירו לטלטל כל כלי שמלאכתו להיתר אפילו לצורך הכלי עצמו גם כוסות וקערות וסכין וכיוצא בהן היו בכלל זה, ולא הותרו אלא לטלטלן לצורך הכלי עצמו, אבל לא שלא לצורך כלל". עכ"ל.
ונראה שגם המהרש"א הלך במהלך הזה. דהגמ' בדף קכ"ד ע"א שאלה: "לרבה אליבא דר' נחמיה, הני קערות היכי מטלטלינן". והקשה המהרש"א (שם, בד"ה לרבה למר וכו') וז"ל: "ק"ק, דלרבא נמי תקשה ליה קודם התרת כלים הני קערות היכי מטלטלינן".
ולכאו' צ"ב [כן התקשה ג"כ ביד דוד]: דהרי קודם התרת כלים מבואר בתוס' לעיל (קכ"ג ע"ב, ד"ה מקצוע) שפשיטא שהיה מותר לטלטל את הקערות, וא"כ מובן מדוע לרבא קודם התרת כלים לא קשה איך טלטלו את הקערות.
אלא וודאי, שמהרש"א למד בדעת התוס', שמה שהיו מטלטלין את הקערות וכדו', זה רק לצורך תשמישן ולא לצורך מקומן ולא לצורך גופן [כלשונו של השו"ע הרב]. ולכן הקשה המהרש"א, מדוע הגמ' לא שאלה אליבא דרבא קודם התרת כלים איך היו מטלטלין את הקערות, הרי היה מותר לטלטלן רק לצורך תשמישן[2].
והנה המהלך הזה של השו"ע הרב והמהרש"א, נכנס בלשון התוס' הנ"ל, שכתבו: "דהא פשיטא דכוסות וקערות וצלוחיות היו מטלטלין", דאפש"ל שכוונתם לומר שהיו מטלטלין אותן לצורך תשמישן, אבל לא לצורך גופו או מקומו. וכעין זה כתב ג"כ בתורא"ש (קכ"ג ע"ב, ד"ה מקצוע) וז"ל: "דהא כוסות קערות קיתונות צלוחיות פשיטא שהיו מטלטלין." דגם פה אפש"ל שהכוונה שהיו מטלטלין לצורך תשמישן ולא לצורך גופן או מקומן.
וכן אפשר לדחוק כן בלשונו של בעל המאור (דף מ"ז ע"א, בתוך דבריו שם) שכתב וז"ל: "והא דתניא בראשונה היו אומרים ג' כלים ניטלין בשבת, מקצוע של דבלה וזוהמא לסטרון וסכין קטנה, לא הוצרכו לומר אלא כלים שפעמים מצויין במלאכת איסור, אבל כלים המיוחדים למלאכת היתר כגון שולחן וכוס וקערה לא הוצרכו לומר, שלא עלתה על דעת אדם מעולם שיהו אסורים." עכ"ל. ואפש"ל שכוונתו היא שלא עלתה על דעת אדם מעולם שיהיו אסורים בטלטול לגמרי, אלא פשיטא שהיה מותר לטלטל אותם לצורך תשמישן, אבל לצורך גופן ומקומן כן היה אסור לטלטל אותם. ורק אח"כ כשחזרו והתירו, נעשה מותר לטלטל אותם גם לצורך גופו ומקומו, ואח"כ גם מחמה לצל.
אבל בריטב"א ובשיטה לר"ן נראה שלא למדו כן. דהריטב"א (קכ"ג ע"ב, ד"ה בראשונה) כתב וז"ל: "פירש מורי ז"ל, דודאי כלים שמשמשים לעולם היתר לצורך אכילה ושתיה ושאר צורכי שבת שאין משמשים לעולם איסור, כולם היו מותרים לעולם, דלא סגיא בלאו הכי." עכ"ל. ומשמע מדבריו, שכלים שמשמשים לצורכי אכילה ושתיה, לא נכללו כלל בגזירת הכלים של חז"ל והיו מותרים לעולם, והיה מותר לטלטל אותם אפילו שלא לצורך כלל.
וכן בשיטה לר"ן (קכ"ג ע"ב, ד"ה בראשונה) כתב: "אבל אותן כלים שאין משתמשין בהן אלא תשמיש של היתר ואין ראויין לתשמיש אחר, לא אסרו אפילו בראשונה." עכ"ל. וגם מדבריו משמע בפירוש, שכלים שמיועדים רק להיתר כמו כלי אכילה, מעולם לא נאסרו ואפילו בראשונה, ומותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל, דלא כהשו"ע הרב והמהרש"א.
ולכן הם יצטרכו לומר כמו המהלך השני, והוא:
ב. דבאמת בזמן שחז"ל גזרו את גזירת כלים הם לא גזרו על כלי אכילה כלל, והיה מותר לטלטל אותם אפילו שלא לצורך כלל. והטעם שלא גזרו עליהם כלל הוא משום "דלא סגיא בלאו הכי" – כלשון הריטב"א. אבל לאחמ"כ כשחזרו והתירו לטלטל כלי שמלאכתו להיתר לצורך גופו או מקומו או מחמה לצל, שגם בכלים שמלאכתן רק להיתר, כמו כלי אכילה, אפשר לתקן שיהיה הדין כן, "וסגיא הכי", השוו חכמים מידותיהן, ולא חילקו בין כלי לכלי, וגם בהם תיקנו שיהיה מותר לטלטלן רק לצורך גופן או מקומן או מחמה לצל.
אבל כ"ז דווקא בכלים, שמתחילה חז"ל גזרו על כל הכלים, ורק על כלים אלו הם לא היו יכולים לגזור משום "דלא סגיא בלאו הכי", ולכן כשהם כן היו יכולים לכלול כלים אלו בשאר כל הכלים, חזרו וכללו את דינם כדין כל הכלים. אבל בכתבי הקודש ואוכלין, שמעולם לא גזרו עליהם חז"ל איסור טלטול, לכן נשארו עומדים בהיתרן, ומותר לטלטלן אפילו שלא לצורך כלל.
כן מפורש במנורה הטהורה (סימן ש"ח בקני המנורה ס"ק ח'), ובמאמר מרדכי (סימן ש"ח ס"ק ה'), ובהגהות הרא"מ הורוויץ (בדף קכ"ג ע"ב, בתוד"ה מקצוע).
ומהלך זה נכנס בלשון הריטב"א (הנ"ל) שכתב: "כולם היו מותרים לעולם, דלא סגיא בלאו הכי", ואפשר לומר שכוונתו לומר שבהתחלה כולם היו מותרים מפני שלא היה אפשר בלא זה. אבל אח"כ אפשר שגזרו עליהם כדין שאר כלים.
אבל בלשון השיטה לר"ן (הנ"ל) שכתב: "לא אסרו אפילו בראשונה", משמע שכל שכן שאח"כ לא אסרו, ועדיין בהיתרן קיימי. וזה לכאורה כמו השלטי גבורים, שמאחר שלא גזרו עליהם בהתחלה, נשארו בהיתרן, ומותר לטלטלן אפילו שלא לצורך כלל.
♦
קושיא על השלטי גבורים משיטת ר' נחמיה
ולכאורה יש גמ' מפורשת דלא כהשלטי גבורים. הגמ' בדף קכ"ד ע"א שואלת: "לרבה אליבא דר' נחמיה, הני קערות היכי מטלטלינן", ואם נאמר כהשלטי גבורים שקערות מותר לטלטל אפילו שלא לצורך כלל, מכיון שהן לא היו בכלל הגזירה בהתחלה, אז מה קשה לגמ' איך לר' נחמיה אפשר לטלטל את הקערות, הרי הן לא היו בכלל הגזירה, ומותר לטלטל אותן אפילו שלא לצורך כלל. [כן הקשה ביד דוד הנ"ל].וכן קשה מהגמ' לקמן (קמ"ו ע"א) שאומרת: "ר' נחמיה אומר אפילו תרווד ואפילו טלית ואפילו סכין אין ניטלין אלא לצורך תשמישן", הרי סכין הוא כלי שלא היה בכלל גזירת כלים, ולפי השלטי גבורים מותר לטלטלו אפילו שלא לצורך כלל, ומדוע אומר ר' נחמיה שאסור לטלטל אותו רק לצורך תשמישו. [כן הקשה הרא"מ הורוויץ הנ"ל].
אלא צריך לומר כאחד משני המהלכים שנאמרו לעיל. או שגם הם היו בכלל גזירת כלים, רק שהיה מותר לטלטל אותם לצורך תשמישן, ולכן דינם כשאר כלים, שלפי ר' נחמיה אליבא דרבה מותר לטלטל אותם רק לצורך תשמישן ולא לצורך מקומן. ולכן הקשתה הגמ' איך אפשר לטלטל את הקערות לר' נחמיה אליבא דרבה. ולכן גם אסור לטלטל סכין רק לצורך תשמישו. או שבאמת כלים אלו לא היו בכלל גזירת כלים כלל, אבל כ"ז היה מפני שלא יכלו לגזור עליהם "דלא סגיא בלאו הכי", אבל אח"כ כשחזרו והתירו את שאר הכלים, השוו חכמים את דינם עם דין שאר כל הכלים. ולכן לר' נחמיה אליבא דרבה, גם כלים אלו דינן הוא שמותר לטלטלן רק לצורך תשמישן ולא לצורך מקומן. ולכן הקשתה הגמ' איך אפשר לטלטל את הקערות לאחר הסעודה לפי שיטתו.
♦
ליישב את השלטי גבורים מהקושיא הנ"ל
וכדי ליישב קושיא זו על השלטי גבורים יש להקדים. הנה מצינו באחרונים [עיין שו"ע הרב סימן ש"ח סעיף י"ז, ובביאור הגר"א יו"ד סימן רס"ו ס"ק ג'] שיש שתי סיבות שמחמתן אסרו לטלטל - א. איסור מוקצה. ב. גזירת כלים. היינו: שיש כלים שאיסור הטלטול בהם הוא מפני שאדם הקצה אותם מדעתו, ואין דעתו להשתמש בהם בשבת, כמו מוקצה מחמת גופו, וכן כמו מוקצה מחמת חסרון כיס בכלי שמלאכתו לאיסור – וזהו איסור מוקצה. ויש כלים שאדם לא מקצה אותם מדעתו, מכיון שהוא יכול לעשות איתם בשבת כל מיני דברים שמותר לעשות בשבת, כמו כלי שמלאכתו לאיסור, וכן כלי שמלאכתו להיתר, שבהם מצד איסור מוקצה היה צריך להיות הדין שמותר לטלטלם בכל מצב, ואפילו שלא לצורך כלל. אלא שבזמן נחמיה בן חכליה ראו חז"ל ששבת מזולזלת, ולכן אסרו את טלטול כל הכלים. וגם כשחזרו והתירו, נשאר איסור טלטול על כלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל, וכן על כלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך כלל.והגמ' לעיל (ל"ה ע"ב - ל"ו ע"א) שאלה, דיש שלוש ברייתות שסותרות זו את זו. באחת כתוב: שאסור לטלטל לא את השופר ולא את החצוצרה. בשניה כתוב: שמותר לטלטל את השופר, אבל אסור לטלטל את החצוצרה. ובשלישית כתוב: שמותר לטלטל גם את השופר וגם את החצוצרה. ותירצה: דלפי ר' שמעון, שיש איסור מוקצה רק במוקצה מחמת חסרון כיס, מותר לטלטל גם את השופר וגם את החצוצרה. ולפי ר' יהודה, שרק דבר שלא חזי למלאכת היתר אלא מעט הוא מוקצה [לשון התוס' שם (בד"ה הא ר' יהודה)], מותר לטלטל שופר מפני שהוא ראוי לגמע בו מים לתינוק, אבל אסור לטלטל חצוצרה מכיון שהיא לא ראויה למלאכת היתר אלא מעט. ולפי ר' נחמיה, שאם זה תשמיש הרגיל לעשות בו בחול [לשון תוס' שם (בד"ה הא ר' נחמיה)] הוא לא מוקצה לגבי אותו תשמיש, אבל אם זה תשמיש שאין רגילים לעשות בו בחול, אפילו אם זה שימוש של היתר, זה מוקצה לאותו דבר, אסור לטלטל בין את השופר ובין את החצוצרה, מכיון שאין דרך לגמע בהם תינוק בשופר בחול.
ונראה פשוט, שמחלוקתם של ר"ש ר"י ור' נחמיה היא לא בגזירת כלים שגזרו חז"ל, דהרי חז"ל לא חילקו בין כלי שאדם מקצה מדעתו לכלי שאינו מקצה מדעתו. אלא הם נחלקו באיסור מוקצה, מה נחשב דבר שאדם הקצה מדעתו והוא לא מתכנן להשתמש בו בשבת, ומה לא. האם רק דבר שאדם מקפיד עליו שלא לא לעשות בו שימושים אחרים מחמת חסרון כיס [ר' שמעון], או אפילו דבר שאין בו שימוש היתר אלא מעט [ר' יהודה], או שכל שימוש שאין רגילות לעשות בו בחול, לגבי אותו השימוש הכלי הזה הוא מוקצה [ר' נחמיה].
וא"כ יוצא, שמה שאסור לטלטל קערות רק לצורך תשמישן לפי ר' נחמיה, זה לא נובע מהדין של גזירת כלים, אלא זה נובע מהאיסור של מוקצה.
ולפי"ז, א"א להביא ראיה מדברי ר' נחמיה שכלי אכילה או שנכללו בגזירת הכלים של חז"ל ורק התירו לטלטלם לצורך תשמישן משום דלא סגי בלאו הכי, או שחז"ל השוו מידותיהם לאחר שחזרו והתירו את שאר כלים. דבאמת אליבא דר' נחמיה תמיד היה מותר לטלטל כלי אכילה רק לצורך תשמישן, מחמת איסור מוקצה, גם לפני שגזרו חז"ל את גזירת כלים, ולכן קערה וסכין אסור לטלטל לשיטתו רק לצורך תשמישן. אבל לפי ר' שמעון, שכלי אכילה לפני גזירת הכלים של חז"ל היו מותרים לגמרי בטלטול, וגם כשגזרו חז"ל את גזירת כלים, על כלי אכילה הם לא גזרו, מנין לנו לומר שאחרי שחז"ל התירו שאר כלים הם השוו מידותיהם עם שאר כל הכלים, או מנין לנו לומר שגם עליהם חז"ל גזרו בגזירת כלים שיהיה אסור לטלטל אותם רק לצורך תשמישן.
♦
להלכה למעשה
דעת המאמר מרדכי (סימן ש"ח ס"ק ה'), והשו"ע הרב (סימן ש"ח בסעיפים ט"ז – י"ז), והבן איש חי (שנה ב' פרשת מקץ סעיף א'), והמנחת שבת (על הקיצור שו"ע סימן פ"ח ס"ק נ"ג), והחזו"ע (שבת, חלק ג', הלכות כלי שמלאכתו להיתר, הלכה א'): לאסור.ואילו דעת הגהות הרמ"ך על הרמב"ם (שבת פרק כ"ה ה"ג), והתוספת שבת (סימן ש"ח ס"ק י"ח), והחסד לאלפים (פאפו, על סימן ש"ח בסעיף ג'), וכן משמע קצת בביאור הגר"א (סימן ש"ח סעיף ד', ד"ה וכתבי): להתיר.
המשנ"ב (סימן ש"ח ס"ק כ"ג) כותב וז"ל: "ה"ה כוסות וקערות וצלוחיות וסכין שע"ג השלחן דתדירין בתשמיש לא חלה עלייהו תורת מוקצה כלל, וכאוכלין וכתבי הקודש דמי וע"כ מותרין לטלטלן אפילו שלא לצורך כלל, ויש מחמירין אפילו בכלים אלו". עכ"ל. ומשמע שדעתו היא שמעיקר הדין מותר, ויש מחמירים.
ולפי המתבאר, יש מקום גדול להחמיר בזה. אחרי שרבינו חננאל, הרמב"ם, המאירי, והתשב"ץ השוו את כלי האכילה לכל כלי שמלאכתו להיתר, ולא חילקו ביניהם. וגם ראיית השלטי הגבורים מהתוס' נדחתה, ואין הכרח מדבריו שחולק על כל אותם ראשונים. וכן כמעט כל אותם ראשונים שאמרו כהתוס' ביארנו שאין הכרח בדבריהם שמותר לטלטל כלי אכילה שלא לצורך. לכן יש מקום גדול להחמיר בזה.
ובמנוחת אהבה (ח"א פרק י"ב הלכה ב' והערה 6) כותב: שמעיקר הדין יש להקל בזה, מחמת שיש פה ס"ס. ספק אם הלכה כהמתירים לטלטל כלי אכילה שלא לצורך, ואת"ל שאין הלכה כמותם, שמא ההלכה כדעת השיטה לר"ן בשם הרא"ה (קכ"ג ע"ב, ד"ה מחמה לצל. קכ"ו ע"ב, ד"ה כי פליגי) שמה שהגמ' אומרת מחמה לצל, זה לאו דווקא, אלא ה"ה אפילו בכדי. ומחמת זה יש להקל לטלטל כלי אכילה שלא לצורך, והמחמיר תע"ב.
ויש לעיין, האם ס"ס הנ"ל יועיל כנגד כל הנך ראשונים שבמפורש השוו את דין כלי אכילה לשאר כלי שמלאכתו להיתר, וצ"ע.
♦ ♦ ♦