פסיק רישא דלא ניחא ליה בקרקע של יהודי שאינו חבירו ממש
שנינו בגמ' שבת קג, א: "תנו רבנן, התולש עולשין, והמזרד זרדים, אם לאכילה כגרוגרת, אם לבהמה כמלא פי הגדי, אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה, אם לייפות את הקרקע כל שהן. אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו, רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו, באגם שנו. אביי אמר, אפילו תימא בשדה דלאו אגם, וכגון דלא קמיכוין. והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה".גירסת כמה ראשונים[2] בגמ' דידן: "דקעביד בארעא דלאו דיליה". לפי זה לכאורה היה אפשר להבין שרק קרקע שלו נחשב "אכפת ליה". אבל באמת קשה מסברא לומר שקרקע של חבירו ממש נגדירה "לא אכפת ליה".
[ואולי אפשר בכל זאת לומר סברא בזה, ע"פ החזקה "אין אדם חוטא ולא לו" (ב"מ דף ה, ב), שכוללת אפילו עבור קרוביו (ראה בירושלמי יבמות סוף פרק ב). וא"כ כאן שמדובר שעשה בשבת, אפשר לומר שלא ניחא ליה לחלל שבת עבור איש אחר, ואפילו עבור חבירו וקרובו, רק כדי לגמול חסד עימו, מפני ש"אין אדם חוטא ולא לו". והיינו שצריך לבדוק את אומדן ה"ניחא ליה" ע"פ יום השבת[3]. וצ"ע].
ובגמ' לפנינו הגירסה: "ארעא דחבריה", וכ"ה ברש"י וריטב"א שם. וגם כאן היה אפשר להבין שמדובר בחבירו ממש, ובכל זאת נחשב "לא אכפת ליה". אבל ודאי הפשט הוא כדברי תוס' (שם ד"ה לא צריכא), שמדובר במי שאינו אוהבו, ולכן הוא "פס"ר דלא אכפת ליה", לעומת קרקע של אוהבו שודאי אכפת ליה[4].
ובספר הזכרונות למהר"ש אבוהב, מח"ס שו"ת דבר שמואל (בזכרון ט', ענין הזורע, מהד' אהבת שלום עמ' ר"ו) כתוב חידוש גדול, שכל ישראל נחשבים כחברים[5] של העובר על המלאכה בשבת, ורק בקרקע של גויים נחשב "פס"ר דלא אכפת ליה".
והעיר על זה המ"א סי' של"ו ס"ק ו': "פסיק רישיה הוא. ואם אוכל בגינת חבירו יש מתירין כמ"ש ססי' ש"כ כיון דלא ניחא ליה. וספר הזכרונות דף נ"ח כתב דוקא בגינת עכו"ם אמרינן לא ניחא ליה, ולא משמע כן בגמ' דאמרינן דעביד בארעא דחבריה".
ובמחצית השקל שם ביאר יפה את סברת הספר זכרונות: "דוקא בגינת עכו"ם. אבל בגינת ישראלים אפילו לאו דידיה, מכל מקום ניחא ליה בטובת חבירו, דסתם ישראל מקיים ואהבת לרעך כמוך".
והיא הנקראת חזקת כשרות או חזקת צדקות, שסתם יהודי מקיים מצוות, וראה בהרחבה בערכה באנצ' תלמודית. כאן זה חידוש לומר כך, שהרי "כשרות" זו במצוות "ואהבת לרעך" מביאה בעצם "רשעות" בהלכות שבת, שנוצר "פסיק רישא דניחא ליה" ועבר על מלאכה בשבת[6]. וראה גם לעיל בהבנת השיטה הראשונה, בסוגריים.
וא"כ עולות ג' שיטות מתי נחשב "לא אכפת ליה": בכל קרקע שאינה שלו, בקרקע שאינה שלו ולא של חבירו, בקרקע של גוי[7].
ויה"ר שנזכה גם בזמננו כולנו למצב זה של אהבת ישראל ש"סתם ישראל מקיים ואהבת לרעך כמוך", ובזכות השלום והאחדות נזכה ל"ברכנו אבינו כולנו כאחד יחד באור פניך".
הערת אגב: כמדומה שע"פ שיטת ספר הזכרונות הנ"ל ניתן אולי ליישב את שיטת רש"י בשבת עה, א. רש"י שם כתב שרבי שמעון מודה שחייב בפס"ר דניחא ליה או שלא אכפת ליה, ורק בפס"ר דלא ניחא ליה פטר. ותמהו עליו תוס' שם, והרי בגמ' בדף קג, א מבואר שבארעא דחבריה פטור, למרות שלא אכפת ליה. ולשיטת ספר הזכרונות שמדובר בגוי, א"כ מצד איסור "לא תחנם" מסתבר שהוא "לא ניחא ליה" ולא רק "לא אכפת ליה". וצ"ב. [ואם נכונים הדברים, יהיה מובן גם מדוע רעק"א בגליון הש"ס שם תמה מרש"י דף קג, א על רש"י בדף עה, א, ולכא' זו תמיהת התוס', ומה חידש, וגם מדוע לא תמה מהגמ' עצמה כמו תוס'. ולדברינו אתי שפיר, שמהגמ' עצמה לא כ"כ קשה על רש"י, ורק יש סתירה מרש"י לרש"י].
♦ ♦ ♦