ישיבת תורת החיים, יד בנימין
פרישה סמוך לוסת
א. חיוב פרישה סמוך לוסת מדאורייתא או מדרבנן * ב. חיוב פרישה בעונה בינונית לאישה שאין לה וסת קבוע * ג. פרישת עונה בינונית לבעלת וסת חצי קבוע * ד. חיוב פרישה בהפלגה אחרונה לאישה שאין לה וסת קבוע * ה. האם יש צורך לפרוש כנגד כל ימי הראייה * ו. האם יש צורך לפרוש בכל הימים בהם עלולה האישה לראות * ז. בדיקות בעונת הפרישה * ח. הרחקות בעונת הפרישה
א. חיוב פרישה סמוך לוסת מדאורייתא או מדרבנן
דעת רוב הראשונים ופסיקת השו"ע שוסתות דרבנן
בגמרא בנדה (טז.) נחלקו רב ושמואל באישה שבדקה אחר וסתה ומצאה טהורה, האם טהורה ע"פ בדיקה זו - לרב טהורה, ולשמואל טמאה. ונחלקו האמוראים בביאור מחלוקתם. ר' זירא ביאר שלכו"ע וסתות דאורייתא, ולא פליגי, כאן שבדקה בשיעור וסת [מיד], וכאן שלא בדקה בשיעור וסת. ורב נחמן בר יצחק ביאר דפליגי בוסתות, דלרב וסתות דרבנן, ולשמואל וסתות דאורייתא[2]. ובגמרא תלו את הפלוגתא דרב ושמואל במחלוקות תנאים, שר"מ ור' אליעזר סוברים וסתות דאורייתא, ואילו ר' יהושע ו'רבנן דפליגי אדרבי מאיר' סוברים וסתות דרבנן. וכתבו התוס' (ד"ה ורב נחמן): "נראה דהלכה דוסתות דרבנן דהא רב נחמן בר יצחק דהוא בתראה אית ליה דלרב וסתות דרבנן, ובפרק יש בכור (בכורות דף מט:) פסיק כרב באיסורי. ועוד דקיימא לן כר' יהושע דבסמוך לגבי רבי אליעזר, וכחכמים לגבי ר' מאיר וכו' וכן פסק בשאלתות דרב אחאי ור"ח" ע"כ. וכן דעת רוב הראשונים דוסתות דרבנן, ולפיכך אישה שעבר זמן וסתה ולא בדקה טהורה. וכ"כ הרשב"א (תוה"א ב"ז ש"ג טו:), והביא נימוק נוסף מכך שבגמרא שם הביאו גם כן מחלוקת בין רשב"ג לרבי ורצו לתלות גם אותה בשאלה האם וסתות דאורייתא או דרבנן, ורבא דחה ואמר שלכו"ע וסתות דרבנן, ומחלוקתם בכלל בעניין אחר. ומשמע דרבא סבירא ליה וסתות דרבנן, והלכה כרבא שהוא בתראה. וכ"ד הרמב"ם (איסו"ב פ"ח הל' יג-יד). וכ"כ הרא"ש (נדה פ"א ס"א) להוכיח מדעת ר' יוחנן בסוגיה דנדה דף טו (ע"א-ע"ב) עיי"ש. וכ"כ המ"מ (שם פ"ד ה"ט).לעומת זאת כתב היראים (סי' כו, הובא במרדכי נדה סי' תשלה ומשם בב"י סי' קפד אות ט) דהלכה כר' זירא שלכו"ע וסתות דאורייתא, וז"ל "אשה שיש לה וסת והגיע שעת וסתה ולא בדקה עצמה מצאתה טמא טמא טהור טהור, ושמואל אמר אפילו מצאתה טהור טמא שאורח בזמנו בא, ופירש ר' זירא דהיכא דבדקה עצמה כשעור וסת[3] לווסתה פירוש מידי בהא קאמר רב דטהור טהור אבל אחרה אחר הווסת אפילו טהור טמא דווסתות דאורייתא, פירוש סמכינן עלייהו כאלו הן דאורייתא דאורח בזמנו בא. ואף על גב דאיכא אמוראי דפליגי על ר' זירא ואמרי כרב דאמר טהור טהור אפילו לא בדקה כשיעור ותם לר' זירא חיישינן" ע"כ. אמנם גם מדברי היראים אפשר לראות שהוא סובר שדין זה לא נלמד מהתורה, אלא שסומכים על וסתות 'כאילו הן דאורייתא'. גם מדברי התרומה (סי' צג) נראה שהוא סובר כהיראים שוסתות דאורייתא[4].
ובשו"ע (סי' קפד ס"ט) פסק כדעת רוב הראשונים שוסתות דרבנן, וכן דעת רבים מהאחרונים (גר"א שם סק"כ וסקכ"ה, ערוה"ש שם ס"א, חזו"א יו"ד סי' פ סקי"ג ועוד). אמנם דעת הב"ח (שם) והביאו הש"ך (ס"ק כ"ג) שיש להחמיר למעשה כדעת היראים והתרומה.
♦
שיטת רש"י וסיעתו בביאור היתר תשמיש ליוצא לדרך
מובא בגמרא (שבועות יח:, נדה סג:): "ת"ר: והזרתם את בני ישראל מטומאתם - אמר רבי יאשיה: מיכן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה, אמר רבא: עונה" ע"כ, ופירש רש"י (שבועות שם): "והזרתם - והפרשתם כמו וינזרו. אזהרה לישראל וכו' - דסמיך ליה והדוה בנדתה בההוא ענינא" ע"כ. ובפשטות נראה שזו דרשה גמורה מהפסוק לפרישה סמוך לוסת, ואם כן חובת הפרישה סמוך לוסת היא מדאורייתא.אמנם זה לכאורה לא תואם את פשט הגמרא ביבמות (סב:), וז"ל: "ואמר ריב"ל: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, שנאמר: וידעת כי שלום אהלך וגו'. הא מהכא נפקא, מהתם נפקא: ואל אישך תשוקתך - מלמד, שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך. א"ר יוסף. לא נצרכה אלא סמוך לווסתה. וכמה, אמר רבא: עונה. והני מילי לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה – מיטרידי" ע"כ. ופירש רש"י: "ה"ג לא נצרכה אלא סמוך לווסתה - [אף על גב] דאמור רבנן (שבועות דף יח:) חייב אדם לפרוש מאשתו וכו' ואפילו הכי כשיוצא לדרך יפקדנה" ע"כ. ומשמע מדברי רש"י שכל החיוב לפרוש בעונת וסתה הוא רק מדרבנן [שכתב 'אמור רבנן'], ומשום כך יכלו חכמים לבטל חיוב זה כאשר הבעל יוצא לדרך[5]. וכ"כ הריטב"א (שם ד"ה לא נצרכה) בדעת רש"י, וכתב עוד בדעתו שאע"פ שבגמרא בשבועות למדו חיוב זה מהפסוק ד'והזרתם', אין זה אלא אסמכתא בעלמא. וכיוצ"ב כתב כבר בשאלתות (מצורע סי' פט) דהוא אסמכתא בעלמא, כיון דקיי"ל כרב דוסתות דרבנן. וכ"ד הראב"ד (בעה"נ שער תיקון הוסתות סי' א), וכ"כ בשם בה"ג. וכ"כ הרשב"א (תוה"א ב"ז ש"ג), הרי"ד בפסקיו (יבמות סב:), הרמב"ן (הל' נדה פ"ח ה"י[6]), ר"א מן ההר (יבמות סב:), הרשב"ץ בפסקיו (הובא בקובץ שיטות קמאי נדה טו.) והמאירי (נדה טז.). וכן נראה יותר בדעת הרי"ף (יבמות יט:[7]).
♦
שיטת ר"ת וסיעתו שלא הותר תשמיש בעונת הוסת ליוצא לדרך
אמנם התוס' (יבמות שם ד"ה חייב) כתבו בשם ר"ת (ספר הישר חידושים סי' מה) שלא הותר תשמיש בעונת הוסת ביוצא לדרך, וז"ל "אומר ר"ת דפקידה זו אינו תשמיש, אלא כשהוא רוצה לצאת בדרך אם הוא רחוק ממנה לא יצא לדרך אא"כ ישוב אליה ויפקדנה או בתשמיש או בשאר דברים [=אם הוסת קרוב. הגהות הב"ח] וידבר על לבה" ע"כ, ומבואר שלדעת ר"ת אין היתר תשמיש בעונת הוסת ליוצא לדרך, אלא רק כאשר זה רחוק מעונת וסתה, או בעונת וסתה בשאר קריבות ובדיבור. וכ"כ התרומה (סי' צג), הרוקח (סי' שיז), האו"ז (ח"א סי' שנח), והסמ"ק (סי' רפז).וכתבו שם התוס' עוד: "'ומשני אמר רב יוסף לא נצרכה אלא לאשתו נדה' הכי גרסינן בכל הספרים ישנים, והכי פירושו: דחד קרא אתא דאפילו באשתו נדה יש לו לפוקדה, וכמה עונה, אף על פי שאסור לשמש מכל מקום שמחה ותענוג הוא לה הואיל ורוצה לצאת בדרך, והכי אמרינן בריש הדר (עירובין סג:) הישן בקילעא שאיש ואשתו ישנים שם עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה, ואמר רב יוסף התם ואפילו אשתו נדה. ומה שהגיהו בספרים לא נצרכה אלא סמוך לוסתה אין נראה כלל, דהגיהו כן לפי שרוצין לפרש דפקידה היינו תשמיש, ובשבועות (דף יח: ושם) מוכיח דסמוך לוסתה מדאורייתא מוהזרתם את בני ישראל וגו'" ע"כ. ומבואר שלדבריהם הגירסה בגמרא הייתה "אמר רב יוסף לא נצרכה אלא אפילו אשתו נדה". ולפי זה פירוש הגמרא כך: שבתחילה למד ריב"ל מהפסוק "וידעת כי שלום אהלך וכו'" שיש חובה לפקוד בתשמיש כשיוצא לדרך. והפסוק השני שהביאה הגמרא "ואל אישך תשוקתך וכו'" עליו אמר רב יוסף שנצרך לאשתו נדה, שכאשר אשתו נדה ואינו יכול לפוקדה בתשמיש, אפילו הכי יש לו לדבר על לבה, ולרצותה בשאר דברים. וכ"כ גם האו"ז (שם). וכ"כ הרא"ש (יבמות פ"ו סי' י) שברוב הספרים הגירסה כפי שכתב ר"ת[8]. וכ"כ הרז"ה (בהשגות על הראב"ד שם אות א), וז"ל "ומה שהגיהו בספרים וכו' הגהה היא שהוגהה משמו של הרב ר' יצחק בן מרואן לוי ז"ל, וליתא כל עיקר, ולא נמצאת בספר ישן מעולם" ע"כ[9].
ויוצא מבואר מדברי התוס' וסיעתו שהדרשה בשבועות על פרישה סמוך לוסת היא לימוד גמור מדאורייתא. וכן מבואר גם בתוס' בפסחים (עב: ד"ה סמוך)[10].
♦
קושיה על הסוברים שהותר תשמיש סמוך לוסת ביוצא לדרך ודחייתה
ובתוס' (יבמות שם ד"ה חייב) הקשו על הסוברים שהותר גם תשמיש בשעת הוסת ליוצא לדרך, וז"ל "ועוד דמוקי לה ביוצא לדבר הרשות וא"כ אפילו למאן דאמר (נדה דף טו.) ווסתות דרבנן אם כן סמוך לווסתה נמי דרבנן מכל מקום למה יהא מותר ביוצא לדבר הרשות" ע"כ, ולכאורה אכן לא מובן כיצד הותר תשמיש כיון שהצורך לצאת לדרך הוא רק לדבר הרשות[11].ונראה לבאר שלרש"י וסיעתו 'הם אמרו והם אמרו', חכמים שאסרו קרבה סמוך לוסת הם שהתירו ביוצא לדבר הרשות. אמנם יש עדיין מקום לשאול, סוף סוף מדוע חכמים בטלו את דבריהם כאשר כל הצורך לצאת לדרך הוא רק לדבר רשות. ויש לומר דהטעם הוא שכיון שבעצם היציאה לדרך אין שום איסור, ממילא חכמים לא מטריחים את האדם שלא לצאת לדרך בזמן שבו הוא צריך, רק משום שאם יצא לדרך תיווצר מצוה לבוא על אשתו, ויידחה איסור דרבנן של פרישה סמוך לוסת.
♦
שיטת הרמב"ם בפרישה סמוך לוסת
הנה הרמב"ם (הל' איסו"ב פ"ד הי"ב) כתב: "ואסור לו לאדם שיבוא על אשתו סמוך לוסתה שמא תראה דם בשעת תשמיש שנאמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם" ע"כ, ומפשטות דבריו משמע שפרישה סמוך לוסת מדאורייתא, ונלמדת מהפסוק ד'והזרתם'. אמנם מדבריו במקום אחר (שם פ"ח הי"ד) נראה יותר שפרישה סמוך לוסת מדרבנן, וז"ל "וכן אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור אף ע"פ שראתה בשעת וסתה היא טהורה והדם טהור, שהוסתות מדבריהם כמו שיתבאר בהלכות מטמאי משכב ומושב (פ"ג ה"ט)" עכ"ל. ומבואר בדבריו שאישה בעת שיש לה מכה אינה חוששת לוסתה כלל, 'היא טהורה והדם טהור', ובפשטות אישה זו מותרת לבעלה בכל שעת וסתה[12].♦
מפשט המקרא נראה יותר שאין זה לימוד דאורייתא
וכך נראה יותר מפשט הפסוק שלא בא ללמד אזהרה זו בדווקא, וממילא דברי הגמרא בשבועות אינם לימוד גמור מדאורייתא אלא אסמכתא. שהפסוק (ויקרא טו, לא): "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם" נכתב בתורה לאחר דיני הזב והזבה, 'והזרתם' לשון 'והפרשתם', ופשטותו ציווי למשה רבנו ללמד את עם ישראל את דיני הטומאה, וע"י כך יפרשו מהטומאה. וכבר מצינו שחכמים סמכו על פסוק זה להוסיף הרחקה מהטומאה, בגמרא (מו"ק ה.): "מציינין את הקברות. אמר רבי שמעון בן פזי: רמז לציון קברות מן התורה מנין", ושם בגמרא הובאו דעות רבות מה המקור לדין זה, ולדעת מר זוטרא זה נלמד מהפסוק 'והזרתם את בני ישראל מטומאתם', ונראה לכאורה פשוט בגמרא שלא מדובר בלימוד מדאורייתא אלא רק באסמכתא. ונראה שכמו כן גם דין פרישה סמוך לוסת, שנלמד בגמרא גם הוא מפסוק זה, אין זה אומר שזו כוונת הפסוק, אלא רק שחכמים סמכו על מקרא זה. משום כך נראה שאף שהגמרא והרמב"ם הביאו פסוק זה, אין זה משום שדין זה הוא דין דאורייתא גמור, אלא משום שזו אכן משמעות הפסוק שיש להרחיק את בני ישראל מידי טומאה, אבל הציווי הספציפי של פרישה סמוך לוסת הוא רק מדרבנן[13].♦
הטעם שאע"פ שוסתות דרבנן פרישה סמוך לוסת מדאורייתא, שיטת הרא"ה
ולכאורה כיון שדעת רוב הראשונים שכל דין וסתות הוא מדרבנן צריך להבין כיצד ייתכן דדעת כמה מהראשונים שהפרישה בסמוך לו היא מדאורייתא. וכתב הרא"ה (בדק הבית בית ז שער ב ד.) שגם לסוברים שוסתות מדרבנן, איסור פרישה הוא מדאורייתא משעת הוסת ועד סוף העונה, שאע"פ שהחשש שתראה בשעת הוסת הוא מדרבנן, הזהירה התורה שלא לבוא על האישה בזמן זה, "לפי שדרכו של דם לבא בהרגל התשמיש". וכן הזכיר המאירי (נדה טז. ד"ה כבר ביארנו) דעה זו (אמנם ליה לא סבירא ליה). וכ"כ הפלתי (סק"י) התפארת ישראל (על הכרתי ופלתי סי' קפד סקי"ג) והמצפה איתן (נדה טו. בתוס' ד"ה אפילו). ועל פי זה מובן שהתורה הזהירה על תשמיש בזמן זה, כיון שהתשמיש עלול לגרום לראיית הדם. אע"פ שהחשש שתראה בלא תשמיש אינו מהתורה אלא רק מדרבנן.אמנם נראה שאין אפשרות לומר כן בדעת התוס' (נדה טו. ד"ה אפילו) והרא"ש (פ"א סי' א), כיון שהם הקשו מדין ד'והזרתם' שהוא דאורייתא, על מה שהתיר רבה בר בר חנה (בגמרא שם) את האישה אחר הוסת כיון שוסתות דרבנן, ומוכח דסבירא להו דלמ"ד פרישה סמוך לוסת מדאורייתא הוא הדין גם אחר שעבר וסתה[14].
♦
הסבר ערוך השולחן
והנה כתב ערוך השולחן (סי' קפד ס"ג-ס"ז) בדעת הראשונים הסוברים שפרישה סמוך לוסת מדאורייתא שכיון שרוב נשים רואות בשעת וסתן וכל אישה מוחזקת שתראה בעת וסתה, אם כן איך לא נחוש מן התורה לרוב וחזקה. וביאר דלמ"ד וסתות דרבנן, זה אמור דווקא אחר שעבר וסתה, שכיון שלא הרגישה אינו אלא מדרבנן, אבל קודם הוסת אסורה מדאורייתא[15]. אמנם כבר דחו סברה זו החתם סופר (יו"ד סי' קמב ד"ה מיהו במה, וסי' קעה ד"ה והנה הב"ח), הגרעק"א (שו"ת ח"א סי' ס) והחזו"א (יו"ד סי' פ סק"ב וסק"ז), שכיון שזמן ראיית האישה תלוי בהרבה גורמים חיצוניים, כגון אכילה, שתיה, קפיצה וכיוצא בזה, הרי שחזקת וסתה עלולה להשתנות בכל עת, ושוב אין לומר שהוי חזקה מהתורה.♦
שיטת החת"ס בשם רבו הגר"נ אדלר וכן דעת הנודע ביהודה לחלק בין שמא ראתה לשמא תראה
והיה אפשר לתרץ את שאלתנו על פי מה שכתב בשו"ת חתם סופר (יו"ד ח"ב סי' קע), וז"ל "ואני קבלתי ממורי ורבי זצ"ל[16] דאפילו למ"ד וסתות לאו דאורייתא מ"מ עונה הסמוך לוסתה דאורייתא, דשמא ראתה כבר לא חיישינן אבל שמא תראה [חיישינן], כמו שמא מת ושמא ימות (גיטין כח:). ושוב נדפס כן בספר נוד"ב. ושוב מצאתי כן בבדק הבית להרא"ה אלא שחילק שם בין עונה שקודם רגע הוסת לעונה שאחר רגע הוסת ע"ש[17]" עכ"ל. ולדבריו מבואר דהא דאמרינן וסתות דרבנן, קאי אחר שעבר הוסת שיש לטהר את האישה על פי בדיקה, כיון דהחשש שראתה הוא רק מדרבנן, ולא דמי לפרישה סמוך לוסת, דהוא קודם שעבר הוסת, ששם החשש הוא שמא תראה שהוא מדאורייתא. וכיוצ"ב כתב בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק יו"ד סי' נה) דיש לחלק בין קודם הוסת לאחר הוסת.ועל פי דבריהם יש ליישב את הסתירה בדעת האו"ז, שבמקום אחד (ח"א סי' שנה) כתב שוסתות דרבנן, ואילו לאחר מכן (סי' שנח, הו"ד לעיל) כתב שפרישה סמוך לוסת מדאורייתא. ולפי הנ"ל אפשר שדעתו לחלק בין קודם הוסת לאחר הוסת.
♦
קושיה מהגמרא על שיטה זו
אולם לכאורה יש להקשות על חילוקם, שבגמרא בנידה (טז.), אחר שהובאה באורך מחלוקת האמוראים האם וסתות דאורייתא או דרבנן, מעמידה הגמרא את מחלוקתם כמחלוקת תנאים, ואחר שהביאה הגמרא כמה תנאים שנחלקו בזה, מביאה הגמרא מחלוקת תנאים נוספת, וז"ל "לימא הני תנאי בהא נמי פליגי, דתניא הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה דברי רשב"ג, רבי אומר: אם יש לה וסת חוששת לוסתה. מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר וסתות דאורייתא, ומר סבר וסתות דרבנן, אמר רבינא: לא, דכ"ע וסתות דרבנן, והכא במקור מקומו טמא קמיפלגי; רשב"ג סבר: אשה - טהורה, ודם טמא - דקאתי דרך מקור, ואמר ליה רבי: אי חיישת לוסת - אשה נמי טמאה, ואי לא חיישת לוסת - מקור מקומו טהור הוא" ע"כ. והנה כאן לכאורה הנידון הוא בחשש שמא תראה, שלדעת רבי [ובהו"א לדעת רשב"ג] בעלה בא עליה גם בשעת וסתה[18], ואף על פי כן אומרת הגמרא שלכו"ע וסתות דרבנן, ומוכח שגם החשש שמא תראה הוא חשש מדרבנן[19].אלא שכל זה פירוש הגמרא אליבא דהרמב"ם (איסו"ב פ"ח הי"ד) והרשב"א (תוה"א ב"ז ש"ד כג.), שאישה שיש לה מכה יכולה לתלות גם בשעת וסתה, אבל התוס' (שם ד"ה ומר, וכ"כ הגה"מ בהל' איסו"ב פי"א הי"ג בשם התרומה) פירשו שמדובר בברייתא באישה שהרגישה שהדם יוצא ממכתה, ואע"פ כן הייתה הוה אמינא לטמאה כיון שוסתות דאורייתא, אבל אם לא הרגישה שהדם יוצא ממכתה, ודאי טמאה וחוששת לוסתה.
♦
דחיית הראיה מהגמרא בגיטין
לעיל התבאר שהחת"ס מדמה את חילוקו בין שמא ראתה לשמא תראה, לדברי רבא בגמרא בגיטין (כח.:) שמחלק בין שמא מת לשמא ימות. וכן כתב הנוד"ב (שם ד"ה והנה כבר) ללמוד מדברי רבא הנ"ל. וז"ל הגמרא: "ורמי תרומה אתרומה, תנן: בת ישראל הנשואה לכהן, והלך בעלה למדינת הים - אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים; ורמינהו: הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתו - אסורה לאכול בתרומה מיד וכו', רבא אמר: שמא מת לא חיישינן, שמא ימות חיישינן" ע"כ. והנה הנוד"ב שם כתב להסביר את דברי רבא, שאף שיש חזקת חיים לאדם, כיון שסוף אדם למיתה, על כן בכל שעה חיישינן שמא עכשיו ימות, אלא שחזקת חיותו מועילה שלא נחוש שמא מת כבר קודם לכן. ולומד הנוד"ב משם לראיית האישה, שחזקת טהרה מועילה שלא ראתה קודם לכן, אבל בכל עת וסתה חיישינן שמא תראה, כיון דחזקה אורח בזמנו בא. ומדברי הנוד"ב נראה שהוא מבין את כל זה בפירוש רש"י.אמנם לענ"ד נראה שרש"י פירש את הגמרא באופן אחר, וז"ל "שמא מת לא חיישינן - דאוקמינן אחזקה שהניחו חי, וגבי כהן שהלך למדינת הים כיון שלא גירשה אינה נאסרת אלא אם כן מת, אבל זו שנותן לה גט על מנת שיחול שעה אחת קודם למיתתו לשמא ימות מיד ודאי חיישינן דלא מרע לה לחזקה בהכי" ע"כ. ומבואר שלדעת רבא בסתמא מעמידים אדם על חזקתו שהוא עודנו חי, ורק לעניין גט שכתב לה שיחול שעה אחת קודם מיתתו, אמרינן דכל שעה ושעה שמא בעוד שעה ימות, וזה משום שגם כאשר אנו אומרים כן לגבי עכשיו הוא עדיין בחזקת חיותו. מה שאין כן בעניין ראיית האישה, שאם אנו חוששים שהיא תראה כעת (ומשום כך מחייבים פרישה), הרי זה סותר לחזקת טהרה של האישה, ואין זה כמו שאמר רבא שחוששים לשמא ימות, שזה לא סותר לחזקה דעודנו חי.
ואחר עומדי בזה שמחתי לראות שכן העיר הפרדס רימונים (פתחי נדה דף ט אות ז ד"ה אמנם), וז"ל "אלא ודאי דעיקר הסברא דשמא ימות חיישינן, הוא משום דבמה דחיישינן על להבא אין אנו מרעין בזה החזקה דהשתא, וכמו שפירש רש"י שם" ע"כ. וכתב עוד לחזק הבנה זו, ממה שבגמרא שם הקשו על דברי רבא שלדעת ר"מ הלוקח יין מבין הכותים ואומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וכו' אינו יכול לשתות, דחיישינן לבקיעת הנוד. ומבואר שהשוו בגמרא בין שני נידונים אלו. והנה גם בזה החשש שמא יבקע הנוד הוא חשש על להבא שהנוד יבקע קודם הגיעו לביתו, שבכל זאת לא התיר ר"מ לשתות השתא, ואע"פ שכעת הוא עומד בחזקתו. ומבואר מכל הנ"ל שאין ראיה לדבריהם מדברי הגמרא בגיטין.
♦
קושיית הגרע"י דסברת שמא ימות היא סברה דרבנן
והגר"ע יוסף זצ"ל בטהרת הבית (ח"א עמ' נג) הקשה על שיטת החת"ס והנוד"ב, דקיי"ל דהחשש שמא ימות הוא רק מדרבנן, שכן מבואר ברשב"א (נדרים ג:) ובמאירי (גיטין כח.) ועוד אחרונים. ואם כן, אף אם נאמר שסברה זו שווה לחילוק בין ראתה לשמא תראה, מצינו סברה זו רק בדרבנן, ולכאורה דחוק לחלק כמו כן בדאורייתא[20].♦
הרשב"א דוחה את הראיה מהגמרא בשבועות
והנה בגמרא בשבועות (יח.) איתא דיש חיוב חטאת למי שבא על אשתו בסמוך לוסתה וראתה בתשמיש, ומבואר שהוא עבר איסור בשוגג, כיון דקיי"ל באונס ומזיד שאינו מביא קרבן. ויש שרצו (ראה בדק הבית לרא"ה ב"ז ש"ב ד:) להוכיח מגמרא זו דהנה החובה לפרוש סמוך לוסת היא מדאורייתא, שהרי חובת הפרישה הזו היא גורם החיוב לחטאת, שאם לא היה זה בשעת וסתה היה אנוס ופטור מקרבן, דלא היה לו לחשוש שתראה. וכעת, כיון שיש חובת פרישה, משום כך היה לו שלא לבוא עליה.אמנם הרשב"א כתב (חידושים שם יז:, ומשמרת הבית ב"ז ש"ב ה.) שגם אם האיסור אינו מהתורה אלא מדרבנן, האדם כבר אינו אנוס אלא שוגג, כיון שהיה צריך לחשוש שתראה, שזו העונה הרגילה בה. וכ"כ הרשב"א בהבנת דברי רש"י (שם יח. ד"ה אכל וד"ה ובתלמיד חכם), וכן מבואר להדיא בר"ח (שם)[21]. ובהמשך דבריו מוכיח הרשב"א מגמרא זו גופא דהפרישה מדרבנן, כיון שאם הייתה מדאורייתא הרי שהוא מזיד, כיון שעבר על איסור התורה לפרוש[22].
♦
שיטת החכמת אדם ששעת הוסת עצמה היא מדאורייתא
והחכמת אדם (בינת אדם שער בית הנשים סי' א) כתב לחדש שלכו"ע בשעת הוסת עצמה יש איסור מדאורייתא. וראיתי שכבר כתבו (טהרת הבית ח"א עמ' מה, אמרות טהורות ח"א עמ' עט) לדחות את דבריו מדברי הרשב"א במשמרת הבית (ב"ז ש"ב ד:) שכתב להדיא "דלמאן דאמר וסתות דרבנן אפילו בשעת הוסת ממש מותרת דבר תורה", וכן הוכיח שם מדברי הראב"ד. וכן דחו עוד מדברי מהר"ם מרוטנבורג (שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתלט). ובטהרת הבית (שם) כתב שקשה לומר כן בדעת הראשונים שכתבו שהדרשה ד'והזרתם' היא רק אסמכתא, שלדבריו היה להם לומר שקאי על שעת הוסת עצמה. וראה באמרות טהורות (שם עמ' פ) שהביא עוד כמה דחיות לשיטת החכמת אדם[23].והאחרונים (שם) כתבו שהחכמת אדם אינו ראשון בדעה זו, וזו כבר דעת הריטב"א, וז"ל (שבועות יח.): "והוי יודע דסמוך לוסתה האמור כאן אינו סמוך לוסתה האמור לקמן שהוא עונה או יום או לילה, דההיא מדרבנן בעלמא הוי דהא קיימא לן וסתות דרבנן, אלא ר"ל אחר שהגיע וסתם או קודם מעט בסמוך ממש" ע"כ. וכ"כ עוד (שם:): "אלא דודאי דסמוך לוסתה שהזהירה תורה היינו סמוך ממש כגון חצי שעה וכיוצא בו, ועונה האמורה בדברי רבי יאשיה מדרבנן היא לעשות גדר וסייג, דהא קיימא לן וסתות דרבנן ולא דאורייתא והיאך החמירה תורה לאסור עונה שלימה קודם לכן, אלא ודאי כדאמרן וכו', וזו שיטת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל" ע"ככג.כד וראה עוד בטהרת הבית שכתב כן בדעת רבו של הר"ש משאנץ (פסחים עב:), ובדעת המאיריכה.
♦
סיכום שיטות הראשונים, פסיקת השו"ע והאחרונים בחיוב הפרישה סמוך לוסת
עד כה התבאר שיש ד' שיטות בראשונים בחיוב הפרישה סמוך לוסת:[24][25][26]א. שיטת רש"י: חובת הפרישה סמוך לוסת היא רק מדרבנן, והפסוק 'והזרתם' הוא רק אסמכתא, ויוצא לדרך הותר בתשמיש. והתבאר שכן דעת השאלתות, בה"ג, ראב"ד, רמב"ן, רשב"א, רי"ד, מאירי ועוד. וכן נראה בדעת הרמב"ם.
ב. שיטת ר"ת: חובת הפרישה סמוך לוסת היא מדאורייתא, ויוצא לדרך לא הותר בתשמיש אלא רק בשאר קריבות, וזה על פי גרסה אחרת בגמרא. וכ"כ התוס' (יבמות, פסחים), האו"ז, התרומה, הרוקח, והסמ"ק.
ג. שיטת הרא"ה: גם הסוברים שחובת הפרישה היא מדרבנן, זה דווקא קודם הוסת, אבל אחר שהגיע הוסת חובת הפרישה היא מהתורה, כיון שהתשמיש עלול לגרום לביאת הדם. ויוצא לדרך הותר בתשמיש בתחילת עונת הוסת קודם שהגיע שעת הוסת. והתבאר שיש קושי לומר כך בדעת התוס' והרא"ש.
ד. שיטת החכמת אדם: לכו"ע חובת הפרישה בשעת הוסת ממש היא מדאורייתא. ויוצא לדרך הותר בתשמיש בעונת הוסת, אבל לא בשעת הוסת ממש. וכן כתבו כבר כמה מהראשונים: הר"ש משאנץ בשם רבו, המאירי, ונראה שזו דעת הריטב"א ושכן כתב בדעת הרמב"ן. והתבאר שיש בשיטה זו כמה קשיים.
ולעיל התבאר שיש שאלה יסודית מאוד בדעת האומרים שהפרישה היא מדאורייתא, שהרי קיי"ל בדעת רוב מוחלט של הראשונים שוסתות דרבנן, ואם כן כיצד ניתן לומר שהפרישה קודם לכן היא מדאורייתא. והבאנו לעיל כמה אפשרויות ליישב ודחינו אותן. ומחמת קושיה זו, ועוד שכך כתבו רוב גדול של הראשונים, וגם שכך נראה יותר מפשט הפסוקים [שפסוק 'והזרתם' לא נאמר באופן ישיר ללמד מצוה זו, וכפי שהתבאר], נראה לענ"ד שיש לנקוט שחובת הפרישה סמוך לוסת היא מדרבנן וכשיטת רש"י וסיעתו. וכן פסקו השו"ע (יו"ד סי' קפד ס"י, או"ח סי' רמ ס"א) הרמ"א (יו"ד סי' קפד שם) ואחרונים רבים.
♦
ב. חיוב פרישה בעונה בינונית לאישה שאין לה וסת קבוע[27]
המקור לחיוב פרישה בעונה בינונית מסוגיית הבאין מן הדרך
מובא במשנה (נדה טו.): "כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. הבאין מן הדרך - נשיהן להן בחזקת טהרה", ובגמרא: "אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה. אמר רב הונא: לא שנו אלא שאין לה וסת. אבל יש לה וסת - אסור לשמש. כלפי לייא? אדרבה, איפכא מסתברא! אין לה וסת - אימא חזאי, יש לה וסת - וסת קביע לה! אלא, אי איתמר - הכי איתמר, אמר רב הונא: לא שנו אלא שלא הגיע שעת וסתה, אבל הגיע שעת וסתה - אסורה, קסבר: וסתות דאורייתא. רבה בר בר חנה אמר: אפילו הגיע שעת וסתה - נמי מותרת, קסבר: וסתות דרבנן" ע"כ.♦
רוב הראשונים פירשו שמדובר בעונה בינונית
ותחילה צריך להבין מה פירוש "בא ומצאה בתוך ימי עונתה", ופירשו רוב הראשונים שהכוונה לעונה בינונית, שהיא עונת ראייה של רוב נשים, והיא שלושים יום. כ"כ רש"י (שם ד"ה בתוך), ראב"ד (בעה"נ שער תקון הוסתות סי' ג ד"ה ויש מי שאומר), רמב"ן (שם ד"ה והוא), רשב"א (שם), ר"ן (שם), רי"ד בפסקיו (שם), תוס' חכמי אנגליה (הו"ד בקובץ שיטות קמאי נדה שם), עזרת נשים (שער ח ד"ה והרב), מאירי (שם ד"ה ואח"כ), ריא"ז בפסקיו (נדה פ"א הלכה א אות כד), צידה לדרך (מ"ג כ"ה פ"ג), אהל מועד (שער איסור והיתר דרך יא), וכן משמע מהאגודה (נדה פ"ב סי' ז)[28]. ויש סיוע לדבריהם מדברי הגמרא (ט:): "וכמה עונה, אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: עונה בינונית שלשים יום" ע"כ. ומבואר שאותו מאן דאמר, הוא ריש לקיש בשם ר"י נשיאה, אמר במקום אחר שסתם עונה היא שלושים יום. וכן איתא להדיא בירושלמי (פ"ב ה"ד) בסוגיה דידן.אמנם כמה מהראשונים פירשו שלא מדובר בעונה בינונית, אלא מדובר בוסתה הקבוע של האישה. כ"כ הרא"ה בבדק הבית (ב"ז סוף ש"ב ד"ה ושלשה דינין), וכן נראה בדעת הרמב"ם (הל' איסו"ב פ"ד ה"ט), שהביא את הדין של הבא מן הדרך באישה שיש לה וסת, ומשמע שהוא הבין שריש לקיש בא לאסור את הבא בעונת וסתה ממש.
♦
שיטת רש"י וסיעתו שאין חיוב פרישה בעונה בינונית לאישה שאין לה וסת קבוע
רש"י פירש שמדובר באישה שיש לה וסת קבוע
אע"פ שהתבאר שלדעת רוב הראשונים מדובר בגמרא בעונה בינונית, נחלקו הראשונים האם מדובר באישה שיש לה וסת או באישה שאין לה וסת. וכך פירש רש"י את דברי ריש לקיש: "בתוך ימי עונתה - ל' יום לראייה, אבל לאחר ל' בעיא בדיקה הואיל וסתם נשים חזיין לסוף עונה" עכ"ל. ופירש עוד (ד"ה לא שנו) שמחלוקת רב הונא ורבב"ח היא על גבי דברי ריש לקיש, היינו שלדעת רבב"ח דהלכה כמותו [כיון דקיי"ל וסתות דרבנן], יש לחשוש רק לעונה [של שלושים יום] ולא לוסתה. וביאר (ד"ה וסתות דרבנן) שהטעם שלא הצריכו לבדוק בוסתה משום שבעלה לא היה בעיר ומחמת ספק לא מחזיקים[29] אותה בטומאה. ומבואר בדברי רש"י (ד"ה אלא שלא) שמדובר בגמרא באישה שיש לה וסת קבוע, וממילא אין ראיה שאישה שאין לה וסת קבוע תצטרך לחשוש לעונה בינונית.♦
דעת רבנו יצחק והרז"ה שאין חיוב פרישה כלל לאישה שאין לה וסת קבוע
וכן מבואר בפסקי נדה לרבנו אברהם מטול (פ"ד ה"ג, תשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת, קופפר, עמ' 248), ששאל רבנו שמואל מוורדום את רבנו יצחק על נשים שאין להם וסת כלל, שמא צריכות הן לחשוש לראייתם האחרונה, והשיב לו רבנו יצחק: "אשה שלא היה לה ווסת מעולם כמו הנשים שלנו שלא קבעתן ג' פעמים אינה צריכה לפרוש סמוך לווסתה כלל" עכ"ל. ומבואר שאישה זו אינה צריכה פרישה כלל, גם לא בעונה בינונית.וכן משמע מדברי הרז"ה (השגות על בעלי הנפש להראב"ד שער הוסתות אות טז), שאחר שביאר שיש י"ז מיני וסתות, כתב שאישה בצעירותה שעוד לא קבעה לאף אחד ממיני הוסתות, אינה צריכה לחשוש כלל לראיותיה, כיון ש"אם באנו לומר שתחוש האשה בתחלת וסתה לכל אלו החששות אין קץ וסוף לדברינו". ולכאורה כל שכן שכך יהיה הדין באישה שאחר כמה שנים מתחילת ראייתה טרם קבעה וסת. שהרי הרז"ה מדבר באישה שמסתמא תקבע וסת לאחר שלוש ראיות, ובכל זאת בשלושת ראיותיה הראשונות לא צריכה לחשוש כלל, וכל שכן לאישה שסיכוייה לקבוע וסת, ולראות שוב באותו היום הם אפסיים. ועוד נראה דיש לדייק כך מדבריו, ממה שפירש שהמשנה מדברת ב'למודה' דווקא, וכפי שהתבאר לעיל[30].
♦
סיעת הראשונים הסוברים שיש חיוב פרישה בעונה בינונית לאישה שאין לה וסת קבוע
שיטת הרמב"ן וסיעתו שאישה שאין לה וסת חוששת לעונה בינונית
אמנם הרמב"ן (חי' שם ד"ה והוא) פירש שמדובר בגמרא באישה שאין לה וסת קבוע, שאחר שהביא והסביר את שיטת רש"י בביאור הגמרא, כתב: "אלא בזו שפירש ימי עונה לאשה שיש לה וסת אינו מחוור, שכיון שלא הגיע עת וסתה היאך נחוש לעונה והלא כל שיש לה וסת קבוע דמיה מסולקין ממנה עד זמן וסתה, אלא דרב הונא אמתניתין קאי ולדידיה יש לה וסת חושש לוסתה ולא לעונה אין לה וסת חושש לעונה, ולרבה בר בר חנה אפילו יש לה וסת אינו חושש לוסתה כדאמרן, ומיהו חושש לעונה אחר הוסת כלומר שאם עבר עליה עת וסתה כיון שאין אנו חוששין לוסת נחוש לעונה, אבל ודאי הגיעו ימי עונה ולא הגיע עת הוסת אינה אסורה דאפילו למ"ד וסתות דרבנן מסולקת דמים היא אפילו מעונות עד הוסת, תדע שהרי אמרו דיה שעתה בוסתות ולא אמרו כן בעונות" עכ"ל. ומבואר בדבריו שמחלוקת רב הונא ורבב"ח היא על דברי המשנה, היינו באישה שיש לה וסת, ולעולם דברי ריש לקיש באישה שאין לה וסת. ומשום כך מסיק הרמב"ן שרב הונא ורבב"ח מסכימים באישה שאין לה וסת שהיא לא צריכה לחשוש אלא לעונה, ונחלקו באישה שיש לה וסת האם צריכה לחשוש לוסתה. וככל הדברים האלו כתב גם הר"ן (חי' שם) בשם הרמב"ן, וכן עולה גם מדברי הרשב"א בחידושיו (שם), וכ"כ האהל מועד, המאירי, עזרת נשים וצידה לדרך שהוזכרו לעיל. ומבואר בדעתם שיש חובת פרישה בעונה בינונית לאישה שאין לה וסת קבוע.♦
כך נראה גם בדעת הרשב"ץ
ובפסקי הרשב"ץ (הובא קובץ שיטות קמאי נדה טו.) כתב, וז"ל "ואם אין לה וסת[31], יש אומרים שמותרת בכל ענין, ויש אומרים שדינה משלשים יום לל' יום כאשה שיש לה וסת, או אם יש לה זמן מורגל לראייתה אלא שאינו קבוע הרי הוא לענין זה כוסת, ואם עבר וסתה והיא בתוך שלשים לראייתה ולא ראתה הרי היא ביום ל' כוסת שאינו קבוע, והתשב"ץ חושש להחמיר" עכ"ל. ומבואר בדבריו שיש שתי דעות באישה שאין לה וסת כלל - דעה אחת שאין לה בכלל עונות פרישה. והדעה השניה שחוששת לעונה בינונית כוסת קבוע, ואם יש לה זמן מורגל לראות אלא שאינו קבוע, חוששת לו, ואם עבר חוששת גם לעונה בינונית. והתשב"ץ חשש להחמיר כדעה השניה שיש לה לפרוש בעונה בינונית, או בעונה שרגילה לראות בה אע"פ שאינה קבועה.♦
סיכום חיוב פרישה בעונה בינונית
הסכמת האחרונים שיש חיוב פרישה בעונה בינונית לאישה שאין לה וסת קבוע וכן המנהג
העולה מכל האמור, שנחלקו הראשונים האם יש חיוב פרישה בעונה בינונית לאישה שאין לה וסת. שיטת המקילים: רמב"ם, רש"י, ר"י, רא"ה ורז"ה, ושיטת המחמירים: ראב"ד, רמב"ן, רשב"א, ר"ן, אהל מועד, מאירי, תשב"ץ, עזרת נשים וצידה לדרך. וכן פסק השו"ע (סי' קפט ס"א), וכן הסכמת כל האחרונים. וכן המנהג פשוט. מלבד מנהג בנות תימן שמנהגן היה שלא לחוש לעונה בינונית, וכדעת הרמב"ם, אמנם כיום רבות מהן מחמירות כדעת השו"ע (טהרת משה עמ' סח ובהע' יא שם).♦
מחלוקת הרמב"ן והרשב"א בטעם החשש לעונה בינונית, והנפק"מ לזמננו
וכתב הרשב"א (תוה"א ב"ז ש"ג) הטעם שחוששים לעונה בינונית באישה שאין לה וסת קבוע "לפי שהיא עונה בינונית לרוב הנשים ולפיכך חוששין שמא יבא אורח בזמן הרגיל לבא לרובן של נשים" עכ"ל. וכן נראה מדברי רש"י בסוגיה דהבאים מן הדרך (הו"ד לעיל). ולפי זה יש מקום לשאול בזמן הזה, שרוב הנשים לא רואות ליום שלושים, מדוע יש לחשוש לעונה זו[32]. אמנם מצאנו לרמב"ן (שם ד"ה נמצא) שכתב בדין הבאים מן הדרך, באישה שיש לה וסת קבוע ועבר וסתה שצריך לחשוש גם לעונה בינונית, וכתב הטעם "שאי אפשר לנו לומר שאשה זו לא תראה לעולם" ע"כ, וכ"כ הר"ן (שם) בשמו. ונראה שהוא הדין בכל שכן לאישה שאין לה וסת קבוע, שמהאי טעמא ודאי שאין אפשרות לומר שאינה צריכה לחשוש כלל, אף אם נאמר שבטל הטעם דרוב נשים. וסתימת כל הפוסקים לחשוש לעונה בינונית, ונראה מדבריהם שהם הבינו שעונה בינונית זו תקנת חכמים, שאף אם בטל הטעם לא בטלה התקנה, וראה מה שהאריך בזה בספר אמרות טהורות (ח"א סי' כ)[33].♦
ג. פרישת עונה בינונית לבעלת וסת חצי קבוע
פתיחה
הנה צריך לברר מה דין אישה שאין לה וסת קבוע, אלא שלעולם רואה בהפלגות של יותר מל' יום, לדוגמא אישה שרואה בהפלגה של לה-מ ימים [המכונה בספרי האחרונים 'וסת חצי קבוע'], האם היא צריכה לחשוש גם לעונה בינונית משום שסוף סוף היא לא קבעה וסת, וזו ראיה של רוב נשים, או מכיון שהיא הוחזקה שאינה רואה בימים אלו שוב אינה צריכה לחשוש לרוב נשים. וכן יש לשאול גם לגבי אישה שלעולם רואה רק בהפלגה של פחות מל' יום, כגון כל כא-כו ימים וכעת לא ראתה, אם היא צריכה לחשוש לעונה בינונית.♦
לדעת הרמב"ן ברגילה לראות קודם עונה בינונית חוששת לה אם לא ראתה
בדברי הרמב"ן מבואר שבמקרה שרגילה לראות בהפלגה קצרה מעונה בינונית צריכה לחשוש לעונה בינונית, שכתב (חי' נדה טו.): "נמצא עכשיו לדברינו כל אשה שאין לה וסת בעלה חושש לימי עונתה, ושיש לה וסת חושש לימי עונה שאחר הוסת ואפילו בבא מן הדרך". ומסיים שם מה הטעם מדוע אע"פ שיש לה וסת, חוששת לעונה בינונית שאחר הוסת: "מפני שאי אפשר לנו לומר שאשה זו לא תראה לעולם לפיכך תולין בעונות וחוששין להן" עכ"ל, וכן כתב הר"ן (שם) בשמו. ומבואר בדבריו שאישה שיש לה וסת קבוע אם לא ראתה בשעת וסתה חוששת לעונה בינונית שאחריה. וכל שכן לאישה שאין לה וסת, אף שיש לה קביעות של ימים מסוימים, שתצטרך לחשוש לעונה בינונית שאחר הוסת[34] [35].♦
אין להוכיח מדברי הריטב"א משום שאפשר שהיקל דווקא בבא מן הדרך
על המשנה (נדה טו.) ד"הבאין מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה", אומר ר"ל משום רבי יהודה נשיאה: "והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה" ע"כ. ופירש בזה הריטב"א (שם ד"ה א"ר שמעון), וז"ל "ונראין הדברים שלכך תפס לשון זה ולא אמר תוך זמן וסתה כדנקיט בעלמא ונקטי אמוראי דלקמן, משום דמיירי באשה שאין לה וסת, ומיהו נהי דלית לה וסת, עונה מיהת אית לה דרגילה להפסיק בו טהרה, אלא שפעמים מקדים או מאחר, ואותו זמן שבינתים שהוא ברור לו ויודע שלא הקדימה בו זהו שאמרו כאן שמצאה בתוך ימי עונתה" עכ"ל. ומבואר מדבריו שכיון שיש לאישה ימים מסוימים שבהם היא רגילה לראות, אין צריך לחשוש לעונה בינונית בזמן שקודם לכן, כיון שברור שהיא לא תראה. ובסברה נראה שאין לחלק בין רגילה לראות אחר עונה בינונית לרגילה לראות לפניה שלא תצטרך לחשוש לעונה בינונית, וכן משמע מדבריו שאין לחלק בזה. וכן ראיתי להגר"ע יוסף זצ"ל בטהרת הבית (ח"א עמ' קנט, וכן בילקוט טהרה עמ' קיח) שסמך ידיו להקל בנידון דידן על פי דברי הריטב"א הללו[36]. אולם לענ"ד יש לדחות ולומר שהריטב"א היקל דווקא לבא מן הדרך. וכמו שיתבאר לקמן (אות ד) בדעת הרמב"ן והרשב"א שבבא מן הדרך הקלו יותר[37], שבסוגיית הבא מן הדרך (נדה טו.) לא הזכירו פרישה נוספת מלבד עונה בינונית, ואילו במקום אחר (הל' נדה לרמב"ן פ"ה הכ"א, תורת הבית הארוך ב"ז ש"ב וש"ג) כתבו בפירוש באישה שאין לה וסת שצריכה פרישה נוספת[38].♦
אין להוכיח מדברי התרומת הדשן משום שהוא היקל רק לעניין בדיקות
ובתרומת הדשן (סי' רמז) כתב שאישה שרגילה לראות באופן זה שלעולם אינה רואה קודם י"ד יום מטבילתה, באותם ימים שרגילה שאינה רואה בהם לא צריכה בדיקה לפני תשמיש, אפילו לדעת הראשונים[39] הסוברים שאישה שאין לה וסת צריכה בדיקה, משום "דהך אשה לאו אין לה וסת מיקרי קודם הארבע עשרה ימים" עכ"ל. ומשמע שלדעתו אישה זו נחשבת כבעלת וסת קבוע עד יום י"ד מטבילתה. וכן פסק השו"ע (סי' קפו ס"ג) בזה"ל: "אשה שאינה רואה בפחות מי"ד ימים אחר טבילתה, אבל לאחר י"ד ימים אין לה קבע, עד י"ד יום דינה כדין אשה שיש לה וסת" עכ"ל. אולם, יש לדחות שדברי התרומת הדשן נאמרו דווקא לעניין בדיקה לפני תשמיש, שכתב: "אבל לענין בדיקה לבעלה לא בעינן אלא סברא בעלמא דראוי לומר דלא קאתי דם" עכ"ל, וכן מביא שם כמה ראיות שמקילים בבדיקה[40], ומבואר דסבירא ליה דנידון זה קל יותר. וגם השו"ע הזכיר זאת רק בעניין חיוב הבדיקות, ונראה שהוא לא סבר להקל אלא בזה, על פי התרומת הדשן. וכן כתבו אחרונים רבים לחלק שאף שבבדיקות הקלו, אין ללמוד מכך להקל בעונה בינונית[41].הלכה למעשה
והעולה מכל הנ"ל לענ"ד שאין להקל בזה. דהנה באישה שיש לה וסת חצי קבוע לפחות מל' יום פשוט שיש להחמיר על פי דברי הרמב"ן שכתבנו לעיל[42]. וגם באישה שיש לה וסת קבוע ליותר מל' יום, כבר התבאר שאין מקור ללמוד ממנו להקל בה יותר מאישה אחרת. ואף שכבר התבאר לעיל שפרישה סמוך לוסת היא רק מדרבנן (אות א), וכן התבאר לעיל (אות ב) בדעת כמה מרבותינו הראשונים[43] שאישה שאין לה וסת אינה צריכה פרישה בעונה בינונית, נראה לענ"ד שכיון שכבר הוכרעה הלכה דלא כמותם (וכפי שהתבאר לעיל), אין אנו יכולים לסמוך על דבריהם מבלי שיש אף לא אחד מרבותינו שחילק בסברה בין הנידונים וסמך על כך להקל. לכן נלענ"ד הלכה למעשה שאישה כזו צריכה לחשוש לעונה בינונית, מלבד החשש לעונת ההפלגה.ואמנם כיון שכבר כתבו האגר"מ (יו"ד ח"ב סי' עב) והגר"מ אליהו זצ"ל בדרכי טהרה (עמ' 93) להקל בנידון זה על פי התרוה"ד והשו"ע, אע"פ שלענ"ד התרוה"ד והשו"ע לא כתבו להקל בנידון זה[44], וכ"כ גם הגר"ע יוסף זצ"ל בטהרת הבית (ח"א עמ' קנט) להקל בזה משום הבנתו בריטב"א, ואע"פ שלענ"ד אין להוכיח כן מדבריו, מכל מקום נראה שהמיקל על פי דבריהם יש לו על מי שיסמוך.
♦
ד. חיוב פרישה בהפלגה אחרונה לאישה שאין לה וסת קבוע
יש מקום לומר שהחשש לראייה אחת הוא דווקא באישה שיש לה וסת קבוע
במשנה (נדה סג:): "היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושינתה להיות רואה ליום כ' - זה וזה אסורין. שינתה פעמים ליום כ' - זה וזה אסורין. שינתה ג' פעמים ליום כ' - הותר ט"ו, וקבעה לה יום כ'" ע"כ[45], ומבואר שאע"פ שראתה ביום זה רק פעם אחת, היא חוששת לו כוסת.והנה יש מקום לומר, וכך נראה יותר בסברא, שזה דווקא באישה שהיה לה וסת קבוע להפלגה מסוימת, וכעת היא שינתה ליום אחר, שיש מקום לחשוש שכעת היא משנה את וסתה, וממילא יש סיכוי סביר שהיא תראה שוב באותו היום, כיון שהיא רגילה לראות בקביעות מסוימת, ואולי היא קובעת כעת קביעות חדשה. אבל אישה שאין לה וסת קבוע כלל, אפשר שאינה צריכה לחשוש ליום ראייתה, כיון שאין סבירות שהיא תראה בו יותר מאשר ביום אחר. ועוד, שגם אין סבירות שהיא תקבע וסת דווקא להפלגה, אחר שהיא הוחזקה זמן רב ללא קביעות וסת.
♦
דעת כמה מהראשונים שאישה שאין לה וסת אין לה עונת פרישה כלל
לעיל (אות ב) התבאר שלדעת רבנו יצחק שהובא בפסקי נדה לרבנו אברהם מטול, וכן לדעת הרז"ה, אישה שאין לה וסת אינה צריכה פרישה כלל. וכן מבואר בדברי הרא"ה (בדק הבית ב"ז ש"ב ד"ה ושלשה דינין) שאישה שאין לה וסת אין לה פרישה ולא צריכה בדיקה לעולם[46].♦
כך נראה גם בדעת הרמב"ם
וכך נראה גם בדעת הרמב"ם, משום שהוא כתב (שם פ"ח ה"ג): "כבר ביארנו שכל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק עצמה תחלה, ושיש לה וסת אסורה לשמש בכל עונת הוסת, אם וסתה ביום אסורה לשמש כל אותו היום, ואם וסתה בלילה אסורה לשמש כל אותו הלילה, ומתחלת יום הוסת תספור ימי נדתה וימי זיבתה לעולם" עכ"ל. ומבואר בדבריו שהוא מנגיד בין אישה שיש לה וסת, שצריכה לחוש לעונת וסתה, לבין אישה שאין לה וסת, שאין לה יום פרישה אלא שצריכה לחוש ולבדוק קודם כל תשמיש. אם כן, לדעת הרמב"ם אישה שאין לה וסת מותרת לעולם, אלא שהיא צריכה בדיקה לפני תשמיש[47].♦
אין להוכיח מדברי הראשונים בדין הבאין מן הדרך
מובא במשנה (נדה טו.): "כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. הבאין מן הדרך - נשיהן להן בחזקת טהרה", ובגמרא: "אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה" ע"כ. וכמה מהראשונים (רש"י שם ד"ה בתוך, רמב"ן שם ד"ה והוא, רשב"א ור"ן שם) כשפירשו סוגיה זו הזכירו רק חיוב פרישה בעונה בינונית, ולא הזכירו כלל שאישה שאין לה וסת קבוע אינה בחזקת טהרה גם בעונת ההפלגה האחרונה. ויש שרצו (ראה אמרות טהורות ח"א סי' יח, וכן בהוראה ברורה ריש סי' קפט בביה"ל ד"ה חוששת) להוכיח מכאן בדעת אותם ראשונים שאין להם פרישה אלא בעונה בינונית. אולם כפי שיתבאר לקמן הרמב"ן והרשב"א כותבים בפירוש פרישה נוספת מלבד עונה בינונית. ונראה לענ"ד שהטעם שלא הזכירו זאת כאן הוא משום שבבא מן הדרך הקלו יותר[48], ובאישה שאין לה וסת לא הצריכו לחשוש לזמן ראיותיה מלבד עונה בינונית. אבל בסתם אישה שבעלה בעיר לא הקלו בזה, והיא צריכה לחשוש גם לזמן ראיותיה, בנוסף לעונה של שלושים יום. ואחר שמוכרחים לומר כן בדעת הרמב"ן והרשב"א, נראה שגם בדעת הראשונים האחרים מסתבר לומר כן.אמנם יש כמה ראשונים (פסקי הרי"ד נדה טו., פסקי הריא"ז פ"א ה"א אות כד, עזרת נשים שער ח ד"ה והרב, אגודה נדה פ"ב סי' ז) שהזכירו בספרי פסקיהם רק פרישה בעונה בינונית לבא מן הדרך, ובדעתם קשה יותר לומר שזה משום שהקלו רק בבא מן הדרך, שכיון שלא הזכירו כלל פרישה נוספת בספרם משמע שלא חששו לזה.
וכן בספר צידה לדרך (לתלמיד הרשב"א מ"ג כ"ה פ"ג) כתב בסתמא שאישה שאין לה וסת צריכה לפרוש בעונה בינונית, ולא הזכיר כלל פרישה נוספת.
♦
שיטת הראב"ד וסיעתו שאישה שאין לה וסת חוששת לשתי חששות ואחת מהן עונת הפלגה
והראב"ד כתב (בעה"נ שער תיקון הוסתות סי' א' ד"ה וכל אישה שקבעה) דוסת שאינו קבוע חוששת בתחילת וסתה לשתי חששות[49], אחת לימי החודש ואחת לשיעור הפלגה. ולאחר מכן (סי' ג' ד"ה ועתה נחזור) מפרט כיצד בדיוק חוששת, וכותב שם: "הנה שתי חששות אלו חוששת עד שלא נקבע הוסת" עכ"ל. ופשטות דבריו היא שכל עוד לא קבעה וסת חוששת לשתי אלו, ולכאורה דחוק מאוד להעמיד בדבריו שמדובר רק בילדה שעוד לא הוחזקה בראיות, ועל פי זה להקל בזמן הזה באישה שהוחזקה שאין לה וסת שלא תצטרך לחשוש יותר לעולם. וכן דעת הרמב"ן (הל' נדה פ"ה הכ"א), וז"ל "לעולם חוששת לב' חששות הללו לוסת החדש ולהפלגה עד שיקבע לה אחד מהן ג' פעמים כדינו" עכ"ל. ומבואר בדבריו דהוא הדין בכל אישה שאין לה וסת, שצריכה לחשוש גם לוסת החודש וגם להפלגהמט. וכן הוא בלשון זו גם באהל מועד (שער איסור והיתר דרך יב נתיב ז), וכ"כ המאירי (סד. ד"ה כבר ביארנו) בשם גדולי המפרשים.♦
אין להוכיח מדברי הרמב"ן בדין ראייה קצרה עוקרת ראייה ארוכה
ובספר אמרות טהורות להר"א מאדאר שליט"א (סי' יח אות ח) כתב בדעת הרמב"ן שאישה שאין לה וסת קבוע אינה צריכה לחשוש לעונת החודש או ההפלגה. והוכיח כן מדברי הרמב"ן בהלכותיו (פ"ו ה"ב) בדין אישה שיש לה וסת קבוע ליום כ' ושינתה פעם אחת ליום ל', ושוב חזרה וראתה ביום כ', שאינה חוששת להפלגה של ל' מאותה ראיה, וז"ל "ויש שהורה שאינה חוששת כלום משעה שחזר הוסת הקבוע למקומו נעקר שאינו קבוע, ולזה דעתי נוטה, שאם אין אתה אומר כן תהא אשה זו כל ימיה רואה מכ' לכ' ועדיין צריכה לחוש לשלשים" ע"כ. ומשמע מדבריו שבוסת שאינו קבוע כן צריך לחשוש ליום ל' מראיית כ', כיון שלא עבר עליה יום ל' בלא ראייה. ומבואר שהפלגה קצרה אינה עוקרת הפלגה ארוכה. והביא בשם כמה מהאחרונים שהבינו כך בדעת הרמב"ן. והנה אם נאמר שלדעת הרמב"ן אישה שאין לה וסת קבוע צריכה לחשוש לכל אחת מראיותיה להפלגה, הרי שקושית הרמב"ן קשה גם לדבריו, שאם ראתה כמה פעמים בסביבות היום הל' ופעם אחת ביום המ', תצטרך לחוש כל ימיה ליום המ' כיון שלעולם לא תהיה לה הפלגה גדולה ממנו.אמנם כאשר דיברתי בעניין זה עם הרב מיכה שגב שליט"א אמר לי שיש לדחות, כיון שמסתבר שזה דווקא באישה שיש לה וסת קבוע, שרואה תמיד באותו יום, מלבד פעם אחת ששינתה, דודאי שייך לומר בזה שאם היא תצטרך לחשוש, נמצאת חוששת כל ימיה ליום שראתה בו פעם אחת, כאשר לעולם היא רואה ביום אחר קבוע. אמנם בוסת שאינו קבוע לא שייך לומר כן, דמניין לנו שלא תראה שוב באותה הפלגה או אפילו הפלגה יותר ארוכה, ושפיר יש לחשוש גם לראייה ארוכה יותר.[50]
♦
דעת הרשב"ץ שיש לחוש גם להפלגה וגם לעונה בינונית
ובפסקי הרשב"ץ (הובא קובץ שיטות קמאי נדה טו.) כתב, וז"ל "ואם אין לה וסת[51], יש אומרים שמותרת בכל ענין, ויש אומרים שדינה משלשים יום לל' יום כאשה שיש לה וסת, או אם יש לה זמן מורגל לראייתה אלא שאינו קבוע הרי הוא לענין זה כוסת, ואם עבר וסתה והיא בתוך שלשים לראייתה ולא ראתה הרי היא ביום ל' כוסת שאינו קבוע, והתשב"ץ חושש להחמיר" עכ"ל, ומבואר בדבריו שיש שתי דעות באישה שאין לה וסת כלל. דעה אחת שאין לה בכלל עונות פרישה. והדעה השניה, שחוששת לעונה בינונית כוסת קבוע, ואם יש לה זמן מורגל לראות אלא שאינו קבוע, חוששת לו, ואם עבר חוששת גם לעונה בינונית. ונראה לכאורה שהחילוק בדבריו הוא בין אישה שאין לה וסת כלל, כגון קטנה בתחילת ראיותיה, שאין לה לחוש אלא לעונה בינונית. ולאחר מכן מדבר באישה שכבר מורגלת בראיות, אלא שלא קבעה לה וסת, שצריכה לחשוש לראייתה [היינו הפלגה], ואם עבר ולא ראתה חוששת גם לעונה בינונית.♦
שיטת הרשב"א שיש לחוש גם להפלגה וגם לעונה בינונית
והנה הרשב"א בתורת הבית (הארוך ב"ז ש"ב) כתב, וז"ל "היה לה וסת שאינו קבוע אם לא בדקה בשיעור וסת ולא ראתה הרי זו טהורה ואינה צריכה בדיקה, דכל שלא הרגישה בדם בשעת וסתה אעפ"י שלא בדקה הרי זו בחזקת טהורה, כיון שאין לה וסת קבוע, שאין איסור עונה זו אלא מדרבנן. במה דברים אמורים בוסת שאינו קבוע בה והוא לה בפחות מעונה בינונית אבל עונה בינונית שהיא לשלשים יום הרי הוא לה כוסת קבוע לדבר זה שאעפ"י שלא הרגישה בדם אסורה עד שתבדק ותמצא טהור" עכ"ל. ומבואר בדבריו שמנגיד בין הוסת שאינו נקבע לה עדיין לבין עונה בינונית, שעונה בינונית 'אסורה עד שתבדוק ותמצא טהור', ואילו הוסת שאינו נקבע לה עדיין [והוא פחות מעונה בינונית] 'טהורה ואינה צריכה בדיקה', היינו שאם עבר הוסת טהורה אע"פ שלא בדקה.והנה לענ"ד פשוט שהרשב"א מדבר באישה שאין לה וסת כלל ולא באישה שיש לה וסת קבוע ושינתה פעם אחת, שאם היה מדבר באישה שיש לה וסת קבוע לא היה לו לומר שהיא תחשוש לעונה בינונית, ופשוט[52]. וכן נלענ"ד פשוט שאין לומר שהרשב"א מדבר רק מקטנה שהתחילה לראות וטרם ראתה ג' ראיות. כך נראה בפשטות ממה שהביא דין פרישה באישה שיש לה וסת קבוע ואח"כ באישה שאין לה וסת קבוע בלא שום חילוק, ומשמע דהוא הדין בכל מקרה שבו אין לאישה וסת קבוע, ללא חילוק[53]. ונראה שכך גם הבין הרא"ה בדבריו, שהרי הוא השיג על מה שכתב הרשב"א לחשוש לעונה בינונית, והגדיר אישה זו כ"אין לה וסת כלל בשום ענין". ומבואר אם כן שלדעת הרשב"א אישה שאין לה וסת קבוע חוששת לעונה בינונית כמו לוסת קבוע [היינו שאם עבר ולא בדקה טמאה עד שתבדוק], וחוששת לאותו הוסת שאינו קבוע [היינו הפלגה אחרונה], שהיא צריכה לבדוק בו לכתחילה, אלא שאם עבר ולא בדקה טהורה[54].
וכן כתב הרשב"א להדיא במקום אחר (סוף שער ג), וז"ל "והוא הדין למי שאין לה וסת והגיע עת וסתה בינונית שהוא יום שלשים לראייתה הרי זו אסורה עד שתבדק ואם בדקה ומצאה טהור טהורה. יש לה וסת שאינו קבוע והוא לה בפחות מעונה בינונית כגון שראתה לעשרים וחמשה וכיוצא בזה אף על פי שלא בדקה כיון שלא הרגישה בדם הרי זו טהורה בלא בדיקה כלל" עכ"ל. ונלענ"ד פשוט בדבריו שיש לחוש לראייתה [כשהיא פחות מעונה בינונית] וגם לעונה בינונית, אמנם אם עבר יום ראייתה טהורה בלא בדיקה, ואילו אם עברה עונה בינונית אינה טהורה בלא בדיקה[55].
♦
כך הבין גם הבית יוסף בדעת הרשב"א
וכן הבין מרן בב"י (סו"ס קפד ד"ה וכתב עוד יש לה וסת). שהטור הביא דברי הרשב"א, וז"ל "וכתב עוד: יש לה וסת שלא קבעתו עדיין שלשה פעמים והוא פחות מעונה בינונית כגון שראתה מכ"ה וכיוצא בזה אף על פי שלא בדקה כיון שלא הרגישה בדם טהורה בלא בדיקה" ע"כ. וכתב על זה מרן בב"י: "ודע דאע"ג דמטהר בלא בדיקה בוסת שאינו קבוע מכל מקום חוששת לו וצריכה לפרוש כל אותה עונה וכמבואר בדברי רבנו בסי' קפט" עכ"ל, ומבואר שהבין בדברי הרשב"א כפי שכתבתי לעיל שאישה שאין לה וסת צריכה לחשוש לכתחילה להפלגה אחרונה[56].♦
סיכום הדברים ופסיקת האחרונים
ולסיכום, התבאר שלדעת כמה מהראשונים אין כלל חיוב פרישה לאישה שאין לה וסת קבוע בהפלגתה האחרונה, כן דעת ר"י מבעלי התוס', הרמב"ם, הרא"ה והרז"ה. והתבאר שאין להוכיח מדברי הראשונים בסוגיית הגמרא דהבאים מן הדרך, משום שאפשר שהקלו דווקא בבא מן הדרך. מה שאין כן בראשונים שלא הזכירו בפסקיהם כלל פרישה נוספת, שנראה בדעתם שאין צריך לפרוש בהפלגת ראייה אחרונה, הלא הם הרי"ד, ונכדו ריא"ז, עזרת נשים ואגודה. וכן נראה גם בספר צידה לדרך. אמנם התבאר שדעת הראב"ד, רמב"ן, רשב"א, אהל מועד ורשב"ץ שיש חיוב פרישה בעונת ההפלגה לראייתה האחרונה, ושכן כתב המאירי בשם גדולי המפרשים.ואף שבשו"ע לא מצאתי הכרח שהוא סובר לפרישה זו (וראה עוד מה שהאריך בזה בילקוט טהרה עמ' רי-ריב), בכל זאת רבים מהאחרונים כתבו בפירוש שיש חיוב פרישה בהפלגה אחרונה, כן משמע מדברי הרמ"א (סי' קפט סי"ג). וכן מבואר בב"ח (שם אות כג), ש"ך (שם סק"א), תורת השלמים (שם), וכן משמע מהט"ז (סק"א), ועוד רבים. וכן סתמו להלכה פוסקי הדור האחרון: שיעורי שבט הלוי (שם סק"ה), טהרת הבית (ח"א עמ' פג), ילקוט טהרה (עמ' רט), מראה כהן (פ"ח דיני וסתות בקצרה אות ז), חוט שני (קיצור הל' נדה פ"ז, דיני וסתות וקביעתם אות ב-ג), דרכי טהרה (פ"ז אות ז). וכן המנהג פשוט, מלבד מנהג תימן[57]. אמנם מדברי המהרי"ץ (שערי טהרה סי' ס"ג, ס"ד, סי"ג) משמע שאין לפרוש אלא עונה בינונית[58]. וכן נראה בדעת הבא"ח (ש"ש צו אות ה) שכתב: "אשה שאין לה וסת קבוע, אז שלשים שאחר ראייתה הוא לה כמו וסת קבוע" עכ"ל. וכן משמע בשו"ת בית מאיר (חיו"ד סי' יב). וכן פסק למעשה הגר"א מאדאר שליט"א בספר אמרות טהורות (ח"א סי' יח, ובמסקנתו עמ' שפד).
♦
הלכה למעשה
והנלענ"ד, שאף שיש מקום גדול להקל, כיון שכל הנידון הוא דרבנן, ונחלקו הראשונים בפרישה זו, ומסתבר לחלק בגמרא כשיטת המקילים, ויש גם מקצת מהאחרונים שהחזיקו בשיטה זו המקילה, מכל מקום לי הקטן קשה לסמוך על זה להלכה כנגד רוב גדול של האחרונים, וכנגד המנהג הפשוט.♦
ה. האם יש צורך לפרוש כנגד כל ימי הראייה
דברי הראב"ד באישה שצריכה לחשוש לכל ימי ראייתה
כתב הראב"ד (בעלי הנפש שער הוסתות סי' א ד"ה ואישה שהיא), וז"ל "ואשה שהיא למודה לראות בעונותיה ארבעה ימים או חמשה רצופים נאמרו בה שלשה פנים. יש מי שאומר שאינה חוששת שלש עונות אלא ליום ראשון בלבד כי הוא עיקר הוסת, והוא צריך שלש פעמים לעקרו, אבל שאר ימי העונה אף על פי שהיא למודה בהן כמה פעמים נעקרים הם בפעם אחת, לפי שאין אשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה כמו שנפרש לפנינו בזמני קביעת הוסתות. הילכך הרי הם כוסת שאינו קבוע והם נעקרים בפעם אחת, ואינה חוששת להם אלא לעונה אחת. ויש מי שאומר שאפילו עונה אחת אינה חוששת להם וכו', ויש מי שאומר כשם שחוששת לראשון שלש עונות כך היא חוששת לכולן שלש עונות". ומכריע הראב"ד כדעה אחרונה: "מפני שהוא דבר המצוי ברוב נשים שהם משנות את וסתן להקדים שלשה ימים או לאחר שלשה ימים ואחר כך חוזרות למקומן. ואותן הימים שהן עתה שניים לוסת כבר היו לה הראשונים ונעשו עיקר וסת. הלכך אין לנו אלא כלשון האחרון שתהא צריכה עקירה שלש פעמים לכל ימי הוסת. וכן הדעת מכרעת" עכ"ל. והיה מקום להבין בדבריו שאישה שאין לה וסת קבוע צריכה לחשוש לכל ימי ראייתה, עד שתעקור את כולם ג' פעמים. ולפי זה, לא די לה שצריכה לחשוש לראייתה האחרונה, אלא צריכה לחשוש גם לשתי ראיותיה שקודם לכן, כיון שלא עקרתם ג' פעמים.♦
אין הכרח לומר שסובר כן גם בוסת שאינו קבוע
אולם לענ"ד נראה שאין זו כוונתו, וניתן לראות בדבריו שהוא מדבר באישה שיש לה וסת קבוע[59]. וכוונתו שמצוי ברוב הנשים [שיש להן וסת קבוע] שלפעמים הן משנות וסתן, להקדים או לאחר בכמה ימים, "ואחר כך חוזרות למקומן", והימים האחרונים בוסת הקבוע, פעמים שהיו תחילת הוסת, ואע"פ שכעת הם לא בתחילת הוסת, לא אבדו מעלתם הראשונה. ונראה לענ"ד שאין הכרח לומר שהוא סובר כן גם לגבי וסת שאינו קבוע[60]. ובאורחות חיים (סי' ט הלכות נדה אות ד) הביא דברי הראב"ד, וכן הוא בכלבו (סי' פה ד"ה האשה שאמרה). ונראה מדבריו שגם הוא, כמו הראב"ד, דיבר באישה שיש לה וסת קבוע. על כן נראה שאין ללמוד מדבריהם לנידון דידן, דהוא פרישה לאישה שאין לה וסת קבוע. וכן הובאו דברי הראב"ד באגור (סי' אלף שנח). וגם מדבריו נראה שמדובר בבעלת וסת קבוע.♦
הרמב"ן כתב שגם בוסת שאינו קבוע יש לחשוש כן
אמנם הרמב"ן (הל' נדה פ"ה הכ"ב) כתב גם הוא בדומה לראב"ד, אלא שכתב בפירוש שהוא הדין גם בוסת שאינו קבוע, וז"ל "היתה רואה חמשה וששה ימים רצופים, כל יום ויום כוסת בפני עצמו וחוששת לכולן אפילו נעקר יום א' הראשון חוששת לשאר הימים עד שיעקרו כולן. אחד וסת קבוע ואחד וסת שאינו קבוע שוין בדבר" עכ"ל. ומבואר בדבריו שגם בוסת שאינו קבוע חוששת לכל ימי הראייה[61]. וכן משמע באהל מועד (שער איסור והיתר דרך יא נתיב ז).♦
הראשונים הביאו שתי ראיות שאין צריך לחשוש כן
אמנם רבים מהראשונים (רשב"א תוה"א ב"ז ש"ג, רא"ה בבדק הבית שם, רא"ש נדה פ"ט סי' ג, ריטב"א יא. ד"ה חוץ מן הנדה, ר"ן שם ד"ה הניחא, מאירי שם ד"ה ולענין[62], ורבנו ירוחם נכ"ו ח"א רכא.) דחו שיטה זו, והביאו שתי ראיות לכך. א. איתא במשנה (נדה יא.) שאישה בימי נדתה אינה צריכה בדיקה, ובגמרא: "הניחא לרבי שמעון בן לקיש דאמר אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה, ואין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה – שפיר, אלא לרבי יוחנן, דאמר אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה - תבדוק דילמא קבעה לה וסת, אמר לך רבי יוחנן וכו'" ע"כ. והנה אם נאמר שיש חובת פרישה בכל ימי הראייה של האישה, אז גם לשיטת רבי שמעון בן לקיש יהיה צורך לבדוק, משום שיש נפק"מ באיזה ימים היא תצטרך פרישה.ב. במשנה (נדה סג:) נחלקו התנאים בדין פרישה לאישה שלמודה לראות עם הנץ החמה, דהיינו שרגילה לראות לעולם קצת לפני הנץ (שלכאורה מוכרח שהיא רואה גם לאחר הנץ, משום שזהו זמן קצר ביותר, ועוד שכתוב 'עם הנץ'), שלדעת ר' יהודה (שהוא המחמיר יותר) אסורה האישה כל הלילה, אבל ביום מותרת. ומבואר שהולכים אחר תחילת הראיה, ולא חוששים לעונה נוספת אף על פי שודאי ראתה גם בה.
♦
הלכה למעשה
ולהלכה הכריע השו"ע (סי' קפד ס"ו) כרוב הראשונים שאין צריך לחשוש לכל ימי הראייה, אלא רק לעונה הראשונה. וכן כתבו שיעורי שבה"ל (עמ' כח-כט), טהרת הבית (ח"א עמ' עג), חוט שני (סי' קפט סקי"א ימי המבוכה אות א'), ועוד רבים מהאחרונים.♦
ו. האם יש צורך לפרוש בכל הימים בהם עלולה האישה לראות[63]
דעת הריטב"א שאישה שאין לה וסת צריכה לחשוש לכל הימים בהם עלולה לראות
והנה הריטב"א כתב (טו. ד"ה אמר רבי שמעון) בביאור הסוגיה דהבאים מן הדרך (נדה טו., נידונה לעיל באריכות), וז"ל "אמר רבי שמעון בן לקיש והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה. פירוש עונתה הוא הזמן שבין ראיה לראיה וסתם עונה בינונית שלשים יום כדאיתא בפרק קמא (ט:) וסתם נשים שוהות כן, כדפרש"י ז"ל, ונראין דברים שלכך תפס לשון זה ולא אמר תוך זמן וסתה כדנקיט בעלמא ונקטי אמוראי דלקמן, משום דמיירי באשה שאין לה וסת, ומיהו נהי דלית לה וסת, עונה מיהת אית לה דרגילה להפסיק בו טהרה, אלא שפעמים מקדים או מאחר, ואותו זמן שבינתים שהוא ברור לו ויודע שלא הקדימה בו זהו שאמרו כאן שמצאה בתוך [ימי עונתה] וקמ"ל דלא חיישינן שמא תקדים ותראה בו שלא כמנהגה" ע"כ. ונראה מדבריו שדברי רש"י שסתם עונה בינונית שלושים יום הם לדוגמה בעלמא, ועיקר הדין שלומד הריטב"א מדברי רבי שמעון בן לקיש שאישה שוסתה פעמים מקדים ופעמים מאחר, שכל זמן שברור לבעל שאין האישה מקדימה לראות בו, יכול לבוא עליה בלי לחשוש. היינו, אישה שראיותיה הן אחר לב, לד, לג יום, בלי קביעות מסוימת, עד ליום ה-לב אין לה לחשוש כלל, אמנם עולה מדבריו שלימים אלו כן צריך לחשוש[64].ומבואר בדברי הריטב"א שאישה שאין לה וסת לא צריכה לחשוש בסתמא לעונת שלושים, אמנם לימי ראייתה כן צריכה לחוש. והנה התבאר בדבריו שבבא מן הדרך צריך לחשוש כבר מהיום הראשון שבו יכולה האישה לראות, ומבואר שחוששת לכל הימים שבהם היא יכולה לראות ולא דווקא לפעם האחרונה שראתה. ונראה שכך הדין לדעת הריטב"א בכל אישה שאין לה וסת, שצריכה לחשוש לכל הימים שבהם עלולה לראות[65].
כך גם דעת רבנו יהונתן מלוניל
הנה בגמרא בנדה (יב:): "ת"ר, אשה שאין לה וסת, אסורה לשַמֵש וכו' ויוציא ולא מחזיר עולמית דברי ר"מ. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: משמשת בשני עדים, הן עותוה הן תקנוה" ע"כ. ור"י מלוניל (שבועות ב. בדפי הרי"ף ד"ה גרסינן בנדה), הסביר בדעת הרי"ף שתקנת האישה בעדים, היינו שבודקת היא והוא ג' פעמים בשעת תשמיש, על מנת לוודא שאינה רואה מחמת תשמיש, ולאחר ג' פעמים אלו הרי היא מותרת ככל אישה, "שאע"פ שאין לה וסת קבוע, כיון שאינה רואה דם בכל תשמיש ותשמיש אין לו לגרשה בלא כתובה, דהא בת ביאה היא אף על פי שאין לה וסת, ולא תפסיד כתובתה משום דדילמא מקלקלא לזה, לפי שיש לו להזהר מזה, שאם רגילה לראות פעמים לט"ו ופעמים לי' פעמים לה' ימים אכתי יש לה ווסת מיקריא, דהא יש לה ווסת שעומדת בטהרה ד' ימים ויכול לבעול באותן ד' ימים לחדיהו, והלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס" עכ"ל. ומבואר שבמקרה הנ"ל יכול לבעול רק בארבעת הימים הראשונים, וכן הדין בכל אישה שאין לה וסת קבוע, שהיא תהיה מותרת רק עד הזמן שבו יש חשש שתראה, כיון שלעיתים היא רואה בהפלגה קצרה כזו.♦
כך גם דעת הריצב"א בתשובה שהובאה בהגהות מיימוניות
וכן כתב בהגהות מיימוניות (הל' איסו"ב פ"ח ה"ג) בשם הריצב"א, וז"ל "ושאלתם באשה שאין לה וסת קבוע אם היא אשה שמשנה וסתה או להקדים ב' ימים או ג' כפי מה שרגילה לשנות יפרוש בזמן הגעת הוסת ב' ימים או ג'. יצחק ב"ר אברהם תנצב"ה ע"כ" ע"כ. ולכאורה דבריו פשוטים, שיש לפרוש בכל אותם הימים שעלולה לראות בהם, היינו כל הימים שרואה בהם לעתים.♦
כך כתבו גם המהרי"ל והלקט יושר, וזו גם כוונת הרמ"א בדין אישה שמשנה וסתה
וכן מבואר גם מדברי המהרי"ל (שו"ת החדשות סי' צג אות ה), וכ"כ בלקט יושר (ח"ב עמ' יח ענין ב), שאישה כזו צריכה לחשוש לכל הימים בהם עלול לראות.ונראה שזו כוונת הרמ"א בהגהתו לשו"ע (סי' קפד ס"ב, הובא גם בדרכ"מ אות ג בשם ההגה"מ הנ"ל) בדין אישה שמשנה וסתה, וז"ל "ואישה שמשנית וסתה להקדים שנים או שלשה ימים או לאחר כשמגיע זמן וסתה צריך לפרוש ממנה שנים או שלשה ימים קודם או אחריו" עכ"ל. והאחרונים כתבו פירושים רבים לדבריו[66], אולם נראה שהדברים פשוטים, וכמו שהתבאר, שדעתו לחשוש לכל אותם הימים שבהם היא עלולה לשנות וסתה[67]. וכן פירשו בדעתו תורת השלמים (סי' קפט סקכ"ו), והנודע ביהודה (מהדו"ק סי' מו ד"ה ובזה) ועוד אחרונים[68].
♦
המנהג למעשה
ועל פי דברי הראשונים והרמ"א הנ"ל, מנהג רוב האשכנזים בדור האחרון לחשוש לכל הימים הנ"ל, או לכל הפחות להצריך בדיקות קודם תשמיש[69]. אולם מנהג הספרדים להקל בזה משום שחיוב פרישה סמוך לוסת הוא רק מדרבנן, ויש מהראשונים שסוברים שלאישה כזו אין חובת פרישה כלל. ומסתימת הראשונים (ראב"ד רמב"ן רשב"א ועוד) נראה שלא חששו לחומרה הגדולה הזו. וכן כתבו פוסקי דורנו יוצאי ספרד, ראה טהרת הבית (ח"א עמ' עג), ילקוט טהרה (עמ' צו), אור לציון (אבני שהם סע' ב' סק"ו אות ה' ד"ה לענין) ועוד.♦
ז. בדיקות בעונת הפרישה
חיוב ומהות הבדיקה בעונת הפרישה
מחלוקת רש"י והרא"ש בביאור דברי הגמרא
בגמרא בנדה (טז.): "בעו מיניה מרב נחמן: וסתות דאורייתא או דרבנן, אמר להו: מדאמר הונא חברין משמיה דרב, אשה שיש לה וסת, והגיע שעת וסתה ולא בדקה, ולבסוף ראתה - חוששת לוסתה וחוששת לראייתה אלמא - וסתות דאורייתא. איכא דאמרי, הכי קאמר ליה: טעמא - דראתה, הא לא ראתה - אין חוששין, אלמא - וסתות דרבנן" ע"כ, ופירש רש"י: "וסתות דאורייתא או דרבנן - הא דקיימא לן דבעי בדיקה בשעת וסתה דאורייתא היא, דאם לא בדקה טמאה ואפילו בדקה אחר זמן ומצאתה טהורה דאורח בזמנו בא ודם חזאי ונפל לקרקע, או דרבנן הוא דאצרכוה ואם לא בדקה טהורה" עכ"ל. ומבואר מדבריו שיש לאישה חיוב לבדוק עצמה בשעת וסתה על מנת לצאת מחזקת טומאתה, ובתוקף חיוב זה נחלקו האמוראים, וזו משמעות השאלה האם וסתות דאורייתא או דרבנן[70]. וכן עולה גם מדבריו במקום נוסף (ט. ד"ה וסתות)[71].אמנם הרא"ש (נדה פ"א סי' א) פירש את הסתפקות הגמרא באופן אחר. בניגוד לרש"י שפירש את הספק האם וסתות דאורייתא או דרבנן לגבי תוקף חיוב הבדיקה בשעת הוסת, הרי שהרא"ש פירש זאת לגבי חומרת חזקת הטומאה, האם בדיקה אחר הוסת מועילה לעקור חזקה זו או לא. ונראה מדבריו שלעולם אין חיוב בעצם הבדיקה בשעת הוסת, אלא רק שבשעת הוסת יש חזקת טומאה שעל מנת לעקור חזקה זו יש לעשות בדיקה. וכן מבואר בדבריו בקיצור הל' נדה שלו (נדפסו בתשובות הרא"ש כלל מז, סי' א), שכתב: "וצריכה האשה להכיר ולידע זמן וסת ראייתה וכו', כשהגיע אותו זמן אם רגילה לראות ביום תפרוש מבעלה כל אותו היום ולא תשמש עמו, ואם רגילה לראות בלילה תפרוש כל אותו הלילה, ואם עבר היום או הלילה ולא ראתה, תבדוק עצמה וכו'" עכ"ל. ומבואר בדבריו שאין צורך חיובי לעשות בדיקה בעונת הוסת, אלא כאשר האישה לא ראתה בכל עונת הוסת [דבר שאינו שכיח בוסת קבוע] ורוצה לצאת מחזקת הטומאה, עליה לעשות בדיקה.
ופשוט שגם לדעת רש"י מטרת הבדיקה להוציא את האישה מחזקת טומאתה[72] [בין אם חזקה זו היא מדאורייתא ובין אם מדובר בחשש דרבנן מעין חזקה], אלא שלדעת רש"י יש חובה עצמית בעצם הבדיקה, היינו שהתורה או חכמים חייבו את האישה לברר בעונת וסתה האם היא רואה או לא. ואילו לדעת הרא"ש אין חיוב בעצם הבדיקה, אלא שמהתורה או מתקנת חכמים האישה בחזקת טומאה עד שתבדוק. ואישה שאינה רוצה לבדוק אינה חייבת בכך, אלא שהיא תשאר בחזקת טומאתה.
♦
הרמב"ן בחידושיו הרשב"א הר"א והר"ן סוברים כרש"י
ובגמרא (שם טז.) רצו לתלות מחלוקת תנאים נוספת בשאלה האם וסתות דאורייתא או דרבנן, וז"ל "לימא הני תנאי בהא נמי פליגי, דתניא הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה דברי רשב"ג, רבי אומר: אם יש לה וסת חוששת לוסתה. מאי לאו, בהא קמיפלגי, דמר סבר וסתות דאורייתא, ומר סבר וסתות דרבנן, אמר רבינא: לא, דכ"ע וסתות דרבנן וכו'" ע"כ. ומבואר שהגמרא סברה בשלב זה שהטעם שטהורה לדעת רשב"ג הוא משום שוסתות דרבנן.והרמב"ן בחידושיו (נדה טז. ד"ה הא דתניא, וכן הוא בר"ן שם ד"ה הרואה) כתב: "הא דתניא הרואה דם מחמת המכה אפילו בתוך ימי נדותה טהורה. טעמא דמילתא דאע"ג דאמרינן תבדוק הכא כיון דלא אפשר לה למיבדק טהורה ואין דנין אפשר משאי אפשר דוסתות דרבנן ובדאפשר תקנו" עכ"ל. ונראה מדבריו שהוא סובר כרש"י שוסתות דרבנן היינו שחובת הבדיקה היא מדרבנן, ובא לומר שחכמים לא תקנו בדיקה במקום שאי אפשר[73]. וכיוצ"ב כתבו גם בחידושי הר"א[74] (ד"ה והא דתניא) ובחידושי הר"ן (שם ד"ה הרואה).
אמנם יש אפשרות לומר שגם ראשונים אלו הבינו שלדעת רשב"ג אישה זו אינה נטמאת מהדם שהיא רואה בשעת וסתה ותולה אותו במכתה, משום שהחשש שתראה בוסתה הוא רק מדרבנן. ובדבריהם הם באו לענות על שאלה נסתרת, שהרי גם למ"ד וסתות דרבנן אין האישה טהורה אלא אחר שתבדוק, ומדוע כאן טהורה בלי בדיקה. ועל זה עונים הראשונים שחכמים תקנו בדיקה רק 'בדאפשר'.
אולם הלום ראיתי לדברי הרשב"א שכתב (תורה"א ב"ז ש"ד כג.): "ואם תאמר והלא בנשים דעלמא חיישינן לעונת הוסת כולה ואף על פי שלא ראתה מוהזרתם את בני ישראל מטומאתם והיאך אתה מתיר את זו שהיא בשעת וסתה שהרי דם לפניך. יש לומר ההיא דרבנן היא ומשום דאפשר למיקם אמילתא אבל הכא ליכא למיקם אמילתא ואין דנין אפשר משאי אפשר שאם כן אף אתה אוסרה לבעלה לעולם" עכ"ל. ומוכח מדבריו שהוא מפרש בזה את דברי הגמרא, דמה שסברה הגמרא בדעת רשב"ג שטהורה משום שוסתות דרבנן, היינו שחובת הבדיקה[75] היא מדרבנן, ובנידון זה אי אפשר למיקם עליה דמילתא ולכן הקלו. ואחר שראינו שהדברים מפורשים בדברי הרשב"א, נראה שזו גם כוונת הראשונים הנ"ל[76].
♦
סתירה מדברי הרמב"ן בהלכות שסובר כהרא"ש
אמנם מדבריו בהלכות (פ"ה ה"י) נראה שהוא סובר כדעת הרא"ש, וז"ל "חשש הוסתות מדברי סופרים הוא, לפיכך עברה כל עונת הוסת ובדקה ומצאה טהורה מותרת לשמש, לא בדקה אף על פי שלא הרגישה שבא אורח אסורה עד שתבדוק" עכ"ל. והנה ממה שכתב "חשש הוסתות מדברי סופרים הוא", נראה שהוא הבין ש'וסתות דרבנן' היינו שהחשש שמא תראה הוא מדרבנן, והדין של הבדיקה הוא רק דין נלווה לחשש הנ"ל, על מנת לבררו. עוד יש ללמוד ממה שכתב "לפיכך עברה כל עונת הוסת ובדקה ומצאה טהורה מותרת לשמש", ומשמע מדבריו שהבדיקה נעשית רק כאשר עברה כל עונת הוסת, ואין האישה טהורה בלא בדיקה זו, ומשמע שאין חובה בעצם עשיית הבדיקה, וכדברי הרא"ש.חובת הבדיקה בעונת הוסת נזכרת גם בראשונים נוספים: שאלתות (מצורע סי' פט), ראבי"ה (ח"א סי' קפג), אגודה (נדה פ"ב סי' ח), סמ"ג (עשין סי' רמ-רמג), מהר"ם מרוטנבורג (שו"ת פראג סי' תרכד-תרכה), מרדכי (סי' תשלה), רוקח (סי' שיז) ואגור (סי' א'שס), ומשמעות דבריהם כרש"י וסיעתו שיש חיוב בעצם הבדיקה.
♦
לדעת רוב הראשונים אישה שעבר וסתה הקבוע היא בחזקת טומאה עד שתבדוק
הנה התבאר שלכולי עלמא מטרת הבדיקה בעונת הוסת להוציא את האישה מחשש טומאתה, בין אם חשש הטומאה הוא מדאורייתא, ובין אם הוא מדרבנן. ובגמרא (נדה טז.): "איתמר; אשה שיש לה וסת, והגיע שעת וסתה ולא בדקה, ולבסוף בדקה, אמר רב: בדקה ומצאת טמאה - טמאה, טהורה - טהורה. ושמואל אמר: אפילו בדקה ומצאת טהורה - נמי טמאה, מפני שאורח בזמנו בא. לימא בוסתות קמיפלגי, דמ"ס - דאורייתא, ומ"ס - דרבנן! אמר ר' זירא - דכ"ע - וסתות דאורייתא, כאן - שבדקה עצמה כשיעור וסת, כאן - שלא בדקה עצמה כשיעור וסת. ר"נ בר יצחק אמר: בוסתות גופייהו קמיפלגי, דמ"ס - וסתות דאורייתא, ומר סבר - וסתות דרבנן". ומבואר שגם לדעת רב נחמן בר יצחק אליבא דרב (שנפסקה הלכה כמותו כפי שהתבאר לעיל), אישה שעברה עונת וסתה ולא בדקה, אסורה עד שתבדוק. כך כתבו השאלתות (מצורע סו"ס פט) וכ"כ הגה"מ (הל' איסו"ב פ"ח אות ז) בשם ר"ח, וכן דעת תוס' (טז. ד"ה ורב נחמן), ראב"ד (בעה"נ שער תיקון הוסתות סי' א ד"ה מיהו), רמב"ן (הל' פ"ה הי"א), רשב"א (תוה"א ב"ז סוף ש"ג טו:) ומגיד משנה (פ"ח הל' איסו"ב הי"ג)[77].♦
הבנת הר"ן בדעת הרמב"ם והרי"ף שאם עבר וסתה טהורה ואינה צריכה בדיקה
והר"ן (שבועות ה. בדפי הרי"ף ד"ה וגרסינן) הביא את דברי הרי"ף והרמב"ם, וז"ל "והרב אלפסי ז"ל כתב זו ששנינו [בסוף פרקין (נדה יב.)] החמרים והפועלים נשיהם להם בחזקת טהרה, ולא חלק בין הגיעו ימי עונתה ושעת וסתה ללא הגיעו. ואף הרמב"ם ז"ל כתב [בפ"ד מהלכות איסורי ביאה] שאשה שיש לה וסת שהלך בעלה למדינה אחרת והניחה טהורה, כשיבא אין צריך לשאול לה אפילו מצאה ישנה מותר לבא עליה שלא בעונת וסתה, ואינו חושש שמא נדה היא, נראה מדבריו שאין צריך לחוש אלא לעונת הוסת עצמה ולא לאחר מכאן כלל. ונראה שהם ז"ל מפרשים דתוך ימי עונתה דקאמרי' היינו עונת הוסת ולאפוקי יום העונה עצמו" עכ"ל. ומבואר שהוא הבין בדעתם שהבא מן הדרך והניח את אשתו טהורה, יכול לבוא עליה גם בלי בדיקה, ואפילו היא ישנה, כל זה דווקא שלא בעונת וסתה, ומשמע שאפילו עבר עונת וסתה אינו חושש. וכיוצ"ב כתב גם המ"מ (שם ה"ט) בדעתם.♦
ביאור הגמרא על פי זה
ובגמרא (נדה טז.) רב נחמן בר יצחק העמיד את מחלוקת רב ושמואל בשאלה האם וסתות דאורייתא או דרבנן, ואיתא תו התם: "אמר רב ששת: כתנאי, ר' אליעזר אומר טמאה נדה, ורבי יהושע אומר תבדק. והני תנאי כי הני תנאי; דתניא, רבי מאיר אומר: טמאה נדה, וחכ"א: תבדק" ע"כ. ומבואר דלמ"ד וסתות דאורייתא, בדיקה אינה מועילה אחר שעבר וסתה, אבל למ"ד וסתות דרבנן, צריכה לבדוק, ומדובר באישה שעבר זמן וסתה. וזה קשה על מה שהבין הר"ן בדעת הרי"ף והרמב"ם, שאחר שעבר וסתה אינה צריכה בדיקה כלל. וכתב הר"ן ליישב: "לפיכך נראה לי דאינהו ז"ל סברי דחכמים ור' יהושע דאמרי תבדק לאפלוגי את"ק דידהו [הוא דאתו], דאמר כל שלא בדקה בשעת וסתה טמאה נדה משום דוסתות דאורייתא, ואמרי ליה לא אלא תבדק, כלומר שאין לך חומר אחר בוסתות אלא שצריך בדיקה בשעת הוסת והוא חומר של דבריהם, אבל כל שעבר הוסת למה תהא צריך לבדוק והרי כל אשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה מסולקת דמים היא, דמשום הכי אמרו דיה שעתה, ולמה נחוש שיהו דמים מצוים בה שלא בשעת הוסת מפני שלא בדקה בשעת הוסת אלא התם ודאי כי אמרינן תבדק בשעת הוסת אמרו וכדכתיבנא" עכ"ל. ונראה לענ"ד שזהו דוחק גדול להעמיד שחכמים ור' יהושע דיברו על בדיקה בשעת הוסת. על כל פנים, מבואר בדבריו שהרי"ף והרמב"ם סבורים שיש חובה לבדוק דווקא בשעת הוסת, אבל אחר שעבר הוסת הרי היא כמסולקת דמים, ולא חוששים שתראה, לפיכך היא מותרת גם בלא בדיקה.♦
קושיית הכס"מ ותירוץ הפלתי
ובכסף משנה (שם) הקשה על סברה זו, וז"ל "מה שכתב דרבינו ס"ל דלא כר' יוחנן אינו נראה, דהא כשבא בשעת עונתה אסור לבעול דאמרינן אורח בזמנו בא, והיכי נימא כשבא יום אחד אחר ראייתה דשרי לבעול ולא נימא אורח בזמנו בא זו סברא הפוכה" עכ"ל. ומשום קושי זה דוחק הכס"מ בדעת הרמב"ם, שבאומרו 'שלא בעונת וסתה' כוונתו לכלול גם ימי ראייה וספירה.ובפלתי (סי' קפד סק"י) יישב זאת ע"פ מה דקיי"ל דדיה שעתה לגבי טהרות ולא חוששים כלל שתקדים ראייתה, ולעומת זאת גבי תשמיש קיי"ל דצריך לפרוש בעונה שקודם הוסת, כמבואר בגמרא (נדה סג:) שאף ברגילה לראות בסוף הלילה אסורה בתשמיש מתחילתו. ומבואר דחיישינן לתשמיש שגורם את ביאת הדם. ועל פי זה יש ליישב דעת הרי"ף והרמב"ם, שדווקא בעונת הוסת עצמה אסרוה בתשמיש, מחשש שיגרום לדם לבוא, מה שאין כן אחר שעברה עונת הוסת, דאין חוששים לתשמיש שיביא את הדם.
הרמב"ם לא הזכיר בדיקה אלא רק פרישה מתשמיש
אולם אליבא דאמת לא מצאנו בדברי הרמב"ם אזכור של בדיקה בעונת הוסת, וז"ל (הל' איסו"ב פ"ד הי"ב-הי"ג): "ואסור לו לאדם שיבוא על אשתו סמוך לוסתה שמא תראה דם בשעת תשמיש שנאמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם, וכמה, אם היה דרכה לראות ביום אסור לשמש מתחלת היום, ואם היה דרכה לראות בלילה אסור לשמש מתחלת הלילה. [יג] עבר וסתה ולא ראתה מותרת לשמש אחר שתעבור עונת הוסת, כיצד היה דרכה לראות בשש שעות ביום אסורה לשמש מתחלת היום, עברו שש שעות ביום ולא ראתה אסורה לשמש עד לערב, וכן אם היה דרכה לראות בשש שעות בלילה ועברו ולא ראתה אסורה לשמש עד שתזרח השמש" עכ"ל. ונראה מדבריו שכל האיסור הוא רק לבוא על אשתו, ואם עבר וסתה ולא ראתה מותר לבוא עליה, ובדיקה מאן דכר שמיה.♦
הרמב"ם הבין שהגמרא שהצריכה בדיקה מדברת בטהרות
אמנם במקום אחר (פ"ח הי"ג) כתב הרמב"ם: "האשה שלא בדקה עצמה בשעת וסתה ולאחר ימים בדקה ומצאה טמא, אף על פי שהיא טמאה למפרע עד שעת וסתה כמו שיתבאר בענין טומאה וטהרה, הרי זו אינה מטמאה את בועלה למפרע, ואינה מונה אלא משעה שראתה דם, ואם מצאה עצמה טהורה הרי זו בחזקת טהורה" עכ"ל. ומשמע שלכתחילה כן צריך בדיקה בשעת וסתה. וקושיה זו קשה גם על הר"ן והמ"מ שנקטו בדעת הרמב"ם שאם עבר וסתה טהורה, ומדברי הרמב"ם האלה מבואר שהיא טמאה עד שלא תבדוק.אלא שלכאורה לא מובן מדוע הרמב"ם מזכיר בהלכה זו שהאישה טמאה למפרע עד שעת וסתה, וזה אינו נוגע אלא לדיני טומאה וטהרה. ויש להוסיף לזה מה שכתב הרמב"ם בשתי ההלכות הקודמות, שבהלכה י"א הזכיר הרמב"ם שאישה "אחר ימי זיבתה צריכה לבדוק", ובהלכה י"ב כתב: "ישבה ולא בדקה בין באונס בין ברצון הרי זו בחזקת טהרה וכו'". וגם בהלכות אלו נראה שמדובר בדיני טומאה וטהרה, דלא מצינו חיוב לאישה לבדוק עצמה בסתמא אלא לטהרות (נדה יא:)[78].
ונראה דעל כרחנו צריך לומר בדעת הרמב"ם שכל מה שאמרו בגמרא (טז.) בדין עבר הוסת ולא בדקה, הכל מדובר בבדיקה לצורך טהרות. ואף שגם בלא עונת וסתה מטמאת האישה למפרע טהרות עד מעת לעת, בהלכה זו הדגיש הרמב"ם שכיון שלא בדקה עצמה בשעת וסתה, אפילו שרק לאחר ימים בדקה ומצאה טמא, מטמאת האישה למפרע טהרות של כל הימים הללו. ונראה שכך גם הר"ן והמ"מ צריכים להסביר בדעתו. והשתא דאתינן להכי, גם מה שאמרו בגמרא "תבדוק" אליבא דמ"ד וסתות דרבנן, יש לומר שגם בזה הבין הרמב"ם שלא נאמר אלא לעניין טהרות[79].
כך נראה גם בדעת הרי"ף
וכך נראה לומר גם בדעת הרי"ף, דלא הזכיר כלל את ענין הבדיקה בעונת הוסת, אע"פ שהזכיר את חובת הפרישה (שבועות א: ד"ה גמ'). אמנם כבר כתב הבית יוסף (סי' קצו יא(ב)) שאין להביא ראיה מהשמטת הרי"ף, וטעמו: "שהרי כמה דינים השמיט הרי"ף מדיני נדה אע"פ שודאי הלכתא נינהו, אלא לפי שאינם מצויים כל כך השמיטם, והא נמי (=דיני פולטת שכ"ז) לא שכיחא כולי האי שרוב הנשים נמשכים ימי ראייתן ה' או ו' ימים" עכ"ל. ומבואר בדבריו שמה שאין להביא ראיה מהשמטת הרי"ף זה רק בדין שאינו מצוי כל כך, מה שאין כן בדיקה בעונת הוסת, דשכיח טובא ושפיר יש להביא ראיה מהשמטת הרי"ף. ואף אם לא נאמר הכי, מכל מקום גם אין ראיה מדבריו להצריך בדיקה, ובסברה זהו אינו מובן (כפי שכבר התבאר לעיל), דמדוע צריכה בדיקה בעונת הוסת ואילו בעבר וסתה טהורה בלי בדיקה. על כן נראה שגם דעת הרי"ף כהרמב"ם דאין חובת בדיקה בשעת וסתה, ולא נאמרה בדיקה אלא לעניין טהרות.וכ"כ הרמב"ן (נדה טו.) בדעת הרי"ף והרמב"ם, שדברי הגמרא לעניין בדיקה אמורים בטהרות, והוסיף: "וזו קולא גדולה טוב לפני האלהים ימלט ממנו" עכ"ל. וכן הובאו הדברים בחידושי תלמידו הר"א (שם).
♦
הטעם לבדיקה בעונת הוסת לדעת הרי"ף והרמב"ם
וצריך להבין בדעתם מאיזה טעם צריכה האישה בדיקה בשעת הוסת. דלעיל התבאר שגם הרא"ש והרמב"ן וגם רש"י וסיעתו מודים שהבדיקה נועדה להוציא את האישה מחשש טומאתה. אלא בדעת הרי"ף והרמב"ם אין לומר כן, שהרי מבואר שלדעתם אישה בעונת וסתה אינה בחזקת טומאה, וכל החשש הוא רק שמא התשמיש יגרום לביאת הדם, ומשום כך כאשר עברה עונת הוסת אינה חוששת כלל[80].ונראה שהצורך בבדיקה בעונה עצמה הוא מחשש שמא יצא מעט דם ויימוק, כך שהאישה לא תראהו בלא בדיקה. ודווקא בעונת הוסת עצמה, כשהאישה אמורה לראות, תועיל בדיקה כזו, אבל אם עברה עונת הוסת כבר אין תועלת בבדיקה, כיון שגם אם יצא מעט דם הוא כבר נימוק ולא יימצא בבדיקה. כך שאמנם החשש קיים, אלא שאחר הוסת כבר אי אפשר לבררו באופן מוחלט. ואף על פי כן, התבאר שלעניין טהרות הצריכו חכמים לקיים בדיקה כזו, אף שאין זה בירור מוחלט, משום חומרת טהרות.
♦
חיוב הבדיקה בוסת שאינו קבוע
דעת כמה מהראשונים שאין חיוב בדיקה בוסת שאינו קבוע
לעיל התבאר שלדעת רוב הראשונים אישה שיש לה וסת קבוע ועבר וסתה הרי היא בחזקת טומאה עד שתבדוק. אמנם באישה שאין לה וסת קבוע, דעת כל הראשונים (ראב"ד בבעלי הנפש שם ד"ה ואע"פ שהשוו, רמב"ן שם הי"ח, רשב"א שם, מאירי שם) שאחר שעבר הוסת אינה בחזקת טומאה ואינה צריכה בדיקה, מלבד הרשב"א שמחמיר בזה בעונה בינונית. והנה הראשונים גם לא הזכירו שיש חיוב לבדוק בעונת הוסת עצמה, ויש מקום להבין בדעתם שלא רק שאין חיוב לבדוק כאשר עבר הוסת, אלא גם אין חיוב לבדוק בשעת הוסת עצמו[81].וכך משמע מלשון הראב"ד (שם) שאין צריך בדיקה בעונת וסת שאינו קבוע, וז"ל "ואף על פי שהשוו וסת שאינו קבוע לוסת הקבוע לענין חששא, אבל לענין עקירה לא שוו אהדדי וכו', וצריכה שתבדוק עצמה ביום הוסת כדי לטהר הוסת. אבל וסת שאינו קבוע וכו' ואינו צריך בדיקה, אלא שאם הגיע אותו יום ולא בדקה ולא ראתה כיון שעבר אותו יום הותרה היא והותר אותו היום" עכ"ל. ומשמע מדבריו שבוסת שאינו קבוע אין צריך בדיקה כלל. וכן מבואר בדבריו במקום נוסף (סי' ב ד"ה ועוד יש), בדין נשים המסולקות דמים שאם ראו אינן חוששות לראייתן כוסת קבוע, "אבל היא חוששת לראיותיה מידי דהוי אוסת שאינו קבוע עד שתעקר ממנה פעם אחת ואפילו בלא בדיקה שאם לא בדקה ולא ראתה טהורה מיום הוסת ואילך כאשר פירשנו למעלה בחושי הוסתות" עכ"ל.
וכן משמע ממה שכתב המגיד משנה (הל' איסו"ב פ"ח הי"ג) בשם הרמב"ן, וז"ל "ודע שדעת הרמב"ן ז"ל שהאשה שיש לה וסת ועבר ולא הרגישה אסורה לשמש עד שתבדוק וזהו בוסת הקבוע, אבל בוסת שאינו קבוע כיון שלא הרגישה באותו יום אינה צריכה בדיקה" עכ"ל. ומבואר בדבריו שהוא הבין בדעת הרמב"ן ככל דברינו עד עתה, שאשה שיש לה וסת ולא הרגישה בו צריכה בדיקה לאחר מכן, ואילו אשה שיש לה וסת שאינו קבוע ולא הרגישה בו אינה צריכה בדיקה, ומבואר שאינה צריכה בדיקה כלל.
וכן כתב הבית יוסף (סי' קפד אות ט (ב)) בדעת הרשב"א, וז"ל "אם יש לה וסת והגיע שעת וסתה אסורה עד שתבדוק היינו דוקא ביש לה וסת קבוע אבל אם יש לה וסת שאינו קבוע והוא לפחות משלשים יום אינה צריכה בדיקה ביום הוסת הזה ומיהו ביום שלשים אסורה עד שתבדוק דכל שלא נקבע לה וסת אחר הוי יום שלשים כוסת קבוע כמו שנתבאר לדעתו ז"ל, ומשמע לי דהוא הדין אם היה לה וסת שאינו קבוע והוא ליותר מעונה בינונית שצריכה בדיקה יום שלשים, ואינה צריכה בדיקה ביום אותו וסת מאחר שלא הוקבע עדיין" עכ"ל.
מלשון הרשב"א והרמב"ן משמע שדווקא בדיעבד אין צריך בדיקה
והנה הרשב"א (שם) כתב: "היה לה וסת שאינו קבוע, אם לא בדקה בשיעור וסת ולא ראתה הרי זו טהורה ואינה צריכה בדיקה, דכל שלא הרגישה בדם בשעת וסתה, אע"פ שלא בדקה הרי זו בחזקת טהורה, כיון שאין לה וסת קבוע, שאין איסור עונה זו אלא מדרבנן" עכ"ל. ולכאורה משמע מדבריו שכל זה דווקא בדיעבד כשלא בדקה, אז אין חיוב לבדוק, אבל לכתחילה יש חיוב לבדוק גם בוסת שאינו קבוע. וכן משמע לכאורה מדברי הרמב"ן (שם), וז"ל "והוסת שאינו קבוע, אם הגיע אותו היום ולא בדקה ולא ראתה כיון שעברה עונתו מותרת לביתה" עכ"ל. ומשמע שדוקא בדיעבד אם לא בדקה אינה צריכה בדיקה עוד, אבל לכתחילה צריכה בדיקה.אלא שלכאורה יש קושי להבין כך בדברי הרשב"א והרמב"ן, כיון שהם לא הזכירו בשום מקום שיש חיוב בדיקה בעונת הוסת, ולכאורה קשה לומר שסמכו על לשונות אלו לחייב בדיקה לכתחילה, והיה להם להזכיר זאת במקום אחד בפירוש.
♦
הלשון 'אף על פי' לא בהכרח מלמדת על דיעבד
מלבד זאת נראה שאין לדייק מדבריהם שמדובר דווקא בדיעבד, וכן האריך להוכיח הגר"א מאדאר שליט"א בספר אמרות טהורות (ח"א סי' ז עמ' קלב) בכמה ראיות שהלשון 'אע"פ' אינה לשון דיעבד. כך הוכיח מהגמרא בשבת (לו:): "חנניה אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי, מותר לשהותו על גבי כירה, אע"פ שאינה גרופה ואינה קטומה" ע"כ. וכן שם (קכ.): "מצילין סל מלא ככרות, אע"פ שיש בו מאה סעודות" ע"כ. עוד שם (קכב:): "כל הכלים נטלין בשבת ודלתותיהן עמהן, אע"פ שנתפרקו" ע"כ. וכן בעוד מקומות רבים. והביא שם שכ"כ כבר התוס' יו"ט (סוטה פ"ט מ"ה ד"ה אע"פ), שהלשון 'ואם' זהו לשון דיעבד, "אבל לשון 'אף על פי' משמעותו להוציא ולאפוקי שלא נטיל עוד תנאי בדבר" עכ"ל. ומכאן נלמד לדברי הרשב"א שכתב "אע"פ שלא בדקה הרי זו בחזקת טהורה", אין כוונתו בדיעבד, אלא אף לכתחילה אינה צריכה בדיקה.♦
גם הלשון 'לא בדקה' לא בהכרח מלמדת על דיעבד
גם הלשון 'לא בדקה' שהזכירו הראשונים אינה בהכרח לשון דיעבד. שהרשב"א כתב (תוה"א ב"ז ש"ג), וז"ל "אלמא סבירא ליה לר' יוחנן דמעוברת משהוכר עוברה מסולקת דמים אפילו הגיע עת וסת אינה חוששת לו ואינה צריכה בדיקה. ואפילו לכתחילה נמי אינה צריכה בדיקה מדאמר לא בעיא בדיקה. והא דתני נמי במתניתין היתה במחבא והגיע עת וסתה ולא בדקה, לאו דוקא לא בדקה, אלא מדתניא ישבה לה ולא בדקה שגגה ונאנסה והזידה ולא בדקה הרי זו טהורה, הגיע שעת וסתה ולא בדקה הרי זו טמאה, תנא נמי ר' מאיר אם היתה במחבא והגיע עת וסתה ולא בדקה. והוא הדין דאפילו לכתחילה לא בעיא בדיקה דהא טעמא דמסולקת דמים היא" עכ"ל. ומבואר בדבריו שהלשון 'לא בדקה' אינה בהכרח לשון דיעבד, ומתפרשת גם לכתחילה, ומשום כך למד ר' יוחנן שמעוברת לכתחילה אינה צריכה בדיקה בשעת וסתה. וראה כמו כן בדברי הרז"ה (סלע המחלקות, השגה ב' לשער הספירה והבדיקה) שכתב להשיג על הראב"ד משום שהלשון 'לא בדקה' היינו אפילו לכתחילה.♦
סיכום חיוב הבדיקה בוסת שאינו קבוע
עד כה התבאר, דמשמע מלשון הראב"ד שאין חיוב בדיקה בוסת שאינו קבוע, וכן נראה גם בדעת הרמב"ן והרשב"א[82], ואפשר שזו גם דעת המאירי. והתבאר לעיל שלדעת הרי"ף והרמב"ם אין חיוב בדיקה גם בוסת קבוע. והיה מקום להקל בבדיקה זו, כיון שכל דין בדיקה סמוך לוסת הוא רק מדרבנן, אולם המנהג הפשוט[83] לבדוק בעונת הוסת, לפיכך נראה שאין להקל אלא במקום צורך קל.וכיוצא בזה ראיתי שכתב הר"מ פנירי שליט"א (אבני שהם סי' קפד סק"א, עמ' סה): "אבל מי שאין וסתה קבוע אינה צריכה לבדוק אפילו לכתחילה, וכל שלא הרגישה ולא ראתה ה"ז מותרת לבעלה כדמוכח מהב"י בדעת הרשב"א, וכן נראה מלשון הראב"ד והרמב"ן.... ויש חולקים ומצריכים גם לזו בדיקה לכתחילה, וכבר פשט המנהג להחמיר, אך נראה שדי להחמיר בזה בסתם נשים, אבל אשה הסובלת מרגישות באותו מקום וכל שכן אישה שיש לה מכה מבוררת, וכן אשה שמותקן ברחמה התקן תוך רחמי, אינן צריכות לבדוק עצמן ודי בזה שאומרת שלא הרגישה ביציאת דם" עכ"ל. אמנם באמרות טהורות (שם) העלה להקל שאין צריך בדיקה, וכן הוא בהוראה ברורה (סי' קפד ס"ק עו)[84].
♦
מספר הבדיקות והזמן הראוי לבדוק
נראה שאין צורך לבדוק יותר מפעם אחת
שנינו בתוספתא (נדה פ"ט ה"ב): "היתה למודה להיות רואה מיום עשרים ליום עשרים... אין מחייבין אותה שתהא ידה בעינה כל היום אלא בודקת פעמים לווסתה" עכ"ל, ומשמע שיש חיוב לבדוק פעמיים בעונת הוסת. אולם נראה שהתוספתא איירי באישה העסוקה בטהרות, כפי שמפורט בהלכה שקודם לכן. וכן נראה מסתימת הראשונים שאין צורך אלא רק בבדיקה אחת, לקראת סוף העונה, על מנת לברר באופן מוחלט שהחשש הגדול שהאישה תראה לא התממש.אמנם מצאנו בהלכות נדה לרש"י (האורה ח"ב הל' נדה לרבנו שלמה, וכן במחזור ויטרי סי' תצח) וכן בספר קובץ ראשונים להל' נדה (עמ' שלו) בתשובה לגאון אחד, שכתבו: "ובודקת עצמה תדיר [תמיד]", ומשמע מדבריהם שיש חיוב בבדיקות מרובות, או במוך דחוק. וראה שכן פסק החוות דעת (ביאורים סי' קפד אות ט), וז"ל "אמנם אם אין לה שעה קבוע ביום וסתה, צריכה שתהיה לה מוך דחוק כל משך השינוי" עכ"ל. ומבואר בדבריו שיש חיוב לאישה לבדוק עם מוך שיהיה דחוק במשך כל עונת הוסת. ונראה הטעם בזה, שחששו שיצא מהאישה דם והיא לא תשים לב, ויאבד הדם בבגד או יתייבש ולא יהיה ניכר בבדיקה שבסוף העונה[85], ומשום כך לא הסתפקו בבדיקה שתעשה בסוף אותה עונה. אמנם כבר הקשו האחרונים על דברי החוו"ד, ראה בשו"ת תפארת צבי (ח"ב סי' א' אות יד), חזו"א (יו"ד סו"ס פ'), יבי"א (ח"ו חיו"ד סו"ס טז). וביותר קשה מדברי התוספתא דלעיל, שם כתוב מפורש שאפילו לעניין טהרות אין מחייבין אותה שתהא ידה בעינה כל היום, ומבואר שחז"ל לא חששו שיצא מהאישה דם ולא תבחין בו כלל[86].
משום כך נראה שאין צורך ביותר מבדיקה אחת [וכל שכן בוסת שאינו קבוע, שאנו מצריכים בו בדיקה רק משום המנהג]. וכן דעת רבים מהאחרונים שמדינא מספיק בדיקה אחת [אמנם כתבו להחמיר לבדוק פעמיים][87]. וכן אמר לי מו"ר הגר"ש טל שליט"א שניתן להקל בבדיקה אחת.
♦
הזמן הראוי לבדיקה בעונת הוסת הוא סמוך לשקיעה
הנה התבאר לעיל שלדעת הרא"ש והרמב"ן חובת הבדיקה היא בסוף העונה, ושנראה שגם רש"י וסיעתו מסכימים על כך שמטרת הבדיקה להוציא את האישה מחשש רואה לחזקת טהרה, ומשום כך נראה שגם לדעתם יש עניין לעשות את הבדיקה כמה שיותר סמוך לסוף העונה, כיון שכך הבירור יעיל יותר. משום כך נראה שראוי לעשות את הבדיקה כמה שיותר סמוך לשקיעה[88]. וכ"כ בחוט שני (ס"ק יז אות): "תבדוק לכתחילה לקראת סוף עונת הוסת" ע"כ. וכ"כ בטהרת הבית (עמ' קלה): "ועיקר הבדיקה תהיה קרוב לסוף העונה" ע"כ. וראה עוד שכן דעת הגריש"א זצ"ל (פתחי דעת ח"ב פרק ל"ט הע' ט"ו) ושיעורי שבט הלוי (סיכום אות א).הזמן הראוי לבדיקה כאשר עונת הפרישה בלילה
וכאשר עונת הפרישה היא בלילה, נראה שבוסת שאינו קבוע ניתן להקל שלא תצטרך האישה לקום ולבדוק קודם אור יום, כיון שיש בזה טורח וצער רב, וכבר התבאר שכל חיוב הבדיקה בוסת שאינו קבוע הוא משום המנהג. ונראה שיש לה לעשות את הבדיקה קודם שתלך לישון ולא אחר שתקום בבוקר, שכפי שהתבאר לשיטת רש"י וסיעתו יש חיוב מדרבנן לבדוק בעונת הוסת עצמה. וכיון שגם לדעתם יש עניין לעשותה כמה שיותר סמוך לסוף העונה, על כן תבדוק סמוך ללכתה לישון ולא בתחילת העונה. וגם לשיטת הרא"ש והרמב"ן, כיון שהגיע הבוקר ועברה העונה, שוב אין חיוב לבדוק, אם כן מסתבר שלדעתם יש לבדוק קודם שתלך לישון, כיון שבאותו הזמן כן יש חיוב לבדוק, אע"פ שאין זה בסוף העונה ממש.אמנם בוסת קבוע, שהתבאר לעיל בדעת רוב הראשונים שיש חיוב לבדוק, אף שיש מקום להקל שלא תקום לבדוק קודם אור היום, שלא מצאתי מי שהורה לעשות כן, מכל מקום נראה שיש לה לעשות שתי בדיקות, אחת קודם לכתה לישון ואחת אחר שתקום. הבדיקה קודם השינה היא משום שיטת רש"י וסיעתו שיש חיוב לבדוק בעונת הוסת עצמה [והתבאר לעיל שאפשר שגם לדעת הרא"ש והרמב"ן בדיקה זו עדיפה]. אמנם, כיון שבדיקה זו אינה מבררת באופן מוחלט שהאישה לא ראתה בכל העונה, נראה שיש לבדוק גם אחר שתקום, כיון שבוסת קבוע האישה בחזקת טומאה עד שתבדוק.
♦
ח. הרחקות בעונת הפרישה
חיוב פרישה משאר קריבות
דעת כל הראשונים שחיוב הפרישה בעונה הסמוכה לוסת הוא רק מתשמיש
הנה הדבר פשוט בדברי הראשונים שבעונת הוסת אין לפרוש אלא מתשמיש, ולא משאר הרחקות. כ"כ הראב"ד בפירוש (בעה"נ שעה"פ ריש סי' ב), וז"ל "ועוד יש עתים אחרים שהאדם צריך לפרוש מאשתו אבל אין פרישתו דומה לאלו. כגון סמוך לוסתה דאמור רבנן (נדה סג:) דמחייב איניש למפרש מינה כל אותה עונה של יום הוסת כדמפרשינן לקמן בשער תיקון הוסתות בעז"ה. מיהו ההיא פרישה לא דמיא לפרישת הנדה, דההיא לא פריש מינה אלא מתשמיש בלחוד שלא אסרו שום קריבה אלא בנדת טומאתה בלבד כדכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. ווסתות עצמן דרבנן נינהו אפילו לתשמיש כדמפרשינן לקמן" עכ"ל. וכ"כ הרמב"ן (הל' נדה פ"ח אות י): "כשהאשה חוששת לעונת וסתה הורו מקצת בעלי הוראה שאינה אסורה אלא בתשמיש, אבל שאר פרישות לא החמירו עליה שאין כאן אלא חשש של דבריהם" עכ"ל. וכ"כ הרשב"א (תוה"א ב"ז ש"ב ד"ה הגיע עת וסתה), וז"ל "וסתות עצמן אינן דבר תורה אלא מדבריהם כמו שאמרנו לפיכך הקלו בפרישת העונה יתר מפרישת הנדה. שאלו נדה עצמה כל קריבה אסורה כתשמיש כמו שבארנו ואלו בעונה זו לא אסרו אלא תשמיש בלבד" עכ"ל. וכך נראה גם מדברי הרמב"ם (הל' איסו"ב פ"ד הי"ב), שכתב: "ואסור לו לאדם שיבוא על אשתו סמוך לוסתה שמא תראה דם בשעת תשמיש שנאמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם, וכמה, אם היה דרכה לראות ביום אסור לשמש מתחלת היום, ואם היה דרכה לראות בלילה אסור לשמש מתחלת הלילה" עכ"ל. ונראה מדבריו שהאיסור הוא רק בתשמיש, שמא תראה דם בשעת תשמיש שזהו איסור כרת של הבא על הנדה. וכן משמע מדברי הסמ"ג (לאוין קיא ד"ה גרסינן ביבמות). וכ"כ המ"מ (שם) והגה"מ (אות ח) בשם הרמב"ן והראב"ד.♦
הבנת הרשב"א והמאירי בדעת ר"ת וסיעתו ודחייתה
ובבית יוסף (סי' קפד אות ב(ב)) כתב: "ואין לומר דרבינו תם שסובר שהיוצא לדרך אינו פוקד את אשתו בעונה הסמוכה לוסתה אלא בדברי ריצוי ולא בתשמיש וכמו שכתב רבינו בסמוך בשמו, למי שאינו יוצא לדרך אסור כל קריבה דאם לא כן מאי איכא בין יוצא לדרך לאינו יוצא לדרך, דלעולם לכולי עלמא שרי ויוצא לדרך איצטריכא ליה לאשמועינן דחייב לפקוד את אשתו" עכ"ל. ומבואר שלדעתו אין לומר בדעת ר"ת שכיון שההיתר ביוצא לדרך הוא בשאר קריבות, משמע שהוא אוסרם באינו יוצא לדרך, משום שאף שאין בזה איסור בסתמא, באה הגמ' לחדש שיש חיוב ליוצא לדרך.אמנם בדברי הרשב"א (תוה"א ב"ז ש"ב) מבואר שהוא הבין בדעת ר"ת לאסור שאר קריבות, וז"ל "ויש מי שאומר שלא התירו ביוצא לדרך אלא דברי הרגל אבל תשמיש ממש אסור. ומכלל דברים אלו למי שאינו יוצא לדרך שאסור בעונה זו אפילו בדברים של הרגל כנדה בעלמא" עכ"ל. וכן מבואר בדברי המאירי, וז"ל "אלא שיש חולקים לומר שלא הותר ליוצא לדרך בסמוך לוסתה אלא דברי אהבים עד שיפרד ממנה מתוך חבה אבל תשמיש ממש לא ואם כן למי שאינו יוצא יש בה איסור לכל מיני הפרישות אלא שנראה כדעת ראשון כמו שביארנו שם" עכ"ל. ומבואר שהרשב"א והמאירי הבינו בדעת ר"ת לאסור שאר קרבות, ודלא כמו שכתב הב"י בדעתו. וכן העיר בשיעורי שבט הלוי (עמ' טז) מדברי הרשב"א והמאירי הנ"ל.
ונראה לענ"ד לצדד בזה בדברי הבית יוסף. דהנה מלבד מה שאין מוכרח להבין כך בדעת ר"ת, וכפי שכתב הבית יוסף להסביר את חידוש הגמ' לדעתו. יש להעיר שכפי שהתבאר לעיל (אות א) ר"ת וסיעתו גרסו בלשון הגמ' 'לא נצרכה אלא לאשתו נדה', כמבואר בתוס' (יבמות שם ד"ה חייב), ובספר הישר לר"ת (חידושים סי' מה), באו"ז (ח"א סי' שנח), ברא"ש (יבמות פ"ו סי' י), וברז"ה (סלע המחלוקות אות א), ולדעתם הגמ' כלל לא דיברה בפרישה סמוך לוסת, אלא ביוצא לדרך בעת נדתה ש"יבא עליה וידבר אל לבה עונה שלימה" (לשון ר"ת שם). משום כך נראה שקשה לדייק בדעתם כדברי הרשב"א והמאירי. וראיתי שכן העיר גם הגר"א מאדאר שליט"א בספר אמרות טהורות (סי' ד אות ה).
♦
אין להחמיר גם לדעת הראשונים שאוסרים חו"נ ערוה מדאורייתא
ויש שרצו ללמוד בדעת הרמב"ם ועוד ראשונים שיש חיוב פרישה גם מחיבוק ונישוק, כיון שלדעתם (רמב"ם בספר המצוות ל"ת שנג, פיה"מ סנהדרין פ"ז. וכן דעת הר"ן שבת יג., החינוך סי' קפח, הסמ"ג לאוין סי' קכו והטור אה"ע סי' כ. וכן משמע במאירי סנהדרין סו: ד"ה כל הבא) יש איסור מדאורייתא בחיבוק ונישוק ערוה. אולם מלבד מה שהתבאר לעיל שמדברי הרמב"ם והסמ"ג עצמם נראה שהאיסור הוא דווקא בתשמיש. עוד יש מקום לחלק, שהרי הבא על הערוה נענש בכרת, ואילו חיבוק ונישוק איסורם קל יותר, ואינם אלא לאו, כך שמסתבר שחכמים חששו דווקא לתשמיש ולא לחיבוק ונישוק. עוד יש לומר שחששו יותר בתשמיש משום שהוא עלול לזרז את ביאת הדם[89]. ובחת"ס (שו"ת יו"ד סי' קע) כתב סברה נוספת להחמיר בתשמיש יותר משאר קריבות, שבשאר קריבות אם היא תראה תוכל להודיע לו ויפרוש מיד, לעומת תשמיש, שבו הוא יצטרך לשהות עד שימות האבר. משום כל זה נראה שאין ללמוד כן מדברי הראשונים, ובמיוחד שלא מצאנו למי מהראשונים שכתב כך בפירוש.♦
דברי התרומת הדשן ודחיית האחרונים
אמנם בתרומת הדשן (סי' ר"נ) כתב לאסור גם חיבוק ונישוק ושאר קריבות. וכתב הב"י (סי' קפד אות ב(ב)) על כך: "וכמדומה לי שלא ראה דברי הפוסקים בזה". וכן כתבו כמה מהאחרונים (ש"ך בתקפו כהן סו"ס ח, שו"ת אבני נזר אה"ע סי' קפו אות יט וסי' נו אות כא, שו"ת בית אפרים אה"ע סי' מב דצ"ו) על תרומת הדשן, שלא היו בידיו ספרי הרמב"ן הרשב"א המגיד משנה הריטב"א והר"ן.♦
נראה שאין ללמוד מאבל לאסור
והט"ז כתב (סי' קפד ס"ק ג): "בבית יוסף כתב דאפילו חיבוק ונישוק מותר ולא חיישינן לביאה כיון שביאה איסור דרבנן, דלא כתרומת הדשן שכתב לאיסור בחיבוק ונישוק. וכתב מו"ח ז"ל המחמיר בזה תע"ב. ולי נראה שאסור מן הדין לדעת הרא"ש, וראיה מסי' שמ"ב כתב הרא"ש לענין אבילות שיש להחמיר בחיבוק ונישוק שהוא מביא לידי חשק, והוא הדין נמי הכא, וכל שכן הוא דיש לו חשק טפי כשהולך לדרך" עכ"ל. אמנם כבר הקשו האחרונים (סד"ט סק"ב ועוד, וראה טהרת הבית ח"א עמ' סח-עב) שאין זו דעת הרא"ש שם, ולדעתו שאר קרבות מלבד תשמיש מותרות, וכן מבואר שהבין הטור (סי' שמב) בדעתו. וכן דעת הרמב"ן (תורת האדם דף נח:) בשם הראב"ד להקל בזה.ואף שהיה מקום ללמוד בדומה לדברי הט"ז מהגהת הרמ"א (יו"ד סי' שפג ס"א), שכתב מרן בשו"ע: "אַבֵל אסור בתשמיש המטה, אבל בשאר דבר קורבה מותר", והעיר על זה הרמ"א: "אָבַל חבוק ונשוק יש להחמיר" עכ"ל[90]. אלא שמזה שהרמ"א עצמו לא העיר זאת גם כאן בפרישה סמוך לוסת, נראה יותר שאין ללמוד מדין אַבֵל לנידו"ד[91]. וכן כתבו כמה מהאחרונים (רדב"ז ח"א סי' קסג, שו"ע הרב סק"ו, וראה עוד בטהרת הבית שם) שהטעם שבנידו"ד חששו רק לתשמיש, הוא משום שהתשמיש ממהר את דם הוסת לבוא. וכבר כתבנו לעיל בשם החת"ס (שו"ת יו"ד סי' קע) סברה נוספת להחמיר בתשמיש יותר משאר קריבות, שבשאר קריבות אם היא תראה היא תוכל להודיע לו ויפרוש מיד, לעומת תשמיש, שבו הוא יצטרך לשהות עד שימות האבר.
♦
הלכה למעשה
ולהלכה, נראה שיש לנקוט בפשטות כדעת כל הראשונים שאין חיוב פרישה בשאר קריבות מלבד תשמיש. וכ"פ השו"ע (שם ס"ב) ורבים מהאחרונים (ים של שלמה יבמות פ"ו סי' ל, רדב"ז ח"א סי' קסג, לבוש סי' קפד ס"ב ועוד). וביותר יש להקל בזה בוסת שאינו קבוע, כפי שהתבאר לעיל (אות ב' ואות ד') שכל חיוב הפרישה בו הוא מספק דרבנן. אמנם כמה מפוסקי דורנו (הגרי"ש אלישיב אשרי איש פכ"ד סנ"ב, חוט שני סק"ז) כתבו שהמחמיר תבוא עליו ברכה.♦
הרחקת המיטות בעונת הפרישה
דברי הראב"ד בשינה במיטה אחת לאבל
כתב הראב"ד (בעה"נ שעה"פ סי' ב): "ועוד יש עתים אחרים שהאדם צריך לפרוש מאשתו אבל אין פרישתו דומה לאלו. כגון סמוך לוסתה דאמור רבנן (נדה סג:) דמחייב איניש למפרש מינה כל אותה עונה של יום הוסת כדמפרשינן לקמן בשער תיקון הוסתות בעז"ה. מיהו ההיא פרישה לא דמיא לפרישת הנדה, דההיא לא פריש מינה אלא מתשמיש בלחוד שלא אסרו שום קריבה אלא בנדת טומאתה בלבד כדכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. ווסתות עצמן דרבנן נינהו אפילו לתשמיש כדמפרשינן לקמן. ויש עתים אחרים שהם ממקרה הזמן שהוא צריך לפרוש ממנה כגון אבל בימי אבלו בין בחול בין בשבת, וכגון תשעה באב ויום הכפורים שהן אסורין בתשמיש, אלא שאין צריכין הרחקה אחרת, שהרי אמרו באבל (כתובות ד:) באמת מוזגת לו את הכוס ומצעת לו מטה ומרחצת לו פניו וידיו ורגליו, וכל שכן שהיא מותרת לאכול עמו בקערה אחת. ומשמעתא דכתובות פ' ראשון (ד:) משמע שהיא מותרת לישן עמו במטה אחת, והדעת מכרעת שעל ידי דבר חוצץ קאמר. מיהו משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב, מיבעי ליה לארחוקי שלא תישן עמו במטה כלל. ועוד דהא דקתני התם וכופה את מטתו ונוהג עמה אבלות, וכן היא שמת חמיה או חמותה כופה את מטתה ונוהגת עמו אבלות, איכא לאוקומה עמו בבית ולא עמו במטה כדמוקים לה התם" עכ"ל. ומבואר שאע"פ שמהגמרא לעניין אבל משמע שהם מותרים לישון במיטה אחת, סובר הראב"ד דיש לאסור ואפילו כשיש דבר חוצץ. וכתבו כמה מהאחרונים (בן איש חי ש"ב צו אות ב, הגרי"ש אלישיב בפתחי דעת ח"ב פ' מא הע' יט, שיעורי שבט הלוי סק"ד ד"ה והנה) ללמוד לאסור כמו כן גם בפרישה סמוך לוסת.♦
נראה שיש לחלק בין אבלות לפרישה בעונת הוסת
אמנם דין זה באבלות אינו מוסכם, שכבר כתב הרמב"ן (תורת האדם שער האבל, ענין אבלות, ד"ה וחכמי הצרפתים) בשם חכמי הצרפתים שהוא בבגדו והיא בבגדה מותר, והסכים שם לדעתם, וכ"כ הרא"ש (כתובות פ"א סו"ס ט), ובמקום אחר (מו"ק פ"ג סי' לז) כתב כן בשם ר"י. ועוד, שבגמרא כתוב להדיא ששינה במיטה אחת מותרת, ורק הראב"ד הוא שהחמיר בזה.מלבד זאת נראה עוד שיש חילוק מהותי בין הנידון דאבלות לנידון דידן, שבאבלות יש איסור בעצם התשמיש, ומשום כך כתב הראב"ד להרחיק גם משינה במיטה אחת, ואפילו הם ישנים בבגדיהם, אבל בנידו"ד כל איסור התשמיש הוא מחמת הספק שמא תראה בשעת תשמיש, ומסתבר לומר שאין להחמיר בזה כל כך. וכן נראה ממה שסתמו כל הראשונים שהאיסור בעונת הוסת הוא מתשמיש, ולא הזכירו שום דבר נוסף, משמע שרק התשמיש עצמו אסור. ועוד, שגם בדברי הראב"ד עצמו נראה שהוא כתב כן רק לגבי אבלות ולא לגבי עונת הוסת[92].
משום כל הנ"ל נלענ"ד שניתן להקל לישון במיטה אחת הוא בבגדו והיא בבגדה כאשר לא נוגעים זה בזה, וכל שכן בשתי מיטות צמודות. וכן הורה למעשה הגרז"נ גולדברג (הובא בשמו באורות הטהרה פ"ז הע' יד). וכ"כ הגר"א מאדאר שליט"א באמרות טהורות (ח"א סי' ד אות י), וכן ענה לי מו"ר הגר"ש טל שליט"א שדעתו להקל בזה[93].
ויותר יש להקל בוסת שאינו קבוע, שכפי שהתבאר לעיל (אות ב' ואות ד) שכל חובת הפרישה בו היא רק ספק מדרבנן.
♦ ♦ ♦