כולל מאורות אברהם
ביתר עילית
האם מנהג הסופרים לקדש את השמות המסופקים ע"י תנאי, פוסל את ספר התורה?
בפרק הניזקין (גיטין נד:) ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה ספר תורה שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתים לשמן וכו' אמר ליה נאמן אתה להפסיד שכרך וכו' שכל ספר תורה שאין אזכרות שלו כתובות לשמן אינו שוה כלום עכ"ל. וכתב בספר קול יעקב (סימן רעו אות לט) וכשיכתוב שם שהוא ספק אם הוא קודש או חול נוהגין פה בגדאד לומר בזה"ל הריני כותב שם פלוני אם הוא קודש הריני כותב אותו לשם קדושתו ואם הוא חול הריני כותב אותו כשאר אותיות של ס"ת עכ"ל, וכן מנהג הסופרים היום. אלא שבספר דעת קדושים (סי' רעו אות ב) קצת הסתפק בזה אם רשאי להתנות שאם הוא קודש כותבו לשם קדושה ואם אינו קודש כותבו שלא לקדושת שם, מטעם ברירה. וצידד להתיר שמא לא שייך בכך ברירה, דתנאי שאינו בגדר למפרע א"צ לברירה, וגם אם היה שייך ברירה בכך, אולי אין פיסול מהתורה אם לא קידש אזכרה אלא רק מדרבנן, ובדרבנן קי"ל יש ברירה וצל"ע עכת"ד. וע"ע במנחת שי (פרשת ויצא) ובשל"ה (שבועות תורה אור קפא).ונחזי אנן אם קידוש השמות הוא מהתורה או מדרבנן, ואם יכול להתנות בקידוש האזכרות. ותחילה נברר האם בכלל יש צורך בתנאי או שיכול לקדש בלי תנאי.
♦
האם יש צורך להתנות בקידוש השמות המסופקים
כתב בשו"ת תשב"ץ (ח"א סימן קעז) אם נתכוון לקדש שם שאינו קדוש כמו עד האלהים יבא דבר שניהם או הארצות האל וכיוצא בהם מסתברא דלא מהניא כונה דידיה לקדושינהו דה"ל כמתפיס בעלי מומין למזבח דלא מקדשי[2] עכ"ל, ונראה מדבריו שאף מותרים במחיקה. והביאו הבית יוסף (יו"ד סימן רעו) ופסק כן הרמ"א (שם ס"ב). והגר"א (שם) הביא ראיה לדברי הרמ"א ממסכת סופרים (פ"ד ה"ד). הרי מבואר שלדעת רבותינו, המקדש שם חול אינו מתקדש ומותר למוחקו ואין הספר נפסל בכך. וכן פסקו גם הלבוש, ושו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן צא), והבני יונה, וס' בית דוד (יו"ד סי' קמ"ג). והרב משנת הסופר (בבאור הסופר ס"י ד"ה כמקדיש) הוכיח דאין חילוק בין שם חול לשם ע"ז.אבל השלטי גבורים בסוף פרק שבועת העדות כתב: "וסופר שטעה וכתב ב' אלהים שצריכים להיות חול ואיהו כתבן לשם קדושת השם נראה דהכל תלוי בכונת הכותב כמ"ש סמ"ג לאוין ג' והוכיח מההיא דפ' הבונה ופ' הקומץ דכל שנתכווין לשם קדש אע"פ שבטעות היה אזלינן בתר כונתו והוי קדוש" עכ"ל, ולכאורה נראה דפליג השה"ג על הרשב"ץ. והרב קסת הסופר (סי' יא סעי' טז) הכריע כדברי השה"ג ודחה את דברי הרמ"א, ופסק שאם עבר וקדש שם חול אסור במחיקה וצריך לקדרו מן היריעה. והרב משנת אברהם (שער כתיבה לשמה סי' יט סעיף כב) כתב "ויש סופרים אחרים דס"ל לקדש כל הספיקות בודאי, באמרם דאם הן חול, כשם שלא יועיל כך לא יזיק דהוי כמקדיש בע"מ, ובאמת לפמ"ש הש"ג אם מקדש שמות של חול דהס"ת פסולה, ואף דלא קיי"ל כוותיה מ"מ הואיל ואפשר בע"א כמ"ש הלק"ט והשל"ה מה לו לכנוס לכתחילה לבית הספק, מוטב לו לצאת אליבא דכו"ע".
ובשו"ת שבט הלוי (ח"ד סימן קלז) כתב "והמעיין היטב יראה דאין ראיה מכרעת נגד התשב"ץ וע"כ צ"ע בעיני למה הגאון קסה"ס סתם בפשיטות נגד התשב"ץ, הב"י, הרמ"א, הלבוש, והבני יונה שהיה רב מובהק מאד, ובמלאכת שמים שם מביא ג"כ בשם הגאון יעב"ץ שפסק כפשטות השו"ע" עכ"ל. וכתב עוד הרב שבה"ל "ולהלכה ביסוד ההלכה אם לפסוק כהרמ"א או כדעת הגאון קסה"ס בודאי אין בידינו לחלוק על הגאונים תשב"ץ ב"י רמ"א ולבוש בני יונה ודעימיה ואי משום ההשגה ממס' סופרים לכל קושיה יש תירוץ נכון, ולא נדחו דברי כל אבות העולם האלה אפילו ע"י דעת השה"ג וקסה"ס".
אלא שנראה לבאר שיש כוונה אחרת בדברי השה"ג, שהרי השה"ג הביא ראיה לדבריו מדברי הסמ"ג, והסמ"ג שם מיירי בנתכוין לכתוב שם שאסור במחיקה על היריעה שלא במקום שהיה צריך לכותבו, ולכן הביא ראיה מדתניא היה כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה הרי זה יגוד ויגנוז, ולא מיירי כלל בנתכוין לקדש שם חול. ולפי זה כך צריך לבאר את דברי השה"ג, שהיה צריך לכתוב שם אחד חול, וטעה הסופר וכתב ב' שמות וקדשם, השני אסור במחיקה שהרי הוא שם קודש שלא במקומו. אבל השם הראשון שצריך להיות חול וקדשו, לא נתקדש. וכמו שמחלק הט"ז (יו"ד סימן רעו ס"ק ב) וז"ל "כמקדיש בעלי מומין, משמע דאם כתב שם במקום אחר בטעות דהיינו במקום שאין מקום השם שם, וכתבו לשם קדושה הוה קודש וצריך גניזה דלא גרע משם הנכתב על ידות הכלים כמ"ש בסעיף י"ג והוא פשוט, אבל שם שנכתב שלא בכוונה אין בו קדושה" עכ"ל. וחילוק זה כתב גם הגידולי הקדש (רעו אות ה). וכן ראיתי שכתב הרב מנחם דוידוביץ ז"ל באוצרות ירושלים (חלק ריג) לבאר את כוונת השה"ג, ודחה בזה את דברי קסת הסופר.
לפי האמור המקדש שמות חול לכו"ע לא חלה עליהם קדושה, ולשון מרן בב"י הוא "אין בכך כלום", שאף איסור אין בזה. וכן כתב בשו"ת בני יהודה (בית יהודה סוף סימן מ) דליכא עבירה במקדיש שם חול. אלא שהברכי יוסף קצת פקפק בזה וס"ל אע"ג דלא קדשי מ"מ יש בזה עבירה, דאינו נכון לשקר לומר על חול שהוא קודש. ומ"מ גם הברכי יוסף (רעו אות כז) מודה שבשמות המסופקים ליכא עבירה, שהרי הביא מחלוקת הפוסקים אם צריך לקדש שם "בית אל", וכתב שדעתו נוטה דיש לקדשו ולא כתב שיעשה תנאי. מבואר מכל זה שיכול לקדש את השמות המסופקים ואין צריך כלל להתנות בקידוש.
♦
האם קידוש האזכרות הוא מהתורה
הא דבעינן כתיבת האזכרות לשמן, כתב הרמב"ן במלחמות (סוכה ד:) דילפינין מקרא דועתה כתבו לכם ודרשינן לכם לשם חובתכם, וכן כתב הר"ן בחידושי סנהדרין (מח:). אבל הריטב"א (סוכה ט.) כתב דברים שבקדושה כגון תפילין ומזוזות וס"ת מסתמא משמע דבעינן להו לשמה כקדשים, ולא צריך קרא על זה.ובמסכת ע"ז כתבו התוספות (כז. ד"ה וכי) "גט אשה סתמא לאו לשמה דסתם אשה לאו לגירושין עומדת וכו' והלכך צריך שיפרש כותב הגט בתחלת הכתיבה אני כותב לשם פלונית והוא הדין בס"ת צריך שיאמר בפירוש בתחלת הכתיבה אני כותב לשם תורת ישראל והאזכרות לשם קדושה דסתמא לאו לשמו קאי וכן משמע פרק הניזקין אזכרות שלו לא כתבתי לשמן משמע לא פירשתי לשמן, דאי סתמא כשר עד שיפרש שלא לשמן היה לו לומר כתבתים שלא לשמן". והקשו התוספות וא"ת כיון דסתמא לאו לשמן א"כ פרק השולח (מה:) גבי ס"ת תפילין ומזוזות שכתבן מין מסור גוי ועבד אשה וקטן וכותי וישראל משומד פסולים שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, למה לי קרא תיפוק ליה דגוי סתמא עביד וסתמא פסול, י"ל דתני גוי אגב אשה וקטן דה"נ תנא מין דבלאו קרא פסול משום דסתמא לעבודה זרה עכ"ל. אבל במסכת מנחות (מב. ד"ה ואל) תירצו התוספות על קושיא זו ג' תירוצים וז"ל: וי"ל דאיצטריך משום עבד ואשה וכו' אי נמי לא דק ובעי למימר שלא לשמן וכו' אי נמי נראה דאזכרות לבד בעינן כולי האי ואיצטריך למעוטי אי כתב בלא אזכרה עכ"ל. והמרדכי (פרק התכלת רמז תתקמט) תירץ תחילה דקסבר האי תנא לא בעי' כתיבה לשמה, ואח"כ הביא את ג' התירוצים הנ"ל. הנה לתירוץ ראשון ושלישי סתמן לאו לשמן, ותירוץ שני הוא דעת הר' אלחנן דס"ל סתמן כלשמן הוי, ומ"מ גם לדעה זו אם כיון בפירוש שלא לשמן פסול מן התורה. והגאון בעל שדי חמד בשו"ת אור לי (סי' צג) הביא דברי התוספות והמרדכי, וכתב דמוכח מדבריהם דבעינן כתיבה לשמה מן התורה לכ"ע אלא דפליגי בסתמא אי כלשמן דמי או לא.
אלא שהמבי"ט בקרית ספר (הלכות תפילין פ"א) כתב שקידוש האזכרות הוא מדרבנן, וז"ל "הכותב ספר תורה תפילין ומזוזה וכתב אזכרה אחת מהן שלא לשמה פסולין, נראה דבעינן אזכרות לשמן משום זה א' ואנוהו כדמשמע בפ"ב דגיטין אבל מדאוריתא לא פסילי דלא ילפינן כתיבה כתיבה מגט הואיל וסתם ספר תורה לשמו הוא מה שאין כן באשה דסתם אשה לאו לגירושין קיימה" עכ"ל. ובשו"ת דבר שמואל (סי' עו) נסתפק בתחילה אם קידוש השמות הוא מהתורה או מדרבנן או מהלל"מ, וסוף דבר כתב להוכיח מלשון הרמב"ם שהוא מהתורה, שהרי מנה הרמב"ם עשרים דברים הפוסלים בס"ת ובתוכם גם פסול זה שלא לשמן, דכולהו בחדא מחתא מחתינהו לומר שכולן מהתורה או מהלמ"מ, והוכיח הדב"ש כן גם מדברי התוספות והמרדכי הנ"ל, ותמה על המבי"ט שכתב שפסול זה הוא מדרבנן, ודחה את הראיה שהביא המבי"ט מפ"ב דגיטין. והברכי יוסף (סי' רעו) כתב: "וכבר כתב הרב החסיד מהר"ש אבוהב בשו"ת דבר שמואל סימן ע"ו, דפסול האזכרות שלא לשמן הוא מדאוריתא, שלא כמו שנראה מדברי הרב המבי"ט בקרית ספר".
אבל נראה שגם לדעת המבי"ט בעינן כתיבת האזכרות לשמן מן התורה, אלא שהוא סובר כתירוץ שני בתוספות דסתמן כלשמן, שהרי כתב המבי"ט "סתם ספר תורה לשמו הוא מה שאין כן באשה דסתם אשה לאו לגירושין קיימה", ורק מדרבנן צריך שיאמר בפירוש לשמן משום זה א' ואנוהו. ומצאתי שכן פירשו בשו"ת יהודה יעלה (אסאד ח"א יו"ד סימן רסט) ובשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סימן רעו) ובשו"ת שואל ומשיב (מהד"ק ח"ג סימן רז) ובשו"ת שבט הלוי (ח"ב סימן קמא) את דברי המבי"ט. ולפי זה מה שכתב המבי"ט דלא ילפינן כתיבה כתיבה מגט, ר"ל דלא ילפינן מגט אלא מקדשים, וקדשים סתמן לשמן, שאם היינו לומדים 'כתיבה כתיבה' מגט אז גם האזכרות היו סתמן לאו כלשמן.
הרי מבואר שלדעת רבותינו הראשונים קידוש השמות הוא מהתורה, וכתב בשו"ת אור לי (סי' צג) "הדבר פשוט דנקטינן כדעת הראשונים הנז"ל דפשיטא להו דכתיבה לשמה בעינן מן התורה, ורבני האחרונים הנז"ל אילו הוו חזו לדבריהם דמוכח בהדיא דס"ל דהוא מן התורה הוו הדרי בהו". וכן פסק הגר"ז (סי' לב סע' לא). ובספר מלאכת הקודש כתב כי יפה סיים מוהר"ש אבוהב שם כבר הורה זקן בית יוסף לאיסורא ולא חלק עליו הרמ"א בהגהותיו ולא כהפוסקים האחרונים, ונתפשט הדבר בישראל כפסק בית יוסף באופן שלא נאות לדון בספק איסור זה כשאר ספקות דרבנן.
♦
האם רק שמות הוי' צריכים לקדש
הנה בב"י (סי' רע"ו) הסתפק קצת אם רק שמות הוי' צריכים לקדש. אלא שאח"כ כתב להוכיח מהרשב"ץ דגם שאר שמות צריכים קידוש. אמנם הרדב"ז בתשובה (ח"א סי' קב) מחלק בין שם הוי' לשאר שמות. אלא שכבר דחו אותו האחרונים וכתבו לפסול אף בדיעבד, הלא המה שו"ת יהודה יעלה (אסאד), ס' שערי דעה, הברכי יוסף, יד מלאכי, מלאכת הקודש, בגדי ישע, תשובה מאהבה. וגם המגן גיבורים (שלטי גיבורים סימן לב אות יז) הביא ראיות לדחות את דברי הרדב"ז וכתב "וזהו ראיות ברורות שאין עליהם תשובה". ובספר משנת אברהם (שער כתיבה סי' יט ס"ק ט"ז) אחר שהביא את דעת הרדב"ז, כתב "אך רבים חולקין ואומרים דאפילו בדיעבד פסול בכל השמות אם לא כתבן לשמן כמו שם הוי"ה, וכן דעת כל הראשונים והאחרונים ואין לזוז מפשט פסק השו"ע שכתב ואם לא עשה כן פסול דקאי על כל השמות, והמיקל וסומך את עצמו ע"ד הרדב"ז יוצא מן הכלל, ואין לצרף דעת הרדב"ז אפילו לס"ס". ובשו"ת שבט הלוי (ח"ב סימן קמא) כתב שכל רבותינו חולקים על הרדב"ז בזה, ואין אחר פסק השו"ע (יו"ד סי' רע"ו ס"א) כלום, דכולם שוין לטובה לענין כוונה כמו שהם שוין לענין מחיקה.♦
האם האזכרות סתמן לשמן
כבר התבאר לעיל שלפי תירוץ שני בתוספות (מנחות מב.) האזכרות סתמן לשמן קאי, שאם כתבן בסתם אפילו לא ידע שהם שמות קודש נתקדשו מעצמן וכשרים מהתורה, כדין קדשים דסתמא כשר כדאיתא בזבחים (ב:), דכיון שכבר הופרש והוקדש לשם עולה או חטאת מסתמא להכי קיימא, וכן לענין שינוי בעלים שכיון שהבעלים הפרישן בפירוש והכהן הקריב סתם, סתמא למה שהוקדש ולשם בעלים הקריב (עיין קהלות יעקב זבחים סימן ב). וכדעה זו סובר המבי"ט (כמו שנתבאר לעיל), אלא שהוא מצריך לקדש בפירוש מדרבנן.ולתירוץ ראשון ושלישי בתוספות, סתמן לאו לשמן, ואם לא קידש בפירוש פסול מהתורה, כדין הגט דבעינן בפירוש לשם אשה זו. וכן דעת ספר האשכול (ח"ב הלכות ספר תורה סי' יג, מהדורת נחל אשכול) וז"ל "ישראל הכותב ספר תורה מסתמא לשמו כותב, כדאיתא בזבחים סתמן לשמן קאי וכו' אבל באזכרות צריך למימר דכותב לשמן. ובכה"ג אי לא אמר פסול" עכ"ל. מבואר דס"ל כתירוץ שלישי בתוספות שהאזכרות סתמן לאו לשמן קאי.
וכן מסקנת ספר התרומה (ספר תורה סימן קצב) וז"ל "ועל כרחין סתמא אין מועיל מדתניא התם פרק השולח שהתיר רשב"ג ליקח ספרים שכתבן עכו"ם, ופריך עבוד לשמה בעי, כתיבה לשמה לא בעי? ואי סתמא כשרין לכתוב, אם כן מאי פריך, ודאי כשרין בעכו"ם כמו מילה, לכך טוב ונכון לפרש בכתבי הקדש בתחלת כתיבתן ולומר שיכתוב הכל לשם תורת ישראל ולשם תפילין ומזוזות והאזכרות יכתוב לשם קדושה" עכ"ל. מבואר דס"ל דסתמא פסול, ומה שכתב "טוב ונכון" רק לענין להוציא בשפתיו דלא סגי במחשבה.
וכן מוכח מדברי האור זרוע (ח"א תפילין סימן תקלד) שכתב דמזוזה וס"ת ילפינן כתיבה כתיבה מגט דכתיב וכתב לה לשמה. וכן ביאר בשו"ת בית רידב"ז (סימן כו) את שיטת רש"י וז"ל "דהא דבעינן כתיבה לשמה ידעינן מהגז"ש כתיבה כתיבה מגט לפירש"י ז"ל אפשר לומר דגם הא דסתמא פסול ילפינן מגט כי היכי דבגט סתמא פסול ה"נ בס"ת" עכ"ל.
והרא"ש בהלכות קטנות (ספר תורה) כתב שהר"ר ברוך ז"ל (ס' התרומה) נסתפק אם צריך להוציא בשפתיו שהוא מעבדו לשם ס"ת או לשם תפילין או סגי במחשבה, וכן גבי כתיבת ס"ת תפילין ומזוזות, וכן כתיבת הגט דבעינן כתיבה לשמה או סגי במחשבה עכ"ל. הרי שבחדא מחתא מחתינהו סת"ם עם הגט, שכולם בעינן כתיבה לשמה מן התורה וסתמן לאו לשמן קאי, ורק נסתפק לענין להוציא בשפתיו. וכן נראה שדעת המרדכי בהלכות קטנות (הקומץ רבה רמז תתקסו), שכתב "ובתחילת הכתיבה בס"ת תפילין ומזוזות צריך שיאמר בפירוש אני כותב הכל לשם תורת ישראל והאזכרות לשם קדושה וכן בגט צריך אמירה ואין די בכל אלו במחשבה" עכ"ל. וגם בשו"ע הושוו שני דינים אלה (גט ואזכרות) שאם לא נכתבו לשמן, לא מהני העברת קולמוס (שו"ע הלכות גיטין סימן קלא ס"ה, הלכות ס"ת סימן רעו ס"ב).
כתב התשב"ץ (ח"א סימן קעז) דע שאין השם מתקדש אא"כ נתכוון הכותב לקדשו אבל כתבו שלא בכונת קדושה אינו קדוש דתניא וכו' הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דל"ת מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי ר' יהודה וחכ"א אין השם מן המובחר וכו' דשם שנכתב שלא מדעת מותר למוחקו עכ"ל. והקשה הברכי יוסף (יו"ד סימן רעו) "וקשה, דהראיות דמייתי אינן מכריעות כלל, דההיא דהיה כותב השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה וכו', אינה ענין לזה, דהתם נתכוון לכתוב יהודה ולאו אדעתיה שהיה צריך לכתוב השם, וגם בלא דעת עקר הדלי"ת, ונמצא דשם זה הנכתב לא נתכוון הכותב לכתבו לשם, רק היה מכוין לכתוב יהודה, אבל בנ"ד דרוצה ומכוין לכתוב השם וכתב השם, אף שלא נתכוון לקדשו, אימא דאסור למוחקו" עכ"ל. ואפשר שמה שכתב התשב"ץ "שאין השם מתקדש אא"כ נתכוון הכותב לקדשו", כוונתו לומר שאם אינו יודע שכותב שם קדוש אלא חושב שהוא חול, אינו מתקדש גם לענין מחיקה, ולכן שפיר מביא ראיה מנתכוון לכתוב יהודה, וכן נראה ממה שכתב "דשם שנכתב שלא מדעת מותר למוחקו". ומ"מ לדעת התשב"ץ אם כתב בסתם ואינו יודע שזה שם השם לא נתקדש, דסתמא לאו לשמו קאי.
וכתב מרן הב"י (סימן לב) "וכשיכתוב צריך שיאמר בפירוש בתחלת הכתיבה שיכתוב הכל לשם תורת ישראל ואזכרות שלו לשם קדושה כי שמא אין די במחשבה וכן כתוב בספר התרומה, ומה שכתב הרא"ש בשעת האזכרות צריך שיחשוב לשם קדושת השם נראה דלאו דוקא, שצריך הוא להוציא בשפתיו בשעת כתיבת האזכרות כמו שצריך בתחלת הכתיבה דמאי שנא" עכ"ל, וכן פסק בשו"ע (שם סעי' יט) "בכל פעם שכותב אזכרה, צריך לומר שכותב לשם קדושת השם". מבואר דס"ל למרן השו"ע כדעת התרומה שהאזכרות סתמן לאו לשמן קאי, ואף החמיר יותר ממנו דלא סגי במחשבה.
אלא שבשו"ת פנים מאירות (ח"א סימן מה) פסק כתירוץ שני דתוספות, וכתב להוכיח ממה שאמר רבי אמי (גיטין נד:) שכל ספר תורה שאין אזכרות שלו כתובות לשמן אינו שוה כלום, ופריך הש"ס ולעבור עלייהו קולמוס וליקדשיה, כמאן, נימא דלא ס"ל לרב אמי כר' יהודה דתנן הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה כו' מעביר עליו קולמס ומקדשו דברי ר' יהודה וחכ"א אין השם מן המובחר, ואם איתא דמיירי שלא כתבן בפירוש לשמן אלא סתם א"כ מאי קאמר נימא דלא כר"י הא אפילו כחכמים נמי לא אתי, דע"כ לא קאמרי רבנן אלא היכא שכתב שלא לשם קדושת השם שנתכוון לכתוב יהודה בזה ס"ל דלא מבעיא בלא העברת קולמס דפסול אלא אפילו בהעברת קולמס נמי לא מהני, אבל בכותב השם סתם סתמא לשמו עומד ואפילו בלא העברת קולמוס י"ל דכשר, עכ"ל.
ולענ"ד אפשר לדחות את הראייה, דס"ל להש"ס שגם שם שנכתב בסתמא פסול, ומה לי אם הפסול בנתכוין לכתוב בפרוש שלא לשמה, או אם כתב בסתם, דבשניהם לא מהני העברת קולמוס לדעת חכמים ולר"י מהני בשניהם. ואע"ג שלענין איסור מחיקה יש חילוק בין נכתב בסתם לבין נתכוין לכתוב יהודה, מ"מ לענין פסול לשמה אין חילוק. והא דפליגי בנתכוין לכתוב יהודה, ולא בכתב בסתמא, להודיע כחו דר"י דכח דהיתרא עדיף ליה. ומצאתי שכן כתב הפני יהושע (גיטין כ.) וז"ל "וליכא למימר דבכה"ג כיון דכתיבה הראשונה היתה בסתם אף על גב דודאי פסול כדמשמע בהניזקין אפ"ה כולי עלמא מודו דמהני העברת קולמוס ודוקא היכא שנתכוין לכתחלה לשם יהודה הוא דלא חשיב כתיבה אחרונה להוציא מהמחשבה וכתיבה ראשונה שנכתב לשם פסול, הא ליתא דא"כ בגיטין נמי יש לחלק בכה"ג אם כתיבה ראשונה היתה סתם או אם נכתב לשם אשה אחרת ששמה כשמה ומדפסיק רב חסדא ונקיט סתמא משמע דבכל ענין שייך בגט האי פלוגתא דר"י ורבנן" עכ"ל. וגם דובר מישרים (יסודי התורה פ"ו) דחה ראיית הרב פ"מ וכתב דפשיטא להו להש"ס דהכל ענין אחד הוא ואין חילוק בין שכתבן סתם לכתבן לשם אחר דומיא דגט כיון דלא אמרינן סתם כתיבה לשמן עומדות ופלוגתייהו דר"י ורבנן הוי אפי' בסתם, והא דנקטי פלוגתייהו בנתכוון לכתוב יאודה ולא בכתבו בסתם דכיון דאינהו קיימי לענין היתר מחיקה אפשר שס"ל דדוקא בשנתכוון לשם אחר הוא שמותר למוחקו משא"כ כשנתכוון לכתוב סתם אף דלענין ס"ת אין חילוק ביניהם דבכולהו הס"ת פסול אבל לענין מחיקה עדיף יותר כותב בסתם דסוף סוף חל עליו קדושה לענין איסור מחיקה לכותב לשם אחר. וגם בשו"ת זית רענן (יו"ד הלכה ב ס"ג אות ט"ז) דחה ראיית הפ"מ.
והרב זרע אמת (או"ח סי' ו) האריך בזה ומסיק דדעת כל הפוסקים ומרן בכללם דלא אמרינן בסתמא לשמן קיימי וצריך דוקא לכותבם לשמן חוץ מה"ר אלחנן דס"ל דתורה סתמא לשמה קיימא. וכן מסיק בשו"ת בית יהודה (עייאש יו"ד ס"ג) שכתב שדעת רוב הפוסקים שגם בשאר כתיבת הס"ת סתמא לאו לשמה קאי. וגם בשו"ת יהודה יעלה (אסאד ח"א יו"ד סימן רסט) מסיק שאם כתב האזכרות בסתם פסול מדאורייתא והוכיח כן בדעת הרמב"ם והתרומה והר"י מאורלייניש והרא"ש והטור ורבינו ירוחם והסמ"ג, וכתב והכי קי"ל כרוב הפוסקים. וכן מסיק בשו"ת עדות ביהוסף (סאמון סימן לב). וכן כתב התפארת שמואל (הלכות קטנות) בדעת הרא"ש. וכן כתבו בשו"ת אבני נזר (או"ח תקיח אות ה) וספר בני ציון (סי' לב ס"ק יב) בדעת הרמב"ם.
וז"ל הדובר מישרים (יסודי התורה פ"ו) דהאי סברא שכתבו התוס' בחד תי' דאפי' סתם לא מיפסל הס"ת היא דחויה מכל הפוסקים שלא ראינו לשום פוסק דסל"ה ואדרבא רוב הפוסקים ס"ל דאפילו כיוון בדעתו שהוא כותב לשמו ית' במחשבה לא סגי וצריך שיאמר בפיו, ומה גם שרבי' ברוך דחה סברא זו בס' התרומה מההיא סוגיא דגיטין דמוכח להדיא דלענין כתיבה לשמה סתמא לא מהני ולא נקרא לשמה ופסול הס"ת יע"ש עכ"ל. וכן מבואר במשנה ברורה (ביאור הלכה סימן ת"ס סוף דיבור אין לשין) שכתיבת האזכרות סתמא שלא לשמה.
ועוד, יש סברא לומר בדעת מה"ר אלחנן שרק בשמות הוי' ס"ל דסתמן למן קאי, שהרי כמעט בכל מקום שנכתב שם הוי' הכוונה היא לקדוש ב"ה, מלבד השמות האמורות במיכה, לכן בזה אפשר לומר שסתמן לשמן קאי, מה שאין כן בשאר השמות דאיכא לפרושי הכי והכי, מודה מה"ר אלחנן דסתמן לאו לשמן קאי.
♦
האם יש חשש ברירה כשמתנה
ומעתה צריך לברר את ספיקו של הדעת קדושים שכתב שאולי רשאי להתנות באזכרות, דתנאי שאינו בגדר למפרע א"צ לברירה. ונראה שכוונתו למה שאמרו בעירובין (לו.) שבמתנה אם כבר בא חכם גילוי מילתא בעלמא הוא ואין בזה ענין של ברירה, ורק במתנה על דבר שיארע אח"כ ויבורר למפרע מה שהיה שייך ענין ברירה, והכא נמי דכיון דקמי שמיא גליא אם השמות הם קודש או לא, הרי זה כמו כבר בא חכם. א"כ ספיקו של הדעת קדושים הוא אם בספיקא דדינא חשיב שכבר בא חכם.ובגמרא פסחים (פח:) חמשה שנתערבו עורות פסחיהן זה בזה ונמצאת יבלת באחד מהן כולן יוצאין לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני, והקשו למה פטורין והא איכא חד דלא נפיק, ומשני משום דלא איפשר וכו'. ושוב הקשו ניתי כל חד מינייהו פסחו וניתני ונימא אי דידי בעל מום האי דאייתי השתא ניהוי פסח ואי דידי תם האי דאייתי השתא ניהוי שלמים, לא אפשר משום דאיכא חזה ושוק דכהנים הוא דאכלי ליה ע"כ. ומזה שלא תירצו משום דאין ברירה, מוכח דלא שייך ברירה בדבר שקמי שמיא גליא, ואין עתיד להתברר.
וכבר בא חכם, והוא הגאון רבי אריה צבי פרומר, ודן בזה בשו"ת ארץ צבי (ח"א סי' ס') וז"ל "והנה בנ"ד דהוי ספיקא דדינא מתי הוא ביהש"מ, ויש להסתפק בזה אם זה שייך לברירה כיון דאינו תלוי בתנאי דלהבא דומה לכבר בא חכם או דילמא כיון דהספק לכל העולם תלוי בברירה, ומדברי הדרכי משה אהע"ז (סי' קכ"ט) לענין הכותב ב' גיטין לאשתו שיש לה שני שמות דתלי בברירה, משמע דספיקא דדינא לא דמי לכבר בא חכם, וי"ל הטעם משום דבספק פלוגתא אלו ואלו דברי א' חיים ע"כ לא שייך בזה קמי' שמיא גליא, וע' ריטב"א עירובין (יג:) שנאמר בסיני על כל דבר מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא ותלי בחכמי כל דור ודור לברר הדין עיי"ש וע"כ לא דמי לכבר בא חכם דהתם קמי' שמיא גליא משא"כ בזה" עכ"ל. מבואר דס"ל שבספיקא דדינא שייך דיני ברירה. ואין להקשות ממה שכתב בשו"ע בהלכות תפילין (סימן לד ס"ב) ירא שמים יצא ידי שניהם ויעשה שתי זוגות תפילין ויניח שניהם ויכוין בהנחתם באותם שהם אליבא דהלכתא אני יוצא ידי חובתי והשאר הם כרצועות בעלמא, דאין זה שייך לדיני ברירה כלל, שכל דיני ברירה אינם אלא בדבר שצריך חלות או קנין, אבל בהנחת תפילין זהו תנאי במצוה, כמו שביאר הגאון ר' נתן גשטטנר זצ"ל בהסכמתו לספר בירורי חיים. אבל קשה שבמסכת ביצה (י.) במשנה בית שמאי אומרים לא יטול אלא אם כן נענע מבעוד יום ובית הלל אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל, ובגמרא בעו למימר שנחלקו לענין ברירה, והכא ליכא חלות או קנין. לכן נראה שגם בדבר שצריך לייחדו לאיזה דבר שייך דיני ברירה, אבל בדבר שהוא רק בגדר כוונה במצוה לא שייך בו דיני ברירה.
אלא שבשו"ת מהרש"ם (ח"ג סימן רצט) נשאל אם שייך ברירה כשמתנה בכתיבת שמות שהם ספק קודש והשיב "בנ"ד שהתנאי לשעבר אם היא קודש או לא, לכ"ע מהני. כדאי' בש"ס דעירובין וכבר בא חכם וכו' דמוכח דבכה"ג ליכא חשש ברירה כיון שהוא על לשעבר אם בא חכם או לא" עכ"ל. ואפשר שטעמו הוא משום דס"ל שאם יבא אליהו ויאמר שומעין לו להכריע בספקות, ולא אמרינן בזה לא בשמים היא כיון שאליהו ממעבירי השמועה איש מפי איש, וקיימו ה' ית' בגוף זך ונפש דקה כמבואר בספר בית אלוקים למבי"ט (שער היסודות פ"ס), ולכן גילוי מילתא בעלמא הוא.
ועוד י"ל דבנושא דידן לכאורה לא שייך ברירה מטעם אחר, שאינו מתנה על שני דברים, שהרי כתב הר"ן בחידושיו (גיטין כה:) בשם הרמב"ן דפלוגתא דברירה היא דוקא במתנה על ב' דברים כגון האומר לאיזו שתצא בפתח תחלה שהוא מתנה על זו ועל זו וכו' וכן אם בא חכם למזרח ערובי למזרח למערב ערובי למערב. אבל במתנה על דבר א' בלבד כגון האומר כתוב גט לפלונית אשתי אם תצא בפתח תחלה וכן האומר אם בא חכם למזרח יהא ערובי ערוב ואם לאו יהא בטל אפילו למאן דלית ליה ברירה מהני עכ"ל, וכן מפרש המאירי בבית הבחירה (גיטין כה:). ולכאורה קשה שהרי גם האומר אם בא חכם למזרח יהא ערובי ערוב ואם לאו יהא בטל, הרי הוא מתנה על שני דברים, היינו או שיקנה שביתה במזרח או שיקנה שביתה בעירו, וי"ל שכיון שקנית שביתה בעירו אינו תלוי במעשה כי אם בשב ואל תעשה חשיב כמתנה על דבר אחד. וא"כ גם כשמתנה בקידוש שמות הקודש, חשיב כמתנה על דבר אחד.
אבל לתוספות (יומא נו. ד"ה דברי) יש דרך אחרת בזה, וז"ל הר"ן (גיטין שם) "תירצו בתוספות דכי איפסיקא הלכתא בפרק משילין דאין ברירה ה"מ בדבר שאינו עומד להתברר משעה ראשונה וכו' אבל בדבר העשוי להתברר משעה ראשונה כגון ע"מ שירצה אבא וכגון הרי זה גטך אם מתי בהא ק"ל דיש ברירה וכו' ודברי התוספות מחוורין יותר" עכ"ל. וכן פירש המרדכי בפ' מי שאחזו בשם ספר התרומה. ונראה דלדעה זו אם מתנה בכתיבת שמות הקודש, לא מקרי עומד להתברר בשעה ראשונה שהרי שבזמן הקריאה בתורה עדיין אינו מבורר, ובמסכת כריתות (סוף דף יז:) מוכח דחלב הכוי חשיב כדבר שאי אפשר לברר איסורו, ולפי זה ה"ה כל ספק הלכתי חשיב אינו עומד להתברר, ושייך בו ברירה.
♦
תנאי בדבר שצריך לעשותו לשמה
אלא שיש לדון אם מהני תנאי בדבר שצריך לעשותו לשמה. במשנה במסכת גיטין (כד.) "כל גט שנכתב שלא לשום אשה פסול. כיצד היה עובר בשוק, ושמע קול סופרים מקרין איש פלוני מגרש את פלונית ממקום פלוני, ואמר זה שמי וזה שם אשתי פסול לגרש בו. יתר מיכן, כתב לגרש את אשתו ונמלך, מצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך פסול לגרש בו. יתר מיכן, היו לו שתי נשים ושמותיהן שוות, כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה. יתר מיכן, אמר ללבלר כתוב לאיזו שארצה אגרש פסול לגרש בו". ובגמרא (כה.) "זעירי אמר כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון, וכן אמר רב אסי כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון. ור' יוחנן אמר אף אחרון נמי אינו פוסל. ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דא"ר אסי א"ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן, ומחזירין זה לזה ביובל. וצריכא, דאי איתמר בהא, בהא קאמר רבי יוחנן דאין ברירה, משום דבעינן לה לשמה, אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל, אבל ירושה ומתנה לא. ואי אשמעינן שדה, משום דלחומרא, אי נמי כתחילה, אבל הכא אימא לא, צריכא". וכתבו התוספות (כד: ד"ה לאיזו) בגמרא מפרש משום דאין ברירה ואומר ר"י דאפי' מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה וכן משמע בגמרא דקאמר אי איתמר בהא בהא קאמר ר' יוחנן דאין ברירה משום דבעינן לה לשמה, משמע אף על גב דבעלמא יש ברירה הכא פסול משום דכתיב וכתב לה עכ"ל. וכן כתבו תוספות הרא"ש (גיטין כד:) והריטב"א (גיטין כה.). ובשו"ת אבני נזר (אבה"ז קצד אות יז) כתב שדעת הרא"ש והטור נראה דס"ל כשיטת התוספות דהיכא דסתמא לאו לשמה אפילו למ"ד יש ברירה, מודה שצריך שיהיה מבורר בשעת כתיבה.ובמשנה (גיטין פו:) שנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו. והכא יש גט כשר לכל אשה רק שהעדים אינם יודעים הי מנייהו לאשה זאת בשעה שנותנין לה, והוא ענין החסר גלוי מלתא בעלמא ודמי לכבר בא חכם דעירובין, לכן לא שייך בזה ברירה. ואמרו בגמרא מאן תנא, אמר ר' ירמיה דלא כר' אלעזר דאי ר' אלעזר כיון דאמר עדי מסירה כרתי הא לא ידעי בהי מינייהו קא מגרשה, אביי אמר אפי' תימא ר' אלעזר אימא דבעי ר' אלעזר כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעי ע"כ. ופירש רש"י "הא לא ידעי, עדי מסירה בהי מינייהו מיגרשא ואין זו נתינה לשמה מבוררת". מבואר שאם היינו סוברים דבעינן נתינה לשמה, לא הוו גירושין משום דאין זו נתינה לשמה מבוררת, ואע"ג שהוא דבר החסר גלוי מלתא בעלמא ודמי לכבר בא חכם, וע"כ צ"ל דלענין לשמה צריך שיהיה מבורר לעושה, וזה ראיה למה שכתבו התוספות הנ"ל. וכמה אחרונים (שו"ת דברי חיים אבה"ע ח"א סימן צד, שו"ת עונג יו"ט סימן קסו, אור שמח גירושין פ"ג ה"ד, קובץ שעורים פסחים אות קעב) הביאו סייעתא לדברי התוספות הנ"ל מהגמרא דגיטין שנתערבו. וכתבו כולם דכיון שבגט אמר קרא "וכתב לה" לא מהני רק דבר ברור ביותר וידיעת העושה, ואם אינו מבורר לעושה לא מיקרי לשמה. והבית יצחק (דיני ברירה סימן יז) תירץ את השגותיו של היש"ש על התוספות הנ"ל וכתב דהתורה גילתה שהסופר יכתוב בפי' לשם אשה זו ויתכוין דוקא לה ולא שיהא פוסח על שתי הסעיפים ולא ידע בשעת מעשה, ובאמת יפה הוכיחו כן התוס' ממ"ש וצריכא דאי אתמר כו' משום דכתיב וכתב לה לשמה ולא קאמר משום דאין ברירה עכ"ד.
והקשה הפנ"י על דברי התוספות, דלקמן (דף כ"ה א) בעי ר' אושעיא כתוב לאיזה שתצא מפתח תחלה ופשיט ממתניתין ופריך מאומר לבניו הריני שוחט את הפסח ע"מ מי שיעלה מכם ראשון לירושלים וכו' ומה קושיא? הרי גט שאני. ואחר המחילה רבה, אומר אני אדרבה משם ראיה, שהרי שחיטת הפסח בעינן שתהיה שחיטה לשמה היינו לשם מנויו, ואע"ג שששנינו במסכת זבחים (ב.) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, ואמרו בגמרא (ב:) "טעמא דשלא לשמן, הא סתמא עלו נמי לבעלים לשם חובה, אלמא סתמא נמי כלשמן דמי", זה דוקא לענין בעלים אבל לא לענין מנויים, שהרי אם שחט את הפסח בסתמא ואח"כ התמנו עמו עוד אנשים, לא אמרינן סתמא לשם אנשים אלו נשחט. נמצא שגט ומנויים לפסח דינם שוה לענין זה, ומעתה מובן למה הקשה רב הושעיא לרב יהודה דוקא מפסחים ולא מברירה דעלמא.
ובמסכת זבחים (ב:) שאלו "וגבי גט דסתמא פסול מנלן", ורצו לפשוט (ג.) מהא יתר על כן אמר ללבלר כתוב ולאיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו, ודחו, דילמא שאני התם דאין ברירה, ולא משום דסתמא לאו לשמה. ופירש רש"י (שם ג. ד"ה דאין) דברירה גריעה מסתמא דשמא בשעה שנכתב לא היה בדעתו של בעל לזו ואינתק לשם האחרת. כלומר שהגט נכתב לשמה של אישה, אלא שאין ידוע לשם איזה אישה היתה דעתו של הבעל ואיכא לספוקי שמא הוברר הדבר דדעתו היה לזו שנתן לה והוי ספק גירושין. ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא להביא ראייה ממשנה זו דסתמא פסול, משום שפירשו משנה זו אפילו כמ"ד יש ברירה, ומזה מוכח דאפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה וסתמא פסול, כמו שכתבו התוספות. ואח"כ מצאתי בספר פני שלמה חידושים על הש"ס (גיטין כד:) שהביא ראייה לדברי ר"י בתוספות הנ"ל בגיטין מגמרא זו בזבחים.
ולפי האמור ברירה בדבר שצריך לעשותו לשמה, וסתמו לאו לשמו קאי, לכו"ע אמרינן אין ברירה. ואף בדבר שמחוסר גילוי מילתא שייך בזה ברירה כדמוכח בגמרא (גיטין פו:). וטעם הפסול משום שהוא פוסח על שתי הסעיפים, שהרי בגט יש לו קפידא שאם יתקיים התנאי רצונו שתהיה מגורשת, ואם לאו רצונו שלא תהיה מגורשת, והדברים סותרים זה את זה. כן ביאר בשו"ת עונג יום טוב (סימן קסו) שאם היה תנאי בכתיבה לשמה פוסל את הגט, מה שאין כן אם התנה "אם ארצה לגרש" שאינו פוסל, וז"ל "בגט אם אמר אם ארצה אגרש ואם לא ארצה לא אגרש, מה שאינו מגרש אינו סותר הכתיבה לשמה דאין לו טעם וקפידא שאם לא יגרש לא יהא לשמה".
♦
תנאי בגיטין
בפרק ח' מהלכות גרושין (ה"ד) פסק הרמב"ם שאם כתב תנאי בגט קודם התורף אפילו כתב על מנת כך וכך הוי ספק גירושין, וביאר הר"ן (על הרי"ף גיטין מד:) מה שכתב הרמב"ם הרי זו ספק גירושין הוא מפני שהוא סובר שתנאים הללו פוסלין מטעם ברירה [שאע"פ שנתקיימו מ"מ בשעה שנכתב הגט לא היה ספר כריתות] וזה דרך הירושלמי בפ' כל הגט [הלכה א], וכתוב בספר המלחמות ואינו דרך גמרתינו דבגמ' מוכח דמשום גזרת חוץ מפסל עכ"ד. וכן ביאר הרב המגיד "דיצא לו מן הירושלמי שבפרק כל הגט ששם מוכיח שפסול התנאים בגט הוא מחמת שאין אומרים יש ברירה דאף ע"פ שנתקיימו, מ"מ בשעה שנכתב הגט לא היה ספר כריתות וכו' והוא ז"ל סבור דגמרא דילן לא פליגא בהא דלא אדכרו בגמרא גזרה בדינים אלו אלא לדברי רבי אבל לדברי רבנן דקי"ל כותייהו לא הזכירו כלל גזרה וכולהו פסולי לרבנן דינא נינהו מחשש ברירה והויא ליה ספק מגורשת, זהו דעתו ז"ל אבל דעת הרבה מפרשים הוא דליכא מאן דפסיל מדינא אלא חוץ בכתב ולפני התורף ושאר הפסולין הם משום גזרה אטו האי" עכ"ל. ודברי הרב המגיד הובאו ביתה יוסף (אבן העזר סימן קמז). ופסק בשו"ע (הלכות גיטין סימן קמז ס"ב) כדעת הרמב"ם.וצריך ביאור שהרי בפרק ח (ה"א) כתב הרמב"ם "המגרש על תנאי אם נתקיים התנאי הרי זו מגורשת ואם לא נתקיים התנאי אינה מגורשת, וכבר בארנו בפרק ששי מהלכות אישות משפטי התנאין כולם וכו' ושם נתבאר שאם אמר לה הרי את מגורשת מעכשיו או מהיום על תנאי כך וכך, או שאמר לה הרי את מגורשת על מנת כך וכך, כשיתקיים התנאי תהיה מגורשת משעת נתינת הגט לידה", מבואר דבכל מידי דתנאי לא שייך בו דין ברירה. וא"כ למה כשמתנה בזמן כתיבת הגט ונתקיים התנאי אינה מגורשת מטעם ברירה.
ותירץ הרב אליהו אלפאנדארי (בעל המשנה למלך) בספרו מכתב לאליהו (שער ח סימן לא) וז"ל "אמנם הנלע"ד בדעת הרמב"ם דלא שייך ברירה בענין גט אלא בדבר שהוא בשעת כתיבת הגט כגון ההיא דכתוב לאיזו שארצה אגרש וכן נמי במתנה בשעת כתיבה מפני שהתורה אמרה וכתב לה ספר כריתות דבעי דבשעת כתיבה יהא כריתות, אמנם בשעת נתינה לא אשכחן דקפיד קרא שיהא כריתות אלא ונתן בידה כתב רחמנא דהקפידא היא שיבא לידה מיד הבעל או מיד שלוחו דשלוחו של אדם כמותו לאפוקי טלי גיטך מע"ג קרקע אבל כל שבא מידו לידה אע"פ שאין הגירושין מבוררין באותה שעה כיון דבשעה שהם חלין ונגמרים הוי כריתות ש"ד, וכבר אשכחן בתוספות בר"פ כל גט (כד: ד"ה לאיזו) גבי כתוב לאיזו שארצה אגרש שכתבו דאפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה ע"ש באופן דהאי וכתב הוא יתד תקוע שיהא כענין הכתוב בפסוק וכיון דלענין לה לשמה הוי דבר מוסכם דקפיד קרא שתהא הכתיבה כן ולא בענין אחר ה"ה והוא הטעם לענין כריתות דקפיד קרא דתהא הכתיבה כריתות בשעת כתיבתה ולא סגי במה שיתבאר כריתותה לאחר כתיבתה אמנם לגבי נתינה דלא אשכחן דקפיד קרא דתהא הכריתות בשעת נתינה הגם דבשעת נתינה אין הגירושין מבוררין מחמת שהטיל בהם תנאי כיון דבשעת קיום התנאי שאז הגירושין חלין ונגמרין הוו גירושין מבוררין ש"ד" עכ"ל. והביאו המהרש"ם (שו"ת ח"ג ס"ז אות ה). וכן ביאר התפארת יעקב (גיטין פא:) מדנפשיה וז"ל "כל שיש ספק לסופר בכתיבתו שוב לא הוי לשמה כמ"ש התוס' ריש כל הגט בד"ה לאיזה שארצה דאפילו למ"ד יש ברירה גט שאני דבעינן כתיבה מבוררת לשמה וכן תנאי אסור להזכיר לפני הסופר קודם כתיבת התורף והכי הוי ס"ד פרק המגרש לפסול נתינה שאינה מבוררת לשמה לס"ד התם דבעינן נתינה לשמה ומהאי טעמא פשיטא דכל שאסור לסופר לכתבו מספק דבעל חזר בו בגירושין לא מיקרי כתיבה לשמה אפילו באמת לא חזר בו". וכן ביאר בחידושי הרי"מ (גיטין ב:) דאף דיש ברירה מ"מ לענין לשמה לא אמרינן ברירה, שצריך להיות נכתב לשם כריתות גמור בלא תנאי וכשמתנה תנאי קודם התורף אין זה כריתות גמור ואף שנתקיים התנאי אח"כ לא אמרינן ברירה לענין זה דאעפ"כ בשעת כתיבה לא היה כריתות גמור דאולי לא יתקיים התנאי וכמ"ש תוס' לקמן ד"ה לאיזה שארצה עכ"ד. וכן ביאר בספר מחנה יהודה (מווילייקא, גיטין פד:). מבואר שאע"ג שלדעת רבים מן הראשונים ברירה שייך דוקא במתנה על ב' דברים, מ"מ בדבר שצריך להיות מבורר כגון כריתות או כתיבה לשמה אפילו אם מתנה בדבר אחד פסול, משום שבשעת כתיבה בעינן כריתות גמור וכתיבה לשמה גמור.
ומה שכתב הרמב"ם דהוי 'ספק' קידושין, אפשר היה לפרש שדעתו כדעת הר"ן (על הרי"ף יב:) שכתב "חוששין לקדושיו דכיון דקי"ל דבדרבנן יש ברירה כדאיתא בפרק משילין משמע דמאי דאמרי' דבדאורייתא אין ברירה היינו משום דלחומרא אין ברירה אבל לקולא ודאי לא אמרינן דאין ברירה". אלא שהרמב"ם עצמו פירש טעמו בשו"ת הרמב"ם (סימן תכג) וז"ל "אמנם זה הפסול התלוי בתנאים כולו אצלי ספק גרושין אם הוא חוזר לעיקר מהתורה והוא אומרו ספר כריתות דבר הכורת בינו לבינה ולא ישאר ביניהם קשר בשום פנים וכל קשר שיבארו הם ז"ל שבסבתו אינו גט או אינה מגורשת או הרי זה גט בטל זה מבואר וכל מה שיאמר בו מאילו התנאים פסול הוא ספק גירושין הואיל ולא נדע האם הוא פסול מהתורה או מדבריהם" עכ"ל. מבואר שטעמו של הרמב"ם הוא דמספקא ליה אם התנאי בגט פוסל מן התורה או מדרבנן.
והדברים צריכים ביאור, שהרי כתב הרמב"ם הלכות גירושין (פ"א ה"א) "עשרה דברים הן עיקר הגירושין מן התורה ואלו הן וכו' ושיהיה עניינו דבר הכורת בינו לבינה, ושיהיה נכתב לשמה", הרי שדין זה שצריך שיהיה דבר הכורת בינו לבינה הוא דין תורה ואין בו ספק, וכמו שפסק בפרק ח (הלכה י) "הרי זה גיטיך על מנת שלא תשתי יין כל ימי חייכי אינו גט שאין זה כריתות". וכן לענין דבעינן כתיבה לשמה, פסק הרמב"ם (פ"ג ה"ב) "כתב לגרש את אשתו ונמלך ומצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך ונטלו ממנו וגירש בו אינו גט אף על פי שנכתב לשם גירושין". ובפרק י ה"א כתב הרמב"ם "כל מקום שאמרנו בחיבור זה שהגט בטל או אינו גט או אינה מגורשת הרי זה גט בטל מן התורה ועדיין היא אשת איש גמורה ואם נשאת תצא והולד ממזר". א"כ מה כוונת הרמב"ם כשכתב שהוא מסתפק אם הוא מדרבנן או מן התורה.
ונראה ליישב, הנה במסכת זבחים (ב:) אמרו כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול, וסתמא נמי פסול, ושאלו דסתמא פסול מנלן, ופשטו מהא, הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום העדים, כלומר שאין לכתוב טופסי גיטין עם שמות מצויים כדי שאם יזדמן לסופר גרושין בשמות אלו יהיה כבר מוכן לו הגט. וספיקו של הרמב"ם הוא, אם מה שאמרו סתמא לאו לשמה, הוא דין דרבנן או מן התורה. דילמא מהתורה סתמא לשמה קאי, דאשה בסתמא לגירושין עומדת. וכן מסתפק הרמב"ם דילמא מהתורה סתם גט שנכתב ע"י הסופר לכריתות נכתב, ורק מדרבנן פסול, הלכך אין התנאי פוסל בו אפילו מדרבנן, הלכך הוי ספק גרושין. וזו כוונת הרמב"ם במה שכתב "אם הוא חוזר לעיקר מהתורה", כלומר אם סתמא הוי מן התורה. ומה שפסק הרמב"ם (פ"ג ה"א) "סופר שכתב גט ללמד או להתלמד ובא הבעל ומצא שם שנכתב בגט זה כשמו ושם האשה כשם אשתו ושם העיר כשם עירו ונטלו וגירש בו אינו גט", היינו משום דסופרין העשויים להתלמד הוי כמחשבה נגדית, וגרע מסתמא כמו שביאר בספר אילת השחר (גיטין כד.). וקרוב לזה ביאר בספר מחנה יהודה (מווילייקא גיטין פד:) את ספיקו של הרמב"ם בתשובה הנ"ל, שמא פסול כתיבה בתנאי משום דאינו מבורר בשעת כתיבה אינו אלא מדרבנן, דמדאורייתא אינו פסול אלא אם כן אינו לשמה ושלא לשם כריתות כלל. וביאר שם את הירושלמי לשיטת הרמב"ם, דר' חנינא בשם ר' ביבון בר חייה פליג על רבי יוסי בשם דרבי ביבון, וקאמר דמתניתין רבי היא דבעלמא אית ליה ברירה, אלא בגט לית ליה ברירה משום דכתיב וכתב לה לשמה, בעינן שיהא מבורר בשעת כתיבה כמו שכתבו התוספות הנ"ל, ומה"ט ס"ל דכל התנאים פוסלין בגט אפילו נתקיים התנאי.
ולפי זה גם מה שפסק הרמב"ם (גירושין פ"ג ה"ד) "אמר לסופר כתוב ואיזו שארצה אגרש בו וכתב הסופר על דעת זו וגירש בו אחת מהן הרי זה 'ספק' גירושין", זה מהטעם האמור, דדילמא מהתורה סתמא לשמה קאי לכן הוא רק ספק. ואם היה טעמו של הרמב"ם כדעת הר"ן שרק לחומרא אמרינן ברירה ולא לקולא, היה לו לכתוב שהספק הוא אם הגט כשר או פסול, ולא לומר שהספק הוא אם הפסול מן התורה או מדרבנן, שהרי למ"ד יש ברירה אפילו מדרבנן כשר. והאחרונים נדחקו לפרש את דעת הרמב"ם כשיטת הר"ן שבכל דיני ברירה אמרינן רק לחומרא ולא לקולא, ולפי דברינו אין צריך לכל זה.
ולפי זה גם אם אמר ללבלר כתוב לאשתי אם ארצה אגרש ג"כ הוי ספק פסול, וכן אם אמר כתוב לזו על מנת שתצא בפתח תחלה, ספק פסול אף שמתנה על דבר אחד. ומה שכתבו התוספות (פד: ד"ה כל התנאים) שנראה לר"י דכל תנאים אם נתקיימו אפילו נכתבו בגט כשר כמו בעל פה, דמה שייך לגזור בע"מ שתתני לי מאתים זוז וכיוצא בו, ביאר בספר מחנה יהודה הנ"ל שמסתמא אין דעתו להטיל התנאי אלא בנתינה, ולא כתבו אלא לראיה בעלמא. אבל בכתיבת הגט לעשותו ספר כריתות אינו מקפיד על קיום התנאי, דמאי איכפת ליה אם יהיה ספר כריתות שיהיה ראוי לגרש בו בכל אופן שירצה, שהרי אפילו בלא תנאי בידו לעכב את הגירושין אח"כ. וכאילו אמר אם ארצה אגרש ואם לא ארצה לא אגרש. ומה שאינו מגרש אינו סותר את הכתיבה לשמה, דאין לו טעם וקפידא שאם לא יגרש לא יהא לשמה.
מבואר שטעמו של הרמב"ם שכתב שהוא ספק גרושין משום דמספקא ליה אם הפסול בכתב את הגט סתמא הוא דרבנן או מן התורה, הלכך אם מתנה בגט הוי ספק גרושין. אבל בכתיבת שמות הקודש קיי"ל שהדין דסתמא לאו לשמה קאי, הוא מן התורה, הלכך כל תנאי פוסל בקידוש השמות.
♦
האם אפשר להכשיר בדיעבד ספר תורה שהאזכרות שבו נכתבו בדרך תנאי
הנה לפי תירוץ שני שכתבו התוספות (מנחות מב:) שהאזכרות סתמן לשמן קאי, אין התנאי פוסל, כמו שכתבו התוספות (עירובין לז. ד"ה לאיזו שירצה) שלענין קרבנות דסתמא לשמה קאי א"כ בלא ברירה אפשר להקריב לו בסתם. וכן הוכיח בשו"ת עונג יום טוב (סימן קנג) לענין קדשים וז"ל "ולהכי בקדשים מהני תנאי כדאמרינן בקדושין (נה:) דמייתי ומתנה על עולה ותודה, אע"ג דבעינן לשמה משום דבקדשים סתמא נמי כשר להכי במתנה על דבר המבורר ונעלם ממנו כעת דמי לסתמא, משא"כ בגט דסתמא פסול" עכ"ל. והנה ר' שלמה גאנצפריד בספרו פני שלמה חידושים על הש"ס (גיטין כד:) ס"ל כדעת התוספות דאפילו למאן דאמר יש ברירה נמי פסול היכא דאמר כתוב לאיזה שארצה אגרש, ואעפ"כ פסק בספרו קסת הסופר (סימן י' ס"ז) דשמות שיש להסתפק בהם אם הם קודש צריך לקדש אותן בתנאי. ונראה דטעמו הוא משום דס"ל שהאזכרות שכתבן בסתמא כשר, כמו שנראה מדבריו בלשכת הסופר סימן י' ס"ק ב'. אבל כבר נתבאר שדעה זו שהאזכרות סתמן לשמן דחויה היא כמעט אצל כל הפוסקים, ולא מהני תנאי. ואף בדעת מה"ר אלחנן (התרוץ השני בתוספות) נראה שרק בשמות הוי' ס"ל דסתמן לשמן קאי, אבל בשאר השמות כיון דאיכא לפרושי שם חול, מודה מה"ר אלחנן דסתמן לאו לשמן קאי ואם לא קדש פסול, וא"כ לא נמצא בראשונים מי שסובר שבשמות המסופקים סתמן לשמן קאי.ולכאורה יש צד להכשיר, ע"י ספק ספיקא שמא רק שמות הוי' צריך לקדש ולא שאר השמות. אלא שכתב בשו"ת בית רידב"ז (סימן כו) "הנה בהשקפה ראשונה רציתי לדון בזה ספק ספיקא ולהכשירו חדא דילמא סתמא כשר אף באזכרות כדמשמע לחד תירוצא בתוס' מנחות, ואת"ל כאינך תירוצי דסתמא פסול דילמא לא בעי לשמה רק בשם הוי' לחוד ולא בשאר שמות וכו' כן רציתי לדון בזה לכאורה, אך הסופר אמר לי בשם ס' משנת אברהם שמביא מכמה תשובות ומס' יד מלאכי דאין לסמוך על הרדב"ז ז"ל בזה כלל אפילו לעשות מזה סניף לס"ס, ועיינתי בס' יד מלאכי ודבריו נכונים מאד וכן נראה מדברי הגר"א ז"ל וכו' וכן הך ספיקא דסתמא כשר גם כן לא ברירא לי לכן משכתי ידי מזה" עכ"ל. וגם המקדש מעט ס"ק ז' בשם מלאה"ק, ובית שלמה קס"ג, ועדות ביהוסף, כתבו שאין לצרף דעת הרדב"ז אפילו לספק ספיקא. ועוד, הרי בשו"ע פסק לקדש גם שאר השמות שאינן נמחקין מלבד שמות הוי', וכן נוהגים כל הסופרים לקדש אותם ללא תנאי, ואפילו ספק אם קידש שאר השמות הספר פסול, ולא מהני בזה ספק ספיקא.
והיה נראה לכאורה לצרף סניף אחר, שהרי השמות הללו הם עצמם ספק קודש. אלא שאם היה מדובר רק בשם אחד היה הדבר נכון, אבל הרי אנחנו רוצים להכשיר את הספר כולו, ושמות רבים הם בכלל הספק (כשלשים שמות) ובשם אחד בלבד שלא נתקדש נפסל הספר, ורחוק מאוד לומר שכל הספיקות הם חול (יש כאן ס"ס להחמיר, את"ל שזה שם חול שמא השם השני הוא קודש, ואת"ל שגם השני חול שמא השלישי הוא קודש וכן כולם).
ואין לומר שאם בתחילת כתיבת הספר אמר שכל האזכרות יהיו לשם קדושת השם כשיטת הט"ז, מהני אח"כ להתנות כשכותב את השמות המסופקים, שהרי ממה נפשך, אם הייתה כוונתו באמירה שבתחילת כתיבת הספר לקדש גם את השמות המסופקים בתורת ודאי הרי אסור לעשות כן לדעת האוסרים, ואם הייתה דעתו לקדשם בתנאי רק אם הם קודש, הרי שאינם מתקדשים כיון שאין הלשמה גמור כמבואר.
מבואר מכל זה שהעושה תנאי בקדוש השמות המסופקים לא התקדשו השמות והספר פסול. גם אם תרצה לומר שיש כאן ספק, ובדיעבד אפשר להכשיר לקרא בספר זה בציבור, בצירוף מה שכתב הרמב"ם בתשובה (פאר הדור סימן ט) שהביא הבית יוסף (יו"ד סימן רעט) שמותר לברך על ספר תורה פסול. מ"מ לכתחילה ודאי שאין נכון להתנות בכתיבת השמות, שהרי אין עושים ספק ספיקא בידים וכ"ש בספקות שנדחו מההלכה, ועוד שלדעת הרבה פוסקים אם שני הספקות הם ספיקא דדינא חשיב ספק אחד. וגם מה שכתב הרמב"ם שאין טעות מעכבת בס"ת אינו אלא לענין קריאה בציבור, אבל לענין קיום מצות עשה לכתוב כל אחד ס"ת אפילו טעות אחת מעכבת בו דלא גרע ממזוזה ותפילין, כמבואר בבית יוסף (שם). לכן מי שמזמין ס"ת אצל הסופר יאמר לו לקדש את כל השמות ללא שום תנאי, שהרי אם הם חול ממילא לא יתקדשו, ויש לסמוך ע"ד שו"ת בני יהודה שכתב דליכא עבירה במקדש שם חול, וגם הברכ"י מודה לו בשמות המסופקים.
והשל"ה (שבועות פרק תורה אור) כתב "נשאלתי במקום שיש ספק באיזה שם, אם הוא חול או קודש, כיצד יעשה הסופר, אם יקדש אותו או לא. וקבלתי הלכה למעשה, לילך אחר התרגום, כפי הסכמת התרגום כן יעשה" עכ"ל. מבואר שבעבר שלא נהגו להתנות בשמות המסופקים.
ואין לומר דכיון שכבר נהגו הסופרים להתנות בכתיבת השמות, יש לנו ללכת אחר המנהג ולומר שההלכה בשמות הקודש דסתמא לשמן קאי, וקידוש השמות בפירוש הוא רק מדרבנן כדעת המבי"ט. שאם תאמר כן יש להקל ולהכשיר כל הספקות בקידוש השמות, ולא להצריך לגנוז שמות הקודש, וגם לא להפסיד ממון ישראל. והרי מעשים בכל יום שמחמירים בזה, כמו שכתב בספר מלאכת הקודש שנתפשט הדבר בישראל כפסק בית יוסף באופן שלא נאות לדון בספק איסור זה כשאר ספקות דרבנן.
וברוך ה' אשר הנחני בדרך אמת, כי אחרי כתבי כל זה מצאתי קונטרס תעלומות סופרים (ח"ב שאלה טז-כ) להרב לוי יצחק בן משה (קראבצוב), שהודפס בשנת תרנ"ה בברדיצ'וב, שמאן מאוד בעצת הסופרים לקדש על תנאי שמות הקודש המסופקים, והביא את דברי המרדכי הנ"ל, והוכיח מדברי התוספות בגיטין (ד"ה לאיזו), דאין נקרא לשמה אא"כ מבורר הדבר בשעת הכתיבה רק לאשה זו לבדה ולא בשותפות, ושכן מבואר בדברי רש"י. ומדברי הר"ן (על הרי"ף גיטין יב:) שכתב "לפי שכבר גילה בדעתו שהיה פוסח על שתי הסעיפים הילכך ליכא למימר הוברר הדבר דמעיקרא דעתיה להא", כמו כן באזכרות פוסח על שתי הסעיפים, היינו לשם קדש ולשם חול פסול, בלתי לשם לבדו. ובוודאי יש לחוש יותר לפיסול תורה ולכתבו לשם קדושת השם, כיון דלשמה אינו אלא כשהוא מבורר לשם אחד דוקא וכל שהוא לשם שנים אינו נקרא לשמו. והכותב שם חול לשם קדושת השם אין בכך כלום לענין פיסול ס"ת משא"כ הכותב אזכרות בלא כוונה לשמה פסול, א"כ בשמות המסופקים הולכין אחר המחמיר וכותבין אותו לשם קדושת השם ללא תנאי עכת"ד.
♦
מסקנת הדברים לפי הנלע"ד
הסכמת הפוסקים שקידוש כל השמות שאינם נמחקים הוא מהתורה וסתמן לאו לשמן קאי. הילכך אם מתנה בזמן כתיבת השמות המסופקין, לא התקדשו השמות והספר פסול, והכותבו לא יצא יד"ח מצוות כתבו לכם. לכן צריך לקדש כל האזכרות ללא תנאי, או שיעשה כמנהג הקדום לילך אחר התרגום.♦ ♦ ♦