הערה על מאמרו של הרב רפאל ברוך טולידאנו "מקום הנחת תפילין של יד" (עמוד רל"א)

לכבוד האוצר שלום רב:
יישר כח לרב רפאל ברוך טולדנו שליט"א על מאמרו בענין מקום הנחת תפילין של יד.
גם אני כתבתי בזה בעבר והעלתי שלא נחלקו בזה הראשונים כלל, והכל ענין של הבנה בדעת רבינו פרץ, ושקשה מאד לקבל הבנה מחודשת בדעתו, נגד פשטות לשון הגמ'.
אשר על כן, ודאי שהעיקר שכל המקום התפוח כשר להנחת תפילין, ואין שום ענין לחוש בזה לחומרא, ואפילו חסידות לא הוי.
והמחמירים לפרש שרק החצי התחתון של המקום התופח כשר, יצטרכו לעשות תפילין פיצפון לנערי בר מצוה, ולא ראינו למי שחושש לעשות כן.
ואלה דבריי:
בפרק הקומץ [לז.] איתא על ידך זו קיבורת וכתבו התוס' ד"ה קיבורת והרא"ש [תפילין סי' יח] לשון קיבוץ בשר. גם הרמב"ם [תפילין פ"ד ה"ב] כתב ושל יד קושר אותה על שמאלו על הקיבורת והוא הבשר התופח שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע.
וכתב הב"י וז"ל: כתוב בסמ"ק [סי' קנג יג.] וצריך להניחם במקום גבוה של זרוע וזהו בעצם שבין האציל שקורין קובד"ו ובין השחי שקורין שובק"ו, וכתוב בהגהה [אות ב] על זה ומיהו אין כולו כשר להניח כי אם חצי הזרוע של צד הקובד"ו כדאיתא בשימושא רבא פלג זרוע. בדק הבית- ואין לסמוך ע"ז להכשיר להניח בו תפילין בכל חצי הזרוע כי אם במקום התופח כלשון הרמב"ם ורבינו שהוא כלשון הגמ' זו קיבורת. עכ"ל. ובשו"ע פסק בסעיף א וז"ל: מקום הנחתן של יד בזרוע שמאל בבשר התפוח שבעצם שבין הקובד"ו ובין השחי וכו' הגה וצריך להניח בראש העצם הסמוך לקובד"ו אבל לא בחצי העצם הסמוך לשחי. ע"כ. ובסעיף ז כתב מרן וז"ל: אעפ"י שיש לאדם מכה במקום הנחת תפילין יניח תפילין כי מקום יש בזרוע להניח שתי תפילין כי העצם הסמוך לבית השחי מחציו עד הקובד"ו הוא מקום הנחת תפילין. עכ"ל.
והנה האחרונים הבינו שלא כל מקום הקיבורת [היינו המקום התפוח] כשר להנחת תפילין, שהרי לפי הגהת סמ"ק שהביא הב"י יוצא שבחלק העליון של חצי הזרוע אינו מקום תפילין, אע"פ שהוא תפוח. ולכאורה קשה מאד. חדא, דבגמ' איתא קיבורת סתם ללא שום חילוק, ומשמע כל הקיבורת, וא"כ מאין למדו הגהת סמ"ק ושימושא רבא שרק הקיבורת מחצי זרוע כשר? ותו, הרי הרמב"ם והרא"ש ושאר הראשונים סתמו דבריהם וכתבו קיבורת סתם ולא חילקו, ומשמע בפשטות דבריהם דלא כהגהת סמ"ק. וא"כ קשה מדוע פסק מרן כהגהת סמ"ק, נגד עמודי ההוראה ושאר הראשונים? ועוד קשה, מדוע מרן בסעיף א, ששם הוא עיקר דין הנחת תפילין, לא השמיענו כלל את דינו של הגהת סמ"ק, ורק בסעיף ז השמיענו כן בדרך אגב?
אשר על כן נראה לומר שאין כונת הגהת סמ"ק ושימושא רבא לאסור להניח תפילין בחלק הקיבורת העליון, אלא כונתם היתה לציין את מקום הקיבורת, שהוא נמצא בחצי הזרוע התחתון. והגהת סמ"ק חוזר לפרש מש"כ הסמ"ק שמקום הנחת מתפילין הוא מהמרפק עד בית השחי, וע"ז הגיה שלא כולו כשר אלא רק החצי התחתון. וע"פ זה יובן מש"כ בבדק הבית שאין לסמוך ע"ז להניח בו תפילין בכל חצי הזרוע כי אם במקום התופח, כלשון הרמב"ם והטור, דלכאורה משמע שכל המחלוקת היא רק בזה ולא בחלק העליון, ולפי דברי האחרונים היה לו למרן להזהירנו גם על זאת שיש לחשוש לדעת הסמ"ק בזה. ואף שאפשר ליישב ולומר שבדק הבית נכתב לפני השו"ע, ובאותה שעה לא ראה מרן צורך לחשוש להגהת סמ"ק, אך בשו"ע חזר בו מזה ופסק כמותו, מ"מ אכתי קשה, שהרי בב"י ובדק הבית לא משמע שהביא את דבריהם כחולקים בענין זה כלל.
ומצאתי שכן משמע בתוס' רבינו פרץ [שהוא ג"כ בעל הגהות סמ"ק] בערובין [צה:], שכתב ולענין של זרוע הוי מקומן מחצי זרוע עד המרפק שהוא קודא, והיינו פלגא דזרוע, והיינו הא דקאמר ידך זו קיבורת, פי' בשר המכונס בין המרפק ובין הכתף. עכ"ל. הרי שכתב שהקיבורת נמצאת בחצי הזרוע, ומשמע בפשטות כל הקיבורת, דאל"כ היה לו לומר במפורש שלא כל המקום התפוח אלא רק מה שנמצא בחצי התחתון, שהרי הוא בא לפרש את מקום הנחת התפילין במדויק, ולא יתכן שידלג על פרט חשוב זה. אלא ע"כ לומר כמו שכתבנו.
בכבוד רב
בנימין יצחק-הלוי
♦

הערה על מאמרו של הרב ישי דניאלי "ביאור דעת הרמב"ם בעניין ברירת שמרים וחרדל" (עמוד ר"נ)

לכבוד הרב ישי דניאלי שליט"א.
נהנתי לקרוא את מאמרך בירחון האוצר האחרון, והרצאת דבריך מאירת עינים.
גם אני עסקתי בסוגיו זו בשני מאמרים שפורסמו בגליונות קודמים (גליון ק"ב וגליון ק"ד), ובענין מיחוי החרדל נקטתי כפירוש הרב קפאח והיד פשוטה, מלשון מיחוי הידוע שמבואר בתשובת ר' יהושע הנגיד, וכפי שהיטבת לבאר. ויש להוסיף לסיעתם גם את ר' תנחום הירושלמי במילונו המדריך המספיק, ז"ל: "פר"ת ז"ל הממחה שמרים מתוך השקים, הוא שמוציא את השמרים מתוך המשקין, הוא שמוציא את השמרים מן היין או מן השמן בלי לזקק, או בכף נקובה. וכמוהו 'חרדל שלשו מערב שבת למחר ממחו בין ביד בין בכלי' – מוציא ממנו העכירות מבלי לזקק", עכ"ל.
ומה שהקשת ממה שחזר הרמב"ם ושנה משנתו גם בהלכות תיקוני מאכל, הנה זה ברור שלא חזר ונשנה אלא מפני דבר שנתחדש בו, שבהלכות בורר כתב הרמב"ם: "חרדל שלשו מער"ש למחר ממחו בין ביד בין בכלי", והוא מהלכות בורר, אך בהלכות תיקוני מאכל כתב, וז"ל: "חרדל שלשו מער"ש למר ממחו בין ביד בין בכלי, ונותן לתוכו דבש, ולא יטרוף אלא מערב. שחלים שטרפן וכו'", עכ"ל. וזה ברור שמהלכות תיקוני מאכל הוא דוקא הסיפא של חרדל, כלומר שניתן לערבו עם דבש אך לא לטורפו עם דבש, והוא כענין השחלים וכו' שביאר מיד.
הן אמת שהראיה מהירושלמי ראיה אלימתא היא עד למאוד, אך ככלות הכל ברמב"ם אין נראה כן. וכפי שכתבתי ששני נושאים יש בהכנת החרדל - מיחויו, שנשנה בבורר, וטריפתו, שנשנית בתיקוני מאכל. ומבחינת מציאות הדברים ביאורך אכן יפה, אך קשה סיום דברי הרמב"ם, לאחר שהתיר סינון יין מגיתו מטעם דגוף אחד, שכתב "וכן החרדל וכל כיוצא בו", שלענ"ד נדחקת בפירוש הדברים.
לגבי שימור יין מגיתו, כתבת "כל עוד לא נסתיימה התסיסה, עדיין לא נגמר ייצור השמרים והפרשתן. לפיכך, גם מה שכבר התחיל להיווצר, עדיין נחשב יין ולא שמרים". ויש לבאר את הדברים יותר, שנראה שכונתך לומר שכבר נוצרו חלק מהשמרים אך עדיין לא כולם, ושפיר הם פסולת, אלא שמכיון שיש שמרים שלא נפרשו – אין ברירתן אסורה. וזה תמוה. ולביאור הענין (ואולי זו כוונתך) אני מצטט ממש"כ בגליון ק"ב:
"כשהתירוש יורד לבור לאחר דריכתו, על אף הסינון המסוים שהוא עובר, יורדים עמו גם חלקיקי פרי, זגים וחרצנים. במהלך התסיסה הראשונה של היין (התסיסה של ג' ימים המתוארת בגמ'), שמעלה כעין רתיחות, צפים רוב חלקיקים אלו – ובעיקר הזגים והחרצנים, אשר קלים מנוזל התירוש, למעלה, ונוצרת מעל התירוש שכבה של קצף המורכב מהרתיחות וחלקיקים אלו. כמבואר במשנה (מעשרות א' ז'): "היין (גמר מלאכתו לענין מעשר) – משיקפה", ופירש הרמב"ם: "משיצוף על פניו כעין קצף", כשמבואר בגמ' (ע"ז נו.) שהכוונה לקצף הצף על פני היין בהיותו בבור...
במושג 'שמרים', אין הכונה לחלקיקים אלו הצפים למעלה, שהם אינם ראויים לשתיה כלל, ולא סביר שאדם יטרוף חבית יין עם קצף זה וישתה (כמו"כ פשוט שניתן להסיר קצף זה גם בשבת, שכן אין הוא מעורב עם היין עצמו, והרוצה לשתות יין מגיתו בשבת מסיר תחילה קצף זה). הכוונה בשמרים היא לחלקיקים הזעירים, שהם בעיקר מחלקיקי פרי (אשר כבדים יותר מהזגים והחרצנים), וממעט חלקיקי זגים זעירים. חלקיקים אלו נשארים מעורבים ביין לאחר הסרת הקצף, ותהליך שקיעתם לתחתית החבית הוא תהליך איטי שאורך זמן.
והדבר מבואר בעצם דברי הר"י אלאמשאטי הנ"ל, שכתב: "כשדורכין היין, ישאר ג' ימים והוא מרתיח, ובאותן ימים נקרא תוסס, ולא יפרדו שמריו ממנו. ואח"כ ינוח וישקטו שמריו למטה". הרי שאין הכונה בשמרים לחלקיקים הצפים למעלה בתסיסת היין, אלא רק לחלקיקים הנותרים ביין לאחר ג' ימים אלו, שאין בכח הקצף להעלותם, אך אינם מתחילים לשקוע ולהיפרד מהיין עד שהוא גומר לתסוס, שהתסיסה מעכבתם מלשקוע.
בשלושה ימים אלו טעם היין כטעם מיץ ענבים (השיא בתחילה, והולך ופוחת), והוא מתוק (אע"פ שהוא צורב בגרון, כדברי רש"י בסנהדרין ע' ע"א, ז"ל: "כל זמן שהוא תוסס. שהוא נושך בגרון מחמת שהוא מחמיץ". וכן בגיטין דף ס"ז ע"ב איתא "מי שאחזו קורדייקוס וכו' מאי קורדייקוס? אמר שמואל דנכתיה חמרא חדתא דמעצרתא", ופרש"י "נכתיה. נשכו, כלומר ששתה הימנו והרגיש בו"). וכדברי המאירי במסכת נדה (ח., וכ"כ בב"ב צז.): "יין מגתו כל ג' ימים פסול לגבי מזבח, שהרי מתוק פסול – ואין לך מתוק יותר הימנו", עכ"ל. כמו"כ גם ה'שמרים' – חלקיקי הפרי, הרי הם חלקיקי ענבים וטעמם כטעם הענבים, ואינם בגדר פסולת, ואף אינם חלוקים מהותית מכל גוף היין (אע"פ שהם מתוקים פחות, מכיון שסוכר הוא מסיס במים, ותכולת הסוכר בנוזל גבוהה יותר).
יחס השמרים האלו לתירוש כולו, הוא ממש כיחס חלקיקי הפרי הנמצאים במיץ תפוזים וכד', אשר טעמם הוא כטעם המיץ ממש, ואין שוני בטעם המיץ אם ישנם חלקיקים אלו או אינם, וההפרש הוא רק במרקם המבוקש, אשר יש שיעדיפו עם חלקיקי פרי ויש שיעדיפו ללא חלקיקי פרי (אע"פ שללא חלקיקי פרי המיץ מתוק יותר, מכיון שסוכר הוא מסיס במים כנ"ל, ולכן תכולת הסוכר בחלקיקים אלו מועטת מאשר במיץ עצמו. אך בעצם הטעם אין הבדל מהותי).
רק לאחר שיגמור היין לתסוס, אז ה'שמרים' – חלקיקי הפרי והקליפות, כבר אינם מתוקים כלל, וטעמם מר ופגום ובגדר פסולת הם, כשהמבוקש הוא להפרישם מגוף היין להצלילו, ועל זה חייב משום בורר.
ביאור זה נתמך גם מדברי המאירי (שבת קלט.), שז"ל: "נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת ואינו חושש, שהרי אין כאן סרך ברירה כלל. אבל בעכורים לא – שנראה כבורר. ובין הגתות, שהיין תוסס ועב ועכור, אלא שאין עכירותו כעכירות הישן, שעכירות שבין הגתות אדם שותהו הוא ושמריו, ואין כאן תקון גמור, הלכך טורד חבית ושמריה, ר"ל טורף ומנענע, ונותן לתוך המשמרת ואינו חושש", עכ"ל.
ע""כ מש"כ במאמר הנ"ל.
מירון יוחאי
♦

הערה בתשובת הגרב"ד פוברסקי שליט"א "בדין אחד מברך לכולם בברכת קידוש השם" (עמוד רצ"ב)

עבור מערכת האוצר שלום וברכה.
הרב מתתיהו גבאי שליט"א הביא את מכתבו של רבינו מרן הגרב"ד פוברסקי שליט"א, אשר כתב דקהל העומדים ליהרג על קידוש השם, אחד יברך לכולם, משום דשאני קידוש השם של רבים מקידוש השם של יחיד.
והנה באמת ההבנה הפשוטה היא דבכל ברכה מוטב שא' יברך ויוציא את כולם משום ברוב עם הדרת מלך. אמנם השאלה נסובה על פי יסודו של מרן שליט"א כי דין זה הוא רק באופן שבו יש צירוף ביניהם במצווה. ולפי"ז באמת יל"ע מה המקור להא דקידוש השם של רבים שונה מקידוש השם של יחיד, והא בפשטות זו היא מצווה המוטלת על כל יחיד ויחיד מישראל. ומה אכפ"ל בהא דנהרגים עמו עוד אנשים, סוכ"ס מוטלת המצווה עליו בייחוד. עוד יל"ע מה הוא גדר ציבור לעניין זה.
ועוד יל"ע, דלפי"ז יש לנו חשש של הפסק מרובה בברכה, דמה יקרה אם יהרגו את המברך לפני כולם ורק כעבור זמן רב יהרגו את האחרים, וצל"ע בכל זה. וע"ע במה שהארכתי בענייני ברכה על קידוש השם בספרי אדבר דבר (ח"א סי' ו).
ביקרא דאורייתא מרובה
אברהם דוד ברנד
גילה, ירושלים
♦

הערה על המאמר בעניין שנות החרבן, האוצר ק"ה

בשנה שעברה בחודש אב פירסמתי מאמר בעניין שנות החרבן, ונתבארה שם סברת המנהג הישן [לכל הפחות 918 שנה[1]] למנות בת"ב 68 שנים פחות מהספירה הלועזית [תשפ"ו-1958]. והגם ששנת תשפ"ה היא 1957 לחרבן, כמבואר ברמב"ם, מ"מ מוסיפים שנה לפי המנין של השנה הבאה, שמתחיל מניין השנה מת"ב שהוא ראש השנה לשנות החרבן[2]. הבאנו במאמר לצדד כן מכח התאריכים במצבות צוער, שהמנהג במצבות היה למנות מט"ב לשנה שאחריה. אך נפל טעות בהערה מ"ו [העיר לנו על זה הרב אליהו מנחם הופמן שליט"א]
נסדר את הדברים בקצרה באופן המתוקן. הנידון הוא מצבה 45 במצבות צוער (ע"פ עבודתו של הרב א' ניצן). תאריך המצבה יום ג' י"א אלול 435 לחרבן ז' לשמיטה. לפי החישוב יש כאן סתירה, כי שנת 435 [ד' אלפים רס"ד] היא א' לשמיטה. לפי דרכנו התאריך הוא ד' אלפים רס"ג והכל כהוגן, כי מנו לשנות החרבן כפי השנה הבאה. אך התאריך הפנימי של היום בשבוע עם התאריך בחודש יש בו קושיא, בין אם הוא ד' רס"ד בין אם הוא ד' רס"ג.
לפי הלוח שלנו י"א אלול רס"ג חל ברביעי, וי"א אלול רס"ד חל ביום ב', ואילו לפי המצבה י"א אלול חל ביום ג'. לפי סדרי המולדות בשנת רס"ג אפשר להקדים את התאריך ביום אחד ויעלה כהוגן, אלא שיצא ראש השנה ביום א', אלא שלפי כללי הלוח שלנו ראש השנה לא חל ביום א'. אמנם יש הרבה ראיות שבאותה תקופה עדיין היו קובעים ראש השנה ביום א', וממילא התאריך כהוגן. אם השנה היא ד' רס"ד, הרי שראש השנה חל בשבת, ואין שום סיבה לומר שדחו את ראש השנה ליום א' והרחיקוהו בחינם מהמולד. כמו כן, יש שביארו שהמנהג היה כסברת הר"ן בנדרים, שכאשר יש ב' ימים ראש חודש מונים את החודשים לל' לחודש הקודם. ולפי זה י"א אלול הוא י' אלול, ואכן י' אלול בשנת רס"ג היה ביום ג' לפי הלוח שלנו. [אך במצבות אחרות נראה שלא נהגו כהר"ן.] ויש עוד דרכים ליישב את הקושיא.[3]
בברכה שנזכה מהרה למנות לבניין בית הבחירה במהרה בימינו אמן.
שמואל עדס
♦ ♦ ♦