♦
באתי בזה לבאר את מדת הזרת הכתובה בתורה ובנביאים לפי העולה מן התלמוד הבבלי. אך בתחילה אקדים הקדמה קצרה:
בענין מה שמשתמע מרבותינו הראשונים והאחרונים שרוחב אצבע האגודל היא עיקר הקובע לשיעור האמה התורתית, שתהא מדה של "מנין", דהיינו מספר של כ"ד אגודלים - ידוע לכל, ואין צריך להאריך בזה, וכבר האריך בזה הרב י. שלמה אזרחי בגליון ע"ח ובגליון פ’ באורך גדול ובמראי מקומות רבים ונאמנים.
וכידוע שמכאן יצאה הסתירה בין האגודל לבין הביצה הבינונית, ולמעשה גם לאַמָּה הטבעית ולקומה הבינונית של בני אדם (והסתירה גם יצתה מזה שרבים מדדו את הביצים כדעתו של רואה ואת האגודל כדעתו של רואה, ואילו במקומות רבות לא מדדו כלל את האגודל אלא החשיבו את הצאהל של אומת מדינתם להאגודל של חז”ל, וכל זה ידוע), אך אני לא באתי אלא לפרש את דברי חכמינו ז"ל בכל מקום במשנה וגמרא בשיעורי תורה - מה שעולה לענ"ד כעיקר מדברי הגמ', וכל פרט מדברי יש למצוא בדברי רבותינו הראשונים, ועי"ז מתאימים כל השיעורים של חכמינו ז"ל זה לזה.
וכבר הזכרתי בירחון של חודש סיון, שמהגמרא בעירובין מ"ח. שבת צ"ב. מנחות י"א. כתובות ה: בכורות מ"ד. עולה שהאמה הטבעית, דהיינו "קנה ידו של האדם" מכפיפת המרפק עד גמר אצבע האמצעית שנקראת אמה - היא האמה של התורה וחז"ל של ששה טפחים, שזו האמה שבכל התורה, בכל המשכן וכליו ומגרשי ערי הלוים, חוץ מהאמה היחידה של מזבח הזהב שבתורה שהיא בת חמשה טפחים [וכדעת כל התנאים והאמוראים בכל הש"ס, חוץ מהתנא ר' יהודה, דלית הלכתא כוותיה]. ושלשה הפרקים שיש לאדם מהעקבים עד הכתפים שנכפפים בישיבה או בטבילה - כל פרק הוא כאורך אמה הטבעית הזו, חוץ מבננס באיבריו. ולבאר את הדבר מכל הסוגיות הנ"ל נצרך פרק מיוחד.
גם טפח הכתוב בתורה ובנביאים הוא מדה טבעית בכל אדם, ואין הוא אגרוף (פוֹיְסְט או פִיסְט בלע"ז) אלא הוא רוחב פנים פס היד - מקום מוצא ארבע האצבעות הרגילות בלי האגודל (שבלע"ז נקרא פַּאלְם) שבו מטפחים ונוקשים, ובו אוחזים בחזקה בהיקף ארבע האצבעות, ואין אחיזה וחזקה פחות מזה. והאריכות בזה מהגמ' במועד קטן ומהרבה ראשונים צריכה פרק מיוחד. וששת הטפחים הטבעיים הללו נכנסים באמה טבעית הנ"ל.
האמה הטבעית בת ה' טפחים היא אמת היד מכפיפת המרפק עד גמר פנים פס היד, בלי אצבע האמצעית, כי אורך אצבע האמצעית מבפנים הוא כרוחב הטפח הטבעי הנ"ל.
אלא שחכמינו ז"ל גם אמרו שהטפח הטבעי הנ"ל של "כל אדם" דאורייתא (דהיינו הכתוב בתורה במסגרת השלחן שבמשכן) – הוא גם כן כמידת ארבעה באגודל, חמש ושליש באצבע השניה, ושש בזוטרתא (הקטנה), והם דברי רב פפא הידועים במנחות מ"א:
וטעמו של רב פפא הוא - כי אנו רואים בכל מקום שכאשר חז"ל דיברו מחלקי הטפח, דהיינו רביעית או שליש או חצי או ג' רבעי טפח - משתמשים בשלוש האצבעות הללו. ובזה מסביר רב פפא את דברי הברייתא במנחות שם ובבכורות ל"ט. 'ושלש שאמרו בית הלל אחת מארבע בטפח של כל אדם', דהיינו שב"ה שאמרו "שלש" דיברו באצבע האגודל, שחז"ל דיברו מזה בכל מקום בענייני חלקי הטפח (חוץ מבארבעה מקומות שהשתמשו באצבע הקטנה, כמו שהוכחנו שם), שארבעה ממנו נכנסים בטפח הטבעי של כל אדם [ולא שהאגודל יוצר וקובע את שיעור הטפח ההלכתי], ואילו בית שמאי שאמרו בציצית "ארבע" דיברו כאן בציצית באצבע השניה.
ובאופן עיקרי אכן השתמשו חז"ל באגודל, וכן הוא ברובם ככולם של המקומות במשנה וגמרא כשדיברו מאצבע אחת, שתי אצבעות, או שלש אצבעות התכוונו לאגודל (ושלש אצבעות הרי איתא הרבה בדברי חז”ל), והגילוי מילתא לזה איתא בבכורות ל”ט שם. ואילו באצבע השניה השתמשו פעם אחת, והם דברי בית שמאי לענין אורך הציצית, כשב"ש התכוונו לג' רבעי טפח, כי הגירסא היא חמש ותילתא באצבע, וכגירסת הרבה ראשונים, או לשמונים אחוז מטפח, כי הגירסא היא חמש באצבע להרבה ראשונים. ואילו באצבע הקטנה השתמשו חז"ל ד' פעמים כנ"ל,
לא משמע בגמרא שהכפלת רוחב האגודל לד' או לכ"ד יוצר את הטפח והאמה
אבל לא משמע בגמרא שרוחב אצבע האגודל הוא עיקר הקובע לשיעור האמה התורתית, שתהא מדה של "מנין" דהיינו מספר של כ"ד אגודלים. בברייתא במנחות מ"א: איתא ‘וכמה תהא (הציצית) משולשת? ב"ש אומרים ד', וב"ה אומרים ג', וג' שאמרו בית הלל אחת מארבע בטפח של כל אדם, אמר רב פפא טפח דאורייתא ד' בגודל שית בקטנה חמש באצבע ותילתא (פי' ושליש)’. משמע פשוט מהברייתא ומדברי רב פפא שהטפח דאורייתא הוא מדה טבעית בגוף האדם - שארבע מאיזו אצבע נכנסות במדה זו. ולכן מפרש רב פפא שהטפח דאורייתא של כל אדם שבברייתא הוא ד’ בגודל וכו’, כך שב"ה דברו מהגודל, וב"ש דברו מן האצבע השנית. אך אם רב פפא מחדש שהטפח דאורייתא אינו דבר טבעי בגוף האדם - אלא זה נוצר מד’ אגודלים, אז אין שום פשט בדברי הברייתא, כי הברייתא היתה צ"ל שלש שאמרו ב"ה הוא אצבע האגודל של כל אדם. גם בבכורות ל"ט: איתא ‘תנא אצבע שאמרו אחד מארבעה בטפח של כל האדם, אצבע שאמרו למאי הלכתא? אמר רבה לענין תכלת, דתניא כמה חוטין הוא נותן ב"ש אומרים ארבעה וב"ה אומרים שלשה, וכמה תהא משולשת ב"ש אומרים ארבע וב"ה אומרים שלש, ושלש שאמרו ב"ה אחד מארבע בטפח של כל אדם, רב הונא בריה דרב יהושע אמר לשתי אמות של שושן הבירה שהיו עודפות על של משה בחצי אצבע או אצבע שלימה' וכו’. עיי"ש
והנה ברגע שהברייתא אומרת אצבע שאמרו אחד מארבעה בטפח של כל האדם, כבר לא שייך לומר שהכפלת ד’ גודלים יוצרת מדת הטפח שבתורה, גם בניגוד לטפח הטבעי. ולכן מקשה הגמ’ למאי הלכתא אמרו האצבע, ומתרצים לענין ג’ דברים הפחותים מטפח. (ובטח שהגמרא לא היתה נמנעת מלתרץ שהאצבע שאמרו היא לקבוע בזה את הטפח שבתורה, שהיא מדה של מנין ד' אגודלים, והאמה הכתובה בתורה, שהיא מדה של מנין כ"ד אגודלים.)
והנה מובן לכל בודק, שכמעט לא מצוי אצל אדם שרוחב ו' קטנות יהיה בדיוק על המילימטר כרוחב ד' גודלים וכרוחב ה' ושליש אצבעות, אלא זה רק בקירוב למדה זו (וידוע מה שאמרו חז"ל אין מרובע במעשי בראשית), כי זה רק חלוקא דרבנן "לביטוי" של רביעית טפח, שליש טפח, חצי טפח או ג' רבעי טפח וכיו"ב. אבל עיקר מדת הטפח היא טפח הטבעי של כל אדם, מקום מוצא ארבע האצבעות, שאין אחיזה וחזקה פחות מזה, כמבואר בברייתא במו"ק להלכה למעשה, וגם בכמה ראשונים. ואכן ששה טפחים מאלו נכנסים באמה טבעית.
♦
הטפח ההלכתי והטבעי של כל אדם, שבתורה וחז"ל, הוא דוקא זה שששה ממנו נכנסים באמה הטבעית של התורה
בתוספתא מסכת כלים בבא מציעא פ"ו אמרו בזה"ל: אצבע מד' אצבעות בטפח, טפח מששה טפחים באמה, עכ"ל. (הובא ברב ניסים גאון ריש עירובין ובר"ש כלים י"ז ח'.)דהיינו רק אצבע אגודל כזו - שארבע מהן נכנסות בטפח הטבעי הנ”ל, ורק טפח כזה - שששה מהם נכנסים באמה הטבעית ההלכתית, הנשנית בברייתא מנחות י"א: כתובות ה: "זו אמה" ובגמ' בעירובין מ"ח. כך שעיקר הקובעת היא האמה הטבעית, והאמה הטבעית הממוצעת נלמדת מן הגובה הבינוני של האדם עד הכתף, שהוא שלש אמות של ששה טפחים, כמבואר להלכה בשבת צ"ב., ואילו מדת הטפח שבתורה, וכש"כ האגודל והאצבע והקטנה של חז"ל - טפלים לה!
והיות שגובה אדם בינוני בכתיפו (הנראה בינוני לעיני בנ"א, לא בגדר גבוה ולא בגדר נמוך) - הוא בין 142.5 ל144 ס"מ - ידעינן שהאמה הבינונית הוא בין 47.5 ל48 ס"מ, והטפח הטבעי וההלכתי הבינוני הוא 7.9166 ס"מ או 8 ס"מ, ורוחב האגודל הבינוני הוא בין 1.97916 ס"מ או 2 ס"מ, ומזה נדון לרביעית הלוג ולמ' סאה, וידוע שנקוט לחשוב 48 ס"מ לאמה, 8 ס"מ לטפח, 2 ס"מ לאגודל
וגם כבר הזכרנו שם שרב פפא, בעל המימרא של האצבעות - כשהדבר נגע למעשה - הורה להלכה שעיקר מדת האמה היא אמה הטבעית, וכדבריו בעירובין מ"ח.’לעולם באמה דידיה יהבינן ליה' (למקומו של אדם ד’ אמות חוץ לתחום), ולא פסיקא ליה לשנותו אצל הכל לפי מה שהוא אדם - משום דאיכא "ננס באבריו’. ננס פירושו "קצר" הקומה ולא כחוש, כך שננס באיבריו פירושו קצר באבריו, וכאן הכוונה היא שידו הטבעית מכפיפת המרפק היא קצרה ביחס לג’ פרקיו עד כתיפו, שזו קומתו. ולכן אי אפשר לקבוע שתמיד מודדים ד' האמות באמת היד דידיה, כי רק אם קומתו בינוני ואינו ננס באבריו אפשר למדוד לו באמה הטבעית שלו. אך אם קומתו בינוני וננס באיבריו, דהיינו בידו, מודדים לו את הד' אמות באמה הבינונית של התורה, שזו אמה הטבעית של בן אדם בבינוני בקומתו וגם בידו (כי העיקר הוא שלכל אחד כפי גובהו מוסיפים לו מכתפיו ולמעלה שליש מקומתו עד הכתף וזה מקומו וד' אמותיו). אך אם כוונת רב פפא "באמה דידיה יהבינן ליה" הייתה "ד’ פעמים של כ"ד אגודליו ברוחבם או ששה טפחיו ברוחב (אגרוף שהיא פויסט או פּאלם)" אז היה רב פפא אומר דאיכא כחוש באיבריו. ע"כ ההקדמה הקצרה. ולכל הנ"ל צריך פרק מיוחד באורך.
כעת נתחיל בעיקר מטרתינו בפרק זה.
מדת הזרת שבתורה אצל החשן, ובספר יחזקאל אצל היסוד והסובב וקרנות מזבח החיצון, לפי הגמרא הבבלית בכ"מ היא חצי אמה של חמשה טפחים, וכן היא המציאות הטבעית.
♦
א.
הזרת היא מדה בפני עצמה, שנזכרה בתורה להלכה רק אצל החושן, ובנביאים אצל חלקי מזבח החיצון
הזרת היא מידה בתורה בפני עצמה, שנזכרה בתורה להלכה למעשה רק במדת החושן, ומדתה היא חמש אצבעות היד בפיזור, כי זרת היא מלשון זריה ופיזור[1]. וכמלאכת "זורה" מל"ט מלאכות, וכדכתיב בפרשת כי תשא וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם, ובפרשת בחוקתי וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם, ומתרגם אונקלוס ויתכון אֵיבַדַּר ביני עממיא[2]: וביחזקאל פרק ה וְזֵרִיתִי אֶת כָּל שְׁאֵרִיתֵךְ לְכָל רוּחַ: בספר ישעיה פרק מ"א תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם, ובתהלים מ"ד י"ב מקוננים בני קורח בנבואה תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן מַאֲכָל וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ: עד שנזכה להבטחת הקב"ה לירמיה הנביא בספר ירמיה פרק ל"א מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ, וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ: כִּי פָדָה ה' אֶת יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ: וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וגו'. ומפסוק זה בירמיה נראה ברור שפירושו של זורה הוא ההיפוך מקיבוץ.♦
ב.
בעירובין כ"א. איתא שזרת היא חצי אמה
בעירובין כ"א. משמע ברור בגמרא שזרת היא חצי אמה, כי למדו ממגילת התורה של זכריה הנביא ומהפסוק שָמַיִם בַּזֶרֶת תִּכֵּן, שמדת גודל התורה היא שמונה מאות אמות מרובעות באמה של הקב"ה וב-800 אמות מרובעות הרי יש 3200 חצי אמה מרובעות, והגמ' מסיימת בזה"ל: נמצא כל העולם כולו (דהיינו השמים שהוא זרת אחת) אחד משלשת אלפים ומאתים בתורה עכ"ל, עיי"ש. וכל הענין שם, וגם זה שכל העולם כולו נקרא שמים, מיירי בסתרי תורה ובאמה של הקב"ה - שאיננו ענין גשמי כלל, אבל עכ"פ ידעינן מזה שהזרת היא חצי אמה, אף שלא מבואר באיזו אמה מדובר. ואע"פ שבקלירי בפרשת שקלים איתא שזה רק שליש אמה, כי זה תלוי באופן המתיחה וההפרדה בין האצבעות, אך שם בפייט יש גם שאר דברים שקשה להבין. ולכן פשוט שהעיקר כגמרא הבבלית, וכדלהלן.♦
ג.
למעשה אין הזרת שבתורה שאצל המצווה היחידה של החשן תלוי באמה כלל, וכנראה מהעובדה שבכל המשכן וכליו לא כתוב בתורה זרת אלא "אמה וחצי האמה, אמה וחצי, אמתים וחצי" חוץ מאצל החושן.
ולכן פשוט שאע"פ שכל התנאים והאמוראים נקטו כר' מאיר, שחצי האמה שבתורה גם בכלי המשכן היא חצי אמה של ששה טפחים, כפי שביארנו במקום אחר, מ"מ הזרת שבתורה יכולה להיות חצי אמה בת חמשה טפחים (וכן עולה מהגמ' עירובין ד. מנחות צז: וגם ממנחות י"א. וכתובות ה:).
הנה הרשב"א בתשובותיו ח"א סימן תתק"י, ח"ב סי' רל"ג, ובח"ה סימן קמ"ז, ובחלק ב סימן רלג הוכיח מהגמרא בעירובין ד (וכן עולה ממנחות צ"ז:) שהזרת הכתובה במזבח החיצון בספר יחזקאל וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד להלכה למעשה היא חצי אמה בת חמשה טפחים[3], ולדעתו כן היא גם הזרת האמורה בתורה בחושן. והמציאות היא שמידת המרחק בין אצבע הגודל לאצבע הקטנה נוטה לזה שהזרת שבתורה היא אכן מדה טבעית של חצי אמה בת חמשה טפחים, שאמה זו היא מכפיפת המרפק עד גמר פְּנִים פַּס היד, בלי האצבעות (וכהערת המגיד משנה[4]). וכבר הזכרנו שהמידות שבתורתנו הן מדות טבעיות בגוף האדם, ולא מידות של "מניין" בעלמא של כך וכך אגודלים או זוטרתי או אצבעות שניות כדעתו של כל רואה - באופן כזה שמניין האצבעות סותר למדה הטבעית.
אלא שבתוספתא כלים ב"מ פ"ו לפי גירסת רב נסים גאון בריש עירובין וברד"ק בספר השרשים ערך זרת, איתא שזרת האמורה בתורה היא חצי אמה של ששה טפחים. ובהכרח שזה תלוי באופן פיזור האצבעות.
אך לענ"ד יוצא לפי המציאות ולפי הסוגיות דש"ס בבלי שהזרת הכתובה בתורה ובנביאים היא זרת הטבעית, כרשב"א, ועיקר הגרסה בתוספתא לכאורה צ"ל חצי אמה של חמשה טפחים. וגם אם הגרסה בתוספתא שם היא ששה טפחים - עדיין אפשר בפשטות לומר שהברייתא הסתמית המובאת בבבלי מנחות י"א. וכתובות ה: "זו זרת" זו קמיצה זו אמה זו אצבע זו גודל - פליגא על התוספתא, וסוברת כסוגיא דמנחות צ"ז:
א. כי המציאות נוטה יותר שהמרחק בין הזרת לבוהן בהפרדה רגילה עד כמה ששייך אינו יותר מ-20 ס"מ באדם רגיל, שזו חצי אמה של 40 ס"מ. וגם במתיחה בחוזק זה אינו יותר מ־22 או 23 ס"מ. ב. נימוקו החריף של בעל משנת חסידים בספרו הון עשיר על המשניות שבת פי"ג מ"ד, כי הגמרא אומרת בכתובות שם: כל חדא וחדא "למילתיה" עבידא דאמר מר, זו זרת, זו קמיצה, זו אמה, זו אצבע, זה גודל – כלומר, שכל אצבע עבידא למצווה המיוחדת לה בתורה. ואם הזרת שבתורה לחושן היא חצי אמה של ששה טפחים, אז אצבע הזרת מיותרת לגמרי "למילתיה"! כי מן אצבע האמה, שבה מודדים את האמה, כבר אפשר לידע גם את מדת חצי האמה. וגם אז התורה היתה אומרת גם אצל החשן חצי אמה רחבו וחצי אמה רחבו, כבשאר דברי המשכן וכליו, שכתוב בהם אמה וחצי האמה, אמה וחצי, אמתים וחצי, והיינו יודעים שזו חצי אמה של ו' טפחים. ובפרט לדעת ר' מאיר, וכל התנאים והאמוראים שסוברים כדעתו, שכל אמות הכתובות בתורה בין בבנין ובין בכל כלי המשכן - הן אמות של ששה טפחים, חוץ ממזבח הזהב היחיד (ואילו לר' יהודה הזרת היא בוודאי מדה מציאותית, כמבואר להלן).
אבל לפי הגמ' בעירובין ד. ובמנחות צ"ז: שהזרת היא חצי אמה של חמשה טפחים - מובן מאוד שכל אצבע נצרכת למילתיה. "זו אמה" היא אמה בת ששה טפחים, מגמר אצבע האמצעית עד כפיפת המרפק, למידות האמה של כל התורה. דהיינו המשכן וכליו ומגרשי הלויים שבתורה (חוץ ממזבח הזהב), וכדעת כל התנאים והאמוראים שסוברים כר' מאיר. וחצי אמה שבתורה אצל המשכן וכליו, הרי ידעינן כשחולקים אמה הטבעית "הזו" לשתים (ובמזבח הזהב שאמותיו הן בת חמשה טפחים לכו"ע - כתוב בו רק אמות שלימות, אמה ארכו ואמה רחבו ואמתים קומתו). ואילו "זו זרת" היא המרחק בין הזרת לגודל זה הבהן, שכתוב אך ורק "למידת החושן", שכפי המציאות היא חצי אמה של חמשה טפחים, שזו אמת היד בלי אצבע האמצעית, כי אורך אצבע האמצעית מבפנים כף היד – היא אורך של הטפח הטבעי, שהוא רוחב פס היד, מקום מוצא ארבע האצבעות של היד, ודו"ק. ואפי' לר' יהודה, שאמות של בנין שבתורה הן של ו' טפחים ואמות של כל כלי המשכן היו של ה' טפחים - נמצא דמהלשון חצי אמה עדיין לא נדע החצי מאיזה אמה, הרי כש"כ שהזרת אצל החושן היא כמדתה המציאותית, וכנ"ל.
♦
ד.
זה שהרבה מרבותינו הראשונים כינו את חצי האמה הרגילה בשם זרת לענין כמה הלכות - הוא לשון מושאלת בעלמא, אך בגמרא לא נזכרה המילה זרת לאותם העניינים שרבותינו דיברו עליהם
והנה כל הנ"ל הוא רק למדת החשן שמדאורייתא, והיא הלכתא למשיחא, אבל זה שלענין שיעור אורך הציצית כינו רבים מרבותינו הראשונים והאחרונים את השיעור של י"ב אגודלים היוצא לפי כמה מהם מהגמ' מנחות - בשם המושאל של זרת, וכן לענין גובה מי מקוה או לשאר דברים, כגון ברוחב הסיט דאיתא במסכת שבת - פשוט שהם רק נקטו בהשאלה את הכינוי של חצי אמה, וכינוי זה הוא רק לשון הפוסקים, אך בגמרא הביטוי 'זרת' לא נזכר לא לענין אורך הציצית ולא לשום ענין שהפוסקים דנים בהם. וגם אין מדבריהם שום הכרח על דעתם העיקרית למדה הטבעית של הזרת שבתורה אצל החושן או אצל המזבח - שהם הלכתא למשיחא, כי הם רק כינו את חצי האמה בכינוי זרת.♦
ה.
יש משמעות שגם בתוספתא דכלים הגירסא הנכונה היא חצי אמה של חמשה טפחים, אך איך שלא תהיה הגירסא בתוספתא, מ"מ אין לחלוק על הבבלי בעירובין כ"א. במנחות צ"ז: בעירובין ד. במנחות י"א. בכתובות ה:
גם בתוספתא כלים ב"מ פ"ו משמע יותר שהגירסא הנכונה בתוספתא הייתה כדעת הרשב"א. וזה הובא בפירוש ר"ש משאנץ על מסכת כלים פרק יז משנה ח בד"ה בעובי המרדע. וז"ל תניא בתוספתא עובי המרדע שתי אצבעות[5] ושיעור היקיפו טפח. טפח משש טפחים באמה, אצבע מארבע אצבעות בטפח, זרת האמורה בתורה וחצי אמה של לשכה, ואי זו היא אמה בינונית זו אמה של ששה טפחים, ובמסכת בכורות פרק על אלו מומין קאמרינן למאי הלכתא תניא אצבע א' מארבעה בטפח: עכ"ל. ופשוט שחצי אמה של לשכה היא גירסא משובשת, וא"כ אפשר שי"ל שהגירסא הנכונה בר"ש היא חצי אמה של חמשה טפחים. אלא שרבינו נסים גאון ריש עירובין הביא בזה"ל: ובתוספתא גרסינן פרק כלי עור (מסכת כלים בבא מציעא פ"ו) אצבע מארבע אצבעות בטפח, טפח מו' טפחים באמה, זרת האמורה בתורה חצי אמה של ו' טפחים, ואי זו היא אמה בינונית זו אמה של ו' טפחים וכו' ובמסכת מנחות פרק שתי הלחם אמרו וכמה אמה בינונית אמר ר' יוחנן ו' טפחים, עכ"ל.אך לענ"ד משמע יותר שהגירסא הנכונה בתוספתא היתה כדעת הבבלי וכרשב"א, שהרי התוספתא מקשה ואי זו היא אמה בינונית, משמע שעד כאן דיברו בחצי אמה של חמשה טפחים, ולכן מקשים ואיזו היא אמה בינונית, שלא כאמה שזה עתה דיברו ממנה. ומתרצים זו אמה של ששה טפחים, כלומר ולא של חמשה שזה עתה דיברו מזה. אבל אם הגירסא הנכונה הייתה: זרת האמורה בתורה חצי אמה של ו' טפחים, היה להם להמשיך ולומר "שזו אמה בינונית", שזה עתה דיברו מזה, ודו"ק.
אולם תהיה אשר תהיה הגירסא בתוספתא הנ"ל, בכל אופן לענ"ד אי אפשר לחלוק על הבבלי בעירובין כ"א. שהזרת היא חצי אמה, ובמנחות צ"ז: וגם בעירובין ד. שהיא חצי אמה של חמשה טפחים, ובמנחות י"א. כתובות ה: שכל אצבע מחמש אצבעות היד נצרכת למילתיה למצוה מיוחדת בתורה. ומכאן עולה שזרת האמורה בתורה "אצל החושן" היא מידה טבעית, כחצי אמה של חמשה טפחים. ובזה מובנים גם דברי הכתוב אצל גָלְיָת בספר שמואל א י"ז ד' וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת, גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת. ואם הזרת היתה חצי אמה רגילה, היה הכתוב אומר שש אמות וחצי, ככתוב בשאר מקומות, ודו"ק.
♦
ו.
בענין מה שבמקווה הובא בפוסקים שגובה המים צריך להיות זרת למעלה מן הטבור
גם צריך לדעת שמה שבמקווה נפסק בשו"ע יו"ד סימן קצח סעיף ל"ו בזה"ל: וצריך שיהיה המקוה גבוה ממעל לטיבורה זרת לפחות. וכן נקטו הפוסקים האחרונים אחרי מרן הב"י - מקורו רק מדברי שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתי"ט, כמובא בב"י על הטור שם, והרי הרשב"א בעצמו מכריח בתוקף שזרת היא חצי אמה של חמשה טפחים. אך פשוט שמידת הזרת של גובה מי המקווה איננה כגזירה חדשה במקוה שעלה בה הרשב"א ואחריו הפוסקים. אלא עיקר כוונת הרשב"א היא כדבריו שם, שבמקום ותיקין ראוי שהמים יהיו גבוהים לפחות זרת למעלה מן הטבור, שיהיה נוח לשחות ולטבול בכריעה כדרך טבילה, בלי שיהיה צורך לשחות הרבה, ושתטבול יפה בלי חשש התרבות קמטים אבל זה לא מעיקרא דדינא דגמרא, עיי”ש. ובשו"ת הרשב"א חלק ג סימן רכ"ד כתב שגובה המים יהיו עד חצי החזה עיי"ש. והכל לצורך נוחות הטבילה שהמים יגיעו לכל חלקי הגוף ושלא יתרבו הקמטים, וגם זה רק במקום ותיקין. אלא שבספרי האחרונים, משום חומרא דמקוה, נקטו את מדת הזרת לגובה מי המקוה כעיקר גדול מאוד. והיות שמסתימת לשון כמה ראשונים יוצא, וכן הוא בתוספתא דילן, שזרת היא שלשה טפחים, לכן נקטו האחרונים את המידה הארוכה יותר של שלשה טפחים, וגם כמדת מניין של י"ב אגודלים "רחבים" כידוע. ובזמננו צריך אכן לנהוג למעשה כדברי גדולי הדורות. ובפרט במקוה, שבכל דורות הגלות, ובפרט אחרי השואה, קיבלנו להחמיר בה ככל האפשר, וזה נחשב כבר כמעט לדת יהודית שאסור לסור ממנה. אבל כוונת הרשב"א לא היתה לזה.♦
ז.
המציאות היא שמידת הזרת היא כ־20 ס"מ, שזה חצי אמה של ה' טפחים.
אע"פ שיש כמה אופנים בהפרדת חמש האצבעות זו מזו, יש הפרדה רגילה עד כמה שאפשר. יש הפרדה במתיחה, ויש הפרדה ומיתוח בחוזק, עד שאי אפשר למתוח יותר. אבל גם זה כמעט שלא בנמצא שזה יגיע ל-24 ס"מ או ל-23.75 ס"מ, שזה חצי אמה של כ-48 ס"מ בת ששה טפחים, אלא גם זה אינו יותר מ-22 או 23 ס"מ, אבל בהפרדה רגילה ישנם רבים שזה במידה של 20 ס"מ. ו וכן כתב הרב יואל קליין בקובץ בית ועד לחכמים קובץ ה' עמוד שי"ח, שכתב בזה"ל: דאני הקטן מדדתי זרת של הרבה בני אדם והייתה 20 ס"מ, עכ"ל. ובעמוד שכ"ו כתב בזה"ל: אבל אני הכותב מדדתי זרת של הרבה בני אדם ועלתה לשיעור 20 ס"מ. עכ"ל.♦
ח.
חכמינו ז"ל הזכירו את המילה זרת רק לעניין מידת אורך, ולא כינו את האצבע הקטנה בשם זרת
המילה זרת מצויה בחז"ל בעירובין כ"א. אצל מדות העולם והתורה הנזכרות בספר זכריה, בעירובין ד. ובמנחות צ"ז: במידת קרנות המזבח הנזכרות ביחזקאל, וגם פעמיים כלפי גודל הקנה והשבולת של תבואה - א’ בברייתא במנחות פ"ה. לגבי מצות העומר איתא בזה"ל: וזורעה קודם לפסח שבעים יום כדי שתהא סמוכה לחמה, ועושה קנה זרת ושיבולת זרתיים, וקוצר וכו', ובתענית ה. מאי נשא אלמתיו אמר רב חסדא ואמרי לה במתניתא תנא קנה זרת שיבולת זרתים עכ"ל. ובתוספתא כלים ב"ק פ"ז ה"ו אע"פ שהטיט שוקע לתוכן מלא הזרת אינן מצילין, שכל מי שאינו מציל באהל המת אינו מציל באהל השרץ. בערובין כ"ט. דתניא אכל בצל והשכים ומת אין אומרין ממה מת, ואמר שמואל לא שנו אלא בעלים (עלים - לא חשיבי, ורעים לאכול, רש"י), אבל באימהות לית לן בה, ובעלין נמי לא אמרן אלא דלא אבציל זירתא (שלא גדלו זרת [יש להם ארס] בבצל, רש"י), אבל אבציל זירתא לית לן בה, תנו רבנן לא יאכל אדם בצל מפני נחש שבו (ארס שרף הבצל): ומעשה ברבי חנינא וכו', עכ"ל.אבל כשחז"ל דיברו על האצבע החמשית הקטנה הם כינו אותה 'זוטרתא' או 'אצבעו הקטנה'. "זוטרתא" איתא בעירובין י: בע"ז כ"ט. ובזבחים ס"ג. עיי"ש. אצבע קטנה איתא ביומא מ"ז: ובמנחות י"א. בזה"ל: ובמחבת ובמרחשת מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה, עכ"ל. ובזבחים נ"ג. וטובל באצבעו הימנית המיומנת שבימין מן הדם שבמזרק, וחומר בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה, ומחטא ויורד כנגד חודה של קרן וכו', עכ"ל. ובבכורות מ"ד. חוטמו גדול כו': תנא כאצבע קטנה: וביאורו איתא בר"ם פי' המשניות שם, וברע"ב שם העתיקו, ובמנחות מ"א: אמר רב פפא טפח דאורייתא ארבע בגודל שית בקטנה חמש ותילתא באצבע (פי' חמש ושליש באצבע, שזה אצבע האמורה בתורה אצל מתן והזיית דם כל החטאות). וע"ע רבות בכל התוספתא וירושלמי שב,כל המקומות השתמשו רק בלשון "האצבע הקטנה". והם לא השתמשו במילה "זרת", כי אצל חז"ל אין זרת שמה של האצבע הקטנה, אלא זרת היא רק מידת אורך טבעית כפיזור וזריית כל האצבעות מהבוהן, שהיא האגודל עד האצבע הקטנה - שדווקא משתיהן יחד נוצרת מידת הזרת. אלא היות שהבהן שבתורה אצל מתן דם ושמן לטהרת המצורע פירשו חז"ל שזו אצבע הגודל הראשונה, לכן אמרו שהאצבע הקטנה החמישית משמשת בתורה למידת הזרת.
♦
ט.
ביאור הוכחתו המכריעה של הרשב"א מעירובין ד. ומנחות צ"ז: - שזרת האמורה בתורה ובנביאים היא חצי אמה של חמשה טפחים
במנחות צ"ז. הביאו וביארו את המחלוקת של ר' מאיר ור' יהודה בעניין אמות כלי המשכן והמקדש, אם היו של ה' או של ו' טפחים.וז"ל הגמ': תנן התם (כלים פרק י"ז) רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הָאַמּוֹת שֶׁהָיוּ בַּמִקְדָשׁ הָיוּ בֵינוֹנִיּוֹת, חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב וְהַקֶּרֶן וְהַסּוֹבֵב וְהַיְסוֹד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַמַּת הַבִּנְיָן שִׁשָּׁה טְפָחִים, וְשֶׁל כֵּלִים חֲמִשָּׁה, אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו (יחזקאל מ"ג י"ג) וְאֵלֶּה מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בָּאַמּוֹת, אַמָּה אַמָּה וָטֹפַח, וְחֵיק הָאַמָּה, וְאַמָּה רֹחַב, וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד, וְזֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ: (פי' מדות המזבח הן בשני מיני אמות אַמָּה, אַמָּה וָטֹפַח, כלומר אחת היא אמה בת חמשה טפחים, והשנית היא אמה כזו בתוספת טפח - שזו אמה בת ששה טפחים. כך שאמה לחוד הנזכרת "בכל הפסוק הזה" היא אמה בת חמשה טפחים 'אמה טבעית מכפיפת המרפק עד גמר פיסת היד מבפנים בלי אצבע האמצעית'. ואילו שאר אמות המזבח הן אמה כזו ועוד טפח, פי' עם האצבע האמצעית שאורכה כטפח הטבעי, שזו האמה הרגילה בתורה בת ששה טפחים. וזהו הפירוש הישר של הרמב"ם במדות ריש פ"ג על פי התוספתא[6] כלים ב"מ פ"ו, וכן משמע בר"ש כלים פי"ז במשניות סדר טהרות ויניציא ש"ו עם הגהות ר"ב אשכנזי, וגם הגר"א בהגהותיו בעירובין ד. מפרש כן, וגם באליהו רבה כלים שם מפרש כן באורך ובתוקף. וזה פירוש ישר ומובן בנקל, ואילו את שני הפירושים של רש"י ורבותיו בעירובין ד. קצת קשה להבין, עיי"ש.) והפסוק ממשיך וְחֵיק הָאַמָּה, וְאַמָּה רֹחַב, וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד, וְזֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ. דהיינו כל אלו הן באמה סתם שבפסוק הזה, שהיא בת חמשה טפחים, ואילו שאר אמות דמזבח המבוארות במסכת מדות הן אמה כזו ועוד טפח, דהיינו בנות ששה טפחים, שהיא האמה הרגילה שבתורה. וגם חלק מן אמות המזבח דלעתיד הכתובות להלן ביחזקאל שם הן באמה וטפח, שהיא האמה הרגילה בתורה. והגמרא ממשיכה - חֵיק הָאַמָּה זה יסוד[7], אַמָּה רֹחַב זה סובב, וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד אלו קרנות, זֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ זה מזבח הזהב (שלא היה לו יסוד ולא סובב, רבינו גרשם, כלומר אין לו אלא גב). ר' מאיר סבר זהו באמה בת חמשה - הא כל אמות כלים באמה בת שש, ורבי יהודה סבר כזה יהו כל אמות כלים. עכ"ד הגמרא.
ובעירובין ד. מבואר בסתמא דמסקנת הגמרא כדעת ר' מאיר, כי על דברי רבן שמעון בן גמליאל שאמר - כל אמות שאמרו חכמים בכלאים באמה בת ששה ובלבד שלא יהו מצומצמות – אמרו שם בזה"ל: ולימא אמת כלאים לא יצמצם? באמה בת ששה למעוטי מאי? מאי לאו למעוטי אמת סוכה ואמת מבוי? לא למעוטי אמה יסוד ואמה סובב, דכתיב וְאֵלֶּה מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בָּאַמּוֹת אַמָּה אַמָּה וָטֹפַח, וְחֵיק הָאַמָּה וְאַמָּה רֹחַב וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד וְזֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ חיק האמה זה יסוד, ואמה רחב זה סובב, וגבולה אל שפתה סביב - אלו הקרנות, וזה גב המזבח - זה מזבח הזהב, עכ"ל הגמרא.
♦
מדות כל חלקי המזבח בגובה וברוחב המובאות במסכת מידות
והנה גובה מזבח החיצון בבית ראשון היה עשר אמות, כמבואר בדברי הימים[8] ב' ד' א'. וגם בבית שני היה גובהו עשר אמות, כמבואר במסכת מדות פ"ג מ"א. ושם במדות מבואר שבבית שני היה יסוד המזבח בריבוע של ל"ב על ל"ב אמות, וגובה היסוד היה אמה אחת וכניסתו לצד המזבח אמה אחת, ומשם עלה המזבח עוד חמש אמות, וכנס אמה אחת שזה היה הסובב, ומן הסובב עד הקרנות עלה המזבח שלש אמות, וגובה הקרנות עצמן היה אמה אחת, כך שגובה המזבח עם הקרנות היה עשר אמות. עוד מבואר שם במשנה שכניסת ארבע הקרנות בגג המזבח הייתה אמה מרובעת, והייתה גם כניסת אמה נוספת מכל ארבע הצדדים על גג המזבח לצורך הילוך רגלי הכהנים, ונמצא שמקום המערכה על גג המזבח היה כ"ד אמות על כ"ד אמות, וככתוב ביחזקאל שם. ועוד מבואר במס’ מדות שם שגם בבית ראשון היה המזבח עולה וכונס במדות אלו, אלא שריבוע המזבח אצל היסוד "בבית ראשון" היה רק כ"ח אמות על כ"ח אמות - כך שמקום המערכה היה רק עשרים על עשרים, וככתוב בדברי הימים שם, אלא שבבית שני הוסיפו ד' אמות לריבוע היסוד, כך שמקום המערכה היה כ"ד על כ"ד, כמבואר בנבואת יחזקאל שם וכבדברינו להלן.ועל פי האמור נבין היטב את דברי המשנה שם, וז"ל: הַמִּזְבֵּחַ (בבית שני) הָיָה שָׁלשִׁים וּשְׁתַּיִם עַל שְׁלשִׁים וּשְׁתָּיִם. עָלָה אַמָּה וְכָנַס אַמָּה, זֶה הַיְסוֹד. וכו' עָלָה חָמֵשׁ וְכָנַס אַמָּה. זֶה הַסּוֹבֵב וכו'. (בסוכה מ"ה. כשהגמרא מביאה חלק ממשנה זו, הוסיפו בזה"ל: מכדי, עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד, עלה חמש וכנס אמה זהו סובב, עלה שלש זהו מקום הקרנות עכ"ל. וזה מוכרח מזה שאמר ר’ יוסי להלן כּוֹנֵס "וְעוֹלֶה" בְמִדָּה זוֹ, דהיינו שבשני המקדשות היה גובה המזבח עשר אמות.) מְקוֹם הַקְּרָנוֹת אַמָּה מִזֶּה וְאַמָּה מִזֶּה וכו' מְקוֹם הִלּוּךְ רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים, אַמָּה מִזֶּה וְאַמָּה מִזֶּה, נִמְצָא עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מְקוֹם מַעֲרָכָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי. מִתְּחִלָּה (בבית ראשון) לֹא הָיָה (ריבוע היסוד) אֶלָּא עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה עַל עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה, כּוֹנֵס וְעוֹלֶה בְמִדָּה זוֹ, עַד שֶׁנִּמְצָא מְקוֹם הַמַּעֲרָכָה עֶשְׂרִים עַל עֶשְׂרִים[9]. וּכְשֶׁעָלוּ בְנֵי הַגּוֹלָה, הוֹסִיפוּ עָלָיו אַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַדָּרוֹם וְאַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַמַּעֲרָב, כְּמִין גַּמָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מג), וְהָאֲרִיאֵל[10] שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רֹחַב רָבוּעַ. יָכוֹל שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר אֶל אַרְבַּעַת רְבָעָיו, מְלַמֵּד שֶׁמִּן הָאֶמְצַע הוּא מוֹדֵד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה לְכָל רוּחַ, עכ"ל.
(אגב, הנכון הוא שהמעיין ביחזקאל שם רואה שגובה יסוד המזבח של בית השלישי יהיה שתי אמות, ומשם עד הסובב רק ארבע אמות - אך כבר כתב הרמב"ם בבית הבחירה א ד' בזה"ל: בנין העתיד להבנות אע"פ שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר, ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא בנוהו כבנין שלמה, ומעין דברים המפורשים ביחזקאל, עכ"ל).
♦
תמצית דברי השקלא וטריא בסוגיא דמנחות צ"ז צ"ח במדות היסוד והסובב והקרנות
והנה מהפסוק ביחזקאל לפי ביאור דברי ר' יוחנן במנחות צ"ז: - עולה שרק אמות היסוד והסובב והקרנות היו של ה' טפחים, אבל שאר אמות המזבח היו של ששה טפחים. אלא שבכל הסוגיא שם בדף צ"ז צ"ח דנים אם האמה של ה' טפחים הייתה לגובה והרום של היסוד והסובב והקרנות, או לכניסה שלהם.ומהמשא ומתן הארוך שבסוגיא שם - יוצאים שני דברים עיקריים: א. שגובה היסוד וגובה הקרנות מוכרחים להיות באמה שווה או של ה' או של ו' טפחים, כי מבואר בברייתא סתמית שדמים העליונים (כחטאות בהמה ועולת העוף). שצריכים להינתן למעלה מאמצע המזבח, כשרים להינתן עד אמה אחת תחת הסובב. עכת"ד הברייתא, דהיינו שחוט הסיקרא[11] היה חגור בדיוק אמה שלמה תחת הסובב. והרי מן כניסת היסוד עד תחילת הקרנות היה שמונה אמות של ו' טפחים דהיינו 48 טפחים, כך שֶׁאִם רום הקרנות היה ששה ורום היסוד חמשה - יוצא שאמה אחת תחת הסובב שזה 30 טפחים מגג הקרנות – כבר נמוכה מן האמצע בחצי טפח ולא כשרה למתן דמים העליונים, כי גובה כל המזבח הוא 59 טפחים, וחצי המזבח הרי הוא רק 29.5 טפחים, ואם רום הקרנות היה חמשה ורום היסוד ששה - יוצא שאמה תחת הסובב הוא רק 29 טפחים, ואילו חצי המזבח הוא 29.5 טפחים למטה מגג הקרנות, נמצא שגם עד חצי טפח יותר מאמה תחת הסובב כשרה למתן דמים העליונים, ולכן יוצא בהכרח שמדת הגובה של שניהם היתה שוה, ואז יוצא שרק אמה אחת שלימה תחת הסובב כשירה למתן דמים העליונים.
ב. שאי אפשר לומר, שהאמה של חמשה טפחים ביסוד והסובב והקרנות - היתה רק בשלוש הכניסות שלהם, ואילו גובה היסוד והקרנות היו אמה של ששה טפחים, כך שגובה כל המזבח היה עשר אמות של ששה טפחים, כי אז יוצא שהאריאל, שהוא גג המזבח שעליו המערכה, הוא כ"ה אמות על כ"ה אמות שלימות, והפסוק ביחזקאל שם הרי אומר בפירוש וְהָאֲרִיאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רֹחַב, רָבוּעַ אֶל אַרְבַּעַת רְבָעָיו: וכמבואר בגמ' שם שהכונה שהוא י"ב על י"ב אמות כפול דהיינו כ"ד אמות על כ"ד אמות, ובאמה שלמה יתירה אי אפשר לומר שהפסוק לא דק לכתוב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וָחֵצִי אֹרֶךְ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וָחֵצִי רֹחַב,. ולכן בהכרח צ"ל ששמונה האמות שמגג היסוד עד תחילת הקרנות מלמטה הן של ששה טפחים (וכניסת הסובב הייתה של חמשה טפחים, וזה פירושו של דברי ר’ יוחנן אמה רוחב זה סובב, דהיינו ברוחב הסובב, שזו כניסתו). ואמת הגובה של היסוד והקרנות הייתה אצל שניהם של חמשה טפחים, ואחד מהם היה רק רומו באמה של חמשה טפחים ואילו כניסתו בששה טפחים (ואז אפשר לומר שהפסוק לא דק בארבעה טפחים יתירים, שפחותים מאמה שלמה ולא דק לכתוב שתים עשרה ושליש).
ולכן נשארת מסקנת הגמרא שגובה אמת היסוד והקרנות היה של ה' טפחים, כך שכל גובה המזבח היה של נ"ח טפחים, ואילו הסובב היה אמה של ה' רק בכניסה. וז"ל הגמ': אלא חיק האמה "בגובהה" (אותה אמה שמן הרצפה ועד היסוד באמה בת חמש, רש"י) אמה רוחב "כניסה" - (כניסה דסובב באמה בת חמש, אבל כניסה דיסוד באמה בינוני, רש"י, וכן כתב רבינו גרשם), וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב לא שנא הכי ולא שנא הכי (לא שנא בגובהה ולא שנא בכניסה הויא בת ה', רבינו גרשם, וגם רש"י בערובין ג. אחרי שמפרש את דברי הפסוק וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד, שפירושו "שמאמצעית רחבו של קרן מודד זרת, שהיא חצי אמה לכל רוח", כתב "וקרנות לא שנא גובהן ולא שנא רוחבן באמה קטנה"), וכו', מזבח כמה הוי? חמשין ותמניא (טפחים), פלגיה דמזבח כמה הוי? עשרין ותשעה, מקרנות ועד סובב כמה הוו? עשרין ותלתא, כמה בציר לפלגיה דמזבח? שיתא, ותנן אם עשאה (לדמים העליונים) למטה מרגליו אפילו אמה אחת כשרה, דיקא נמי דכתיב חיק האמה ואמה רוחב שמע מינה, עכ"ל הגמרא: ופירש"י - דיקא נמי - דחיק האמה גובהה, ואמה רוחב כניסה, מדקרי להאי חיק האמה ולהאי אמה רוחב ושני בדיבוריה. עכ"ל.
♦
גמר ההוכחה שהזרת היא חצי אמה של חמשה טפחים
והנה "גבולה אל שפתה" פירושו ארבע הקרנות שהיו בולטות בגג המזבח על "הגבול בשפתה", וסביב זרת האחד פירושו שצלעות כל קרן היו רחוקות זרת, שהיא חצי אמה, בקו ישר מן אמצע ומרכז הקרן ולא באלכסון, כי פירושו של "סביב" בתורה הוא לאו דווקא סביב בעיגול, וכדמצינו אצל הארון והשלחן ומזבח הזהב שהיו מרובעים, והתורה אומרת בהם ועשית לו זר זהב סביב, ובפרשת תצוה אצל מזבח הקטורת כתיב אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה וְאַמָּתַיִם קֹמָתוֹ מִמֶּנּוּ קַרְנֹתָיו: וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר אֶת גַּגּוֹ וְאֶת קִירֹתָיו סָבִיב וְאֶת קַרְנֹתָיו וגו'. גם חצר המשכן הייתה שטח מרובע של מאה על חמישים אמה, והתורה אומרת בפר' תרומה כָּל עַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב מְחֻשָּׁקִים כֶּסֶף ובפרשת פקודי וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ. ועוד כמה פעמים כתיב סביב אצל החצר, ואינו אלא סביב בריבוע.וכנראה שמזה יוצא בהכרח שהקרנות היו אמה מעוקבת של ה' טפחים, והזרת היא חצי אמה הזו, כי אם רק גובה הקרנות היו של חמשה, ואילו בכניסה הייתה אמה על אמה של ששה טפחים, לא שייך לומר "סביב" זרת האחד על גובה הקרנות, כי מן האמצע לצד מעלה ומטה היה שני טפחים וחצי, ואילו מן האמצע לצדדים היה שלש טפחים. ואין זה סביב!, ובהכרח צריך לומר שסביב זרת האחד קאי על צלעות "כניסת" הקרנות. שמהאמצע לכל צד היה חצי אמה של ששה טפחים, כך שוּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד בהכרח היא אמה בת ששה בכניסת הקרנות! ולא בגובה. נמצא שהפסוק לא דיבר כלל מגובה הקרנות! אך א"כ איך אמר ר' יוחנן 'וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד אלו קרנות (דהיינו שהקרנות הן אמה של חמשה טפחים), וְזֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ זה מזבח הזהב, ר' מאיר סבר זהו באמה בת חמשה הא כל אמות כלים באמה בת שש, ורבי יהודה סבר כזה יהו כל אמות כלים', והלא בקרנות כבר מדבר הפסוק מאמה של ששה טפחים שבכניסתם? וגם איך נדע שאמות מזבח הזהב הן של חמשה? כאשר בקרנות כבר לא דיבר הפסוק כלל מאמת בת חמשה שבגובהם, והרי הכתוב אומר "וזה" גב המזבח, ופירושו שהוא כמדת הקרנות שהפסוק דיבר זה עתה מקודם לזה? ועל כרחינו צריך ללמוד כרבינו גרשם וסיעתו, שהקרנות היו אמה מעוקבת של חמשה טפחים. ועל ידי זה יוצא בהכרח כרשב"א בתשובותיו הנ"ל שהזרת היא חצי אמה של חמשה טפחים. וא"כ היות שכניסות הקרנות והסובב היו חמשה טפחים - בהכרח שכניסת היסוד הייתה אמה של ששה טפחים, ורק גובה היסוד היה חמשה טפחים, וכדברי הגמ’ שאי אפשר לומר שהפסוק אצל מקום המערכה לא דק באמה שלימה.
ולכך אכן נוטה לשון מסקנת הגמרא, אלא חיק האמה בגובהה (אבל כניסת היסוד הייתה של ו'), אמה רוחב כניסה (וקאי על הסובב וכבתחילת הסוגיא) גבולה אל שפתה סביב לא שנא הכי ולא שנא הכי (פי' בין בגובהה ובין בכניסתה היה של ה') מזבח כמה הוי חמשין ותמניא וכו' (ודו"ק בכל הסוגיא בדף צ"ז: שבכל המשא ומתן הארוך לא הציעו אפילו להוה אמינא - שכניסת הקרנות היא אמה של ו' טפחים).
וכן פירשו התוספות כאן במנחות צ"ז: וז"ל וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד. זרת חצי האמה וכשתמדוד מאמצע הקרן זרת סביב עד השפה אישתכח דהוי אמה, עכ"ל, וכן פירשו רש"י והריטב"א והר"ן בעירובין ד., וכדלהלן.
♦
דברי הגמרא בעירובין ד. ודברי רבותינו הראשונים שם שהזרת היא חצי אמה של חמשה טפחים
בעירובין ד. לא למעוטי אמה יסוד ואמה סובב, דכתיב וְאֵלֶּה מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בָּאַמּוֹת אַמָּה אַמָּה וָטֹפַח, וְחֵיק הָאַמָּה וְאַמָּה רֹחַב וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד וְזֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ חיק האמה זה יסוד, ואמה רחב זה סובב, וגבולה אל שפתה סביב אלו הקרנות, וזה גב המזבח זה מזבח הזהב, עכ"ל הגמרא.ופירש"י שם אלו הקרנות - שהן אמה על אמה, והאי דכתיב זרת האחד מאמצעית רחבו של קרן מודד זרת, שהיא חצי אמה לכל רוח, דהוי אמה על אמה: וזה גב המזבח - כלומר באמה קטנה זו נמדד האמה של מזבח הזהב, דכתיב ביה אמה ארכו ואמה רחבו (שמות ל), ובמסכת מנחות בפרק שתי הלחם (צז, ב) מפרש ליה להאי קרא דאמה יסוד דקאמרי בקטנה לאו ברוחב כניסת היסוד, אלא בגובה עלייתו, דאמר מר עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד, אבל רוחב הכניסה באמת בת ששה, ואמה סובב כניסה דילה באמה קטנה, וכו', וקרנות לא שנא גובהן ולא שנא רוחבן באמה קטנה, עכ"ל, ומרש"י יוצא שהזרת היא חצי אמה של חמשה טפחים (וזו היא כונת הגרעק"א בהגהות גליון הש"ס שם עיי"ש).
וכן הוא בריטב"א שם: אמה יסוד. פי' דתנינן עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד, פי' שבו היה שופך הדמים ואמה שעלה היה בת חמשה אבל אמה שכנס בת ששה היא כדמפרש בפרק שתי הלחם (מנחות צ"ז ב'): ואמה רחב זה סובב. פי' דתנן עלה חמש וכנס אמה זהו סובב, פי' ואמה של כניסה היתה באמה בת חמשה טפחים, והיינו דכתיב ואמה רחב, והכין מפרש בפרק שתי הלחם: וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד אלו הקרנות. פי' כי הקרן היא אמה על אמה באמה בת חמשה טפחים שהם שני זרתות, וכשאדם מודד מאמצעיתו של קרן לכל רוח ורוח היה זרת אחד לכל סביביו.
ובבירור יותר בחדושי הר"ן שם: לא למעוטי אמה יסוד ואמה סובב. פי' והוא הדין נמי לאמה דקרנות ואמה דמזבח הזהב דהוו באמה בת חמשה וכדמוכח בתר הכי. ואמה יסוד דקאמרי' דהויא באמה בת חמשה היינו אמה דעליה אבל אמה דכניסה באמה בת ששה, ואמה סובב היינו אמה דכניסה, ואמה דקרנות היינו בין דעלייה בין דכניסה, והכי איתא בהדיא במנחות פרק שתי הלחם.
♦
י.
הרמב"ם כתב שגם כניסת היסוד הייתה של ה' טפחים, ולכן הוצרך לומר שכניסת הקרנות היתה של ו' טפחים אך דבריו צריכים להבין
אך הרמב"ם כתב שבין גובה היסוד ובין כניסתה היו באמה של חמשה טפחים, ולכן בהכרח כתב שהכניסה של הקרנות היתה אמה של ששה טפחים, כדי שמקום המערכה לא יהא עם אמה שלמה יתירה, מהמבואר ביחזקאל. בהלכות בית הבחירה פרק ב ה"ו, וז"ל: י' אמות של גובה המזבח מהן באמה בת ה' טפחים ומהן באמה בת ששה טפחים, ושאר כל אמות הבנין באמה בת ששה טפחים, וגובה כל המזבח נ"ח טפחים: (ז) וכך היתה מדתו וצורתו עלה ה' טפחים וכנס חמשה טפחים זהו יסוד וכו', עלה שלשים טפחים וכנס חמשה טפחים זהו סובב, וכו' ומקום הקרנות, אמה מזה ואמה מזה סביב וכו' גובה כל קרן וקרן, חמישה טפחים; וריבוע כל קרן, אמה על אמה (רגילה), עכ"ל.אך כנ"ל שבפשטות, מה דכתיב וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד, ואמרו חז"ל אלו הקרנות – וגם דברי מסקנת הגמרא במנחות שם נוטה יותר לדעת רבנו גרשם וסיעתו, שהקרנות היו אמה על אמה ברום אמה באמה של חמשה טפחים (דהיינו תיבה מעוקבת של חמשה טפחים), והזרת היא אכן חצי אמה של חמשה טפחים.
ומכל זה עולה כדעת הרשב"א, שזרת האמורה בנביאים היא חצי אמה של חמשה טפחים.
♦
יא.
סיכום העולה בקצרה
זרת האמורה בתורה בחושן, ובנביאים ביחזקאל לגבי מזבח החיצון, היא מידה טבעית של פריסת והפרדת חמש אצבעות היד, שזה בערך 20 ס"מ, והיא כחצי אמה קטנה בת חמשה טפחים — כלומר שנים וחצי טפחים — ולא חצי אמה רגילה בת ששה טפחים.כך מוכח מלשון התורה, ששינתה בין “חצי אמה” ל“זרת”, וכך עולה בהכרח מסוגיות הבבלי בעירובין ד. ומנחות צ"ז צ"ח עם דברי הרשב"א והראשונים שם. וגם מסוגיות דמנחות י”א. וכתובות ה:, ומהמציאות הטבעית של מדידת יד האדם - שזרת היא חצי האמה הטבעית של חמשה טפחים ולא ששה.
במדידה רגילה, זרת של אנשים רבים היא בערך 20 ס"מ. גם במתיחה חזקה קשה להגיע ל־23–24 ס"מ, שהם חצי אמה רגילה של 47.5 או 48 ס”מ. לכן המציאות עצמה מתאימה יותר שזרת היא חצי אמה של חמישה טפחים.
הזרת היא המרחק הטבעי שבין הבוהן לאצבע הקטנה כשהאצבעות פרושות, והיא נקראת “זרת” מלשון זרייה ופיזור, משום שהיא נוצרת על ידי פיזור האצבעות. לכן אין זו רק מילה נרדפת ל"חצי אמה רגילה", אלא מידה עצמאית שהוזכרה בתורה דווקא כלפי מידת החושן, ובנביאים — לגבי חלקי מזבח החיצון ביחזקאל.
מידות התורה וחז"ל נובעות ממידות טבעיות בגוף האדם, ולא מהכפלה של רוחב אגודלים, כגון 'אמה הרגילה בתורה' היא “קנה ידו של האדם” מהמרפק עד סוף האצבע האמצעית — ושישה טפחים טבעיים נכנסים באמה זו. אמה בת ה' טפחים (של מזבח הזהב) היא אמת היד מכפיפת המרפק עד גמר פנים פס היד בלי אצבע האמצעית, כי אורך אצבע האמצעית מבפנים הוא כרוחב הטפח הטבעי.
הטפח הטבעי הוא רוחב פנים כף היד במוצא ארבע האצבעות, ולא אגרוף קמוץ. שיעורי האצבעות שאמר רב פפא — ארבעה בגודל, חמש ושליש באצבע, שש בקטנה — אינם יוצרים את המידה, אלא רק מבטאים בקירוב חלקי הטפח.
בדברי חז"ל “זרת” אינה שמה של האצבע הקטנה, כי האצבע הקטנה נקראת בחז"ל “זוטרתא” או “אצבע קטנה”, אלא “זרת” בדברי חז"ל בכ"מ היא המידה שנוצרת על ידי פריסת כל היד מן הבוהן עד האצבע הקטנה. ומה שהראשונים והפוסקים קראו לחצי אמה בשם “זרת” לענייני ציצית, מדידת הסיט וכדו' היא רק לשון מושאלת, שלא נזכרה כלל בגמרא לענינים אלו שדיברו בהם הפוסקים.
במשכן וכליו התורה משתמשת שוב ושוב בלשון “אמה וחצי”, “אמה וחצי האמה”, “אמתים וחצי”, ורק לגבי החושן נאמרה מידה של “זרת”, ומוכח שזרת היא מידה מיוחדת השייכת דווקא למדידת פיזור היד. כך גם המשמעות של מה שבגובהו של גולית כתוב “גובהו שש אמות וזרת” ולא “שש אמות וחצי”.
והיוצא מכל הנ"ל הוא שהזרת שבתורה ובנביאים ובדברי חז"ל היא מדה טבעית כהמרחק שיש מן הבוהן עד אצבע הקטנה כשהן נפרדות ככל האפשר במתיחה רגילה, והיא כמדת חצי אמה טבעית של חמשה טפחים, וכהמציאות, שזה לערך 20 ס"מ.
♦ ♦ ♦
סקירת ספרים חדשים: וזאת ליהודה, משפטי צדקך, עיון ההלכה, פלפול התמימים♦ קונטרס סדר קדושה לרבי מאיר בנבנישתי - חלק ג