בעקבות כך חשבתי להציג זווית נוספת של הדברים. הכיוון מחודש ולא נמצא בפוסקים, ולפיכך למעשה א"א לסמוך עליו, אך לעיונא בעלמא ולהגדיל תורה ולהאדירה כדאי להתבונן בשאלה - האם העובדה שכיום כל הבתים מרוצפים, ולפיכך מטרת הריצוף היא לא לשם פולחן, משליכה על סוגיית אבן משכית.
התורה בסוף פרשת בהר אומרת: "לא תעשו לכם אלילם ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה כי אני ה' אלקיכם".
וכתב הרמב"ם בסה"מ מל"ת י"ב:"המצוה הי"ב היא שהזהירנו מעשות אבן מוכנת להשתחוות עליה ואפילו היה זה לאל יתעלה. זה גם כן כדי שלא יתדמה לעבודת הצלמים. כי כן היו עושין אבן מצויירת במלאכה מחוכמה לפני הצלם וישתחוו עליה לאותו הצלם. אמר יתעלה (ס"פ בהר) ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה. ומי שעבר על לאו זה לוקה. ולשון סיפרא לא תתנו בארצכם בארצכם אין אתם משתחוים על האבנים אבל משתחוים אתם על האבנים במקדש. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בגמר מגילה (כב ב)".
מלשון התורה נראה שהאיסור הוא בעצם נתינת האבן - 'לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה'. אם האיסור היה להשתחוות על כל אבן שהיא, התורה הייתה אומרת אל תשתחוו על אבן. גם העובדה שהתורה לא אומרת אבן בלבד, כפי שהיא אומרת במקומות רבים אחרים, אלא משכית, משמע שמדובר באבן מיוחדת, לא בסתם ריצוף. אבן שנועדה לסיבה מסוימת, לא אבן ככל האבנים.
לכן נראה שמדובר שאדם נותן אבן במיוחד כדי להשתחוות עליה. וכן פירשו לפי הפשט האונקלוס והתרגום ירושלמי ותרגום יונתן ורשב"ם ורבי חיים פלטיאל והדעת זקנים וההדר זקנים.
וכך משתמע בתורת כהנים, שמקשר איסור זה למרקוליס, שהוא אבן המיועדת לעבודה זרה: "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים על תנאי שלא ישתעבדו בהם, אני ה' אלהיהם מה ת"ל מלמד שכל המשתעבד בהם למטן מעלין עליו כאילו משתעבד למעלן. לא תעשו לכם אלילים, זה אחד מן השמות המגונים שנתגנה בהם ע"ז לשם מעשי', ופסל ומצבה, מה פסל אם עשית פסלתו אף מצבה אם עשיתה פסלתה, מה מצבה בבל תקימו אף פסל בבל תקימו, לא תקימו, אילו המרקוליס שעל גבי הדרכים, רשב"ג אומר אילו החמנים שבראשי הגגות ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה, בארצכם אי אתם משתחוים על האבנים אבל אתם משתחוים על האבנים שבמקדש".
וטעם הדבר הוא שכך היה הדרך של עובדי עבודה זרה לבנות אבן שהיא מיוחדת להשתחוויה, כפי שכותב הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פ"ו ה"ו: "מצבה שאסרה תורה היא בנין שהכל מתקבצין אצלה ואפילו לעבוד את ה' שכן היה דרך עובדי עבודה זרה, שנאמר ולא תקים לך מצבה, וכל המקים מצבה לוקה, וכן אבן משכית האמורה בתורה אף על פי שהוא משתחוה עליה לשם לוקה שנאמר ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה מפני שהיה דרך עבודה זרה להניח אבן לפניה להשתחות עליה, לפיכך אין עושין כן לה', ואינו לוקה עד שיפשוט ידיו ורגליו על האבן ונמצא כולו מוטל עליה שזו היא השתחויה האמורה בתורה".
וראה מה שכתבנו בירחון זה (גיליון צ"ח) במאמר על איסורי ע"ז במשנת הרמב"ם, שבו ראינו כיצד בהלכות שלפי הרמב"ם קשורות לע"ז הוא גוזר הלכות מעשיות מהעיקרון של דרך עובדי ע"ז.
וכך משמע מלשון הרמב"ם בסה"מ שכתב 'שהזהירנו מעשות אבן מוכנת להשתחוות עליה ואפילו היה זה לאל יתעלה. זה גם כן כדי שלא יתדמה לעבודת הצלמים'. משמע מלשון הרמב"ם בספר המצוות שכל האיסור הוא לא לעשות. זהו האיסור מהתורה. לא פעולת ההשתחוויה, אלא העשייה, וכלשון התורה לא תתנו.
♦
סוגיית הגמרא במגילה כ"ב
אמנם בגמרא במגילה כ"ב ע"ב משמע שגם עצם ההשתחוויה אסורה: "רב איקלע לבבל בתענית צבור. קם קרא בספרא, פתח בריך, חתם ולא בריך. נפול כולי עלמא אאנפייהו ורב לא נפל על אנפיה. מאי טעמא רב לא נפיל על אפיה רצפה של אבנים היתה. ותניא ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה, עליה אי אתה משתחוה בארצכם, אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש. כדעולא, דאמר עולא לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד אי הכי מאי איריא רב אפילו כולהו נמי קמיה דרב הואי וליזיל לגבי ציבורא, ולינפול על אפיה לא בעי למיטרח ציבורא ואיבעית אימא רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד, וכדעולא, דאמר עולא לא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים בלבד".משמע שאף שרב לא נתן אבן אלא רק השתחווה, בכל זאת אסור. אך בירושלמי בעבודה זרה פ"ד ה"א נוסף ביאור בדברי רב, שלא קיים בבבלי: "מתני' רבי ישמעאל אומר שלש אבנים זו בצד זו בצד מרקוליס אסורות ושתים מותרות וחכמים אומרים את שהוא נראה עמו אסור ואת שאינו נראה עמו מותר גמ' א"ר אמי טעמא דרבי ישמעאל משום מרקוליס גדול אצל מרקוליס קטן ורבנן אמרי משום רגלי מרקוליס כמה הן רגלי מרקוליס רבי בא בשם רבנן דתמן חמשים אמה. הילכת מרקוליס כך היא שתי אבנים זו על גבי זו והשלישית מלמעלה נתן את השנייה והתרו בו משום אותו ואת בנו לוקה משום ע"ז נסקל נתן את השלישית פלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל דאיתפלגון השוחט אותו ואת בנו לשם עבודה זרה רבי יוחנן אמר אם התרו בו משום אותו ואת בנו לוקה משום ע"ז נסקל רשב"ל אמר [דף כה עמוד ב] אפילו התרו בו משום אותו ואת בנו אינו לוקה מאחר שאילו הותרו בו לשם ע"ז היה נסקל. אי זו היא מרקוליס כל שהוא סג את הים ואת הדרכים. הילכת מרקוליס בזריקה השתחוה לה מהו אמר רבי יוסי כל עצמו אינו קרויה מרקוליס אלא בהשתחויה. אבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה יכול לא יתן שני אבנים זו על גב זו ויתן קופתו עליהם ת"ל להשתחות עליה עליה אי אתה משתחוה אבל נותן את את קופתך עליה. עליה אי אתה משתחוה משתחוה אתה על אבני בית המקדש. רב מפקד לבית רב אחא רבי אמי מפקד לאינשי ביתה כד תהוון נפקין לתעניתא לא תהוון רבעין כאורחכון. רבי יונה רבע על סיטריה רבי אחאי רבע על סיטריה אמר רבי שמואל אנא חמית רבי אבהו רבע כאורחיה אמר רבי יוסי קשיתה קומי רבי אבהו והכתיב ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחו' עליה תיפתר בקובע לו מקום. והכתיב ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים בלבד שתחוייה שאינה על הארץ וכי יש שתחויי' שאינה על הארץ ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחו".
מבואר בירושלמי שרב ציווה לא להשתחוות כרגיל, אך רבי אבהו כן השתחווה כרגיל. והירושלמי מבאר בדעת רבי אבהו שכל האיסור הוא 'בקובע לו מקום', כלומר שזהו המקום הקבוע שלו להשתחוות, דהיינו שנתן אותה כדי להשתחוות, שאז בוודאי אסור להשתחוות, כי בוודאי שבאבן שניתנה עבור ההשתחוויה יש איסור גם להשתחוות.
♦
ביאור הירושלמי
אך אם כך צריך ביאור, מדוע רב אסר? ועוד צריך להבין, למה רב ציווה לבית רב אחא ורבי אמי ציווה לאנשי ביתו, אם יש איסור להשתחוות - אז זו צריכה להיות הוראה כללית?ונראה לי, שכוונת הירושלמי שמן התורה האיסור הוא בקובע לו מקום, דהיינו באבן המיוחדת לכך, שנעשה לשם כך, שזהו עיקר האיסור לתת אבן לשם כך. וכן כתב העלי תמר (בפירושו הראשון) לפרש את דברי הירושלמי בקובע לו מקום, דהיינו במקום המיועד להשתחוויה: "רבי יונה רבע על סיטריה רבי אחא רבע על סיטריה. משמע שרק ר"י ור"א עשו כן אבל שאר בני א"י רבעו כארחהון וכדעביד רבי אבהו, כי מנהג זה להיות מטה על צדו עיקרו היה בבבל וכדקאמר לקמן תרין מילין סלקון מן גביכון מפשוטיתא דתעניתא וכו', ומשם עבר לא"י ולא כולן נהגו כן רק רבעו כארחהון, ול"ח ברצפת אבנים משום אבן משכית וזה משני טעמים, א) מפורש בסוגיין דפריך והכתיב ואבן משכית וכו' ומתרץ תיפתר בקובע לו מקום, ונראה ביאורו עפ"י שתרגם אונקלוס ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה, "ואבן סגידא" לא תתנון בארעכון למסגד עליה, הרי שצריך אבן מיוחד להשתחוויה, "אבן סגידא", וכן כתב הרמב"ם בסה"מ ל"ת י"ב שהזהירנו מלעשות אבן מוכנת להשתחוות עליה וכו', ובפ"י מהלכות עכו"ם ה"ו כתב אבן משכית וכו', שהיה דרך עכו"ם להניח אבן לפני ע"ז להשתחוות עליה וכו', ומשו"ה דווקא בקובע לו מקום להשתחוות אז הוא "אבן סגידא" המיוחד לזה משא"כ כשמשתחווה על רצפת אבן באקראי בעלמא".
אלא שרב החמיר בכל אבן מצד החשד או הטעות וכיו"ב. לכן רב ורבי אמי לא ציוו לכולם, כי זהו לא עיקר הדין אלא חומרא שלהם.
בכך דברי הבבלי והירושלמי שאוסרים כל השתחוויה משתלבים עם לשון הרמב"ם בסה"מ שהאיסור הוא בנתינה, כפשט לשון התורה, כי מן התורה האיסור הוא באבן המיוחדת לכך. וכן משמע מלשון רש"י במגילה שכתב שהאיסור הוא לעשות אבן, וחכמים החמירו מפני החשד והטעות גם בכל אבן. ולכן הסמ"ק במצווה ק"פ כותב שבכל ירושלים אין איסור, כי בה מרכזיות המקדש ברורה ואין בה חשד.
ולפי זה גם נראה, שהסיבה שבחז"ל האיסור מובא בתענית ציבור, לא על בית כנסת מרוצף, הוא משום שבתענית ציבור היו מתפללים ברחובה של עיר. ברחוב אי אפשר לדעת מי בנה את האבן ולשם מה. יכול להיות שזו אבן שנבנתה לשם כך, או לפחות שיש מקום לטעות ולהתבלבל בין אבן זו לאבן שניתנה לשם כך. אבל בבית הכנסת, שמציבים את האבן עבור ריצוף, ואין חשש שיציבו אותה לשם ע"ז, ואין מקום לטעות ולהתבלבל, כלל אין איסור.
בפרט בזמן שבו כל מקום הילוך בני אדם הוא מרוצף, שאם כך הריצוף הוא לא כמשכית, ככיסוי, אלא לשם הנוחות, וממילא אין הריצוף מוגדר כאבן משכית.
ומכיוון נוסף יש להתיר בבית כנסת, כי בתורת כהנים ובגמרא במגילה דרשו את המילה בארצכם שבבית המקדש אין איסור. והרי במגילה כ"ח חז"ל לומדים שישנה קדושה בבית כנסת גם כשהוא חרב מהפסוק והשמתי את מקדשכם. ובדברי היראים מצינו שהוא דרשה גמורה, ומן התורה יש קדושה לבית הכנסת כמו קדושת המקדש.
ממילא בית כנסת אינו מוגדר כארצכם, אלא כמקדש. וטעם הדבר הוא שבכל מקום שאינו מיועד לקודש יש חשש שנתנו את האבן לשם ע"ז, או שיתבלבלו בין האבן הזו לאבן שהוצבה לע"ז, אבל בבית כנסת אין שום חשש שכזה, ולכן אין בית הכנסת מוגדר כארצכם אלא דינו כמו מקדש, שהוא מותר, כי בו אין חשש שיטעו.
וסמך נוסף מתחילת פרשת ראה: "אבד תאבדון את כל המקמות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם ירשים אתם את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן: ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא: לא תעשון כן ליהוה אלהיכם: כי אם אל המקום אשר יבחר יהוה אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה". משמע שאין לעשות לה' אלוקיכם זה למקום שבו ה' אלוקיכם, כי התורה אומרת לנתץ את הכל כדי לבוא אל המקום שבחר ה' אלוקיכם, ואין לנתץ את מה שמיועד לה' אלוקיכם. ובאיסור זה כתב הרמב"ם בסה"מ מל"ת ס"ה שהאיסור הוא גם בבתי כנסיות, ומשמע שגם הם כמו המקום של המקדש, כי שניהם מיועדים לקב"ה בלבד.
ובספר החינוך מצווה שמ"ט כתב: "משרשי המצוה, כתב הרמב"ם זכרונו לברכה שהוא לפי שהיו עושין כן לעבודה זרה, ישימו אבנים מצוירות במלאכה נאה לפני הצלם, והיו משתחוים עליה לפניו. ואפשר לומר גם כן שהטעם מפני שנראה כמשתחוה לאבן עצמה, אחר שהכינוה וציירוה והיא נאה יש מקום לחשד. אבל המשתחוה על גבי בגדים נאים, אין שם מקום לחשד, שהבגד דבר שהוא כלה במהרה, ולא יעשנו בריה אלוהו, אבל האבן שהוא דבר קיים ויש לה שר בשמים, וכמו שאמרו זכרונם לברכה בחולין [מ' ע"א] הא דאמר להר, הא דאמר לגדא דהר, יפול בהם החשד, והתורה תרחיק האדם הרבה מלעשות דבר שיחשד בו. ועוד, שלא יכשלו אחריו...אבל אתם משתחוים על האבנים המפוצלות במקדש. וזה הענין לפי הדומה מן הטעם שאמרתי, כי יחשדו בני אדם המשתחוה שלא יעשה האבנים אלוה, ומפני שהבית הקדוש נבחר לעבודת השם ברוך הוא, ומפורסם לכל העולם כשמש בחצי השמים שאין עבודה שם בלתי ליי לבדו, אין שם מקום לחשד. אבל אם כטעם הרמב"ם זכרונו לברכה, שהוא להרחיק עבודה זרה שהיו עושין לה כן, כל שכן שהיה ראוי להרחיק כל הדומה לה ממקום המקודש שלא לפגל מחשבת המשתחוה לשם בזוכרו אותם. ואולם ידעתי כי יש לרבינו טעם נכון בכל אשר יפנה, ונעלם לפעמים מחסרון השומע. ויתר פרטי המצוה, בגמרא מגילה [כ"ב ע"א]".
וכך כתב התורה תמימה.
ומה שהקשה החינוך על הרמב"ם יש ליישב, שהטעם הוא לא מצד חשד שמשתחווה לאבן, אלא חשד שמשתחווה על האבן כדרך עובדי ע"ז. ולכן במקדש, שאין חשש כזה כי ברור שהאדם בא לבית של מלך מלכי המלכים, אחד יחיד ומיוחד, החשד לא קיים.
ולפי זה נראה שמה שכתב הרמב"ם בפ"ו ה"ז שנהגו ישראל להניח מחצלאות על אבני בית הכנסת, המנהג הוא משום שבזמנם רוב הבתים לא היו מרוצפים, כמבואר באו"ח סימן של"ז בדין כיבוד הבית בשבת. ולכן יש להחמיר בבית הכנסת, כי האבנים בבית הכנסת ניתנו לשם מקום תפילה מיוחד, והרי זה דומה לעבודה זרה שנותנים אבנים כמקום תפילה ופולחן. אבל בימינו, שהכל מרוצף ואין ייחודיות בבית הכנסת, ובבית הכנסת הרי אין חשד, כי ידוע שזהו בית של הקב"ה, ממילא אין מנהג להחמיר. ובפרט שכיום אין מצוי כ"כ עובדי עבודה זרה שחיים בין עמ"י בא"י וכבר אין חשד. ועיקר האיסור הוא בנתינה לשם כך, ולא בריצוף, שהיום קיים בכל המקומות, ובוודאי שהוא לא נתינה כדי להיות מקום פולחן.
וכעין זה כתב המנחת חינוך, שלפי החינוך שהטעם הוא חשד, אין איסור בהר הבית, כי ברור ששם משתחווים רק לקב"ה. ולפי מה שביארנו גם לרמב"ם הטעם הוא חשד, כדי ליישב את שאלת החינוך עליו.
נמצא שמן התורה האיסור הוא בקובע לו מקום. כלומר באבן המיוחדת לשם פולחן. כך משמע פשט לשון התורה, שהדגישה לא תתנו, ולא קיצרה לומר אל תשתחוו על אבן. כך משתמע מדברי התורת כהנים, שמקשר בין איסור זה למרקוליס. כך מפורש בדברי הירושלמי שהאיסור הוא בקובע לו מקום. וכך מדויק בלשון הרמב"ם בסה"מ שהאיסור הוא בנתינה.
אך אף שמן התורה האיסור הוא באבן שהוצבה לשם פולחן, מכל מקום, בכל השתחוויה יש חשש לטעות או חשד וכיו"ב, ולכן אסור להשתחוות על כל אבן שלא ברור כשמש שנועדה לה' לבדו ואין בה סרך עבודה זרה, כמבואר בהוראתו של רב בבבלי ובירושלמי.
לפי זה, בבית הכנסת האיסור הוא רק כאשר אין רגילות לרצף, ואז זו אבן שנועדה לשם פולחן, בדומה לעיקר האיסור של עבודה זרה. אבל כאשר רגילים לרצף, ואין האבן של בית הכנסת דומה לעיקר האיסור, וגם אין בה חשד, כי בית הכנסת מצהיר ועומד שכאן עובדים את הקב"ה בלבד. ובנוסף לכך, חז"ל דורשים שבמקדש אין איסור ובדין בית כנסת שחרב מצינו שחז"ל בפשטות לומדים דין בית כנסת מפסוק על מקדש, והוא הדין כאן שבית הכנסת בכלל מקדש.
אולם כאמור בפתיחה כיוון זה מחודש ולא נמצא בפוסקים, ולפיכך למעשה א"א לסמוך עליו.
♦ ♦ ♦