כידוע, מצוות "לא תעמד על דם רעך" מחייבת להציל את חיי חבירו, אך לא חייב אדם למסור את חייו להצלת חבירו. ואפילו ספק חייו (בהסתכנות להצלת חבירו) קודם לחיי חבירו (שו"ע חו"מ תכו, סמ"ע ופת"ש שם).
והנה, מצינו רמב"ם תמוה, שלכאורה אינו כותב כך.
♦

מאכל רע על חשבון התינוק

כתב הרמב"ם בהלכות אישות פרק כא הלכה יא: "האשה כל זמן שהיא מניקה את בנה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה יין ודברים שיפין לחלב, פסקו לה מזונות הראויות לה והרי היא מתאוה לאכול יתר או לאכול מאכלות אחרות מפני חלי התאוה שיש לה בבטנה, הרי זו אוכלת משלה כל מה שתרצה ואין הבעל יכול לעכב ולומר שאם תאכל יתר מדאי או תאכל מאכל רע ימות הולד, מפני שצער גופה קודם".
והשיג הראב"ד שם: "א"א דברים שאינן כתב שלא דברו בגמרא אלא בשנתנו לה בן אחר להניק ופסקו לה מזונות, אם צריכה יותר כדי צורך הולד, חייבת לאכול משל בעלה כדי צורך הולד".
מקורו של הרמב"ם אינו ברור. הגמ' בכתובות ס, ב אומרת: "תנו רבנן: הרי שנתנו לה בן להניק - הרי זו לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה, פסקה קימעא אוכלת הרבה, לא תאכל עמו דברים הרעים לחלב... פסקה קימעא אוכלת הרבה. מהיכא? אמר רב ששת: משלה. לא תאכל עמו דברים הרעים".
הרמב"ם למד שסוף הברייתא: "פסקא קמעא...", מוסב על בנה ולא על בן חברתה [כפי שהבין הראב"ד], והיא רשאית להוסיף על הפסיקה משלה. אבל הקושי הוא, שהרי הברייתא אומרת שלא תאכל עמו דברים רעים, ומדוע הרמב"ם כותב להיפך?
וכך הקשה המגיד משנה שם: "ותמהני במ"ש רבינו או תאכל מאכל רע, שהרי שנינו שם ולא תאכל עמו דברים הרעים לחלב. ויש לומר שהוא בשאינה מצטערת על אותן דברים, אבל במצטערת עליהן ודאי צערה קודם, שחייה קודמין".
מנין לרמב"ם חילוק זה, שלא נזכר בגמרא? הכס"מ מביא תמיהה זו, ועונה: "ולכן נ"ל דמשום דברייתא הכי איתא פסקו קימעא אוכלת הרבה ולא תאכל דברים הרעים לחלב, מפרש רבינו דה"ק אם פסקו לה מזונות הראויים לה והיא רוצה לאכול יותר, אוכלת, ואין אבי הבן יכול לעכב עליה, ואף על פי שהמאכל המרובה מזיק לולד. וטעמא הוי ודאי משום דצערא דגופה עדיף, א"כ סיפא דברייתא דקתני ולא תאכל עמו דברים הרעים לחלב א"א לומר דאינה רשאה לאכול דברים הכלים לחלב קאמר, דהא קתני רישא דרשאה לאכול הרבה יותר מכדי צרכה ואין לך דבר שמזיק יותר מאכילה גסה, הילכך על כרחך לומר דה"ק אוכלת הרבה אם תרצה ואינו יכול לעכב עליה וכן אינו יכול לעכב עליה שלא תאכל דברים הרעים לחלב (עיין בבית יוסף דנתן עוד טעם אחר)".
ודוחק להכניס בברייתא משמעות כמעט הפוכה מפשטה.
עיקר הקושי הוא בסברה, מנין ומדוע צער קודם לחיים?
השו"ע אה"ע פ, יב מביא את דעת הרמב"ם והחולקים עליו, וז"ל: "פסקו לה מזונות הראויים לה, והרי היא מתאוה לאכול יותר, או לאכול מאכלות אחרות, יש מי שאומר שאין הבעל יכול לעכב מפני סכנת הולד, שצער גופה קודם, ויש מי שאומר שיכול לעכב".
ושואל החלקת מחוקק שם: "אם לולד ספק סכנה ולה אין סכנה, רק צער, מהי תיתי דמכח צער תסכן הולד, ואם גם לה סכנה לא ידעתי מי שחולק ע"ז דחייה קודמין בודאי".
♦

מקור הרמב"ם במסכת נדרים

הבית שמואל שם [טו] מציע מקור חדש לרמב"ם, מנין לו שצערה קודם לחיי הולד, וז"ל: "ואפשר לומר אף על גב דמגיע לולד ספק סכנה מ"מ מותרות לאכול, כמה שאיתא בש"ס נדרים דף פ' כבסיתן וחיי אחרים כבסיתן קודם, אף על גב דאינו אלא צער. מיהו, שם רבי יוסי ס"ל כן ורבנן פליגו ע"ז וס"ל חיי אחרים קודם ומנ"ל לרמב"ם לפסוק כר"י?".[1]
איני דן בשאלה מנין לרמב"ם לפסוק כר' יוסי. אכן, הרמב"ם בהל' נדרים יב, ה פוסק: "כיצד, נדרה או נשבעה שלא תרחץ היום, או שלא תשתה יין היום... וכן כל כיוצא בזה, אפילו נדרה ממאכל רע או ממין שלא טעמה אותו מימיה, הרי זה יפר".
וכתב הלח"מ, שהוא פוסק כרבי יוסי, וביחס למאכל רע: "דהך אפי' נדרה ממאכל רע לא כללה רבינו ז"ל בהדי דברים שבינו לבינה, אלא באנפי נפשה אמר, והוי דברים של עינוי נפש דמסתבר טפי כדכתב שם הרב"י ז"ל".
אני רוצה לענות על שאלת הטעם, כיצד יתכן שצער קודם לחיים, כתמיהת החלקת מחוקק. וכן תמה האחיעזר (ח"ב סי' כג סוף אות ב), וכתב: "ויעוין בריש פרק בתרא דנדרים בכביסתן וחיי אחרים דנראה דהלכה כת"ק דחיי אחרים קודמים לכביסתן, ועיין באה"ע סי' פ' ב"ב ס"ק כ"ב. וגם לר"י דס"ל דכביסתן קודמים, על כרחך מיירי ביש אפשרות להביא לחם ומים ממקום אחר, אבל בחשש סכנה גמורה אינו עולה על הדעת".
והנה, בסוגיית הגמ' בנדרים פא, א מבוארת דעת ר' יוסי כי כביסת בני העיר קודמת לצורך במים של אחרים, וכך נאמר שם: "רבי יוסי אומר: כביסתן קודמת לחיי אחרים; השתא כביסה, אמר רבי יוסי יש בה צער, גוף כולו לא כל שכן! אמרי: אין: כביסה אלימא לר' יוסי, דאמר שמואל: האי ערבוביתא דרישא מתיא לידי עוירא, ערבוביתא דמאני מתיא לידי שעמומיתא... ומבאר רש"י: ערבוביתא דמאני - שנושא בגדים שאינו רוחצן עד ששחורין הרבה. לידי שעמומיתא - שגעון וזו שעמומיתא קשה מכולן".
♦

חילול שבת כדי למנוע שגעון

כלומר, מדובר בצער כזה שמביא לידי שגעון, ושגעון בהקשר זה שקול כחיים. מצינו הרבה מקורות כי מותר לחלל שבת כדי להציל אדם משגעון, כך לדוגמה כותב שבט הלוי ח"ד סי' לד: "ואשר שאל בענין אדם (גדול) שעלול לאבד צלילות דעתו ולחיות כשוטה שיפטר מן המצות, וניתן להצילו אם יחללו עליו שבת האם חייבים להצילו... עלינו לדון משני פנים מצד שיעשה שוטה, ומצד שיפטור כל ימיו מן המצוות, הנה פשוט לדידי דלהציל אדם שלא יתהפך מפקח שולט על עצמו לשוטה גמור שאינו שולט על עצמו הוא פקוח נפש גמור, וכמבואר תענית (כ"ב ע"ב)...".
אין כאן המקום להאריך בעניינו של שוטה. עכ"פ, נראה לי לומר כי הרמב"ם בהל' אישות המדבר על צער מתכוון לצער של הימנעות ממאכל שמתאוה לו, שיכולה להביא לידי שגעון, ולכן הצלה משגעון שקולה כהצלה ממיתה.
♦ ♦ ♦