בני ברק
בעניין קלף ודוכסוסטוס וקלף לא מגורד[2]
א. ראשית דבר - המציאות ועיקרי שיטות הראשונים
יש מציאות ידועה מימי קדם שיש בעור שני שכבות, החיצונית -ידועה בשם "ליצה", ובלשון החוקרים אפידרמיס- דקה, והפנימית -הנקראת בלשון החוקרים דרמיס- גסה, והיא עיקר העור, וניתן להפריד את החלקים זה מזה ולהשתמש בכל אחד מהם בנפרד, ויש שעשו כן. אמנם גם מתחת הדרמיס יש שכבה דקה תת עורית מחומר שומני שמוסרת בשעת העיבוד, אך קשה לומר שהיא שכבה שנועדה לכתוב עליה, דבמהותה היא כעין כל שכבות השומן שיש בגוף, ואין הרקע שלה אחיד, ואין הכתיבה עליה איכותית, ולעולם לא הפרידו אותה לשימוש בפני עצמה אלא ניקו את העור ממנה. לפיכך כשהגמרא מחלקת את העור לקלף ודוכסוסטוס, קלף לתפילין ודוכסוסטוס רצוי למזוזה, הסברא אומרת שלא מדברים על השכבה התת עורית, אלא מדברים על האפידרמיס והדרמיס, ואחד מהם הוא קלף והשני הוא דוכסוסטוס. וצריך עיון מה הקלף ומה הדוכסוסטוס.והנה כבר בימי הגאונים נתעוררה מחלוקת בזה, דדעת רב שרירא גאון ועוד שהדוכסוסטוס הוא העליון והקלף הוא התחתון, דהיינו לכאורה שהליצה היא הדוכסוסטוס והדרמיס הוא הקלף. וכן פסק הרמב"ם שהדרמיס הוא הקלף, אך דעת רב סעדיה גאון ועוד שהקלף הוא העליון והדוכסוסטוס הוא התחתון, דהיינו לכאורה שהליצה היא הקלף והדרמיס הוא הדוכסוסטוס, וכן מצדד המאירי שהליצה היא הקלף.
והנה קיימא לן דכותבין על קלף במקום בשר ועל דוכסוסטוס במקום שיער. זאת אומרת, שאם הקלף הוא העליון והדוכסוסטוס התחתון, הרי שהכתיבה נעשית במקומות התווך שביניהם, וסימנך "כבוד אלקים הסתר דבר". ואם הדוכסוסטוס הוא העליון והקלף הוא התחתון, הרי שהכתיבה נעשית במקומות המנוגדים שבהם, וסימנך "חכמות בחוץ תרונה".
רבינו תם קיבל במסורה רק את דברי רב סעדיה גאון וסייעתו שהקלף הוא העליון והדוכסוסטוס הוא התחתון, אך לא הסכים לפרש בדבריהם שהמשא ומתן הוא בין הליצה לדרמיס, משום שאם כן יוצא שצריך לכתוב תפילין על הליצה, והמנהג הרי לכתוב אותו על הדרמיס. ועוד, משום שאם כן יוצא שכשכותבים מזוזה על דרמיס צריכים לכותבה מהצד העליון שלו (שהרי בדוכסוסטוס כותבים לצד שיער) והמציאות היא שהצד התחתון שלו הרבה יותר ראוי לכתיבה.
לכן רבינו תם מפרש שהדרמיס הוא הקלף, ובימי קדם היתה אפשרות לחלוק את הדרמיס לשנים, והחצי התחתון היה נשאר עם גידים ושומנים מהשכבה התת עורית, והוא היה נקרא דוכסוסטוס, והיה נכתב מצד שיער כי הצד בשר שבו אינו ראוי לכתיבה כלל מפני השומנים, והחצי העליון היה בדין קלף.
ואין לפרש שלרבינו תם החלוקה בין קלף לדוכסוסטוס היא חלוקה המוכרת כיום, שהדרמיס הוא הקלף והשכבה תת עורית היא הדוכסוסטוס, מפני שרבינו תם כותב שדוכסוסטוס ראוי מצד שיער יותר מאשר מצד בשר, ואם הכוונה לתת עורי כמות שהוא הרי כולו אותו מרקם. ועוד, מסברא, מאי שנא שכבת השומנים התת עורית שיעשו ממנה משטח לכתיבה משאר משטחי השומן שבגוף, כגון החלב המכסה את הקרב וכו'. גם רהיטת לשון הראשונים לא משמע כן, אלא גם לדוכסוסטוס יש חלק בדרמיס, והוא מוגדר כדוכסוסטוס בגלל גידין ושמנונית מהשכבה התת עורית שדבוקה בו.
אבל אם אדם יקח את הדרמיס בשלימותו ויוריד ממנו את השכבה התת עורית, ויחליקנו שם, הרי לרבינו תם לא מיקרי גויל אלא קלף, ונכתב לצד בשר. ובוודאי ובוודאי שכך סברו רבינו תם וסיעתו, שהרי הם סמכו ידיהם על העבדנים שבכל מקום ובכל זמן, ואין לעבדנים שום צורך לגרד מצד בשר יותר מאשר את הגידים והשמנונית. אמנם אולי המחמירים שבספר התרומה ובספר האסופות סברו שצריך להוריד חלק מהדרמיס, אך רבינו תם וסיעתו לא הסכימו עימם.
♦
ב.אחרית דבר - מה עינינו רואות
הב"י הביא מחלוקת הר"ן בשם הרמב"ם לנגד התוספות (רבינו תם), דלהתוספות הקלף הוא עליון ולהר"ן בשם הרמב"ם הוא תחתון, והביא שבספרי הרמב"ם שלנו איתא גם ברמב"ם כמו התוספות שהקלף הוא עליון. (נ.ב. והאידנא הוברר ע"י כל כתבי היד ובכללם ספר החתום, וכן ע"י תשובות הרמב"ם, שנוסח הר"ן ברמב"ם הוא הנכון). ובשו"ע העתיק את דעת התוספות.ופשטות דברי מרן בבית יוסף היא דאגב חורפיה סבר שיש כאן מחלוקת מעשית בין הר"ן בשם הרמב"ם לתוס'. ואכן כבר מדבריו של בריבי (הריטב"א והר"ן) ניכר שאינם מכירים בליצה לומר שעליה סובבים דברי הערוך והרמב"ם. מיהו, אחר העיון בדברי הקדמונים ובמציאות ובקלפים הנמצאים מכל המדינות, נראה ברור שהרמב"ם התכוין רק שצריך להסיר את הליצה. וגם בקלפים של רבינו תם היו העבדנים מסירים את הליצה מטעמים טכניים, ורבינו תם התכוין רק שצריך להסיר את השכבה התת עורית. וגם בקלפים של הרמב"ם היו מסירים אותה מטעמים טכניים או גם הלכתיים (חציצה[3]). ונהגו אלו ואלו לכתוב על אותו דרמיס כפי שיצא מתחת ידי העבדנים.
ודע דהטענות של רבינו תם על מתנגדיו הן שתים - א' שהמנהג לכתוב על דרמיס, ב' שדרמיס יותר ראוי לכתיבה מצד בשר מאשר מצד שיער. ושתי קושיות אלה הן רק על המאירי שסובר שקלף חיצון ודוכסוסטוס פנימי, אך להרמב"ם שסובר שהקלף פנימי והדוכסוסטוס חיצון, אה"נ כמוני כמוך כותבים על הדרמיס במקום המשובח שבו, דהיינו מקום בשר [ואל יעלה על לב שיש קושי בדברי הרמב"ם מצד הלשון דוכסוסטוס, שאומרים שתרגומו "מקום בשר", משום דכפי הידוע כהיום מעולם לא קראו לבשר סוסטוס בלשון יווני. וכמו"כ לטעמיך נמי תיבת "דוך" אינה יוונית אלא ארמית, והר"ז שילוב שפות. ועיין להלן סק"ט דעת חכמי הלשונות בביאור תיבת דוכסוסטוס.] ונשארה רק נפקותא בין רבינו תם לרמב"ם בדין קלף לא מגורד- שלא גירדו ממנו את הליצה, דלרבינו תם הוא קלף וכשר לתפילין וכתיבתו מצד בשר, ולהרמב"ם, וכן להגאונים ולהמאירי, הוא גויל ופסול לתפילין וכתיבתו מצד שיער.
והנה לענין מחלוקת זו, כבתראי נראה לענ"ד ברור כהגאונים והרמב"ם, שהגויל שחז"ל דיברו עליו היינו ליצה ודרמיס המחוברים, והקלף והדוכסוסטוס הם שמות של השכבות ההם כשהם מופרדות זו מזו, ודלא כרבינו תם ז"ל הסובר שליצה ודרמיס יחד דינם כקלף במצבים מסוימים. וכמו שיבואר להלן בס"ד.
גם נראה עיקר שהבחירה של התורה על איזה שכבה לכתוב ועל איזה צד בשכבה, היא בחירה מוחלטת, ולא תשתנה בין סוגי העיבודים ושאר נתונים המשתנים, וכמו שנתבאר להלן סקי"ב י"ג. וזה מחייב לכאורה שלא לכתוב תפילין על קלף שנשאר בחיבור לליצה, וכמאמרם ז"ל תפילין אגויל מי כתבינן. וכן בכתיבת מזוזה על קלף כזה, לכתוב מצד שיער, וכדקיי"ל גויל מצד שיער.
ויודע אני שפירוש רבינו תם עבר שינויים מדור לדור, אך מוכרח אני לאמר, כי בכל הדרכים לא בא מזור, רק מקצת הקושי יעבור, ויבוא תחתיו קושי אחר לסבור. ואביא כאן קושיות כלליות על שיטת רבינו תם, ובהמשך החיבור אביא ב"נ קצת נוסחאות שונות בדעת רבינו תם, והקושי שיש בכל נוסחה לכשעצמה.
ואלו כוכבי אור המראים כדעת הגאונים והרמב"ם:
א. בכל מחלוקת שצד אחד מציע אפשרות שמוכרת מן המציאות וצד שני מציע אפשרות שלא מוכרת מן המציאות, ונתלית בנשתנו הטבעים, יש עדיפות לצד הראשון, דחזקה עולם כמנהגו נוהג ולא מחדשינן שינויים בכדי. והגע עצמך, אם תהיה מחלוקת בענין מילה ופריעה האם מדובר על הגבולות הידועות או על גבול אנונימי שתולה עצמו בנשתנו הטבעים, וכמובן שני הצדדים יצליחו להתאים עצמם לכל לשונות הקדמונים, באיזה צד יש לבחור?
והנה חוקרי הדבר עיבדו את כל סוגי העורות לפי סוגי המתכונים של קהילות ישראל ושנאמרו בזמן הראשונים והגאונים, וראו ע"י זה אור יקרות בהבנת כמה פרטים בדברי הראשונים, אך לא ידוע להם עוד שום אופן חלוקה וקילוף שיש בכח אדם לעשות בעור חוץ מאותן ג' שכבות.
ועוד, דבדברי רב האי גאון בפירושו ובתשובתו נראה שהפרדת הקלף מהדוכסוסטוס הוא דבר שבהווה (לכה"פ למיומנים בזה), וכן בדברי הרמב"ם נראה שהוא דבר שבהווה, אז מתי נשתנו הטבעים[4].
ועי' מאירי בשם גאוני הראשונים שהחלק העליון דק והחלק התחתון עבה, וזה מתאים לליצה ולדרמיס. וכאן הבן שואל, האם איתרמו שני חלוקות שבהם העליון דק והתחתון עבה, האחד שאליו חז"ל התכוונו ונגנז, והשני החלוקה שלפנינו.
ב. ליכא למימר כולי האי שאירעו שני שינויים בטבע, האחד שפסקה היכולת להפריד באמצע הדרמיס, והשני שנתחדשה יכולת להפריד בין הליצה לדרמיס, אלא ודאי שיכולת ההפרדה בין הליצה לדרמיס למיומנים בכך היא קיימת כבר מששת ימי בראשית, מדוע לא נחלצו חז"ל או הגאונים לבאר שאין כוונתם לחלוקה זו אלא לחלוקה האחרת שבאמצע הדרמיס.
ולהדיא רואים מהממצאים שבזמן חז"ל היתה בעולם איזו חלוקה לשני חלקים בין הליצה לדרמיס, כגון מהתפילין הנמצאות במדבר יהודה (שנכתבו על הליצה, ולהרמב"ם צ"ל שהם סברו שדוכסוסטוס כשר לתפילין, וממה נפשך קשה, דלמאירי נמי תיקשי ממה שרובם כתבו על הליצה בצד שיער, ובלא"ה התפילין שלהם ללא שי"ן ואינם מרובעות באלכסונן. ולא באנו ללמוד מהם הלכה, אלא להוכיח מהם את מושגי השוק של זמנם). וכן שמעתי שנמצאו ספרים עתיקים שמוכח שקילפו את הליצה ולא גירדוהו, וכפי הנראה השתמשו בליצה בפני עצמה. ואם כן למה לחדש שיש עוד חלוקה.
ג. הליצה היא כקליפה, א- מצד המרקם שלה שהוא ניילוני, לאפוקי הדרמיס שהוא גבישים גבישים האחוזים זה בזה. ב- מצד זה שהיא דקה מאד בייחס לדרמיס. ג- מצד זה שהיא חיצונית לדרמיס. והשתא כשחז"ל קורין לאחד מחלקי העור קלף, וכן כשאמר הירושלמי בקולף פני העור, וכן כשאמר רב סעדיה גאון ופירוש דוכסוסטוס גויל שנקלף ממנו קלף (בהלכות ס"ת מגנזי מצרים, ועי"ש עוד לשונות כאלה), וכן רב האי בפירושו- וקליף להו, ובתשובתו- וקולפין אותו, האם לא ברור שכוונתם לקילוף הליצה ואז הקליפה או הנקלף יקרא קלף, ולא לחיתוך באמצע הדרמיס. ובמאירי בשם גאוני הראשונים- ומקלפין אותו עד שנחלק לשנים ואותו חלק העליון שכלפי השיער הוא הנקרא קלף והוא דק כעין קליפה והוא הוא לשון קלף, אותו שממול הבשר והוא העבה נקרא דוכסוסטוס. עכ"ל. [אם לא דנימא שהמילים המודגשות הן נופך שהמאירי הוסיף משלו ואין זה מדברי הגאונים, ואז לא יקשה מזה על רבינו תם].
ד. לפי רבינו תם "קלף" זה מושג עצמי - שלוקחים את הדרמיס ומכשירים אותו לכתיבה מצד בשר ע"י הסרת השכבה התת עורית ואולי גם ע"י החלקה, כמו שעושין בצרפת, ו"דוכסוסטוס" הוא מאורע שאדם יבוא ויחלוק את הדרמיס, ואז החצי החיצון נקרא "קלף" והחצי הפנימי "דוכסוסטוס". אבל קשה, שבכל מקורות הגאונים[5] שלפנינו נראה שההיכרות עם קלף באה רק ביחד עם ההיכרות עם דוכסוסטוס, דהיינו שאם לא רוצים גויל, אז מחלקים את העור ואז נהיה קלף ודוכסוסטוס וכותבים בחד מינייהו וכורכין את הפרשיות באידך (עיין בפירוש רב האי ורבינו חננאל שבת ע"ט, ובהלכות ס"ת המיוחס לר"י אלברצלוני ובתשובת הגאונים הרכבי סי' ס"ג). והיכן נעלם הקלף הצרפתי.
וכדי ליישב את שיטת רבינו תם להניח "נשתנו הטבעים" כל כך גדול, עד כדי כך שבזמן חז"ל הדרמיס היה נחלק לשתים בקלות ובבטיחות, וממילא באופן רגיל העבדן היה מגיע ל"קלף" ע"י חילוק העור לקלף ודוכסוסטוס כדי להרויח כפול, ולכן לא נזכר בחז"ל הקלף של צרפת, ורק בדורינו החריג מגיעים לקלף בדרך של תיקון גויל לכתיבה מצד בשר.
ה. בין לפי רבינו תם גופיה, שדוכסוסטוס הוא חצי דרמיס שדבוק עליו מהשכבה התת עורית, בין לפי ספר האסופות, שדוכסוסטוס הוא חצי דרמיס שלא הוחלק מצד בשר, מדוע לא אשכחן בחז"ל ובגאונים מאורע שאדם שעושה מהעור שני קלפים, דהיינו שהוא חוצה את הדרמיס לשניים ומכשיר את שני החלקים לכתיבה מצד בשר ואז שניהם קלפים. (לישנא אחרינא, מדוע אמרו דוכסוסטוס מצד שיער, ולא אמרו או יכשיר את צד בשר לכתיבה או יכתוב בצד שיער. הרי מדברים על אדם שממה נפשך צריך לטרוח להחליק את אחד הצדדים.)
ו. אמרינן בגמרא תניא רבי מאיר היה כותבה על הקלף (ולא על הדוכסוסטוס) מפני שמשתמרת, ובודאי מתבקש לפרש שדנים כאן על הקלף והדוכסוסטוס הקלאסיים שנתבארו בגאונים, והשתא דאומר רבינו שקלף ודוכסוסטוס הם שני חצאים של הדרמיס, מדוע קלף משתמר יותר מדוכסוסטוס, ובפרט לפי דעת רבינו תם גופיה (לאפוקי ספר האסופות) שהדוכסוסטוס יש בו מן השכבה התת עורית מדוע הוא מתקיים פחות מקלף. וגם כאן אנו צריכים לפתח את הטבע של העבר, שהדבר שהיה נקרא דוכסוסטוס היה פחות מתקיים מהדבר שהיה נקרא קלף מסיבה בלתי ידועה. משא"כ להרמב"ם, שהנידון הוא בין הדרמיס לליצה, פירוש הגמרא ברור ונהיר.
מכל הלין נראה ברור כדעת הגאונים והרמב"ם שהקלף והדוכסוסטוס הם הליצה והדרמיס, והגויל הוא שניהם יחד, וההלכה קובעת שבגויל גם אם יכשיר את הצד בשר לכתיבה דינו ליכתב מצד שיער, וכן דוכסוסטוס, והיפוכיהן בקלף.
♦
ג.שיטה א - המאירי[6] וסיעתו וקצת חכמי צרפת
נחזור לענין הליצה והדרמיס, מי מהם נקרא קלף ומי דוכסוסטוס. מבחינה מילולית נראה שהליצה נקראת קלף, משום שיותר מתאים לקרוא קליפה לחלק דק, ולמרקם רקוע (ולא פריר), ולחלק חיצון, וכמדומה דכולהו איתנהו ביה. ועוד, דהא קיי"ל תפילין על הקלף ומזוזה על הדוכסוסטוס, ומה יותר מתאים מאשר לפרש דתפילין שצריכים להכנס לתוך בית קיבול דק ומוגבל בגודלו מצוותם בליצה, ומזוזה בדרמיס. לכן סברו המאירי ור"י מלוניל (ועוד קדמונים, כפי שיבואר בהמשך) שהקלף הוא הליצה.ודעת המאירי שהליצה היא הקלף, מובאת בחכמי הצרפתים על שם - "ודלא כהאומר" בתוס' שבת ע"ט ב', "ויש טועין" בתוס' רא"ש שם, "יש אומרים" בספר התרומה, "יש שסוברים" באור זרוע, "יש שרוצים" ברא"ש הלכות ס"ת סימן ה', "יש מפרשים" בהגהות מרדכי.
וכאן אני נצרך לאפוקי מטעות נפוצה (בהתאם לשמועה הנפוצה שבאשכנז לא הכירו עיבוד בעפצים, ושבעיבוד סיד אי אפשר להפריד את הליצה מהדרמיס), הטוענת שאותם חכמים לא מתייחסים כלל למושג ליצה, אלא גם אצלם הגבול בין הקלף לדוכסוסטוס הוא אנונימי, והם רק טענו על רבינו תם שמרבים לגרד מצד שיער יותר מאשר מצד בשר או טענה אחרת מעין זו.
זה אינו, אלא טענת אותם חכמים כפשוטה, שכיון שמסירים את הליצה כבר הסירו את הקלף ונשאר רק דוכסוסטוס, וכן היה מקובל עד רבינו תם שהליצה היא הקלף, וכמו שיתבאר להלן בדעת רש"י.
ותחילה יש לדעת שהליצה היא דקה ויש לה מרקם של קליפה, ואילו הדרמיס הוא עבה ויש לו מרקם מתפורר, לכן כמו שכשמדברים על קליפה של אילן ערבה ידוע על איזה שכבה מתכוונים, כמו כן כשמדברים על קליפה של העור ידוע על איזה שכבה מדברים. וכמדומה שגם מבחינה מקצועית הגדרת מגמת האומן צריכה להיות הסרת הליצה, ואם יגרד יותר או לא זה משתנה בהחלטות שלו, אלא שבשינוי מזמן חז"ל שהיה אפשר לקלף את הליצה בשלימותה, אצלם זה היה נפסק והיו צריכים לגרד קליפות קליפות או לשייף את העור בנייר זכוכית עד שתרד כל הליצה.
א. והראיה הראשונה שיש להביא לזה שהוקשה להם הסרת הליצה, היא מדברי תוספות ר"י הזקן ותלמידו הנדמ"ח, שהביא את פירוש הערוך שחולקין את הקלפים לעוביין והעליון נקרא קלף והתחתון נקרא דוכסוסטוס מלשון "דוך" "סוסטוס"-בשר. (כמובן שהמשפט הזה האחרון זה לא לשון של הערוך, אלא נופך של רבינו תם וסיעתו שהעתיקוהו.) ואחר כך מביא - אבל לפירוש רבינו (רש"י) דפירש דוכסוסטוס [קלף שניטלה קליפתו העליונה] מאי משמע (לקרוא לדבר כזה דוכסוסטוס).
וראשית יש להבין מהו "אבל לפירוש רבינו", הרי היינו פירוש רש"י היינו פירוש קמא, שהקלף הוא העליון והדוכסוסטוס הוא התחתון. וכן המו"ל שם התקשה מאד להבין את הקושיא על רש"י "מאי משמע", דמאי שנא רש"י מהערוך, הרי שניהם אמרו שהקלף הוא העליון והדוכסוסטוס הוא התחתון, ולמה הערוך יכול לפרש שדוכסוסטוס זה "דוך בשר" ורש"י לא יכול זאת.
אבל פירוש הקושיא פשוט, ותימה על מי שלא חשב על קושיא זו לפני ראותו את תוס' ר"י הזקן ותלמידו, שמי שמכיר עור יודע שכשאומרים "קלף שניטלה קליפתו העליונה", זה לא איזה מושג אנונימי שנתון לפרשנויות אין קץ, אלא פשוטו כמשמעו שהורידו את הקליפה- הליצה. ומה נשאר? עיקר העור- הדרמיס. והשתא ההבנה הפשוטה שלא מתאים שממציא שפה לא ימציא לעור צליל בפני עצמו אלא יקרא לו "מקום בשר", דמאי גרע העור מכל דבר אחר כמו "עין" ו"אוזן" שזוכה לשם עצם. ובפרט שרוב השימושים בלשון עור באים לאפוקי בשר, אז למה לא לתת לו צליל שונה [ויש ליישב בדוחק].
אבל ל(הערוך) [רבינו תם] שדוכסוסטוס הוא שם של קטע מסוים מתוך העור שהוא קרוב לבשר, ושפיר יש לכנותו "מקום בשר".
ודוק ותשכח שכל התרגום של המילה "דוך סוסטוס" ל"מקום בשר" הוא התחיל מרבינו תם ולא לפני זה. כי לענ"ד הקודמים לרבינו תם שאמרו שקלף הוא העליון התכוונו לליצה, ואם כן הנשאר הוא לא "מקום בשר" אלא "עור" כפשוטו. ולעניננו חזינן שר"י הזקן ותלמידו כשקרא ברש"י "קליפה", היה לו ברור שהכוונה לליצה ולא לאיזה עובי בלתי מוגדר.
ב. ראיה נוספת מדברי ספר האסופות שמציג את דעת אותם חכמים וכותב- אמנם יש מעט יחידים כו' והואיל וכן אם לצד השני אין מסירין אלא שיער הרי הם כגויל, ואם מסירין מהם לצד השני הרי הוא כדוכסוסטוס. ולדבריך שהמחמירים טוענים אתם מורידים הרבה מצד שיער יותר מאשר מצד בשר, הרי בפירוש לא זהו טענתם, אלא הם אומרים אם עשית עוד פעולה מעבר להסרת השערות אתה עם דוכסוסטוס, ולדבריך שהחלוקה אנונימית מנין להם זאת? אלא ודאי כוונתם לפעולה המתבקשת והידועה של הסרת הליצה.
ג. וכן לשונות שאר הראשונים בהסבר ה"קצת חכמים" שנחלקו על רבינו תם, כמדומה שיתפרשו כן במושכל ראשון אצל אנשי מלאכה זו. א. הגהות מרדכי הלכות קטנות- "ואי משום הקליפה שמסירים האומנים אין זה אלא תיקון בעלמא ואינה עבה כל כך שיהא שם קלף עליה", ומשמע שהאומנים מכוונים להסיר "קליפה". ועוד, איך הראשונים סומכים שתמיד יהיה מדובר על אותו עובי שהוא בגדר "אינו עבה כל כך" ולא יגלוש טיפה יותר. אלא ודאי שהנידון כאן הוא אם ראוי לפרש שהליצה היא הקלף, שלדעת רבינו תם אין ראוי לפרש כך, וממילא אתה יכול להמשיך לגרד עוד הרבה פנימה. ב. תוס' שבת- ודלא כאומר שקלפים שלנו הם דוכסוסטוס לפי שמגררין האומנין המתקנים אותן קליפתן העליונה ונשאר הדוכסוסטוס. ג. תוס' הרא"ש- לפי שכשגוררין אותו (נותנין) [נוטלין] קליפתן העליונה שכלפי השער, ד. רא"ש- לפי שמגרדין אותן הרבה במקום שער ומסירים הרבה קליפות בתער הגלבים ונשאר הצד שכלפי הבשר. וכמדומני שכל אומן מפרש זאת על קילוף הליצה, שהיתה משתברת ברחבה להרבה חתיכות, ומקלפים אותה בתער הגלבים. ה. מרדכי שבת- לפי שכשמתקנין הקלף מסירין קליפות החיצונים [שכלפי השיער]. ו. סמ"ג- לפי שגוררין אותן לצד שיער ומסירין [אותן] קליפות \קליפות\ ונשארה אותה שלצד הבשר. ז. או"ז- משום שמקליפין אותו מצד שיער משום שהם עבים. גם כאן יש לפרש שעיקר הבעיה שלהם היה קילוף הליצה (שמפריעה לגמישות הקלף), וגירוד אחרי הקילוף או שנעשה או שלא נעשה. ח. ר' יחיזקיהו ממגדיבורג- לפי שגוררין מצד שיער ומסירין כל הקליפה העליונה ונשאר חלק שמצד בשר. ט. ספר התרומה- לפי שלאחר שהסירו השיע' עדיי' מתקני' אותו וגוררים אותן קליפות בתער לצד השחור ונשאר אותו שלצד בשר הנקרא דוכסוסטוס. ובהמשך דבריו- ואם אותה שהיא עבה לצד בשר נקראת דוכסוסטוס כיון שהוסרה קליפה דקה שעליה, מדלא קאמר כיון שהסירו מעליה קליפה או כדי קליפה, אלא "קליפה דקה שעליה" משמע שמדבר על הקליפה הידועה, דהיינו הליצה. (אמנם יש מחברים יותר מאוחרים שלא נזכר בהם בזאת הלשון "קליפה", אך אין הכרע מדבריהם להיפך, וגם אפשר שלא היו בקיאין כ"כ במציאות, וכבחולין נ"ז א' מדבריו כו', שהרי אינם בעלי המחלוקת עצמם, אלא הם רק מעתיקים את דעת רבותיהם שבדקו את הדבר).
♦
ד. כיצד יישמו את שיטת המאירי למעשה, ובדברי ספר התרומה, והנשמת אדם
לענין אופן יישום דעת המאירי למעשה, בזמן שכבר לא היו מיומנים לקלף את הליצה בשלימותה, יש כמה לשונות בראשונים.א. היראים מסיק דקיי"ל שינה בזה ובזה כשר, הלכך עורות שלנו שאינם קלף ודוכסוסטוס שלא נעשו באותו ענין שפירשתי כשרים. [נ.ב. וע"ע במרדכי הלכות קטנות רמז תתקנ"ט בענין שינה בזה ובזה].
ב. המאירי כתב- ועכשיו שאין אנו בקיאין בחלוק העור לשנים לתפילין אין לו לגרור מן השחור שהרי הנשאר יהא דוכסוסטוס אלא גורר מצד הלבן שהוא מקום בשר ממש ויקלוף הרבה עד שישאר דק מאד והלך הדוכסוסטוס ונשאר הקלף וכותב בצד הגרירה, עכ"ל. דמשמע שהוא מצריך לגרד מצד בשר הרבה עד שיגיע לליצה או סמוך לה.
ג. בספר התרומה כתב - ויש שקולפין העור לשנים בתחלה. ובקליפה שלצד שיער כותבי' התפילין לצד בשר. לצד הלבן לאפוקי נפשייהו מפלוגת' ומספיקא.
ובספר האסופות כתב- ואולם יש שקולפים קלף שלנו ומסירים קליפה של צד הבשר כדי לכתוב תפילין על צד של בשר של קליפה העליונה הנקראת קלף כו'. וממשיך- ולא יתכן לעשות כן... כי בימי חכמים כשהיו קולפין קולפין העור לשניים והיה זה קלף וזה דוכסוסטוס היו מתקנים אותו כענין שהוא נאה ונוח הרבה לכתוב לצד הבשר והדוכסוסטוס לצד השיער, והם אינם אלא מקלקלין אותה בקליפה שהיו קולפין אותו, אלא שרוצין שיהא עליו שם קלף בקליפה זו כו'.
ובפשוטו הכוונה היא שהיו קולפים קליפה דקה מצד בשר, ואותה קליפה לא היתה ראויה לכתיבה מחמת דקותה [ומאחר שאינה עומדת לכתיבה נראה דא"צ שתהיה קליפה זו יריעה שלמה, אלא אפילו קליפות קטנות, אלא שהוא בדרך הסרת קליפה ולא בדרך גירוד, ואף שהוא טירחא, מלאכה היא ואינה חכמה], ונשארה בידם קליפה עבה לצד שיער, וכתבו עליה מצידה הפנימי. וסברו דבכה"ג שהורידו קליפה ממש מצד בשר הנשאר הוא בדין קלף. ומשמע ג"כ שהקפידו להוריד קליפה זו תחילה שיחול עליה שם קלף לפני שגררו העור מצד שער. מיהו מהמשך הדברים משמע שגם הם תלו את שם "קלף" ב"ליצה", וצריך לומר דסבירא להו דעור שמורכב מליצה שלימה ומקצת הדרמיס שנצרך כדי להחזיק את הליצה, יש לו דין ליצה.
-סיום דברי ספר התרומה- ואף על גב שאינן בקיאין עתה לקולפו לשנים שיהו שני קליפות עבות וראויין לכתוב בהן זו בדין קלף וזו בדין דוכסוסטוס אלא אחת היא עבה וראויה לכתוב בה ואחת דקה ואינה ראויה לכתוב. מכל מקום אותה שהיא עבה וראויה לכתוב אם היא לצד שיער נקראת קלף וכותבין בה לצד החתוך שהוא לצד בשר. ואם אותה שהיא עבה לצד בשר נקראת דוכסוסטוס כיון שהוסרה קליפה דקה שעליה וכותבין בה לצד החתוך שהוא לצד שיער.
ולהפירוש האמור, דברי ספר התרומה נאמרו רק כפירוש להחולקים על רבינו תם, והכי פירושו- אותה שהיא עבה וראויה לכתוב אם היא לצד שיער נקראת קלף דעל כרחינו להקל שהדרמיס הדבוק לליצה כדי להחזיק אותה, הוא טפל אליה, וכותבין בה לצד החתוך שהוא לצד בשר. ואם אותה שהיא עבה לצד בשר, דהיינו שלא גירד את הדרמיס מצד בשר אלא רק הסיר את הליצה- נקראת דוכסוסטוס כיון שהוסרה קליפה דקה שעליה (-ליצה) וכותבין בה לצד החתוך שהוא לצד שיער.
ועכ"פ אין בדברי הספר התרומה מקור לחדש דגם לרבינו תם מה שהדרמיס קרוי קלף הוא רק כל זמן שהוא מוצמד לשכבה העליונה שלו (לא מיבעיא שאת הליצה אפשר להוריד, כמבואר להדיא בספר התרומה, שלאחר שהסירו השיער עדיין מתקנין אותו וגוררים אותן קליפות בתער לצד השחור. והנשמת אדם ז"ל לא דק בזה. אלא אפילו שכבה מתחת הליצה אפשר להוריד, שאין מקור לחדש דשם קלף ניתן לדרמיס רק בזכות השארת קצהו העליון, ולא נתנו הראשונים שום אזהרה בגירוד העליון פן יוסיף לגרדו על אלה גירוד רב) ודלא כהנשמת אדם ז"ל.
♦
ה.הקושיות של רבינו תם על שיטה זו והיישובים
הקושיות של רבינו תם על שיטה זו, שתים הן - א. מצד המנהג, כיצד המנהג לכתוב על קלפים שלנו תפילין, הרי לשיטתכם הם דוכסוסטוס (תוספות שבת ע"ט ב', רא"ש הלכות ס"ת, הגמ"י, ספר האסופות, הגהות מרדכי, ספר התרומה, סמ"ג). ולמותר לציין שקושיא זו אין לה מקום כלל אליבא דהרמב"ם שמפרש שקלף הוא פנימי ודוכסוסטוס הוא חיצון. ואם כן כתיבת תפילין כמונו כמוכם. אך גם לשיטת המאירי זה קושיא רק אם הויכוח התחיל אחרי המנהג, וכמו שסבר רבינו תם ז"ל, אבל לפי מה שהתברר שהויכוח כבר היה בזמן הגאונים, ודאי אי אפשר לברר מי מהם צודק על פי מנהג צרפת מאות שנים לאחר מכן, ובפרט שהעבדנים שם ייצרו רק דרמיס ולא ידעו לייצר ליצה.ב. מצד המציאות, כיצד יתכן שהתורה תצווה לכתוב על הדרמיס מצד שיער, הרי ידוע שצד הבשר יותר מתאים לכתיבה מצד השיער ופחות מזדייף (הגהות מרדכי, רא"ש, ספר התרומה, אור זרוע, ספר האסופות). ולמותר לציין שגם קושיא זו אין לה מקום כלל אליבא דהרמב"ם, שמפרש שקלף הוא פנימי ודוכסוסטוס הוא חיצון, ואה"נ כמונו כמוכם, התורה מצווה לכתוב על הדרמיס לצד בשר. אך גם לשיטת המאירי, טוענים שאמנם בעיבוד בסיד בודאי צד בשר יותר נח לכתיבה, אך בעיבוד בעפצים שניהם שוים. אמנם גם הרמב"ם, שהיה מעבד בעפצים, כותב שצד בשר יותר נח לכתיבה מצד שיער, וזה צ"ע מהמציאות. מכל מקום בעל "מסורת הקלף" נ"י נחלץ לבאר זאת על פי שיטת העיבוד של הרמב"ם שנקראת "עיבוד חלקי", אך מכל מקום קושיא על המאירי ליכא.
ועל המחמירים להפריד את הליצה ולכתוב עליה מדין קלף, הקשה בספר האסופות "כי בימי חכמים כשהיו קולפין, קולפין העור לשניים והיה זה קלף וזה דוכסוסטוס, היו מתקנים אותו כענין שהוא נאה ונוח הרבה לכתוב הקלף לצד הבשר והדוכסוסטוס לצד השיער, והם אינם אלא מקלקלין אותה בקליפה שהיו קולפין אותו, אלא שרוצין שיהא עליו שם קלף בקליפה זו". גם כאן קושיא זו לכאורה היא רק על המאירי ודעימיה שהיו כותבים במקום ההפרדה והוא היה יוצא להם מחוספס, אך להרמב"ם שמפרש שעל הדרמיס כותבין לצד בשר ועל הליצה לצד שיער, היינו המקומות החיצוניים והחלקים והמתוקנים. ומכל מקום, גם להמאירי יש לומר שעצם פעולת הקילוף היא פשוטה, וחזינן במימצאים שהיתה נהוגה גם בזמן חז"ל, ואולי אלה שהתחילו לעשות זאת בזמן הראשונים לא היו מיומנים לעשותו שפיר. וצריך בירור.
♦
ו. שיטה ב' - רבינו תם וסיעתו[7]
נוסח א' - ספר הישר הג"מ ואור זרוע
רבינו תם מפרש שהדרמיס הוא הקלף, ובימי קדם היתה אפשרות לחלוק את הדרמיס לשנים, והחצי התחתון היה נשאר עם גידים ושומנים מהשכבה התת עורית, והוא היה נקרא דוכסוסטוס, והיה נכתב מצד שיער כי הצד בשר שבו אינו ראוי לכתיבה כלל. אבל דרמיס שהוא מגורד היטב מצד בשר, ולא נשאר בו שאריות שומנים וגידים, מיקרי קלף ונכתב לצד בשר.ומנא אמינא לה דלדעת רבינו תם הדוכסוסטוס כולל בתוכו מהשכבה התת עורית.
א. ז"ל ספר הישר - [ולצד] הבשר מניחין אותו והגידים (נדמו) [כמו] שהוא מופשט מן הבהמה.
ב. לשון הגהות מרדכי במנחות כתב ר"ת וז"ל אומרים הגאונים (נ.ב. כבר נתבאר שאין כוונת רבינו תם שכל דבריו הם העתק של הגאונים, אלא לעיקרי הדברים שקלף ודוכסוסטוס הם שני חלקים בעור וכדומה. והאמת יורה דרכו) גויל מעור שלם כמו שהוא מעופץ לצד שיער וכדאמרינן בריש ב"ב גויל אבני דלא משפייא ומצד הבשר אינו נאה לכתוב מפני גידי הבשר והשמנונית כו'. העור הנחלק לשנים כו' מצד שיער ממש אין נאה לכתוב ולא מצד הבשר ממש מפני הגידין והבשר והשמנונית, אלא נכתב בפנים שבאמצע. וקלפים שלנו דין קלף יש להם שהרי עכשיו מסיר מהקלפים הגידים והשמנונית וקליפה דקה שקורין אשקרניר. עכ"ל. וכפי שביררו, אשקרני"ר בצרפתית עתיקה היינו הסרת הבשר[8]. ומשמע שהכוונה להסרת השכבה התת עורית, שזה מצדיק לקרוא לקלפים שלנו קלף ולא גויל.
ג. באור זרוע הביא את קושיית רבינו תם על הסוברים כהמאירי בזה"ל- ואין נראית לר"ת סברתם דדוכסוסטוס שלהם לא הי' ראוי במקום בשר כלל. ומאחר שלא שמענו שהיו לרבינו תם מסורות מימי רבינא ורב אשי שלא נזכרו במקורות שלפניו ושאחריו, ושהוא יזכיר אותם שלא בשם אומרם, ברור שאין כוונת רבינו תם שיש לו מסורת מרבינא ורב אשי שדוכסוסטוס אינו ראוי במקום בשר כלל, אלא לפרשנות, שלפי מה שחשבון הסוגיא מכוון אותנו לפרש מה זה דוכסוסטוס, זה דבר שאינו ראוי כלל (אמנם בשביל הויכוח עם המאירי לא צריך להגיע למצב של אינו ראוי כלל, אך קושטא דמילתא קאמר), ודברים אלה לכאורה מתייחסים לשכבה התת עורית.
מיהו כל ראיות אלה מתייחסות רק לצד התחתון של הדוכסוסטוס, שהוא בודאי שייך לשכבה התת עורית, אבל הצד העליון של הדוכסוסטוס מעדיפים לומר שהוא מתחיל באמצע הדרמיס, וכנ"ל סעיף א'.
הקושיות על נוסח א'
הנה דעת רבינו תם וסייעתו שגויל ודוכסוסטוס יש בהם שאריות מהשכבה התת עורית, כפי שהבאנו את לשונותיהם בהמשך, ומשמע בדבריהם שצד הבשר אינו ראוי כלל לכתיבה. ואם צד הבשר יהיה מגורד, יהיה דינו כקלף ויוכשר לתפילין, ויהיה דינו ליכתב מצד בשר [ומסתבר ג"כ שאם יהיה שטח גדול מיריעת הגויל מגורד, סגי בזה ליתן לשטח זה דין קלף, ואולי שיעורו בכדי כתיבת פ"ה אותיות. ועל כל פנים, בודאי יריעה אחת אינה גוררת את חבירתה, ויריעת גויל מגורדת שנתפרה בתוך ספר שאינו מגורד, ודאי דינה להכתב מצד בשר, ואם כתב עליה –כמו שאר היריעות- מצד שיער, פסולה].א. מיהו הקשו בספר האסופות ממסורת ישראל - שגם בגויל כשמתקנים אותו לכתוב בו כתיקון שלו מסירים ממנו לצד הבשר כמו שמסירין עושי הקלפים שלנו בשעה שעושין אותו. וכן הגוילים הנמצאים כהיום, כפי איך שאמר לי בערך אחד מיודעי דבר - כל הספרים מזמן חז"ל שבידינו מגורדים היטב מצד בשר וכתובים לצד שיער. וכן מה שיש לנו מזמן הגאונים מגורד היטב מצד בשר וכתוב מצד שיער. וכן מה שיש בידינו מזמן הראשונים שהוא מעובד בעפצים, אותם שלא גירדו מהם את הליצה כתובים לצד שיער, הגם שגירדו מהם את השכבה התת עורית[9]. ואילו אותם שגירדו מהם את הליצה, כתובים לצד בשר. מיהו המעובדים בסיד אפשר שכתבו לצד בשר גם עם השאירו את הליצה, וצריך בירור וביאור.
וכאן הבן שואל דבשלמא להגאונים והרמב"ם אין שום נפקותא כמה גירד והחליק את הגויל מצד בשר, דלעולם עדיין ייחשב גויל, כיון שלא גירדו ממנו את הליצה. אבל לרבינו תם דליצה ודרמיס המגורד מצד בשר הם קלף, ודינם להיכתב מצד בשר, הרי חזינן שכל המעפצים וממשיכי הגוילים כתבו תמיד מצד שיער, וחזינן שמסורת ישראל דלא כרבינו תם.
ובתשובות רב שרירא גאון מתואר כיצד סדר עשיית הגוילים, ולא כתובה שם שום אזהרה לא לגרד צד בשר, למרות שזו פעולה מתבקשת מבחינה מקצועית ואסטטית. וכן בתשובת רב האי המובאת במאירי (שע"פ המגדל עוז זו כנראה תשובת רב האי), ורהטא דמילתא שמושג גויל הוא עור שהשאירו עליו את הליצה, שהיא הודו היא זיוו היא הדרו. ומה שבני סיעתו של רבינו תם הביאו בשם הגאונים שגויל לא נתקן לצד הבשר, י"ל או שזו הוספת נופך משלהם, וחזינן טובא כיו"ב בסוגיין, או שכוונת הגאונים מצד ההחלקה, שלא החליקו את צד הבשר. וזה רק מראה מקום הוא לו שיבינו על מה מדובר ומה אורחא דמילתא, אך לאו למימרא שהדין ישתנה אם יחליק גם את צד בשר (וליתר דיוק עיין לקמן בדעת רבינו תם ובדעת בעל ספר האסופות).
ב. עוד צריך ביאור מדוע אנו מוצאים את החלוקה באמצע הדרמיס שחידש רבינו תם, רק בציור שדבוקים על החלק התחתון שומנים, ומדוע לא נמצא בחז"ל איזכור על אדם שמחלק באמצע הדרמיס ומנקה את החלק התחתון מהשומנים (והדין מסתמא יהיה דשני החלקים הם כקלף לרבינו תם). וצריך לומר דכל זה אכניס ב"אין אנו בקיאין", וכשנדע איפה ואיך חילקו באמצע הדרמיס, נבין גם מדוע החצי התחתון צריך להשאר דבוק בו חלק מהשכבה התת עורית.
ג. מצוות מזוזה על הדוכסוסטוס, ולרבינו תם היינו להשאיר מעט שומנים דבוקים באחורי המזוזה. וזה מחודש שתהיה מעליותא לעשות מצוה באופן הפחות נקי, דאמנם יש דברים שמצוותם בכסף או בנחושת ולא בזהב, אבל שעצם המצוה מתקיימת על החומר העורי, והתורה מצוה להשאיר עליו עוד דבר בלתי נקי, זה דבר חידוש. אמנם מסבירים שהתורה רוצה שיכתבו מזוזה על צד שיער, ואם צד בשר יהיה נקי יהיו מוכרחים לכתוב עליו משום שהוא מהודר יותר, וכעין אין מעבירין על המצוות, לכן התורה נותנת מצוה להשאיר צד בשר לא נקי. מכל מקום אין זה הסבר רגיל ומשכנע שכל כך רצון התורה שיכתבו לצד שיער, ומי סני לן צד בשר, והרי מצוות תפילין להיכתב דווקא לצד בשר.
ד. הא דאמרו גויל מצד שיער דוכסוסטוס מצד שיער, שינה בזה ובזה פסול, לדברי רבינו תם הוא רק לאפוקי מנהג הדיוטי לכתוב על מקום שאינו ראוי כלל (עיין הלשון באור זרוע), אבל ברגע שאדם יכשיר את צד הבשר לכתיבה ממילא זה יהפך לשם קלף. ונשאלת השאלה האם איצטריך הלכתא רק לאפוקי ממעשה הדיוטות.
נוסח ב' - ספר האסופות
לאור קושיא א' הנ"ל, בעל ספר האסופות שיכלל מראש את דברי רבינו תם, וכתב- ולצד הבשר אינו מתוקן להיות חלק היטב ונאה. כלומר, דלעולם כל השכבה התת עורית מוסרת מהגויל, אך לא מחליקים את הצד בשר להיות חלק היטב ונאה.הקשיים בשיטת ספר האסופות
אך רבינו תם עצמו לא הוה ניחא ליה בפירוש זה.א. בעיקר בגלל הקושיא למה התורה אמרה לכתוב על דוכסוסטוס מצד שיער, הרי באופן טבעי צד הבשר יותר טוב לכתיבה, או לכה"פ שוה לצד השיער. ודוחק לומר שמאחר שאדם זה קידם והחליק את צד השיער ולא החליק את צד הבשר, המוצר הזה קיבל שם חדש – דוכסוסטוס, והתורה פטרה אותו מלהחליק את צד הבשר ולכתוב בו. וכל ההלכה שדוכסוסטוס מצד שיער נאמרה אחרי שהאדם כבר הורה לעצמו שהכתיבה היא לצד שיער והחליק שם. והוא הדין דההלכה מצי למימר "דוכסוסטוס מצד שיער או תחליק גם מצד בשר ותכתוב שם".
ב. עוד קשה על ספר האסופות, מדוע לא מצאנו בחז"ל ובגאונים שאדם מחלק את העור לשתי שכבות ועושה משתיהן קלף, דהיינו מכשיר בשתיהן את צד הבשר לכתיבה.
ג. ויותר יש להקשות מדוע לא יהיה מצב שהחלק החיצון יהיה נידון כדוכסוסטוס והפנימי כקלף, כגון שהכשיר את החלק החיצון לכתיבה מצד שיער ואת הפנימי מצד בשר.
מה שאין כן לרבינו תם, יש לומר שהטבע הנעלם הזה של לחלק העור לשנים היה כרוך בזה שהחלק התחתון מבין השניים צריך להיות עם השכבה התת עורית.
♦
ז.שיטה ג - הרמב"ם וסיעתו[10] - דעת הגאונים בפלוגתת המאירי והרמב"ם
והרמב"ם וסיעתו סוברים שדוכסוסטוס הוא הליצה וקלף הוא הדרמיס. והביאור לשמות קלף ודוכסוסטוס יש לפרש, "קלף" הוא עור שנעשתה בו מלאכת קילוף[11], וכמו שמחק הוא עור שנעשתה בו מלאכת מחיקה. "דוכסוסטוס" הוא לשון לע"ז- דו- שנים, כסוסטוס- קשים מאוד להפרדה, ורוצה לומר דהליצה נקראת על שם מצב התיומת המורכב מליצה ודרמיס. שו"ר בעיטור שכתב שכסוסטוס הוא גרידה.וכבר בגאונים מצאנו שנחלקו במחלוקת המאירי והרמב"ם, דהנה בהלכות ס"ת המיוחסים לר"י הברצלוני, ז"ל- וכן אמר רבנו עמרם בר [ששנה קלף לא בעי שרטוט] שאי אפשר לה לקבל שרטוט... דמצות מזוזה להיכתב על דיסוסטוס שלגויל המעובד ותפילין על הקלף הנקלף ממנו... ורבינו סעדיה גאון ז"ל אמר ופירוש דוכסוסטוס גויל שנקלף ממנו קלף... וכל מי שאומר חילוף הדברים הללו צריך להביא ראיה לדבריו ולא ימצא. הרי לנו שלשה גאונים דס"ל דהקלף הוא החיצון, רב עמרם גאון, ובעל ההלכות ס"ת, ורבינו סעדיה גאון. [ומשמעות דברי רב סעדיה היא שאין מסורת בענין, אלא שפשטות הלשון מכוונת לומר שהקלף הוא הליצה והליצה לתפילין, ומי שאומר להיפך צריך להביא ראיה].
וכן דעת רב האי בפירושו על מסכת שבת (המובא בספר הנר), והביאוהו הר"ח, וכן משמע בתשובתו (באוצר הגאונים שבת עמ' 75), וכמדומה שכן הביאו רוב הראשונים בשמו, חוץ מהרמב"ם והרשב"א שהביאו משמו להיפך. וצ"ע[12].
מיהו בתשובת גאונים שם עמוד 76-78, והיא תשובה המיוחסת לרב שרירא גאון, והיא בדבר הקלף הערבי המגורד משני צדדים ומעובד בסיד הנקרא "רק", נראה שם ש"רק" שהוא דרמיס (כמבואר בספר המכריע סימן פ"ד וכדחזו ב"רק" הנמצא בספריות) דינו להיכתב מצד בשר, והיינו כהרמב"ם.
וכן פירקוי בן באבוי (תלמיד תלמידו של רב יהודאי גאון) שחי בערך מאה שנה לפני רב עמרם ורב סעדיה, מונה את הפסולים שיש בספרי תורה של בני ארץ ישראל הנכתבים על ה"רק" הערבי (דרמיס מגורד ומעובד בסיד) ואחד הפסולים הוא שהם כותבים בצד שיער ולא בצד בשר. ולמדנו מזה שדעתו שדרמיס כתיבתו מצד בשר, והיינו כהרמב"ם. (ואין ללמוד ממנהג בני ארץ ישראל ההם סייעתא להחולקים על הרמב"ם, משום שלפי טענותיו של פירקוי בן באבוי נשתכחה מהם התורה מחמת השמד, והם טועים בהרבה דברים).
ובכלל עצם השיח של הגאונים על ה"רק" כמקביל ל"קלף" ולא כמקביל ל"דוכסוסטוס", מבלי שטרחו להצילנו מן ה'טעות' שדרמיס הוא הקלף, יש בזה משמעות כהרמב"ם.
♦
ח.הקושיות על שיטת המאירי והיישובים
הקשו על שיטת המאירי:א. דנראה בחז"ל שספר תורה נכתב או על הגויל או על הקלף, וזה נראה בחז"ל כדבר מעשי ולא רק תיאורטי. ואילו הליצה היא דקה ואם באת לתפור בה יריעה ליריעה התפירה תקרע אותה. כן שמעתי מיודעי דבר שבדקו את הדבר. וכן יש הודאת בעל דין מהרב המאירי, שהוא מחכמי הליצה. ובפשוטו, התפילין שלו היו כתובות על ליצה, והכיר עיבוד בעפצים (והוא עצמו כתב שני ספרי תורה על גוילים=עפצים), ואעפ"כ טוען וחוזר וטוען שלא מסתבר להכשיר ספר תורה על ליצה (=קלף לשיטתו) ולפסול על דרמיס. ובודאי שהוא לא ויתר על לנסות לבדוק הדבר בליצה של עפצים כדי שלא יצטרך להדחק. (נ.ב. צ"ע מה מסקנתו של המאירי, עיין לעיל בהערה).
ב. באופן כללי נראה בחז"ל שהמוצרים השימושיים ביותר היו- גויל וקלף, ואילו דוכסוסטוס הוא דבר זניח. למשל הירושלמי אומר באיזה צד כותבים על קלף ובאיזה על גויל ואילו על דוכסוסטוס לא טרח לומר באיזה צד כותבים. ובשלמא אם הדוכסוסטוס הוא הליצה, ניחא שהוא דבר זניח, מכיון שהוא דק וקריע[13], אבל אם הוא הדרמיס, מדוע היה זניח, פוק חזי כמה הוא טוב יותר מהליצה, וידוע שהיה שימושי היטב בדורות ההם[14], וכעין זה הקשה העיטור[15].
ג. עצם זה שהדוכסוסטוס לא היה לו שם בלשון הקודש, והיה צריך לחכות לשם לועזי, משמע טפי שהוא הליצה, שאין בה שימוש בטבע בני אדם כמו השימוש בדרמיס.
ד. עוד קשה שבגמ' מבואר שהקלף הוא יותר מתקיים מן הדכוסוסטוס דאמרינן שבת ע"ט ב' שרבי מאיר היה כותבה (מזוזה) על הקלף מפני שהיא מתקיימת, פירוש שהקלף הוא גוף העור ודוכסוסטוס הוא הקליפה שהוסרה ממנו, ואינה חזקה הקליפה כמו גוף העור (פסקי רי"ד). אבל לדעת המאירי שהקלף הוא הליצה, קשה, שהרי במציאות הוא פחות נשאר שלם מהדרמיס מחמת דקותו. וכל אחד שישאל את עצמו על איזה עור היה מעדיף לכתוב את המזוזה, חושבני שהתשובה תהיה על הדרמיס. והמאירי נדחק בזה שבגלל שמכניסים את המזוזה בקנה דק היא יותר משתמרת כשהיא דקה (אולי הכוונה להציל משבירת אותיות).
ה. עוד הקשו ראשונים (רמב"ם ועיין עוד רי"ד ומנהיג רא"ש וסה"ת) על המאירי מדוע התורה ציוותה לכתוב על ליצה מצידו התחתון ועל דרמיס מצידו העליון, שהם המקומות היותר גרועים לכתיבה, ולא להיפך. ועיין קרית ספר (למאירי) ח"א מאמר א חלק ג שביאר שבזמנם היו מעבדים רק את הצד שיותר נח לעבד עי"ש.
וכבר הזכרנו שהחלק הראשון של הקושיא, דהיינו מן הליצה, הוא קושיא מובנת להדיא ע"י יודעי דבר, אבל החלק השני של הקושיא, דהיינו מן הדרמיס, יש על זה שיח רב בזמנינו, וצ"ע.
ו. עוד כתב הרמב"ן שמהירושלמי משמע כפירוש הרמב"ם דאיתא בירושלמי שבת פ"ח ה"ג- הדא דאת אמר בקולף פני העור ברם בהין דוכסוסטון כדי לכתוב שתי פרשיות שבמזוזה, ולשון פני העור משמע ש(מ)קלף הוא הצד הדבוק לבשר. ולא זכיתי להבין הראיה מאי משמע, וכבר נתקשה בזה הר"ן. אך שמא יש לדחוק בדברי הרמב"ן, דכמובן לשון קולף מוכח דמיירי על קילוף הליצה, אך לענין במה הוא משתמש האם בקליפה או בעור, סתמא דלישנא בקולף פני העור משמע שמשתמש במשתייר שהוא מכונה כאן "העור", אלמא הדרמיס הוא הקלף.
ז. אפשר שיש ראשונים (עיטור וריטב"א) שדייקו כן גם מהירושלמי במגילה פ"א ה"ט וצריך שיהא כותב על הגויל במקום השיער ועל הקלף במקום נחושתו. ובכוונתם יש לפרש דנחושתו הוא לשון המצוי בשוליים המלאים לכלוך, כמו נחושתו של תנור, יען השפך נחושתך. וזה מתאים להיאמר על הדרמיס שהשוליים שלו מלאים שומנים של השכבה התת עורית (ומובן מאליו שהכוונה אחרי שיגרד את השומנים). מה שאין כן אם הכוונה היא על הליצה, מאי שנא שנקט כאן לשון נחושתו ולא שוליו או תחתיתו וכדומה.
ח. עוד קשה שהגמרא (שבת ק"ח א') הכשירה עור של עוף לתפילין משום שהנקבים שבו שמחמת הנוצות, הדיו עובר עליהם. וטוענים שע"פ נסיון המציאות, בעור של עוף המעובד בעפצים, הנקבים שבליצה הם גסים ואין הדיו עובר עליהם, ורק הנקבים שבדרמיס של העוף הדיו עובר עליהם. (הנוצות מגיעות עד אמצע הדרמיס ותו לא, וממילא הדרמיס מצד בשר אין בו את נקבי הנוצות, אמנם נקבים בודדים יש, אך ניתן להוציא פרשיה מן המקום הבריא. ומכל מקום כיון שיש צורך לגרד מצד בשר ואכמ"ל, מתגלים נקבים קטנים מאד בעור שבוודאי הדיו עובר עליהם.)
ויש מיישבים זאת ע"י מהלך חדש בסוגיית מוקף גויל, דנקב שהדיו עובר עליו היינו שהקולמוס עובר עליו, והוא מוקף דיו מכל צדדיו.
וזה תימה. חדא, דבפשוטו נקב שהדיו עובר עליו היינו שנסתם ע"י הדיו, וכדאמרינן גבי סככות ופרעות שהם יכולים לקבל מעזיבה כו'. ועוד, דהכל תלוי ברוחב הקולמוס, וקולמוס קטן שהיו כותבים בו תפילין, אינו עובר ומקיף הני נקבים.
מיהו יש לומר שהגמרא לא דיברה על מיני העופות שנבדקו ע"י יודעי דבר (כמדומה שהם תרנגול ויונה), אלא על עוף אחר שבו הנקבים בליצה יותר קטנים. ולא עיינתי ועוד שקושיא מכח שקלא וטריא היא פחות חזקה מקושיא מכח מימרא [ועצם מימרא דרב הונא שכותבין תפילין על עור עוף טהור יל"פ בדליכא בעיית נקבים, ואיצטריכא ליה למישרייה, משום שבדברי תנאים נזכר הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין על עור בהמה טהורה].
[ט. עוד כתבו הראשונים (עיטור וריטב"א) דמקום בשר משמע מקום בשר ממש, ומקום שיער משמע מקום שיער ממש, וכמו שמתפרש באומרם גויל במקום שיער.
י. כמדומה שהיה מקובל בישראל לקרוא ליריעות המגורדות משני הצדדים (דהיינו דרמיס) "קלף". והגאונים דנו על ה"רק"-דרמיס אם גם הוא קלף, מצד זה שהוא מעובד בסיד, אבל לעצם היותו דרמיס שפיר מיקרי קלף].
♦
ט.הקושיות על שיטת הרמב"ם והיישובים
הקושיות על הרמב"ם:א. המאירי הקשה דלשון קלף משמע על הליצה [שהיא דקה ורקועה וחיצונית].
ב. עוד הקשו דלשון דוכסוסטוס אומרים שהוא תרגום של מקום בשר[16]. [וכבר הערנו לעיל דתרגום דוכסוסטוס-מקום בשר, הוא מתאים לרבינו תם וסיעתו שמפרשים דוכסוסטוס על קטע מסוים מהעור הסמוך לבשר. אבל להמאירי וסיעתו, המפרשים שדוכסוסטוס זה הדרמיס לא כ"כ מתאים שיקראו לו "מקום בשר"].
והנה הא ד"סוסטוס" בלשון יוון הוא בשר, וכמו שכתבו בתוס' שבת ע"ט ב', או בלשון מדי, וכמו שכתבו תוס' בבא בתרא י"ד א', או באחת הלשונות, כמו שכתב בספר האסופות, ובצירוף המילה הארמית "דוך" הוי "מקום בשר". הנה במוסף הערוך כתב שהאומר לרבינו תם שבלשון יווני קוראים לבשר סוסטוס כיחש לו עכ"ל. ודע דבמחזור ויטרי ובריטב"א כתבו דשיער בלשון יווני הוא סוסטוס. וכמדומה ששני האפשרויות אינם מידיעה אלא פרשנות. וכן שמעתי מיודעי יוונית שגם בשר וגם שיער יש להם ביוונית מילות אחרות ולא סוסטוס.
ודעת החוקרים היום נוטה שדוכסוסטוס היינו דו-כסוסטוס כלומר שנים שקשים מאד להפרדה.
ובעיטור כתב: ושמעתי שהקלף הנקלף כלומר קלף שנטלו ממנו את הליצה נקרא בלשון יון דוכסוסטות, שנגרד ב' פעמים, אחד במקום בשר היינו שגררו את השכבה התת עורית כמו שגורדין כל העבדנין, ואחד במקום של שיער כגון שגורדין ממנו כלומר שאדם זה החליט לעשות גם גירוד שני דהיינו מצד שיער, ולישנא דדוכסוסטות= דו- שנים כסוסטות- גרידה. וכעין זה כתב במוסף הערוך- פי' מלה בלשון יווני עור בהמה מעובד ומתוקן משני עבריו. [ויש להתגמש עם תרגומו של בעל העיטור ז"ל ולהתאימו גם להמפרשים שהדרמיס המשתייר הוא הדוכסוסטוס וגם להמפרשים שהליצה הנקלפת היא הדוכסוסטוס].
ג. עוד הקשו מדאמרינן (מנחות ל"ה א') ואמר אביי האי קילפא דתפילין צריך למיבדקיה דדילמא אית בה ריעותא ובעינא כתיבה תמה וליכא כו'. ויש לשאול מאי שנא קילפא דתפילין דנקט, לאו משום שתפילין נכתבות על ליצה שהיא דקה ומשׂוערת ועלולה לנקבים. ויש לומר דספר תורה ומזוזה כשרים על גויל, וגם כשנכתבים על דרמיס אפשר לבחור בעל חיים גס ולהשתמש בדרמיס שלו כמו שהוא. אבל תפילין כיון שהם מוגבלים במקום, דרך להשתמש להם בעור בעל חיים דק, או עור גס אך מדקקים אותו הרבה בשפשוף עד שיתאים לתפילין. ולהכי קילפא דתפילין עלול טפי לנקבים.
ד. עוד הקשו מדאמרינן (חולין קי"ט ב') דהשערות הוו שומר לטומאה לבשר, ולא חשיבי שומר על גבי שומר, משום שהם מחלחלות בתוך העור, ופריך- מתקיף לה רב אחא בר יעקב אלא מעתה תפילין היכי כתבינן הא בעינן כתיבה תמה. והנה המציאות היא שהנקבים הם רק בליצה ולא בדרמיס, וצריך לדחוק בגמרא דכיון שהשערות מתאחות עם העור הם נחשבים דבר אחד ולא שומר על גבי שומר, וכמו השכבות השונות של העור. אך עכ"פ שמעינן מינה שכותבין התפילין על הליצה, דאיהי קלף.
וי"ל דעל כרחך המציאות לא עמדה לפני רב אחא בר יעקב (עי' חולין נ"ז א' מדבריו של בריבי ניכר שאינו בקי בתרנגולין), שאם כן לא היה לו להקשות על ריש לקיש "תפילין היכי כתבינן". והיה לו להקשות על המנהג מכח המציאות "תפילין היכי כתבינן הרי אני רואה נקבים", אלא רב אחא בר יעקב למד את המציאות רק מתוך דברי ריש לקיש, והבינם כפשוטם שהשערות מחלחלות עד הבשר ממש.
ה. עוד הקשה המאירי הרי מתאים שהליצה תהיה לתפילין כיון שהם מוגבלים במקום, ואינם מיטלטלין כך שלא יתקלקלו, ואינם צריכים שרטוט כך שלא יקרעו, והדרמיס מתאים למזוזה כיון שאינה מוגבלת במקום כל כך והיא מיטלטלת טפי וצריכה שרטוט. ותירץ הרמב"ם שהתורה נתנה לתשמישי קדושה קלפים לפי רמת קדושתם, דתפילין שהם קדושים ממזוזה (כמבואר בגמרא) צריכים דרמיס שהוא היותר עבה ומכובד, ומזוזה שהיא פחות מתפילין מצוותה בליצה. (נ.ב. יתכן דטעמא דקרא דמזוזה מצוותה בדוכסוסטוס משום כל פועל ד' למענהו, שיהיה שימוש לקדושה גם בדוכסוסטוס. וכיון שרק זהו הטעם לכן הבינו שאי"ז מעכב, ורבי מאיר היה כותבה על הקלף מפני שמשתמרת).
♦
י.בפשוטו לדעת הגאונים והר"מ הדין לא משתנה לפי הנסיבות
בפשטות לדעת הגאונים והרמב"ם שקלף ודוכסוסטוס הם עצמים חלוקים בהחלט, וגם אין בהם סברא זועקת לכתוב דוקא מצד מסוים, יש לפרש את ההלכה שקלף במקום בשר ודוכסוסטוס במקום שיער, כהלכה מוחלטת שאינה מותנת בסוגי העורות והעיבודים, שהרי לא נזכר בחז"ל הלשון- כותבין על צד היפה, ואיזהו, כו'. וכל הלכות שבתורה, כגון שופר שתקע בו בצד ההפוך לא יצא וכדו', אינן משתנות אם הצד הפסול יהיה יותר נח למצוה. וכן כל כיו"ב.וכן מבואר בכמה ראשונים:
א. ז"ל העיטור במסקנת הענין: והלכך במזוזה גורד במקום בשר וכותב במקום שער ממש ובתפלין גורד מקום שער וכותב במקום בשר ממש.
ב. בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תק"פ): ומה שאמרתם שאין לכם אומן שיודע לחלוק את העור לשנים. גררו את העור יפה יפה במקום השער כדי קליפה יפה נמצא הקלף נשאר לעצמו.
ג. בחידושי הר"ן שבת ע"ט ב' (והעתיקו הנימוקי יוסף): ומכל מקום לפי סברא זו [פי' דהרמב"ם] צריכי כותבי תפילין לגרור הקלפים יפה לצד השער כדי שמה שישאר יהא תורת קלף עליו ועל פי סברא זו נהגו לכתוב ספרי תורה על הקלפים שלנו שאינן חלוקין וכותבין בו במקום בשר מתורת קלף כו' לפי שגוררין אותו מצד השער ומה שנשאר כלפי הבשר (הרי) [הוי] קלף כו'.
ד. שו"ר בתשובות רב נטרונאי גאון: וששאלתם יריעות שלנו וקלף שלנו מעובדין בסיד, כשרות או פסולות. כך ראינו קלף כיון שעיבדו לשמה, אף על פי שלא עיבדו בצואת הכלבים ובעפצי, כשר. אבל יריעות צריכות עיבוד לשמן וצריכות עפצי. ולכאורה דעתו כרב משה גאון שעיבוד בסיד מיקרי עיבוד, אלא שבגויל (קלף חיי אדם) הצריך עפצים, כי ממה נפשך, אם יכתוב עליו מצד בשר, הרי קיי"ל גויל מצד שיער, ואם יכתוב עליו מצד שיער, הרי אינו ראוי לכתיבה שם, משום שהסיד מצמק את הליצה כידוע. לכן על כרחו לעפץ את הגויל, ואז הליצה תהיה ראויה לכתוב עליה. ומבואר שגם גויל שניתקן לכתיבה מצד בשר (קלף חיי אדם), מקום בשר שבו פסול לכתיבה.
יא.אמנם הרא"ה ושיטה-להר"ן מקילים בקלפים שלנו
מיהו בחידושים המיוחסים לר"ן (שבת ע"ט ב') כתב- כתב הרא"ה ז"ל ויש אומרים דקלפים שלנו כיון שגורדין אותן יפה במקום שער דינן כמו שנחלקו ומה שנשאר דינו כקלף ליכתב במקום בשר ולפי דבריהם אלו לא גרדום אסור לכתוב במקום בשר ע"כ, פי' לפי' דאלו לא גרדום אסור לכתוב תפלין במקום בשר וכ"ש במקום שער משום דהרי הן כגויל שהרי כולן נעבדין שלמים אבל מזוזה כותבין בהן בין במקום שער ובין במקום בשר. והוא ז"ל כתב שאינו נכון, אבל הנכון שזה הי' לפי עיבוד שלהם שהגויל הי' עיבודו במקום שער ולא הי' ראוי במקום בשר אבל בעיבוד שלנו שהוא מתוקן במקום בשר בדברים שנכתבין במקום בשר הרי הוא כותב ואפי' לכתחלה עכ"ל. וכן ודאי מסתברא דכיון שהוא מתוקן יפה במקום בשר והכתיבה מיושרת בו מאי שנא חתכו באמצע שהוא מותר משלא חתכו אדרבה כל שלא חתכו הוא חזק ומשתמר יותר, עכ"ל.ובריטב"א (שם) הביא דעה ראשונה בשם "רוב המפרשים" ודעה שניה בשם "מורי היה אומר".
ויש לבאר את דבריו דהגויל כשמעבדים אותו בעפצים (והוא נראה כמו רצועות של תפילין שלנו), אז אורחא דמילתא שלא מחליקים את צד הבשר שבו, שהרי צד השיער שבו כבר מוחלק בידי שמים וראוי לכתיבה, והעצלות מחייבת לכתוב בו ולא לטרוח להכשיר גם את הצד השני. ואפשר דאף שם גויל ניתן לו גם על שם שצד הבשר שבו לא הוחלק אלא הוא מלא צמחים (כרצועות של תפילין), ודמי בזה לאבני גויל שלא הושוו. ומעתה אם החליק את צד הבשר, נוסף לו גם שם קלף, דמה לי קלף שהוא בפני עצמו ומה לי קלף שמודבקת בגבו עוד שכבת ליצה.
מיהו לגוף טענת בעל השיטה להר"ן ז"ל שכתב- וכן ודאי מסתברא דכיון שהוא מתוקן יפה במקום בשר והכתיבה מיושרת בו מאי שנא חתכו באמצע שהוא מותר משלא חתכו אדרבה כל שלא חתכו הוא חזק ומשתמר יותר. יש להשיב, דאע"פ שצד בשר הוא מתוקן, כיון דאיכא בגויל צד שיער דעדיף מיניה, התורה קבעה את מקום הכתיבה בגויל על צד שיער. וכמו דכהן ננס יוצא ידי חובה בקומץ שיש בו שני זיתים, ואילו כהן גבוה לא סגי ליה בקומץ של שני זיתים, אלא בעי קומץ לפי מה שהוא אדם. וגדולה מזו מצינו, שהרי קלף שעובד בעפצים עיבוד מלא הרי הוא מתוקן יפה בין במקום שיער בין במקום בשר והכתיבה מיושרת בו, ואעפ"כ התורה מתערבת וקובעת דקלף לצד בשר.
ומה שכתב אדרבה כל שלא חתכו הוא חזק ומשתמר יותר, איכא למיפרך, דכל שלא חתכו שם גויל עליו, וגויל צד הכתיבה שלו הוא במקום שיער, ואדם זה כתב על הצד ההפוך ועל הגרוע מבין הצדדים.
ולקמן סקי"ג נוכיח בס"ד דכל קושית הגמרא תפילין אגויל מי כתבינן היא מחמת העובי שאינו מתאים לתפילין, ולא מפני שכתיבה לצד שיער לא מתאימה לתפילין. ועל קושי זה לא מהני תירוץ הרא"ה.
יב.אך סברתם צריכה עיון
אך דעת ראשונים אחרים שגם גויל שתוקן לכתיבה מצד בשר נקרא גויל, וקרינא ביה את הציווי "כותבין בגויל מצד שיער" וכנ"ל סקי"ג. וכן משמע מסתמות כל אותם שהביאו בסתמא את הירושלמי ומסכת סופרים דכותבין בגויל במקום שיער, ולא פירשו דהוראה זו נאמרה רק למי שחושב לכתוב על הצמחיה שמאחורי הגויל, שהדיו מתפזר שם, אבל מי שחושב להחליק את אחורי הגויל שפיר דמי לכתוב מצד בשר. וכן משמע נמי מכל הראשונים שהביאו בסתמא "תפילין אגויל מי כתבינן", ולא פירשו דכאשר הוא מתקן את צד הבשר לכתיבה, כבר העור מקבל שם קלף.ומה שגורם לומר מסברא כהראשונים האוסרים [מלבד זה שהעידו בספר האסופות שגם הגוילים מסירים מהם את השכבה התת עורית, ואם כן זה כבר קרוב לתיקון העור לכתיבה], דלא מסתבר שכשהתורה אמרה גויל לצד שיער היא מדברת רק על מצב שצד הבשר אינו מעובד, ואיצטריכא הלכתא לאפוקי ממעשה הדיוט לכתוב מצד הבשר. אלא איצטריכא הלכתא לגויל שהוא מעובד גם מצד בשר, והתורה מתערבת וקובעת על איזה צד לכתוב.
[וכן כשהתורה קבעה דקלף לצד בשר ודוכסוסטוס לצד שיער, אין שום נפקותא לאיזה צד העור מעובד ובאיזה טכניקת עיבור ואיזה מין בע"ח זה, אלא התורה קבעה שתכשיר אותו לכתיבה מהצד שאמרתי ותכתוב שם. דהלכה שנתנה על שם עצם מסוים, הרי היא נקבעת לפי אותו השם, ולא לפי סברות. למשל כשכתוב (ויקרא יד יד) ועל בהן ידו הימנית וגו', הדבר פשוט שמה שנקרא יד ימין הוא הקובע כאן, ולא הסברא, לפיכך אפילו במצורע איטר נותן על ימינו, וכן כל כיוצא בזה. למרות שבשירות שבמקרא ימין משמש לרעיון של חוזק ולא לשם עצם].
אמנם יש הלכות שמעיקרא ניתנו לפי הסברא ולא לפי שם העצם, כגון הנחת תפילין שצריכה להיות על יד כהה, דדרשינן ליה מידכה. אך בענייננו ההלכות ניתנו לפי השם, שהרי כשהזכירו בגמרא את הלכות צד הכתיבה לא נזכר שום לשון "כותבין על צד היפה" ואיזהו כו', וכן אין שום רמז בסוגיות הגמרא להשפעת שיקולים מסוג זה, אלא רק נזכרו השמות גויל קלף ודוכסוסטוס.
ומה שהשתמשו הראשונים להכריע מהו קלף ומהו דוכסוסטוס על פי המקום הנאות לכתיבה, זה נכון כשיש לנו ספק בזיהוי לאיזה אופן התורה התכוונה, ואי אפשר להחמיר לשני הצדדים, קרוב לשמוע שהתורה התכוונה להכשיר את האופן הנאה והמושלם יותר. ובפרט שלא מצאנו בחז"ל שכתיבת סת"ם היא מרשימת העינויים, וכתב סת"ם הוי זכר לחורבן. וכן לדברי רבינו תם שגויל היינו עם השומנים (עיין ספר הישר), יתכן להלביש את הדין של "צד שיער" משום הקריבהו נא לפחתך. אבל לדידן, שמדברים על השכבות העליונות של העור, ואחרי שנכריע לאיזה צד התורה התכוונה, לכאורה בוודאי לא ישתנה הדין מחמת מאורעות שבהם הצד השני יותר מוכשר, וכל שכן שלא מחמת מאורעות שבהם הצד השני מוכשר בשווה או פחות. וכן דעת לפחות חלק מן הראשונים.
ומתחילה הייתי סבור שאולי בעיבוד שלנו, דהיינו בסיד, יש סברא אחרת להקל כהרא"ה, דכיון שאין צד שיער ראוי כ"כ לכתיבה וגם הוא מודבק לדרמיס, הוי כאילו מיקלא קלי, ומה לי אם קילפו את הליצה ומה לי אם שרפוה, סוף סוף לא נשאר לך אלא הקלף. אבל המציאות אינה כן, אלא הסיד אינו מקלקל את הליצה אלא הוא מעבד אותה, אך לא הצליח להכשירה לכתיבה, ועדיין הליצה קיימא באנפי נפשה וניתן להפרידה מן הדרמיס (אם השהייה בסיד הייתה שבועיים וכהדרכת הראשונים) כאשר שמעתי וראיתי. וכן עור שעובד בסיד עדיין אפשר למהדריה בתיובתא ולהכניסו לעיבוד בעפצים, ויוכשר צד השיער שבו לכתיבה ויגיע לתוצאת גויל לכל דבר, כאשר שמעתי מיודעי דבר. אם כן לכאורה ודאי השתא נמי חלים עליו ההוראות שנתנה התורה לגויל, שכתיבתו מצד שיער ופסול לתפילין.
♦
יג. ועוד דלכאורה סברת הרא״ה מהניא רק להפוך את צד הכתיבה ולא להכשיר גויל לתפילין
שוב עיינתי בסוגיא דשבת ע"ט ב' דסלקא דעתיה דקאמר רב דוכסוסטוס הרי היא כקלף מה קלף כותבין עליו תפילין אף דוכסוסטוס כותבין עליו תפילין, ומקשינן עליה והתניא שינה פסול ומשנינן אמזוזה. והדבר תימה, הרי דרכה של תורה שככל שהדבר יותר קדוש כך יש בו יותר חומרות (עיין למשל מנחות ל"ה ב' גבי גרדומין), ומזוזה נקראת בהמשך הסוגיא קדושה קלה לגבי תפילין. אם כן מדוע מוקים רב להא דתניא שינה פסול אמזוזה, אדרבה, אתפילין הוה ליה לאוקמא. עוד קשה, דבהמשך הסוגיא מייתינן ברייתא דתניא כתבה על הקלף ועל הגויל ועל דוכסוסטוס כשרה והוינן בה אילימא אתפילין תפילין אגויל מי כתבינן. וגם זה תימה, דכי היכי דרב מצי למימר אברייתא דתפילין על הקלף דהיינו למצוה, ובדיעבד אף אדוכסוסטוס כשירה, הכי נמי מצי למימר דבדיעבד אף אגויל כשרה.והנראה בזה, דודאי סתם הלכה למשה מסיני היא לעיכובא, אך היכא דההלכה אומרת דבר שמצד אחד הוא פוגם בבטיחות המצוה, בזה מצינן למימר דאינו לעיכובא (כמובן כשהבעיה היא בעיה כללית ובאלפיים תורה, ולא במאורע פרטי או מתחדש שפרט במצוה מפריע לבטיחות המצוה). ולפום סלקא דעתך, קאמר רב דתפילין על הקלף הוא לאו למיפסל דוכסוסטוס, שהרי דוכסוסטוס שהוא דק, יפה לה שלא ישברו האותיות בדוחק הבתים (וכסברת הנהו אינשי דאשתכח תפילייהו במדבר יהודה), אבל ודאי למיפסל גויל אתא, דגויל הוא עבה מקלף. ולמסקנת הסוגיא, תפילין על הקלף הוא לאפוקי את כל השאר, וקאמר רב רק דמזוזה על דוכסוסטוס לאו למיפסל קלף (וגויל) אתא, משום דמשתמרת על הקלף טפי.
למדנו מזה דמה שנאמרה הלכה תפילין על הקלף ולא על הגויל, הוא מחמת הדקות שבקלף לעומת גויל (נ.ב. וכ"נ במאירי בקרית ספר ח"א מאמר א' חלק ג' ד"ה ולענין). והשתא צ״ע על הרא״ה מאי יהני לזה העובדה שהכשיר את צד הבשר לכתיבה.
יד. גירוד חלקי
גירוד מקצת עובי
יש לעיין מה הדין להרמב"ם אם הוריד חלק מהעובי של הליצה ונשאר שכבה מסוימת של הליצה על פני כולו, האם דינו כגויל ופסול לתפילין וכתיבתו מצד שיער או לא.ולכאורה צריך שיהיה בשכבה הנשארת חשיבות מסוימת, דהיינו או בריה או רוב בריה או עובי שיכול לשמש בפני עצמו כדוכסוסטוס (כגון שיגרדו את הדרמיס מצד בשר עוד ועוד עד שיגיעו לשכבה זו, והיא תהיה ראויה לכתיבה מבלי להקרע ע"י הקולמוס וכדומה). אבל אם נשאר פחות מזה, הרי הוא בטל לדרמיס. וזכר לדבר בכלים פכ"ד מי"ז מהוהה שטלייה על הברייה הולכין אחר הברייה.
ויש כאן עוד מקום לדונו כקלף, אם נקבל מה ששמעתי שברגע שפוגעים אפילו במעט בליצה היא כבר גרועה מאד לכתיבה (דהמעלה שלה היא רק בהחלקה הטבעית שהקב"ה חננה ולא בגירודים). ויש לבדוק במציאות האם הוא ממש לא ראוי, ואת"ל דאינו ראוי, ויל"ד אולי עכשיו הליצה נחשבת כלכלוך בעלמא מאחורי הקלף ולא כליצה. (דמסתמא גריעות זו אין לה תקנה, להבדיל מגריעות הליצה בעיבוד סיד, שאפשר לתקנו ע"י שיתחיל כבר לעבד קלף זה בעפצים.) וצ"ע. ולמעשה יש להסיר את כל עובי הליצה, וכפשטות לשון הרשב"א והר"ן הנ"ל, ולא להסתפק בגירוד שכבה מסוימת מן הליצה.
גירוד מקצת רוחב
אם לא גירד את הליצה, אלא נעשו בה איזה סדקים שתי וערב, קרוב הדבר שעדיין שם גויל עליה, ואף שהסדקים לא השאירו שטח של פ"ה אותיות של ליצה בלי סדקים, מכל מקום הרי הסדקים תופסים עובי שאין בו ממש, ואינם מבטלים את שם המוצר.אך אם אין אלו סדקים אלא שבילים של גירוד שהם ברוחב שיש בו ממש, אם לא נשאר שטח חשוב של ליצה בפני עצמו (אולי כדי לכתוב פ"ה אותיות), וגם רוב שטח היריעה מגורד, קרוב הדבר שדינו כקלף. ומסתמא הדבר בהווה בעור שיש בו שינוי עובי ממקום למקום, ונתנו הוראה למכונה לדקק את העור הזה מצד שיער עד שיהיה בעובי מסוים, דיתכן שבמקומות שהיו דקים מעיקרם תישאר ליצה, ונראה שאם הם זעיר שם זעיר שם אין לחוש להם.
בתפילה שלא תארע תקלה על ידינו, ושנזכה לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה.
♦ ♦ ♦