א.שלוש דרגות בסילוק המקדש והמזבח
בסוגיא הגמ' זבחים ס. למדנו מושגים שונים, שיש לבחון את ההשוואה והיחס ביניהם:נפגם המזבח: אמנם יש כאן פגם מסויים במזבח, אך קדושת המקום לא בטלה כלל.
חרב הבית: מצב שבו ייתכן שהקדושה פקעה לגמרי (לפי הדעה שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא), ואף אם נאמר שקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא, מכל מקום ודאי אין כאן גדר של "ביאת מקום", ואין כאן את השמחה המיוחדת של האכילה "לפני ה' אלוהיך".
פורק המשכן: במצב זה אמנם אין משכן בנוי כלל באותה שעה, אך ישראל עדיין מהלכים לאור השכינה וענני הכבוד בדרכם לארץ ישראל. וכפי שנאמר בגמרא: "ונסע אהל מועד" – אף על פי שנסע, אהל מועד הוא.
♦
ב.הוכחת אביי והקושיא על השוואת מעשר שני
אביי הביא ראיה מדין "חרב הבית" לדין "נפגם המזבח": אם מצינו בזמן שחרב הבית שאין אוכלים מעשר שני, וזאת מכוח ההיקש של מעשר לבכור (שהרי התורה כללה את כולם בגדר של ביאת מקדש בפרשת ראה); כן יש ללמוד שגם כשהמזבח נפגם – אין אכילה בגינו. ודין זה נאמר לא רק לגבי מנחה וקדשי קדשים, שמצינו בהם שייכות מפורשת בתורה לאכילתן אצל המזבח (כמו שאמר משה לבני אהרן הנותרים: "אכלו את המנחה הנותרת... אצל המזבח"), אלא אף לקדשים קלים ומעשר.והסברא שבכור פשוט יותר ממעשר היא משום שהבכור קרב על גבי המזבח, וממילא יש להשוות אצלו את דין אכילת הבשר לדין זריקת הדם – שאם אין מזבח הראוי להקרבה, אין גם היתר אכילה.
ולפי זה נמצא לכאורה, שגם מעשר שני לא ייאכל בזמן שהמזבח נפגם. ואכן, לפי גרסת התוספות, כך נאמר בפירוש במסקנת הגמרא: שאף על פי שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, מכל מקום כיוון שכרגע אין מזבח ראוי – אין לאכול בגינו, והוא הדין למעשר שני.
אלא שהשוואה זו נראית לכאורה מופרכת: הרי למעשר שני אין שום צד ושייכות למזבח כל עיקר, וכלל לא דנו עליו מצד עצמו! הדין לכל היותר היה צריך להיות על קדשים קלים – האם אכילתם בכל מחיצות ירושלים קשורה באיזה אופן למזבח (כמו קדשי קדשים), או לא. אך כיצד נגרר מעשר שני לפסול מחמת פגם המזבח?[1]
♦
ג.טענת רבי ירמיה כנגד השמועה החשוכה
מכוח קושיא זו כינה רבי ירמיה את השמועה הזו בשם "שמועה חשוכה", המתאימה לבני בבל היושבים במקום חושך, ואין להם את אורה של ארץ ישראל, המאירה את עיני הלומד להבין את עומקם של דברים ולעשות את ההשוואות הנכונות על פי סברת הלב הישרה.מה הייתה טענתו של רבי ירמיה? בגמרא הבבלית שלפנינו הדברים סתומים במקצת. רבי ירמיה מביא לכאורה ברייתות העוסקות בדין פירוק המשכן במדבר, שמהן עולה כי לכל היותר קדשי קדשים נפסלים באכילה בזמן שפורק המשכן והמזבח, אולם מחנה ישראל (וכמוהו מחנה לוייה) נשאר בקדושתו ובשלמותו, שהרי מצורעים משתלחים ממנו גם בזמן המסעות.
וכוונת רבי ירמיה בזה היא לחלוק לחלוטין על עצם ההשוואה שבין מצב שבו אין בית לבין מצב שבו נפגם המזבח. טענתו היא שחיסרון במזבח אינו נחשב כסילוק הקדושה הכללית. כמו שבמדבר, בשעה שפירקו את המשכן, מחנה ישראל עמד על תילו בקדושתו, כך גם כשהמזבח נפגם – אין שום סברא להחשיב את המצב כחורבן והריסה גמורה של המחיצות. לכן, לדעתו, קדשים קלים (ומעשר שני) דינם להיאכל בכל ירושלים המקודשת, שהרי המחיצות לא בטלו והקדושה לא פקעה.
כל מה שדיבר רבי יוסי בשם רבי ישמעאל (שאסר אכילת מעשר ובכור בלא בית), אינו אלא בשעה שראו את בית המקדש חרב לנגד עיניהם; שאז בטלה מציאות של "ביאת מקום", ובטלה כל העבודה, השמחה והיראה עליהן דיברה התורה בפרשת ראה. על מצב זה אמר רבי ישמעאל שאף אם קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא – ההיקש בין מעשר לבכור שריר וקיים, ולא משום שאין כאן מזבח, אלא משום שאין כאן "ביאת מקום". אבל במקרה של פגם מקומי במזבח – מאן דכר שמיה?
♦
ד.שיטת הרמב"ם ויישוב הסתירה בדבריו
כסברא זו עולים דברי רבינו הרמב"ם. אף על פי שהרמב"ם בסוף פרק ג' מהלכות פסולי המוקדשין לא פסק להלכה כרבי ירמיה, אלא אסר אכילת קדשים קלים בזמן שהמזבח נפגם (מפני שסוף סוף גם הם נכללים בכלל "כל הקדשים", ואף אכילתם נעשית בגין המזבח), מכל מקום השמיט הרמב"ם לחלוטין דין זה לגבי אכילת מעשר שני, שהרי אין בין מעשר שני למזבח ולא כלום.בזה מיושבת היטב הסתירה הידועה בדברי הרמב"ם:
בהלכות בית הבחירה פסק הרמב"ם שקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא, מפני שהשכינה לא זזה מהמקום לעולם, וממילא מצד הדין היה אפשר לאכול שם קדשים קלים ומעשר שני אף ללא מחיצות. ואילו בפרק ב' מהלכות מעשר שני פסק שאין אוכלים מעשר שני בזמן הזה, וזאת משום ההיקש לבכור.
על פי המהלך הנזכר לעיל הדברים ברורים ופשוטים: אמנם נכון הדבר שקדושת המקום לא בטלה, ובעיקרון המקום ראוי לבניית מזבח ולהקרבה; אולם למעשה, במציאות הנוכחית של החורבן, אין כאן גדר של "ביאת מקום". כיוון שבפועל המקום חרב ואין הקרבת בכור, וממילא אין אכילת בכור – ממילא מכוח ההיקש גם מעשר שני אינו נאכל שם בזמן הזה.
דבר זה מוכח ומדויק בלשון הרמב"ם שם, שלא כתב שהטעם שאין אוכלים מעשר שני בזמן הזה הוא משום ש"אין מזבח", אלא כתב משום ש"אין בית". היינו, החיסרון הוא במציאות של "ביאת מקום" (שהרי בניין הבית לכולי עלמא אינו מעכב את ההקרבה והאכילה מצד הדין, אלא החיסרון הוא בעצם חורבן המקום ושממתו). והדברים ברורים ומיושבים היטב בעזרת השם.
♦ ♦ ♦