ובתוס' נזיר סא, א ד"ה מה"מ כתבו דבעי' קרא דגויים אין להם נזירות כיון דבשאר נדרים דינן בישראל, כדכתי' איש איש לרבות גויים שנודרים נדרים ונדבות כישראל, והכא נמי נדר הוא עכ"ל. וצ"ב, דהא דגוי נודר קרבנות היינו נדרי הקדש, אבל נדרי איסור לא שייכי בגויים, ונזירות שייכא לנדרי איסור. ובקר"א בנזיר שם עמד בזה, וכתב דאולי ס"ל לתוס' דנזירות הוי נדרי הקדש, עי"ש. ובתוס' רבינו פרץ שם [נדפס בשיטת הקדמונים מהדורת הרב בלוי] כתב וז"ל ולגוים נמי איצטריך מיעוטא דאע"פ שאינם בתורת קבלת נדרים, מ"מ ה"א הואיל ומביאים נו"נ, דכמ"כ יביאו קרבנות נזירות שהרי הם בכלל נדרים של קרבנות, וכיון דא"א להביאם בלא נזירות "יתחייבו בנזירות כדי להביא קרבנות", להכי איצטריך מיעוטא למעטם מנזירות עכ"ל, וצ"ב בכוונתו.
ונראה בביאור הדברים, ובהקדם דיש לחקור בחיוב קרבנות נזיר - האם חיוב הקרבנות הוא מחמת נדרו, דכמו שקיבל על עצמו איסור יין ותגלחת, ה"נ איכא בנדרו קבלה על חיוב הקרבן, או דקבלתו הוי רק על איסורי נזיר, והקרבן הוא מחובת הנזירות. ולכא' י"ל דזו מח' ר"מ ורבנן בזבחים קיז, ב אם קרבנות נזיר קריבין בבמת יחיד, היינו אם מקרי קרבנות הבאים בנדר ונדבה או קרבן חובה. וכן משמע ברש"י שם, שכתב דלמ"ד דקרב בבמה, אע"ג דבמלאת ניזרו הויין קרבנותיו חובה עליו, מיהו ע"י נדר באו עליו. ולמ"ד דאינו קרב בבמה כתב רש"י שם דנזירות חובה היא, דהוא לא התנדב אלו הקרבנות, אלא אסר עצמו ביין ובתגלחת ומאליו נתחייב בקרבנות ע"כ. וע"ע בתמורה יד, ב דלר"מ דהוי נדבה שלמי נזיר קרבין במועד, ולא בעי' לזה רבוי, והוי בכלל כל הנדבות דקרבין במועד, ועי"ש בפרש"י.
ובירושלמי נזיר פ"ב ה"ט ושם פ"ג תני רבי חייה קרבנו לה' על נזרו שיקדום נזרו לקרבנו ולא שיקדום קרבנו לנזרו ע"כ. וכ"ה בתוספתא פ"ב דנזיר. והרמב"ם השמיט הך ירושלמי, ועמד בזה בס' חסדי דוד על התוספתא ריש נזיר עי"ש. ודברי הירושלמי צ"ע, דלמה לי מיעוט דאינו יכול להפריש קרבן קודם לנזירות, והא קודם דהוי נזיר לא שייך חפצא דקרבן נזיר, וכמו דאינו יכול להפריש חטאת קודם החטא. [וברש"י תמורה כו, א ונדרים ו, א מבואר דבחטאת קודם החטא לא חלה ההפרשה, או דחלה ההפרשה וקאי למיתה, כחטאות המתות.] ודוח"ל דהירושלמי קאי על עולת נזיר דס"ד דראויה לנדבה. וביותר קשה, דברא"ש נזיר יג, א דהאומר הרי אלו בהמות קדושים לקרבן נזיר שאקבל עלי, דמסתבר דקדשי. ובקר"א בנזיר שם כתב דדברי הרא"ש נסתרים מהך ירושלמי. ובמשנ"ל פ"ט מנזירות הי"ג נקט בתו"ד דמהני הפרשה קודם לנזירותו, ולא הביא את הירושלמי. א"כ קשה, דמאי שנא הפרשת קרבנות נזיר קודם נזירותו.
ומוכרח מכל הנ"ל דקרבנות נזיר חיובם הוי בכלל קבלת הנזירות, ולהכי ס"ד דיכול לקבל עליו קרבנות נזירות ולהפרישן. דאי נימא דחיוב הבאת הקרבנות בנזיר הוא מחובת הנזירות, א"כ קודם דהוי נזיר לא שייך חיוב קרבן נזיר. ולפ"ז נראה דלהכי הרמב"ם לשיטתו, לפי"מ דע"כ פוסק כרבנן בההיא דזבחים דקרבנות נזיר אינן קרבין בבמת יחיד, וכנ"ל. [אלא דהר"מ לא הביא דבר זה, כמו שלא הביא את כל דיני במות, כיון דאחר שנבנה המקדש נאסרו הבמות, להכי ליכא נ"מ בזה"ז לדין במות.] ולהמבואר, דלרבנן להכי קרבן נזיר אינו קרב בבמה, כיון דהוי מחובת הנזירות ומיקרי קרבן חובה, והוי ככל קרבנות חובה דאינן קרבין בבמת יחיד. א"כ לפ"ז להרמב"ם לשיטתו פשיטא דלא שייכא הפרשת קרבנות נזירות קודם לנזירות, ואין צריך הר"מ להביא את הירושלמי. והירושלמי ס"ל דקרבנות נזירות הם מצד קבלתו, להכי בעי' למיעוט דאינו יכול להפריש את הקרבנות קודם לנזירותו.
♦
נזירות אם הוי נדרי איסור או נדרי הקדש
הרמב"ם בריש הל' נזירות כתב הנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסר וכו'. ועי"ש ברדב"ז שכתב שלפי שמצינו שהנזיר חייב לגלח על קרבנות, ה"א שהוא מכלל נדרי הקדש, לפיכך כתב שהוא מכלל נדרי איסור. וע"ע ברדב"ז בריש הל' ערכין, שכתב בתו"ד דנדרי נזיר שיש בו מנדרי איסר, ויש בו מנדרי הקדש, שהרי חייב להביא קרבנות כשישלים נזירותו ע"כ. ומבואר ברדב"ז דחיוב הקרבנות הוא מצד נדרו, ולהכי כתב הרדב"ז דהוי גם נדרי הקדש, שהרי חייב להביא את קרבנותיו מצד נדרו. וברע"א בשו"ת תנינא סי' קה משמע דחיוב הקרבנות הוא מהלכות הנזירות עיש"ה. וכ"נ בלשון הרמב"ן במדבר ו, כא "או שיאמר בסתם הריני נזיר, כי כיון שנדר בנזיר נדור הוא בקרבן הנזכר".והרמב"ם בפ"א מחגיגה ה"י כתב דשלמי נזיר קרבין במועד מקרא דלשלמיכם לרבות שלמי נזיר, ועי"ש בקרית ספר. ובתמורה יד, ב מפורש דלר"מ דקרבנות נזיר הוי נדבה וקרב בבמה, לא בעי' להך רבוי, אלא הוי בכלל שאר נדבות דקרבין במועד. ומבואר דהר"מ ס"ל דקרבנות נזירות הוי חובה, וכרבנן דר"מ, דלהכי אינם קרבין בבמה. א"כ ניחא שפיר הרמב"ם לשיטתו דהשמיט את הירושלמי הנ"ל. אמנם יל"ע ממש"כ הרמב"ם בהל' נדרים פ"א ה"י גבי דין התפסה, דלהכי מהני התפסה בחטאת, אף דלשי' הר"מ מהני התפסה רק בדבר הבא בנדבה, וחטאת אינה באה בנדבה. דהחטאת והאשם, אע"פ שאינם באין בנדר ונדבה, כמו שיתבאר במקומו, אפשר לנודר להביא אותם מחמת נדרו, שהנודר בנזיר מביא חטאת, ואם נטמא מביא אשם כמו שיתבאר עכ"ל. והיינו דכיון דחטאת נזיר הוי נדבה, להכי מהני התפסה בכל חטאת, כיון דמשכח"ל בחטאת דבאה בנדבה. ומבואר לכאורה בדברי הר"מ דחטאת נזיר מיקרי נדבה, והיינו דחיובה הוא מחמת נדרו ולא מחמת נזירותו[1].
והנה כתב הרמב"ם פ"ב מחגיגה הי"ד האומר הרי עלי תודה שאצא בה ידי חובתי לשם חגיגה חייב להביא תודה ואינו יוצא בה ידי חגיגה, שאין חגיגה באה אלא מן החולין. והראב"ד שם כתב א"א בספרים שלנו לא גרסי' שאצא בה אלא ואצא בה דלאו כל כמיניה לצאת בה אע"ג דמפרש, אבל אם אמר שאצא בה יכול להתנות דאדעתא דהכי נדר ע"כ. וכתב הלח"מ שם ויש לתמוה על הר"א ז"ל למה גבי נזיר בהל' נזירות פ"ח שכ' שם רבינו האומר הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מע"ש ה"ז נזיר ואינו מביא קרבנותיו ממע"ש אלא מן החולין ע"כ, למה לא השיגו שם כמו שהשיגו כאן, דכיון דאמר ע"מ מהני, ואולי דאית ליה להר"א לגבי נזיר שאני דאין יכול להתנות על זה, "דכיון שחל נזירותו ונהג בו" לא מצי מביא קרבנותיו מן המעשר, אבל הכא לא עשאן תודה אלא בתנאי כך עכ"ד הלח"מ, ובתוס' ביצה כ, א ד"ה נזיר מבואר דגם בנזיר מהני. ונראה דהראב"ד ס"ל דחיוב קרבנות נזיר אינו בא ע"י קבלתו, אלא זהו מחובת הנזירות, ולהכי לא מהני תנאו, וזו כוונת הלח"מ. והתוס' בביצה דס"ל דמהני תנאו, י"ל דס"ל דחיוב קרבנות נזיר בא ע"י קבלתו, כשאר דיני הנזירות, ולהכי מהני תנאו. ועי' בקובץ שעורים בביצה שם.
ונראה עוד דתוס' לשיטתם בזה. דבתוס' נזיר יא, א ד"ה דהוי הקשו בהא דאמרי' דלא מהני תנאי דהרי נזיר ע"מ שאשתה יין, משום דהוי מתנה עמש"כ בתורה, ותיפ"ל דנזירות ליתא בשליחות וכל דליתא בשליחות ליתא בתנאי. ותי' בתוס' דכיון שאחרים יכולים להביא קרבנותיו מיקרי דאיתא בשליחות. וכדברי תוס' מפורש בש"מ בנזיר שם, שכתב וז"ל דאיתא לנזירות ע"י שליח דאחר יביא קרבנותיו בשבילו "ועיקר נזירות הם הקרבנות" עכ"ל. אך צ"ב, דהרי מה דאחרים יכולים להביא קרבנותיו ל"ה מדין שליחות כלל, אלא מדין מקדיש ע"מ להתכפר. ומבואר בתוס' ובש"מ דכיון דאחרים יכולים להביא את קרבנותיו מיקרי דנזירות איתא בשליחות. וכיון דחלק מהנזירות איתא בשליחות, היינו לגבי הקרבנות, להכי שייך תנאי בנזירות. וע"כ דחיוב הקרבנות בא מצד קבלת הנזירות, ולהכי מיקרי דנזירות איתא בשליחות. ועמדו בזה בשערי יושר ש"ז פ"ח, ובחזו"א בנזיר שם סי' קלח. [ויל"ע לתוס' והש"מ דלפ"ז בנזירות שמשון דליכא קרבנות, ה"נ לא יהני תנאי כיון דליתא בשליחות. ואכן כ"כ במנ"ח במצוה שסה, ובהגה' רש"א בנזיר שם, אבל בנדרים יט, ב מבואר להדי' דגם בנז"ש מהני תנאי.]
ועפ"י המבואר ניחא דברי תוס' רבנו פרץ הנ"ל, שכתב דה"א דשייכא נזירות בגוי אע"פ שאינו בתורת נדרים, דה"א דהואיל ומביאים נו"נ דכמ"כ יביאו קרבנות נזירות, שהם בכלל נדרים של קרבנות, וכיון דא"א להביאם בלא נזירות, יתחייבו בנזירות כדי להביא קרבנות וכו'. והיינו דס"ל דחיוב קרבנות בנזיר הוא מחמת נדרו, וכיון דגוי נתרבה בפרשת קרבנות, להכי חלים עליו כל דיני נזירות. וכמ"כ באומר הריני נזיר לגבי קרבנות הוי נזיר לכל, מדין אין נזירות לחצאין, כמו באומר הריני נזיר מיין. ולהכי בגוי, אף דליתא בנדרים, מ"מ כיון דשייך בקרבנות נזיר, ממילא ס"ד דהוי נזיר. וכן באומר הריני נזיר חוץ מן הקרבנות הוי נזיר לכל, כיון דגם הקרבנות הם בכלל נדרו, ולא שייכא נזירות בלי קרבנות. אלא דעדיין צ"ב, דהרי אין לגויים איסור בל יחל, כמש"כ המשנ"ל בהל' מלכים פ"י הנ"ל, וכבר עמד בזה בשפ"א במנחות עג, ב.
♦
אב המדיר את בנו בנזירות
כתב הרמב"ם בהל' נזירות פ"ב הי"ג וז"ל והאיש מדיר את בנו קטן בנזיר אע"פ שלא בא לעונת נדרים וכו', ודבר זה הלכה מפי הקבלה הוא ואינו נוהג בשאר נדרים. הי"ד כיצד האב שאמר לבנו הקטן הרי אתה נזיר או שאמר בני פלוני נזיר, או הרי זה נזיר ה"ז נזיר "וחייב האב לנהוג בו" כל דקדוקי נזירות, ואם נטמא מביא קרבן טומאה, וכשישלים נזירותו מביא קרבן טהרה כשאר הנזירים הגדולים ע"כ. ויש להסתפק בדין זה אם הוא מטעם דבנו ברשותו, ולהכי יכול לעשותו לנזיר, ומיקרי קבלת נזירות דאב, וכן האב יעבור בבל יחל על הך נזירות. וכמ"כ לגבי קרבנות נזיר מיקרי דהאב הוא בעל הקרבן. או דהבאור הוא דיש בכח האב לקבל עבור בנו נזירות, ומיקרי קבלה ע"י הבן, והבן יעבור בבל יחל, כיון דקבלת הנזירות עוברת על הבן עצמו ע"י שהאב הדירו. וכמ"כ לגבי קרבנות נזיר האב הוי רק מקדיש, אבל הבן הוי בעל הקרבן. ולגבי סמיכה אין הבן סומך דאין קטן סומך, ואין האב סומך משום דל"ה קרבנו, וככל דין מקדיש ע"מ להתכפר חברו דהמתכפר סומך. ועי' במשנ"ל שם שדן לגבי שאלה על הנזירות, אם האב יכול להישאל על נזירות בנו. ובאחיעזר ח"ב סי' כ כתב דאין הבן עובר בבל יחל, דאין בכח האב אלא רק להתפיס את הקדושה על בנו, אבל בל יחל אינו עובר. עי"ש.ולפי המבואר דבהחיל נזירות על בנו נחשב דהוי נדר דאב, יהיה נ"מ גדולה למש"כ לעיל בדברי התוס' דקרבנות נזיר באים מצד נדרו וקבלתו. וא"כ באב המדיר את בנו, כיון דהבן לא נדר, ע"כ מבואר דחיוב הקרבנות הוא על האב, והאב הוא בעל הקרבן. ולפ"ז י"ל דזהו שכתב הר"מ וחייב האב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות, ואם נטמא מביא קרבן וכו'. וראי' לזה נראה מהא דאי' בנזיר כד דבאשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה והפר לה בעלה, דאם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר, דמקני לה במלתא דצריכא לה במילתא דלא צריכא לא מקני לה, כמבואר שם בסוגיא, ואם שלה היתה הבהמה תמות. וצ"ע, דאמאי באב שמדיר את בנו בנזיר ומיחה הבן, אי' במתני' שם כח, ב דהחטאת תמות וכו'. ועמד בזה בספר צפנת פענח בהל' נזירות. ומוכרח בזה דדוקא בבעל המביא קרבנות אשתו, דהאשה היא בעלת הקרבן, והבעל הוי כמקדיש ע"מ להתכפר, להכי אמרי' דהקדיש רק לנזירות, ואם הפר לה ואינה נזירה הוי חולין. אבל באב המדיר את בנו, כיון דהאב הוא הבעלים, א"כ הוי כמו האשה שהפרישה משלה, דאמרי' דבהפר לה, החטאת תמות.
ובזה נראה ליישב את דברי התוס' בסוטה ו, ב גבי מנחת סוטה דבאומרת טמאה אני מנחתה נשרפת, והקשו התוס' ד"ה כי דמאי שנא מהא דתנן בנזיר האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה והפר לה בעלה, אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר, ואם שלה היתה הבהמה חטאת תמות. ואע"ג דבשעת הקדש הוה בת מקדש דקי"ל דבעל מיגז גייז, ואפ"ה אמר כיון דמשלו היתה תצא ותרעה בעדר דנפקא לחולין וכו'. ולדברינו שפיר יש לחלק, דגבי האשה שנדרה בנזיר, דהחיוב דקרבנות מוטל עליה, ורק דהבעל חייב להקדיש עבורה, א"כ להכי אמרי' דמקני לה רק מידי דצריכה. אבל במנחת סוטה, התורה חייבה את הבעל בהך מנחה, ודמי להיכא דהבהמה שלה, דבהפר בעלה נזירותה דהחטאת תמות. וכמש"כ גבי חיוב האב כשהזיר את בנו, דלהכי במיחה הבן החטאת תמות, דכיון דהוי קרבן דאב להכי תמות. ועד"ז כתב הרש"ש בסוטה שם. וע"ע בושב הכהן בתמורה י, א שעמד בעיקר החקירה, וכתב שם דבאב המדיר את בנו הוי האב בעל הקרבן. ולהלן כתב שם דהא דהתורה כתבה דין מקדיש ע"מ להתכפר גבי קרבנות נזיר, משום דמשכח"ל גבי אב המדיר את בנו דהאב הוי בעלים. ולהכי בעי' רבוי דגם בכה"ג הבן עושה תמורה ככל מקדיש ע"מ להתכפר חברו. עי"ש. וצ"ב, דממנ"פ, כיון דהאב הוא בעל הקרבן פשיטא דרק האב עושה תמורה. ובמנ"ח במצוה שסח כתב דהמדיר את בנו דמביא קרבנות, האב הוא המחוייב בכך, כ"נ מהסוגיא וכ"כ הרע"ב להדיא, ופשוט דאם רוצה הבן להביא משלו שיש לו מעות יכול להביאו משלו עכ"ל.
וממוצא דברינו נתבארה סתירה בדברי הרמב"ם. דמכמה דוכתי נראה בדבריו דחיוב קרבנות נזיר הוא מחובת הנזירות, ולהכי אינו קרב בבמה, ולהכי בעי' לרבוי מיוחד דקרב במועד, ואילו בדין התפסה בחטאת נראה בדברי הר"מ דהוי נדבה, והיינו דמחוייב בקרבנות מצד נדרו. וע"ע ברמב"ם פ"ב משחיטה הי"ז שכתב דהשוחט לשם קדשים שמתנדבין מנדרים כמותם שחיטתו פסולה, שזה כשוחט קדשים בחוץ, שחט לשם קדשים שאינן באין בנדר ונדבה שחיטתו כשרה. ושם ה"כ אבל השוחט לשם עולת נזיר אע"פ שאינו נזיר שחיטתו פסולה שעיקר הנזירות נדר מן הנדרים עכ"ל. ומבואר להדי' בדברי הרמב"ם דקרבנות נזיר חיובם בא מצד נדרו. איברא דדברי הר"מ צ"ב, דהרי מקור דברי הר"מ הוא בחולין סופ"ב, אולם בגמ' שם אי' טעם אחר דלשם נזיר חייב דשמא נדר בנזירות, עי"ש. ובאבן האזל בה' שחיטה עמד בזה, והביא דבדק"ס בחולין שם גורס בגמ' כדברי הרמב"ם, וניחא דברי הרמב"ם שלא יקשה מהגמ'. אולם עכ"פ משמע בר"מ דקרבנות נזיר הוי מחמת נדרו, וסותר לדברי הרמב"ם הנ"ל.
ולכן נראה בשיטת הרמב"ם דתרוייהו איתנהו ביה – דודאי דהחפצא דקרבנות נזיר הוא מחובת הנזירות, ולהכי אינו קרב בבמה, וכן להכי כתב הר"מ דבעי' לרבוי דקרבין במועד וכנ"ל. אלא דס"ל להר"מ דחיוב הקרבנות הוא מצד נדרו, וזהו שכתב הר"מ דמהני התפסה בחטאת, כיון דמצינו חטאת נזיר דבאה בנדר, היינו דכעת מחוייב מצד נדרו. דמ"מ אף דהקרבן בא מחובת הנזירות, הרי נעשה נזיר מחמת נדרו. ועוד נראה דאף לר"מ, דס"ל בזבחים שם דקרבנות נזירות קרבין בבמה, מודה דבחפצא הוי קרבן מחובת הנזירות, אלא דס"ל דכיון דחובתו זו באה ע"י נדרו, להכי קרב בבמה. והדברים מדויקים בתוס' פסחים לח, ב שכתבו בתו"ד וז"ל דאמר התם מ"ט דר"מ א"ק לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים וגו', א"ל משה כי עליתון לארץ ישרות אקריבו חובות לא אקריבו, ומנחה ונזירות ישרות נינהו, "דנזירות גופייהו נידר ונידב הוא אע"ג דהקרבנות חובה", ורבנן מפרש התם דסברי אין מנחה בבמה ונזירות, אע"ג דנידר הוא, מ"מ הקרבן חובה עכ"ל תוס', ומדוייק בתוס' דלר"מ אף דהקרבן חובה, מ"מ כיון דבאה ע"י נדרו, להכי קרב בבמה, וכמש"נ. וניחא בזה גם דברי הרמב"ם הנ"ל בהל' שחיטה, דמ"מ כיון דחיובם הוא גם מצד נדרו, להכי חייב בשוחטן בחוץ מגזירה דרבנן. ולפ"ז ניחא השמטת הרמב"ם להירושלמי דיקדים נזרו להקרבתו, דלשיטתו חיוב קרבנות נזיר הוא מהל' הנזירות, וא"כ פשיטא דקודם דהוי נזיר אינו יכול להפריש קרבנות, ולא בעי למיעוט המובא בירושלמי, וכמש"נ.
♦
חיוב הבעל בקרבנות אשתו
נדרים לה: ר' יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכל קרבנות שחייבת שכך כותב לה וכו'. ובר"ן שם מבואר דהוא לכולי עלמא. וכבר הקשה הרש"ש דלהדי' בגמ' נזיר כד ובתו"כ בפ' מצורע ובספרי פרשת נשא דהוא מח' ר"י וחכמים, ולחכמים מביא רק קרבן זבה ויולדת וכו', דמכשירין נינהו, אבל באכלה חלב אינו חייב להביא חטאתה. [ובהגהות בן אריה ובשו"ת חיים שאל כתבו דסוגיין מיירי בקרבן יולדת, שהוא קרבן שמכשירה, ובזה לכ"ע חייב.] וכן במתני' בנגעים פי"ד מי"ב תנן ר"י אמר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו. ועי"ש בר"ש דתליא במח' ר"י ורבנן, כדאי' בספרי הנ"ל. והרא"ש בנדרים שם כתב דמביא כל הקרבנות. והקשה במשנה אחרונה בנגעים שם, דהרא"ש סותר שיטתו במש"כ בנגעים שם דתליא במח' ר"י ורבנן. והר"מ בהל' שגגות פ"י ה"ו פסק דהבעל מביא כל קרבנות אשתו, ועי"ש בכס"מ דפסק כרבי יהודה. והנצי"ב בעמק הספרי בפ' נשא כתב דמקור הרמב"ם הוא מנדרים לו. דסתמא דגמ' ס"ל כן.והנה מלשון הגמ' בנדרים שם ובב"מ קד. משמע דחיוב הבעל בהבאת קרבנות אשתו הוי התחייבות הבעל לאשתו, ומה"ט אמרי' דלר' יהודה בגירשה לא מיפטר עד שתכתוב לו מחילה ותפטרנו. אכן בספרי פ' נשא גבי מנחת סוטה ילפי' כן מקרא דוהביא את קרבנה עליה כל קרבן שעליה דברי ר' יהודה, וחכ"א קרבן שמכשירה. וכ"ה בתו"כ בפ' מצורע דילפי' מקרא דזאת שהוא חייב בקרבנותיה. וצ"ע, דלמה לי לילפו' בספרי ובתו"כ דהבעל חייב בקרבנות אשתו, תיפ"ל דהוי בכלל התחייבותו. ויותר קשה, דבתוס' בנדרים שם הנ"ל מבואר דמצד התחייבות הבעל הוי חיוב יותר גדול, דחייב גם בקרבנות שלה קודם הנשואין. והקשו תוס' דבלוותה ונשאת יהא חייב לפרוע עי"ש. ואכן בש"מ ב"מ שם עמדו בזה בשם הראב"ד, וכתבו דקרא אסמכתא. ובמיוחס לריטב"א הישן ב"מ שם כתב נ"מ בין ב' הטעמים לחיובו אם מגזה"כ או מצד התחייבותו, אם הבעל חייב בקרבנות האשה שהתחייבה קודם הנשואי, דבזה יהא חייב רק מצד התחייבותו, אבל מגזה"כ דוהביא חיוב הבעל הוא רק בקרבנות שהתחייבה לאחר הנשואין. ורבינו הלל על הספרי שם העיר כקו' הריטב"א הנ"ל, דאם הוי גזה"כ למה לי להתחייבות הבעל. ותירץ וז"ל דתנאה משום קרבן עשיר, אבל קרבנות דדלות שהיא חייבת מייתי לה בלא תנאה, מדכתיב והביא קרבנה עליה עכ"ל, ויבואר להלן.
ולפ"ז יש להוסיף דלכא' למה לי בספרי לרבוי דהבעל חייב בקרבנות אשתו, תיפ"ל מצד התחייבותו, והיא חיוב גדול יותר, דחייב אף בקרבנות של לפני הנשואין. אכן מצד ההתחייבות הוי קיום חוב של אשתו, אבל מצד הגזה"כ חשיב חיוב דבעל ואיהו בעל הקרבן, וכדפי'. אלא דלדברינו י"ל דגם התחייבות הבעל היא לאחר הגזה"כ דוהביא, והתחייבות הבעל לכך היא לעשות שעבוד ממון לאשתו. ובזה יש ליישב את קו' תוס' בסוגין דאם חייב בקרבנות אשתו של קודם הנשואין נימא גם דקיבל על עצמו לשלם חובות של קודם הנשואין. דשאני בקרבנות, דעיקר חיובו הוא מגזה"כ דוהביא, דהוא בעל הקרבן, אלא שבהתחייבותו נעשה גם משועבד לאשתו, והוא קיבל את חיובי התורה בכתובה גם על קרבנות של קודם הנשואין. אבל כתיבה זו דאחריות מן קדמא דנא אינה יוצרת חיובים חדשים, ולכן בלוותה ונשאת אינו חייב לשלם את חובותיה.
והנה מצינו דין זה הלכה למעשה גם בזה"ז. דעי' ברמ"א אב"ע סימן צא ס"ד שהביא בשם התרוה"ד סימן רפב שכתב גבי אשה שעברה על תקנת הקהל על קנסות, דהבעל חייב לשלם הקנס שחוייבה אשתו, כמו דחייב בקרבנות אשתו. והתרוה"ד שם כתב דהוי כמו חיוב הבעל בקרבנות אשתו, דגם הקנס הוי קצת כפרה. והנה התרוה"ד הסיק בצ"ע לדינא, והט"ז שם כתב דמספק אין להוציא על זה ממון מהבעל. וראה בהגר"א בשו"ע חו"מ סימן צו סקל"ב שכתב דהבעל חייב לפרוע חובות אשתו כמו דחייב בקרבנותיה, ומקור הדברים נמצא בתוס' בנדרים שם.
ונראה דנ"מ בזה בגדר חיוב הבעל. דאם הוי גזה"כ שפיר י"ל דהבעל הוי בעל הקרבן, ודמי בזה למנחת סוטה, דהבעל אית ליה בעלות והוי חובה עליו ג"כ. משא"כ אם הוי התחייבות של הבעל לחובות וקרבנות של אשתו [ומה"ט חייב גם בקרבנות שהתחייבה לפני הנשואין וכנ"ל], והיינו דהוי כפרעון התחייבותו לאשתו, מסתבר דהאשה נחשבת לבעלת הקרבן. מיהו י"ל דתרוייהו איתנהו ביה. והיינו דאף דהוי גזה"כ דהבעל חייב ואיהו נחשב בעל הקרבן, מ"מ הוי גם חיוב ממוני ושעבוד לאשתו לשלם את קרבנותיה, וכשאר תנאי כתובה, ומה"ט חייב גם בקרבנות של לפני הנשואין וכנ"ל. וכמו כן בגירשה צריכה לפוטרו להדיא מחיובו, כיון דכבר חל חיוב ממוני לאשתו.
ובספר אבי עזרי בהל' מעה"ק פי"ב הקשה דכיון דילפי' מקרא דהבעל חייב בקרבנות אשתו, א"כ מה מהני מחילת האשה על הקרבנות, הרי הבעל מחוייב לגבוה מגזה"כ דוהביא דבעל מביא קרבנות שאשתו חייבת. וכעי"ז תמה בכתבי הגרי"ז החדשים הוצאת מישור בנזיר כד. ונראה דחיוב הבעל היינו דווקא כל זמן שהיא אשתו, ובזה ליכא סלקא דעתך דבגירשה יביא את קרבנותיה. ובפרט להר"מ בפה"מ בנגעים שם שכתב הטעם דהבעל מביא על אשתו קרבן עשיר, דאשתו כגופו, וזה שייך רק קודם שגירשה. ומה דס"ד דחייב לאחר הגרושין הוא משום התחייבות, דכבר חל עליו החיוב בשעה שהיתה אשתו, ובזה שפיר בגירשה מהני מחילתה. ואכן בשעה שהיא אשתו, דחיובו הוא מדין והביא, לא שייכא מחילת האשה, דזה הוי חיוב דבעל. ודברינו מוכרחין בקדושין יג: דאמרי' האשה שמתה יביא יורשין עולתה, והיינו דבניה מביאין את חיוב עולתה. וצ"ע, דאמאי לא יביא הבעל את חיוב קרבנה שחל עליה מחיים. ועי"ש בספר המקנה שהרגיש בזה. ומוכרח דבמתה ליכא חיוב על הבעל להביא את קרבנות אשתו.
ובנגעים פי"ד משנה י"ב תנן ר"י אמר אדם מביא קרבן עשיר ע"י אשתו. והר"מ בפה"מ שם הנ"ל כתב הטעם דאשתו כגופו [וזה שייך רק בהבאת קרבנות האשה בשעה שהיא אשתו ולא בנתגרשה או במתה, וכנ"ל]. עכ"פ מוכח דהוי חיוב של הבעל, דאם הוי חיוב שלה והיא בעלת הקרבן, היה דינו בהבאת קרבן עני, ובודאי כוונת הר"מ דאשתו כגופו היינו דהוי חיוב דבעל, וחשיב כמו דהאשה עשירה מחמת אשתו כגופו.
ובחזו"א בנגעים סימן יג סקט"ו כתב חידוש מקורי מאוד - דאין הבעל נודר להקדש אלא מתחייב ליתן לה ואין כאן אלא שעבוד ממון ואפשר דהוא מדין עולה עמו וכיון שהוא עשיר מביא קרבן מהודר בעד אשתו והכי שעבד נפשיה עכ"ל. ודבריו מחודשים מאוד, דחיוב הבעל להביא עבורה קרבן עשיר הוא מדין עולה עמו ואינה יורדת, ובפרט דעולה עמו במזונות הוי דין דרבנן. ונראה דאיכא בזה נ"מ גדולה, דלדברי החזו"א אם האשה תקדים ותביא משל עצמה קרבן עני יצאה ידי חובה, דרק מדין עולה עמו הבעל מביא עליה קרבן עשיר. אבל אם נימא דמעיקרא הוי חיוב דבעל, והוא עשיר, אם תביא קרבן עני לא יצאה ידי חובה. והחזו"א עצמו בהמשך דבריו בנגעים שם דן בזה, עי"ש.
ונראה עוד נ"מ בהנך ב' דינים, כגון היכא דהבעל הדיר את אשתו ממנו כגוונא דר"פ המדיר דמעמיד פרנס וכו'. והרע"א שם הקשה דהמזונות הוי חוב לאשה, ונתבאר במקומו. [ראה במאמרי באוצר סיון תשע"ז עמוד רלז ולהלן.] ונראה דאם הקרבנות שהבעל מביא באים מחמת התחייבותו והוי כחוב, א"כ גם בהדירה מביא את הקרבנות, שהרי הוא פורע את חובו. אך גם אם חיוב הבעל הוי גזה"כ דוהביא, יוכל להביא את הקרבנות דהוי מעיקרא חיוב של הבעל, ולא נחשב שנותן לה הנאה. וכמ"כ נראה נ"מ בכשיבנה המקדש, דיהא חייב בקרבנות אשתו מדין והביא, אף דבזה"ז לא התחייב בכתובה על קרבנות.
ונראה דהא דהבעל מביא קרבן עשיר הוא משום דהוי חיוב דבעל, אבל מצד התחייבותו לפרוע את חוב קרבנות אשתו היה מביא קרבן עני, אבל בחיובו מצד הגזה"כ הבעל הוי בעל הקרבן ולהכי מביא קרבן עשיר. ולפ"ז יש לחדש דבקרבנות שחייבת קודם הנשואין, דמביא הבעל מצד התחייבותו בכתובה לשי' התוס' והריטב"א הנ"ל, ה"נ יביא קרבן עני, דזה הוי חיוב של האשה ותליא באשה. וראה בדברי אאמו"ר זצ"ל הגאון רבי מרדכי אילן בספרו תורת הקודש ח"א סימן נה שהאריך בסוגיא זו, ודבריו הובאו בחלקם גם בספרו של זקיני, חותנו, הגאון רבי יצחק אריאלי זצ"ל בעינים למשפט נדרים שם, עי"ש.
והנה בנגעים שם הביא הר"ש את דברי הספרי זוטא בפרשת נשא דגם לר"י חייב הבעל הוא רק בקרבנות מכשירין ולא באכלה חלב, וכ"ה ברא"ש שם. ובמשנה אחרונה שם הנ"ל תמה, דהרא"ש בסוגין כתב דכל קרבן שהיא חייבת חייב הבעל, וגם באכלה חלב חייב הבעל. וכנראה הוא מח' המדרשים. אך לדברינו נראה דבמשנה בנגעים לא הוזכר תנאי כתובה אלא חיובה מדין והביא, ובזה היינו דווקא בקרבנות מכשירין, אבל מצד התחייבות הבעל ה"נ חייב בכל הקרבנות וכנ"ל. ולהכי בסוגיא בנדרים, דנזכר חיוב הכתובה, בהבאת קרבנותיה, לכן שם כתב הרא"ש דחייב בכל הקרבנות. ומעתה י"ל דהא דהבעל מביא קרבן עשיר, היינו דווקא בקרבנות מכשירין, ולא בשאר קרבנות, דחיובו מחמת הכתובה, ובזה הבעל הוי כפורע חוב האשה, ושפיר מביא כחיובה קרבן עני, וכמש"נ לעיל.
וכיו"ב יש לדון בהא דהאב מביא קרבנות מחוסרי כפרה על בניו הקטנים, דאפשר דעדיף מדין מקדיש להתכפר חברו, אלא דהאב מיקרי בעלים. אמנם בגמ' חזי' דבעי' לדעת הקטנים, דמוכיחין מיניה דלא בעי' דעת בקרבנות מחוסרי כפרה, וכמ"כ מביא קרבן עני, הרי דהחיוב על הבנים וחשיב קרבן שלהם. ובספר ושב הכהן בתמורה י. נקט גבי האב שמדיר בנו בנזיר דהוי כמקדיש להתכפר חברו.
ובזה מדוייק הא דהגמ' מביאה בנדרים שם את הראי' מרבי יהודה ולא מחכמים. דדוקא לר' יהודה, דמביא את הקרבנות מצד התחייבותו והאשה היא הבעלים, א"כ שפיר מוכיחה הגמ' דמביאין קרבן על אשתו שוטה אף דלית לה דעת. אבל לרבנן, דחייב רק בקרבנות מחו"כ מגזה"כ, והוי חיוב דבעל, א"כ שפיר מהני לזה דעת הבעל.
ועי' מנחות צג. במתני דקתני דחש"ו אינם סומכים בקרבנם. והרש"ש הקשה דהנך אין להם קרבן, והביא מהתוס' חדשים במשניות במנחות שם שכתב דמשכח"ל קרבן של חש"ו ביורש מאביו. והרש"ש ציין לסוגיא דנדרים בקרבנות מחו"כ. ונראה דהתו"ח שלא תירץ כן ס"ל דלסמיכה תלוי באב, שהוא הבעלים בהבאת קרבן מחו"כ. אמנם מסתבר דחיוב סמיכה תליא במתכפר, שהם החש"ו. וראה בספרי כנסת ראשונים בריש תמורה בזה, ואכ"מ.
והנה הר"מ פסק בבעי' הגמ' בפ"ק דר"ה דאשה עוברת בבל תאחר. וכתב השאג"א מקור מהגמ' נדרים ד: דפריך על חטאת יולדת דעובר בבל תאחר. אך בקו"א כתב השאג"א דהגמ' קאי על הבעל, דהוא העובר בב"ת, דחייב בקרבנות אשתו. ודייק כן מלשון הגמ' דקאמר קא עבר ולא קאמר קעברה, הרי דמיירי על הבעל. אך דחה דהבעל לא נדר. ומצאתי בחי' החתם סופר בנדרים שם, שכתב דכיון דחיוב הבעל מתנאי כתובה אין על הבעל חיוב נדר ובל תאחר והחיוב הוא רק על האשה. אמנם בספר ושב הכהן כתב דהבעל עובר. וחידש מה"ט דבכל מקדיש להתכפר חברו, המקדיש עובר בבל תאחר, דהוא הנודר. וה"נ הבעל עובר בב"ת. וי"ל דלרבוי דהספרי דהבעל הוא בעל הקרבן, יש לדון דה"נ הבעל עובר בב"ת.
ובשו"ת בנין שלמה לבעל החשק שלמה בסימן א עמוד סח - סט דן בהא דאשה יולדת צריכה בזה"ז לומר פרשת קרבן יולדת במקום קרבן, לקיים ונשלמה פרים שפתינו. ודן אם הבעל חייב לומר את הפרשה, כיון דחייב בקרבנות אשתו. והסיק דאינו חייב, דחיובו הוא מחמת ההתחייבות על קרבנותיה, ועל חיוב דנשלמה פרים שפתינו לא שייך חיוב. ועוד, דחיוב הבעל לפרוע חובה ואין לה משל עצמה כלום, אבל לאמירת הפרשה יכולה לומר בעצמה וכו', עי"ש. אכן אם נימא דהקרבנות הוי חיובא דבעל, י"ל דהוא חייב גם באמירת הפרשה בזה"ז.
♦ ♦ ♦