התוקע לחבירו אי איירינן הכא באחזו ותקע בו
איתא בגמ' (ב"ק לו:): תנן התם התוקע לחבירו נותן לו סלע, ר' יהודה אומר משום ר"י הגלילי מנה. ופרש"י (ד"ה התוקע) המכהו כנגד אוזנו לשון מורי. ל"א תקיעה ממש.ובביאור דברי הל"ק נראה שהכהו על גופו ממש אצל אוזנו, ותקיעה הוי מלשון הפסוק: אל תהי בתוקעי כף (משלי כב, כו). והיינו שהכהו כאדם המכה בכף חבירו להיות ערבים בשביל אחרים, וכפרש"י בבכורות (נ: ד"ה התוקע). ומה שכתב רש"י בב"ק (צ. ד"ה התוקע) בביאור הל"ק דהכהו על אוזנו, היינו דהכהו כנגד אזנו דהכא, ומצינו במקראות דלישנא ד"על" פירושו כנגד.
וללישנא אחרינא דהוי תקיעה ממש, והיינו שלא עשה מעשה בתקיעתו אלא תוקע בקול באוזנו, כתב הרשב"א דאיירי בשאחזו בגופו. וכדאמרינן בב"ק (צא.) אחזו ותקע באוזנו וחירשו חייב. אבל כשלא אחזו פטור, משום דאיהו דאבעית אנפשיה. ונראה שהיכא שאחזו, כיון שלא היה יכול לברוח, לא אמרינן דאיהו דאבעית אנפשיה, וכמש"כ השטמ"ק (ב"ק צא. ד"ה ח"מ ת"כ). ואפשר לבאר את הדברים בב' אופנים. א: דהיכא שאין אוחזו, כיון דהוה מצי לאשתמוטי נפשיה, לא חשבינן להיזקא מחמת התקיעה. אולם היכא שאחזו, על כרחך שהמעשה של התוקע גורם. וכן משמע מלישנא דהשטמ"ק שכתב דהיכא שאחזו גירי דידיה אהנו ביה. שכיון שאוחזו, נבעת חבירו מחמת שאינו יכול לברוח, וחשיב שהזיקו בידיו ממש. ב: דאפי' דחשבינן לתקיעה כגרמא, מ"מ כיון שעשה מעשה בגופו, ומעשה זה מסייע לו לבהלה, לכן חשבינן הכל כמעשה אחד, ומחייבינן ליה גם על מה שגרם לו להיבהל.
והנפק"מ ביניהם היא אם אדם אחד אחז בחבירו, וחבירו תקע לו באוזנו, אי מחייבינן ליה להתוקע. וכן נפק"מ להיכא דאדם הזיק לחבירו נעל אחת מזוג של נעליים. דלביאור השני אפשר שחייב, למרות שהנעל השניה אינה ראויה לשימוש מכח גרמא, מ"מ כיון שבנעל הראשונה עשה מעשה להזיקה, א"כ כל מה שנגרם מחמת מעשה זה מייחסינן ליה. וע"ע ביושר לבב (ב"ק סי' ב).
אולם בחידושי המאירי כתב (ב"ק צ.) דהא דאמרינן דבשלא אחזו פטור היינו לעניין חיוב ד' דברים, אך לגבי בושת אפי' בלא נגיעה חייב. ואפשר לבאר את סברתו דכיון שכל מעשה הבושת הוא אינו בגופו ממש אלא דבר רוחני ונפשי, וחשיב כגרמא, ואפ"ה חייבה התורה. משא"כ בשאר ד' דברים, שארעו בגופו ממש, ולכך אם עשה בגרמא יפטר[1].
אלא שצ"ב לפ"ז מדאמרינן בב"ק (צא:) רקק והגיע בו הרוק חייב, ואמר רב פפא לא שנו אלא בו אבל בבגדו פטור. וכתב הרא"ש (ב"ק פ"ח סי' טו) דטעמא דמילתא היא כיון דילפינן לה מ"והחזיקה במבושיו" משמע דלא חייבה תורה אלא בושת בגופו, ע"ש. וא"כ אמאי בתוקע לחבירו מחייבינן ליה אף בלא נגיעה בגופו.
וייראה לומר ע"פ דברי המאירי בכתובות (סו.) שהביא ב' ביאורים בהאי דינא דרוקק בבגדו פטור - א: דאפי' היכא שחבירו לבוש בבגדו ורקק בו, פטור[2]. ב: דרק היכא שהבגד מונח ע"ג קרקע ורקק בו, פטור, אך כשהבגד מונח ע"ג חבירו ורקק בו, חשבינן ליה לבגד כבטל לגופו, וחייב.
ולפ"ז י"ל דמה שכתב המאירי בב"ק דחיוב בושת הוא אפי' היכא שאין הנגיעה בגופו, אין להקשות ע"כ מרקק בו וכו', דכתב כן כהפירוש השני בכתובות, דלעולם אפי' בבגדו שעל גופו חייב ולמרות שלא נגע בגופו. והא דפטרינן בבגדו היינו הבגד המונח בארץ, דאינו בר בושת.
אלא שאכתי צ"ב, מ"ש מהא דאיתא בב"ק (צא.) דהמבייש בדברים פטור, והכא דתוקע לחבירו שאינו אוחזו, לא גרע. י"ל דבתוקע חשיב מעשה טפי מאשר מבייש בדברים, מפני שהתקיעה מכוונת כלפי גופו של האדם, והבושה היא כלפי האדם שנעשה עליו. משא"כ בביוש בדברים, שאין היא באה כלפי גופו של האדם, אלא כלפי אישיותו של האדם, ולכן פטור.
♦
בטעם ההלכתא דהתוקע לחבירו חייב סלע
וכתב הרא"ש (ב"ק פ"ח סי' י) דהלכתא כוותיה דת"ק דסלע משלם, ואע"פ דאיתא בב"ק (צ:) דרבי יהודה נשיאה עבד עובדא כר"י הגלילי לשלם מנה, מ"מ קיי"ל כהנך תרי עובדי דריש פרק ד' וה' דס"ל דסלע מדינה תנן, מחמת דמייתי להו סתמא דגמרא לפשוט בעיא דאבעיא להו סלע מדינה תנן או סלע צורי תנן.ובפלפולא חריפתא (אות ב) הקשה ע"ד, דאי משום הא, אדרבה, הך דלקמן הוי סתמא דתלמודא, דמבעייא ליה אי מנה צורי תנן או מנה מדינה תנן, ואהך מייתי עובדא דר"י נשיאה, ובסוגיין רב טוביה בר מתנה בעי לה הכי אי סלע צורי תנן וכו'. ותירץ דכוונת הרא"ש לחלק, דהכא לא הויא סוגייא בדוכתא, ואפ"ה הש"ס בעי לה אליבא דת"ק ופשטינן לה מהני עובדי, וש"מ דהכי הלכתא. משא"כ לקמן, דסוגייא בדוכתא לבאר את דברי ר"י הגלילי, לכך בעי לה התם אליביה, ולא בכדי לפסוק כדבריו אלא בכדי לבאר את דבריו.
ובהגהות הגר"א כתב (חו"מ סי' תכ ס"ק נז) בטעם הדין דפסקינן כת"ק, ואפי' שר"י נשיאה עבד עובדא כר"י הגלילי, מחמת דקיי"ל כעובדי דהנך בתראי דסוגיין.
♦
לבאר אי ת"ק ור"י הגלילי פליגי אהדדי
כתבו התוס' (ד"ה נותן) דסלע דת"ק היינו סלע מדינה ומנה דר"י הגלילי היינו מנה צורי. ותימה לומר שחלוקים כ"כ זה מזה, דסלע מדינה אחד ממאתיים במנה צורי. ונראה לר"ת דלא פליגי אלא האי בעני והאי בעשיר. ומיהו מדאמרינן בב"ק (צ:) הא אנא הא ר"י הגלילי משמע קצת דפליגי. ומ"מ אע"ג דפליגי מצינו למימר דזה דיבר בעשיר וזה בעני וכר"ת, דא"א שאם בושתו של העני סלע שלא יעלה בושתו של עשיר או פחות או יותר ממנה[3].והנה לפי מה שכתבו התוס' בריש דבריהם דת"ק קאמר בעני ור"י קאמר בעשיר, צ"ע ממש"כ בב"ק (כז: ד"ה הרי) בשם ר"י דהא דאמרינן התם לרכובה שלוש וכו' היינו לגדול שבישראל, דומיא דתנן בהחובל (צ.) סטרו נותן לו מאתיים זוז ומוקי לה התם (צא.) לגדול שבישראל. ולכאו' לת"ק איירינן התם בכולא מתניתין בעני שבישראל.
ונראה לומר דר"י ס"ל דבין לת"ק ובין לר"י הגלילי איירינן בעשיר[4], ולכך שפיר הויא ראיה מלקמן לכל שיעורי הבושת דבעשיר הם. וכדי שהפלוגתא בינייהו לא תהיה קיצונית נראה לומר ב' דרכים. א: דבסוגיין סלע דת"ק ומנה דר"י הגלילי של מדינה תנן, ובסוגייא דלקמן סלע דת"ק ומנה דר"י הגלילי של צורי תנן, וסוגיות חלוקות הן. וכן משמע מדברי המאירי, שכתב (ב"ק צ.) דאע"פ שבסוגייא דהתם משמע דסלע צורי הוא, מ"מ כבר פסקנו בסוגיין דסלע מדינה קאמר. ומבואר דס"ל דסוגיות חלוקות הן. וכ"ה ברבנו חננאל (ב"ק צ:).
אולם בדעת ר"י נראה שאין לומר כן, מפני שמדבריו שם משמע דהסוגייות שוות הן, וכן מוכח מתוס' (ד"ה ושל). ואפשר דכן יש ליישב לפי דרך זו את דעת הרמב"ם (הובא בהערה).
ב: דכו"ע איירו באדם מכובד, אלא שנחלקו ת"ק ור"י הגלילי בהסתברות הבושת, דלת"ק אדם זה מתבייש מעט מחמת התקיעה, ולר"י הגלילי אדם זה מתבייש הרבה מחמת התקיעה. וכן מבואר ביש"ש (ב"ק פ"ח סי' לג)[5].
♦
ביאור דברי התוס' במח' ת"ק ור"י הגלילי
וכתבו התוס' דלעולם ת"ק ור"י פליגי, ות"ק איירי בעני ור"י הגלילי איירי בעשיר, ומ"מ פליגי, לפי שא"א שאם בושתו של עני סלע שלא יעלה בושתו של עשיר או פחות או יותר ממנה. ובביאור דבריהם יעויין במהר"ם, שכתב לבאר דהתוס' מספקא להו - דלפי ת"ק דס"ל דבושתו של עני היא סלע מדינה והוא דבר מועט, א"כ ס"ל נמי דבושתו של עשיר לפי ערך זה הוא פחות ממנה, ודלא כר"י הגלילי. ולר"י הגלילי, דס"ל דבושתו של עשיר היא מנה, ס"ל נמי דלפי ערך זה בושתו של עני יותר מסלע. או דנימא דלת"ק דס"ל דבושתו של עני סלע, דשיעורו גדול, א"כ נראה דבושתו של עשיר לפי ערך זה יהיה יותר ממנה, ודלא כר"י הגלילי, ולר"י הגלילי דבושתו של עשיר היא מנה, א"כ בושתו של עני לפי ערך זה היא פחות מסלע. וע"ע במהדו"ב ובמהרמ"ש (ב"ק לו:).♦
האיך דנו האמוראים דיני קנסות בבבל
ואיתא בגמ': ההוא גברא דתקע לחבריה וכו', א"ל ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא וכו'. ופרש"י (ד"ה ההוא) והיה זה תפוס משלו דאי לאו הכי לא מגבינן בבבל. ואפשר לבאר בדבריו דאיירינן בדתפס מחבירו לאחר הנזק, ורש"י לא ס"ל כר"ת בב"ק (טו: ד"ה ואי) דס"ל שדווקא אם תפס את הדבר המזיק בעצמו. ולדברי ר"ת ייראה לומר דבסוגיין דקנסו אותו מחמת דאיירינן דאזמניה לבי דינא בא"י, וכדברי הרשב"א בסוגיין, ועיין במהר"ם.אולם אפשר לומר עוד דרש"י איירי דהיה תפוס מקודם ההיזק בחפצי חבירו, ובכה"ג גם ר"ת מודה דמהניא תפיסתו, וכ"כ במלא הרועים (בסוגיין), וע"ע במש"כ בקונטרס שיעורים (ב"ק פ"א סי' כב).
ובחידושי הרשב"א תמה ע"ד רש"י, דמבואר בסוגיין דהניזק לא היה תפוס משלו, מחמת דקאמר הואיל והויא פלגא דזוזא לא בעינן נתביה לעניים, ומשמע דניתביה בי"ד לעניים. ועוד, דמדהדר וקאמר הבו ניהלי ואיזיל ואבראי ביה נפשאי משמע דלא היה תפוס בידו. ואין לומר דאמר כן לאחר שהביאו לידי רב יוסף, דא"כ לא הוה בעינן למימר אנן יד עניים אנן וכדרב יהודה וכו' יתומים אינן צריכים פרוזבול, שהרי פשיטא הוא דכל שנתנו לידי הגבאי אינו יכול לחזור בו. ועוד יש להוכיח מעובדא דחנן בישא דאמרו ליה הב ליה פלגא דזוזא וכו', ומשמע שלא היה הניזק תפוס משלו.
ולדברי רש"י י"ל דלעולם הניזק מתחילה היה תפוס משלו, ולאחר מכן הביאו לרב יוסף. ולולא טעמא דיד עניים אנן לא הוה זכי בה, לפי שהניזק לא פירש בדבריו שהכסף יינתן לעני מסויים, ובכה"ג יכול לחזור בו [לולא טעמא דיד עניים אנן]. וכיו"ב מצינו שכתב רבנו אפרים (ב"ק יח: מדפי הרי"ף), דאע"ג דבעלמא קיי"ל (גיטין יא:) דהאומר תנו כאומר זכו דמי אפי' בלא ב"ד ושלא לעניים, התם הוא דקא מזכי לאדם ידוע קאמר. [משא"כ כשאמר בסתמא דלא הוי כאומר זכו ולא זכה אלא מדיד עניים אנן.]
ולגבי ראיית הרשב"א מחנן בישא, י"ל דשאני התם שהיה אדם רע, ומחמת כן קנסוהו אפי' בזמן הזה שאין דנים דיני קנסות בבבל. ויעויין עוד בתוס' בסנהדרין (נח: ד"ה קץ) שכתבו דרב הונא הוה קץ ידיה מן הדין לאדם הרגיל להכות חבירו, [לאפוקי מדברי רש"י שם דס"ל דקנס הוה]. וגבי חנן בישא, שלא קצצו את ידו, הוא מחמת שלא היה מועד לכך, ולכן חייבוהו רק ממון. וא"כ ה"נ י"ל לפרש"י דקנסוהו לפי העניין ולפי תדירותו במעשה זה[6].
אולם הרשב"א לא ניחא ליה בהאי, וכתב דאפשר דהכא איירינן בשהזמינו לדינא למיסק לארץ ישראל. ומ"מ תמה היאך היו סמוכין בא"י בזמנן, ואילו היו סמוכין, א"כ גם בחו"ל היו דנין, שאין הדבר תלוי אלא בסמוכין[7]. ולפי מה שכתב הרמב"ם (פ"ד מהל' סנהדרין הי"א) א"ש, דאילו יסכימו כל[8] חכמי א"י לסמוך סמוכין הרשות בידן. ואע"פ שיש לעיין בזה ממה שאמרו (ע"ז ח: סנהדרין יג:) ברם זכור אותו האיש לטובה (בבא בן בוטא) דאלמלא הוא בטלו דיני קנסות בבבל. ומשמע דאילו לא היה סומך אותם זקנים שבדורו לא היו דנין דיני קנסות ואע"פ שכל חכמי ישראל יכולים להסכים, ע"ש[9].
והגאון חיד"א בפתח עניים (בסוגיין) הקשה ע"ד הרשב"א בתרתי. חדא, מדברי הרמב"ם (פ"ה מהל' קידוש החודש ה"ג) דהיו סמוכין אפי' בזמן אביי ורבא. ועוד, דאיהו גופיה כתב דחשבון השנים שבידינו יסדו הלל האמורא ובית דינו, והם היו בסוף זמן חכמי הגמ', ועל כרחך שהיו סמוכין. ונשאר בצ"ע.
♦
ענף ב' - אנן יד עניים אנן
יד עניים בית דין או גבאי צדקה
ואיתא בגמ': אמר ליה ההוא גברא הואיל ופלגא דזזוא הוא לא בעינן נתביה לעניים וכו', א"ל רב יוסף כבר זכו ביה עניים ואע"פ דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן, דאמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אינן צריכין פרוזבול וכו'.ובחידושי הרשב"א הוכיח מגמ' זו דאדם שחייב מעות לקופות הצדקה אינו משמט ואין צריך פרזובול על כך. והיינו דמהכא חזינן דמשוינן ליד העניים כב"ד, שמחמתם היתומים אינן צריכים פרוזבול[10]. וכ"כ המאירי בשם הגאונים. וכ"פ בשו"ע (חו"מ סי' סז סעיף כח).
וכתב בשו"ת אורל"צ (שביעית פ"ז ס"ח) דמנהל קופת גמ"ח של הלוואות השייכת לציבור אין שביעית משמטתם, ואין צריך פרוזבול. והוא ע"פ מש"כ הרשב"א הנ"ל[11]. אולם אדם פרטי שיש לו קופת גמ"ח של הלוואות, שביעית משמטתו וצריך פרוזבול, דבזה לא אמרינן דכמסורים ליד ב"ד דמי. ע"ש[12].
אלא שבדברי רש"י מבואר (ד"ה יד) דרב יוסף היה גבאי צדקה, והיינו דיד עניים אנן קאי על הגבאי צדקה היחיד ולא מחמת דהוי כב"ד. ולפ"ז הא דמדמינן בגמ' לב"ד של יתומים, היינו דבגבאי צדקה ובב"ד של יתומים מצינו שהם זוכים לאחרים.
והנה מצינו בגמ' בב"ק (לט.) גבי קנס לכותית שפטור מליתן לה, וכן פטור מליתן לעניים, מחמת דכסף עניים כממון שאין לו תובעין. ובראשונים הקשו (עיין בתור"פ שם) דאמאי לא אמרינן דב"ד זכו ליתמי, כדאמרינן בסוגיין דאנן יד עניים אנן, ויגבוהו מן המתחייב, ע"ש. וחזינן דס"ל דאנן יד עניים אנן הוא אפי' גבי ב"ד, וכן מוכח מדברי הרשב"א הנ"ל.
אולם יעויין במהר"צ חיות (ב"ק שם) שכתב שמדברי רש"י בסוגיין מבואר דלא כהראשונים הנ"ל, ורק בגבאי צדקה אמרינן דיד עניים הוי, משא"כ בב"ד[13].
♦
אי מהניא שאילה על נדר הצדקה
ובמאי דאמר רב יוסף אנן יד עניים אנן מצינו שהקשו התוס' (ד"ה יד עניים) דאמאי איצטריך לן להאי טעמא, והא בלאו הכי נמי מחייב צדקה באמירה, וכדאיתא בר"ה (ו.) בפיך זו צדקה. ע"ש.וצ"ב בקושייתם, דהא אפשר דהאי צדקה בתורת נדר היא, וכיון שאפשר להישאל עליה לולא טעמא דאנן יד עניים אנן היה יכול לחזור בו, ולכן בעינן להאי טעמא[14]. ומצינו שבש"ך (יו"ד סי' רנח ס"ק יח) העיר בדבריהם, שהקשו דתיפוק ליה משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ואמאי לא תירצו דכיון דיכול להישאל על צדקה זו אמרינן דיד עניים אנן, דאפ"ה לא יהני ליה חזרה. ותירץ הש"ך, דכיון דאותו הסלע לא היה ברשותו, א"כ אפי' לולא טעמא דאנן יד עניים אנן לא היה יכול להישאל עליה. ועוד תירץ, דהכא בסוגיין לא איירי בהתרה[15].
♦
בפיך זו צדקה – דעת רב האי גאון
וגבי קושיית התוס' מהא דאיתא בר"ה בפיך זו צדקה, הנה כתב הרי"ף (ב"ק יח: מדפי הרי"ף) דאיכא מאן דפשט מהא דמאן דיהיב מידי לעניים באמירה ובעא למהדר ביה מצי הדר ביה. והוכיח כן מהא דאמר רב יוסף דאפי' דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן. ושמעינן מינה דדין עניים כדין הדיוט, דאדם האומר לחבירו מנה לי בידך תנהו לפלוני, דאי הויא במעמד שלושתן קנה ואי לא לא קנה. וה"נ בעניים, דאם רב יוסף לא הוה יד עניים, הלה היה מצי למהדר ביה.ונראה דכוונתו לדברי רב האי גאון (הביאו בעל המאור), ובפשטות נראה דכיון דמצי למהדר ביה, תו ליכא איסור כלל ואינו עובר בבל תאחר וכד'.
אולם יעויין בבעל המאור, שהביא דברי רב האי גאון שכתב דהנודר לצדקה יכול לחזור בו ואין ב"ד יכולים לכפותו, אך מ"מ עובר משום בל תאחר, ע"ש. ואפשר דהרי"ף נמי מודה להאי דינא, ורק כתב דמצי למהדר ביה, והיינו שלעניין חזרה גרידא היא, אך מ"מ עובר משום בל תאחר.
ומ"מ לפי דברי רב האי גאון מיושבת קושיית התוס', דרק מחמת דרב יוסף היה יד העניים, ההוא גברא לא מצי למהדר ביה, אך אי משום הנודר לצדקה שנאמר בפיך וכו', מצי למהדר ביה, מחמת דהוא רק לעניין לעבור עליו משום בל תאחר.
♦
דעת רבנו אפרים בהאי עובדא דרב יוסף
ורבנו אפרים כתב (שם) בכוונת ההוא גברא הב לי ואבראי בי נפשאי, דאדם הזה עני היה וכבר נתן לרב יוסף את הכסף שיתנו לעניים, אולם שוב ביקש מרב יוסף שיביא לו את הכסף בתור צדקה לעני. וא"ל רב יוסף דכיון דיד עניים אנן זכו ביה כל עניי עלמא, ע"ש. ולפ"ז נמי מיושבת קושיית התוס', דלא כיוון רב יוסף בדבריו לדין שאינו יכול לחזור בו, ולא מיירי הכא בכלל בנדר, אלא לדין שאינו יכול ליתן לו את כל הכסף בתורת צדקה.♦
דעת רש"י בהאי עובדא דרב יוסף
ולדברי רש"י שכתב דההוא גברא היה תפוס משלו, נראה דס"ל להשיב על קושיית התוס' או כדברי רב האי גאון או כדברי רבנו אפרים, או שהיה רוצה לחזור בו ע"י התרה, כמבואר לעיל. אך כתירוץ התוס' שכתבו דכיון דהו"ל דבר שלא בא לעולם לא חלו דבריו, וכן כתירוץ ר"ח שכתב דלא בעי ההוא גברא למהדר ביה כלל אלא שרצה ללוות מקופת הצדקה, ולתרוויהו השיב לו רב יוסף דאין לו לעשות כן מחמת דהוי כיד עניים, וקנה כדין מעמד שלושתן[16], אין לומר כן בדברי רש"י - דכיון שהניזק היה תפוס בכספו של המזיק, אין כאן קניין דמעמד שלושתן, דהכסף לא נמצא בידי הקונה.אולם לדברי הפל"ח (ב"ק פ"ד סי' ג אות ד), שביאר בדברי רש"י שההוא גברא היה תפוס משכונו של המזיק, י"ל לעולם דרש"י ס"ל ליישב כדברי התוס' וכדברי ר"ח, ולעולם הקניין נעשה במעמד שלושתן.
♦
דעת התוס' בהאי עובדא דרב יוסף
ותירצו התוס' על קושייתם הנ"ל דכמו שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם (עיין ב"ק סח:), ה"נ אין אדם נותן צדקה דבר שלא בא לעולם. וכשאמר ניתביה לעניים, הוי זה החוב כמו שלא בא לעולם. ונהי שאם היה אומר חוב זה לכשיבוא לידי אתנהו להקדש או לצדקה דומה שמתחייב מטעם נדר[17], אבל זה לא אמר כן, אלא אמר תנהו לעניים ולא נדר. וכ"כ הרי"ף.ותמה הרז"ה ע"ד, דמאי דאמרינן דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, ה"מ בגזלן שאינו חפץ להשיב את החפץ לבעליו, אולם היכא דחפץ הגזלן להשיבו, וה"ה הכא בנזיקין, שהמזיק חפץ לשלם לו את הנזק, דשפיר חשבינן ליה ברשותו לעניין הקדש. ועל כרחך שהטעם שהוצרך רב יוסף למימר דאנן יד עניים אנן הוא לפי שהיה יכול לחזור בו, ואינו מועיל לתפוס באמירתו, וכדברי רב האי גאון.
אולם במלחמות ה' חלק ע"ד, וס"ל דכל שהדבר לא נמצא ברשות הבעלים אינו יכול להקדישו, ואפי' היכא דהגזלן חפץ להשיב את החפץ לבעליו. ולכאו' כ"ש בנזיקין, שהממון לא היה ברשות המקדיש מעולם[18].
וביסוד מחלוקתם כתב הקוב"ש (ב"ק אות ט) דהרז"ה ס"ל דהחסרון בדבר שאינו ברשותו היינו חסרון השתמשות, וכיון שהגזלן חפץ להשיבו לבעליו אינו חסר שימוש. אך הרמב"ן ס"ל דהחסרון בדבר שאינו ברשותו היינו שכיון שהגזלן עשה קניין גזילה, שוב אינו יכול הבעלים להקדישו עד שיפקיע קניין זה.
אולם כתב הקוב"ש דגם הרמב"ן ס"ל דהחסרון הוא חסרון השתמשות, אלא שהוסיף דאפי' היכא שאין חסרון השתמשות, מ"מ אינו יכול להקדיש לפי שאיכא חסרון קניין, שהרי מצינו מקומות שאע"פ שלא עשו מעשה קניין, מ"מ הבעלים אינו יכול להקדיש את נכסיו. וכגון באנס שבא כנגדו, שאינו יכול לחלל מע"ש כנגד אותם המעות (ב"ק קטז.). וע"כ מחמת דאיכא חסרון השתמשות.
והנפק"מ היא לאדם שאיבד את חפציו שאינו יכול להקדישו גם לדעת הרמב"ן. והגם שאין כאן חסרון קנין [באופן שאכתי לא מצאוהו ומונח ע"ג קרקע], מ"מ כיון שיש כאן חסרון השתמשות, חשיב כאינו ברשותו להקדישו[19].
דעת רבנו חננאל בהאי עובדא דרב יוסף
ורבנו חננאל פירש שההוא גברא לא היה רוצה לחזור בו מן הצדקה אלא היה רוצה ללוותו לפי שעה ולהחזיר לעניים אחר תחתיו, וא"ל רב יוסף דיד עניים אנן וזכינן בו במעמד שלושתן, ואמרינן בערכין (ו.) האומר סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותו, משבא ליד גבאי אסור לשנותו.♦
האומר סלע זו לצדקה ובא ליד גבאי אסור לשנותו – פירושו
ומרבנו חננאל מבואר דאסור לשנותו היינו ללוותו. אך בתוס' בערכין (ו: ד"ה עד) הביאו פירוש נוסף בשם רבנו ברוך, והוא דכל שלא בא ליד הגבאי מותר לשנותו למצוה אחרת. והיינו דנדרו חל על המצוה ולא על פירוט המצוה[20]. אך כאשר בא ליד הגבאי כבר זכה בו, ואינו יכול לשנותו למצוה אחרת[21].וכתב הרמב"ם (פ"ח מהל' מתנו"ע ה"ד) וז"ל: אחד האומר סלע זו לצדקה או האומר הרי עלי סלע לצדקה והפריש הסלע, אם רצה לשנותה באחרת מותר, ואם משהגיעה ליד הגבאי אסור לשנותה, ואם רצו הגבאין לצרף המעות ולעשותן דינרין אינן רשאין אלא אם אין שם עניים לחלק מצרפין לאחרים אבל לא לעצמן. וכתב הרדב"ז דמבואר מדבריו דללוות אסור לו אפי' היכא דלא אתא לידי הגבאי, אלא דאם חפץ לפרוט את הכסף קודם שבא ליד הגבאי, שרי. ומאי דאיתא בגמ' שם דשרי בין לעצמו ובין לאחרים היינו בין שיפריש סלע זה עצמו ובין שיפריש סלע אחר במקומו, ע"ש. ובב"י (יו"ד סי' רנט) כתב לבאר את דברי הרמב"ם כדברי הרדב"ז, והוסיף עוד לבאר דהא דשרי הרמב"ם, היינו דלוקח סלע זה ומניח מיד אחר תחתיו, ועושה כן מחמת דצריך מטבע זה ליתנו לבני מקום שהוא יוצא בו יותר ברווח, ע"ש.
ויעויין בדרך אמונה (שם ציון הלכה אות קיד) שכתב שאפשר שכשאין גריעותא בשווי הכסף כאשר יפרוט את המעות באחריםף, גם לדעת הרמב"ם יהיה אפשר לפרוט ואפי' היכא דבא לידי הגבאי. וע"ש שהביא עוד שיש חולקים בזה[22].
ומ"מ בשו"ע (שם סעיף א) פסק כדברי רבנו חננאל דללוות תנן, והיינו דכל שלא הגיעו לידי הגבאי מותר ללוותן, אולם לאחר מכן אסור.
♦
בעניין קופות הצדקה הנתונות בבתים
ולעניין אי שרי ליה לאדם ללוות מקופות הצדקה המונחות בביתו, אי חשבינן להו כאתו לידי הגבאי ואינו יכול ללוותן, דנראה דהוו ככליו של לוקח ברשות מוכר. וכתב השו"ע (חו"מ סי' ר סעיף ג) וז"ל: כליו של אדם כל מקום שיש לו רשות להניחו קנה לו וכיון שנכנסו המטלטלים בתוך הכלי אין אחד מהם יכול לחזור בו והרי זה כמי שהונחו בתוך ביתו, לפיכך אין כליו של אדם קונים לו ברה"ר ולא ברשות המוכר אלא א"כ אמר לו המקנה לך וקנה בכלי זה ואז קנה אם הוא ברשות המוכר. וכתב בבדק הבית דר"י הלוי נמי מודה להרמ"ה בדין זה, ע"ש.ולכאו' הכא כיון דלא אמר לו לך חזק וכו', אפי' כשנתן לו רשות להניח את הכלי ברשותו, מ"מ לא מהניא. וא"כ יוכל ללוות מקופה זו, דלא חשיבא כאתיא לידי הגבאי. אולם כתבו האחרונים (שו"ת אבני נזר יו"ד סי' רצג. צדקה ומשפט פ"ח ה"ט הערה כה. שו"ת ברוך אומר חו"מ סי' פז) דאדעתא דהכי הניח את הקופ"צ, ולכן אפי' כשלא אמר לו בהדיא לך חזק וכו', חשבינן ליה כמי שאמר לו לך חזק וכו'[23].
נפק"מ דלפ"ז הוא נעשה שומר על המעות הללו, ואם יפשע בהן יתחייב אי הוי ממון שיש לו תובעין. וכ"כ בשו"ת ברוך אומר (שם) לגבי אדם שהעביר דירתו למקום אחר, וביני וביני אבדה קופ"צ, דחייב לשלם מחמת שפשע בשמירתה. ואם אינו יודע את סכום המעות שהיו שם, ייתן סכום עד שיצא הספק מליבו, כמש"כ בשו"ע (חו"מ סי' רצח סעיף ב).
אולם היה אפשר לומר שעל דעת הכי שיהיה שומר ויתחייב בשמירה לא התכוון להקנות את המעות לצדקה, ולהכי י"ל דפטור.
ובספר צדקה ומשפט (שם) כתב דכיון דקניין כלים מהני מדין קניין חצר, א"כ כיון שאין חצר להקדש, ממילא בקופות המונחות בבתים, ואפי' בביה"כ, לא חשבינן להו כאתו לידי הגבאי ולכן יכול ללוות מהן.
וכתבו האחרונים (שם) דכל האמור דהכלים קונים לעניין דאינו יכול ללוותו, ה"מ כשנתן את המעות לתוך קופ"צ. אולם היכא דנדר ליתן סך מסויים לקופ"צ, ומקיים את נדרו ליתן את המעות לתוך הקופה, בכה"ג לא אמרינן דכליו של לוקח קני, כיון דלא ניחא להו לעניים לקנותן, מאחר דאיכא למיחש שמא יאבדו מעות הללו ויפסידו. וכיון שנדר מתחילה ליתן, א"כ ניחא להו שנדר זה יחול עליו עד שהמעות יגיעו לידם ממש.
ונראה שהטוב ביותר הוא שהאדם יתנה שאינו מחיל על מעות הללו שם צדקה עד שיגיעו לידי העניים, ואזי יוכל ללוות מקופות אלו, וכמו"כ אם יאבדו ייפטר מלשלם לעניים עוד.
♦
לבאר אם התוס' ורבנו חננאל פליגי אהדדי – ואי אמרינן גבי צדקה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט
ומצינו שהתוס' הביאו את דברי ר"ח לאחר תירוצם הנ"ל. ולעניין אם ר"ח פליג אסברת תוס' וס"ל דבכה"ג לא הו"ל כאדם המקדיש דבר שלא בא לעולם, או דאיהו נמי ס"ל כהתוס', יעויין ברא"ש (ב"ק פ"ד סי' ג) שהביא את דברי התוס' ואת דברי ר"ח וכתב דתרוויהו סלקי אליבא דהלכתא. ומבואר דס"ל דלא פליגי אהדדי ור"ח נמי מודה לדברי התוס'. ולפ"ז י"ל דר"ח לא הו"ל ניחא לאוקמי דההוא גברא חזר בו מדבריו, דאין זה מבואר בדברי הגמ', ולכך פירש דרק רצה ללוות מקופת הצדקה[24].אולם יעויין במרדכי (ב"ק אות מג) שהקשה ע"ד ריב"א דס"ל כר"ח, דנהי דמעמד שלושתן מהני לעניין שאינו יכול לחזור בו, מיהו לעניין למיחשב כאילו באת ליד גבאי ואסור ללוותה לא יהני, דאכתי לא אתא לידי גבאי, ע"ש. וכתב היש"ש (ב"ק פ"ד סי' ב) להשיב ע"ד, דכיון שקניין דמעמד שלושתן מועיל לגבי הדיוט לזכות בזכייה גמורה, א"כ גבי גבאי צדקה אינו יכול ללוות שלא מדעת הגבאי, דפשיטא דאין העניים גרועים מההדיוט, ע"ש.
וכתב הקהילות יעקב (ב"ק סי' כח) לבאר את יסוד מח' של המרדכי והריב"א במח' הראשונים בעניין אי אמרינן אמירתו לגבוה בצדקה, ונעשו המעות קנויים לעניים כהקדש[25], או דלמא דבצדקה חיובו מדין בפיך זו צדקה, דמחוייב לקיים את דבריו מדין נדר. דהמרדכי ס"ל דבצדקה נמי אמרינן דאמירתו לגבוה וכו'. ולדרכו צ"ל דהא דשרי לשנות את המטבע כל זמן שלא בא ליד הגבאי הוא משום דהוי כתנאי שהתנה שיהיה בידו להחליפה. ולכן שפיר מקשה ע"ד הריב"א דמה מועיל קניין דמעמד שלושתן, והא גם באמירה בעלמא נקנה המטבע לעניים מחמת דאמירתו לגבוה וכו', ואפ"ה שרי ליה לשנותה, והיינו משום דהוי כתנאי. וריב"א ס"ל דאמירה לצדקה לא הוי קניין, אלא חיובו הוא מדין נדר וקבלה ליתן לעניים. ולפ"ז הא דשרינן לשנות את המטבע בזמן שלא בא לידי הגבאי, הוא משום דאכתי חשיב כממונו, ואינו כנוטל ממון חבירו שלא מדעתו. וה"מ בשלא עשה קניין, אך כאשר עשה קניין דמעמד שלושתן, שפיר אינו יכול ללוותה.
וע"ע בקה"י שכתב מתחילה דהתוס' ור"ח פליגי במח' זו. והיינו דהתוס' ס"ל כהמרדכי דבאמירה בצדקה הויא קניין, ולכן לא כתבו כר"ח דרב יוסף זכה במעמד שלושתן ולעניין ללוותה קאמר, שהרי כיון דהוי קנין ע"כ דשייר בקניין וכמבואר. ור"ח ס"ל כהריב"א, דצדקה הויא כדין נדר, ולכן ס"ל דמהניא קנין במעמד שלושתן. ושוב העיר דברא"ש מבואר דהתוס' ור"ח לא פליגי אהדדי, שהרי כתב דתרוויהו סלקי אליבא דהלכתא. ולכן פירש דלעולם התוס' ור"ח פליגי אי אמרינן בצדקה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ומ"מ התוס' מודו לר"ח דקנין מעמד שלושתן מהני, מחמת דכשעשה כן במעמד שלושתן האלים את הקניין, ולא נתכוין לשייר לעצמו החזרה, ע"ש.
♦
הערה אי אמרינן דאמירתו לגבוה הויא כקניין
והנה לדרך זו דאמירתו לגבוה הויא כקנין, צ"ע מאי שנא בין קודם דאתא לידי גבאי לבין שהגיע לידי גבאי, לעניין אם יכול להישאל עליה. ונראה ליישב ע"פ התירוצים שהבאנו בהערה לעיל. אולם אי נימא דאמירתו לגבוה הויא מדין נדר, א"כ שפיר איכא לפלוגי בין אמירה לבין מסירה ממש. וע"ע במחנ"א (הל' צדקה סי' ב) דס"ל דאמירתו לגבוה הויא כקניין, ומ"מ כתב דהא דשרי לשנותה קודם דאתיא לידי גבאי, י"ל דאיירי בשאמר סלע זו לעניים, דלא הויא כקניין עד שיאמר סלע זו לעני זה. וע"ע בסמ"ע (סי' קכה ס"ק כה) שכתב דגבי צדקה נמי יכול להישאל עלה, ואף דס"ל דאמירתו לגבוה הויא כקניין, וכ"ה בש"ך (יו"ד סי' רנח ס"ק ח).♦
נפק"מ לעניין הנודר לצדקה ומת אי מחייבי יורשים לשלם את נדרו
ובמחנה אפרים (הל' צדקה סי' ב) כתב דהיכא דאדם נדר לצדקה ומת, י"ל דאי צדקה הויא כקניין ואביהם של יתומים הניח נכסים, מחייבינן להו לשלם את נדרו מהנכסים, אולם אי צדקה הויא כנדר אינן צריכים לפרוע.אך נראה דאין נפק"מ זו מוכרחת, מאחר דכתב הקצוה"ח (סי' רצ ס"ק ג) דהב"י והרמ"א נחלקו בדין זה. והב"י ס"ל שצריך שישלמו את נדר אביהם, מפני דגם בנודר איכא שיעבוד נכסים. והרמ"א ס"ל דאינן צריכים לשלם את הנדר, מפני דלא הוו שיעבוד נכסים. ומבואר דאפי' דנימא דצדקה לכו"ע משום נדר, מ"מ אכתי איכא פלוגתא בהאי דינא.
וכ"כ במחנ"א (שם סי' ו) דנפק"מ אם נדר ליתן לעני מסויים ונפטר העני קודם שנתן לו אי מחייבינן ליה ליתן ליורשיו. אלא שדן בזה אי אמרינן בכה"ג דאדעתא דהכי לא נדר. ע"ש.
♦
נפק"מ בנודר לעני זה אי יכול ליתנו לעני אחר
עוד כתב המחנ"א (שם סי' ז) דהיכא דאדם נדר ליתן צדקה לעני מסויים ורוצה ליתנו לעני אחר, אי שרי ליה. דאי צדקה הויא קניין, א"כ כיון דעני זה קנה את המעות שוב אינו יכול ליתנו לעני אחר. אך אי צדקה הויא כנדר, א"כ יכול ליתנו לעני אחר. ויעויין בקצוה"ח שכתב (סי' ריב ס"ק ד) דבכה"ג יכול ליתנו לעני אחר, משום דלא אמרינן בצדקה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט.♦
דעת הריטב"א בדין אמירתו לגבוה בצדקה
איתא בקידושין (כו:) מעשה ברב"ג וזקנים שהיו באים בספינה אמר להם רב"ג לזקנים עישור שאני עתיד למוד נתון לו ליהושע ומקומו מושכר לו וכו'. ובחידושי הריטב"א (שם כז.) הקשה דאמאי בעינן שיקנה לו את הפירות בקניין אגב, והא קיי"ל דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וכיון דכן, באמירה בעלמא סגי. ותירץ, דה"מ לאחיובי מדין נדר, והיינו שאם מקבל על עצמו ליתן להקדש ולעניים, אפי' דבר שאינו ברשותו, כופין אותו לקיים את נדרו, ע"ש. ומבואר מדבריו דס"ל דאע"פ דאמרינן בצדקה אמירתו לגבוה וכו', מ"מ דין צדקה כדין נדר.♦
דעת הטור בדין אמירתו לגבוה בצדקה
כתב הטור (חו"מ סי' קכה) גבי שליחות לזכות מתנה לחבירו, דאם אמר הולך מנה לפלוני שאני נותן לו יכול לחזור בו עד שיגיע לידי המקבל. ואם המקבל עני אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואינו יכול לחזור בו. וכתב הב"י דמש"כ הטור דאמירתו וכו' אשגרת לישנא הוא, דלא מקרי גבוה אלא ענייני ההקדש, אבל הכא לא שייך לומר אלא נעשה נדר. וכ"כ עוד בסי' רמג, ע"ש. ומבואר דס"ל דאמירה בצדקה הויא מדין נדר ולא מדין קנין.אולם יעויין בדרישה (סי' קכה) שכתב דגם בצדקה אמרינן דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ואמירה בצדקה הוי כקניין, ע"ש. וכ"כ הש"ך (חו"מ סי' רנה ס"ק ו. וע"ע בסי' פז ס"ק נא ובפת"ש שם ס"ק כט), והמחנ"א (שם סי' ב) בדעת הטור, אך חילק בין אמר לעני מסויים לבין שנדר ליתנו לעניים.
וע"ע במחנ"א (שם) שכתב לבאר את מח' הרשב"א והר"ן (הו' בר"ן נדרים ז.) בפסק הספק אם יש יד לצדקה, דהרשב"א ס"ל דאזלינן לחומרא, מחמת דס"ל דאמירה בצדקה הויא מדין נדר, דאזלינן בהו לחומרא, ומאידך הר"ן ס"ל דאזלינן בה לקולא, מחמת דאמירה בצדקה הויא מדין קניין, והו"ל כספק בדיני ממונות, דאזלינן בהו לקולא.
♦
נפק"מ לנודר לקופ"צ פלונית ואינו זוכרה
ועוד נפקותא איכא בנידון זה, גבי אדם שנדר צדקה לקופה מסויימת ולאחר זמן שכח להיכן נדר. דבשו"ת חת"ס (יו"ד סי' רמ) כתב דמשום ספק איסורא צריך לשלם לכל הקופות, ע"ש. אך בשו"ת רב פעלים (יו"ד ח"א סי' מג) כתב ע"ד דכיון שאין לכל קופה עניים מבוררים, וגם איכא מאן דס"ל שיכול לשנות הצדקה מעני לעני, אע"ג דלא קיי"ל הכי, מ"מ יתן הסכום לב"ד ויחלקו את הממון בין כל הקופות, והב"ד יקחו שטר מחילה מכל הממונים על הקופות ע"ש הנודר, ע"ש.♦
דן בעניין אי מהניא צדקה במחשבה
ולפי המבואר לעיל דלצדקה איכא תורת נדר, א"כ יש לדון בצדקה אי הויא כנדרים ונדבות דמהנו במחשבה. והנה כתב הב"י (או"ח סי' תרצד) בשם הג"א (מגילה פ"א סי' ז) מעות שחשב בליבו לחלקם ביום פורים אינו רשאי לשנותם אלא אותן מעות עצמן חייב לחלק. ונראה שטעמו משום דס"ל דצדקה מחייב בה במחשבה, כמו שפוסקים קצת פוסקים, ע"ש.ויעויין בב"י (יו"ד סי' רנח) שהביא מח' ראשונים בהאי דינא אי ילפינן חולין מהקדש, דכתיב ביה כל נדיב לב עולות ומהניא בהו מחשבה, וה"ה לצדקה, או דלא ילפינן. והוסיף שם בבדק הבית שדעת הרי"ף והרמב"ם[26] דלא ילפינן חולין מהקדש, ולכן צדקה במחשבה לא תפסה. ובשו"ע (חו"מ סי' ריב סעיף ח) הביא בשם יש אומרים דילפינן להו מהדדי ולכן בצדקה נמי מהניא מחשבה, ובשם יש מי שאומר דלא ילפינן להו מהדדי[27].
ולעניין הלכה מצינו שנחלקו האחרונים בדעת השו"ע, שדעת החיד"א (ברכ"י או"ח סי' תקסב ס"ק ב) והשולחן גבוה (יו"ד שם) והגזע ישי (אות קצ) דהלכה כי"א בתרא, והיינו דצדקה במחשבה לא מהניא. אולם יש מהאחרונים (צדק ומשפט שם אות ח, הובא במשנ"ב מהד' איש מצליח סי' תרצד, ע"ש) שהוכיחו מדברי השו"ע (סי' תקסב סעיף ו) דס"ל שהרהור בקבלת תענית מהניא, דמשמע דבכל הנדרים מהני מחשבה[28]. ומש"כ בבדק הבית בשם הרי"ף והרמב"ם דלא מהניא מחשבה בצדקה טעות סופר הוא ואין מקומו בעניין ההוא. ואין לומר דכוונת השו"ע בחו"מ לפסוק כי"א בתרא כיון דהוי בלשון יש מי שאומר, וס"ל דבכה"ג דשני השו"ע בלישניה דביש קמא כתבו בשם הרבים וביש בתרא כתבו בשם יחיד, דלא אזלינן בתר היש בתרא. וע"ע בזה ביד מלאכי (כללי השו"ע אות טז) ובשו"ת לב חיים (ח"א סי' סב) ובשד"ח (ח"ו כללי הפוסקים סי' יג ס"ק כ)[29]. וע"ע בשו"ת יחו"ד (ח"ו סי' נב) דנראה דס"ל כדעה זו[30].
ונראה לומר דהיכא שאדם חשב ליתן לעני הנכנס לביה"כ בשעת התפילה והעני חלף מעליו, דיכול ליתן צדקה זו, מחמת דהויא ס"ס - שמא לא מהניא צדקה במחשבה, ואת"ל דמהניא, מ"מ שמא כדעת הסוברים שיכול לשנות את הצדקה מעני זה לעני אחר. ומהיות טוב נראה שאדם יתנה מתחילה שאינו מחיל שם צדקה על המטבע עד שיבוא לידי העני ממש, ובשל כך גם אם העני יחלוף מעל פניו לא יצטרך ליתן סלע זו לצדקה. ויש שרצו לומר (שו"ת אבני ישפה ח"ד סי' קא בשם מרן הגרי"ש זצ"ל) עוד קולא בהאי דינא, דעל דעת הכי נדר צדקה, ואם העני יחלוף מעל פניו שלא יצטרך ליתן עוד.
♦
אופן אחר לבאר בפלוגתת התוס' ור"ח – דין בקניין דמעמד שלושתן
ועוד אפשר לבאר את פלוגתת התוס' ור"ח באופן אחר. בהקדים קושיית רבנו אפרים (שם) ע"ד ר"ח, דהכא מהניא למקני במעמד שלושתן, דכיון דקנין דמעמד שלושתן הוי הלכתא בלא טעמא, א"כ דיינו דנימא הכי כאשר הזוכה לפנינו, אך כשאינו לפנינו, וכגון הכא דרב יוסף היה זוכה לעניים שאינם לפנינו, מאן יימר לן דיהני. ולכך ס"ל לפרש דמיירי שמסר לרב יוסף את המעות, וכמבואר לעיל.אולם יעויין בחידושי הריטב"א (קידושין שם) שהוכיח מסוגיין דקנין דמעמד שלושתן מהני נמי היכא דאין הזוכה לפנינו, ושזכייתו ע"י אחרים. דהא הכא רב יוסף היה זוכה לעניים שאינם לפנינו. וע"ע בחידושי המאירי שכתב ע"ד רבנו אפרים דאין דבריו נראין, ע"ש.
והנה בשו"ע (חו"מ סי' קכו סעיף כ) איתא וז"ל: מעמד שלושתן ע"י שליח כגון ששלח הנותן שלוחו לנפקד ליתנו למקבל לא מהני, ואם אמר הנותן לנפקד במעמד שליח המקבל יש מי שאומר דמהני והוא שעשאו המקבל שליח אבל אם לא עשאו המקבל שליח אלא שאמר ראובן לשמעון בפני לוי מנה שיש לי בידך תנהו ללוי שיזכה בו ליהודה יכול לחזור בו. וכתב הסמ"ע (ס"ק נה) בטעמא דהאי מילתא, דלעניין הפקעת ממון דהנותן ע"י שלוחו, אמרינן הבו דלא לוסיף עלה, כיון דקניין דמעמד שלושתן הלכתא בלא טעמא הוא. אבל לעניין זכות המקבל אמרינן שלוחו של אדם כמותו.
ומ"מ חזינן דהיכא דלא עשאו המקבל שליח יכול לחזור בו, ודלא כהוכחת הריטב"א מסוגיין דמהניא אפי' בכה"ג. אלא שיש להקשות מדברי השו"ע (יו"ד סי' רנח סעיף ח), שכתב דהאומר חוב שיש לי ביד פלוני יהיה לצדקה, אם אמר כן במעמד בפני בע"ח ובפני הגבאי או בפני טובי העיר זכה בו הגבאי מדין מעמד שלושתן. והרי הוא צדקה, ואינו יכול לחזור בו ואסור לשנותו. ולכאו' מבואר כדברי הריטב"א דקניין דמעמד שלושתן מהני נמי היכא שאין הזוכה לפנינו, ואפי' כשלא עשאו שליח.
וכתב הש"ך (חו"מ שם ס"ק פו) דשאני גבאי צדקה וטובי העיר וכיו"ב, דידם כיד העניים עצמן, וחשיב כאילו העניים עצמן עומדים לפנינו בקניין דמעמד שלושתן. משא"כ בקניין זה בעלמא, דלא מהני היכא דאין המקבל לפנינו או שאינו עושה שליח.
ולפ"ז יוצא דאיכא פלוגתא בין הריטב"א לבין הבנת הש"ך בדברי השו"ע, דהיכא דאיכא יד עניים, אי חשבינן ליה כעניים ממש, או"ד דאפי' אינן יד עניים ממש, מ"מ מהני לזכות להם, ואפי' כשלא עשאוהו שליח.
ועפ"ז כתב בשמחה לאיש (חו"מ סי' ד אות ו) לבאר את פלוגתת התוס' ור"ח - דהתוס' ס"ל כהש"ך, והיינו דההוא גברא בעי למהדר ביה מחמת דטוען דכיון שלא עשאו לרב יוסף שליח יכול לחזור בו. והשיב לו רב יוסף דכיון דאנן יד עניים אנן, א"כ הוא כמו העני ממש, או דחשיב כעשאו שליח. ולכן אינו יכול לחזור בו. ומאידך ר"ח ס"ל כהריטב"א, והיינו דההוא גברא לא בעי למהדר ביה, כיון דאי"צ לעשותו לרב יוסף שליח בכדי לזכות לו. אלא דלגבי הלוואה היה סבור דשרי ליה ללוותו, כיון דלא ידע דרב יוסף יד עניים הוה, וא"ל ר"י דאנן יד עניים אנן.
♦
אופן אחר לבאר את פלוגתת התוס' ור"ח – בלשון יהיה להקדש
ובאופן אחר י"ל ע"פ מש"כ הרמב"ם (פכ"ב מהל' מכירה הט"ו) והשו"ע (חו"מ סי' ריב סעיף ז) שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה, אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם, ה"ז חייב לקיים דברו וכו'. ומאידך הראב"ד (שם) ס"ל דלא קנו ההקדש כיון שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, וכ"פ הרמ"א (שם).וכתב בהגהות הגר"א (ס"ק כ) דפליגי בתרתי. חדא בצוואת שכיב מרע, ע"ש. ועוד, בלישנא דיהיה הקדש, דהרמ"א ס"ל דאין ההקדש חל, וראייתו מסוגיין דא"ל רב יוסף אנן יד עניי אנן, ומבואר דבלאו הכי היה יכול לחזור בו, כמש"כ התוס' שההוא גברא הוה בעי למהדר ביה ואע"פ שאמר ליתן זה לעניים. והשו"ע ס"ל כפי' ר"ח, דההוא גברא לא הוה בעי למהדר ביה ולכך אין להוכיח מהכא דכשיאמר לשון דיהיה דאינו מועיל לו.
ועפ"ז כתב המחנה אפרים (שם סי' ב) לבאר את פלוגתת התוס' ור"ח. דהתוס' ס"ל כדעת הראב"ד, דכשאומר חפץ זה יהיה להקדש וכו' דאין מועיל לו, ור"ח ס"ל כדעת הרמב"ם דמועיל לו, ולכן פירש שלא רצה לחזור בו אלא ללוותו.
אולם יעויין עוד בהגהות הגר"א (שם), שנתקשה מדברי הרמב"ם (פ"ו מהל' ערכין הכ"ו) שכתב דאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אם אמר הרי עלי להקדישו ה"ז חייב להקדישו כשיבא לעולם. אך אם אמר בלשון יהיה, לא חל עליו הנדר, ע"ש.
וע"ע בשו"ע (שם סעיף ט) שכתב וכן אם אמר קרקע זו לכשאקננו יהיה הקדש אינו כלום שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אבל אם אמר לכשאקננו אקדישנו או אתננו להקדש הוי עליו נדר וצריך לקיים נדרו. והרמ"א השיג ע"ד שזו דעת הרא"ש, אולם לפי דברי הרמב"ם שפסקו השו"ע בסעיף ז, אם אמר יהיה להקדש חייב ליתנו להקדש, ע"ש.
וכתב הסמ"ע (ס"ק כב) ליישב את דברי השו"ע דיש לחלק בין היכא דהדבר בא לעולם ממילא, וכגון שנודר על ולד פרתו, דבכה"ג ס"ל להרמב"ם דחייב לקיים את נדרו, לבין היכא שנודר בדבר שתלוי בו, וכגון לכשיקנה וכד', שאינו מועיל.
ולפי דבריו יצא דבסוגיין דהוי דבר שאינו תלוי בו אלא באחר שישלם לו את חובו, כיון דהוי מחוסר מעשה של אחרים לא חשבינן ליה כאתא ממילא, ולכן גם לדעת הרמב"ם אינו מועיל בלשון יהיה. וא"כ א"א לומר דהרמב"ם ס"ל כר"ח דהכא גם לדעת הרמב"ם אינו מועיל, ולכן הרמב"ם יוכל לפרש בסוגיין כהתוס'. וכ"כ בשמחה לאיש (שם אות ד).
♦ ♦ ♦