פלוגתת הראשונים מה הן המינים המחויבים בתו"מ מה"ת
נחלקו הראשונים מה הם המינים המחוייבים מן התורה בתו"מ, שיטת רוב הראשונים דמן התורה חיוב הפרשת תו"מ אינו אלא בדגן תירוש ויצהר, אבל שאר פירות, וכ"ש ירקות, חיובם מדרבנן. (כ"כ הר"ש ריש מעשרות, ורש"י ותוס' בכמה דוכתין, וראה בדר"א פ"ב מתרומות ציוה"ל ז שקיבץ כעמיר גרנה את הראשונים הסוברים כן ממרחבי התלמוד).שיטת הרמב"ם (תרומות פ"ב) דמדאו' כל פירות האילן חייבים בתו"מ, דילפינן להו מדגן תירוש ויצהר, אבל ירקות אין חיובם מה"ת, לפי שנאמר 'תבואת זרעך', וירקות אין קרויים תבואה.
בשיטת הרמב"ן מצינו מבוכה בזה, אשר בחידושיו עה"ת (דברים יד כב) נקט דאפ' זיתים וענבים אין חייבים מה"ת בתו"מ אלא כשעשאן יין ושמן, אבל ענבים וזיתים עצמן פטורים מה"ת. וז"ל 'אבל הדבר המתבאר בגמרא מן התלמוד הבבלי והירושלמי ופשוטו של מקרא כך הוא, שאפילו זיתים וענבים מעשר שלהם אינו מן התורה עד שיעשו תירוש ויצהר. ותהיה בזה נזהר שכבר טעו בו מגדולי המחברים'.
אמנם בחידושיו על הש"ס (ב"מ פח: וחולין קכ:) כתב דזיתים וענבים עצמן חיובן מה"ת, ולכאו' סתר את משנתו. אלא דכבר הקשו הגרעק"א והרש"ש עמש"כ בחידושיו עה"ת דמדאו' אין חיוב תו"מ אלא ביין ושמן, מהמבואר (תרומות פ"א מ"ח) דאין תורמין ענבים על יין ולא זיתים על השמן משום הפסד כהן. ולפי דבריו תיפו"ל דענבים וזיתים חיובם מדרבנן ויין ושמן חיובם מדאו', והתורם מזיתים על שמן ומענבים על יין תורם מן הפטור על החיוב.
ובירר לן החזו"א (שביעית ז כד) משנת הרמב"ן בזה, דענבים העומדים ליין וזיתים העומדים לשמן פטורים מה"ת עד שיעשו יין ושמן, דאכתי לא נגמרה מלאכתן, אבל ענבים וזיתים העומדים לאכילה חייבים מה"ת אפ' בעודן ענבים וזיתים, דכבר נגמ"מ. ובפירושו עה"ת איירי בענבים וזיתים העומדים למשקה, ואינהו אין חייבים עד שיעשו יין ושמן, ובחידושיו על הש"ס איירי בענבים וזיתים העומדים לאכילה, ואלו חייבים מיד. והא דאין תורמין מענבים וזיתים על יין ושמן היינו בענבים וזיתים העומדים לאכילה, החייבים מה"ת, ואעפ"כ אין תורמין מהן על היין ועל השמן משום הפסד כהן כמבואר, אבל אל"ה תורמין מהן על ענבים, דתרויהו בני חיובא נינהו[1].
ובאבנ"ז (או"ח פח) ביאר את שיטת הרמב"ן באופ"א, דלעולם ענבים וזיתים פטורים מה"ת, כמש"כ בחידושיו עה"ת, והא דתרומתו תרומה היינו משום יין ושמן הכנוס בהן, דמשקין מפקד פקידי בענבים ובזיתים. והוא חידוש רב ואכמ"ל.
עוד מצינו שיטת היראים (קמז) והסמ"ג (עשין קלו) דחיוב תו"מ מה"ת אינו אלא בדגן תירוש ויצהר, אבל חיוב מעשר שני נוהג בכל המינים, ואפי' בירקות[2]. וסברא הפוכה מצינו לריטב"א (ב"מ פח:) דאפי' שאר מינים מחוייבים מה"ת בתו"מ, אבל במע"ש אין חייבים מה"ת אלא דגן תירוש ויצהר 'דלא חמיר כולי האי'. וצ"ב. ואכ"מ להאריך בזה.
♦
שיטת הראב"ד
ומצינו לראב"ד שיטה מחודשת בזה, שכתב (בכתוב שם על הרז"ה חולין מד: מדה"ר, והוב"ד בספר כפתור ופרח פ"ג) דמדאו' חיוב תו"מ נוהג בכל המינים, אלא חיוב מיתה אינו אלא בדגן תירוש ויצהר. עוד כתב דחיוב הפרשה אינו אלא בדגן תירוש ויצהר, כשיטת רוב הראשונים, מיהו אם הפריש תו"מ אפ' משאר המינים, חלה הפרשתו ונעשית תרומה דאו'[3].ושנה הראב"ד את חידושו בהשגותיו על הרמב"ם (תרומות פ"ב הי"ב), וכתב דהמפקיר את כרמו ועמד לשחר ובצרו פטור מן המעשרות, ואעפ"כ אם עמד והפריש מועלת הפרשתו. ועי"ש שפירש כן בדברי הירושלמי (מעשרות פ"א מ"א) רב חסדא אמר הבקיר קמה וחזר וזכה בה ועבר והפריש ממנה תרומה הרי זו תרומה. ואע"ג דהפקר פוטר, אם עבר והפריש תרומתו תרומה.
מיהו בחזו"א (שביעית ב ה) נקט כדבר פשוט דאין מועלת הפרשה אחר שהפקיר וחזר וזכה, וכשיטתו (שם ז כד) דיסוד הפרשת תו"מ באה להתיר את הטבל, וכיון שאין הפירות חייבים בתו"מ אין ההפרשה מועילה בהן. והא דמבואר בירושלמי דמועלת הפרשה, היינו מדרבנן לפי שאין הכל יודעים שהפקר פוטר במחובר, לפיכך חייבהו חכמים, אבל ודאי מדאו' לא תמצא הפרשת תו"מ שלא יקדם לה חיוב.
♦
היכ"ת חלות תרומה בלא שיקדם לה איסור טבל
עכ"פ מדברי הראב"ד שמענו דמשכח"ל חלות תרומה בלא שיקדם לה חיוב הפרשה ואיסור טבל. והן אמנם שהדברים מחודשים מאד, מיהו מצינו בכמה מקומות כדבר הזה, וכדלהלן:בדר"א (פ"ב מתרומות ה"א בביאוה"ל) הביא ג' מקומות דמצינו הפרשת תרומה בלא שיקדם לה איסור טבל. חדא ממש"כ הר"ש (תרומות פ"א מ"ה) דמעש"ר דהקדימו בשבולין פטור מתרו"ג, ואעפ"כ אם עבר והפריש חלה הפרשתו. ומשמע דנעשה תו"מ מדאו', כדמייתי התם הר"ש כן מספרי זוטא דדריש ליה מקראי.עוד ציין למבואר בתרומות (פ"י מ"ו) דתלתן פטור מתו"מ, ואעפ"כ אילו הפריש חלה הפרשתו.
ויש להוסיף בזה. דהנה בשלהי מעשרות (פ"ה מ"ח) תנן 'זרע לוף העליון זרע כרישים זרע בצלים זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גנה שאינן נאכלים פטורים מן המעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית שאע"פ שאביהן תרומה הרי אלו יאכלו'. ופירש הרמב"ם דאביהן תרומה היינו שהזרעונים עצמן תרומה הן, גידוליהן פטורים כיון שאין ראויים לאכילה.
ורבים ראו כן תמהו מאחר דאינן ראויים לאכילה, וכדקתני דגידוליהן פטורים, כיצד נעשה אביהן תרומה, הלא אינו ראוי לאכילה. וכתב הרש"ש דאע"פ דמינים אלו פטורים, מ"מ אם קרא להם שם, חלה בהו תרומה, כדאשכחן גבי תלתן. וה"ק מתני' אע"פ שאביהן תרומה, כיון שקרא לה שם הרי אלו פטורים, דאין גידולי תרומה שאין ראויים לאכילה כתרומה.
שבנו וראינו דמועלת הפרשת תו"מ אפ' במקום שלא קדם חיוב הפרשה משום דאינו ראוי לאכילה, ואעפ"כ אילו הפריש תו"מ תרומתו תרומה.
עוד ציין הגרח"ק שם לדברי הירושלמי (מעשרות פ"א ה"א) הפקיר קמה וחזר וזכה בה פטור מן המעשרות, ואעפ"כ אם עבר והפריש הפרשתו הפרשה. מצינו א"כ הפרשה בלא שיקדם לה חיוב. וכבר הבאנו לעיל את דברי החזו"א בביאור הירושלמי, דאינו אלא חומרא מדרבנן לפי שאין הכל יודעים שהפקר פוטר במחובר, אבל מדינא אין הפרשה שלא יקדם לה חיוב. והראב"ד לשיטתו פירש כן (תרומות פ"ב הי"ב), וכנתבאר.
עוד נראה להביא ראיה דמועלת הפרשה שלא יקדם לה חיוב מדברי הרמב"ן. דהנה תנן (מעשרות פ"ה מ"ו) המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו פטור ר' יהודה מחייב. והקשו הראשונים מ"ט דרבנן דפטרי, הלא טעם כעיקר דאו'. ותירץ הרמב"ן (הביאו הגרעק"א שם) דשמרים וחרצנים לאו בני תו"מ נינהו, דפסולת אוכל בעלמא הן. ומשו"ה אף המים שקבלו טעם מהן אין חייבים מה"ת בתו"מ.
ויל"ע טובא. דהא תנן (שם מ"ד) 'לא ימכור אדם את תבנו ואת גפתו ואת זגיו למי שאינו נאמן על מעשרות להוציא מהן משקין ואם הוציא חייב במעשרות ופטור מן התרומה שהתורם דעתו בלבו על הצדדין ועל הקטועים' וכו'. הרי לנו דאם הוציא מהן משקין פטור מן התרומה, משום שבשעה שהפריש היה בלבו לפטור אף את הבלוע בזגין. והלא לפי שיטת הרמב"ן אין הזגין בני חיובא כלל, וכיצד תחול בהן הפרשה.
ודבריו יתיישבו עפ"י המבואר, דאע"פ שאין הזגין בני חיוב תו"מ, דפסולת אוכל בעלמא נינהו, מ"מ אילו הפריש מהן תו"מ חלה הפרשתו לפטור אח"כ את המשקין היוצאין מהן. א"כ שוב מצינו הפרשת תו"מ בלא שיקדם לה חיוב.
וכשנבוא לדון בזה מסברא, נראה דיש לחקור ביסוד מצוות תו"מ - אי עיקרה תיקון הטבל, א"ד דעיקר המצווה והחלות הוא בקריאת שם תרומה על המורם, ואין הטבל אלא תנאי בעלמא להחלת התו"מ.
ואם נפרש דעיקר המצווה הוא תיקון הטבל, א"כ ודאי לא יתכנו דברי הראב"ד דמועלת הפרשה כשלא קדם לה חיוב, דלמה יתקן את המתוקן. אבל אם נפרש דעיקר חלות תו"מ הוא בקריאת השם והחלת התרומה, ואין הטבל אלא תנאי בעלמא, שפיר מצינו למימר דאפ' מינים דאין בהן חיוב ולא קדם חיוב להפרשתו, תרומתו תרומה.
ומסתברא מילתא דהדבר תלוי בפלוג' הנודעת בין הט"ז למג"א גבי ברכת הפרשת תו"מ. דהנה הקשה המג"א (או"ח ח סע"ק א) דמהא דתנן (חלה פ"ב מ"ג) האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה אבל לא האיש, מבואר דברכת הפרשת חלה נאמרת בישיבה, ומאי שנא משאר ברכת המצוות הנאמרות בעמידה. ותירץ דשאני ברכת הפרשת תו"מ, דאינה ברכה"מ כשאר מצוות, דאין הפרשת תו"מ מצווה כ"כ ולא באה אלא להתיר השיירים באכילה. וכשם דברכת השחיטה אינה ברכת המצוות כ"כ, דאין השחיטה מצוה לעצמה אלא באה להתיר את הבשר באכילה, כך הפרשת תו"מ באה להתיר את השיירים באכילה.
אמנם הט"ז (יו"ד א סע"ק יז) נקט דאפי' אינו רוצה לאכול את השיירים צריך להפריש תו"מ. וכן הוכיח הגר"א שם מדאסרינן (חלה פ"ב מ"ג) לעשות עיסתו קבין קבין משום שמפקיע ממנה מצוות חלה, ש"מ דהפרשת תו"מ מצווה חיובית היא, ואפי' אינו רוצה לאכול את השיירים צריך להפריש.
ונוטים הדברים דלשיטת המג"א דברכת ההפרשה אינה ברכת המצוות אלא באה להתיר את השיירים, יבואר דעיקר מצוות הפרשת תו"מ הוא תיקון הטבל. ומשו"ה ס"ל דתיקון הטבל אינו מצווה כ"כ, ואין ברכתו ברכת המצוות, ולא שייכת הפרשה שלא יקדם לה חיוב. אבל לשיטת הט"ז והגר"א דיסוד המצווה הוא קריאת שם תרומה, א"כ אפ' בלא שיקדם חיוב להפרשה מצי לקרוא שם ולהחיל תרומה[4].
והנה תנן (דמאי פ"א מ"ד) הדמאי מפרישים אותו ערום, והוכיחו מזה דהמפריש דמאי אינו מברך (שבת כג.). ונחלקו אביי ורבא בטעמא דמילתא. אביי אמר ספק דבריהם לא בעי ברכה, ורבא אמר רוב ע"ה מעשרין הן. ובמנחות לא. מבואר דמותר להפריש תו"מ מדמאי על טבל ודאי דרבנן.
ויש לדון אם המפריש מדמאי על טבל דרבנן האם יברך על הפרשתו. ונראה דתליא בהנ"ל, דאי יסוד מצוות וחלות תו"מ הוא בתיקון הטבל, ה"נ יברך, דהרי תיקן בזה טבל ודאי וטעון ברכה ככל תורם מחיוב דרבנן. אבל אם נפרש דיסוד המצווה הוא קריאת שם התרומה, א"כ כיון דרוב ע"ה מעשרין הן, אף תרומתו אינה תרומה אלא על צד המיעוט שלא עישרו ע"ה, ואינו מחיל חלות תרומה ודאית בהפרשתו, וה"ל ספק דבריהם ולא בעי ברכה.
ואם כנים הדברים, והתורם מדמאי על טבל דרבנן לא יברך, א"כ יש לאסור לתרום מדמאי על טבל דרבנן, דמבטל בזה את הברכה, וכדתנן ערום לא יתרום משום הפסד הברכה.
♦
דין 'שייריה ניכרים' לשיטת הראב"ד
והנה לפו"ר היה נראה דיסוד מצוות תו"מ הוא להתיר את השיירים באכילה, וחידוש רב שמענו מדברי הראב"ד, דאע"ג דאינו מתיר כלום בהפרשתו, שהרי אף קודם הפרשתו הפירות מותרים באכילה, חלה הפרשתו ותרומתו תרומה (וראה בחזו"א שביעית ז כד שכתב דאין דברי הראב"ד מובנים בסברא).ויש להקשות מהא דתנן (חלה פ"א מ"ט) האומר כל גרני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום עד שישייר. וילפינן ליה (חולין קלו.) מדכתיב 'ראשית' שיהיו שייריה ניכרים. ולפו"ר למדנו בזה דיסוד הפרשת תו"מ הוא להתיר את השיירים, ומשו"ה אין הפרשתו הפרשה עד שיישיר ויתיר את השיירים. אבל האומר כל גרני תרומה וכל עיסתי חלה, כיון שאינו משייר כלום אין הפרשתו הפרשה.
וכן רהיטת הדברים, דגבי פאה אמרו (נדרים ו:) עושה אדם כל שדהו פאה ואינו צריך לשייר, והיינו משום דלא קדם איסור טבל למצוות פאה, ואין הפאה באה להתיר את השיירים, ולהכי עושה אדם כל שדהו פאה[5]. משא"כ תו"מ וחלה בעו שיור משום דעיקרן להתיר הטבל הן. וא"כ צריכים אנו לבאר את שיטת הראב"ד דאפי' שאר מינים, דלאו בני חיובא נינהו, מועלת בהן הפרשה[6].
מיהו בלא"ה הרי מבואר (חולין קלו.) דלשיטת ר' אלעאי דמקיש ראשית הגז לתרומה, אף ראה"ג צריך שישייר. והלא המפריש ראה"ג אינו מתיר טבל בהפרשתו, דאף קודם הפרשתו כל גיזותיו מותרות, ואין ההפרשה אלא מצווה בעלמא. וא"כ יבואר דדינא דשייריה ניכרים אינו מורה דיסוד מצוות תו"מ הוא להתיר את השיירים, דהנה אפי' במקום שאינו מתיר שיירים מצאנוהו.
והדברים מתבארים בדברי המהריט"א (הלכות חלה אות ח). דהנה חקר המהריט"א בדינא דשייריה ניכרים אי בעינן שישייר כזית או דסגי בכל שהוא. ושורש ספיקו הוא, אי בדינא דשייריה ניכרים שנינו דיסוד דין תו"מ הוא להתיר שיירים, וא"כ בעינן שיור המתיר מאיסור ומחיוב מיתה (ואפ' לר"י דאית ליה חצי שיעור אסור מה"ת, מ"מ בעינן היתר מחיוב מיתה). א"ד דסגי בשיור כ"ש, דשייריה ניכרים דין בפנ"ע הוא, ואינו משום דיסוד תו"מ הוא להתיר את השיירים.
ונראה דלשיטת המג"א הנ"ל דיסוד מצוות הפרשת תו"מ הוא בהיתר השיירים, א"כ דינא דשייריה ניכרים מעיקר ההפרשה הוא, דיסוד מצוות הפרשת תו"מ הוא בהיתר השיירים. אבל לשיטת הט"ז והגר"א עיקר המצווה הוא קריאת שם תרומה, וממילא מתיר השיירים באכילה. ולדבריהם י"ל דדינא דשייריה ניכרים דין בפנ"ע הוא.
מיהו אכתי יש לבאר לשיטת הראב"ד כיצד יתקיים דינא דשייריה ניכרים בהפרשת תו"מ משאר מיני פירות וירקות, הלא אף קודם הפרשתו היו מותרים, ויבואר להלן.
♦
בירור דברי הראב"ד
והנה לפו"ר היה נראה דחידש לן הראב"ד חלות תו"מ מחודשים, דלא מצינו כוותיה בדאו' - דחיוב תו"מ דאו' בדגן תירוש ויצהר בא מחמת חיובו, ואילו הפרשת תו"מ בשאר מינים שאין חייבים מדאו' אינה באה מחמת חיוב אלא אם ירצה להחיל תו"מ רשאי. והר"ז כנדרים ונדבות שידור האדם ברצונו הטוב.ומה שהקשנו לעיל היכן יתקיים דין שייריה ניכרים בתרומה זו, י"ל דבאמת אי"צ שיהיו שייריה ניכרים, דדין שייריה ניכרים נאמר דוקא בתרומת דגן תירוש ויצהר הבאה מחמת חיוב, אבל תרומה זו הבאה בנדבת הלב אינה באה להתיר את השיירים ואינה צריכה שיירים. ולפ"ז הרוצה לעשות כל גורנו תרומה בשאר מיני פירות וירקות עושה, דאפי' אם ישייר, הרי אינו מתיר שום איסור בהפרשתו, וכך לי משייר כלא משייר.
וכשנבוא לדון האם מותר להפריש תרומה זו בשבת, יהא הדבר תלוי בטעמי האיסור מדוע אין מפרישים תו"מ בשבת, דהנה כתב הרמב"ם (פכ"ג משבת הי"ד) 'ואין מגביהין תרומות ומעשרות שזה דומה למקדיש אותן פירות שהפריש, ועוד מפני שהוא כמתקן אותן בשבת'. דלטעם הראשון שכתב הרמב"ם דאין מפרישים תו"מ בשבת משום דדמי למקדיש, ה"נ נראה כמקדיש דהרי החיל כאן חלות תרומה. אבל לטעמם השני שכתב הרמב"ם דאין מפרישים משום שהוא כמתקן, הכא הרי לא תיקן כלום, דאף קודם הפרשתו היו הפירות מתוקנים ועומדים, ויהא מותר להפריש משאר מינים בשבת לשיטת הראב"ד.
אלא דאם נפרש דפרשת תו"מ מחודשת שמענו כאן, יל"ע טובא מדוע לא יוכל בדגן תירוש ויצהר, אחר שתקנם והוציא מהן תו"מ כדינם, לחזור ולתרום מהן אותה תרומה שנתחדשה בשאר מינים. ומי גרעי דגן תירוש ויצהר, אחר שתקנם משאר מיני פירות וירקות, שלא נתחייבו כלל ואעפ"כ מועלת בהן הפרשה בתורת נדבה. ומדוע לא יוכל בדגן תירוש ויצהר, אחר שתיקן את גורנו והפריש ממנו תו"מ, לחזור ולהפריש בתורת נדבה כשאר מינים.
וזה ודאי אינו. חדא דלא שמענו ד"ז מעולם. ועוד, בהדיא תנן בכמה דוכתי (תרומות פ"ב ועוד) דהתורם שחזר ותרם אין תרומתו תרומה. ואמאי אינה תרומה כשאר מינים. תו יל"ע דאפי' בשאר מינים אחר שתרם יוכל לחזור ולתרום ולחזור ולתרום וכן לעולם, ואין נראה כלל.
עוד יש לתמוה, שאם נפרש דתרומת שאר מינים תרומה מחודשת היא הבאה בתורת נדבה, א"כ המתפיס בה מועלת התפסתו, דה"ל דבר הנדור דהרי לא קדם חיוב להפרשתו. אולם בהדיא אמרו (נדרים יב.) דהמתפיס שאמר כחלת אהרון וכתרומתו מותר. ופרשו הראשונים שם דטעמא משום דה"ל דבר האסור, דאף קודם הפרשתו היה הכרי כולו אסור באיסור טבל, נמצא שאין האיסור בא על ידו[7]. והנה סתמא קתני כחלת אהרון וכתרומתו מותר, משמע בין תרומת דגן תירוש ויצהר ובין תרומת שאר מינים. ומדוע המתפיס בשאר מינים אין נדרו נדר, הרי לא קדם איסור להפרשתו, וא"כ ה"ל דבר הנדור.
והנראה לומר בזה, דלא שמענו כאן חלות תו"מ מחודשת, אלא נתחדש בדברי הראב"ד דנהי דמדאו' חיובא ליכא אלא בדגן תירוש ויצהר, הנ"מ חיוב שהטילה עליו תורה, אבל הרוצה להכניס עצמו בכלל החיוב ולהתחייב בתו"מ אף בשאר מינים הרשות בידו. ומצי להכניס עצמו אף בשאר מינים לכלל חיוב האמור בדגן תירוש ויצהר. ולפ"ז תרומת שאר מינים שווה לתרומת דגן תירוש ויצהר, ורק חלוקים הם בסיבת חיובם, דחיוב דגן תירוש ויצהר חייבתו תורה ובשאר מינים הוא חייב את עצמו. אבל אחר שחייב את עצמו חיובם שווה, דהתורם שאר מינים חייב, ופטר עצמו בב"א מחיוב תו"מ.
ונמצא לפ"ז דהתורם משאר מינים נתחייב להפריש מהן ונפטר בהפרשתו. וא"כ מתקיים בזה שייריה ניכרים, דהרי מתיר בהפרשתו את שאר הכרי. ואע"ג דאם לא היה תורם לא היו בכלל חיובו, מיהו אחר שתרם הרי חייב את עצמו והתירו ע"י תו"מ. ולפ"ז ודאי בעינן שיהיו שייריה ניכרים, והאומר כל גרני תרומה אפי' בשאר מינים לא אמר כלום.
ויבואר היטב דאחר שתרם שוב לא מצי לחזור ולתרום, דנהי דקודם שתרם לא היה חייב ואעפ"כ מצי להכניס את עצמו לחיוב, מיהו אחר שהכניס את עצמו לחיוב ונפטר ממנו ע"י תרומתו, שוב לא יוכל להתחייב, דכבר תיקן את כריו ולא יוכל שוב להתחייב. ומשו"ה הרוצה לשוב ולתרום דגן תירוש ויצהר מתוקנים לא כל כמיניה, דכבר נתקנו, וכיצד יכניס את עצמו לכלל חיוב.
ולפ"ז לשני הטעמים שכתב הרמב"ם דאסור לתרום תו"מ בשבת יהא אסור לתרום אף משאר פירות לשיטת הראב"ד, דאף לטעם דנראה כמתקן ה"נ הרי תיקן דבהפרשתו אסר והתיר הפירות, ונמצא מתקן בשבת.
ומעתה יבוארו היטב דברי הגמ' בנדרים דהמתפיס בתרומה לא אמר כלום, דאף תרומת שאר מינים ה"ל דבר האסור ואין מועלת בו התפסה, דבשעה שתרם משאר מינים הרי הכניס את עצמו לחיוב ונפטר ממנו. וכיון שהכניס את עצמו לחיוב ה"ל דבר האסור, דקדם איסור לתרומתו, וה"ל כתרומת דגן תירוש ויצהר דאין מועלת בהו התפסה, דה"ל דבר האסור. ואע"ג דלא היה זמן שהיה חיוב הפרשה משאר מינים, מ"מ בסדר הדברים נתחייבו ונפטרו ויש להחשיבם כדבר האסור. ועוד יש להעמיק בזה.
♦ ♦ ♦