♦
סוגית הגמ'
איתא בגמ' (מנחות לג.) " אמר רב יהודה אמר רב עשאה כמין נגר פסולה. איני? והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר: כולהו מזוזתא דבי רבי כמין נגר הוו עבידן, וההיא פיתחא דעייל ביה רבי לבי מדרשא לא הוה לה מזוזה! לא קשיא: הא דעבידא כסיכתא, הא דעבידא כאיסתוירא."♦
שיטות הראשונים
רש"י
ופירש רש"י: עשאה כמין נגר - שקבעה ותחבה בסף כנגר שתוחבין הנגרין בכותל כזה: פסולה - דמצותה לתתה באורך בסף כזה. נגר קביליא: ... עבידא כסיכתא - נגר כשל אומנים כזה פסול: איסתוירא - היינו מקום חיבור השוק והרגל ומעומד הוא כזה כשירה. ל"א ועיקר איסתוירא כי היכי דמקום חיבור השוק והרגל הוי השוק זקוף מלמעלה והרגל שוכב כזה כך הניחה למזוזה כשירה הואיל וראשה אחד זקוף:ורואים שדעת רש"י היא ש"כסיכתא" היינו בשכיבה, כמו הבריח של הדלת, וכאיסתוירא היינו שהניח את המזוזה בצורה שהיא עומדת, אלא שחלקה התחתון מקופל ושוכב (כמו היחס של הקרסול לשוק ברגל).
וכנראה מה שהביא את רש"י לפרש כך הוא, שהמילה שרש"י פה משתמש לתרגם בה את המילה "נגר" - יתד, היא "קביליא", שבמקומות אחרים רש"י משתמש בה כדי לתרגם גם את המילה "קרסול", כי באמת (ועד היום) בצרפתית המילה Cheville מתארת גם יתד/דיבל וגם קרסול. ורש"י הבין שהמשמעות של המילה הארמית "נגר" מקבילה למילה הצרפתית Cheville, שיכולה להיות גם יתד וגם קרסול. ולכן אם זה "נגר" במשמעות של יתד, אז פסול, ואם זה "נגר" במשמעות של קרסול, אז כשר. ומה שעוד סייע לו להבין ככה זה שבכמה מקומות יש לשונות כמו "מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך", שמדבר על הרגליים. אם כי באמת בארמית, לכאורה, המילה "נגר" לא מתייחסת לקרסול ספציפית אלא לכל הרגל (או לצעדים, כנראה לשון מושאל).
♦
ר"ת
וכתב ר"ת בספר הישר (חידושים סי' תקיג) שהוא פוסל כל מזוזות ותפילין שעומדים, ומפרש את הגמ' שלנו שיש שני סוגים של "נגר". הראשון הוא "כסיכתא", היינו כיתד התקועה בארץ, כמו יתדות המשכן שמתורגמות "סיכתא" (וכמו שהגמ' (ב"ב קא.) קוראת לקבורה מעומד קבורת חמורין, משמע שאין זו דרך כבוד[1]). והשני הוא כמו בריח שנועלים בו את הדלת, ונקרא "כאיסתוירא", כמו העצם שמונחת לרוחב השוק. וכמו דאיתא בגמ' (יבמות קג. ערכין יט:) "האי איסתוורא עד ארעא נחית". והוא נקרא במשנה באהלות (פ"א מ"ח) קרסול, כמו ששנינו שם "שלשים בפיסת הרגל כיצד? ששה בכל אצבע, ועשרה בקרסול, ושנים בשוק". והששה לכל אצבע הוא גם לכל אורך כף הרגל (וכמו דאיתא שם לגבי יד), ושנים בשוק זה כבר עצמות השוק. וממילא מה שנשאר בכף הרגל זה ה"קביליא", והוא נקרא קרסול[2].וכך הוא פירוש הגמ', שמה שכתוב שפסולה זה כסיכתא - מעומד, כמו יתדות המשכן וכמו הכוכין, ומה שכתוב שכשרה זה כאיסתוירא, היינו שוכב, כמו הבריח בקיר. (וכמו שקודם אמר פסול ואז כשר, גם ההסבר הוא קודם הפסול (כסיכתא) ואז הכשר (כאיסתוירא.) וכך הדין נותן שהמזוזה תהיה לרוחב מזוזה הדלת בתוך נקב בקיר, וזה דרך כבוד, וכמו הלוחות וס"ת שבארון שהיו מיושב ולא מעומד[3]. (איני יודע מאין הוציא ר"ת שהלוחות היו שוכבים ולא עומדים. ה.ז.) וכמו דרך הכבוד בארון של מת. וכמו דאיתא[4] גם במו"ק (כה.) "הא דלא מיענשי דבי ריש גלותא משום דזקיף ארוניה דר׳ חגא" (לפנינו שם רב חגא הוא זה שזקף את הארון של רב הונא, וכנראה שר"ת גרס כעין גירסת רבינו חננאל (וכמה כת"י)- "... והא דלאו מיענשו דבי ריש גלותא משום דזקיף ארוניה דרב הונא". ומ"מ קשה לפי פירוש ר"ת - איך זה יועיל, הרי סו"ס זו דרך ביזיון? ושם דווקא היה נראה לפרש שזה שהיה רב חגא עלול להיענש הוא מחמת כבודם של יהודה וחזקיה שנעמדו ורב הונא לא עומד, והואיל וזקף גם את רב הונא, זה כבר כן כבוד כי כולם עומדים. אבל לפי ר"ת - מה הוא הועיל בזה? וכנראה הייתה לו גירסה שונה מאוד בגמ' שם, או שפירש את הגמ' בצורה שאיני יודע מהי, כי לפי הנוסח שלנו, בין אם מי שאמור היה להיענש הוא רב חגא או דבי ריש גלותא, זה לא באמת משנה את העניין, ודווקא משם ראיה להפך מר"ת. ה.ז.). ועוד[5], שכשהס"ת עומד על הבימה כולם עומדים, וכשמושיבים אותו על הבימה כולם יושבים. (אם כי - מתי מעמידים ס"ת על הבימה? כנראה בזמן ההגבהה. ואז ממילא כבר העניין הוא לא זה שהוא עומד, אלא זה שאדם מחזיקו ומטלטלו ואינו במקומו. ה.ז.)
ולפי הביאור הזה[6] יתיישב מה דאיתא בגמ' (מנחות לג:) "העמיד לה מלבן של קנים חותך שפופרת ומניחה". ואם אתה אומר שמעומד כשר, למה לחתוך שפופרת, תכניס לתוך אחד הקנים דרך הפקק, למה לחתוך שפופרת? (ר"ת מבין ששפופרת היינו קנה מבחוץ, אבל רש"י שם פירש באמת שהכוונה של הגמ' היא להניח בתוך אחד מהקנים של המלבן. וצריך לחתוך, כנראה, כי הפקק סתום, או כי הקנה העליון כבר מודבק אליו וא"א להכניס. ובאמת פירוש רש"י מסתבר הרבה יותר בכל מקרה, כי רואים שם שיש דין שצריך קודם לקבוע ורק אז לשים את המזוזה, משום תעשה ולא מן העשוי, ואם זה קנה תלוש - למה שלא יניח את המזוזה בתוך הקנה ואז יקבענו? והרי כך היא דווקא דרך קביעת מזוזה הרגילה, להכניס לתוך בית מזוזה ואז לקובעו. ולפי פיר"ת צריך לומר שמה שבאה הגמ' לומר הוא שלא יחבר את הקנה עם המזוזה למלבן לפני שיקבענו, והוא דוחק. ה.ז.) ובלי שפופרת אי אפשר, שמא יקחו את המזוזה, ועוד שמא תיפול, או שמא הרוח תיקח את המזוזה. (לא ממש הבנתי על מה בדיוק ר"ת בא להקשות. אם כוונתו לומר שלחתוך קנה מהמלבן זו בעיה כי בעצם אין שום דבר שימנע מהמזוזה ליפול או לצאת - אפשר לפתור את זה בנקל, בין ע"י הדבקה מחדש של מה שחתך מהקנה ובין ע"י זה שחותך בגובה הקנה ומכניס את המזוזה, והיא נכנסת לתחתית הקנה (או על הפקק הבא). ואם כוונתו להקשות בכללי על האפשרות לשים את המזוזה לא בתוך הקיר - בר מן דין שהקושיות לא מוכיחות את המבוקש, זה גם לא המקום לכתוב את זה, בדיוק בסוף הטיעון על מקום, שגם לפי רש"י המזוזה תהיה בתוך המלבן. וצ"ע. ה.ז.)
וזה מה דאיתא בגמ' "תלאה במקל או הניחה מאחורי הדלת סכנה ואין בה מצוה", כי אם המזוזה שוכבת, וממילא החבל קשור באמצע המקל, אז המקל יכול להיכנס בעין או סתם בראש, ולפצוע, אבל אם המזוזה עומדת ובעצם המקל תלוי מקצהו - איפה הסכנה? וזה לא כמו תפילין עגולות, ששם אם ייתקע במשקוף נמוך או תקרה נמוכה ייכנס לו בראש. ודלא כרש"י, שפירש שסכנה היינו שאין בה מצווה, כי אם כדבריו - למה זה לא כתוב בכל הפסולים? אלא זה כמו תפילין עגולות, שזו סכנה ממש. (ואני רוצה לפרש שסכנה (בין כאן במזוזה ובין שם בתפילין) היא סכנת שעת השמד, והכוונה היא שהרומאי שימצא את זה עדיין יהרוג את האדם, אבל מצווה אין, וממילא אל תעשה את זה כי זה חסר טעם. והסיבה לפרש כך היא שלכאורה זאת הסיבה ההגיונית שתביא אדם לעשות תפילין עגולות, שקל להסתיר, או מזוזה תלויה או בתוך הבית, שקל להעלים. וגם - למה למשנה/גמרא לומר שזה סכנה, תגיד סתם שזה פסול? אלא שהסכנה היא מעצם המצווה. והמעניין הוא שתוס' שם במגילה (כד: ד"ה סכנה) פירשו בשם ר"ת על תפילין כפירוש שכתבתי, וצ"ע. ה.ז.) וגם אחורי הדלת זה מקום חשוך שהוא בתוך הבית ועלול להינזק בה אדם, ואין בה מצוה, כי על המזוזה בעינן ולא בתוכה. וכמו שאמרו (פסחים קיב:) לא להיכנס לבית שיש בו חתול בגלל העצמות של הנחשים שיאכל, אבל יתד, שמשתמשים בו, אז האדם יודע את מקומה ואינו ניזוק. אבל מזוזה שתהיה עשויה ככה, אדם לא יודע מקומה ועלול להינזק. ועוד, שביתד אין בה מצוה, ולכן זה לא נאסר. (וכנראה כוונתו כמו שכתבו[7] לעניין חיוב מרור בחרוסת, שלא חייבו בכל השנה לשים חרוסת כשאוכל חסה, אלא באכילת מרור של מצוה, הואיל והוא מצוה ואנחנו לא רוצים שיינזקו ממצוה. אבל גם ראיה זו אינה ברורה, גם כי הדיון על יתד נראה מוזר, כי אין דרך אנשים לשים ביציאה יתד כי יינזקו בה. ויותר מזה, שבמיקום המדובר לכאורה לא אמורה להיות בעיה יותר מכל מקום אחר, כי בכניסה כנראה האדם לא ייתקל במזוזה גם אם תהיה מונחת בולטת לתוך הבית, כמו שהוא לא נתקע במשקוף (ואם כן, אז בלאו הכי הוא צריך להתכופף). וכל הבעיה היא ביציאה, שאז לכאורה אמור להיות לו אור מבחוץ. בר מן דין שמזוזה מזיקה הרבה פחות מיתד. ה.ז.)
ועוד אפשר[8] להוכיח שצריך להניח בשכיבה, מתפילין, שכתוב שם בגמ' (לגבי תפילין של ראש) "ואם
כתבן על עור אחד והניחן בארבע בתים יצא", ושם ברור שהפרשיות שוכבות ולא עומדות, והו"ה למזוזה, דמאי שנא? (ובאמת זאת ראיה חזקה (ובאמת רואים שגם ר"ת כותב אחריה "ותו לא מידי", מה שאומר שהוא נתן לה הרבה משקל) כי לפי ר"ת מובן, שהקלף שוכב, ולתוך כל בית דוחף את החלק ששייך אליו. אבל גם לפי רש"י[9] אפשר להסביר בדוחק (ע"פ פירוש רש"י שם) שחותך בין פרשיה לפרשיה, אבל לא מפריד ממש, אלא עדיין מחובר בתחתית.[10] אמנם אפשר גם לומר שיש הבדל בין תפילין למזוזה, שפה צריך להיות דרך קריאה או משהו מעין זה, וברור שהוא מעומד, כי בשוכב א"א לקרוא את המזוזה כשהיא על הקיר. ה.ז.)
ולכן כותב ר"ת שהוא מורה הלכה למעשה לעשות נקב בקיר עם מקדח לרוחב המשקוף (בשכיבה) ולתת שם את המזוזה, וזהו הכשירה, ואם נתנה לאורך (מעומד) פסולה. וכן פרשיות התפילין בשכיבה. וכמו שאתה רואה בכל הספרים שאם אתה מעמיד אותן על צדן זה גנות ואם אתה מניח אותם בשכיבה כדרך קריאתן זה דרך כבוד. (ובזה אני חייב לומר שלפחות היום הוא בהיפך, שדווקא דרך כבוד הוא להעמיד את הספרים, ואדרבא להניחן שוכבין הוא דווקא פחות דרך כבוד (אינו ביזיון, אלא שדרך כבוד הוא להעמיד), וכדחזינן שבכל מקום מעמידים את הספרים, ומשכיבים אותם רק כשמאחסנים אותם. ה.ז.). וכן פרשיות מזוזה ותפילין מניחים דרך קריאתן. (לא הבנתי. הרי ידוע הוא שאם אתה כותב שלט על קיר ורוצה שאפשר יהיה לקרוא אותו, אתה מניחו מעומד, כי שוכב אינו דרך קריאה כלל, אא"כ יתאמץ הרבה, ובייחוד שלדינא מצות מזוזה להניחה בגובה הפתח אז האדם מגיע מתחת המזוזה. ה.ז.) ובגלל זה כורכים את המזוזה מאחד כלפי שמע, כי זה הוא דרך קריאתה, ושמע כלפי פנים ועל הארץ כלפי חוץ דרך קריאתו. (כנראה כוונתו למה שהביאו בשם הירושלמי שצריך שיהיה שמע שלה רואה את הפתח, ואבאר לקמן. ה.ז.)
ומסיים ר"ת[11] כשהוא בנה ארון קודש הוא בנה אותו מספיק רחב (או אולי צריך לגרוס - שאם יבנה ארון קודש יבנה אותו) כדי להשכיב בו את ספרי התורה, כמו הס"ת בארון הברית. (ואגב - רואים פה שגם במקומו של ר"ת נהגו להעמיד את ספרי התורה בארון, ממילא לא ברור לי מה שהוא כותב שלהעמיד את הספר זה גנות. ה.ז.)
♦
ראיות שהביאו ראשונים אחרים
והביאו תוס' ראיה (וכן ברא"ש, ובמרדכי בשם רבינו אלחנן) לפירוש רש"י, מזה שכתוב בירושלמי (פ"ד דמגילה הי"ב) של מזוזה ש"צריך שיהא שמע שלה רואה את הפתח". ומתרצים שלפי רבינו תם הכוונה היא שהשורה האחרונה של המזוזה תהיה לכיוון רשות הרבים ושמע לכיוון פנים, ויהפוך את שמע לכיוון אויר הפתח. ולא זכיתי להבין מה הראיה שתוס' רוצים להביא ומה הם מתרצים. לשון הירושלמי - "רבי זעורה בשם שמואל צריך שיהא שמע שלה רואה את הפתח. רבי ירמיה בשם רבי זעורה - כיני מתניתה, ציר שיש לו שני פתחים נותן על איזה מהן שירצה, היאך שמע שלה רואה את הפתח?" ולפי מה שאני מבין, הירושלמי סך הכל כותב שהמילה "שמע", שהוא החלק שהמזוזה מגולגלת לכיוונו (כדאיתא בבבלי שצריך לגלול מאחד כלפי שמע), תהיה מכוונת כלפי אויר הפתח ולא לכיוון המשקוף. ואז מקשים על זה מדין ציר שיש לו שני פתחים שנותן באיזה מהם שירצה, הרי לגבי הפתח השני, המזוזה לא רואה את הפתח. ולא נראה שהירושלמי מדבר על כיוון המזוזה בכיוון של עומד/שוכב, ואדרבא הוא דווקא מסתדר יפה גם לרש"י וגם לר"ת.ועוד הקשו תוס' על ר"ת מהתוספתא בכלים "שפופרת שחתכה ונתן בה את המזוזה ואח"כ נתנה בכותל, אע"פ שלא כדרך קבלתה - טמאה, נתנה בכותל ואח"כ קבע בה המזוזה, כדרך קבלתה טמאה, שלא כדרך קבלתה טהורה". משמע שהשפופרת סתומה מצד אחד. ולפי ר"ת שהיא שוכבת - מה זה דרך קבלתה? ותירצו שהשפופרת סתומה משני הצדדים ופתוחה מהאמצע, ושלא כדרך קבלתה הוא שהחור נמצא כלפי מטה.
והמרדכי הביא כמה ראיות[12] לרש"י. הראשונה היא מהלכות גדולות, שכותב שהיו כותבים שם "שדי" על הצד השני של הקלף כנגד אויר הפרשה, והיו עושים חלון בקנה כנגד זה, ואז אפשר לראות את השדי מבחוץ, ולפירוש רבינו תם אי אפשר. (ולא זכיתי להבין מה הטענה כאן, למה לפי ר"ת אי אפשר לראות מבחוץ? ה.ז.) ואומר שאפשר לומר שזה לא דין. וכותב שבה"ג כותב שאיסתוירא חציו זקוף וחציו שוכב (כרש"י), אבל ר"י כותב שבמזוזה א"א לשים חצי עומד וחצי שוכב. (וכנראה סברתו היא כמו שאכתוב לקמן. ה.ז.) ומביא עוד ראיה לרש"י מהא דאיתא בפ"ק דקידושין (כב:) גבי רציעת עבד עברי "מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד". (ולא הבנתי, הרי שם ברור כשמש בצהרים שהכוונה למזוזת הדלת - החלק בקיר שעליו מניחים את המזוזה. והמעיין שם יראה שאין דרך הגיונית לפרש שם על מזוזה דמצוה, כי ברור שציווי התורה אינו לרצוע לתוך המזוזה ולעבור על "לא תעשון כן", אלא לתוך הקיר. ושוב ראיתי שכן הקשה בספר אור הישר. וצ"ב. ה.ז.) ועוד כותב שאם ישים את המזוזה בחור שנכנס לעומק הקיר, אז סוף המזוזה אינו על מזוזת השער, ואם ישים בחור שהולך לרוחב הפתח, אז המזוזה לא נקראת למי שעומד בחלל הפתח. (וגם את זה לא הבנתי, שאם הוא בא לומר שאסור לשים את המזוזה בתוך הקיר, זה נגד גמרא מפורשת, וכמו שאכתוב לקמן. ואם הוא מנסה להגיד שאין דרך ליישם את פירוש ר"ת במציאות, אז הוא מתעלם מהאופציה הפשוטה לשים את המזוזה בתוך קנה מחוץ לקיר. וממילא לא הבנתי מה הראיה כאן. אם כי באמת מה שהוא שולל את האופציה לעשות נקב לעומק הקיר ולשים שם את המזוזה, באמת נשמע דבר נכון, וכמו שאבאר לקמן. אם כי איני בטוח כלל שזו כוונת ר"ת. ה.ז.)
♦
דעות הראשונים להלכה
ותוס' (וכן הרא"ש) הקשו קושיא על שתי הדעות, ממה שאומרת הגמ' שהמזוזות של בית רבי היו עשויות כנגר, ומשמע שסתם מזוזות אינן כנגר. ולכן קשה לומר גם את פירוש רש"י וגם את ר"ת, כי לפי שניהם יוצא שסיכתא ואיסתוירא כולל את שתי האופציות, ומה עשו שאר אנשי העולם? ולכן כותבים תוס' שנראה שבין לרש"י ובין לר"ת "כאיסתוירא" היינו באלכסון או מקופל, שחצי עומד וחצי שוכב (כמו הלישנא אחרינא ברש"י), ומזוזות רגילות דעלמא הן לרש"י עומדות ולר"ת שוכבות.וכמסקנת תוס' כתבו גם רבינו ירוחם (נתיב כא חלק ז, קעט ע"ד) להניח באלכסון[13] (אבל כתב שהעולם נוהג כרש"י מעומד). וכן בסמ"ק (קנד) הביא את הדעות וכתב להניח באלכסון. ובטור (רפט) הביא את הדעות וכתב שהמדקדקין מניחים חצי זקוף חצי שוכב, ומביא בשם אביו הרא"ש שנוהגים העולם כרש"י. (והרא"ש עצמו כתב בסוף דבריו שמהר"ם מרוטנבורג היה מניח את המזוזות שלו כמין נון כפופה). והראבי"ה (סימן אלף ק"נ) כתב שלו היה נראה שגם מעומד וגם שוכב כשרה, אבל חצי שוכב חצי עומד פסולה. וכן כתב הגאון בשו"ת שערי תשובה (סי' קנז) כרש"י, וגם דעת הרמב"ם (פ"ה מתפילין ומזוזה וס"ת ה"ח) כרש"י (וגם ההגה"מ שם כותב שההלכה כרש"י ולא כר"ת).
והשו"ע (רפט ו) פסק כרש"י, והרמ"א כתב על זה בי"א את דעת ר"ת, וכתב שהמדקדקים יוצאים ידי שניהם וכן ראוי לנהוג וכן נוהגים במדינות אלו.
♦
עוד עיונים
אבל לכאורה קשה על שתי הדעות גם יחד. על פירוש רש"י קשה, שלהניח את המזוזה חציה בעמידה וחציה בשכיבה זה בעצם לקפל את המזוזה, וקשה מאוד לומר שזה יהיה כשר כי הוא דרך ביזיון והשחתה. (והוא דבר ידוע לכל מי שיש לו חוברת כלשהי (או כל ספר שאפשר לקפלו) שלקפל את החוברת לגובהה זו דרך להרוס את החוברת, ואם מישהו מניח ככה חוברת נראה בעליל שאינו חושש כלל לא לכבודה ולא לקיומה.) וכנראה שזו סברת ר"י והראבי"ה, שכתבו שחצי עומד וחצי שוכב פסול. ועוד יותר קשה, שהגמ' אומרת שכל המזוזות של בית רבי היו מונחות כאיסתוירא, ולפי פירש"י הכוונה שהניחום מקופלות, ולמה שלמישהו יהיה עניין בדווקא להרוס את כל המזוזות של בית רבי ולהניחן כך?ועל פירוש ר"ת גם קשה. חדא, שעצם ההנחה שלו שלהניח ספר מעומד הוא ביזיון ושוכב זה דרך כבוד, לא ברורה, ומנהג ישראל הברור, גם על ס"ת וגם על כל מי שיש לו ספרים, הוא בהיפך, שדווקא עומד הוא דרך כבוד. וגם בזמנו מנהג ישראל היה להעמיד את הס"ת בארון. ולא מיבעיא למנהג הספרדים שעושים תיק כזה לס"ת שמחייב להעמידו, אלא אפילו האשכנזים, ששמים רק מעיל, וטכנית אפשר להשכיב את הספר (וכמו שעושים כשקוראים בו) עדיין מעמידים אותו בארון. והוא היום מנהג כל העולם - ואפילו גויים - על ספרים, שבמדף בארון הם עומדים ודרך שימושם היא בשכיבה. ואם מניחים ספר שאינו בשימוש כרגע בשכיבה, זה בדרך כלל כי הוא לא בשימוש לא רק כרגע אלא זה דרך אחסון, ואף אדם לא יניח בביתו בארון את הספרים בשכיבה. וגם מה שכתב ש"סיכתא" היא דווקא נעוצה בארץ, הוא דבר שאינו מובן. ואדרבא, חיפוש קל בש"ס מראה שדווקא כשכתוב בגמרא סיכתא היינו יתד התקועה בקיר - בשכיבה[14], תמיד, ואין שום מקום שמופיע בגמ' "סיכתא" שנעוצה בארץ. ולמדין לשון גמרא מלשון גמרא ולא לשון גמרא מלשון תרגום[15]. וממילא גם א"א לטעון שכשהגמ' כותבת דעבידא כסיכתא היא מתכוונת לנעוצה בקרקע, כי איך אני הלומד אמור להבין מהלשון הזו שמדובר דווקא בנעוצה בקרקע, אם בכל המקומות האחרים מדובר בנעוצה בכותל?!
וגם לומר שמיירי במניח באלכסון (וכתוס') זה קשה, כי אם הגמרא הייתה רוצה לומר שמניח באלכסון היא הייתה צריכה לומר "באלכסונא", שאז הייתי מבין ישר מה הגמ' רוצה, ולא "כסיכתא", שאין שום הקשר בינו לבין אלכסון.
ולכן לי נראה שלכאורה צריך לפרש בדרך אחרת לגמרי, ש"כסיכתא" פירושו שהמזוזה תקועה לתוך עובי הסף, בצורה שראשה האחד בחלקו החיצון של הסף והצד השני עמוק בתוך הקיר כלפי פנים, ופסולה משום "על מזוזות" ולא בתוך המזוזה. וכאיסתוירא היינו גם שהמזוזה תקועה בתוך הקיר, אבל היא מקבילה לסף. (ונניח שהיא נמצאת כולה 5 ס"מ לתוך הקיר, יש בגמ' (לג:) הגבלה שאם המזוזה נמצאת טפח לתוך הסף היא כבר פסולה, משמע שאפשר לשים את המזוזה בתוך הסף. אמנם יש מי שכתב שהמזוזה צריכה להיות גלויה, אבל זה הפך הגמ', שהגמ' אומרת שאם טלה על המזוזה מלבן, אם הוא פחות מטפח זה בסדר. ופירש רש"י מלבן - לבנה, וממילא אין המזוזה רואה את אויר הפתח. ומה שהביאו ראיה מ"על מזוזות" ולא בתוך המזוזה, יש לתרץ שכל עוד אין טפח חשיב כעל ולא בתוך. ופירוש "איסתוירא", דהיינו קרסול הוא שהמזוזה נמצאת בתוך הקיר, אבל במקביל לפתח ולא לתוך הקיר. (וכנראה הפירוש בזה הוא כמו עצם הקרסול, שהיא בתוך כף הרגל אבל אינה נכנסת לתוך אלא מקבילה פחות או יותר לחלק האחורי של כף הרגל, או אולי דווקא בצורה שיותר קרובה לפירש"י, שהחור בקיר דומה לצורה הכללית של הקרסול, שהוא נכנס לתוך הקיר ואז הצידה (או למטה), ואמנם אין המזוזה מונחת בקיפול, אבל זה נקרא קרסול על שם צורת החור. ועדיין אינו מיושב לי היטב).
ולפי זה מובן מאוד למה המזוזות של בית רבי היו כולן "כאיסתוירא"-היינו בתוך הקיר, וזה כדי לשמור על המזוזה.
וגם, לפי זה הגמ' לא דיברה כלום על השאלה האם המזוזה צריכה להיות עומדת או שוכבת. ולכאורה בסברא לא אמור להיות בזה הבדל, אם כי כנראה עדיף להעמיד את המזוזה (או להניחה עומדת עם נטייה, למי שזה מנהגו). חדא שהוא יותר דרך כבוד. וגם כי זה המנהג - ואין שום סיבה לשנות ממנו (בייחוד שלהניח אחרת ייראה מוזר, ולמה להראות מוזר?). ורק צריך להיזהר שלא להניח את המזוזה הפוכה, שהוא דרך ביזיון.
♦ ♦ ♦