ב"ה, תמוז תשפ"ו
כב' הרה"ג וכו' שליט"א, שלום וברכה וישע רב!
א. ע"ד שאלותיו וכו', הנה מקור הדין דאין לבשל בשר אחר צליה אם שהה ג' ימים הוא בדברי הגאונים, והובאו דבריהם בטור ביו"ד סימן ס"ט בזה"ל: כתבו הגאונים בשר ששהה ג' ימים מעת לעת בלא מליחה נתייבש דמו בתוכו ולא יצא עוד ע"י מליחה ואין לאוכלו מבושל. ועי' בדרישה על אתר שהביא בשם התרומת הדשן דגם אסור לבשלו אחר צלייה. ועוד כתב מהרא"י בכתבים דאסור להשהותו לכתחלה שלשה ימים כדי לצלותו דדילמא מישתלי ומבשל ליה ע"ש. ועי' בב"י שהביא שכ"כ המרדכי בפרק כ"ה (סימן תשכ"ב ותשכ"ו) והגהות מיימון בפ"ו (אות ט'), וכתבו שהר"ם (תשב"ץ קטן סימן שמ"ב שמ"ג) התירו בצלייה, שהרי בשר בלא מליחה מותר בצלייה. וכן כתב הרא"ש בתשובה (כלל כ' סימן כ"ה) שהר"ם התירו בצלי, דאף אם לא יצא הדם לחוץ הוי דם האיברים שלא פירש ומותר, אבל לבשלו בקדרה אסור, דאע"פ שאינו פולט ע"י מליחה, פולט דמו ע"י קדרה. ע"כ. וכתב המרדכי שגם באור זרוע (ח"א סימן תע"ז) התירו בצלייה. וכתב הריב"ש (סימן פ"ו) בברצלונא נהגו לאסרה אף לצלי, והיא חומרא יתירה, ואפילו [לאסרו] לקדרה על ידי מליחה, דלא גרע מאומצא דאסמיק (חולין צג:), וכן בשובר מפרקתה של בהמה (שם קיג.) לגירסת הרי"ף (מב:). אלא שראוי לחוש לדברי הגאונים במקום שנהגו. עכ"ל וכו'. ומסיק עלה מרן הב"י: לענין הלכה נראה דלכתחלה יש לחוש לדברי האוסרים לבשל אחר צלייה מיהו בדיעבד יש לסמוך על דברי המתירים ע"כ. וכן פסק בשו"ע (סימן ס"ט סעי' י"ב) בשר ששהה ג' ימים מעת לעת בלא מליחה נתייבש דמו בתוכו ולא יצא עוד ע"י מליחה ואין לאוכלו מבושל אלא צלי. ואחר שצלאו לא יבשלנו, ואם בישלו מותר.
ב. ויש להדגיש כי דברי הגאונים הם לענין בשר בכלל, ולא רק לענין כבד, אך הציור השכיח לשאלות בנדון זה הוא בעיקר לענין כבד, שהרי אין מולחים אותו אלא צולים אותו, וק"ל. ובקושטא אדרבא, מצאנו באחרונים שכתבו שכל חומרת הגאונים לא נאמרה כלל לענין כבד, כיון שכולו דם מעיקרא כלומר אינו דם שפירש. עי' חכמת אדם כלל ל"ד סעי' י"ג, ודרכי תשובה סימן ס"ט אות רכ"ד בשם פוסקים. ולפע"ד נראה כי הדברים עולים בקנה אחד עם שיטת ר"ת (בתוספות חולין קי: ד"ה כבדא) והמהרש"ל (בשו"ת סימן פ"ד) שנקטו כי דם כבד שפירש אינו אסור אלא מדרבנן. כיון שדם שאר אברים שפירש אסור מן התורה הואיל וכל עוד שהה בתוך הבשר הוה עליה שם 'בשר', ובפרישתו חייל עליה שם 'דם', ואסרתו תורה. משא"כ בדם הכבד הוי הגדר 'דם' כבר מעיקרא בהיותו בכבד, ואעפ"כ ללא נאסר, ולהכי גם בפרישתו לא נאסר. ע"ש. וע"ע פרי מגדים (סימן ע"ג שפ"ד ס"ק ב') ודו"ק. וקיצרתי בזה, כיון דריהטת רוב הפוסקים אינה כן, אלא ה"ה בכבד.
ג. ובעיקרא דמילתא אציין כי יש מהפוסקים שנקטו כי מדינא שרי לכתחילה לבשל בשר אחרי הצליה. ומהם הריב"ש בתשובה בסימן פ"ו (כנז"ל בב"י) וז"ל: עוד שאלת מה שנוהגין שלא לאכול בשר שעמד שלשה ימים שלמים בלא מליחה ואין מתירין אותו אלא לצלי מאין יצא להם זה, כי לא נמצא לרמב"ם ז"ל. תשובה אמת הוא שלא נמצא בחבורי הראשונים ז"ל וגם לרשב"א ז"ל בחבוריו. אבל הרמנ"ע ז"ל כתב שכך נמצא בתשובת הגאונים ז"ל שאין דמה יוצא ע"י מליחה וכו', ומוכיח מגמ' בחולין דשרי. ומ"מ מסיק עלה בזה"ל: אלא שראוי לחוש לצלי לדברי הגאונים ז"ל ואין לפרוץ בדבר וכ"ש במקום שנהגו עכ"ל. עוד יש לציין לשיטת הרמ"ע מפאנו בסימן קי"ג שהתיר לבשלו לאחר שצלאו יפה, ע"ש. ועי' בפתחי תשובה בסימן ס"ט ס"ק כ"ו, ובכה"ח ס"ק קצ"ז, וע"ע בכה"ח בסימן ע"ג ס"ק כ"ז דמייתי בה פלוגתא. ונפקא מינה לענין דיעבד. וכבר האריך בזה מרן הראש"ל זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק ב' (חלק יורה דעה סימן ד' אות ב') ומשם בארה [וע"ע בדבריו בשו"ת יחוה דעת ח"ו סימן מ"ו לענין בשר קפוא, ואנכי לא נכנסתי לזה כאן, כיון שאינו נוגע לנ"ד, כפי שציין בשאלה]. ובגוף מ"ש הריב"ש כי לא נמצא דין זה ברמב"ם, הנה מצאנו בזה מבוכה בפוסקים האם באמת סבירא ליה להך דינא. עי' למהר"ח כסאר זצ"ל בשם טוב על הרמב"ם (פרק ו' ממאכלות אסורות הלכה י') ובתשובותיו (שו"ת החיים והשלום סימן י"ג) דאזיל ונקיט כי לדעת הרמב"ם דעבדינן חליטה ברותחים שפיר דמי למלוח ולבשל כדרכו אף בשהה ג' ימים. והגאונים שהחמירו היינו לטעמייהו דא"צ לחלוט הבשר ברותחין ע"ש. ואכמ"ל.
ד. ולענין בישולו בכלי שני. הנה בעלמא קיי"ל דכלי שני אינו מבשל, וכמבו' באו"ח בסימן שי"ח (סעי' י"ג) ובכ"ד. וכיו"ב מצאנו גם בדיני מליחה לענין הדחה קמייתא, שאם הבשר קפוא בשעת הדחק אפשר להשרותו בכלי שני אפילו במים חמים, לפי שכלי שני אינו מבשל. עי' בשו"ע ביו"ד סימן ס"ח (סעי' י"א) שכתב: אפילו בכלי שני יש אומרים שלא ימלוג (א"ה, היינו לתת הבשר ברותחים לפני מליחה כדי להקל את מריטת הנוצות) ואם מלג, מותר. וע"ז כתב הרמ"א דקיימא לן כלי שני אינו מבשל ואפילו היד סולדת בו (מרדכי פרק השוכר) ובדיעבד שרי, אבל לכתחלה אסור (הגהות ש"ד שער י"ד). ולכן נהגו באלו המדינות שלא למלוג שום דבר רק אחר מליחה. מיהו לכבוד אורחים או צורך שבת מותר להניח בכלי שני, אפילו לכתחלה, חתיכה מלאה קרח וכפור כדי למהר מליחתו ע"כ. ומ"ש הרמ"א 'כדי למהר מליחתו' פשוט שכוונתו למהר את ההפשרה ע"י ההשריה לצורך המליחה, כמבואר להמעיין בכל הענין. וע"ע ברמ"א בסימן ס"ט (סוף סעיף א') ובש"ך שם (ס"ק י"א) ודו"ק. ובעיקר הדבר, עי' לאידך גיסא למהר"ח כסאר זצ"ל בשם טוב (פרק ו' ממאכלות אסורות הלכה י"ד) דיש מתירים לכתחילה בכלי שני כיון דאינו מבשל, ואכ"מ. ויש להבהיר את הדבר, כי מעצם זה שהשו"ע שם מחמיר בכלי שני לכתחילה אין ללמוד לאיסור בנ"ד, כיון דהתם איירי בבישול בשר שלא נמלח ולא הוכשר כלל, ואילו בנ"ד איירי בבשר שנצלה, ומבקש לבשלו בכלי שני, וק"ל.
ה. אמנם לדינא לפע"ד נראה להחמיר בדבר לכתחילה, כי מלבד מה שהרמ"א איירי בשעת הדחק, הנה י"ל דכיון דטעמם של הגאונים הוא מפני שהבישול גורם להוציא את הדם שהתייבש ממקום למקום, ולפי"ז נמצא דא"צ לגדר של 'בישול' ממש, אלא עצם החימום גורם להפשרת והוצאת הדם ממקומו. והעולה מכך הוא כי נדון דנן חמיר טפי מדין כלי שני בעלמא, והיינו אפילו אליבא דהנוהגים להתיר לכתחילה את הפשרת הבשר בכלי שני, כמובא בשם טוב הנ"ל. וכן שמעתי מידידי הרה"ג רא"י פרידמן שליט"א, מחו"ר בי מדרשא הדין ובעמ"ח שינון דעה על איסור והיתר. ועוד נראה לסייע דברינו ממ"ש בשו"ע בהלכות תערובות (סימן ק"ה ס"ב) חום של כלי ראשון שהיד סולדת בו, מבשל ואוסר כולו. אבל חום של כלי שני אינו מבשל. ויש אומרים שגם כן אינו מפליט ואינו מבליע. וי"א דמכל מקום הוא מפליט ומבליע, ואוסר כדי קליפה. וראוי לחוש ליזהר בדבר לכתחלה ע"כ. הא קמן דדין הבלעה והפלטה חמיר טפי מדין בישול, והכרעת מרן בשו"ע כי לכתחילה יש לחוש להדעות דסבירא להו להחמיר בדבר, ודון מינה לנ"ד. ואע"ג דנ"ד קיל טפי, דהא איירי לאחר צליה, מ"מ חזינן מיהא יסוד הדבר בתרי דוכתי ביו"ד [בסימן ס"ח בדין מליגת העוף ובסימן ק"ה לגבי כלי שני כנ"ל] דהבלעה והפלטה בכלי שני חמירא טפי מבישול, ודו"ק.
ו. ועוד נראה להטעים את דברינו. דהנה בהל' שבת קיי"ל דאין בישול אחר בישול [בדבר יבש, ובלח תלי בפלוגתא, ובמקום אחר הארכתי], ופליגי רבוותא האם יש אין בישול אחר צליה או להיפך (עי' בשו"ע בסימן שי"ח סעי' ה' ובנ"כ). ובפשטות לדעת מרן השו"ע אין בישול אחר צליה, עי' בשו"ת יחוה דעת ח"ב (סימן מ"ד) שהאריך בזה. ולאידך גיסא, עי' להראש"ל הגר"מ אליהו בשו"ת מאמר מרדכי ח"ד (סימן ע"ד) ואכ"מ. והנה בנ"ד הרי מדובר על בשר שנצלה, ומעתה יש לתמוה אמאי חיישי הגאונים להא מילתא, הא קיי"ל דאין בישול אחר צליה. ולפי"ז עיקר הדין נפל בבירא. ועכ"פ אמאי לא משתמיט לחד מהפוסקים למימר דתלי בהא. ובעל כרחך דשאני גדרי בישול בשבת מגדרי הבלעה והפלטה דהכא, ומינה דאף בכלי שני חמיר טפי. וה"ז כמבואר.
ז. והעולה מכ"ז לדינא כי לכתחילה אין לבשל כבד שנצלה אחר ששהה ג' ימים, אפילו בכלי שני, ובדיעבד מותר, שהרי אפילו לא נצלה, בכלי שני מותר בדיעבד. וק"ו בנדון דנן שבלא"ה בדיעבד מותר אפילו בכלי ראשון, וכנזכר לעיל. לא אכחד כי לא מצאתי לזה מקור מפורש, והנלע"ד ע"פ דברי הפוסקים כתבתי.
ח. ומה שחקר מע"כ שליט"א האם כבד הינו בכלל קלי הבישול. הנה מקור הדין בשבת (קמה:) לענין קולייס האיספנין היינו דג מלוח ואסרו לערות עליו רותחין להפיג מליחותו אפילו מכלי שני, אף דבעלמא אינו מבשל, כיון דהוא ממהר להתבשל (ע"פ רש"י שם, ועי' תוספות לט. ד"ה כל שבא, ואכ"מ) והובא להלכה בשו"ע (או"ח סימן שי"ח סעי' ד') ע"ש. ולענין כבד, הנה לא מצאתי מי שעמד בזה בפירוש. אכן לפי מה שכתבו הפוסקים כי דבר רך הינו בגדר קלי הבישול, לכאורה איכא למיחש שמא כבד הינו בכלל זה. וידועים דברי בעל ספר יראים (סימן רע"ד) שכתב: הלכך יזהר אדם שלא יכניס בשבת שום דבר בכלי שני, ואף בכלי שלישי, במקום שהיד סולדת בו, שאין אנו בקיאים מה הם הדברים הקשים או הרכים, ומה הוא המתבשל בכלי ראשון, ומה הוא המתבשל בכלי שני עכ"ד. ועי' במ"ב בסימן שי"ח (ס"ק ל"ט) שכתב: שאפילו אם נותן עלי התה לתוך כלי שני שהיד סולדת בו יש לאסור, הן מטעם שדבר שלא בא בחמין מלפני השבת אין שורין אותו בחמין בשבת, ואפילו בכלי שני אסור לשרותו, והן מטעם מ"ש הפוסקים שיש דברים רכים קלי הבישול שמתבשלים אף בכלי שני. ולפי זה אפשר שיש בזה חשש איסור תורה ע"כ. ומינה לנ"ד. ולאידך גיסא, כמדומה שלדידן בני ספרד הך מילתא קילא טפי. ועי' בשו"ת אור לציון חלק ב' (פרק ל' הערה ג') שביאר דכיון שמרן השו"ע לא הביא את דברי היראים משמע דלא ס"ל כוותיה. וכן משמע בדברי המג"א שם ס"ק י"ט דלית ליה למרן סברת היראים. ע"ש[1].
ט.[2]והנה במושכל ראשון לפום ריהטא היה מקום לומר דיש לדמות דין כבד למה שמצאנו לענין בשרא דתורא, דודאי אינו בגדר קלי הבישול שהרי הוא צריך בישול רב (כדאי' בשבת מב: דמלח אינו מקלי הבישול כיון דצריך בישול כבשרא דתורא, ע"ש, והובא להלכה בשו"ע או"ח סימן שי"ח ס"ט), וה"נ דכוותא הרי בשר הוא, ומינה דכבד אינו בכלל קלי הבישול. ובקושטא בודאי ליתא, דבקל מצינן לחלק בין בשר לכבד, שהרי עינינו הרואות שהוא רך וקל להתבשל. מלבד מה דבד"כ מדובר על כבד עוף, והרי עוף בודאי אינו בכלל זה. אע"ג דמצאנו בכמה דוכתי דעוף בכלל בשר, כגון במעילה (כ:) הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר, ואסור בראש וברגלים, בקנה, ובכבד, ובלב, ואסור בבשר עופות, ומותר בבשר דגים וחגבים. רשב"ג מתיר בראש וברגלים, בקנה ובכבד, ובעופות, ובדגים ובחגבים וכן היה רשב"ג אומר קרביים לאו בשר הן, ואוכליהן לאו בר איניש. ולת"ק, מ"ש בבשר עופות, משום דרגיל איניש דאמר לא אשכחי בשרא דחיותא ואתאי בשרא דציפרא ע"ש, וכיו"ב מבואר בחולין (קכב.) ע"ש. מ"מ בנדון דקמן הרי רך הוא. וראיה לזה נראה ממה שכתב בפלתי (סימן ס"ט ס"ק ו') דאף עגל בכלל שור וז"ל: לומר דיש חילוק בין עגל לשור, דגמרא קאמר בשרא דתורא. לא יתכן, דמי נותן גבול כמה יהיו ימיו עד שיגיע לבחינת שור, ומי מפיס ומכריע בזה, ואמרו חז"ל (ב"ק ס"ה ע"ב) שור בן יומא קרוי שור עכ"ד. ועי' בשו"ת מהרש"ם ח"ג (סימן שנ"ד) שהביא את דברי הפלתי, והקשה עליו דתורא משמע שור גדול כדאיתא בחולין דף קל"ב התם בדתורא ופירש"י בשור גדול. ועוד הקשה שהוא נגד החוש, דבשר עגל בודאי רך הוא להתבשל, וכדמוכח בפרק העור והרוטב אלו שעורותיהן כבשרן עגל הרך ע"ש. ומתבאר דפשיטא דעוף אינו בכלל בשר לענין זה, וק"ל. על כל פנים, אם כנים דברינו האמורים, הרי דאפילו אי נימא דכבד אינו בכלל קלי הבישול, אינו מעלה ואינו מוריד, כיון דדין הפשרת הבשר והוצאת הדם ממקום למקום חמיר טפי מגדר בישול דעלמא, וכאמור.
י. ולענין בישול הכבד ביבש, הנה מתחילה לא זכיתי להבין למה כוונתו 'בישול' ביבש, כיון שמהות בישול היינו במים, וזולת כן הוי בגדר 'צליה'. והא פשיטא דצלית הכבד בשנית אחר צליתו מותרת. ובאמת מצאנו בזה מחלוקת גדולה באחרונים. כיעוי' בפתחי תשובה ביו"ד סימן ס"ט (ס"ק כ"ה) שכתב בשם החמודי דניאל שאסור לכתחילה לחממו בקדירה ביובש, מפני שהוא כבישול ע"ש. ולעומתו, עי' ביד יהודה (שם ס"ק נ"ה) שמדבריו עולה כי יש להקל בכך, ע"ש. ויש לציין עוד לדברי הש"ך בנקודות הכסף (ס"ק ל"ב) שכתב כי לא נזכר שום רמז בש"ס לחומרת הגאונים וגם הריב"ש שדא בה נרגא הלכך הבו דלא לוסיף עלה, ואין לך בו אלא מה שהחמירו בו בפירוש, ע"ש.
יא. ואשר יראה בזה בס"ד לאלומי מילתא דהיתרא (בבישול בקדירה בלא מים) ביתר שאת, כי הנה בכללות מצאנו ג' דרכים אשר באמצעותם ניתן להכשיר את הבשר מהדם. א' מליחה, ודיניה מבוארים ביו"ד סימן ס"ט. ב' צליה, ודיניה מבוארים שם בסימן ס"ז ס"ג. ג' חליטה (לאחר המליחה) וענינה נתבאר ביו"ד סימן ס"ט סעי' י"ט [ועי' בדברינו בשו"ת פקודי הלוי ח"א חיו"ד סימן כ"א ובח"ג חיו"ד סימן קמ"ט ובח"ד סימן נ"א אות י"ג]. והנה כיו"ב מצאנו בפוסקים שבישול בכלי ללא מים יש בו כח להצמתת הדם לענין חליטת הבשר, כמנהגינו ע"פ דעת הרמב"ם. כיעוי' למהר"ח כסאר זצ"ל בספר שם טוב על הרמב"ם (בפרק ו' מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"א ד"ה ודע) שהעלה כי בצלי קדירה היינו בשר המתבשל בקדירה על האש ללא מים זולת מעט שמן ותבלין, מותר מדינא שלא להצריכו חליטה תחילה, כי דוקא בבישול עם מים יוצא הדם משא"כ בכה"ג, וכן נהגו רבים. ע"ש. על כל פנים שמעינן מהכא דבבישול ב'יבש' החום צומת את הדם בתוך הבשר. ודון מינה ואוקי בה.
יב. תבנא לדינא. רבותינו הגאונים החמירו בבשר ששהה ג' ימים מעת השחיטה ללא מליחה שלא לבשלו אלא לצלותו, ואף לאחר הצליה אסור לבשלו. דין הגאונים הובא להלכה בשו"ע, שהוסיף כי בדיעבד אם בשלו, מותר. לענין בישול ב'יבש' מצאנו בזה מחלוקת אחרונים, והמקל יש לו על מה שיסמוך. לענין בישול ב'כלי שני', בפשטות נראה כי לכתחילה יש להימנע מכך, ובדיעבד בודאי מותר. ולפו"ר איני רואה בזה חילוק בין עדות אשכנז לעדות ספרד (וזאת למרות שהאשכנזים מחמירים יותר בגדר קלי הבישול) והנלע"ד כתבתי.
מוקירו כרו"ע, אוריאל יצחק הלוי
♦ ♦ ♦