ברכה על שחיטת בעלי חיים כשלא סח ביניהם
במשנה בחולין פ"ו ע"ב איתא: [שחט] חיה ועוף במקום אחד - כסוי אחד לכולן. רבי יהודה אומר שחט חיה - יכסנה, ואח"כ ישחוט את העוף ע"כ. ובגמ' שם: א"ר חנינא מודה היה רבי יהודה לענין ברכה, שאינו מברך אלא ברכה אחת וכו', דאפשר דשחיט בחדא ומכסי בחדא ע"כ. ונחלקו הראשונים על איזו ברכה מדובר, האם על ברכת השחיטה או על ברכת הכיסוי. רש"י ורוב הראשונים פירשו דמיירי על ברכת השחיטה, דהכיסוי אינו הפסק בין ברכת השחיטה הראשונה לשחיטה השניה, משום שגם בשעת הכיסוי הוא יכול לשחוט ביד אחת. אולם מעט מחכמי אשכנז הקדמונים פירשו דמיירי על ברכת הכיסוי, דהשחיטה אינה הפסק בין ברכת הכיסוי לכיסוי השני, אבל ברכת השחיטה מברך שוב אפילו ללא כיסוי הדם, אלא כל שחיטה ושחיטה מחייבת ברכה.ז"ל ראב"ן בסי' ר"ט: הסכימו ראשי ישיבות ורבותינו הגאונים שצריך לברך על השחיטה על כל בהמה חיה ועוף, שמא ישכח וידבר בין שחיטה לשחיטה או יתעסק בשום דבר ובטלה הברכה הראשונה. אבל כיסוי ברכה אחת לכולן ובלבד שלא יסיח בין ברכה לכיסוי ואם סח יחזור ויברך ויכסה ע"כ. ובסוף המסכת בסי' רפ"ז כתב: הא דאמר ר' חנינא מודה ר' יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת, פי' לא אמר ר' יהודה אלא בברכת כיסוי הדם, שאם שחט ק' חיות או עופות - כיסוי אחד לכולן וברכה אחת לכולם. וכן נמי ר' יהודה אומר אע"פ שזה מכסה בלבד וזה מכסה בלבד - שחט חיה יכסה ואח"כ ישחט העוף ויכסה. אע"פ שזה מכסה בלבד וזה מכסה בלבד - ברכת כיסוי אחד לכולם, אבל לענין שחיטה לא הורה ר' יהודה שאם שחט חיות הרבה או עופות או בהמות שפטורין בברכת שחיטה אחת, אלא כל אחת ואחת צריכה ברכת שחיטה בפני עצמה, וכן הורה רבינו ר' קלונימוס בר' שבתי מעיר רומי זל"ץ ע"כ.
וראבי"ה בסי' אלף פ"ח כתב כך: בשערי השחיטה [לר' שמואל בן חפני. וכפי שכתב להדיא האו"ז בסי' שפ"ז] פירש לה אברכת כיסוי, אבל אשחיטה מברך אכל חדא וחדא אפילו לא סח בינתיים. וכן פירש רבנא קלונימוס מרומא. ורבינו שלמה פירש לעניין ברכה על השחיטה אין צריך לברך לאחר הכיסוי. ובתשובת הגאונים מצאתי שצריך לברך על כל שחיטה ושחיטה שמא ישכח וידבר ביניהם דבר שאינו מעניין השחיטה ע"כ. וממנו הוא באו"ז הנ"ל, וכן במרדכי בסי' תרנ"ב עי"ש.
והנה, מה שכתב בסוף דבריו בשם 'תשובת הגאונים' – המעיין יראה שדבריו לקוחים מדברי זקנו הראב"ן הנ"ל שכתב כן בשם 'ראשי ישיבות ורבותינו הגאונים', אולם אין כונתם לגאוני בבל אלא לגאוני אשכנז, דגאוני בבל לא ס"ל כן אלא רק בסח, וכמו שנבאר בהמשך. וגם אף אחד מהראשונים לא הביא כן בשם הגאונים. וגם בסח נחלקו, אבל בלא סח לא עלה במחשבה לברך על כל אחד ואחד.
ומה שהביא שכ"ד ר"ש בן חפני שמברך על כל שחיטה - נראה שאינו נכון, וכמו שנבאר. הנה בשערי שחיטה ובדיקה [שנדפס בירחון מוריה תמוז תשמ"ז (קע"ה-קע"ח)], בסוף החיבור, דן בקצרה על ברכת השחיטה, אבל אין שם התייחסות לשוחט כמה בעלי חיים, אלא כתב רק שהשוחט מברך ותו לו, עי"ש. אולם בשערי הברכות שלו [שנדפס באוה"ג ברכות חלק הפירושים עמ' 72] כתב כך: המברך על השחיטה או על כסוי הדם ואחר ברכתו קודם שחיטתו או קודם כיסוי הדם דיבר דברים או שעסק בדברים אחרים[1] והוא צריך לשחוט בהמה – חייב לשוב ולברך על השחיטה ועל כסוי הדם. ואם אינו מדבר בין שחיטה לשחיטה דיו בברכה אחת לשחיטת כמה בהמות כאשר שנינו שחט מאה עופות וכו' ומודה ר' יהודה בענין ברכת שחיטה שאינו מברך אלא אחד. והגאונים חולקין עליו בשחיטה שהוא צריך לברך על כל שחיטה ושחיטה שלא אמר ר' יהודה אלא לענין כסוי בלבד ע"כ[2]. וכבר כתב לנכון בהערה באוה"ג שם שהקטע מ'והגאונים חולקין' וכו' הוא הוספת מעתיק כתב היד, שכנראה היה אשכנזי, והוסיף את דברי ראב"ן בשם 'הגאונים', דהיינו גאוני אשכנז הנ"ל, שהם חולקים על רשב"ח, ואינו מדברי ר"ש בן חפני, דאדרבה הוא ס"ל שאינו מברך כ"א בסח וכדעת שאר גאוני בבל שנביא לקמן. ולכן אינו נכון מה שכתבו ראבי"ה וסיעתו בשם רשב"ח לברך על כל אחד ואחד.
וראב"יה ואו"ז שם כתבו: ופר"ח מודה ר' יהודה שאע"פ שמכסה דם חיה אבל ברכה אחת בכיסוי פוטר את כולם וכ"ש בכיסוי אחד. ובמסקנא פר"ח לית הלכתא כר' יהודה אלא כת"ק, ברכת שחיטה לכל אחת וכיסוי אחד לכולן עכ"ל. הרי שלדעת ר"ח, לפי שהביאו הראשונים הנ"ל, למעשה יש לברך על כל שחיטה ושחיטה, אף אם לא סח. אלא שהם הקשו על ר"ח מאי 'מודה', אם לרבנן מברך על כל אחד ואחד עי"ש. ויש להוסיף שאף אחד מהראשונים האחרים לא הביא דעת ר"ח זו.
וראבי"ה גופיה כתב: וגם אין נראה לי מה שכתב בתשובת הגאונים כדלעיל, וכי משום שמא ישכח יברך ברכה שאינה צריכה, דיי לנו כשישכח ואז יברך. אך ודאי נ"ל דעל כל שחיטה ושחיטה אפילו לא סח דגופים מוחלקין. והאי דקאמר מודה ר' יהודה, דוקא בברכת כיסוי קאמר מפני שבגומא אחת מוטל הכל והוי כגוף אחד. אבל בשחיטה אפילו רבנן מודו, עי"ש. אולם כבר ציין בהערה שם, שראבי"ה בסי' תקל"ה כתב שרק אם סח מברך, עי"ש. וכ"כ הגמ"י בפי"ד סוף אות א' בשמו, עי"ש.
והאו"ז שם כתב: ובעיני היה נראה לקיים דברי רבינו שמואל [בן חפני] זצ"ל ורבינו קלונימס זצ"ל בשני מינין כגון חיה ועוף שאז צריך לברך על כל שחיטה ושחיטה אבל חיות הרבה שמא יודו דברכה אחת לכולן עי"ש. אולם המעיין בלשון הראב"ן בב' המקומות הנ"ל יראה שהראשונים שהביא כתבו להדיא שאף במין אחד מברך על כל אחד ואחד.
אולם שא"ר כתבו בפשיטות שאם לא סח מברך ברכה אחת, וגם האו"ז שם הסכים כן, וסיים בזה"ל: הלכך נכון לסמוך הלכה למעשה על פרש"י שפירשתי למעלה, ועל אלו ראיות, ולצאת בברכה אחת לבהמה חיה ועוף, וכן עמא דבר. ואמר בירושלמי דמס' פאה ס"פ ב"ש אמר ר' יהושע ב"ל כל הלכה שהיא רופפת בב"ד ואין אתה יודע מה טיבה צא וראה איך הצבור נוהגין ע"כ. והובא בב"י בסי' י"ט ס"ב, וכך פסק בשו"ע שם.
והנה הפר"ת באות ו' כתב: ולכתחלה בעי למיהב דעתיה בשעת ברכה על כל פרט ופרט, דהא איכא מהגאונים דסבר דכיון דהוו גופות מחולקים בעו ברכה על כל חדא וחדא ובפרט בשני מינים דהיינו חיה ועוף וכמו שכתב בב"י משם ראבי"ה, להכי נראה דלכוין בהדיא בשעת שחיטה על כל מין ומין, ודיעבד לא חיישינן ע"כ. והובא באחרונים – עי' בכה"ח באות כ"ג. אולם דבריו צ"ע, דלדעת ראבי"ה שהגופים מוחלקים – לא עוזר לכוין לפטור, דהא הביא ראיה מיומא ס"ט ע"א שהכה"ג קורא על פה בספר השני משום שאם יביאו ס"ת אחר יצטרך לברך עליו, עי"ש. והרי שם מכוין ויודע מראש שיביאו ב' ספרים ואעפ"כ צריך לברך. וע"כ נראה שאין צורך לכוין לפטור את כל השחיטות, דלראבי"ה לא מהני, ולשא"ר לא צריך.
♦
סח בין שחיטה לשחיטה
דעת בה"ג. הנה הרמב"ן בחולין פ"ו ע"ב כתב בתחלה שאין שיחה מפסקת: אלא שבה"ג כך מצאתי. 'והיכא דבעי משחט עשר זוגאתא ושחט חד מינייהו ואשתעי ליכסייה והדר ליבריך ולישחוט הנך אחרנייתא'. אבל איני יודע למה אמר ליכסייה והדר ליבריך, אלא ליברוך והדר לשחוט וליכסיינהו לתרווייהו וכו' עי"ש. הרי שהבין בדעת בה"ג שכשכתב 'ליבריך ולישחיט' היינו ברכת השחיטה, וסבירא ליה שהדיבור הוא הפסק לברכת השחיטה. וכ"כ שא"ר בדעת בה"ג בעקבות דברי הרמב"ן. אולם כבר כתב לנכון הגר"י פערלא בביאורו לספר המצוות לרס"ג עשה ז' [ד"ה ובעיקר], שאינו מוכרח בדעת בה"ג, דהא הוא ס"ל שבכיסוי הדם מכסה ואח"כ מברך על כיסוי הדם, וא"כ אפשר שכונתו יכסה ואח"כ יברך 'על כיסוי הדם' וישחוט ללא ברכת השחיטה. והביא שיותר מפורש כן בספר 'והזהיר' פרשת שמיני, שהעתיק כדרכו את דברי בה"ג בתרגום לעברית בזה"ל והרוצה לשחוט עשר תרנגולות ושחט אחד מהן וסיפר יכסה את הדם ויברך 'ואח"כ' ישחוט ע"כ. ונראה יותר שהברכה קאי אכיסוי ואח"כ שוחט ללא ברכה. ועי"ש [לעיל מיניה בד"ה עכ"פ] שהאריך להסביר ענין זה למה כשדיבר צריך להסמיך את הכיסוי לשחיטה [משום שאין להשאיר את הדם מגולה, וכיון שדיבר – כבר הפסיק בין השחיטות עיש"ב]. אולם אין הכרח דס"ל שמברך שוב על השחיטה.אולם האמת שדעת שאר הגאונים להדיא שאם סח מברך על השחיטה שנית. ז"ל רס"ג בסדורו עמ' ק"א: ואם הוא רוצה לשחוט בהמות הרבה מברך על השחיטה פעם אחת אם לא דבר בינתים ואם דבר ביניהם חוזר על הברכה עי"ש. ולעיל הבאנו את דברי ר"ש בן חפני בשערי הברכות שכתב כן, שאם אינו מדבר בין שחיטה לשחיטה דיו בברכה אחת, עי"ש. ובתשובות הגאונים מתוך הגניזה ירושלים תרפ"ט עמ' 183 סי' רמ"ד איתא ומי שצריך לשחוט עשרה עופות ושחט אחת מהן וסיפר עם חבירו חייב לכסות אותו דבר ויברך על כיסוי הדם 'ויחזור ויברך על השחיטה' וישחוט שאר עופות ויברך על כיסוי הדם ע"כ.
וכ"ד שאר ראשוני קמאי. במדרש לקח טוב פרשת אחרי מות כתב וכן השוחט כמה עופות ברכה אחת לכולן, ובלבד שלא ישיח. ואם שח צריך לחזור ולברך, עי"ש. וכ"ד העיטור דף מ"ו ע"ד ומ"ז ע"א שצריך לחזור ולברך בסח מידי דהוי אתפילין, עי"ש. וכ"ד ר' מאיר אביו של ר"ת שהובא בספר הישר סי' תס"ח עי"ש, והביאוהו המנהיג בהלכות ר"ה סי' כ"ב והרי"ד בספר המכריע סי' ס"ו [וכ"ה בקצרה בפסקיו לחולין פ"ו]. וזה מה שהביא הרא"ש בשם ר"ת, וכונתו שבספר הישר לר"ת כתב זה, אבל מקור הדברים הם מר' מאיר כנ"ל. וכן הרוקח בסי' שס"ז הביא הדברים הנ"ל בשם ר"ת, עי"ש. וכ"ה בחידושי הר"י מנרבונא בחולין שם. וכן הריבב"ן בחולין פ"ו העתיק את דברי הרי"ד, עי"ש. וכ"ד הריא"ז בחולין פ"ו. וכן הסכים האו"ז ח"א סי' שפ"ז, וכן בנו מהר"ח בתשובה סי' א' ובשאלת ר' משה שם, עי"ש. וכ"ד מהר"ם בתשובה ד"ל סי' שצ"ה, עי"ש. וכ"ד הסמ"ג [עשין ס"ד], וכמו שהביא הב"י. וכ"ד הסמ"ק [מצוה קנ"ו], שכתב שאין לדבר משום שיש מחלוקת בדבר אע"ג דמסתברא דחייב לברך ואין חייב לכסות מ"מ אסור להכניס ראשו במחלוקת וכו', עי"ש. ומבואר דס"ל שצריך לברך אם דיבר. וכ"כ ההשלמה והמאורות בחולין. וכ"ד הרשב"ץ ביבין שמועה בהלכות שחיטה. וכ"ד האבודרהם בהלכות ברכות גבי מילה, שאם סח שיחת חולין בין ב' מילות צריך לברך וכו' כשוחט בהמות או עופות בבת אחת שדינם שוה, עי"ש. וכ"ד הראב"ד שהביאו הרשב"א ועוד. וכ"ד האגודה בחולין, וכ"ה בפסקי ר' אביגדור צרפתי פרשת אחרי סי' קע"א ואילך. וכ"ד ר' שמחה המובא במרדכי. וכ"ד ר' בחיי בשולחן של ארבע, שאם שח בין ברכת המוציא לטעימה מענין הברכה אין חוזר ומברך והרי זה כשוחט מאה בהמות או עופות שאם סח בין שחיטה כמו הביאו לי אחרים מענין שחיטה הוא וא"צ לחזור ולברך דאינו חשוב הפסק, עי"ש. הא בענינים אחרים הוי הפסק. וכ"ד הטור. וזה מלבד דעת ר' קלונימוס, ראב"ן [וראבי"ה] שמברך אף אם לא סח, כמו שהבאנו לעיל.
ובדעת הרמב"ן. הב"י בסי' י"ט הביא את דברי הר"ן והרשב"א בדעתו, ולא ברור כ"כ מה דעת הרמב"ן למעשה, האם כבה"ג או לא, עי"ש. אולם בחידושי הרמב"ן לפנינו מבואר להדיא שלמעשה הסכים לבה"ג, וז"ל ולי אין דומה לתפלין וכו' דהתם שתי מצות של חובה הן, וכיון שהתחיל בהן אינו בדין שיפסוק ויתעסק בשיחה, אבל הכא דאי בעי שחיט ואי בעי לא שחיט לא מחייב למהדר וברוכי, מידי דהוה אקביעות סעודה וברכותיה דאם סח באמצע סעודה אינו חוזר ומברך. אלא בה"ג כך מצאתי וכו'. ואע"פ שאין הלכה כר' יהודה גמרינן מינה לרבנן דה"נ כיון שהפסיקן יכסה ואח"כ יברך וישחוט ויברך ויכסה, 'וכן עיקר'. וכתבו מקצת חכמי הצרפתים שאסור לדבר וכו', עי"ש. ומבואר להדיא שבמסקנתו ס"ל כדעת בה"ג דהא כתב 'וכן עיקר'. ועוד הביא את דברי התוס' שאסור לדבר משום גורם ברכה שא"צ. וכל מה שכתב לעיל מיניה זה רק לדחות את הראיה מדברי הרי"ף, אבל למעשה ס"ל כבה"ג. וכמ"ש הסמ"ג שכיון שאין ראיה ברורה לדחות דברי בה"ג העיקר כדבריו [ואע"פ שכתבנו לעיל שמבה"ג עצמו אין כ"כ הכרח, מ"מ שאר הגאונים הכי ס"ל]. וגם הרא"ה בבד"ה כתב שהעיקר הוא כר' יונה שהביא הרשב"א שאין חוזר ומברך, ולא הזכיר את הרמב"ן עי"ש, משום שהרמב"ן ס"ל למעשה שחוזר ומברך וכנ"ל.
ובדעת הרשב"א. הנה הרשב"א בארוך בהביאו את דברי הרמב"ן כתב שהרמב"ן חשש לדברי בה"ג, עי"ש. ולפי האמור הרמב"ן כתב להדיא שצריך לברך למעשה כדעת בה"ג, וא"כ זו הכונה של הרשב"א שחשש לבה"ג, דהיינו שצריך לברך. ובקצר כתב הרשב"א וז"ל יש מרבותי [ר' יונה] אומרים שא"צ לחזור ולברך וכו'. ויש מן הגאונים שהורו שצריך לחזור ולברך וכו', וכן הורו מקצת מגדולי האחרונים ז"ל [הראב"ד ור"ת] וכן מקצת מרבותי [הרמב"ן]. ויש לחוש בדברי הגאונים וכן ראוי להורות עי"ש. וכונתו ברורה דס"ל למעשה שאם סח צריך לברך כדעות הגדולים הנ"ל, וזוהי כונתו שיש לחוש לדברי הגאונים, וכמו שכתב על הרמב"ן וכנ"ל. ובתשובה ח"ה סי' י"ג [שהובאה בחלקה בב"י או"ח סי' כ"ה] נשאל הרשב"א בשוחט למאן דס"ל שהשיחה מפסקת האם גם קדיש וקדושה מפסיקה. והשיב שבשחיטה בין בהמה לבהמה לא מסתבר לחזור ולברך אחר שהתחיל בשחיטה, שהרי אין הפסק בין הברכה למעשה, עי"ש. וכונתו ברורה שהפסק לקדיש ולקדושה לא חשיב הפסק, וכמ"ש התבואות שור בסי' י"ט, אבל הפסק בדברי חולין הוי הפסק לדעתו.
ובדעת הרא"ש. הב"י הביא את דברי הרא"ש בפ"ו ס"ו שבתחלה הסתפק בזה כמו שנסתפקו התוס', ואח"כ הביא את דברי בה"ג והראב"ד שחוזר ומברך ושכ"ד ר"ת וכו', והאריך בטעם הדבר, וסיים הרא"ש: לכך טוב ליזהר שלא ידבר בין שחיטה לשחיטה ע"כ. וכתב הב"י דמדכתב שטוב ליזהר וכו' נראה דאכתי ספוקי מספקא ליה, עי"ש. אולם הב"ח כתב שדעת הרא"ש היא כבה"ג וסיעתו שצריך לחזור ולברך, ומה שכתב ש'טוב ליזהר שלא לדבר', היינו משום דכיון דצריך לחזור ולברך אם יפסיק בדברים אחרים הילכך טוב ליזהר וכו', לפי שאין נכון להרבות בברכות כל שאפשר לפטור עצמו בברכה אחת, עי"ש. ונראה שהעיקר הוא כדברי הב"ח בדעת הרא"ש, שהרי הביא את דברי בה"ג באחרונה, וכמו שהרמב"ן, אע"פ שבתחלה כתב מסברתו שא"צ לברך – כשהביא את דעת בה"ג, ביטל דעתו מפני דעת בה"ג, וכ"ש הרא"ש, שהביא כן בשם עוד ראשונים. וכן מתבאר גם מדברי הטור בקיצור פסקי הרא"ש ובספרו ארבעה טורים שכתב בפשיטות שצריך לברך, ונראה שהבין כן גם בדעת אביו. וכן מתבאר מדברי רי"ו, שכתב בפשיטות את מסקנת דברי הרא"ש בשם בה"ג וסיעתו שצריך לברך ושלכן טוב ליזהר שלא לדבר, עי"ש. ולא כתבו שהרא"ש הסתפק בדבר.
ובטעם הדבר שמברך שוב. ר' מאיר בספר הישר שם כתב שהוא משום שהסיח דעתו מהברכה ע"י השיחה, וראיה מתפילין שכשהפסיק ושח בינתים הרי גמר מצותו שבירך עליה והסיח דעתו וכו'. ובשחיטה דאי בעי שחט ליה לשני ואי בעי לא שחיט ליה גמר מצוה איכא שבירך עליה וסגי ליה אע"ג דלא שחיט ליה לשני, אבל מצוה שבירך עליה והפסיק וסח בינתים ולא סגי דלא יקיימנה וישלימנה א"צ לחזור ולברך שהרי לא הסיח דעתו מן הברכה שבירך על אותה מצוה שהרי יש לו לגומרה כגון תקיעת שופר ומגילה והלל וכו', עי"ש. וכ"כ רבים מהראשונים. אולם הרי"ד בספר המכריע שם חלק על ר' מאיר, שאין טעם שיחה משום היסח הדעת אלא שהשיחה מבטלת הברכה, ונמצא שעושה המצוה בלא ברכה, אבל אם סח בתוך המצוה אין בכך כלום, שהרי חלה הברכה הראשונה וכל מה שעושה על סמך ברכה הראשונה הוא עושה וכו'. וכשיש ב' מצות לפניו, בדין היה לברך על כל מצוה, אלא שפטרוהו חכמים לעשות שתיהן בברכה אחת. הלכך אם סח בנתים, כיון שקודם שהתחיל במצוה שניה סח, חייב לחזור ולברך על השניה, עי"ש.
וחלק מהראשונים הסתפקו ולא הכריעו בענין. כ"ה בתוס' בדף פ"ו ע"א ובפסקי התוס' שם אות ר"ח: צ"ע אם שח בין שחיטה לשחיטה אם צריך לחזור ולברך ע"כ. וכן סה"ת סי' ל"ט [ובסימנים שם] כתב לכתחלה אסור לדבר בין שחיטה לשחיטה לפי 'שמא' צריך לחזור ולברך על השחיטה וכו', עי"ש.
ודעת מקצת מהראשונים שאין לברך שוב אם סח. כן מתבאר מדברי רש"י בספר הפרדס וז"ל דיבר בין ברכה לשחיטה דבר שאינו מענייני שחיטה צריך לחזור ולברך וזה דומה למי שבירך המוציא ועדיין לא התחיל לאכול וכו' ואמר תנו מאה זוז לפלוני וכו' צריך לחזור ולברך המוציא אבל לאחר שהתחיל לאכול מלוגמא אחת אם רצה לדבר מדבר וא"צ לברך, וזה שהרחבנו בפירושו משום שהרבה בנ"א טועין בו שמא יברך במקום שאינו ראוי לברך ועובר משום לא תשא, עי"ש. ומדהשוה לברכת המוציא נראה מדבריו שגם בשחיטה, אם דיבר לאחר שכבר שחט א"צ לחזור ולברך. וכ"ד ר' יונה שהביא הרשב"א. וכ"ד הרא"ה בבד"ה. וכ"ד הריטב"א בחולין ודלא כבה"ג, עי"ש. וכן הסכים המאירי שם. וכ"ד האהל מועד.
ובטעם הדבר לדעתם שאין חוזר ומברך נראה שנחלקו בזה. דהנה ר' יונה שהביא הרשב"א כתב דתפלין שתי מצוות מחויבות הן עליו וכיון שהתחיל שוב אין רשאי להפסיק ולשוח ואם שח עבירה היא בידו וכו', אבל הכא דאי בעי שחיט ואי לא בעי לא שחיט - לא מחייב למהדר ולברוכי, מידי דהוה אסעודה, עי"ש. וכן המאירי כתב טעם זה. אולם הרא"ה בחידושיו כתב דלא דמי לתפלין דהתם שתי מצות חלוקות הן אבל הכא לקבעא קמא הדר דומיא דסעודה, עי"ש. וכעי"ז כתב בבד"ה דתפלין מצות חלוקות הן, וכשתי מצות של שני ענינים חלוקים, שהרי חלוקין הם בברכתם, עי"ש. ונראה כונתו שעל אחד מברכים להניח ועל השני על מצות, וזו ראיה שמצוות חלוקות הן, ולכן השיחה ביניהם הוי הפסק[3]. והריטב"א הזכיר רק את הענין של מצוות חלוקות, כבחידושי הרא"ה, עי"ש.
והנה לגבי טבילת כלים כשסח בין כלי לכלי – המחלוקת היא אותה המחלוקת, ולפי ב' הביאורים הנ"ל לא צריך לברך שוב. אולם יש נפ"מ בין הביאורים לענין סח בין מזוזה למזוזה, וכפי שנבאר בס"ד.
♦
סח בין מזוזה למזוזה
הב"י ביו"ד סי' רפ"ט ס"א הביא את תשובת הרשב"א [בח"א סי' תת"ט] שמי שיש לו שנים או שלשה פתחים הראויים למזוזה אם בא לקבוע כלם ביחד אין מברך אלא ברכה אחת ע"כ. ובתשובה עצמה הוסיף הרשב"א: ודע שאפי' תפילין של יד ושל ראש שהן מצות מוחלקות ואין זה מעכב את זה אין צריך אלא ברכה אחת, וכדעת הרב אלפסי כמו שאמר כאן אם בא להניח בפעם אחת ע"כ. ונראה מדבריו שאם שח יברך כמו בתפלין. ולשיטתו אזיל לגבי סח בין שחיטה לשחיטה, וכדעת בה"ג וכנ"ל, שכיון שגמר מצותו הראשונה חוזר ומברך שוב אם סח. אולם לדעת הראשונים שבשחיטה לא חוזר ומברך - נראה שתלוי בטעמיהם. דלר' יונה והמאירי, שכתבו שהטעם הוא משום שבשחיטה אי בעי שחיט ואי בעי לא שחיט, והוי דומיא דסעודה דלא הוי הפסק, משא"כ בתפלין חייב להניח את התפלין של ראש וכדלעיל - לפ"ז במזוזה, כיון שחייב לקבוע את המזוזה בכל חדריו, הוי דומיא דתפלין ולא דומיא דשחיטה, וצריך לחזור ולברך. אולם לטעם הרא"ה והריטב"א שתפלין הוי ב' מצוות חלוקות, משא"כ שחיטה - לפ"ז מזוזה הוי כמו שחיטה, דהוי אותה מצוה שעושה אותה כמה פעמים, ואין זו מצוה שונה. ולפ"ז גם הכא לא יברך שוב. והשו"ג בסי' רפ"ט אות ד' ועוד אחרונים דימו מזוזה לשחיטה, ולא עמדו על החילוק בין הטעמים. ועי' לקמן הכרעת ההלכה לגבי מזוזה.♦
הכרעת ההלכה לגבי סח בין שחיטה לשחיטה
השו"ע בסי' י"ט ס"ה פסק בסתם שחוזר ומברך, ובשם י"א שאינו חוזר ומברך. ואכן לפי האמור, הדעה העיקרית היא לברך, שכ"ד הגאונים ורוב בנין ומנין של הראשונים. וכ"פ רבים מאחרוני הספרדים, ומהם מהר"ש ויטאל בשו"ת באר מים חיים סי' ל"ט, הפר"ח, הפר"ת, עה"ש, זכור ליצחק [הררי] סי' ג' ועוד. אלא שכמה מרבותינו הספרדים כתבו שהמנהג דלא כמרן משום סב"ל – עי' בכה"ח [אות מ"ב] ובארץ חיים בשם ערך לחם למהריק"ש, נחפה בכסף, שו"ג וזב"צ. וכן בדין, דהא הראשונים שסברו לא לברך – ראו את קודמיהם שפסקו לברך וחלקו עליהם, וא"כ יש לחוש לדבריהם.אולם כבר כתב הנחפה בכסף [שהובא בארץ חיים שם] שהעולם חושבים 'להיתר לכתחלה' לדבר בין השחיטות ולא לברך, ואינו נכון, דהא לכתחלה צריך לחוש לרוב הראשונים ולסתם השו"ע, ולא לדבר בין השחיטות, עי"ש.
והפר"ת באות י' כתב עצה אם דיבר, שיסיח דעתו מלשחוט, דבהסח הדעת כ"ע מודים, מידי דהוה הסיח הדעת דסעודה, וכגון דלסתלק מההוא אתר דשחיט התם ולסלקו לנשחטים ובתר הכי להדר ולשחוט בברכה, ושיעור זה שיעור מועט הוא ע"כ. וכ"כ השמלה חדשה באות ט', וביאר בתבואות שור אות י"ז, דעדיף לגרום ברכה בספק, מספיקא דאין מברך כלל, עי"ש. אולם עצה זו לא מעשית בבתי מטבחיים, שכל העופות והבהמות מוכנות, וא"כ לסלק אותם משם, כנודע.
♦
עשיית כונה נגדית לפטור עד שידבר
הפר"ח באות ח' כתב: ולי נראה להזהיר לשוחטין לצאת ידי ספק ברכה, שיגמרו בדעתם ויכונו שלא לצאת בברכה ראשונה אלא כל זמן שלא ישיחו שיחה בטילה, דהשתא לכו"ע אם הפסיק בשיחה תו לא מהניא ברכה קמייתא ואזדא לה וזה נכון ע"כ. והתבואות שור שם חלק עליו, דכה"ג לאו ברכה שאינה צריכה מקרי, אלא ברכה לבטלה מקרי, דכיון דכל הנשחטים עומדים לפניו ומתכוין לשחוט כולם, לא מהני מה שמחשב שהברכה לא תפטור כי אם אחת מהם. והקשה על עצמו ממש"כ השו"ע או"ח סי' קע"ד ס"ד, דיכוין בכוס הבדלה שלא לפטור יין שבתוך המזון אם נטל ידיו ביניהם. וכתב שאין משם ראיה, דהתם אין הכוסות מענין אחד, שזה בא למצוה וזה בא לשתות, כמ"ש בב"י שם. ותו דהמוציא מפסקתן. ולהכי אפילו למ"ד שאינו הפסק כשאינו מכוין להפסיקן, מ"מ כשמכוין מודה שאינו מערבבן יחד. אבל דבר שאינו משונה כלל מחבירו, לא מצינו שיפסקן במחשבתו לברך על כל אחת בלא נמלך, עי"ש.אולם חילוקיו צ"ע, דמה שכתב דהתם אין הכוסות מענין אחד וכו' – זהו רק לדעת התוס' שסוברים שצריך לברך על הכוס שבתוך הסעודה, אולם לדעת הרא"ש שסובר שאין צריך – הוא סובר שאין שום הבדל ביניהם. וכמו שאין הבדל בין שוחט עגל ואחריו שוחט כבש או עוף, לפי הסוברים שא"צ לברך כשסח, גם כך אין הבדל בין למצוה לבין לשתות לפי דעת הרא"ש. ואם בזה לא מועיל כונה נגדית – גם בזה לא מועיל. וגם מה שכתב דהמוציא מפסקתן וכו' – צ"ע, שהרי גם בשחיטה הדיבור מפסיקן, וגם אנו נאמר שאפילו למ"ד שהשיחה אינה הפסק כשאינו מכוין להפסיקן – כשמכוין מודה שאינו מערבבן יחד. וע"כ נראה שהעיקר הוא כפר"ח, וכפי שמתבאר גם מדברי הב"י הנ"ל, שבכל גונא מותר ורצוי להגביל את הברכה רק למשהו מסויים, במקרים של ספיקות ומחלוקות בהלכה.
♦
הכרעת ההלכה לגבי סח בין מזוזה למזוזה
לפי מה שכתבנו לעיל, שיש מחלוקת לגבי סח בין מזוזה למזוזה בין הדעות שסוברות שלא מברך בין שחיטה לשחיטה, ורק לדעת הרא"ה והריטב"א – במזוזה לא יברך, עי"ש – נראה שלגבי מזוזה העיקר הוא לברך כשסח, דהא בלא"ה דעת רוב הראשונים וסתם השו"ע לברך גם בשחיטה, אלא ששם יש סיעה גדולה של ראשונים שפסקו לא לברך, ולכן חוששים להם, וכך המנהג. משא"כ במזוזה, שרק לטעם הרא"ה והריטב"א אין לברך – נראה שא"צ לחוש להם, אלא יברך. וגם בזה עדיף טפי שיעשה כעצת הפר"ח, לכוין מראש שלא לפטור את המזוזה שיקבע לאחר שידבר.♦
האם מותר לדבר לכתחלה בין השחיטות
הב"י בסוף ס"ה, לאחר שהביא את הפוסקים כדעת בה"ג, וכך דעתו, כתב: ומ"מ צריך ליזהר מלהביא עצמו לברך ברכה אחרת כיון שיכול לפטור עצמו בברכה ראשונה. וכ"כ התוס' והרשב"א [פ"ו ע"ב] והרא"ש והר"ן בפרק הנזכר ע"כ. וכ"פ בשו"ע שם.והנה מלשון התוס' וסיעתם נראה שבכל גוני אין לדבר. אולם הרשב"א כתב שכתבו רבותינו בעלי התוס' שאינו רשאי לדבר 'כדי להרבות בברכות' וכו', עי"ש. וכן הלשון במאירי לעיל מיניה גבי גמר בדעתו שלא לשחוט עוד והביאו לפניו עופות אחרים שצריך לברך שוב: ומ"מ כתבו בתוס' 'שלא יערים בכך כדי להרבות בברכות' וכו', עי"ש. וכ"ה הלשון בספר איסור והיתר לר' יעקב מבניולש כלשון המאירי ממש. וכן ברוקח סי' ש"פ ואסור לדבר לכתחלה בין שחיטה לשחיטה 'שירויח ברכה אחרת', עי"ש. וכ"ה לשון הרא"ש שאסור הוא לדבר 'כדי שיהא זקוק לברכה אחרת', עי"ש. ומדבריהם נראה שאין איסור לדבר אם נצרך לכך, דלא הוי גורם לברכה שא"צ אלא אם עושה כן בשביל להרבות בברכות, אבל אם נצרך לדבר וממילא צריך לחזור לברך, לית לן בה.
אלא שלדידן, שלא מברכים על השחיטה השניה [אם לא הגביל את הברכה מראש], אכן צריך ליזהר שלא לדבר, 'כדי שלא להימנע מברכה הצריכה לדעת רוב הראשונים'. אולם אם הגביל את הברכה – יכול לדבר מה שצריך בכל מיני ענינים, ולאחר מכן יברך שוב, ואין בזה גורם ברכה שאינה צריכה.
♦
סיכום
דעת מקצת מחכמי אשכנז הקדומים שיש לברך על כל בעל חי ששוחטו אף שלא סח בינתיים, או משום שמא ידבר, או משום שהם גופים מוחלקים. אולם דעת שאר חכמי ישראל אינה כן, אלא אם לא סח אינו מברך אלא ברכה אחת, וכן ההלכה והמנהג הפשוט.דעת הגאונים ורוב חכמי ישראל שאם סח בין שחיטה לשחיטה [וה"ה בין טבילת כלי לטבילת כלי] צריך לחזור ולברך, או משום שהשיחה היא היסח הדעת בב' מצוות שלא חייב לעשותן, או משום שהשיחה מבטלת את הברכה בכה"ג. ודעת מקצת מהראשונים שלא מברך שוב, ואינו דומה לתפילין, או משום שהוא לא חייב לשחוט את הבהמה השניה, או משום שזו אותה המצוה ממש.
השו"ע פסק לעיקר כמו הדעה הראשונה, וכך פסקו הרבה מחכמי הספרדים. אולם למעשה המנהג לחוש לסב"ל ולא לברך. וה"ה בטבילת כלים וכנ"ל.
לכתחלה יש לחוש ולא לדבר כדי שלא לבטל ברכה הצריכה לדעת רובא דרבוותא. ולכן עדיף לכוין מראש שפוטר בברכתו עד שידבר, ולאחר מכן יברך, וחשיב גורם ברכה שאינה צריכה, שמותר במקום שיפסיד את ברכה הצריכה לאידך גיסא.
כשעשה תנאי זה – מותר לכתחלה לדבר בין השחיטות אם נצרך לזה, ואין בזה גורם ברכה שאינה צריכה. ורק אם מדבר 'כדי' להרויח ברכה אסור.
סח בין מזוזה למזוזה – תלוי בב' הטעמים הנ"ל לפטור סח בין שחיטה לשחיטה, שהרי חייב לקבוע את המזוזה בכל חדרי הבית. וכיון שאין טעם לפטור לכל הדעות הנ"ל – העיקר הוא שיש לחזור ולברך, ואין לחוש בזה לסב"ל.
♦
נספח – כונה נגדית בברכות במקום שיש מחלוקת הפוסקים
הזכרנו לעיל את דברי הב"י בסי' קע"ד שבמקום מחלוקת הפוסקים יש להגביל את הברכה עד זמן מסויים כדי לצאת ידי המחלוקת, וכן את דברי הפר"ח שהרחיב את זה לענין דיבור בין השחיטות, ודלא כתבואות שור. ובאמת שהפוסקים בכמה מקומות כתבו עצה זו. וכפי שכתבנו, דברי התבואות שור צ"ע, והעיקר הוא כדעת הפר"ח שבכל גוני מותר לעשות כן.והנה בשו"ת אור לציון ח"ב פי"ב סי"ז כתב עצה זו בכמה מקרים, כגון שיש ספק אם ישתה עוד או לא ויש מחלוקת האם נקרא נמלך או לא, שיכוין לפטור רק את הכוס הראשונה, ואז יברך גם על הכוס השניה, עי"ש. וכעי"ז כתב בספר ברית כהונה ח"ג מערכת ה' אות י"ט לגבי ליל הושענא רבא שלומדים ואוכלים ויש מחלוקת לגבי ברכה ראשונה לאחר שעבר שיעור עיכול, וכתב שלצאת מכל חשש יכוין בלבו בכל פעם שיברך, שאינו מתכוין להוציא רק כוס זה, עי"ש. ובשו"ת יחו"ד ח"ז סי' רט"ז אות ד' כתב על דברי הברית כהונה שאין עצה זו מוציאה מידי חשש ספק ברכות, ע"פ דברי המג"א בסי' תרל"ט אות טו"ב והתבואות שור בסי' י"ט ס"ק י"ז, וציין לעיין בשו"ת בית שערים סי' ל"ב ובשו"ת יד יצחק ח"ג סי' רצ"ג, עי"ש.
והנה את דברי התבואות שור דחינו לעיל, שדבריו צ"ע, והעיקר הוא כדברי הפר"ח. וגם דברי המג"א לא מכריעים בנידון דידן, דהנה המג"א שם כתב בשם הב"ח בססי' תרמ"ג דמשמע במהרי"ל ובשאר אחרונים שאדם שאכל בסוכה ובירך לישב בסוכה, ונשאר בסוכה עד הסעודה הבאה, חוזר ומברך. והיינו טעמו דכל אדם דעתו מן הסתם שלא תהא הברכה פוטרתו אלא עד שעה שיחזור ויאכל. וכתב עליו שדבריו תמוהין, דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו ויכוין שלא יפטרנו בברכתו אלא עד חצות וכי יחזור ויברך בחצות הא ודאי ליתא, עי"ש. ולכאורה מוכח מזה שלא מועיל לכוין רק עד זמן מסויים. והנה מלבד שדעת הב"ח היא שלא כהמג"א, וגם הא"ר באות י"ח כתב ע"ד המג"א שאפשר שבאמת כן הוא, עי"ש. אולם גם לדעת המג"א, כבר כתב בשו"ת בית שערים שם ביאור בדבריו, שהקשה שם סתירה בדעת המג"א, שכתב בסי' תצ"ד שמי שנעור כל הלילה ויש ספק על ברכת התורה, יכוין ביום שלפני כן לפטור רק את היום והלילה, ואז יברך למחרת. והרי המג"א בסי' תרל"ט כתב שאינו מועיל. וכתב הבית שערים שבסוכה ובציצית מיירי שהוא לא מפסיק מהמצוה כלל, שכל הזמן הוא בסוכה, וכן הציצית עליו, ובזה סבירא ליה דלא מהני דעתו שלא יפטר בברכה אלא עד חצות או עד שעת אכילה, דדעת שוטים הוא זה שרוצה לברך ברכה לבטלה כיון שלא הפסיק בעשיית המצוה ומצוה אחת נמשכת הוא זה, ואיך יברך שני פעמים. אבל בברכת התורה, הלא באמת מפסיק מלימודו בעסקיו ואכילה ושתיה והליכה לביה"כ ותפלה וכדומה, והיה ראוי לברך בכל פעם כשחוזר ללימודו, רק כיון דכל שעה מחויב ללמוד אינו מייאש דעתו ולכן א"צ לחזור ולברך. וא"כ הא דא"צ לחזור ולברך הוא רק משום דהיה דעתו לפטור הכל. וא"כ שפיר כתב מג"א דאם לא הייתה דעתו לפטור רק ליום ולילה שוב צריך לברך, דהא באמת היה הפסק בעשיית מצות לימוד התורה, ואינו פטור רק משום דדעתו לפטור. אבל כיון דאין דעתו לפטור יותר, שוב חייב מדינא לחזור ולברך משום הפסק, עי"ש. ולפ"ז הדבר פשוט וברור שאדם שאוכל ועובר שיעור עיכול וחוזר לאכול – דומה לברכות התורה, שמפסיק ביניהן בכל מיני ענינים, וגם כאן – מפסיק בין שתיה ואכילה אחת לשניה בלימוד ובשאר ענינים, ומהני כונה אפילו למג"א[4].
ובשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' י"ח אות ח', כתב ליישב את סתירת דברי המג"א, שיש חילוק בין ברכת המצוות לבין ברכת התורה וברכות הנהנין, שברכת המצוות אינה באה להתיר את עשיית המצוה, אלא שחייבו חכמים להודות לה' לפני קיום המצוה שה' קדשנו במצוותיו, ולכן אין איסור גמור לעשות מצוה ללא ברכה, ומי שעושה מצוה ללא ברכה אין לו דין של מעילה וכדומה. וכיון שכן אין מקום לכוין בסוכה שלא רוצה לפטור את הסעודה השניה. משא"כ בברכת הנהנין וברכות התורה, שהברכה באה להתיר את הלימוד וההנאה, שפיר מהני מה שמכוין בשעת הברכה שלא יפטר בברכה זו אלא את מה שמכוין להדיא, כי ללא הברכה יש לו איסור בהנאה ובלימוד, והוא מכוין להגביל את הברכה, עיש"ב. וגם לביאור זה – בברכות הנהנין יודה המג"א שאפשר להגביל את הברכה.
ובשו"ת יבי"א ח"ט סי' ק"ח אות פ"ו כתב על דברי האור לציון הנ"ל שלא ראה את דברי מהרש"א אלפנדארי שאין לברך אלא על הכוס הראשונה, והנכון לברך בפירוש לפטור בברכתו כל מה שישתה, ואע"פ שכמה פוסקים חולקים על זה מ"מ שוא"ת עדיף, עי"ש. ודבריו צע"ג, שאין השגה זו ממין הטענה, דהאור לציון סבירא ליה, דמאחר שיש מחלוקת הפוסקים, א"כ עדיף לכוין שלא לצאת אלא בכוס זו, וכדעת השו"ע בסי' קע"ד וכנ"ל. ומה שכתב הסבא קדישא להיפך מזה, זהו משום שהוא גופיה יש בכוחו לחלוק על חבריו בצורה מוחלטת, ולכן לדעתו אין לברך, אבל אנו, שיש לנו מחלוקת אחרונים בזה – יש לנו לכוין שלא לפטור אלא את אותה הכוס וכדומה.
וע"כ נראה שהעיקר הוא כדברי רוב האחרונים, וכפי שפסקו גם הברית כהונה והאור לציון, שבכל מחלוקת הפוסקים בברכות הנהנין, כמו המחלוקת לגבי ברכה ראשונה לאחר שעבר שיעור עיכול וכדומה, יש להגביל את הברכה עד זמן מסוים, ולאחר מכן לברך שוב, ואין לחשוש בזה משום גורם ברכה שאינה צריכה.
♦ ♦ ♦