מח"ס שאלת שלום ג"ח ועוד
שיורי פת שהתחייבה בחלה ונאכל חציה בלא הפרשה, האם צריך להפריש ודין הברכה בכה"ג
לכבוד החביב והנחמד ה"ה דורון יצחק נר"ובשאר שאלתך שהגיעה לבית מדרשינו בענין מה שאירע שערכו ואפו עיסה בשיעור שחייבת בהפרשת חלה, אך שכחו להפריש ממנה חלה וכבר אכלו ממנה. ועד שנזכרו לא נשאר בנותר שיעור המחייב הפרשת חלה. ונפשכם לדעת האם צריך להפריש כעת חלה, וא"כ האם צריך להפריש בברכה.
תשובה: כבר השבנו בתורה שבעל פה דלענין הפרשת החלה ודאי שצריך להפריש. ובמחשבה ראשונה מסתברא שצריך להפריש חלה גם בברכה, אף שלא נשאר בנותר שיעור המחייב שהוא קרוב לקילו שש מאות (והעולם נזהרים להפריש מקילו חמש מאות ושישים בברכה). והדעת מכריחה זאת, דכיון שהיה בעיסה שיעור המחייב להפריש חלה, מהיכי תיתי דהופקע החיוב היכא שלא נשאר שיעור. דהחיוב נשאר יציב וקיים, ואף שלא נותר שיעור לא פקע חלות החיוב. ואם הדברים כנים, א"כ פשוט דגם צריך לברך על ההפרשה אף שלא נותר שיעור.
וכיון דחמיר עלן חומרת ברכה לבטלה לא הורנו באותה שעה למעשה לברך בזה הנידון עד שנעיין כדבעי, שכך דרכה של תורה ואין להשיב בבהלה, וכבר אמרו חכמים היו מתונים בדין. וכעת בתורה שבכתב אחר העיון, אכן כנים הדברים שמפריש חלה תרומה מן העיסה הנותרת בברכה. וזה החלי בעזר ה'.
ובתחילה עלה במחשבה להביא ראיה מדין ראשית הגז. ראה ביו"ד סימן שלג סעיף י"ב 'היו לו ה' צאן וגזז אחת מהן בלבד ומכר גיזתה ואח"כ גזז שניה ומכר גיזתה ואח"כ גזז שלישית ומכר גיזתה הכל מצטרפות לראשית הגז וחייב לאחר כמה שנים". ומור"ם במפה הוסיף דה"ה אם מכר קצת הצאן לאחר שהתחיל לגזוז. הרי דמבואר דכיון שהיה שיעור של חמש רחלות שכל אחת ראויה להוציא בגיזתה משקל י"ב סלע (ובסה"כ כולם ביחד משקל ס' סלעים), וכמ"ש בסעיף ט', אף שכעת אין בידו חמש רחלות, כבר התחייב, אף שחסרה לו רחלה אחת שתוציא בגיזתה משקל י"ב סלע.
איברא, דהמדקדק בסוגיה בחולין עלה קל"ח ע"א נחלקו רב חסדא ורב נתן בר הושעיא בזה. ר"ח ס"ל דחייב, ופירש רש"י ד"ה 'חייב' דגז צאנך אמר רחמנא והא איכא דבשעת גיזה כל אחת היתה שלו. ורב נתן ב"ה ס"ל דפטור, דליכא צאנך, וביאר רש"י סברתו בד"ה 'בעידנא' דבגיזה החמישית מתחייב בארבע הקודמות ובאותה שעה כבר אינן שלו. וא"כ לרב חסדא אין ראיה, כיון דס"ל דבשעה שגזז את הרחל היא וגיזותיה היו שלו, ואין ללמוד מזה לשאר מילי. ולשיטת רב נתן ב"ה אין כעת ברשותו, ולפ"ז היה מקום לומר דה"ה לנד"ד, דכעת אין שיעור. אלא דהחילוק פשוט, שהתם לדידיה דרב נתן לא הגיע חלות חיוב כלל, אך בנד"ד כבר היה שיעור החייב בהפרשת חלה, וא"כ ליכא ללמוד מהאי דינא.
וראיה ברורה מצאתי בדברי מור"ם ביו"ד סימן ש"ה סי"ב על המפה, דכתב גבי אב שמת בנו אחר ל' יום ועדין לא פדאו דחייב לפדותו ולברך על הפדיון אבל לא יברך שהחיינו (והמדפיסים שעל השו"ע ציינו שכ"כ המהרי"ק בשורש מ"ט גבי ברכת שהחיינו). הרי לך דס"ל דאף דין כעת בנו בחיים, כיון שהיה חיוב של פדיון הבן ומת בנו, לא פקע חיוב הפדיון, ולכן צריך לפדות את בנו, ופשיטא ליה דמברך כיון שאכתי יש עליו חלות חיוב פדיון הבן.
ולאו יחידאה מור"ם ז"ל בזה, ואף שהטור כתב 'ואם מת לאחר שלושים יום כבר נתחייב בפדיונו וצריך ליתן לכהן המעות' ולא זכר ענין הברכה, וכן הרמב"ם בפרק י"א מהלכות בכורים הי"ז 'מת אחר שלושים יום חייב בפדיון ואם לא נתן יתן', נקטו דין המשנה בבכורות עלה מ"ט ע"א דתנינן 'מת הבן בתוך שלשים יום אע"פ שלא נתן יתן'. אך אה"נ, כיון שחייב לפדות צריך נמי לברך. ומה דלא זכרו ענין הברכה, כיון דהוא מובן מעצמו.
והדברים מפורשים בדברי התוס' במקום ד"ה 'לאחר', דזכרו מה דאיתא בפסחים קכ"א ע"ב דאבי הבן מברך על פדיון הבן ושהחיינו, והסתפקו שם לגבי ברך שהחיינו אם לברך, כיון דזוכה לקיים המצוה, ומאידך גיסא לא יברך כיון שמזכיר צערו, וכמ"ש הרא"ש באות ח' משם ר"י (וראה בלבוש אות י"ב דהטעים דאין לברך בכה"ג שהחיינו 'שאין מברכין על שחיה לזמן שמתעצב בו' ובערוה"ש אות מז' ביאר דצריך קצת שמחה שמברך שהחיינו וכיון שמת בטלה השמחה. וע"ע להרב יד שאול דכתב 'דכל דמת לא שייך שהחיינו' וראה שם מה דכתב לבאר את כוונת הש"ך). ומבואר יוצא שהסתפקו דוקא גבי ברכת שהחיינו, ואילו גבי ברכת האב על פדיון הבן פשיטא להו שיש לברך (וא"כ בפשטות כן היא דעת הטור, דנקיט ואזיל בתריה דאביו הרא"ש. ומה דלא זכר ענין הברכה, כיון שנקט דינא דמשנה וחייב פדיון הבן, פשוט הוא שנמי מברך על כך, והבן).
וכן העתיקו כו"כ אחרונים. ראה להלבוש באות י"ב שכתב שיש לברך על הפדיון בכה"ג, וכן הוא להרב החכמת אדם בכלל ק"נ אות י"א ובערוך השולחן אות מ"ז, והטעים 'מפני שכבר נתחייב במצוותה'. וכן משמע מהגר"א שהראה מקום לדברי מור"ם ז"ל גבי שאין לברך ברכת שהחיינו, והטעים דהסתפקו בזה התוס' והרא"ש וסב"ל. ולא העיר לגבי ברכת פדיון הבן. וכ"נ להמהרש"א בגליונו שעל השו"ע, וכ"כ מהריק"ש בערך לחם להדיא עיי"ש (אגב ציין הרש"ש טוייבש בהגהותיו למש"כ בשו"ת הרשב"א ח"א סימן קכ"ו 'שלא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו שום הנאה... ופדיון הבן שמברך אבי הבן שהחיינו לפי שיצא בנו מספק נפל דכל ששהה שלושים יום באדם אינו נפל'. ומשמע מדבריו דבנד"ד אין לברך, דאין כעת הנאה, וי"ל).
ואם כן, אחר שמבואר לנו אצל רבותינו הראשונים והאחרונים שבמקום מצוה, כגון פדיון הבן שמת בנו אחר שהתחייב לפדותו והיינו שמת אחר שלושים יום, שצריך לפדותו ואף לברך. ונפקא לן דהוא הדין לענין חלה שערכו ואפו עיסה כשיעור ונאכל או נאבד חלק ממנה ולא נשאר שיעור שיש להפריש מהנותר, כיון שלא פקע חלות חיוב הפרשת חלה ממנה. והוא הדין שיש גם לברך, מאחר שחייב במצות הפרשת חלה חייב גם בברכה כתיקנה. ואין לחלק בין המקרים למעיין, ויסוד אחד לשניהם, דכיון דהיה חיוב, אף שיש צד חסרון מ"מ צריך להשלים את המצוה. רק דגבי פדיון הבן מקיים את המצוה ע"י נתינת חמשה סלעים לכהן וגבי הפרשת חלה נותן מעט מן העיסה לכהן. והאידנא שאינה ראויה לאכילה כיון שאין עיסה טהורה מפני טומאת המת, מאבדים תרומת חלה בדרך כבוד, וכמ"ש בסימן שכב ס"ד ואכמ"ל.
ושורת הדין נותנת דגם אם התחייבה העיסה בעודה בצק (וכגון שלא היתה עשויה להיחלק), ואח"כ נאבד חלק מהעיסה קודם שנאפתה (כמובן כל שהיה בדעתו לעשותה בדרך שתתחייב בחלה וכגון לאפותה וכו'), וכעת אין שיעור, דנמי אכתי חייבת בהפרשת חלה ובברכה. וראה למור"ם ז"ל בסימן שכו ס"ד על מפתו, דכתב משם הטור 'אם לא עשאם על מנת לחלק לא מהני החלוקה אחר כך'. ודין זה מוסכם למעיין בב"י, שכתב על דברי הטור הנ"ל 'ודברים ברורים הם...' עיי"ש.
ואף דלא מוזכר אם נאבד, אלא נחלקה העיסה אח"כ, בפשטות כיון שהיה חיוב לא פקע חיוב מהעיסה, וצריך להפריש ממנה. ובפשטות גם בברכה. ולא שנא מהיכא שכבר נאפתה כולה ונאכלה חלקה (ולא תקשי ממש"כ הרב דרך אמונה פ"ו מהלכות ביכורים בס"ק צ"ז משם היראים סימן קמ"ח שפת שנאפתה לחם ונתנה ברותחין ונימוחה שאין כזית ולא צורת פת דפטור מחלה. דהתם היינו טעמא שאינו לחם, וכמ"ש ביראים במקורו למעיין, והבן).
תבנא לדינא. עיסה שנתגלגלה והתחייבה בחלה ושכחו להפריש ממנה חלה ונאכלה או נאבד חלק ממנה ולא נשאר בנותר שיעור של חיוב חלה, צריך עדיין להפריש ממנה חלה, ובברכה, מאחר שלא פקע החיוב ממנה, וכיון שמקיים המצוה צריך גם לברך עליה.
זה מה שיש להשיב לכבודו בקיצור נמרץ בברכת התורה ולומדיה
ע"ה השלו"ם ס"ט
♦ ♦ ♦