נדרשתי לאשר שאלוני, במה שנהוג מקדמת דנא בעירובין, שעושים דחבל העליון של הצוה"פ מונח למעלה רחוק הרבה מהקנים הצדדים, כמו שנפסק בשו"ע סימן שס"ב סעיף יא דאפי' אינו נוגע בהם אלא שיש ביניהם כמה אמות כשר, אבל מבואר שם דצריך שיהיו מכוונים כנגד קנה העליון. וכתב המשנה ברורה ס"ק ס"ג דאפי' אם קנה אחד מרוחק ממנו כל שהוא, פסול. והטעם, דאפי' אם נימא גוד אסיק, הלא יהיה הקנה העליון מן הצד.
והנה הדבר מצוי כשהחבל העליון גבוה הרבה מאוד, מזדמן כשמביטים למעלה נראה לפי ראות העין שהחבל העליון מכוון למעלה על שני הקנים, אבל בזמנינו נתחדש כלי המדה שנקרא לעזער, ועוד כמה כלי מדידה שונים, וכשמשתמשים בזה לראות אם החבל העליון מכוון נגד שני הקנים מתגלה שאינו מכוון כלל כנגדו. ולכאורה נמצא דאין זו צוה"פ, דהחבל העליון הוא מן הצד. אך הדבר הקשה הוא שבכל משך הדורות, שעדיין לא היה כלי כזה ולא הייתה שום אפשרות לידע אם החבל העליון מכוון כנגד הקנים, היו סומכים על ראות העין. והנה אם נימא דצריך לסמוך על הלעזער ולא על ראות העין, נתגלה עכשיו שהרבה עירובין שעשו מאז ומקדם לא היו כשרים כלל, ואיך אפשר לומר כן. ות"ל מצאתי פתרון לזה, דאף אם איננו מכוונים ע"פ כלי המדידה, כשר לצוה"פ. והנה לא באתי בזה לפסוק הלכה, דוכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, אלא שמעתי דהיו כמה גדולים שהורו שא"צ למדוד בכלי מדידה, לכן באתי רק להראות פנים לשיטה זו.
♦
האם יש לומר גוד אסיק ולבוד גבי צוה"פ
והנה עלה לענ"ד דלפי המבואר בהלכות סוכה סימן תר"ל סעיף ט' דיכולין לומר גוד אסיק ולבוד ביחד. הגם דבכמה מקומות לא אמרינן שתי הלל"מ ביחד, מ"מ גוד אסיק ולבוד אמרינן ביחד, ולקמן נבאר דבר זה. א"כ ה"ה בנידון דידן, לכאורה אף שאינו מכוון כנגדו יש להכשירו, דנימא גוד אסיק עד שמגיע תוך שלשה סמוך להחבל, ואח"כ יכולין לומר לבוד, שהקנה שנעשה ע"י גוד אסיק מושכין אותו באלכסון קצת ע"י לבוד, וע"י לבוד מגיע הקנה תחת חבל העליון. נמצא דאף שאין הקנה מכוון ממש תחת החבל, מ"מ ע"י לבוד נעשה החבל על גבו.אך לכאורה לא מהני לבוד שיהיה נחשב על גבו. דהנה כתב הב"י סימן שס"ב וז"ל אם אינם מגיעין לקנה שלמעלה אלא שמכוונין כנגדו. משמע דמכונין מיהא בעינן, ואפי' אינם רחוקים במשך ג' משמע לי דלא חשיבי מכוונין, משום דפתחא כי האי לא עבדי אינשי. וכן נראה מדברי המרדכי שאכתוב בסמוך דאפי' אינו מרוחק אלא טפח פסול, וה"ה לפחות מטפח עד שיהו מכוונין ממש. עכ"ל. הרי דלא מהני לבוד שיהא נחשב על גבו.
ולענ"ד אדרבה מדברי הב"י הללו נלמוד להתירא בנידון דידן. דהנה צריך להבין את דברי הב"י, למה הוצרך לחדש טעם חדש דלא מהני לבוד משום דלא עבדי אינשי הכי, והוצרך להביא ראיה מן המרדכי דאפי' רחוק רק טפח לא מהני. במה הוא עדיף מכל צוה"פ שעשה מן הצד, שקרוב יותר מטפח והוא נוגע ממש מן הצד, ואפ"ה פסול א"כ מה היה ס"ד דעדיף במה שמונח למעלה באויר והוא משוך טפח מכנגד הקנה. וע"כ צ"ל דאם מונח למעלה עדיף, דהרי יכולין לומר לבוד באלכסון, עד שמגיע הקנה תחת החבל העליון, ונמצא דהחבל הוא ע"ג ממש. להכי הוצרך הב"י לחדש טעם חדש, דאפ"ה לא מהני משום דלא עביד אינשי הכי.
ואחר החיפוש מצאתי בספר מנחת ישראל עירובין דף י"א עמוד נ' שכתב כדברינו. ואעתיק את דבריו, וז"ל ולכאורה משמע דהא דאם אינם מכונין ממש דלא מהני היינו מה"ט גופא דר"ח דאם עשאה מן הצד לא מהני וחד טעמא איכא לתרוויהו וכמו שפירשו הראשונים, וא"כ אמאי לא מפרש הב"י כן גם במן הצד דלא מהני דהוי אפי' בכל שהוא מן הצד, וע"כ משום דפשיטא הוא וא"כ ה"ה במכונין [ר"ל כשהוא למעלה מן הקנה וצריך שיהיה מכוונין] מהכ"ת דמהני במרוחק וכו' ועכ"ל דבמן הצד פשיטא להב"י דלא מהני אפי' סמוך בכ"ש, אבל באינו נוגע להקנים שבצדדים והוא למעלה מהם הוא אמינא דאמרינן לבוד ועכ"פ תוך ג' ליהני דהוי כאילו הקנה שלמעלה סמוך לשם ועל גבו הוא ועדיף מהיכא דנוגע, קמ"ל הב"י דאפי' בכה"ג לא מהני כיון דאילו היה נוגע והיה מאריך הקנים שמן הצדדים הוי מן הצד ולא מהני. עכ"ל.
וכן יש לדייק גם מתחילת דברי הב"י, דעל מה שכתב הטור דצריך שיהא מכוונים כנגד קנה העליון כתב הב"י: הכי משמע ממאי דתני וקנה על גביהן. ולמה לא הביא הא דמפורש בגמ' דצוה"פ שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום. אלא ודאי דמשם אין ראיה, דשם הוא מן הצד ממש, אבל כשהוא גבוה למעלה הרי יכול להיחשב ע"ג ע"י לבוד. לכן הוצרך להביא ראיה מהא דתני וקנה על גביהן.
והמנחת ישראל הביא ראיה לסברתו מדברי התוס' שבת ס"ק כ"ז דעל מש"כ הב"י דנראה אפי' יש ביניהם יותר מג' שרי, דפשוט הוא, דאי בפחות מג' לא הוי פליג רב ששת בהא. והקשה התו"ש דאין מזה הכרע, דאפשר דס"ל לרב ששת דפתחא כי האי לא עבדי אינשי, ואפי' פחות מג"ט לא מהני אף דהוי נוגע ע"י לבוד, דלא עדיף מהא דאמר בסמוך דבעינן שיהא מכוונים ואפי' רחוק משהו לא מהני, דפתחא כי האי לא עבדי אינשי, וה"ה לענין זה. עכ"ל. ולכאורה מאי ראיה מייתי מהא דאינים מכוונים, הלא באינם מכוונים הוי צוה"פ מן הצד ומשו"ה לא מהני, אבל כשהוא על גבו, אם הוא פחות מג', דאיכא למימר לבוד, לא הוי פליג ר"ש. וע"כ דהבין התו"ש בפשיטות דאם הוא למעלה מן הקנים, מרוחק להצד בפחות מג', ליכא חסרון דמן הצד, דהרי אפשר לומר לבוד, שהקנה הולך באלכסון תחת הקנה והוי על גבו. ומזה הביא התו"ש ראיה, דכיון דלא עבדי אינשי פיתחא כה"ג לא מהני לבוד, ה"ה לר"ש על גבו לא מהני לבוד.
וכתב המנחת ישראל דצ"ל לפי"ז דגם המרדכי דהביא הב"י ראיה לדבריו, שכתב על הלחי שמרוחק למעלה מן הקורה יותר מטפח ומצד אחד מונח על הלחי שפסול, דפתחא כי האי לא עבדי אינשי, צ"ל דהב"י מפרש להמרדכי דמיירי שהקורה שהוא גבוה למעלה מן הלחי, דבאמת אפשר לומר לבוד שיהא נחשב על גבו, להכי פסול רק משום דלא עבדי אינשי פתחא כי האי גונא. וכן משמע לשון המרדכי, שמרוחק למעלה מן הקורה משמע דאינו מרוחק מן הצד גרידא, אלא שמשוך כלפי מעלה להצד.
הנה מבואר מזה דיש שני פסולים - היכא שהוא נוגע מן הצד לא מהני משום דאין זו צוה"פ כלל. אבל היכא שהוא גבוה למעלה מן הקנים ואינו נוגע בהקנים, אז באמת אף שאינו מכוון כנגד הקנה יכול להתחשב דהקנה העליון הוא על גבו, מטעם לבוד. לזה קמ"ל הב"י דזה לא מהני משום דלא עבדי אינשי הכי.
♦
ב.
היכא דהפסול רק משום דלא עביד אינשי הכי אזלינן בתר ראות העין
וכיון דכל הפסול הוא משום דלא עבדי אינשי הכי, שפיר י"ל דאזלינן בתר ראות העין. ואם לפי ראות העין החבל העליון הוא על גבו, כשר, אף אם ע"י כלי מדידה יתגלה שאינו על גבו, שהרי באמת כל שאינו רחוק ג' טפחים הוי ע"ג מעיקר הדין. וכעין זה מצינו במשנה ברורה בסימן שס"ג סעיף ל' בביאור הלכה (ד"ה שצדו) לענין שני לחיים דבעינן שיהיו מכוונים דוקא זה כנגד זה ולא באלכסון, אפי' אם נחמיר דאלכסון קטן מיקרי ג"כ אלכסון, היינו דוקא אם נראה לעין כל שהוא אלכסון, אבל לא החמירו בהם כ"כ שיהיו מכונים ע"י מדידה. עכ"ל. ועיין בחזו"א סימן ע"ב ס"ק י"ד שחולק עליו. ונראה דכאן יכול החזו"א להודות דשם הוא פסול בהמחיצה מטעם שביאר שם, אבל כאן כל הפסול הוא משום דלא עבדי אינשי הכי, וכיון דאינו ניכר, הרי עבדי אינשי הכי. וכן מבואר בחזו"א שם, שכתב דלדעת הגר"א מהני שני לחיים באלכסון. וכתב דא"צ לדקדק שיהא עומדין על דקדוק האלכסון שיהא פוגעין זה בזה, אלא כל שאין ניכר שיצא קרן זוית סגי, דלא לימא שהוא פתח בקרן זוית. הרי מבואר מדבריו דכיון דהחסרון של קרן זוית הוא משום דלא עבדי אינשי הכי, אזלינן בתר ראות העין, ודומה להא דמבואר בהגהות רעק"א בשם הרא"ם דאם החבל בשפוע הוי פיתחא שמאי, מ"מ כתב בדע"ת בשם שו"ת ברית אברהם שאם אינו שיפוע הרבה אינו פסול, דבדברים כאלו הולכין איך מתחזיא לאנשים. ועיין בסימן שס"ו סעיף ו' דאין מערבין בפרוסה, ואם חיברה בקיסם, אם אינו ניכר שנפרסה מערבין בה, כיון דבאינו ניכר לא שייך הטעם.וכן יש ללמוד מדברי הגאון יעקב דף י"א (ד"ה אמרו), שהקשה על מרדכי כמו התו"ש, שכתב דבפחות מג' אפי' רב ששת מודי, מנ"ל, הלא חזינן דצריך שיהיו מכוונין תחת חבל העליון, הא משוכין אפי' בתוך ג' לא מהני. ותירץ דמידי דהוי אקורה דבעינן ע"ג מבוי, וא"ר אשי תלויה בתוך ג' נמי, ואילו משוכה חוץ למבוי לא. והנה אם נדמה אותו לקורה, הרי בקורה הטעם הוא משום דלא הוי היכר בכה"ג, א"כ ה"ה גבי צוה"פ הטעם הוא משום דלא עביד אינשי הכי. וגבי קורה באלכסון הלא התיר המשנ"ב סימן שס"ג סעיף ל' היכא דאינו נראה לעין, כל שהוא חוץ למבוי. א"כ ה"ה גבי צוה"פ. וגבי קורה הסכים החזו"א עם המשנ"ב, אי לאו לפי פירושו שם בס"ק ח' ג' דליכא שיעור מחיצות. עי"ש.
ואדרבה יש לעורר איפכא, דלפי הב"י דהפסול דאינם מכוונים הוא משום דלא עביד אינשי הכי, א"כ היכא דלא מיתחזי לאנשי שהחבל העליון הוא על גבו, ורק כשבודקים ע"י כלי מדידה לעזער וכיו"ב מתברר שהוא על גבו, וזה משכחת לה כשהוא גבוה הרבה מאוד, מאן יימר שהוא כשר? הלא כיון דלא עביד אינשי צוה"פ שהחבל העליון אינו מכוון כנגד הקנה, א"כ אף אם הוא באמת מכוון ע"י כלי מדידה, אבל לא נראה כן לאינשי, יש לומר דהוי פיתחי שמאי. וצ"ע למעשה. ויש לומר דכיון דיודעין דא"א לכוון זה בראות העין, ויודעין שנעשה בהכשר, תולין דמסתמא הוא על גביו, וסגי בזה.
אמנם בביאור הגר"א סימן שס"ב על מש"כ המחבר ויהיו מכוונים כנגד הקנה העליון. ציין הגר"א דזהו כר' חסדא, דאם עשאה מן הצד לא מהני. ולכאורה זהו דלא כהב"י, דהב"י לא הביא את דברי ר' חסדא כמקור לדבריו. ונראה דהגר"א הבין דכל צוה"פ שעשאו מן הצד הוא משום דלא עבדי אינשי פתחא כה"ג, דכן מבואר מדבריו על מש"כ המחבר ואם חיבר הקנה העליון לשני הקנים או לאחד מהן מן הצד לא מהני כתב הגר"א וכן הטעם משום דצוה"פ לא עבדי אינשי כה"ג ה"ה ג"כ באחד מהן עכ"ל. הרי דאף כשהוא מחובר מן הצד כתב הטעם משום דלא עבדי אינשי כה"ג. וגם כשמונח למעלה תוך שלשה הוי הטעם ג"כ משום דלא עבדי אינשי. א"כ, אחר שידענו מסברא דלא עבדי אינשי פיתחא כה"ג, א"כ גם זה בכלל דברי ר' חסדא דלא מהני אם עשאה מן הצד, לכן הוי שפיר רב חסדא מקור לדבריו.
אבל אפשר לומר דהם שני טעמים נפרדים אם נוגע מן הצד לא הוי צוה"פ כלל, ואם הוא מונח למעלה גבוה מן הקנים, ומרוחק להצד תוך ג' הוי באמת על גבו, אלא דפסול משום דלא עבדי אינשי פתחא כה"ג. והגר"א למד שהוא טעם אחד. וראיתי בתורת חסד סימן ט' אות ד' ובאבנ"ז חו"מ סימן ק"ח שלמדו שהם שני טעמים נפרדים. ויהיה איך שיהיה, היכא דהפסול הוא משום דלא עבדי אינשי פיתחא כה"ג, א"כ היכא דמתחזיא לאדם שהוא על גבו, א"כ עבדי אינש פיתחא כה"ג. אף שאם נמדוד בכלי מדידה יתגלה שאינו על גבו, לא משגחינן בכלי מדידה.
וא"כ למה שהעלינו דאף כשהוא גבוה הרבה למעלה מג' טפחים, אלא שהוא רחוק מן הצד פחות מג' טפחים, אם נראה לפי ראות העין שהוא על גבו, דיכולין לומר גוד אסיק ולבוד ביחד, שיהא נחשב על גבו והוא כשר. הנה לדעת הגר"א א"צ לומר שיהא הלבוד הולך תחת הקנה העליון כדי שיהיה על גבו, דלדידיה כל הפסול דמן הצד הוא משום דלא עבדי אינשי, א"כ בכה"ג סגי לומר לבוד מן הצד, שיהא נחשב לצוה"פ, דכיון דנדמה בעיני האדם דהוא על גבו, עבדי אינשי פיתחא כה"ג.
והמשנה ברורה ס"ק ס"ג כתב דאם לא היה מכוון כנגדו אלא רחוק אפי' כ"ש פסול והטעם דאפי' אם נימא גוד אסיק הלא יהיה הקנה עליון מן הצד ולא מהני עכ"ל. אין מדבריו ראיה לדברינו ולא סתירה לדברינו, שמה שכתב דרחקו ממנו כל שהו, יש לפרש כונתו שאנו רואים שהוא מרוחק, דגם לפי ראות העין אינו מכוון כנגדו. וראיתי בספר אחד שרוצה לומר דלדעת המשנ"ב צריך למדוד בכלי מדידה אם הקנים מכוון כנגד קנה העליון. וראייתו היא דבסימן שס"ג סעיף ל' גבי שני לחיים כתב המשנ"ב דלא החמירו בהם כ"כ שיהיו מכוונים ע"י מדידה, וכאן לא כתב כלום, משמע דצריך מדידה. ולענ"ד אינו מוכרח, דגם שם במשנ"ב ס"ק קכ"ה כשכתב שיהא בשוה לא כתב כלל דא"צ מדידה, רק בביאור הלכה שם כשדיבר מקורה באלכסון, דשם מדובר בפוסקים כמה הוא שיעור אלכסון, כתב בדרך אגב דגם בשני לחיים א"צ מדידה שיהא שוה. אבל כאן גבי קנה העליון דיבר מסתמא דאזלינן בתר ראיית העינים. ואדרבה, כיון דבימיו לא היה כלי מדידה שנמצאים בימינו, הול"ל להזכיר איך למדוד שיהא מכוון כנגדו.
♦
ג.
ראיה מדברי מהרש"ק גבי צוה"פ שנוטה לפניהם או לאחריהם
וכדמות ראיה לדברינו. הנה מהרש"ק בחכמת שלמה סימן שס"ב החמיר שהעמודים של צוה"פ יעמדו זקופים וישרים, דאם נוטים לפניהם או לאחריהם הו"ל כאילו החבל של מעלה אינו מונח כנגד הקנים של מטה רק מן הצד. והנה בנתיבות שבת פרק י"ט אות פ"ה הבין דלדעת מהרש"ק צריך להיות חבל העליון על גבו של עשרה טפחים התחתונים, שהוא עיקר מחיצה. וכתב דבתיקוני צוה"פ הנעשים סביב העיר, כמעט שאי אפשר לצמצם שכל הקנים יעמדו ביושר גמור. וכתב דאפשר לחלק בין אלכסון הנראה לעין, שזה גרע מטעם דלא עבדי אינשי בכה"ג, לבין אלכסון שאינו נראה אלא בהסתכלות או ע"י כלי מדידה, שבזה יש להקל יותר. ולכאורה אם נימא דזה נחשב מן הצד, מה מהני מה שאינו ניכר לעינים, סו"ס הוי מן הצד, ומעולם לא הקפידו למדוד בכלי מדידה שהעמודים יהיו ביושר גמור. וע"כ דלדעת מהרש"ק מוכרחין אנו לומר דלענין מן הצד אזלינן בתר ראות העינים. ועיין במנחת שלמה תנינא סימן ס' אות כ"ג שכתב דלדעת מהרש"ק שיעור האלכסון הוא ג' טפחים. ולכאורה במה הוא ניצל מחשש מהצד אם אזלינן בתר י' טפחים התחתונים. וצ"ל דעד שיעור זה עבדי אינשי. וזה ראיה לדברינו, דבדבר זה אזלינן בתר ראות העינים.אבל לענ"ד דמהרש"ק לא נתכוון כלל לומר דצריך להיות על גבו של י' טפחים התחתונים, דודאי דמודה מהרש"ק דסגי במה שהוא על גבו של קצה העליון של הקנה, אלא אם הקנה הולך באלכסון כ"כ עד שגבו של הקנה אינו הולך ממזרח למערב אלא הולך בשיפוע ממטה למעלה, אז נחשב שהחבל הוא מצדו של הקנה אף שהוא באמת על גבו, דהו"ל כאילו הקנה שוכב על צדו, נמצא דעל גבו נעשה צידו. וזה רק כשהוא באלכסון הרבה, אבל בדרך כלל כשהקנה הוא באלכסון קצת מודה מהרש"ק דאין זה צוה"פ מהצד. ומנהג העולם שאין מדקדקים שהקנים יהא ביושר גמור עולה גם לדעת מהרש"ק.
♦
ד.
במחלוקת הראשונים אם אמרינן גוד אסיק ולבוד יחד
והנה במה שכתבנו לעיל דמבואר בהלכות סוכה סימן תר"ל סעיף ט' דיכולין לומר גוד אסיק ולבוד ביחד, נבאר את הדבר. הנה ז"ל המחבר היו דפנותיה גבוהים שבעה ומשהו והעמידם בפחות משלשה סמוך לארץ כשרה אפי' הגג גבוה הרבה, ובלבד שיהא מכוון כנגדם ואפי' אינו מכוון ממש רק שהוא בתוך שלשה כנגדו כשרה עכ"ל. ומבואר מזה דאמרינן גוד אסיק ולבוד יחד, וכן מבואר בטור. והנה לעיל סעיף ו' בנעץ ארבע קונדסין על שפת הגג כתב המשנ"ב ס"ק ל"א בשם הריטב"א דדוקא כשהוא על שפת הגג ממש, אבל רחוק מזה אפי' פחות משלשה טפחים לא אמרינן לבוד וגוד לכו"ע. וזו סתירה לסעיף ט' דמבואר דאמרינן גוד אסיק ולבוד יחד. וראיתי בספר חוט השני שרוצה לומר דכאן עדיף, שהן מחיצות ניכרות ממש, משא"כ על שפת הגג שאינן מחיצות ניכרות ממש. וצ"ע מאין לקח המ"ב לחדש חילוק זה.אבל בקרבן נתנאל סוכה פ"ק דסוכה סימן ו' אות ט' כתב דהטור והש"ע והרא"ש פליגי על הריטב"א, דהריטב"א ס"ל דלא אמרינן גוד אסיק ולבוד יחד, והטור וש"ע ס"ל דאמרינן גוד ולבוד יחד. וז"ל ודע שכתב הריטב"א דבאמצע הגג דליכא למימר גוד אסיק ד"ה פסולה אפי' פחות מג' טפחים לשפת הגג דגוד ולבוד לא אמרינן, אמנם אם המחיצות ניכרות על שפת הגג והקונדסין עומדים מג' לשם לפי מ"ש בש"ע סימן תר"ל סעיף ט' אמרינן גוד ולבוד למעלה יש להכשיר דלא כהריטב"א שפוסל אפי' במחיצות ניכרות. עכ"ל.
וכן מוכח מדברי הריטב"א דף ט"ז (ד"ה מלמטה), שכתב דהמחיצות צריך שיהיו מכונות תחת הסכך, משמע דס"ל דלא אמרינן גוד ולבוד יחד, ולא ס"ל כחילוק המשנ"ב.
ובסימן תרל"ב בדינא דדופן עקומה הביא המג"א בשם הר"ן דלא אמרינן דופן עקומה אלא אם הדפנות מגיעות לסכך, משום דלא אמרינן גוד אסיק ודופן עקומה יחד. והקשה בהגהות רעק"א על המג"א שהביא את דברי הר"ן להלכה, דדברי הר"ן הוא שלא כהלכתא, דבסימן תר"ל סעיף ט' מבואר דאמרינן שני הלל"מ בהדדי דהיינו גוד אסיק ולבוד ה"ה גוד אסיק ודופן עקומה. וכן תמה רעק"א בתשובתו סימן י"ב. ובחזו"א סימן ע"ז אות ז' ובביכורי יעקב תירצו דע"כ צריך לומר דיש חילוק בין דופן עקומה ללבוד, דדוקא דופן עקומה א"א לומר אלא אם יש דופן ממש, ולא סגי בדופן של גוד אסיק, אבל גוד אסיק ולבוד מודה הר"ן דאמרינן בכה"ג שתי הלל"מ יחד.
והחזו"א הביא ראיה עצומה דלאו כללא הוא דלא אמרינן שני הלכות יחד. דהרי בעירובין ט' גבי קורה רב אשי אמר משוכה והוא תלויה, כגון שנעץ שתי יתידות עקומות על שני כותלי המבוי שאין בגובהן ג' ואין בעקמימותן ג', מהו דתימא או לבוד אמרינן או חביט אמרינן לבוד וחביט לא אמרינן, קמ"ל. הרי דאמרינן שתי הלל"מ יחד לבוד וחביט. ובשו"ת רעק"א מביא גמ' זו, וכתב דאדרבה, הר"ן הייתה לו ראיה מגמ' זו דלא אמרינן שתי הלל"מ יחד, דהתוס' הקשו הרי חביט רמי אמרינן אפי' בגבוה יותר מג', ולמה הוצרך בגמ' יתידות שאין בגובהן ג'. וכתב דלהר"ן מיושב, דא"א לומר חבוט רמי ביותר מג', כיון שהן שתי הלל"מ יחד. ותמה החזו"א, הרי אף בשאין בגובהן ג' הוי שתי הלל"מ, יחד דהרי יש באלכסונן יותר מג', וא"א לומר לבוד אלא אחר שאמרו חביט. עיין בתורת חיים שם וכ"כ בחידושי הרשב"א והר"ן, וכן תמה על הרעק"א בספר בן אריה סימן ג'. וצ"ל דרעק"א הבין כמ"ש בחכמת שלמה שם, וכ"כ המאירי, דאין באלכסונן יותר מג', וא"כ אין החבוט תלוי בהלבוד.
עכ"פ, אפי' לפי רעק"א דהר"ן גבי דופן עקומה חולק על הש"ע סימן תר"ל סעיף ט', להלכה נקט רעק"א כדעת הש"ע דאמרינן גוד אסיק ולבוד יחד, כמבואר בהגהותיו סימן תרל"ב, ורק תמה על המג"א שהביא את דברי הר"ן לענין דופן עקומה. והוא גם מודה שהתוס' בעירובין דף ט' שהקשו דנימא חבוט רמי ביותר מג' ולא תירצו כרעק"א, ס"ל דאמרינן שתי הלל"מ ביחד.
היוצא לנו מזה הוא דצוה"פ שהחבל גבוה בהרבה מהקנים הצדדיים, ולפי ראות העין נראה שהוא על גבם, ורק כשנמדוד בכלי מדידה יתגלה שאינו על גבם, אפשר להתירו מטעם גוד אסיק ולבוד ביחד. דלפי שביארנו דהא דלא מהני לבוד גבי צוה"פ הוא דוקא כשהוא ניכר שאינו על גבה.
♦
ה.
יברר אי אמרינן חבוט ולבוד יחד
ועוד נראה דאף לפי הר"ן והריטב"א דס"ל דלא אמרינן גוד אסיק ולבוד בהדדי יש להתיר צוה"פ מטעם חביט ולבוד, שבזה הם מודים. ובתחילה נבאר אם אמרינן חביט ולבוד יחד, ואח"כ נבאר אם אפשר לומר גבי צוה"פ חבוט רמי.דהנה צ"ע דעת הריטב"א והר"ן, דלפי מה דמבואר בדבריהם דלא אמרינן גוד אסיק ולבוד יחד, מה יענו על הא דמבואר בעירובין דף ט' דחביט ולבוד אמרינן יחד. והריטב"א שם כתב דאמרינן לבוד וכאילו נמשכה הקורה עד כנגד הכותל, ואח"כ אומרים חבוט וכאילו היא יורדת למטה דאמרינן לבוד וחביט עכ"ל. הרי דאמרינן שתי הלל"מ יחד. ועל קושית התוס' דנימא חביט אפי' ביותר מג', תירץ הריטב"א וז"ל ולי נראה דשאני הכי דאין הקורה שלימה אלא ע"י לבוד ובמקום דאמרינן חביט ליכא קורה רחבה טפח ויתדות בעלמא הוא דאיכא אלא שע"י לבוד אתה נותן שם את הקורה. וראיתי ביתרון אור בהגהות בנו שמפרש בכוונת הריטב"א דלא אמרינן שתי הלל"מ יחד, דכיון דאין שם קורה אלא ע"י לבוד, א"א לומר שם חביט. ולענ"ד לא משמע כן מלשון הריטב"א, שכתב דליכא קורה שלימה, והכי הול"ל דליכא קורה אלא ע"י הלל"מ. ע"כ לענ"ד כונתו היא דכיון דבעינן רחבה טפח כדי לומר חביט רמי כדי שתהא בו חשיבות, ולבוד א"א לעשותו כאילו הוא רחב טפח שתהא לו חשיבות לומר חביט רמי. וכן הבין בגאון יעקב, שהקשה על הריטב"א דנימא איפכא, בתחילה נימא חביט ואח"כ נימא לבוד, ועי"ש מה שתירץ. עכ"פ צ"ע בדעת הריטב"א, דלפי מש"כ בסוכה דלא אמרינן שתי הלל"מ, למה אמרינן כאן לבוד וחביט יחד.
וכן הר"ן, דס"ל בסוכה דלא אמרינן שתי הלל"מ יחד, כתב במס' עירובין דף ט' על הא דנעץ שתי יתידות עקומות על שני כותלי המבוי, דמיירי שיש באלכסונן יותר מג'. א"כ הרי צריך לומר חביט ולבוד, ואחד נשלם ע"י השני. והקשה ג"כ את קושיית התוס' דנימא חביט אף ביותר מג', ותירץ וז"ל והכא ליכא למימר חיבוט בקורה אם לא שנאמר חבוט ביתידות כיון שהיה מונחת עליהן וכיון דלית בהו טפח בטפי משלשה לא אמרינן חבוט רמי עכ"ל. משמע להדיא דאם היו יכולין לומר חביט על הקורה בלא היתדות, הוי אמרינן חבוט על הקורה ואח"כ היו אומרים לבוד. הרי דאמרינן שתי הלל"מ יחד. והחילוק בין הר"ן להריטב"א הוא דלהר"ן מתחילין לומר חביט ואח"כ לבוד, ולהריטב"א מתחילין לומר לבוד ואח"כ חביט. וזה דלא כרעק"א, שכתב דלהר"ן הטעם שהקורה צריכה להיות תוך שלשה הוא משום דלא אמרינן חביט ולבוד יחד, שהרי הר"ן הקשה את קושיית התוס' ולא תירץ כרעק"א.
וצ"ע, דלפי מש"כ הר"ן והריטב"א בסוכה דלא אמרינן שתי הלל"מ, למה אמרינן כאן לבוד וחביט יחד. וצריך לומר ביאור אחר ממ"ש רעק"א, דדוקא גבי גוד אסיק ס"ל דלא אמרינן שתי הלל"מ יחד, דלא גמירי לן גוד אסיק אלא לענין לעשות סוכה, וכיון דעדיין ליכא סוכה אלא אם נימא לבוד, א"כ א"א להתחיל לומר גוד אסיק. וכן המחצית השקל סימן תרל"ב מביא מש"כ הר"ן דלא אמרינן דופן עקומה ולבוד למ"ד אין לבוד באמצע, כדי שע"י דופן עקומה יהא נחשב דהאויר הוא מן הצד. וזאת, משום דדופן עקומה גמירי לן כדי להכשיר את הסוכה, וא"א להתחיל לומר דופן עקומה אם עדיין ליכא הכשר סוכה. משא"כ חביט ולבוד, גמירי לן דאפשר לעשותו אף שלא לצורך איזה דבר, דהרי אמרינן לבוד אפי' להחמיר, וכן חבוט הוא דין בעשיית האהל, ולאו דוקא בהכשירא דסוכה או מבוי. לכן אפשר להתחיל לעשות חבוט אף בלא לבוד, ובכה"ג שפיר אמרינן שתי הלל"מ יחד.
ועיין במשנ"ב בשם הפרמ"ג דמצדד דאפי' להר"ן אפשר לומר לבוד ודופן עקומה. ונראה דהדבר מובן לפמ"ש, דלבוד אינו צריך לחול להכשר הסוכה, א"כ ממילא אחר שכבר אמרנו לבוד אפשר לומר דופן עקומה.
וכן מבואר במג"א סימן תרל"ב דלא אמרינן חביט ולבוד יחד להחמיר. ומדייק במחצה"ש מדבריו דלקולא ודאי אמרינן חבוט ולבוד יחד. ונראה דהמג"א לקחו מהגמ' מפורשת עירובין דף ט' דאמרינן חבוט ולבוד יחד, ומבואר בהראשונים דאי לאו משום הכירא, היה מועיל חביט ולבוד יחד אפי' ביותר מג'.
♦
ו.
ביאור דעת הרמב"ם בענין גוד אסיק ולבוד יחד ובדין חבוט ולבוד
ובדעת הרמב"ם איכא פלוגתא. דז"ל פ"ד הלכה ד' היו הדפנות דבוקות לארץ ולא היו מגיעות לסכך אם גבוהות עשרה טפחים אע"פ שהן רחוקין מן הגג כמה אמות כשרה ובלבד שיהיו הדפנות מכוונות תחת הסכך עכ"ל. וכתב בספר המכתם (סוכה ט"ז) דמשמע מדברי הרמב"ם דצריך יהא מכוון ממש, ואם רחוק אפילו פחות מג' טפחים פסולה, דלא אמרינן גוד אסיק ולבוד יחד.אבל המאירי סוכה דף ט"ו (ד"ה הרחיק) כתב וז"ל ומ"מ יש אומרים שכל שהמחיצה רחוקה מן הסיכוך אע"פ שהיא מחיצה כשרה שהרי יש בה מחיצה עשרה צריך מ"מ שתהא מכוונת תחת שפת הסכך דתרתי לא אמרינן ר"ל שנכשיר בה הרחקה מתחתיה מתורת גוד אסיק והרחקה מצדה מתורת לבוד לא. ואף הם נסעדים בה מדבריהם של גדולי המחברים שכתב בזו של משלשל דפנות אם גבוהות מן הארץ עשרה אע"פ שהסכך גבוה מהן הרבה כשרה ובלבד שיהו מכוונת תחת שפת הגג, ואין זה נראה שכל בתוך שלשה כיוון הוא, והרי התרנו לבוד ודופן עקומה אף מכמה רוחות וכן כל שבגוד אסיק מצד אחד ותורת לבוד מצד אחר כשרה בלא שום פקפוק עכ"ל.
וראיתי ביתרון האור על משניות סוכה פ"א מ"ט, שמכריח דמש"כ הרמב"ם ובלבד שיהיו הדפנות מכוונות תחת הסכך, הכוונה מכוון ממש, שלא יהיה רחוק אפי' פחות מג' טפחים. דאם כוונתו היא דלא יהא רחוק ג' טפחים, מאי קמ"ל, פשיטא, דודאי לא גרע מדפנות גבוהים שא"צ לגוד אסיק, דצריך שלא להרחיק את הסיכוך מן הדפנות ג' טפחים. ולענ"ד הרמב"ם אתי לאשמעינן דלא תימא דיכולין לומר גוד אסיק באלכסון, וא"כ אף אם הוא רחוק ג' טפחים, יהיו הדפנות מגיעות לסכך, קמ"ל דאמרינן גוד אסיק רק ביושר ולא באלכסון.
♦
בדעת הרמב"ם בדין חבוט ולבוד
והנה בענין חביט ולבוד מבואר מדברי הרמב"ם דאמרינן שניהם יחד, דכן מבואר בהלכות סוכה פ"ה הלכה כ"א היה הסיכוך מדובלל כו' מקצתו למעלה ומקצתו למטה כו' ואם היה ברוחב זה העולה טפח או יתר רואין אותו כאילו ירד למטה ונגע בשפת זה היורד והוא שיהיה מכוון כנגד שפת היורד. וכתב בלח"מ דלכאורה משמע מדברי הרמב"ם שלא היה רחוק משפת היורד אלא יהיה מכוון כנגדו ממש. אבל מדבריו בהלכות שבת פי"ז הלכה כ"ה מבואר להדיא דמותר להיות רחוק, וז"ל היתה אחת למטה ואחת למעלה רואין את העליונה כאילו הוא למטה והתחתונה כאילו הוא למעלה ובלבד שלא תהיה העליונה למעלה מעשרים ולא תחתונה למטה מעשרה ולא יהיה ביניהם שלשה טפחים כשרואין אותה שירדה זו ועלתה זו בכונה עד שיעשו זו בצד זו עכ"ל. מדייק במ"מ דהרמב"ם מיירי שעכשיו הם רחוקים זה מזה יותר משלשה בגובה, אלא אחד שירדו מחמת חביט רמי לא יהא ביניהם ג' טפחים. הרי דאמרינן חביט ולבוד יחד. וכן מצאתי בפירוש רבינו חננאל בן שמואל עירובין דף י"ד, ומש"כ ביתרון האור בהגהת המעתיק, די"ל דרואין אינו מחמת דין חביט רמי אלא רואין הכונה דלא איכפת לן שאינו שוין, צ"ע, שהוא נגד הגמ', דמבואר שהוא מדין חביט רמי. ולקמן נבאר דבר זה בס"ד.והנה הכס"מ שם יש לו שני פירושים בדברי הרמב"ם. ולחד פירושא גם הוא מסכים לדברי המ"מ, דהרמב"ם מיירי דיש ביניהם יותר משלשה בגובה, אלא לאחר שירד מחמת חביט רמי לא יהיה ביניהם שלשה. הרי דלהרמב"ם אמרינן חביט ולבוד. הגם דרעק"א שנדפס בהרמב"ם הלכות סוכה שם חולק על הלח"מ וסובר דהרמב"ם שם מיירי שאין בגובה מרחק של ג' טפחים, מ"מ המ"מ והכס"מ והלח"מ שלא הבינו כן, ע"כ דהם סוברים דאמרינן חביט ולבוד יחד. וכן הוכיח החזו"א בגליונות מדברי הרמב"ם הללו דלהרמב"ם אמרינן חביט ולבוד יחד. ובחידושי רבינו חיים הלוי מאריך בדברי הרמב"ם, דס"ל דלא אמרינן חבוט ולבוד יחד, אבל כתב בעצמו דדעת שאר הראשונים אינו כן. ועיקר סמיכתו הוא על דברי הרמב"ם פ"ד ה"ד גבי גוד אסיק, וע"ז הרי יש לנו את דעת המאירי שכתב דהרמב"ם מודה דאמרינן גוד אסיק ולבוד יחד, א"כ ה"ה חבוט ולבוד. ועכ"פ גבי חבוט ולבוד יש לנו את המ"מ והכס"מ והלח"מ בדעת הרמב"ם דאמרינן שניהן יחד.
♦
בדברי הכס"מ שצריך שיהא מכוון בצמצום
והנה הכס"מ בהלכות סוכה שם כתב דאפשר דדעת הרמב"ם באה למעט ג"כ היכא שיש ברוחב הקנה העולה טפח או יותר, ובין התחתונות יש יותר מרוחב הקנה העולה, דלא אמרינן חביט רמי אלא כשיבוא קנה העליון להיכנס בין התחתונות בצמצום. ולכאורה זו סתירה למש"כ בהלכות שבת, אבל נראה דאין טעמו כאן משום דאין אומרים שתי הלל"מ ביחד, דא"כ הוא דין כללי אם אמרינן שתי הלל"מ יחד, ואילו מדברי הכס"מ משמע שיש לו ספק רק כאן במשמעות לשון הרמב"ם. אלא צ"ל דזהו דין מסוים בחביט רמי שצריך שיהיה מכוון, וכמו שצריך שלא יהיה גדול מהאויר, כמו"כ אפשר צריך שלא היה קטן מהאויר, שצריך שייראה כאילו העליון בא למלאות את האויר הפנוי. [ועיין בחידושי הגר"ח דבתחילה למד כן בדעת הרמב"ם דהוא דין מסוים בחבוט רמי.] ורק גבי סכך צריך שיהא נראה כסכך אחד, דהנידון הוא לעשות אהל, וזה נלמד מדין קורה לגבי הבאת טומאה, כמ"ש הלח"מ. אבל גבי קורה לענין מבוי מודה הכס"מ דא"צ שיהיה מכוון כנגדו, דהרי שם לא התנה הרמב"ם שיהא מכוון. ואפי' לפי הצד בכס"מ בהלכות סוכה דמותר להיות רחוק בפחות מג' טפחים, עכ"פ צריך שלא קרוב יותר מדי, שכשירד לא יגיע על הקורה השניה, אלא צריך שיהא מכוון אצל שפתו. ולא נזכר ברמב"ם בהלכות שבת תנאי זה. והמ"מ והכס"מ לא הקשו אלא על הא דמשמע מדברי הרמב"ם חבוט רמי פחות מטפח, אבל על הא דאינו מכוון לא הקשו. וע"כ דגבי קורה, שאינו מדין עשיית אהל, ליכא תנאי זה.♦
ז.
דברי הברית אברהם דצוה"פ שהחבל העליון אינו נוגע בהקנים יש להתירו מטעם חבוט רמי
ומעתה נבוא לדון לענין צוה"פ היכא דלפי ראות העין נראה שהוא על גבו, ורק כשנמדוד בכלי מדידה יתגלה שאינו על גבו. וביארנו אופן אחד דאפשר לומר גוד אסיק ולבוד. עתה נדון אופן שני אם אפשר להתירו מטעם חבוט רמי ולבוד ביחד. הנה בתשובת ברית אברהם סימן ט"ז אות ד' יצא לחדש דבאמת יש להתיר צוה"פ שהקנה העליון אינו נוגע, מטעם חבוט רמי, ונפק"מ לענין שראנקין, שהקנה העליון מונח בשפוע, דאם נימא חבוט רמי נעשה הקנה העליון ביושר. וכתב וז"ל די"ל דמה דהוצרך הרא"ם לטעמא דגוד אסיק היינו משום דבעירוב אזלינן להקל, א"כ כין שדעת השואל שם לפסול משום צדו אחד בשמים, ע"ז ס"ל להרא"ם די"ל גוד אסיק על הקנה הקצר ולא הוי צדו אחד על הארץ. ועכ"פ בכה"ג שהקורה מונחת בשיפוע, ואי הוי אמרינן גוד הוי צדו אחד בשמים, י"ל דאם הוא טפח אמרינן חבוט רמי על הקנה דלא להוי צדו אחד בשמים. אף לפי מה שכתבתי באות ב' דלמ"ד דצריך ליגע אין ענין לחבוט רמי, כמו שכתבו התוס' דבענין קורה ע"ג מבוי, מ"מ הא עכשיו קיימינן להלכה דאין צריך ליגע רק משום צידו אחד בשמים וצידו אחד בארץ. לזה מצינן למימר חבוט רמי ותהי מונחת בשוה. ואפשר ג"כ דהכא לא אצריכו כלום הדינים הנאמרים במחיצת גוד אסיק או חבוט רמי, כיון דא"צ ליגע אקילו ביה. עכ"ל.מבואר מדבריו דמה שכתב הרא"ם דהא דא"צ ליגע הוא מחמת גוד אסיק, לאו דוקא, אלא אפשר לומר הטעם דא"צ ליגע מחמת חבוט רמי, ובכל מה שיכולין הולכין להקל. ושם בעובדא דהרא"ם יצא לו קולא אם נאמר גוד אסיק, התיר את הצוה"פ מחמת גוד אסיק, ובעובדא דהברית אברהם שיוצא קולא אם נאמר חבוט רמי כתב דיש להתירו מטעם חבוט רמי. ועוד כתב דאפשר דגבי צוה"פ אפשר לומר חבוט רמי אף בפחות מטפח.
ושנה את דבריו בסימן י"ט אות ג', שהשואל הקשה על המזרחי, דאם נימא דלא אמרינן חבוט רמי פחות מטפח, א"כ גם גוד אסיק א"א לומר פחות מטפח, שהרי רש"י כתב דחבוט רמי הוא מדין גוד אחית וגוד אסיק. ואיך כתב המזרחי דאמרינן גוד אסיק על הקנים שהם פחותים מטפח. והשיב לו הברית אברהם שרק היכא דצריך להגביה או להשפיל את כולו, אז צריך טפח, וא"כ רק גבי קורה, דצריך להשפיל את כולו בעינן שיהא חשוב אוהל, והה"ד להגביה את כולו, דהיינו קורה התחתונה. וסיים הברית אברהם ואין להאריך יותר בזה כי בלא"ה סיימתי שם אות ד' די"ל דאקילו ביה ולא צריכי דינים דגוד אסיק או חבוט רמי עכ"ל. היינו מש"כ לעיל, דאפשר לומר גוד אסיק וחבוט רמי אף בפחות מטפח.
ובאמת כן מבואר בט"ז סימן שס"ג ס"ק י"ח, דהא דא"צ ליגע הוא משום דנחשב כאילו החבל מונח למטה על הקנים. מבואר דס"ל חבוט רמי אף בפחות מטפח.
ונראה בביאור דברי הברית אברהם למה אין צריכין לשיעור טפח. דגבי צוה"פ אין צריכין לגוד אסיק ממש, דהנה ענין גוד אסיק כתב רבינו חננאל סוכה דף ד' וז"ל סבר אביי למימר גוד אסיק מחיצתא כלומר הבן בלבבך כאילו חתכתה והעליתה מחיצות מזה העמוד. חזינן מזה דכל ענין גוד אסיק ושאר הלל"מ בדיני מחיצות הוא ציור שידמה האדם בדעתו כאילו נעשה. ועיין בדברי הריטב"א עירובין דף י"א (ד"ה כי) בביאור ענין חוקקין להשלים, וז"ל כי רגלים י' שוין אנו צריכים לדברי הכל כדמוכח מדרבנן אלא שר' מאיר עושה אותו במחשבה ע"י שרואין כאילו חוקקין עכ"ל. וכן מבואר בדברי החזו"א בכמה מקומות. עיין בחזו"א בגליונות על רבינו חיים הלוי שביאר את ענין גוד אסיק. וז"ל ענין גוד אסיק אינו שעלינו לחשוב כאילו יש מחיצה למעלה אלא היכר מחיצות למטה סגי עכ"ל. הנה הפלוגתא בין הגר"ח להחזו"א היא אם לחשוב שיש מחיצה ממש, או דהיכר מחיצה למטה מועיל למעלה, אבל לדברי שניהם כל הענין של גוד אסיק הוא מילתא דתליא במחשבת האדם. דהלל"מ היא שיצויר בדעת האדם שיש מחיצה למעלה, וה"ה שאר הלל"מ כגון חבוט רמי, הוא שיצויר בדעת האדם כאילו הקורה שלמעלה נמצאת למטה. ועיין בשו"ת חזו"א סימן תפ"ג, שכתב וז"ל ומה שרשות זה הוא רה"י וסביביו רשות אחר קו הנרגש בשכל המבדיל בינו לבין חוצה לו קורא לו השכל מחיצה והשכל בורא מחיצה בכל פרצותיו עי"ש. עוד שם סימן תע"ט ואם נפשך לעמוד פניך כנגד הזויות לחבר בדעתך כותל מערב וכותל מזרח כו' עי"ש. ואם המחיצה נעשתה בדמיון, יש להבין מה ענין השיעורין של גוד אסיק או חביט רמי. אלא ביאור הדבר הוא, דהתורה נתנה שיעור עד כמה שצריך להיות במחיצה ממשית ועד כמה סגי בדמיון הלב. ואם חסר באותו השיעור, נהי דגם שם שייך לעשות את הדמיון של גוד אסיק או חביט רמי, מ"מ הלל"מ דלא סגי בדמיון לבד, כיון שחסר השיעור שצריך להיות מחיצה ממשית וזה ביאור דברי הברית אברהם, דכיון דגבי צוה"פ באמת א"צ ליגע כדי שיהא חל עליו דין צוה"פ, וצריך לגוד אסיק רק כדי ליחס את המשקוף אל המזוזה, בזה הקילו חכמים דא"צ שיעור טפח לגוד או חבוט רמי, כיון דבאמת יכולין לעשות את אותו הדמיון אף בלא השיעור. אלא דבכ"מ צריך שיעור, משום דלא סגי שתהא כל המחיצה בדמיון אלא מקצת המחיצה צריך להיות ממשית, וכאן א"צ לזה, דהעיקר כאן הוא התייחסות הקנים על המשקוף העליון.
וכיון דאמרינן גבי צוה"פ חבוט רמי, מובן ממילא דאפשר לומר חבוט ולבוד ביחד, ויצאנו ידי הראשונים דאין אומרים גוד אסיק ולבוד יחד, מ"מ הם מודים דאמרינן חבוט ולבוד יחד.
♦
ח.
ראיה מדברי המרדכי לדברי הברית אברהם שאין אומרים בצוה"פ גוד אסיק ממש
ונראה ראיה דאין כונת הרא"ם לגוד אסיק ממש. דהנה המרדכי כתב על הא דא"צ ליגע ונראה דאפי' יש ביניהם יותר מג' שרי, מדמייתי ראיה מכיפה. ועוד, דבפחות מג' אפי' רב ששת הוי מודה דפחות מג' כלבוד דמי. וכ"כ הב"י סימן שס"ב. ונתקשה התו"ש ס"ק כ"ז מה ראיה, דילמא רב ששת ס"ל דאפי' פחות מג' לא מהני, משום דלא עבדי אינשי פיתחא בכה"ג, וצריך להיות נוגע ממש. ותירץ דהב"י ס"ל דאם נימא דר' נחמן מודה דפיתחא כה"ג לא עבדי אנשי, אלא כשהוא פחות מג' לא איכפת לן דלא עבדי אינשי הכי, כיון דהוי כנוגע, א"כ לא הוי פליג רב ששת. וע"כ צ"ל דרב נחמן ס"ל דעבדי אינשי פיתחא אף שאינו נוגע, ורב ששת ס"ל דלא עבדי אינשי כשאינו נוגע. אבל פחות מג', אף דלא עבדי אינשי פיתחא כה"ג, מ"מ כיון דהוי כנוגע ממש, מודה רב ששת. עי"ש. ומוכח מדברי המרדכי דאין טעמו של רב נחמן משום גוד אסיק, דאם נימא דאמרינן גוד אסיק, א"כ אף כשהוא יותר מג' הוי כנוגע ממש. וא"כ למה פליג רב ששת? הרי כמו שלא פליג בפחות מג', אף דלא עבדי אינשי, כמו"כ ביותר מג' הרי איכא גוד אסיק. וגם מנ"ל דס"ל לר' נחמן דעבדי אינשי פיתחא כשאינו נוגע, דילמא לא עבדי פיתחא, אלא דמ"מ כשר משום גוד אסיק.ובאבנ"ז סימן רצ"א אות י"ד רצה לומר דבזה גופא פליגי ר' נחמן ור' ששת אם אמרינן גוד אסיק לעשות פתח, אבל כתב שם בעצמו באות י"ב דבדעת רש"י א"א לומר כן, ורק בדעת הרמב"ם אפשר לומר דהטעם הוא משום גוד אסיק [ובחו"מ סימן ק"ח כתב האבנ"ז שהוא מבטל את דעתו מפני דעת הרא"ם, אבל כאן לא ביטל את דעתו. ועכ"פ בדעת רש"י לא ס"ל שהוא משום גוד אסיק. ותשובה זו באו"ח היא מאוחרת, דבחו"מ כתב דבאמצע כתיבת התשובה מצא את תשובת הרא"ם, וכאן כבר ידע בתחילה מדברי הרא"ם.]. ולענ"ד גם בדעת המרדכי והב"י והתו"ש א"א לומר כן, דהם כתבו דבפחות מג' לא הוי פליג רב ששת משום דהוי כנוגע, משמע דביותר מג' אינו כנוגע, גם לרב נחמן. דאם נימא דלרב נחמן גם ביותר מג' הוי כנוגע, הו"ל לבאר למה בפחות מג' לא פליג רב ששת וביותר מג' פליג, והרי בשניהם הו"ל כנוגע לרב נחמן. וע"כ כמ"ש התו"ש, דלדעת רב נחמן עבדי אינשי פיתחא אף שאינו נוגע. וא"כ דבדעת המרדכי והב"י א"א לומר דהטעם הוא משום גוד אסיק. וא"כ יש לעורר - הרי כל היסוד של הרא"ם להכשיר כשקנה אחד גבוה וקנה אחד נמוך הוא משום גוד אסיק, כאילו הקנה הנמוך עלה למעלה. וא"כ לדעת המרדכי והב"י דלא ס"ל גוד אסיק, הו"ל לפסול צוה"פ כזאת, ואילו המג"א והתו"ש הביאו להלכה בפשיטות את דברי הרא"ם בלי שום חולק. וע"כ שהם הבינו כמו הברית אברהם, דאין כוונת הרא"ם לומר דאומרים כאן גוד אסיק ממש. אלא כיון דאית לן בעלמא הלל"מ גוד אסיק, א"כ אפשר להשתמש ברעיון זה לחשוב כאילו הקנה עולה, לענין זה שמיחסים את הקנה אל המשקוף העליון, אבל אינו כנוגע ממש.
ולענ"ד דיסוד כזה מבואר בדברי הכס"מ הלכות שבת פי"ז הכ"ה, שמסביר את דברי הרמב"ם שפסק כר' יוסי בר' יהודה גבי שתי קורות, אחת למעלה ואחת למטה, דרואין את העליונה כאילו היא למטה והתחתונה כאילו היא למעלה, אף דס"ל כאבוה דאית ליה רואין, ואנן לית לן רואין. וז"ל שאני התם שהקורה פיסולה מחמת עצמה וכו' אבל בדר"י בר"י שאין פסולה מחמת עצמה אלא מחמת מקומה אפשר דאמרינן ביה רואין וכדאמרינן בעלמא גוד אסיק וגוד אחית עכ"ל.
וצריך להבין, הרי רואין וגוד אסיק הם שני דברים, דהרי חכמים מודים דאמרינן בעלמא גוד אסיק, ואפ"ה ס"ל דלא אמרינן רואין. וגם לפי הסוגיא דסוכה לא אמרינן רואין ביתר מג', אף דאמרינן גוד אסיק. וע"כ דרואין אינו מטעם גוד אסיק. וא"כ קשה להבין מש"כ הכס"מ להסביר את הטעם דאמרינן רואין כמו דאמרינן גוד אחית וגוד אסיק - מה שייכות גוד אסיק לומר כאן רואין. ונראה דכוונתו היא דענין רואין הוא לדמות במחשבה כאילו נעשה. וכיון דבעלמא אמרינן גוד אסיק וגוד אחית, א"כ גלי הלל"מ רעיון כזה להסיק מחיצות ממקום למקום, א"כ יותר נקל הוא לומר רואין כאילו נעתקה הקורה ממטה למעלה וממעלה למטה, שכבר מצאנו דבר כזה, מלומר רואין לתקן את הקורה שפסולה מחמת עצמה. אבל אין כוונת הכס"מ לומר דאמרינן ממש גוד אחית וגוד אסיק. וזה י"ל נמי בכוונת הרא"ם, דרואין כאילו הקנה עולה למעלה, כמו שמצינו בעלמא גוד אסיק, אבל הכא אינו גוד אסיק ממש, וכמו"כ יש לומר חבוט רמי אף בפחות מטפח, כמ"ש הברית אברהם.
ובזה מיושב מה שפקפק באבנ"ז סימן רס"ד אות ז' איך אפשר לומר גוד אסיק בקנים שאינן רחבין ארבעה, פחות משיעור מחיצה. ומה שתירץ דהמחיצה גופא אפי' כל שהוא הוי מחיצה, לא משמע כן מדבריו בסימן רס"ה אות כ"ב. אבל למ"ש י"ל דגבי צוה"פ אינו גוד אסיק ממש, וכמ"ש.
♦
ט.
בדברי הבנין ציון דהטעם דא"צ ליגע הוא משום דרואין את המשקוף כאילו הוא למטה והמזוזות כאילו הן למעלה
והנה בשו"ת בנין ציון סימן כ"ז כבר נתעורר כמ"ש הברית אברהם, דהא דא"צ ליגע הוא משום חבוט רמי. ובזה הוא מבאר הא דמבואר בטור וברמב"ם דכיפה הוא בעיגול אף מבחוץ, דלא כרש"י. ונתקשו האחרונים, שא"כ היכא פשט הגמ' מהא דכיפה דא"צ ליגע, הלא קצוות העיגול נוגעים בהמשקוף. וביאר הבנין ציון דבמקום שמתחיל להתעגל והוא עדייין בעמידה, אינו נחשב לא למשקוף ולא למזוזות, וממילא הקצוות אינם נוגעים בהמזוזות. והוסיף עוד וז"ל ועוד יש סמך קצת לשיטה זו ממה דאמרינן בעירובין י"ד היו א' למעלה וא' למטה ריב"י אומר רואין וכותיה פסקינן וא"כ ה"נ י"ל דרואין כל חלק מהעיגול כאילו הוא למטה שוה לגובה המזוזות ואז נעשה משקוף שוה אך דמכ"מ מוכח דאין צריך ליגע דהא אויר העיגול מפסיק בין מה שנעשה תקרה להמזוזות [היינו מה שכתב לעיל דבמקום שמתחיל העיגול והוא עדיין בעמידה לא נחשב לא למשקוף ולא למזוזות, א"כ אינם נוגעים קצוות המשקוף בהמזוזות] וזה הטעם דמ"ד א"צ ליגע משום דרואין המשקוף כאילו הוא למטה והמזוזות כאילו הוא למעלה. והא דמייתי מברייתא דכיפה ולא מברייתא דקורה, י"ל דניחא ליה להביא ראיה דגם בצוה"פ אמרינן רואין, דמקורה אין כ"כ ראיה, דהא איכא מ"ד דקורה משום מחיצה ואז פשיטא דרואין כאילו כל הקורה מגיע למטה, דאמרינן גוד אחית או חביט רמי עכ"ל. היינו דאין ראיה דדין רואין מהני לעשות צוה"פ, דדילמא הוא מהני דוקא לעשות מחיצה.והנה מצאתי כדבריו בפירוש רבינו חננאל בן שמואל, דאין הטעם דא"צ ליגע משום דהוי כאילו המזוזות עולות למעלה, אלא אדרבה אנו רואין כאילו המשקוף יורד למטה. וז"ל דף י"א (ד"ה ושווין) דהואיל ויש רגליה עשרה דחייבת דלא פטרי רבנן אלא בשאין ברגליה עשרה דהואיל ואין בה עשרה אין לה משקוף דאין העומד מחיצה כדי שנאמר רואין אנו כאילו שמי הכיפה נוגעין בה ויש לה משקוף עכ"ל. מבואר מדבריו דביש ברגליה עשרה רואין אנו כאילו שמי הכיפה יורדים למטה, ולא שהמזוזות עולות למעלה.
והנה המהר"ם שיק סימן קס"ז והברית אברהם הנ"ל והאבנ"ז חו"מ סימן ק"ח נתעוררו דא"א לומר חביט רמי גבי צוה"פ, כיון שהוא פחות מטפח. וא"כ צריך להבין מ"ש הבנין ציון בפשיטות דאמרינן רואין, ועי"ז נחשב כאילו המשקוף הוא על שתי המזוזות. אבל נראה שחביט רמי ורואין הם שני ענינים נפרדים, ורואין יכולין לומר אפי' פחות מטפח. ואולי זו כונת הברית אברהם הנ"ל, דגבי צוה"פ אמרינן חבוט רמי אפי' פחות מטפח עיקר כוונתו מחמת רואין. והא דהקשה בגמ' סוכה כ"ב מהא דאמר ר' יוסי בר יהודה רואין בקורה פחות מטפח על הא דאמר חבוט רמי צריך להיות טפח, הוא משום דגבי קורה לא סגי ברואין לחודיה, וצריך גם לחבוט רמי.
♦
ראיה מדברי התוס' דחבוט רמי ורואין הם שני דברים ושניהם צריכין זה לזה
הנה התוס' סוכה דף כ"ב (ד"ה הא) וכן התוס' בעירובין י"ד (ד"ה ובלבד) הקשו מאי פריך מר' יוסי ברבי יהודה, ליסייעיה מרבנן דלית להו רואין, כדמוכח פ"ק דעירובין דאמר אביי ר' יוסי ברבי יהודה סבר לה כאבוה בחדא דאית ליה רואין. והנה רואין אינו דין חבוט רמי, דהרי מבואר במתני' כמה עניני רואין - היתה של קש וקנים רואין אותה כאילו הוא של מתכת עקומה רואין אותה כאילו הוא פשוטה עגולה רואין אותה כאילו מרובעת וכל עניני רואין אין להם שייכות לדין חבוט רמי. וא"כ מה ס"ד דהתוס' דבשביל דאמרינן רואין יהיו יכולין לומר חבוט רמי פחות מטפח. ומדברי התוס' משמע דלר' יוסי ברבי יהודה שפיר אמרינן חבוט רמי אפי' בפחות מטפח, ולכאורה מה שייכות ישנו זה לזה, אם נימא דגמירי לן דלא אמרינן חבוט רמי בפחות מטפח. וכי בשביל דבעקומה רואין אותה כאילו הוא פשוטה, נימא חבוט רמי בפחות מטפח.וע"כ צ"ל דצריך כאן שני דברים - א' חבוט רמי ב' רואין. והתוס' הקשו דילמא הטעם דאין אומרים חבוט רמי פחות מטפח הוא משום דחכמים לית להו רואין, אבל מצד חבוט רמי היו מודים דאמרינן אפי' בפחות מטפח. וגם בסוכה צריכין לשני דברים, חבוט רמי ורואין, ע"כ הקשו דילמא משו"ה בסוכה אין אומרים חבוט פחות מטפח, משום דלית להו רואין. וכן מוכח מלשון תירוצם במס' סוכה דחכמים מודים בשאר מקומות דאמרינן רואין, רק גבי קורה לית להו רואין משום דאינו ראוי לקבל אריח, משמע דבסוכה צריכין לדין רואין. וכן מבואר מלשון התוס' הרא"ש סוכה (ד"ה הא) וז"ל אבל אי הוי ס"ל הכא רואין הוי אמרי רואין אפי' בפחות מטפח הלכך יש ללמוד מן ר' יוסי דאית ליה רואין דאפי' בפחות מטפח אמרינן רואין עכ"ל.
וע"כ דהתוס' הבינו את ענין רואין כמ"ש הריטב"א (ד"ה עקומה), וז"ל רואין אותה שהוא פשוטה נראה ודאי דבהא רואין אפי' רבנן מודי כיון שתיקונו אפשר מעצמו בלא שום דבר מבחוץ, אלא שהוא מחוסר מעשה להסיר העקמומית עכ"ל. נלמד מדבריו דע"י רואין אינו יכול לעשות מציאות חדשה, אלא אם הקורה כבר ישנה, יכולין לתקנה ע"י רואין. וכ"כ הרשב"א וז"ל אבל רואין שהוא בגופו של דבר ואינו אלא מחוסר מעשה מגופן רואין אותו כאילו נעשה בו אותו מעשה והיינו עקומה רואין אותו כאילו תקנוה וניטל ממנו עקמומתה וכן עגולה שכן דרכן של בני אדם לרבע ולתקן ולישר את העגול ואת העקום עכ"ל. ואפי' לר' יהודה, דס"ל היתה של קש וקנים רואין אותה כאילו היו של מתכת, הנה כבר יש את הקורה של קש, וע"י רואין עושין את הקורה שכבר קיימת כאילו הוא של מתכת. אבל לעשות יצירה חדשה של קורה ע"י רואין לא אמרינן. לכן גבי היו אחת למעלה ואחת למטה, דהשתא עדיין ליכא קורה כלל, דלמעלה יש רק חצי קורה ולמטה רק חצי, ואין יכולין לעשות ע"י רואין יצירה חדשה של קורה. לכן צריך לומר חבוט רמי או לבוד, ועי"ז נעשים שני חצאי הקורה כקורה אחד, ואחר שכבר נעשית קורה נוכל לומר רואין שתהא הקורה מתוקנת כהלכתה. שוב ראיתי במנחת ישראל דף ס"ח (ד"ה בגמרא) שכתב הסבר זה למה צריכין שניהם.
ומ"מ חבוט רמי לא סגי, ועדיין צריכין אנו לדין רואין. דאשכחן דמחיצה שנעשית ע"י הלל"מ דחסר ממנה היכר מחיצות, דבסוכה אמרינן דעמוד גבוה עשרה לא אמרינן גוד אסיק, אף דלענין שבת אמרינן גוד אסיק, משום דגבי סוכה צריכין מחיצות ניכרות. ומפרש הריטב"א דצריך שיהא ניכר כאילו יושב בתוך המחיצות. חזינן דאף דהלל"מ הוי כאילו יש שם מחיצות, מ"מ לא מהני שיהא היכר המחיצה. כמו"כ אפשר לומר גבי חבוט רמי, דאפי' דבדין הלל"מ של חבוט רמי כבר יש להקורה, מ"מ עדיין חסר היכר הקורה. דהלל"מ אינה עושה שיהא ניכר. לכן צריך לומר רואין, היינו שנדמה במחשבה כאילו העליונה למטה והתחתונה למעלה, וממילא איכא גם היכר קורה. וגם גבי סוכה, לבד מחבוט רמי צריך לומר רואין שיהא ניכר שהוא סכך אחד. ולכן הקשו התוס' דילמא ס"ל דלא אמרינן חבוט רמי גבי סוכה בפחות מטפח, משום דחכמים לית להו רואין. ותירצו התוס' דודאי גם חכמים אית להו רואין, אלא גבי קורה, כיון שאינו ראוי לקבל אריח לא מהני רואין לחכמים.
♦
י.
ביאור דברי הכס"מ שכתב שני הסברים נפרדים לענין חבוט ולענין רואין
ובדרך זה נלע"ד לבאר את דברי הכס"מ פי"ז הלכה כ"ה והב"י סימן שס"ג, מה שכתב לבאר את דברי הרמב"ם למה פסק כר' יוסי ברבי יהודה דאמר רואין. וכתב שני תירוצים, ובתירוץ השני כתב וז"ל איכא למימר דשפיר פסק כריב"י דאע"ג דאמר אביי דסבר לה כאבוה דאית ליה רואין ולא קיי"ל כאבוה שאני התם שהקורה פסולה מחמת עצמה שהיא של קש או של קנים הלכך לא אמרינן רואין אותה כאילו היא של מתכת, אבל בדר"י בר"י שאין פסולה מחמת עצמה אלא מחמת מקומה אפשר דאמרינן בה רואין וכדאמרינן בעלמא גוד אסיק גוד אחית. והא דאוקימנא לה בפרק שני דסוכה בפחות מג' לרווחא דמילתא הא דתריץ הכי, אבל הוי אפשר לתרוצי דכי אמר רבא דלא אמר חבוט רמי אלא בשיש בגגה טפח ה"מ כשהוא צריך לאהל כגון גבי סוכה או גבי טומאה, אבל כשאינו צריך אלא להיכר בעלמא כגון גבי קורה אפי' אין בו אמרינן חבוט רמי עכ"ל.ודברי הכס"מ הללו צריכים ביאור, דהתחיל ברואין וסיים בחבוט רמי. דאם נימא דגבי קורה אמרינן חבוט רמי, אפי' שאין בו טפח למה הוצרך לתרץ דרואין זה הוא שונה מרואין שהקורה פסולה מחמת עצמה, שהיא של קש או של קנים הו"ל לומר בפשיטות דאמרינן חבוט רמי, והרי כו"ע מודי גבי סוכה דאמרינן חבוט רמי, אלא דשם צריך טפח והכא דהוא משום הכירא א"צ טפח. עוד צ"ע, דאם נימא דאמרינן כאן חבוט רמי בפחות מטפח, למה פליגי חכמים על ר"י ברבי יהודה ולא אמרי רואין, נהי דהם ס"ל דלא אמרינן רואין, אבל חבוט רמי גם הם מודים דאמרינן, כמו גבי סוכה. ואף דשם צריך טפח, מ"מ גבי קורה, שהיא משום הכירא, אמרינן חבוט רמי אף בפחות מטפח, כמו דס"ל לריבר"י. [ואף שהתוס' כתבו בטעמם משום דאינו ראוי לקבל אריח, הרמב"ם לא אזיל בשיטת התוס', דהרי הוא סובר דמותר להיות רחוק זה מזה עד ג' טפחים.] עוד צ"ע, דבתחילה הסביר את הטעם דאמרינן כאן רואין כיון שאין פסולה מחמת עצמה אלא מחמת מקומה, אפשר דאמרינן בה רואין, וכדאמרינן בעלמא גוד אסיק גוד אחית, ואח"כ כתב דגבי קורה אמרינן חבוט רמי אפי' בפחות מטפח. א"כ למה הוצרך להסביר דכיון שאין פסולה מחמת עצמה, הול"ל בפשיטות דאמרינן כאן חבוט רמי.
וכדי ליישב את דברי הכס"מ האלו צריך לומר כמו שביארנו, דיש כאן שני דברים - א' חבוט רמי ב' רואין, ושניהם צריכין זה לזה, ואחד בלא השני לא סגי, מטעם שביארנו לעיל. ובתחילה הסביר הכס"מ למה יכולין לפסוק כריבר"י דאמר רואין, אף דאנן לא קי"ל כר' יהודה דאמר רואין. וע"ז תירץ הכס"מ דשאני הכא, שאין פסולה מחמת עצמה אלא מחמת מקומה, אפשר דאמרינן בה רואין, וכדאמרינן בעלמא גוד אסיק גוד אחית. וזו היא הסברא למה אמרינן רואין. ושוב הסביר הכס"מ למה אמרינן כאן חבוט רמי בפחות מטפח. וע"ז לא סגי בהסבר שכתב לעיל, וצריך הסבר בפנ"ע למה אמרינן כאן חבוט רמי בפחות מטפח. וע"ז כתב דכיון דקורה משום הכירא, אמרינן חבוט רמי פחות מטפח. ואף דלהלכה לא פסק בשו"ע כתירוץ זה אלא כתירוצו הראשון בכס"מ, דהרמב"ם אינו מתיר ברחוקין זה מזה יותר משלשה בגובה, היינו משום דהוא מחמיר דגם קורה, שהיא משום הכירא, לא אמרינן חבוט רמי פחות מטפח, וממילא אף דמצד רואין היו יכולין לומר בפחות מטפח, מ"מ כיון דליכא כאן חבוט רמי לא מהני, דרואין לחוד לא מהני.
ואף שמדברי הרשב"א עירובין דף י"ד (ד"ה אמר) משמע דאם אמרינן חבוט רמי תו א"צ לדין רואין, שכתב דקשיא הלכתא אהלכתא, כיון דקי"ל דאמרינן חבוט איך אפשר לומר דלא קי"ל כרבר"י דאמרינן רואין. ותירץ דבאמת קי"ל כר' יוסי בר יהודה כיון דטעמו משום חבוט ולא מטעם רואין, עי"ש. משמע דהיכא דאיכא חבוט א"צ לדין רואין. מ"מ בדברי התוס' והכס"מ נלענ"ד כמו שביארנו, דצריכין לשניהם.
♦
יא.
ראיה מדברי הכס"מ דלענין רואין העליונה כאילו היא למטה א"צ רחב טפח
עוד ראיה דלענין רואין א"צ טפח מדברי הכס"מ בתירוץ הראשון. וז"ל ואם זאת היתה כונתו יפה עשה שפסקה כיון דלא אמר ריבר"י רואין אלא בפחות מג' ליכא מאן דפליג בהא, ואע"ג דאביי אמר בפ"ק דעירובין דריבר"י סבר לה כאבוה דאית ליה רואין נקטינן כרבא דפרק הישן דאוקמה פחות משלשה עכ"ל. מבואר מדבריו דלאביי, דאוקמה לדברי ריב"ר יהודה דס"ל כאביו דאית ליה רואין, מיירי שהוא יותר משלשה, ואפ"ה אמרינן רואין העליונה כאילו היא למטה, אף שאינו רחב טפח. ולכאורה צריך להבין מאין לנו לומר דר' יהודה ס"ל רואין יותר משלשה, הרי ר' יהודה לא אמר כלל דרואין העליונה כאילו היא למטה, ואמר רק כשהוא של קש וקנים כאילו הוא של מתכת. ואם נימא דלענין חבוט רמי צריכין טפח, מאין לנו דר' יהודה חולק על זה. מה שייכות יש בין הא דרואין של קש כאילו הוא של מתכת להא דחבוט רמי? אלא הדבר פשוט דאה"נ, ודאי דר' יהודה מודה דאין אומרים חבוט רמי פחות מטפח, אלא דדין רואין אינו כלל מטעם חבוט רמי, ע"כ אף דלענין חבוט רמי צריך טפח, מ"מ מטעם רואין א"צ טפח. משו"ה אם נימא דריב"י ס"ל כאביו, דאמרינן רואין, אז רואין את העליונה למטה אף שאינה רחבה טפח. והא דס"ל לרבא פרק הישן דצריך שיהא פחות מג' הוא משום דהוא לא ס"ל כאביי דרביר"י ס"ל כאביו דאית ליה רואין. ואף דגם בפחות מג' צריכין אנו לדין רואין, בזה מודים חכמים מטעם שביארנו לעיל, דע"י לבוד כבר יש להקורה וא"צ יצירה חדשה. אבל ר' יהודה ס"ל רואין אף לעשות מאין יש. ומה שכתבנו לעיל לבאר את דברי הכס"מ בתירוץ השני דצריכין אנו לשניהם, הן לרואין והן לחבוט, זהו הכל לריביר"י, דס"ל כחכמים לפי הסוגיא דסוכה, אבל לפי הסוגיא דעירובין דריבר"י ס"ל כאבוה, דס"ל לרואין, אין צריכין כלל לחבוט רמי.♦
דברי הרשב"א דלאביי אמרינן רואין אף פחות מטפח ואף שהוא רחוק יותר מג' טפחים
וכדברי הכס"מ מבואר בחידושי הרשב"א, שמבאר למה לא פסק הרי"ף כריבר"י. וז"ל אבל הרב אלפסי דחה הא דר' יוסי ב"ר יהודה נמי לבר מהלכתא משום דאוקמה אביי כאבוה אח"כ חזרתי וראיתי שהדין עם הרב אלפסי ז"ל דהכא בשתי קורות שאין באחת מהן טפח קאמר כעין שתי קורות המתאימות ובשהן זו למעלה מזו שלשה או יותר מיכן קאמר דסתמא קאמר, והלכך לא אמרינן חביט רמי בקורה שאין ברחבה טפח וכדמסיק רבא בסוכה פרק הישן אבל מ"מ אם היו תוך שלשה זה לזה אין צריך להביא קורה אחרת דאמרינן לבוד עכ"ל. מבואר דריבר"י, כיון דטעמו משום רואין, ע"כ ס"ל דאף בשהן למעלה זו מזו יותר משלשה כשר, דאף דא"א לומר חבוט רמי, מ"מ כשר מטעם רואין. אבל לדידן, דלא ס"ל כר' יהודה ולית לן רואין, צריך להיות פחות מג' כדי לומר לבוד. והטעם דלא קי"ל כר' יהודה הוא משום דלדידן לא מהני רואין לעשות יצירה חדשה של קורה.♦
יב.
ישוב תמיהת החזו"א על הב"י שדחה סוגיות שלימות
וראיתי בחזו"א סימן ע"ו ס"ק א' שהביא את דברי הב"י בתירוץ הראשון, וכתב וז"ל ולכן דברי הב"י שכתב בסימן שס"ג דאביי בסוגין סבר רואין אף ברחוק ג' ואנן קי"ל כרבא בסוכה שם והלכך אפי' לרבנן אמרינן רואין וכו' וכ"ז צע"ג לדחות סוגיות שלימות בלי שום רמז בגמ' שנדחו סוגיות ההם עכ"ל. ולא ידעתי איזה סוגיא דחה, הלא פסק כסוגיא דסוכה דאמרינן רואין בפחות מג', וזה אתיא ככו"ע. והא דאמר אביי בעירובין דריבר"י אתיא כאבוה הוא משום דמיירי דהם מרוחקין יותר משלשה, לכן רק לר' יהודה אמרינן רואין. נמצא דשתי הסוגיות חלוקות זו על זו אם ריבר"י אתיא לדידן, ומיירי בפחות מג', או דמיירי ביותר מג' ואתיא כאביו דאמרינן רואין. ופסק הרמב"ם כהסוגיא דסוכה, ולא דחה שום סוגיא. [ואפשר שמ"ש החזו"א שהב"י דחה סוגית שלימות קאי על תירוצו השני של הב"י, כמ"ש לקמן.] וביארנו שכן מבואר להדיא בחידושי הרשב"א, והכס"מ זכה לכוון מדעתו לדברי הרשב"א, וכן ביאר הב"ח דשתי הסוגיות חלוקות זו על זו.הן אמת דהחזו"א נמשך אחר דברי התוס', שכתב דטעמא דרבנן דפליגי על ר' יוסי בר יהודה לאו משום דלית להו חביט רמי אלא משום דבעי קורה ראויה לקבל אריח, דפסלי שתי קורות המתאימות אפי' בפחות משלשה, משום דבעי קורה לקבל אריח. וא"כ ליכא מחלוקת הסוגיות, דמש"כ אביי דסבר לה כאבוה הוא דמהני רואין לענין שאינו צריך ראויה לקבל אריח, אבל מה דאמר רבא בסוכה דצריך שיהא תוך שלשה זה לזה, מודה אביי. אבל נראה דהרמב"ם אינו יכול לתרץ כדברי התוס', דהרי הרמב"ם מכשיר בשתי קורות המתאימות המרוחקות עד שלשה טפחים, והרי אינו יכול לקבל אריח. וע"כ דאין זה טעם החכמים הפוסלים אחת למעלה ואחת למטה משום דאינו יכול לקבל אריח, אלא משום דלא אמרי חבוט רמי. וא"כ שוב תקשה קושית התוס' אדפריך מר' יוסי ב"ר יהודה ליסייעה מרבנן דלית להו רואין. וע"כ צריך לתרץ להרמב"ם דחכמים לא פליגי על ר' יוסי בר יהודה, ומשו"ה שפיר מקשה מרבי יוסי בר יהודה. דהרי כל ראיות התוס' דחכמים פליגי על ר' יוסי בר יהודה הן מדאמר אביי בעירובין דר' יוסי בר יהודה סבר לה כאבוה בחדא דאית ליה רואין, אבל הסוגיא בסוכה פליג על אביי, וס"ל דחכמים לא פליגי על ר' יוסי בר יהודה מטעם דאמרינן חבוט רמי בפחות מטפח. משו"ה שפיר מקשה, ואיצטרך לאוקמה בפחות משלשה. ולפי הרמב"ם מוכח מסוגיות הגמ' כדברי הכס"מ דהני תרי סוגיות פליגי אהדדי.
♦
יג.
ביאור דברי הכס"מ דהרמב"ם פסק כר"י בר"י דאית ליה רואין
והנה הבאנו לעיל את תירוץ השני של הכס"מ, וז"ל איכא למימר דשפיר פסק כריב"י דאע"ג דאמר אביי דסבר לה כאבוה דאית ליה רואין ולא קיי"ל כאבוה שאני התם שהקורה פסולה מחמת עצמה שהיא של קש או של קנים הלכך לא אמרינן רואין אותה כאילו היא של מתכת, אבל בדר"י בר"י שאין פסולה מחמת עצמה אלא מחמת מקומה אפשר דאמרינן בה רואין וכדאמרינן בעלמא גוד אסיק גוד אחית. והחזו"א העתיק את התירוץ השני של הכס"מ, וז"ל א"נ קי"ל דאפי' לרבנן ורחוק שלשה אמרינן רואין, ולא קיי"ל כאביי, דמחלקינן בין של קש לדהכי, וסוגיא דסוכה נמי לא קי"ל דאפשר לחלק בין קורה לסוכה. וכתב עליו החזו"א וז"ל וכ"ז צע"ג לדחות סוגיות שלימות בלי שום רמז בגמ' שנדחו סוגיות ההם.ונראה דהב"י לא דחה שום סוגיא, דאין כוונת לומר הב"י דלא קי"ל כאביי דאמר דרבר"י סבר לה כאבוה, אלא כוונתו היא דאביי עצמו מודה דהכא אמרינן רואין אפי' לחכמים, דעדיף הרבה משל קש ושל קנים. וכוונתו היא כמו שאמר הריטב"א, דהאי רואין ס"ל אפי' רבנן, אלא איידי דבעי למימר ופליג עליה דאבוה בחדא נקט אבוה, א"נ משום דאבוה אמר רואין בהדיא. והב"י כיוון מדעתו לדברי הריטב"א, דמה שאמר דסבר לה כאבוה הוא לאו דוקא, אלא דגם חכמים מודים לזה. [שוב מצאתי כן במנחת ישראל שפירש כן את דברי הכס"מ.] אבל בזה הוא שונה מדברי הריטב"א, דהריטב"א מוקים לגמרי כרבנן, וכתב הטעם דמודי רבנן בזה הוא משום שאין לנו חסרון חוצה לו, א"כ מיירי דהוא פחות מג', דיותר מג' ודאי שהוא חסרון חוצה לו, לקרב שני חצאי קורות הרחוקים זה מזה. אבל הב"י מפרש אליבא דהרמב"ם דכיון דקאמר דס"ל כאבוה כוונתו היא שהוא סובר לגמרי כאבוה. וע"כ דמיירי שהם גבוהים זה מזה יותר מג', כיון דר' יהודה סובר דאמרינו רואין אפי' יותר מג', א"כ ה"ה ריבר"י דאמר רואין מיירי דהוא יותר מג'. ואפ"ה קי"ל כן, אף דבשאר רואין לא קי"ל כר' יהודה, הכא קי"ל כר' יהודה. ונתן הב"י טעם לזה משל עצמו, כיון דאין פסולה מחמת עצמה אלא מחמת מקומה. וא"כ פסק כהסוגיא דעירובין נגד הסוגיא דסוכה, אלא שכתב דאפשר דגם הסוגיא דסוכה מודה דמותר להיות יותר מג', אלא לרווחא דמילתא מוקים לה בפחות מג'. אבל אפי' אם לא נימא כן, מ"מ הסוגיא דעירובין ודאי דס"ל כן, דאפי' שהם גבוהים זה מזה יותר מג', דאמרינן רואין. נמצא דשני התירוצים של הכס"מ הם שוים, דזו מחלוקת הסוגיות, דהסוגיא דעירובין מפרשת את דברי ריבר"י דמיירי שהם יותר מג', דסבר לה כאבוה, והסוגיא דסוכה מפרשת דריבר"י מיירי שהם פחות מג', ולא ס"ל כאבוה. אלא דלהתירוץ הראשון של הכס"מ פסק הרמב"ם כסוגיא דסוכה, ולתירוץ השני פסק הרמב"ם כהסוגיא דעירובין, משום דאפשר דגם סוגיא דסוכה מודה לזה. וא"כ מיושב מה שכתב החזו"א דצע"ג לדחות סוגיות שלימות בלי שום רמז בגמ' שנדחו, דהרמב"ם פסק כסוגיא שלימה דעירובין.
♦
דעת פסקי הרי"ד ופירוש ריבב"ן לפסוק דרואין העליונה כאילו הוא למטה אפי' יותר מג' טפחים
ובזה יתבאר מש"כ בפסקי הרי"ד, וז"ל היו אחת למעלה ואחת למטה ר' יוסי בר יהודה אומר רואין את העליונה כאילו היא למטה והתחתונה כאילו היא למעלה ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים והתחתונה למטה מעשרה פי' ואע"פ שיש בין זו לזו יותר משלשה שאין לומר בהן לבוד אנו מתירין אותן ע"י רואין עכ"ל. והיינו שהוא מודה דלא אמרינן חבוט רמי פחות מטפח, כמבואר בדבריו במס' סוכה, אלא דכאן אנו מתירין ע"י רואין לכן א"צ טפח. וס"ל דהסוגיא דעירובין דמתיר משום רואין, דס"ל כאבוה חולק על הסוגיא דסוכה דלא ס"ל כאבוה, לכן מצריך שם שיהא בתוך שלשה, והוא פוסק כהסוגיא דעירובין.וכן מבואר בפירוש ריבב"ן עירובין דף י"ד, וז"ל רואין את העליונה כאילו הוא למטה ושוה לתחתונה ואע"פ שמרוחקין זה מזה ג' טפחים עכ"ל.
♦
יד.
ביאור שיטת רבינו יונתן
אמנם דעת רבינו יונתן אינו כן, שכתב דאע"ג דהכא משמע דכשר אע"פ שיש ביניהם כמה אמות, והטעם משום דאמרינן חבוט רמי ולא משום לבוד, הא פרכינן להאי סברא במס' סוכה ואמרינן דלא אמרינן חבוט רמי לדבר שהוא פחות מטפח, ומתרץ לה להאי ברייתא דכי אמרינן לבוד ומצטרפים הקורות בין שניהם וכו'. הנה מבואר מדבריו דטעמו של ריבר"י הוא משום חבוט רמי או לבוד ולא משום רואין. ונראה דמודה רבינו יונתן דלר' יהודה אמרינן רואין אף בלא חבוט רמי, דהנה ביאר שם רבינו יונתן דר' יהודה אית ליה רואין גבי עקמומיתה חוץ למבוי, אבל ר' יוסי לית ליה רואין היכא דאינו מונח במקום כשר. וכן אם היתה התחתונה בתוך עשרים והעליונה למעלה מעשרים לא אמרינן רואין להשפילה למטה להכשירה. אע"ג דשאר רואין אמרינן, האי רואין לא אמרינן, כיון דמקצתן במקום שאינו ראוי. ונראה דמשם לקח רבינו יונתן דריבר"י מכשיר רק משום חבוט רמי או לבוד, דכמו דכשאינו מונח במקום הראוי לא אמרינן רואין, א"כ כ"ש היכא דרחוקין זה מזה יותר מג', דעדיין ליכא קורה כלל, לא ס"ל רואין, וצריך דוקא לחבוט רמי או לבוד. ולא פסק כאבוה אלא היכא דמונח במקום כשר. אבל לר' יהודה דמכשיר כשעקמימותה חוץ למבוי או שעקמימותה למעלה מעשרים, מודה רבינו יונתן דאמרינן רואין אף ביתר מג', דאף בלא חבוט רמי איכא דין רואין, וממילא דא"צ טפח, דאם קורה של קש יכולין ליראות כאילו היא של מתכת, כ"ש דאפשר להעתיק את הקורה ממקום למקום. וממנה לקח רבינו יונתן דלר' יהודה אמרינן רואין אפי' ללקחו מחוץ למבוי יותר מג', ולראות כאילו הוא בתוך המבוי. וא"כ ה"ה דיש לומר דחצי קורה שהוא רחוק מהשני יתר מג', רואין כאילו הוא למטה. ואף שאין מוכרח לומר כן, מ"מ י"ל הסבר זה לבאר את דבריו.טו.
דברי חידושי רבינו חיים הלוי רואין וחבוט רמי שני דברים הם וסוגיות חלוקות הן
שוב מצאתי בחידושי רבינו חיים הלוי הלכות סוכה פ"ה הכ"א (ד"ה אלא דלפי"ז) שכתב ג"כ דרואין וחבוט רמי שני דברים הם. וז"ל ואע"ג דבאמת לפ"מ דשני רב כהנא הא דרואין את התחתונה כאילו הוא למעלה לא איירי כלל בדין חבוט רמי כי אם בדין רואין שבקורה וכמבואר ג"כ הכי בעירובין דף י"ד אבל לפי דברי רב אשי דמפרש טעמא דקורות דהוא משום חבוט רמי הרי עכ"פ מוכרח דההלכתא דחבוט רמי מאהל לאהל נאמרה עכ"ל. מבואר מדבריו דזו מחלוקת רב כהנא ורב אשי אם טעמא דר' יוסי בר יהודה הוא משום רואין או משום חבוט רמי, והסוגיא דעירובין ס"ל דטעמו משום רואין, ורב אשי במס' סוכה ס"ל דטעמא משום חבוט רמי.והנה דבריו צריכים ביאור, דהרי רב כהנא במס' סוכה מוקים לה שהוא פחות מג' זה לזה, א"כ הרי יש להתירו משום לבוד ולמה צריכין לרואין. ואם נימא דאף אחר שאמרנו לבוד עדיין צריכין אנו לרואין, א"כ גם לרב אשי י"ל כן, דאף אחר שאמרנו חבוט רמי עדיין צריכין אנו לרואין. ומאין לקח לעשות מחלוקת הסוגיות בזה.
אך ביאור דבריו נראה ע"פ מה שכתב שם (בד"ה אלא) גבי קורה שהיא למעלה מן המבוי תוך שלשה. וז"ל והא דצריכין לההילכתא דחבוט רמי ולא סגי בטעמא דלבוד לחוד הוא משום דלבוד לא מהני רק למחשבינהו כמחובר, אבל מ"מ הקורה נחשבת כבמקומה ואינה ע"ג מבוי ולענין הכשירה דמבוי קורה ע"ג מבוי בעינן שלזה אין הלבוד מועיל כלל, אלא אם לא משום ההלכתא דחבוט רמי דעיקרה נאמר דמחתינן לה למטה עי"ש. לכן גם בשני חצאי קורות דאמר רב אשי דצריך שיהא בין זה לזה פחות מג', עדיין צריכין אנו לדין רואין. ולא סגי בלבוד לחוד, דלבוד מהני רק שיהא מחוברין זה לזה, והיא נחשבת כקורה אחת. אבל לא מהני להיות נחשב כאילו הקורה היא למטה, וא"כ עדיין ליכא קורה רחב טפח בשוה. לכן מצריך רב כהנא גם לדין רואין, שיהא נחשב כאילו הוא למטה. אבל רב אשי, דמפרש טעמא דקורות דהוא משום חבוט רמי, תו אין צריכין לדין רואין, דע"י חבוט רמי נחשב שהוא למטה.
ובזה יתיישב מה שהקשה בגליונות חזו"א על מה שכתב הגר"ח דלהרמב"ם גבי סוכה לא אמרינן חבוט ולבוד יחד, מהא דכתב הרמב"ם גבי שתי קורות אחת למעלה ואחת למטה רואין ולא יהיה ביניהן ג"ט, מבואר בהדיא חבוט ולבוד. ולמ"ש מיושב עפי"ד הגר"ח עצמו לעיל, דהרמב"ם פסק כרב כהנא, ולרב כהנא אין ההיתר כלל משום חבוט רמי אלא משום רואין, ורואין שפיר אמרינן ביחד עם לבוד, דרק חבוט ולבוד לא אמרינן אבל רואין ולבוד שפיר אמרינן. והא דצריך פחות משלשה לר' כהנא, אף דאין הטעם משום לבוד. דבאמת כבר נתעורר בשפת אמת דבכ"מ לא אמרינן לבוד לאויר, וכאן צריך להורידו קודם למטה ואח"כ לחברו אל הקורה השניה. ובאמת רב כהנא מיירי דבאלכסון יש יותר מג'. והגאון יעקב מפרש דטעמו של רב כהנא הוא ג"כ משום חבוט, אלא שכשהוא פחות מג' יכולין לומר חבוט אפי' כשאינו רחב טפח. אבל לפי הגר"ח הטעם הוא משום רואין, אלא דלא אמרינן רואין אלא כשכבר ישנו הדבר במקצת, אז מהני רואין להשלימו. וא"כ אם הקורה כבר סמוכה פחות מג' למקום שרוצים להורידה, א"כ כבר יש לה איזה שייכות למקום ההוא, והוי כאילו הוא עומד להורידה שם. ע"כ מהני רואין למיחשב כאילו היא למטה.
וכן מצאתי בשיירי קרבן, דלריבר"י טעמו משום רואין ולא משום לבוד, אלא דאפ"ה צריך להיות בתוך ג' בין זה לזה. וכתב דבע"כ צריך לדידן טעמא משום לבוד, דהרי לכו"ע כשר גבי סוכה תוך ג'. ולענ"ד אפשר דגם גבי סוכה הטעם הוא משום רואין. דרש"י בסוכה דף כ"ב לא כתב כלל דהוא משום לבוד. וז"ל רש"י דשמואל תני תרתי סוכה מבוללת כשרה דאמרינן רואין. ובד"ה אלא כתב רש"י דכל פחות משלשה חדא הוא. וי"ל שכוונתו היא דכיון דנחשב חד מקום יכולין לומר רואין כאילו הוא שם.
והא דבעירובין דף ט' גבי קורה שהיא משוכה ותלויה, דאמר בגמ' קמ"ל דחבוט ולבוד אמרינן. ולכאורה יכולין לומר רואין ולבוד, כמו דאמר גבי שתי קורות אחת למעלה ואחת למטה. וצ"ל דרואין מהני רק לעשות משני חצאי קורות קורה אחת, אבל לא מהני להורידו על המבוי.
♦
טז.
בדברי החזו"א דרואין פירושו שאין הבדל הזה משנה את דינו
וראיתי בחזו"א סימן ע"ו ס"ק ב' שהקשה על הב"ח והפרישה, שכתבו דהרמב"ם פסק דרואין העליונה למטה והתחתונה למטה, אף דס"ל דצריך שלא יהא רחוקים זה מזה יותר מטפח. וז"ל וצלע"ג איך יתכן להכשיר באחת למעלה ואחת למטה וכו' מה שייך לענין זה רואין דכל רואין פירושו שהוא כשר באופן שהוא ורואין היינו שאין הבדל הזה משנה דינו, וכיון שהוא נמצא עתה בחסרון בריאות הרי זה כמו של קש דפסול לרבנן עכ"ל. ותימא, שלא ראה דהרשב"א והריטב"א והמאירי ס"ל כן, דפסלי כשהוא רחוקים יותר מטפח, ומכשרי באחת נמוכה ואחת גבוה עד ג' טפחים מטעם רואין.ומה שכתב החזו"א דפירוש רואין היינו שאין הבדל זה משנה דינו, צ"ע מנ"ל לומר כן. וממה שמבואר ברשב"א ובכס"מ דלר' יהודה אפשר לומר רואין העליונה למטה והתחתונים למעלה אפי' ברחוקים יותר מג', וכן פסקו להלכה בפסקי הרי"ד ובפירוש ריבב"ן, מוכח מזה דענין רואין הוא דהו"ל כאילו נעשה, ולא דכשר כמו שהוא. דאל"כ הרי ליכא קורה כלל, רק שני חצאי קורה. וכן מבואר ממה שביאר הרשב"א ענין עקומה רואין אותה כאילו הוא פשוטה, דכיון דאינו אלא מחוסר מעשה מגופן, רואין אותו כאילו נעשה בו אותו מעשה. והיינו עקומה רואין אותה כאילו תקנוה וניטלה ממנה עקמימותה, וכן עגולה, שכן דרכן של בני אדם לרבע ולתקן ולישר את העגול ואת העקום. משמע דרואין כאילו נעשה, ולא שהוא כשר כמו שהוא. וכן יש להוכיח מדברי רבינו יונתן, שכתב הוא בתוך המבוי ועקמומיתה חוץ למבוי רואין כל שאילו ינטל העקמומית ואין בין זה לזה שלשה אין צריך להביא קורה אחרת. וכתב דלר' יהודה דאית ליה רואין, אע"פ שיש בין זה לזה שלשה טפחים כשר המבוי. וכ"כ במלאכת שלמה, דלר' יהודה אפי' יש בין זה לזה יותר משלשה כשר. וכתב שכן מבואר בירושלמי. הרי דלר' יהודה ע"י רואין נחשב חלק הקורה שהוא חוץ למבוי כאילו הוא בתוך המבוי, ושם לא שייך לומר דכשר כמו שהוא. ואין לומר דבזה נחלקו ר' יהודה ורבנן, דלר' יהודה פירוש רואין הוא דהוי כמו שנעשה ולחכמים פירוש רואין דכשר כמו שהוא, דלא משמע כן מדברי הראשונים. דהרשב"א והריטב"א הסבירו דחכמים מגבילים יותר את ענין רואין אימתי שיכולין לאומרו, אבל בפירוש ענין רואין שניהם שוין. וכן מבואר בגאון יעקב, שדן היכא דעקמומיתה יותר משלשה, אלא דכל הקורה היא בתוך המבוי. וכתב דלר' יהודה הוא כשר משום רואין כאילו היא פשוטה, ולחכמים, דלית להו רואין, היא פסולה, כיון דלא שייך לומר כאילו היא פשוטה דאין יכולין לפשטה. ומדברי הרמב"ם והרשב"א משמע דבתוך המבוי כשר אפי' ביתר מג' לדידן, עי"ש. אבל עכ"פ לר' יהודה כשר משום דרואין כאילו היא פשוטה. ושם לא שייך לומר דרואין פירושו שהוא כשר כמו שהוא, כמ"ש החזו"א באות ה', דהרי חזינן דלחכמים פסול.
♦
יז.
ביאור הטעם בצוה"פ דא"צ ליגע משום רואין כאילו היא למטה וביאור פלוגתת ר' נחמן ור' ששת
היוצא לנו מכל מה שנתבאר דלענין שנימא רואין כאילו היא למטה, א"צ שיהא רחב טפח, ורק לענין חבוט רמי צריך טפח, נתבארו דברי הבנין ציון ור' חננאל בן שמואל והט"ז דהטעם דגבי צוה"פ א"צ ליגע הוא משום דאמרינן רואין כאילו המשקוף העליון מונח למטה על המזוזות. ובזה יש לבאר את מחלוקת ר' נחמן ורב ששת אם צריך ליגע או א"צ ליגע. דהנה נתבאר לעיל מהרשב"א והריטב"א דלא אמרינן רואין אלא בדבר שכבר ישנו להדבר במקצת, ורואין בא להשלים את תיקונו. ר' נחמן ס"ל דהמשקוף העומד למעלה מן המזוזות מרוחק ממנו, כבר ישנו למקצת צוה"פ, אלא דמחסר תיקון שלימות צורתו. לכן אמרינן רואין להשלים את צורתו, ורואין אנו כאילו המשקוף ירד למטה. ואפי' לפי השיטות גבי ב' קורות דלא אמרינן רואין היכא שהוא מרוחק יותר מג' טפחים, אינו ראיה לצוה"פ. דגבי ב' קורות אם הן מרוחקות זו מזו יותר מג' טפחים אין להן שייכות זו לזו, ועדיין ליכא אפי' מקצת קורה, ולכן לא אמרינן רואין. אבל גבי צוה"פ, דשתי המזוזות מוכיחות על המשקוף והמשקוף מוכיח על שתי המזוזות ששייכים להדדי, לכן אף שהם רחוקים כמה אמות אמרינן רואין. ורב ששת ס"ל דמשקוף העומד למעלה מרוחק מן המזוזות עדיין לית ליה אפי' התחלת צוה"פ, ע"כ לא אמרינן רואין לעשות צורה חדשה של צוה"פ.♦
ביאור דברי הרמב"ם דכיפה שאין ברגליה עשרה פטור משום דאין לו משקוף
ובזה יש לבאר את דברי הרמב"ם בהלכות מזוזה פ"ו ה"ד, וז"ל בית שיש לו מזוזה מיכאן ומיכאן וכיפה כמין קשת על שתי המזוזות במקום המשקוף אם יש בגובה המזוזות במקום עשרה טפחים או יתר חייב במזוזה ואם אין בהם עשרה פטור מפני שאין לו משקוף. ונתקשה הכס"מ ממ"נ - אם הכיפה חשובה משקוף, אז אפי' אין גובה המזוזה עשרה ליתכשר, ואם אין הכיפה חשובה משקוף, מה מהני אם גובה מזוזה עשרה, אטו גובה המזוזות משוי ליה לכיפה משקוף. ועיין בט"ז סימן רפ"ז מה שיישב את קושית הכס"מ. ולפמ"ש יש ליישב דכיפה דאין המשקוף נוגע במזוזות, כל התירו הוא משום רואין כאילו שמי הכיפה ירדו למטה, כמ"ש הבנין ציון. ואימתי אמרינן רואין, בזמן שכבר ישנו למקצת צוה"פ. וא"כ הניחא אם יש מזוזות גבוהות עשרה, כבר ישנו למקצת צוה"פ, א"כ יכולין לומר רואין כאילו הקשת ירדה למטה והמזוזות עולות למעלה. אבל אם אין המזוזות גבוהות עשרה, אפי' אם נימא דהמזוזות שהולכות בעיגול כשר למזוזות, מ"מ מזוזות שהן בעיגול אין להן צורת מזוזות כ"כ, דנימא שכבר התחיל צוה"פ שיהיו יכולין לומר רואין. דרואין מהני רק להשלים את צורתו כשכבר יש לו מקצת צוה"פ, וכשהמזוזות בעיגול עדיין אינו די התחלת הצוה"פ שנימא עליו רואין, נמצא דהמזוזות אין לו משקוף.ולמדתי כן מדברי רבינו חננאל בן שמואל דף י"א, שכתב וז"ל דלא פטרי רבנן אלא בשאין ברגליה עשרה דהואיל ואין בה עשרה אין לה משקוף דאין העומד מחיצה כדי שנאמר רואין אנו כאילו שמי הכיפה נוגעין בה ויש לה משקוף עכ"ל. ר"ל דכיון דאין לו מחיצה, ממילא לא אמרינן רואין שיהא כאילו יש לו משקוף. ויש להוסיף דכיון שהמזוזות הולכות ביושר במקצת, כגון עד חמשה טפחים ואח"כ מתחילות להתעגל, הרי נדמה כאילו כאן מסתיימות המזוזות, ואח"כ מתחיל המשקוף. וא"כ אף אם באמת עיגול כשר למזוזות, והיו יכולין לומר דמעשרה טפחים ולמעלה מתחיל המשקוף, מ"מ כיון שאינו נראה כמזוזות, לכן לא אמרינן רואין, וממילא אין לו משקוף.
♦
צוה"פ שהחבל העליון שע"פ כלי מדידה אינו מכוון כנגדו יכולין להכשירו מטעם רואין ולבוד יחד
נחזור לתחילת דברינו, במה שאנו דנין אם החבל העליון צריך להיות מכוון ממש נגד הלחיים. דלפי"מ שביארנו דהא דהמשקוף העליון אינו צריך ליגע הוא מטעם רואין, א"כ אף אם אין החבל העליון מכוון כנגד המזוזות אלא דהוא מרוחק פחות משלשה טפחים מכנגדו, מתחברים יחד ע"י רואין ולבוד. דנתבאר בדברינו דרואין ולבוד יכולין לומר יחד. דהנה בשתי קורות אחת למעלה ואחת למטה אמרינן רואין העליונה שהיא למטה, וכתב הרמב"ם דצריך שאחר שירד למטה לא יהא רחוק מקורה השניה ג' טפחים. הרי דאמרינן רואין ולבוד ביחד. וכן נפסק בשו"ע סימן שס"ג סעיף כ"ג. ואפי' לפי מה שפירש הכס"מ בתירוץ הראשון דמיירי דגם בגובה אינו יותר מג', מ"מ כיון דגם במשך הם רחוקים זה מזה, צריך לומר רואין ולבוד. וכמו שהבאתי מדברי הגר"ח דאף בפחות משלשה הוא מטעם רואין. ובפרט דמיירי דבאלכסון הם רחוקים יותר מג', הרי דאף להגר"ח, דלהרמב"ם לא אמרינן חבוט ולבוד יחד אבל רואין ולבוד אמרינן יחד. ואפי' לפי החולקים גבי קורה משום דאינה ראויה לקבל אריח, אבל גבי צוה"פ גם הם יודו לזה.ועוד נראה דגבי רואין א"צ לומר רואין ולבוד. ובשלמא גבי חבוט ולבוד, החבוט עושה פעולה בגובה ולבוד עושה פעולה במשך, א"כ צריך לצרף שני דינים ביחד. אבל רואין עושה פעולה בשניהם, בין בגובה ובין במשך, כמו שמצינו גבי קורה שהיא חוץ למבוי. א"כ די לומר חד רואין, לחבר שני חצאי קורות בגובה ובמשך, וה"ה בנידון דידן בצוה"פ. וכן ראיתי בגור אריה למהר"ל עירובין דף י"ד, שכתב דריבר"י סובר דאף אם אחת למעלה ואחת למטה מכוון תחתיה לגמרי כשר. דאף אם נאמר דהאחת היא למעלה תגיע התחתונה תחת הקורה העליונה ולא תהיה מקבלת אריח, אמרינן דהאחת מגיעה אצלה בצידה, דרואין העליונה למטה נמשכת קצת אל הצד והתחתונה למעלה נמשכת קצת מן הצד ג"כ, ובזה הן זו אצל זו. עי"ש. ה"נ י"ל גבי צוה"פ, דע"י רואין מורידין את החבל למטה ומושכין אותו להצד, שיהא על הקנים. וכל זה הוא לפי מה שביארנו, דמה שכתבו הפוסקים דצריך שיהא החבל העליון מכוון ממש ולא יהא רחוק אפי' משהו, דכוונתם היא דלפי ראות העין יהא מכוון. דאם לפי ראות העין אינו מכוון, לא מהני אפי' לבוד גרידא, משום דפיתחא כה"ג לא עבדי אינשי. אבל היכא דאינו ניכר, הרי עבדי אינשי פיתחא כה"ג, כמו שביארנו בתחילת דברינו.
♦ ♦ ♦
ברכה על שחיטת כמה בעלי חיים כשסח ביניהם או כשלא סח♦ בעניין בישול כבד שנצלה אחר שלשה ימים, בכלי שני וע"י בישול ללא רוטב♦ כיוון הנחת המזוזה♦ האם חלה, תרומות ומעשרות בזמנינו הן דאורייתא♦ שיטת הראב"ד בחיוב תרומות ומעשרות בשאר פירות♦ פדה מעשר שני בלי להוסיף חומש - האם יוסיף חומש כעת והאם ומה יברך