בעניין ברכת שהחיינו בקניין בית חדש בא"י, ומסתעף למצות ישוב בא"י בזמן הזה

✍️ הרב משה צבי | 📰 גיליון קיז [אב התשפ"ו]

זמן הברכה לאדם שרכש דירה מקבלן כשהיא בתהליך בנייתה

איתא במתני' (ברכות פ"ט מ"ג): בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר ברוך שהחיינו^[1]. וכתב הרא"ש (שם סי' טז), דבשעת קנין יש לו לברך, ואע"פ שעדיין לא נשתמש בהם, שאין הברכה אלא על שמחת הלב שהוא שמח בקנייתו, כדרך שמברכים על הגשמים בשעת ירידתן, אע"פ שאין הנאתן ניכרת מיד. וכ"כ הראשונים בשם הראב"ד (עיין ברא"ה וברשב"א ברכות שם). אולם מאידך מצינו שס"ל (הו' ברא"ה ובריטב"א שם) שהברכה היא בשעת השימוש^[2]. ובשו"ע (או"ח סי' רכג סעיף ג) פסק כהרא"ש ודעימיה שהברכה היא בשעת הקניין. אולם אם לא ברך בשעת הקנין לא הפסיד ברכה זו, וכמו שפסק הרמ"א (או"ח סי' כב סעיף א). וע"ש בב"י שהביא כן משם הרמב"ם (פי"א מהל' ברכות ה"ט).
והנה באדם שרכש דירה מקבלן עוד שהיא בתהליך בנייתה^[3], נראה דהוי תליא בפלוגתת המג"א והט"ז בנותן מלבוש לחייט שיעשה לו ממנו בגד, או שקונה כסף ונותנו לאומן לעשותו כלי, אם מברך שהחיינו בשעה שקונה אותם או בשעה שהם ראויים ומוכנים לשימוש. דעת המג"א (סי' כב ס"ק א. סי' רכג ס"ק ו. סי' תקנא ס"ק כא. סי' תר ס"ק א) שאינו מברך עד שעת השימוש^[4]. ודעת הט"ז (סי' רכג ס"ק ג) שמברך בשעת הקנין, ודומיא דמש"כ הרא"ש להביא ראיה מברכת הגשמים, ואף דהתם אין הנאתן ניכרת מיד^[5]. ובמחזיק ברכה (סי' רכג סעיף ב) כתב שהמנהג כדברי המג"א. וכ"פ במשנ"ב (שם ס"ק יז) ועוד.
ונראה דיש להביא סייעתא לדעת המג"א ממש"כ הריטב"א בשם הראב"ד (שם), וז"ל: והראב"ד ז"ל כתב דמיד שבנה או שקנה מברך, דאז מתחלת הנאתו ומוכן להינות מהם בתכלית הנאתן דומיא דגשמים, ע"כ. ומבואר דאיירינן בכלי שמוכן לשימוש לגמרי. וע"ע במר וקציעה (שם) שסייע לדברי המג"א מתשובת הרשב"א (ח"א סי' רנ. הו' בב"י או"ח סי' רכה. ונפסק בשו"ע שם ס"ז. וברמ"א ס"ג) שאין מברכים על פרי בוסר שהחיינו אלא רק כשהבשילו האשכולות. ומבואר שהברכה היא כשהדבר מוכן וראוי לשימוש^[6]. ובא"ר (שם) סייע לדבריו מדברי הטור ברמזיו (ברכות פ"ט אות טז), ע"ש^[7].
ונראה דלענין הלכה נקטינן כדעת המג"א, שהרי בלאו הכי, אם אדם לא יברך בשעת הקנין יוכל לברך לאחר מכן, וכמבואר לעיל. ולכן אמאי יקל לברך בשעה ראשונה, שהתם איכא למ"ד שאינו זמן הברכה, מאשר בשעת השימוש, שלכו"ע יכול לברך. ובפרט שרוב האחרונים ס"ל כדעה זו. ואף העידו שכן המנהג. זאת ועוד, שכבר פשט המנהג לברך לעולם בשעת שימוש ואפי' כשקונה כלים חדשים, ודומיא דפרי חדש (עיין שו"ע סי' רכה סעיף ג), וכ"כ במאמר מרדכי (שם). וע"ע בכה"ח (סופר שם) ובחזו"ע (ברכות עמ' תב). ולכך בנידוננו הברכה היא בשעת השימוש בבית. ושו"ר שכעי"ז כתב בבני ציון ליכטמן (שם).
♦

סוגי הברכות בקונה כלים חדשים לו ולבני ביתו

והנה בסוגי הברכות שיש לאדם לברך כאשר הוא קונה כלים חדשים לו ולבני ביתו, כתב הטור (סי' רכג) בשם הסמ"ק (סי' קנא) שאם אדם קנה כלים חדשים לו ולבני ביתו מברך גם ברכת הטוב והמטיב. ומבואר דס"ל לברך ב' ברכות, שהחיינו והטוב והמטיב^[8]. אולם בשו"ע (שם סעיף ה) כתב שמברך הטוב והמטיב, והשמיט את המילה "גם". ואפשר שהוא מחמת דס"ל שבברכה זו הוא כולל את ברכת שהחיינו. וכדוגמת מש"כ בשו"ע (שם סעיף ב) לגבי ירושה, דאם יש לו אחים היורשים עימו מברך הטוב והמטיב במקום שהחיינו. ויעויין בט"ז (ס"ק א-ב) שמבואר בדבריו כדברינו, דהשו"ע בדין הירושה לא ס"ל כהסמ"ק בדין דקנה כלים לו ולבני ביתו. [והיינו שהמחלוקת היא אם ברכת הטוב והמטיב היא תוספת לברכת שהחיינו אי לאו.] ובנחלת צבי ס"ל נמי דהשו"ע השמיט את המילה "גם" במכוון, והיינו משום דס"ל דברכת הטוב והמטיב היא תחליף לברכת שהחיינו. אולם בשיירי כנה"ג פשיטא ליה דהשו"ע קיצר בדבריו, ולעולם ס"ל כמש"כ הסמ"ק. וכ"כ בלחם חמודות (ברכות פ"ט אות נז). וע"ע במאמר מרדכי (ס"ק ו). ולכאורה מאחר דמכלל מחלוקת לא יצאנו, נראה דסב"ל, ויברך רק ברכת הטוב והמטיב. ועיין בהלכה ברורה (שם סעיף כו).
♦

סוגי הברכות בבונה בית חדש לו ולבני ביתו

ועד כאן איירינן גבי כלים חדשים, אולם לגבי בונה בית חדש מצינו פלוגתא נוספת האם מברך ע"כ ברכת הטוב והמטיב. דהנה החיי אדם (כלל סב אות ב) ס"ל דרק גבי כלים חדשים שייך לברך הטוב והמטיב, מפני דאינו חייב ליתן לבני ביתו כלים אלו, ולכן הוי הטבה גבייהו. אולם בבית אינו חשיב הטבה גבייהו, מאחר דכך היא חובתו^[9]. וע"ע במחזיק ברכה (שם) שכתב שגבי בית, אפי' כשקונה לב"ב אינו מברך כי אם שהחיינו, מאחר דעיקר הבית שלו וב"ב טפלים איליו. אולם מאידך בדברי חמודות (שם אות נג) ס"ל שגם בבית, כשקונה לו ולב"ב מברך הטוב והמטיב. וכ"כ בשיירי כנה"ג. ועיין בא"ר במש"כ על דבריהם. וכ"נ שפסק בחזו"ע (ברכות עמ' שצ בהערה).
♦

אם קנה את הדירה ע"י זה שלקח הלוואה מהבנק וכד'

אלא שאם האדם קנה את דירתו ע"י זה שלקח הלוואה מהבנק וכיו"ב, הנה כתב בשו"ת לב חיים (ח"ג סי' נב), שאדם שלקח דירתו בהלוואה, אינו מברך שהחיינו, מאחר דאינו שמח על חובתו וטריד הוא בהחזרת חובותיו וכו'. אולם עיקר דבריו הם באדם שלקח את כל העלות של הדירה בהלוואה, ובשעת הפירעון הוא דואג מאחר שאינו יודע היאך יפרע את חובו, דבכה"ג ליכא שמחה כלל. אך כאשר אדם קונה ג"כ מכסף שיש לו, וכמו"כ יש לו החזר משכנתא בכל חודש, שהוא יכול לעמוד בו, ואינו דואג ע"כ, כתב בחזו"ע (ברכות עמ' שצד) דשפיר דמי לברך שהחיינו או הטוב והמטיב^[10].
♦

אודות המנהג שלא לברך שהחיינו על כלים חדשים ועל בית חדש

אלא שכתב הבא"ח (ש"א פ' ראה) שהמנהג שלא לברך על כלים חדשים ועל בית חדש, וראוי לפטור את הכלים וכו' בפרי חדש ובבגד חדש. וציין לדברי הפמ"ג בטעם המנהג, שכתב (משב"ז ס"ק ד) שסומכים עמש"כ הרמ"א (סעיף א) והמג"א (ס"ק ג), דמאחר שמבואר בגמ' (עירובין מ:) דברכת שהחיינו אקרא חדתא היא רשות, א"כ נהגו להקל בברכות הללו^[11]. וכן מצינו להרשב"א בתשובה (ח"א סי' רמה), שכתב דאף על כלים חדשים אמרינן דרשות הן. וע"ע בתוס' (סוכה מו. ד"ה העושה. מנחות מב: ד"ה ואלו) בשם רב שרירא גאון. ולפ"ז כתב הרמ"א דנהגו להקל בברכות אלו. אך המג"א ס"ל דהיכא דאיתמר איתמר. והיינו שאין להקל אם לא בקרא חדתא, אך בשאר דברים, כגון בכלים חדשים וכיו"ב, אין לומר דהוי רשות כקרא חדתא. וכמו שכתבו הפוסקים (דלהלן) בשם הראשונים דברכה זו חובה היא.
ועיין בא"ר (סי' רכה) שהביא שנחלקו הראשונים בביאור הגמ' בעירובין, דיש דס"ל דהאי רשותא אינה על הברכה אלא על האכילה. והנפק"מ היא אם ברכת הזמן גם על קרא חדתא הויא רשות או חובה^[12]. וע"ע בדרכי משה (אות ד) שכתב דהגם דמהרשב"א מבואר דברכות הללו אינן חובה אלא רשות, מ"מ יש לנהוג לברך כדברי הפוסקים דס"ל שהוא חובה, ומ"מ המיקל במקום שהוא מח' לא הפסיד, ע"כ. וגבי כלים חדשים כתב המג"א (ס"ק ה) שלא ראה שנזהרין לברך, ואין להקל.
הראית לדעת שבעיקרא דמילתא בעינן ליתובי מנהגא דעלמא שמקל בזה, ומה גם שהאחרונים כתבו שיש לחוש למ"ד דברכות אלו חובה הן. ואף לדעת הרשב"א דס"ל דהוי רשות, מ"מ כוונתו לומר שאינו חייב לברך, אולם אם יברך לא יעבור ע"כ משום ברכה לבטלה או ברכה שאינה צריכה כלל. וכ"כ בשו"ת אג"מ (חאו"ח ח"ה סי' מג) ^[13]ובבני ציון ליכטמן (שם). וע"ע בשו"ת תרומת הדשן (סי' לו) שכתב דבכלים חשובים אפשר שגם רב שרירא גאון, דס"ל שאין לברך בעלמא, הכא יודה שיברך, כיון דחשיבי, כבאים מזמן לזמן אינהו. וכ"כ בהעמק שאלה (וזאת הברכה שאילתא קעא). ולכן המברך ברכה זו בודאי דיש לו ע"מ שיסמוך ואין מזניחין אותו. וע"ע בברכות בציון (ח"ב עמ' קנה) ובשו"ת ברכת יהודה (ח"ד או"ח סי' כד). וכ"כ בשם חכמי אשכנז (אשרי האיש ח"א פל"ט, כב. ועוד).
וכמו"כ יש להעיר בעצם המנהג שנהגו שלא לברך שהחיינו על כלים חדשים ועל בית חדש, אך על בגדים חדשים מברכים. ובשלמא בפירות חדשים, שהגם דע"ז גופה אמרינן בגמ' דרשות הן [ובעצם הוא מקור המנהג שלא לברך על כלים חדשים ובית חדש], מ"מ כבר קיבלו עליהם כחובה, כמש"כ בערוך השולחן (סי' רכה ס"א). וע"ע בשו"ת יחו"ד (ח"ז סי' רטו אות כ). [ואפשר דנהגו כן מחמת דצמיחתם היא לפי עונות וחשיבי כדבר שבא מזמן לזמן]. אולם בבגדים חדשים, שמפשטות דברי הגמ' והראשונים משמע דחובה לברך שהחיינו עליהן, א"כ אמאי נהגו להקל טפי בכלים יותר מאשר בבגדים. ואין לומר דבגדים חשיבי יותר דבר הבא מזמן לזמן מחמת שקונה אותם לעיתים תכופות יותר מאשר כלים, דזה אינו. ואיפכא מסתברא. דאם הברכה היא מחמת השמחה, האדם שמח יותר בדבר שבא לו לעיתים רחוקות. וכן מבואר בראשונים (רמב"ם פי"א מהל' ברכות ה"ט. תוס' בכורות מט. ד"ה לאחר. תרומת הדשן סי' לו ועוד), דככל שהדבר פחות מצוי חשבינן ליה כבא מזמן לזמן^[14]. ושו"ר שכן העיר על הבא"ח בנתיבי עם (סי' רכג).
אולם גם לנוהגים שלא לברך, ובבונה בית חדש פוטר את ברכתו בדבר אחר, יש להעיר שאם הבנין הוא גם לב"ב, א"כ לדעת מקצת מהאחרונים, וכ"ד החזו"ע, שברכתו היא הטוב והמטיב. ולכך יפטור את עצמו בברכת הטוב והמטיב על היין או בברכת הטוב והמטיב שבברכת המזון. וכיו"ב כתב באשל אברהם (בוטשאטש שם).
♦

ברכת שהחיינו על בית בארץ ישראל

אולם שו"ר שכתב בשו"ת לב חיים (ח"ג סי' לג) דהקונה בית בא"י אינו מברך זמן, מאחר דמצוות לאו ליהנות ניתנו, ולא הויא מצוה הבאה מזמן לזמן. והוא ע"פ דברי המג"א (ס"ק ה), שכתב שאין לברך זמן על ספרים חדשים, מאחר דמצוות לאו להינות ניתנו^[15], ואין מברכין אלא על מצוות הבאות מזמן לזמן^[16].
והנה לעצם דברי המג"א, במש"כ שאין מברכים אלא על מצוות הבאות מזמן לזמן, נראה דכן היא דעת השו"ע - שהרי לגבי ברכת שהחיינו על טלית ותפילין כתב הרמב"ם (פי"א מהל' ברכות ה"ט) שצריך לברך. אולם מדעת הטור (סי' כב) נראה שעל טלית מברך ועל תפילין אינו מברך. וכתב הב"י משם מהר"י אבוהב בטעמא דמילתא, דכיון שאין מברכין אלא על מצוות הבאות מזמן לזמן, א"כ מדינא לא היה לברך גם על טלית, אלא שמ"מ על טלית מברכים, משום דלא גרע מכלים חדשים. וכ"כ בשו"ע (שם) שיש לברך זמן על טלית. ומשמע דעל תפילין אינו מברך. וכ"כ במאמר מרדכי ובמחזיק ברכה. ומבואר דס"ל כהמג"א, שאין מברכין אלא על מצוות הבאות מזמן לזמן.
ומדלא מברך לדעת השו"ע על תפילין משום כלים חדשים, הוכיחו האחרונים (תהילה לדוד שם. שו"ת הר צבי או"ח ח"א סי' כא) דס"ל להשו"ע כהמג"א, שכתב דכיון שמצוות לאו ליהנות ניתנו, א"כ היאך יברך על תפילין, דכל השמחה שלו היא מחמת המצוה. ולפ"ז יצאו לדון בטליתות שלנו, שאינן אלא משום המצוה [לאפוקי דזמנם, שהטלית היתה עיקר הבגד שלהם], אי יברך עליהן שהחיינו.
אלא שבעיקר הדימוי שבין הדין דמצוות לאו ליהנות ניתנו לדיני ברכת שהחיינו, לכאו' היה אפשר לומר דע"כ לא קאמרינן דמצוות לאו ליהנות ניתנו אלא דלגבי מודר הנאה מחבירו שמותר לו לצאת י"ח ממנו, מחמת דמצוות לאו ליהנות ניתנו (עיין ר"ה כח.) אלא לעול וכו', וכפרש"י שם. וא"כ אפי' אם יש הנאת קיום המצוה, וכמש"כ רש"י (שם ד"ה חבירו), מ"מ לא חשיב שנהנה מחבירו. אולם מאידך אפשר לו לאדם לברך את הקב"ה על שנהנה מהספרים שהזדמנו לו, דמברך על הנאת קיום המצוה. ועיין במר וקציעה (שם) שהעיר ע"ד כעין דברינו. וס"ל שמברך בכה"ג ברכת שהחיינו. וכ"ה דעת כמה מהאחרונים (הו' בפת"ש שם). ועיין בחזו"ע (ברכות עמ' שצח) שהביא את דעתם, וכתב דלא נהגו לברך, אלא שהמברך יש לו ע"מ שיסמוך^[17].

מצות ישוב ארץ ישראל בזמן הזה – דעת הרמב"ן

ובמש"כ בשו"ת לב חיים לאסור לברך זמן על בית בא"י, משום דמצוה היא, הנה כבר העיר שם הגר"א פונטורמילי דסתם דבריו ולא פירש אי גם בזה"ז יש מצוה. אך נראה דדבריו נכונים, מאחר דהיאך האדם יהיה שמח על ביתו שבא"י, בזמן שרואה את ביהמ"ק חרב וכו', ע"ש.
והנה כתב הרמב"ן עה"פ והורשתם את הארץ וישבתם בה (במדבר לג, נג) וז"ל: על דעתי זו מצות עשה היא^[18], יצווה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה, כי הוא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה' וכו', ומה שהפליגו רבותינו במצוות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה וכו'^[19], בכאן נצטוינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה וכו'. אבל רש"י פירש והורשתם את הארץ, והורשתם אותה מיושביה אז וישבתם בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה, ע"כ. וכ"ה בספר המצוות שלו (שכחת העשין ד) וז"ל: מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ וכו', ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה וכו' וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם וכו', נצטוינו לבוא בארץ ולכבוש המדינות להושיב בה שבטינו וכו', א"כ מצות עשה לדורות מתחייב בה כל יחיד ממנו ואפי' בזמן גלות, ע"כ. והביאו הרשב"ץ בזוהר הרקיע (אות עו), ובנו בשו"ת הרשב"ש (סי' א-ג), ונראה שהסכימו עימו. וכ"ה באחרונים, עיין בשו"ת המבי"ט (ח"א סי' קלט ועוד). שו"ת מהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' כח). ספר חרדים (סי' נז סעיף טו). הו' בשד"ח (כללים מערכת האלף אות רמו).
♦

דעת הרמב"ם

אלא שהרמב"ם לא מנה מצוה זו, וכתב במגילת אסתר (שם) דהוא משום דס"ל שאין מצוה זו נוהגת אלא בימי משה ודוד, אך לאחר שגלו ישראל מעל אדמתם אין מצוה זו נוהגת, ואדרבה נצטוינו שלא לעלות בחומה ולכבוש כדאיתא בכתובות (קיא.)^[20]. וכל שבח החכמים בדירת א"י לא נאמר אלא בזמן שבית המקדש קיים, ע"כ. ומשמע מדבריו דס"ל שאפי' מצוה מדרבנן ליכא^[21].
אולם מאידך בשו"ת הרשב"ש (סי' א) כתב דלדעת הרמב"ם ע"כ דמצוה דרבנן מיהא איתא, שהרי פסק (פי"ג מהל' אישות הי"ט) דכופין לעלות לא"י, וטעמא משום ישוב א"י. ומשמע שהדין כן אפי' בזמן הזה, וע"כ משום דהוי מצוה מדרבנן. וכ"כ בפאת השולחן (סי' א ס"ק יד) להעיר ע"ד המגילת אסתר^[22]. וכן היא דעת כמה מהאחרונים (הו' בכנה"ג יו"ד סי' עה) דמצות ישוב א"י מדרבנן היא.
ומצינו דיש דס"ל שדעת הרמב"ם שהיא מ"ע מהתורה גם בזה"ז, וכדעת הרמב"ן. עיין בשו"ת אבני נזר (חיו"ד סי' תנד) שכתב דהרמב"ם כלל מצוה זו בכלל מצות החרם תחרימם (מ"ע קפז), דהתכלית היא לצורך הישיבה^[23]. וע"ע בשו"ת נשמת כל חי (ח"א חיו"ד סי' מח), שכתב דהרמב"ם השמיט מצוה זו מחמת דכבר כתב בשורש ד' שאין למנות מצוה כוללת לכמה מצוות התלויות בה. והוסיף דמזה הטעם המבי"ט והמהרי"ט הנ"ל הלכו בדברים אחר הרמב"ן ולא חשו להשמטת הרמב"ם.
ולהלכה דעת מרן הגרע"י זצ"ל, שלדעת הרמב"ם יש מצות ישוב א"י גם בזמן הזה, ולכל הפחות היא מדרבנן. יעויין בשו"ת יבי"א (חי"א חיו"ד סי' לד. חו"מ סי' כב אות ט). וע"ע בשו"ת יחו"ד (ח"ג סי' סט. ח"ד סי' מט. ח"ה סי' נז), שכתב דהנפק"מ היא לאדם שהוריו מצוין אותו להישאר בחו"ל והוא רוצה לעלות לא"י.
♦

סעודת חנוכת בית אי הויא סעודת מצוה

ועוד י"ל דהנפק"מ היא לסעודה שעושין בחנוכת הבית אי חשיבא לסעודת מצוה. דהנה בירושלמי (סוטה פ"ח ה"ד) איתא: ולא חנכו את שמצוה לחונכו, יצא זה (בית בחו"ל) שאין מצוה לחונכו. וכתבו המפרשים (קרבן העדה ופני משה) דמשום ישוב א"י נגעו בה.
והנה דנו הפוסקים באדם שנדר שלא יהנה כי אם מסעודות של מצוה, אי שרי ליה לילך לסעודה שעושין בחנוכת הבית. ובשו"ת באר שבע (סי' עב. הו' במג"א סי' תקסח ס"ק ה) כתב ע"פ הירושלמי הנ"ל דבא"י מותר לו ליהנות מסעודה זו, דכיון שנשלמה מצוותו איכא שמחה. וכמש"כ הנימוק"י (ב"ב נג: מדפי הרי"ף) שהמנהג לשמוח בזמן שהמצוה נשלמה. ולפ"ז אפשר דלהסוברים דבזמן הזה אפי' מצוה דרבנן ליכא, א"כ שוב לא הוי סעודת מצוה, ויהיה אסור לו לאכול מאותה סעודה.
אולם יעויין ביש"ש (ב"ק פ"ז סי' לז) שכתב גבי סעודה זו שרק אם יאמרו שם ד"ת יחשב לסעודת מצוה. ואפשר שכתב כן לפי שבחו"ל איירי, אך בא"י ס"ל דהוי סעודת מצוה. ואפשר דס"ל שאף בא"י אינה נחשבת לסעודת מצוה, ולא מחמת דבזמן הזה ליכא מצות ישוב א"י, אלא דלא ס"ל שסעודה זו נחשבת למצוה, אולם בודאי שמצוה מיהא איכא. וכצד זה מצינו שכתב בשו"ת חוות יאיר (סי' ע), ע"ש. ולפ"ז שוב אין נפק"מ בין הסוברים דמצות ישוב א"י בזמן הזה איננה, לבין הסוברים שישנה, דלכו"ע בכדי שהסעודה תחשב לסעודת מצוה יצטרך לומר בה ד"ת.
וע"ע בשו"ת תורה לשמה (סי' תפד) שכתב דע"פ השאילתות (בראשית א) שמדמי סעודה זו לסעודת שב"ק, נראה שלעולם סעודת מצוה חשיבא בין בא"י ובין בחו"ל, ולכך הנודר יוכל לאכול בהם. וטעם מצוה זו היא שבכך מפרסם את מידת חסדו וטובו של הקב"ה שגמל אתו שזכה לבית זה^[24]. ולפ"ז נמי ליכא נפקותא בהא דאיכא מצות ישוב א"י בזמן הזה. וע"ע במנ"ח (מצוה תקכו אות ה).
ושו"ר שכן העיר בשו"ת דברי מלכיאל (ח"א סי' ג) מדברי השאילתות על מש"כ היש"ש. וע"ע שם (ח"ד סי' ח) שהעיר כמו"כ ע"ד הבאר שבע. וכ"ה בהגהות יד שאול (יו"ד סי' רמו). וס"ל להדברי מלכיאל (ח"ד שם) שגם בחו"ל הוי סעודת מצוה, משום דעתה מחייב במזוזה מדאורייתא. וע"ש שדחה את ראיית הבאר שבע מהירושלמי. וע"ע ביד אפרים (סי' תקסח) ובפסקי תשובה (סי' קצד).
♦

טעם מצות ישוב א"י

בשו"ת התשב"ץ (ח"ג סי' ר) כתב בטעם המצוה שהיא משום שיוכל לקיים מצוות התלויות בארץ. וכתב עוד דאפי' אי בטלה קדושת עזרא, וממילא אין כאן חיוב מדאורייתא למצוות התלויות בארץ, וא"כ א"י הינה כחו"ל, דגם שם המצוות הן מדרבנן, וא"כ מאי עדיפא א"י מחו"ל בזמן הזה, י"ל דיש מצוות מסוימות שמקיימים אותן בא"י וכגון דמאי וכד' ולא בחו"ל. וכן אפשר להוכיח ממש"כ התוס' (כתובות קי: ד"ה הוא) דעכשיו אין מצוה לדור בא"י כיון שיש כמה מצוות שתלויות בארץ וכמה עונשין שאין אנחנו יכולים להיזהר בהם. דמבואר שכיון שכל המצוה בא"י היא בכדי לקיים את המצוות התלויות בארץ, וכעת איננו יכולים להיזהר בהן, א"כ אין תכלית בישוב הארץ. וכ"ה בשו"ת אוהל משה (ח"ב סי' כג אות ב)^[25]. וכ"נ שהבין בדבריהם בשו"ת מהרי"ט (שם). אולם אפשר לומר דכוונתם היא דכיון שאין אנו יכולים להיזהר במצוות, א"כ עדיף טפי לא לעלות לא"י ולא להיכשל במצוות, אולם אין הטעם של הישוב מחמת אותן המצוות^[26].
וכן נראה להוכיח מדברי הרשב"ם (ב"ב צא. ד"ה אין) שכתב בטעם איסור היציאה לחו"ל דהוא מחמת שמפקיע עצמו ממצוות התלויות בארץ. ועיין בגיליוני הש"ס שתמה ע"ד אמאי נקט האי טעמא ולא נקט דמצות ישוב א"י היא מצוה עצמותית. ולהאמור ניחא, דס"ל כהתשב"ץ דטעמא דמצות ישוב א"י היא לפי שיכול לקיים בה מצוותיה. אולם מאידך מצינו להמהרי"ט (שם) שכתב דעיקר המצוה היא מחמת קדושת ומעלת א"י, דקיימת אפי' בחורבנה^[27]. וכתב שדברי התוס' בכתובות נכתבו ע"י הגהת תלמיד ולאו סמכא הוא. אלא שלכאו' יש להעיר בדבריו דאיהו גופיה ס"ל (ח"א סי' מז) לעניין העיר עזה דאין כופין לעלות לשם, מחמת שכל טעם הכפיה היא לפי שיוכל לקיים מצוות התלויות בה, ע"ש. ומבואר דס"ל שטעם המצוה היא מחמת קיום מצוותיה של א"י. ויעויין במר וקציעה (סי' שו) שהעיר ע"ד דאין אנו צריכין טעם למצוה זו, מאחר דגזירת מלך היא. ובפרט למש"כ הרמב"ן דא"י היא נחלת ה' ואינה תלויה כלל במצוות. וצ"ע אמאי לא העיר ממש"כ איהו גופיה. ושו"ר שכן העיר ע"ד בויואל משה מאמר ישוב א"י -ז^[28].
♦

אי אמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו במצוה מדרבנן

ולפ"ז כיון דמצוות לאו ליהנות ניתנו, אין לברך זמן על בית בא"י. וגם אי נימא דמצות ישוב א"י הויא מדרבנן, מ"מ מצינו שגם במצוות דרבנן אמרינן דמצוות לאו ליהנות ניתנו. דהנה בעל המאור (ר"ה דף ז: מדפי הרי"ף) כתב דהמודר הנאה מחבירו מותר לשמוע ממנו תקיעת שופר, דהוי מדאורייתא, אבל של חצוצרות של תעניות לא. ומבואר מדבריו דבמצוות דרבנן לא אמרינן דמצוות לאו ליהנות ניתנו^[29]. אלא שהר"ן (שם) פליג עליה, וס"ל דכיון שמ"מ מצוה דרבנן היא, גם בהאי אמרינן דמצוות לאו ליהנות ניתנו, ולכך יכול לשמוע גם חצוצרות של תעניות. וכ"מ מתשובת הרשב"א (ח"א סי' תשמו) דבמצוות דרבנן אמרינן דמצוות לאו ליהנות ניתנו. וכ"פ בשו"ת חזו"ע (סי' ח אות יג). וע"ע בשו"ת שער אפרים (סי' לח) בישוב סתירת הרז"ה מדידיה אדידיה, ואכמ"ל.
♦

אי אמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו במצוה שיש בה הנאת הגוף

אלא שאכתי יש להעיר ע"ד הלב חיים, מדאמרינן בר"ה (כח.) דמהמודר הנאה מן המעיין מותר בימות הגשמים בטבילה של מצוה, ואסור בימות החמה. ופרש"י (ד"ה אבל) דבימות החמה איכא הנאת הגוף [ולכך לא אמרינן דמצוות לאו ליהנות ניתנו]. ובנדרים איתא (טו:) דהאומר לאשה קונם שאני משמשך ה"ז בבל יחל. ומוקמינן ליה התם באומר לה הנאת תשמישך עלי, דבכה"ג אינו משועבד לה. והקשו הראשונים (הר"ן והנימוק"י שם) דאמאי אסור לשמש עימה, והרי מצוות לאו ליהנות ניתנו, והאיכא מצות עונה ופריה ורביה. ותירצו דכיון דמתהני גופא מינה בהדי דמקיים מצוה, לא אמרינן דמצוות לאו ליהנות ניתנו, ואסרינן, דפסיק רישיה הוא שנהנה. והסתייעו לכך מהגמ' בר"ה (שם).
אולם הרשב"א (נדרים שם) תירץ דלא אמרינן בכה"ג דמצוות לאו ליהנות ניתנו, מחמת דיכול לקיים את מצוותו באחרת. ולכאו' משמע דס"ל שגם במצוות שיש בהן הנאת הגוף אמרינן בהו דמצוות לאו ליהנות ניתנו. ולדרכו צ"ל דהא דאמרי' בר"ה דאסור בימות החמה הוא כמש"כ המאירי (ר"ה שם), דשאני מרחץ, דהנאתו היא גם לאחר שנעשית המצוה. אולם אם בשעת המצוה הגיעה לו הנאת הגוף, אמרינן ביה דמצוות לאו להינות ניתנו. כ"כ האחרונים (שער המלך פ"א מהל' שופר ה"ג. וע"ע בשו"ת חזו"ע שם אות יב).
♦

דעת השו"ע

וכתב בכל בו (סי' סד) דאסור לאדם המודר הנאה מחבירו לתקוע בשופר שלו, מחמת דפעמים שיש לו הנאת הגוף כשתוקע, ובהאי לא אמרינן דמצוות לאו ליהנות ניתנו. ומבואר בדבריו דס"ל כהר"ן והנימוק"י. והובא בב"י (סי' תקפו). ובשו"ע (שם סעיף ה) כתב דהמודר הנאה משופר אדם אחר תוקע וכו'. וע"ש בט"ז (ס"ק ד) שטעמו הוא כיון דאיכא הנאת הגוף לא אמרינן דמצוות לאו ליהנות ניתנו. וכ"פ בשו"ת חזו"ע (שם אות יב)^[30].
והנה כאן בנידוננו נראה דהגם שאיכא מצוות ישוב א"י, מ"מ איכא נמי הנאת הגוף, דהאדם נהנה בעצם ישיבתו בבית. ולכן לא אמרינן ביה מצוות לאו ליהנות ניתנו, ויוכל לברך אף ברכת שהחיינו.
♦ ♦ ♦

הערות שוליים

↑ יעויין באבודרהם (שער ח) ובמאירי (ברכות נט.) ועוד דס"ל דלאו דווקא בנה בית חדש, וה"ה שקנה בית חדש. ועיין במר וקציעה (סי' רכג) בטעם השינוי של התנא בין כלים לבית.
↑ ושמא ס"ל שיש לחלק בין ברכת הגשמים לברכת שאר קניינים, דבברכת הגשמים אין כ"כ זמן מסויים לברך, אם לא בעת ירידתן, שהרי הצמיחה היא אורכת זמן, ואפשר דאט אט פוחתת שמחתו מאחר שהוא מתרגל לצמיחה האיטית, וכשנשלמת הצמיחה כבר איננו שמח כמו שהיה שמח בעת ירידתן. ולכן תיקנו לברך בשעת ירידתן, שבזמן זה שמחתו מרובה יותר.
↑ ואם רוכש דירה מקבלן כשהיא עדיין לא נבנתה כלל, צ"ע אי יברך, דאפשר דהו"ל דבר שלא בא לעולם וליכא שמחה כדבעי.
↑ ולפ"ז בגרע"א (שם) כתב שיש לדון אם יברך שהחיינו בשעת קנין כלי הטעון טבילה, מאחר שאינו מוכן לשימוש. וכמו"כ אם יברך על בית חדש בשעת קנין, מאחר שאינו יכול לדור בו בלי מזוזה. ונראה דהצד שיברך אפי' בשעת קנין הוא משום דהכלי והבית גמורים בעשייתן ושמחתו שלימה, אלא דאריא הוא דרביע עליה.
↑ ועיין בנהר שלום (שם) שכתב לדחות את ראיית הט"ז. ועוד י"ל דבגשמים, אפי' שאין הנאתן ניכרת מיד, מ"מ יברך עליהם, מחמת שהוא מסור בידי הטבע שהטביע הקב"ה בגשם שיורד על הזרע שהתבואה תצמח, וחשבינן ליה כמי שנעשתה מחשבתו. משא"כ במלבוש וכסף, שהוא מסור בידי אדם, אפשר שלא חשבינן ליה כנעשתה מחשבתו. וכדאיתא בב"מ (לג:) דפירות דקל עבידי דאתו, אך פרה לכפילא מאן יימר לן וכו'.
↑ ליישוב דעת הט"ז שמעתי ליישב די"ל דשאני פרי חדש, דבו אין ציפיה כמו בכלים חדשים וכד', ולכן אי מברכינן זה על שעת שמחתו, שהיא שעה שראוי לאוכלו או בשעה שאוכלו ממש.
↑ לא זכיתי להבין את כוונתו.
↑ כך היא הבנת הב"י בדברי הסמ"ק. אך הב"ח שם ס"ל דאם קנה כלים לו ולבני ביתו יחד מברך רק הטוב והמטיב לכו"ע. ומש"כ הסמ"ק דמברך גם הטוב והמטיב, היינו בשקנה לו לבד ולבני ביתו לבד.
↑ אולם בביאור הלכה (ד"ה בנה) השיג ע"ד, דבעבור בניו הזכרים משהגיעו לגיל שש, דמזונות דיהיב להו הוי בכלל צדקה, בודאי דהבית חשיב הטבה גבייהו. וגם עבור אשתו חשיב הטבה, מאחר דיכול לשכור להם בית ואינו חייב לבנות להם. ונשאר בצ"ע. ושמא י"ל דלב"ב ל"ח הטבה אלא בכלים, דמה להם בית של שכירות ומה להם בית של קנין.
↑ לבר מהמנהג, וכמו שיבואר.
↑ וכתב הבא"ח שאע"פ שטעם קלוש הוא, מ"מ ברכת שהחיינו תלויה במנהג.
↑ ובשו"ע הרב (ברכות הנהנין פי"ב ס"א) משמע דהויא חובה. וכ"מ ממש"כ בשו"ת חת"ס (ח"א או"ח סי' נה). וע"ע בשו"ת יוסף אומץ (סי' נו).
↑ וז"ל האג"מ: אבל מן הנכון הוא לברך אף להסוברים שהוא רשות, וכ"ש שהרבה סוברים שהוא חובה וכו'. ואף שהוא רשות אין לזלזל ולהקל דודאי כיון שרשאי לברך יש לכל אדם לברך אף לגדולי עולם, ע"ש.
↑ הארכתי בזה לאפוקי ממש"כ בהליכות ברכות שהטעם דנהגו לברך על בגדים הוא מאחר דבאים לעיתים קרובות יותר וכבאים מזמן לזמן חשבינן להו. והוכיח כדבריו מדברי תרומת הדשן. והמעיין שם יראה דס"ל כמו שכתבנו.
↑ וצ"ב בדבריו איזו מצוה יש בקניית ספרים, ואי משום שעי"כ יקיים מצות ת"ת, א"כ בקנייתו הו"ל רק הכשר מצוה, ואפשר דבהאי לא אמרינן דמצוות לאו ליהנות ניתנו. ועוד, דעל הכשר מצוה לא מברכין שהחיינו. ועיין בפרי יהושע (סי' כא) שכתב דמהאי טעמא דהוי הכשר מצוה אין מברכין על ספרי קודש שהחיינו. ואפשר דהמצוה היא בעצם קניית הספרים, דבימינו היא מ"ע, וכמש"כ השו"ע (יו"ד סי' ער ס"א). ועוד צ"ע בדבריו, אי לדבריו אמרינן בד"ת דמצוות לאו ליהנות ניתנו. דיעויין בחידושי ר' אברהם מן ההר (נדרים מח.) דס"ל דלא אמרינן בד"ת מצוות לאו ליהנות ניתנו, דאדרבה בתורה המצוה היא ליהנות. וע"ע בלבוש (או"ח סי' מז). וכ"ה דעת הט"ז (יו"ד סי' רכא ס"ק מג). ועיין בבני ציון ליכטמן שכתב דלדעת הט"ז בודאי יברך אף על ספרים חדשים, כיון דבד"ת איכא נמי הנאת הגוף, ולא אמרינן דמצוות לאו ליהנות ניתנו (ע"ע בזה לקמן). אולם אפשר לומר שאם המצוה היא בעצם קניית הספרים, אפשר שגם הט"ז ס"ל דאין לברך שהחיינו, מחמת דאין זו מצות ת"ת ממש, שיש בה הנאת הגוף, אלא רק ההיכי תמצי להנאת הגוף. ובעצם דברי הט"ז כבר העירו האחרונים (הג' אמרי ברוך יו"ד שם) ממש"כ הר"ן (נדרים לה:) שבד"ת נמי אמרינן דמצוות לאו ליהנות ניתנו. וע"ע בשו"ת פני אריה (סי' מז. הו' בפת"ש שם ס"ק ד). ומאידך בקצות החושן (סי' עב ס"ק לד) ובמחנה אפרים (הל' שאילה ופיקדון סי' ג) ס"ל דפטרינן לשואל ספרים מאונסים, ולא אמרינן דכל ההנאה שלו, מאחר דמצוות לאו ליהנות ניתנו. ומשמע דבד"ת נמי אמרינן דמצוות לאו ליהנות ניתנו. ועיין במש"כ בשו"ת יבי"א (ח"ב חחו"מ סי' ז אות ז).
↑ ע"ש שביאר את כוונתו, דאפי' את"ל דמצוות ליהנות ניתנו, מ"מ אין מברכין אלא על מצוות הבאות מזמן לזמן. אך במחצית השקל ביאר את כוונתו, דעל ההנאה אינו מברך, מפני דמצוות לאו ליהנות ניתנו, ואף על המצוה לא מברך כבשאר מצוות, מחמת דלא אתי מזמן לזמן. ואפשר שהדבר תלוי ג"כ בגי' בדברי המג"א, דהגר"ח גרס ואין בתוספת ו', והמחצית השקל גרס בלא ו'.
↑ וע"ע במש"כ (שם עמ' שצו) לדחות את דברי המר וקציעה ולהוכיח כדעת המג"א.
↑ ולחיבת קודש הביא עוד בענין מצוה זו, דהנה כתב הרשב"ש (סי' א-ג) דמצוה זו נחלקת לג' חלקים. א: מצות הישיבה בא"י, דהיא עיקר המצוה. ב: מצות העלייה לא"י, דהיא הכשר למצוה העיקרית. ג: שצריך לדאוג לישוב של א"י שיהיה נח לישב בה, והיינו שידאג לטיפוח וכד' של א"י, ע"כ. אולם במש"כ שהעליה לא"י היא בכלל הכשר המצוה, יעויין בשו"ת הריב"ש (ח"א סי' קא) דס"ל שהעלייה עצמה היא מצוה, ע"ש בראיותיו. והנפק"מ היא אם אדם נדר לעלות לא"י ולא נדר בפירוש שידור בה, אי מהניא ליה להתיר נדרו. וכתב הרשב"ש דכיון דהוי הכשר מצוה מהניא ליה התרה. וכ"כ בשו"ת מהרי"ט (ח"ב שם) בדעת הרא"ש. ומאידך, בשו"ת המבי"ט (ח"א סי' קלט) כתב דאינו יכול להתיר נדרו. ונראה דס"ל כהריב"ש דמצות העלייה אינה נחשבת להכשר מצוה, ולכך לא מהניא ליה התרה.ולסדר הדברים אעלה ב"ה את המקומות המובאים בש"ס במצוה זו, ואסדרם לפי הנלענ"ד כל אחד על מקומו. בגמ' בכתובות (קי:) איתא הכל מעלין לא"י וכו'. ולהמבואר נחלקו הראשונים אי הויא הכשר מצוה או מצוה גופא. בגמ' בב"ק (עט:) איתא אין מגדלין בהמה דקה בא"י. ופרש"י (שם ד"ה אין) דמשום ישוב א"י שמבעיר השדות וכו'. ונראה דהוי הכשר מצוה, וכהחלק השלישי. ועוד שם (פ: ובגיטין ח:) איתא דהלוקח בית בא"י כותבים עליו אונו ואפי' בשבת, משום ישוב א"י. ולכאו' אם המצוה היא בישיבה, א"כ הכא הויא הכשר מצוה. וכ"כ הרשב"ש (סי' א). אולם עיין ברש"י (שם), שכתב דקונה הבית מנכרי, מחמת שיש מצוה לגרשם. ואי נימא דהמצוה לגרשם היא פרט ממצות ישוב א"י, והיינו שיש מצוה לישב בה ויש מצוה להוציא אותם מארצינו, ואין עיקרה מחמת דנוכל לישב בה, א"כ אפשר דהוי מצוה גופא ולא הכשר מצוה. עוד שם איתא: הלוקח עיר בא"י כופין אותו ליקח דרך מד' רוחותיה משום ישוב א"י. וכתבו המאירי והיעב"ץ (שם) דהוא מחמת דבעינן להשביח הדרך לעוברים ושבים שידעו לילך לעיר מושב, ועי"כ יהיה נח לאנשים לדור בה. ונראה דהוי הכשר מצוה, וכהחלק השלישי. בגמ' בב"מ (קא. וע"ע שם בע"ב) איתא: שטף נהר זיתיו וכו', ואם אמר הלה שלי אני נוטל אין שומעין לו משום ישוב א"י. והיינו שמטפח בכך את א"י ועי"כ יהיה נח לאנשים לישב בה, וכהחלק השלישי. [ועיין בב"י חו"מ סי' קסח, דאפי' אם יאמר הלה שלי אני נוטל ליטע בשלי אין שומעין לו, ע"ש בטעמיו.] בגמ' במנחות (מד.), איתא השוכר בית בא"י עושה מזוזה מיד משום ישוב א"י. ופרש"י (ד"ה משום) דכיון שאינו לוקח המזוזה משם יקשה בעיניו לעזוב משום טורח מזוזה אחרת. וכמו"כ אם ישכירנה לאחר יקפצו עליה מחמת שיש שם כבר מזוזה, ונמצאת א"י מיושבת תמיד. ונראה דקביעת המזוזה הויא ג"כ בכלל הכשר למצוה. בגמ' בערכין (לג:) איתא: אין עושין שדה מגרש, ולא מגרש שדה. ופרש"י (ד"ה אין) משום ישוב א"י. והיינו חורבן שממעט הזריעה ומחריב את נוי העיר. והוי נמי הכשר מצוה, וכהחלק השלישי. בגמ' בתמיד (כט:) איתא: אין מביאין עצי זית למערכה, משום ישוב דא"י. והוי נמי הכשר מצוה, וכהחלק השלישי.
↑ יעויין בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סו"ס מח) שדקדק בדברי המשנה בכתובות (קי:) דהכל מעלין לא"י, דתנא אהיכא קאי דקתני הכל מעלין, וכדאיתא בריש ברכות, וצ"ל דתנא אקרא קאי דפשיטא דאיכא מצוה, ע"ש.
↑ ולדעת הרמב"ן י"ל כמש"כ בשו"ת הרשב"ש (סי' ב) דלכך המצוה היא על היחידים ולא על הרבים. וכן מבואר מדברי רש"י (שם ד"ה שלא). וכן היא פשטות הגמ' דהאיסור לעלות בחומה.
↑ שהרי הוכיח שאין לעלות בחומה. וכמו"כ אמאי לא קאמר ששבח החכמים הוא אפי' בזמן הזה, והיינו דהיא מצוה מדרבנן.
↑ וליישוב דבריו יעויין בשו"ת בית הלוי (סי' נ). ובשו"ת אבני נזר (סי' תנד אות סב-ג)
↑ אך יעויין בדברי הרמב"ן בסה"מ שכתב שאין לומר דזה הוי בכלל החרם דכתיב גבי ז' אומות. ושו"ר שכן העיר במנחת אשר (במדבר שם).
↑ ועיין ביש"ש (שם) שכתב דסעודה שעושין להודאה לה' יתברך או פרסום הנס חשיבא סעודת מצוה.
↑ ע"ש שהוכיח כמו"כ מהתוס' בריש גיטין.
↑ וכעי"ז ראיתי שדחה בשו"ת יבי"א (חי"א שם אות ו) את הוכחת המגילת אסתר מדברי התוס' שאין מצות ישוב א"י בזמן הזה. דלעולם אימא לך שגם בזמן הזה איכא מצוה, ומ"מ יש לחשוב שכר מצוה כנגד הפסדה וכו'. ע"ש.
↑ יעויין בשו"ת יבי"א (חי"א שם אות ד) שהביא סייעתא לדבריו מדברי המדרש (ב"ר פרשה עו סי' ב), שיעקב אבינו היה ירא מעשיו מחמת שבא איליו אחר שישב בא"י כמה שנים. ואף שא"י לא התקדשה עדיין למצוות התלויות בה. וחזינן דבעצם ישיבת א"י יש מעלה.
↑ ואין לומר לצד דהרמב"ן והרמב"ם פליגי אי איכא מצות ישוב א"י בזמן הזה דבהא פליגי, דהרמב"ן ס"ל דעיקר הטעם הוא מחמת קדושת א"י, דקיימת אף בחורבנה, והרמב"ם ס"ל דעיקר הטעם מחמת מצוות התלויות בה, ולכך אחר שגלו ישראל תו ליכא מצוות התלויות בה, מאחר דקדושה שניה בטלה. דזה אינו, דחזינן דאפי' למאן דס"ל שעיקר המצוה היא מחמת המצוות התלויות בה, מ"מ גם בזמן הזה יש מצות ישוב א"י מחמת מצוות מסוימות הנוהגות בא"י ולא בחו"ל. ומה גם דהרמב"ם ס"ל (פ"א מהל' תרומות ה"א ועוד) דקדושה שניה קדשה לעתיד לבוא. וכמו"כ אפשר שגם אם עיקר המצוה היא מחמת קדושת הארץ, י"ל דקדושתה היא תלויה בקיומה, אולם אי חרבה תו ליכא מצוה, וצ"ע.
↑ ובטעם החילוק יעויין בחידושי הגרנ"ט (סי' נג).
↑ אלא דלכאו' צ"ע ממש"כ בשו"ע (יו"ד סי' רכא סעיף יג) דהמודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה. ומבואר דאפי' שאיכא הנאת הגוף, מ"מ גם בכה"ג אמרינן דמצוות לאו ליהנות ניתנו. וכן הקשה הש"ך (שם ס"ק נט) ונשאר בצ"ע. אולם בכפות תמרים (הו' בעצי לבונה יו"ד שם) כתב די"ל דכיון שהכל לפי מה שהוא אדם, דפעמים שנהנה ופעמים שאינו נהנה, לכך כתב השו"ע ב' הלכות אלו. וכ"כ בעצי לבונה (שם) לדעת הט"ז.