דעות הראשונים בהכרעה למעשה במחלוקת רש"י ור"ת בתפילין
האפשרויות למעשה
כידוע נחלקו רש"י ור"ת בסדר הפרשיות, וכל שיטה פוסלת את השיטה השניה. וכידוע הכרעת הדברים וההנהגה למעשה מורכבת עד זמננו. מטרתנו במאמר זה לבאר איך הראשונים הכריעו בשאלה זו, בין בשאלה איך הכרעת הדברים, ובין איך לנהוג כאשר אין הכרעה. והתברר שבעיון בדבריהם, נמצאו דברים שונים מאוד מהמקובל להלכה בענין זה, וכפי שיתבאר.נקודה ראשונים שצריך לברר, אם אין הכרעה בין השיטות, ושיטת רש"י ור"ת שקולות, איך ינהג למעשה. ויש ג' אפשרויות – א' להניח את שניהם מספק ב' להניח איזה שירצה ג' לא להניח כלל. ולכאורה מסברא צריך להניח את שניהם, משום ספיקא דאורייתא, ואילו להניח איזה שירצה או לא להניח כלל הוא ללא טעם. אך יתבאר שיש מקורות ברורים בראשונים שמצד מצות תפילין יכול להניח איזה שירצה, ויתכן אופן שלא יניח כלל, וכפי שיתבאר.
♦
שיטת ספר התרומה סמ"ג והג' מימוני שמצד מצות תפילין מניח איזה שירצה
איתא בסמ"ג עשין כ"ב "אם כן סדר הנחה של רבינו שלמה פסול לדבר הגאונים, וסדר הנחת הגאונים פסול לדברי רבינו שלמה. וירא שמים חושש משום ברכה לבטלה אם אינו מניח רק כדברי האחד מן הגאונים, הלכך יניח שניהם. שנים של יד בברכה אחת, ואחר כך מניח שנים של ראש בברכה אחת. שהרי יש בראש וכן בזרוע מקום להניח שני תפילין, כדאיתא בפרק המוצא תפילין (עירובין צה, ב), ואם אינו יודע לכוין המקום ולהניח שניהם יחד אם כן יניח כדברי האחד של יד ושל ראש, ויסלקם מיד, ויניח האחרים על סמך ברכה ראשונה. ואף על פי שמפסיק בין של יד לשל יד ברכת תפילין הראש, זהו טוב יותר מלהניח לגמרי שלא להניח כלל. (ע"פ סימני סה"ת שם). [ו]מכל מקום נהגו בארץ אדום ובארץ ישמעאל כדברי רבינו שלמה וכדברי רבינו משה וגם שלחו כתב מארץ ישראל שנפלה בימה שעל קבר יחזקאל ומצאו שם תפילין ישנים מאוד כסדר רבינו משה ורש"י ז"ל".♦
כעי"ז לשון ספר התרומה
וכעין דברים אלו מבוארים כבר בספר התרומה הלכות תפילין סימן רו "ואם אינו יודע לכוין המקום (עיין מרדכי בהגה"ה) להשיב שניהם יחד והוא ירא לעשות כאחד מהגאונים הרבנים משום ברכה לבטלה. יברך ויניח אחד מהן של יד ושל ראש ויסלקם בזמן מועט כו' ואף על פי כן טוב לעשות כדבר הזה להניח שניהם בעניין הזה מלהיות כלל בלא תפילין".♦
כעי"ז לשון ההג' מימוני
ובהג' מימוני תפילין פ"ג הל"ה "ויען כי של אלו פסולות לדברי אלו ושל אלו פסולות לדברי אלו החרד וירא משום ברכה לבטלה יהיה לו ב' זוגות אחד כדברי אלו ואחד כדברי אלו ויניח שתיהן בברכה אחת דהא אמרינן בפרק המוצא תפילין מקום יש בראש להניח ב' תפילין וכן ביד ואם אין ידוע לכוין המקום יניח כדברי האחד ויברך ויסלקם לאלתר ויניח השניה על סמך ברכה ראשונה ואפילו אם הפסיק בברכה ראשונה של יד לשל שנייה כגאונים שפסקו כן לקמן בפרק ד' אף על פי כן טוב יותר לעשות כן מלהיות לגמרי בלא תפילין".♦
המתבאר מדבריהם
מבואר להדיא בדבריהם שהטעם להניח ב' תפילין הוא רק משום חשש ברכה לבטלה. ולא משום עצם הדין קיום מצות תפילין. אע"פ שלהדיא כתבו שב' השיטות פוסלות א' את השניה, ואע"פ שלא נתנו עדיפות לשיטה אחת על השניה. דהיינו לא אמרו שאם יניח ר"ת, ודאי צריך להניח רש"י משום קיום מצות תפילין, אלא מדברים על שניהם בשווה[1]. עוד מבואר להדיא שאם יש בעיה של ברכה לבטלה, ואין פתרון לבעיה הזאת, ההוראה תהיה לא להניח כלל[2]. ולכן כתב שמוטב שיעשה פתרון של הנחה אחד אחרי השני, אע"פ שאינו היתר מרווח, מאשר לא להניח כלל[3]. ופלא למה אם אין אפשרות לפתור את הבעיה של ברכה לבטלה, הדין יהיה שלא להניח כלל, ולמה לא נאמר שיניח ולא יברך. והרי ברכות אינן מעכבות, ולא להניח הוא ביטול מצות עשה ברורה[4].♦
המהרי"ק מאריך להוכיח מהדברים כהנ"ל
וכבר האריך בביאור הראשונים הנ"ל בשו"ת מהרי"ק סימן קעד. השואל דייק כמ"ש, והמהרי"ק בהתחלה רצה להידחק בלשון, וז"ל "טרם עמדתי על דקדוק לשון הספר בתחלת העיון היה נראה לע"ד לומר דפשיט' ליה לסמ"ג למצא תקנה ע"י שיניח עמה זוג אחר כדברי האחד ואח"כ זוג אחר אלא דקשי' ליה משום ברכה לבטלה".אך שוב כתב וז"ל: "אבל בקראי הלשון אמרתי שאין מתיישב כלל ופשיט' שהכוונ' כאשר אתה אומר, ועוד דמדמסיים הסמ"ג וז"ל ואם אין יודע לכוון המקום להניח שניהם יחד א"כ יניח כדברי האחד של יד ושל ראש ויסלקם מיד ויניח אחרים כו', עד זה טוב יותר מלמנוע לגמרי שלא יניח כלל, משמע דאי לאו הך תקנת' היה מונע שלא להניח כלל לא כדברי זה ולא כדברי זה כדי שלא לכנוס בספק ברכה, ולכשיתיישב זה יתיישב זה ודא ודא אחת היא. ונראה לע"ד שהירא דבר ה' יירא יותר בהניחו כאחד מן הגאונים משום חשש ברכה לבטלה, שאסו' משום את השם אלקיך תירא, ולא תשא את השם אלקיך לשוא, מאשר ירא משום עשה דתפילין כו'". ומבאר טעם הדבר ויתבאר בהמשך דברינו, ומסיק "וא"כ פשיט' שאפי' ירא שמי' יסמוך על דברי אחד מן הגדולי' אותו שירא' לו יותר או ע"פ מנהג אשר ינהיגו במקומו לענין תפילין ולא יחוש לעשו' כדבר שניהם כיון דקליש חיוב' דידהו כדפי' לעיל ולענין חשש ברכה לבטלה יחוש".
הרי ככל מש"כ שהראשונים סברו שאי"צ להחמיר כב' השיטות, אלא מה שנראה לו יותר, או מה שנהגו במקומו. וכן היה יותר חמור חשש ברכה לבטלה מאשר ביטול מצות תפילין כלל. ומ"מ צ"ע טובא למה כאשר מניח תפילין בספק ע"כ יברך, ואם אינו רוצה להיכנס לספק ברכה, ע"כ שלא יניח. שיניח ולא יברך, ויקל בדין ברכת המצות במקום ספק ברכה לבטלה, ולא יבטל את המצוה משום ספק ברכה. וצ"ע. ושמא ס"ל שאם מניח חייב לברך, שמ"מ כעת מקיים מצוה. ולא לברך מבטל דין ברכת המצות מספק[5]. משא"כ לא להניח אין בעיה, כי אינו מחויב לשיטתו. וא"כ כ"כ קל בעיניו הנחת תפילין יותר מלבטל ברכת המצות. וצ"ע[6].
♦
האם שיטת הרא"ש משום תפילין או משום הברכה
התבאר בכל הראשונים הנ"ל, סה"ת סמ"ג הג' מימוני, וכך דייק בדבריהם מהרי"ק, שסברו שמצד מצות תפילין אי"צ להניח ב' זוגות, אע"פ שאין הכרעה איזה העיקר לדינא, אלא יניח איזה שירצה. ובסו"ד מסיק שמ"מ המנהג כשיטת רש"י. ומבואר להדיא בדבריהם שכל הצד לירא שמים להניח ב' הוא משום חשש ברכה לבטלה, ולא משום קיום מצות תפילין. והנה ברא"ש ובטור סתמו וכתבו שירא שמים יניח שניהם, ולא פירשו את טעם הדבר. ואם לומדים את דבריהם בפני עצמם נראה שס"ל שמצד עצם חיוב הנחת תפילין צריך להניח את שניהם. אך אחרי שראינו את כל המקורות המקבילים לרא"ש, והם מקורות שהרא"ש שואב מהם תדיר - כבסיס לפסקיו - והם כתבו לשון זהה לרא"ש, שירא שמים יניח שניהם, אך פירשו בדבריהם להדיא משום הברכה, אז הדעה מכרעת שהרא"ש לא חידש שיטה חדשה, דלא כשאר ראשונים, אלא העתיק את דבריהם בקיצור, בלא לפרש את הטעם. וא"כ נראה שגם טעם הרא"ש והטור הוא כשאר הראשונים, משום חשש ברכה לבטלה.♦
חלק ב'
פרק א - טעם הדבר שאי"צ להניח ב' גם אם אין הכרעה בין השיטות
שיטת מהרי"ק שלומד תורה פטור מתפילין
והארכתי לבאר את שיטות הראשונים הנ"ל, במאמר בפנ"ע שהתפרסם בירחון האוצר גליון קט"ו, ע"פ כלל שבמחלוקת הפוסקים אין דין סד"א לחומרא, אלא דין אחר של הלך אחר המחמיר, וכאשר אין מקיל ומחמיר, כגון בתפילין שכל צד מכשיר את שלו ופוסל את השני, ע"כ אין דין הלך אחר המחמיר, אלא בוחר שיטה אחת. והארכתי שיש מקרים שאסור להחמיר כב' שיטות חולקות, עיי"ש. אך כ"ז אינו מועיל אלא ליישב מ"ט אין חיוב משום סד"א להניח ב' זוגות, אך אין בזה כדי לפרש את לשון הראשונים שעדיף שלא להניח תפילין כלל, מאשר להיכנס לספק ברכה לבטלה. ולמה לא יניח בלא ברכה, הרי ברכה לא מעכבת. וזה פלא. ומהרי"ק הנ"ל, אחרי שדייק מכל הראשונים הנ"ל שלא חייבו להניח מספק, וכן שמשום חשש ברכה לבטלה היו מבטלים מלהניח כלל, פירש את טעם הדבר: "ואעידה לי עדים נאמנים תו' רבי' יהוד' מפרי"ש רבו של ר' משה מקוצי בעל הסמ"ג, שכתבו בפ' במה טומנין וז"ל תימ' האי אמאי סמכו העולם שלא נהגו להניח תפילין, ועוד כי אמרי' בפ"ק דר"ה (דף יז) פושעי ישראל בגופן כו'. ומיהו ר"ת מפרש התם זה הוא הבועט במצוה כו', עד ומיהו סומכין אנו על הפסיקת', דאומר בה למען תהיה תורת ה' בפיך כל הקור' בתור' כאלו מניח תפילין. ואמנם שמעתי שגורס שם איפכ' כל המניח תפילין כאלו קורא בתור' וצריך עיון שם עכ"ל. ועוד יש שם בגליון חוץ לעמוד: במכילתין גרסינן למען תהי' תור' ה' בפיך כל הקור' בתורה כאלו מניח תפילין עכ"ל. (ג) ובענין זה כתב המרדכי פ"ק דר"ה בשם ראב"ן.הרי לך בהדי' דחיוב עשה דתפילין קליש טוב' לירא שמי' דקרי ותני באוריית', ואם אמר הסמ"ג להא מילת' בשיטת רבו אין כאן תמיה כלל ואף על גב שהוא יסר את הרבים וידים רפות חזק להניח תפילין כאשר האריך מאד בדרשתו כמ"ש במצות ואהבת זה הוא להמון דלא גריס באוריית' אבל ירא השם דגרסין וקרי באוריית' איכ' למימר דמיפטרי בכך וכך רמז גם הוא בסוד דבריו וז"ל עוד דרשתי להם שיותר הקדוש ברוך הוא חפץ באדם רשע שיניח תפילין מאד' צדיק עד ויותר הם צריכים חזוק באותם שגדלו ביראת שמים כל ימיהם כו' עד ללמוד שעיקר תפילין וחייובי' לאותם שצריכי' יותר דבר חזוק וקרוב זה לדברי התו' שהבאתי לעיל".
הרי שהוא סובר שלימוד תורה פוטר מתפילין, ושזה טעם כל הראשונים הנ"ל. ולכאורה ביאור הדבר הוא שיסוד ענין התפילין הוא קשירת דברי תורה על גופו, ע"י שכותבם על קלף וקושרם עליו. וא"כ כאשר הוא לומד את התורה בעצמה, הוא קשור בה ביותר.
♦
פרק ב - מקורות רבים שדנו במכילתא שלומד פטור מתפילין
ולכאורה זה מחודש טובא[7], אך יתבאר שמכילתא זו שהביא מהרי"ק כבר נידונה באריכות בראשונים ובפסוקים. קודם נציין מראה מקומות ואח"כ נרחיב במש"כ. תוס' ר"ה (י"ז א' ד"ה קרקפתא), ושם ברשב"א ור"ן, וברא"ש תפילין (סימן כ"ט), ובמרדכי (שם תש"ז). רבינו יונה (ברכות ט' ב'), עיטור (תפילין ח', רוקח (שס"ט), או"ז (תפילין תקל"ה), שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן תרמט), רבינו ירוחם (ני"ט ח"ה), טור או"ח ל"ח, שיבולי הלקט ענין תפילין.
♦
ספק אם משום לימוד כקיום תפילין, או משום עוסק במצוה
יש ספק גדול בראשונים, אם הגדר שענין תפילין ותלמוד תורה אחד, וכיון שמקיים תלמוד תורה מקיים ענין תפילין, ושוב אי"צ להניח. או ענינו עוסק במצוה פטור מן המצוה, ומה שאמרו שתורה כתפילין, רק בא לפתור את הבעיה שבתלמוד תורה אין דין עוסק במצוה, שהרי צריך ע"מ לעשות. וע"ז אמרו שגדר תפילין אינו עשיה אלא גם כעין לימוד, שהוא לזכרון. ולכן אין לו מעלה כלפי ת"ת, ושוב אמרינן בזה עוסק במצוה פטור מן המצוה. ונפק"מ טובא אם כונת המכילתא למי שעוסק בתורה פעם ביום, או רק בזמן שעסוק בתורה, ומיד שמפסיק חייב להניח.♦
שיטות שלימוד כהנחת תפילין
תוס' ר"ה הנ"ל הביאו את המכילתא כטעם שאין דין קרקפתא להרבה אנשים שבזמנם לא היו מניחים תפילין, כיון שהם לומדים. וכך הובא בשיבולי הלקט בשם ר"י הזקן ורבי יהודה החסיד, ובשם ריב"ן שזה נחמתו מהדין פושעי ישראל בגופן. ורב שמואל בן חפני גאון שהובא בעיטור ורא"ש וטור הנ"ל, כתב שאין הלכה כמכילתא זו, שהרי חזינן לרבנן קשישי שלומדים ומניחים תפילין בברכה, ואם היו פטורים לא יכלו לברך. אלא כיון שלא מוזכר בגמ' אין הלכה כן. וכן הסיק רבינו ירוחם. ובביאור הגר"א (או"ח ל"ח י'), האריך מקורות מגמ' שתנאים ואמוראים היו לובשים תפילין כל הזמן, ואילו למכילתא פטורים. והעיטור רצה לחלק בין תורה בכתב לבעל פה, הובא ברא"ש, והטור לא קיבל את דבריו, כיון שאין חילוק בין בכתב לבע"פ לענין ברכת התורה. והמהרש"ל שהובא בפרישה כתב א' גם התלמוד בלול ממקרא ב' הלומד מקרא מדה ואינו מדה, והתלמוד אין לך מדה גדולה הימנה. ובב"י רצה ליישב את העיטור, שאין הטעם משום מעלת הכתב, אלא משום שיש בו יציאת מצרים, ומתקיים בזה ענין תפילין, משא"כ בתלמוד.♦
שיטות משום עוסק במצוה
שיטת רבינו יונה, שאינו כלל פטור משום שלימוד עולה במקום תפילין, אלא זה דין עוסק במצוה. עיין מה שהאריך שם, ומה שהאריך בביאור הגר"א, ובמשנה ברורה. והרשב"א והר"ן כתבו ב' תירוצים אם כתוס' אם כרבינו יונה. ובאו"ז הביא בשם רבותיו כתוס', והקשה ע"ז, והסיק כרבינו יונה. ובשו"ע או"ח ל"ח י' כתב שמהני מכילתא זו, לענין שהלומד אי"צ להניח כל היום, עיי"ש ובנו"כ.♦
לשונות הפוטרים משום שתורה ענין אחד עם תפילין
וטעם השיטות שת"ת פוטר מתפילין בלא דין עוסק במצוה, כתב הרשב"א "ובמכילתא תנו העוסק בתורה פטור מן התפילין כלומר דכמניח תפילין דמי", הרי שאינו פטור אלא יש להם תוכן אחד. לשון הר"ן "אי נמי שהעוסק בתורה אינו צריך אות שדברי תורה הן עליו לאות". ועיין בגליוני הש"ס "נ"ב הטעם דתורה ותפילין עניין אחד", ומביא הרבה מו"מ שיש הקבלות בין תפילין לתורה. "וע' סיפרי פ' עקב עה"כ ושמתם את דברי אלה על לבבכם דיליף מתפילין ות"ת בניין אב לכל המצוות שהן חובות הגוף דנוהגות גם בח"ל ע"ש וא"כ כיון דהלימוד מתפילין ות"ת דייקא מוכח גם מזה היות להם ייחוס אחד והם שרשיים למצוות שהן חובות הגוף ודו"ק וע' חידושי הר"ן כאן דכ' דטעמא דעוסק בתורה דפטור מתפילין משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה א"נ שהעוסק בתורה א"צ אות שדברי תורה הן עליו לאות עכ"ל ולפי"ז הנה יש לת"ת עניין שבתות וימים טובים דפטרינן בהו מתפילין מטעמא דהן גופן אות ויובן בזה מאי דמבואר בזוהר בכמה דוכתי דת"ח הוא שבתא דכולה שתא ודו"ק", עיי"ש שהאריך עוד בזה.♦
צ"ע לומר שכל הראשונים הנ"ל סברו כדעת זו
ומ"מ קשה לשעבד את כל הראשונים הנ"ל לדעה זו המחודשת. ובפרט למש"כ שהרא"ש גם בשיטה זו, הרי הוא דחה להלכה את הפטור מתפילין. וכן א"כ להלכה לא יהיה אפשר לקבל דברים אלו, שהרי לא נפסק כשיטה זו. אומנם יתבאר שיש מקורות רבים לשאלה זו אם הנחת תפילין הוא חיוב גמור או לא[8], ונביא את מקור הדברים.♦
חלק ג'
פרק א - אם אין לו כסף לשניהם מה עדיף ציצית או תפילין
האריכו הפוסקים בשאלה, אדם שיש לו כסף רק למצוה אחת, או ציצית או תפילין, מה יעשה. ולכאורה הספק לא מובן כלל, שהרי תפילין חובה גמורה על האדם, ואיך ייפטר ממנה, ואילו ציצית אינה חובה על האדם אלא אם הוא לובש בגד עם ד' כנפות, וא"כ כאשר לא יהיה לו בגד זה לא יבטל שום מצוה[9]. והרבה פוסקים לא ס"ל לטענת פשוטה זו, וצ"ב איך הבינו את הענין, דהיינו אם הם תפסו את חיוב תפילין באופן שונה או שהם תפסו את חיוב ציצית באופן שונה. ונביא את דבריהם.
♦
שיטת כנה"ג שציצית קודמת
כתב כנסת הגדולה) הג' טור או"ח כה( "אמר המאסף: נספקתי, מי שאין ידו משגת לקנות ציצית ותפילין איזה מהם קודם לקנות. ויראה לי דציצית קודם, משום דשקולה כנגד כל המצות, כדתניא בפרק התכלת [מנחות מג ע"ב]". הרי מסיק שציצית קודמת משום ששקול כנגד כל המצות.וצ"ע טובא, הרי ציצית אינו חיוב, אלא כאשר יש לו בגד של ד' כנפות כמבואר במנחות דף מ"א להדיא. והרי לנו אין בגד ד' כנפות כידוע, וכפי שכבר כתבו התוס' שמשו"ה אין עונש בעידן ריתחא. וא"כ לא מדובר על ללבוש בגד בלא ציצית, אלא בלא ללבוש בגד עם ד' כנפות כלל. וא"כ ציצית אינו חייב ותפילין חייב, ואיזה טעם יש לקנות ציצית ולא תפילין.
♦
פוסקים שחלקו עליו – אך משום שתפילין יותר חשובים ולא משום החיוב
ובבאר היטב כ"ה ס"ק א' הביא את דבריו וחלק עליו "הרב בשיורי כנה"ג פסק דמי שאין ידו משגת לקנות ציצית ותפילין דציצית קודם ע"ש. והמחבר בני חייא וע"ת והלק"ט ח"א סימן נ"ד ובתשובת יד אליהו סימן מ"א והיד אהרן. כולם כאחד חלקו עליו ופסקו דתפילין קודם ע"ש." אלא שהמעיין בתו"ד יראה שלא חלקו עליו משום הטענה הנ"ל שזה חיוב וזה רשות, אלא מטענות אחרות.שבהלכות קטנות סימן נ"ד הקשה שגם תפילין הוקשה לכה"ת, וביד אליהו סימן מ"א דחה שרק הוקש ולא נאמר ששקולים. ומ"מ מסיק שיש דברי חז"ל שתפילין חמורים. ובעולת תמיד הביא את הדין פושע ישראל בגופם קרקפתא דלא מנח תפילין, שחזינן חומר העונש יותר מציצית, הרי שג"כ לא הביא עצם החיוב אלא את חומר העונש לעומת ציצית.
♦
פוסקים שחלקו משום שתפילין חיוב
ועיין שו"ת שמש צדקה סימן ט"ו וט"ז אריכות גדולה בשאלה זו, ורק בדף השלישי לערך, מעלה נושא זה, שתפילין הוא חיוב, וציצית אינו חיוב אלא מצוה אם לובש. ובשו"ת בית דוד סימן י', הובא באשל אברהם אופנהיים, הקשה שזה חיוב וזה מצוה.♦
פרק ב - לענין מזוזה ותפילין, תפילין קודם ונחלקו בהסבר הדבר
שיטת הבית הלל שלא תלוי ברמת החיוב וגם בציצית ותפילין נוקט כן
ברמ"א יו"ד רפ"ה א' איתא "ומ"מ אם אין ידו משגת לקנות תפילין ומזוזה, יקנה תפילין ולא מזוזה (ירושלמי סוף מגילה ובא"ח סי' ל"ח סי"ב), דמצוה שהיא חובת הגוף עדיפא". ונחלקו הפוסקים בביאור הדבר, שהבית הלל כאן ס"ק ב' האריך שכלל הרמ"א הוא דבר שחובת גופו ממש, דהיינו ללבוש על גופו. ולכן מסיק שתפילין קודמים לסוכה ולולב שאינם לבוש ולא חשיבי חובת הגוף. ומסיק "וכל שכן לציצית משום דציצית הוא תשמישי מצוה ותפילין הוא תשמישי קדושה וק"ל". הרי פירש את הרמ"א לא משום יותר חיוב, אלא משום שזה מלבוש על גופו ממש יש לו מעלה. ומשו"ה מסיק שכל שכן המעלה של תשמיש קדושה לתשמיש מצוה הוה מעלה שנותנת קדימה לתפילין על ציצית. הרי שגם פשוט לו כפוסקים הנ"ל שהחילוק בין ציצית לתפילין הוא רק ברמת הקדושה והחומר בדברי אגדה, ולא משום שזה חיוב וזה אינו חיוב.♦
הגרע"א בתשובה חולק עליו הנושא כמה יכול להפטר
ובשו"ת רבי עקיבא איגר (קמא סימן ט) האריך לחלוק על הבנת הבית הלל ברמ"א "ובמחכ"ת שגה מאד בכוונת רמ"א דחובת הגוף היינו מלבוש, אלא דכוונת הרמ"א דתפילין חוה"ג דהוא מ"ע שהחיוב מוטל על הגוף לעשותו וא"א לו למצוא טצדקי למפטר מחובתו, משא"כ מזוזה דאין חיוב מוטל על גופו לקנות לו בית לקבוע מזוזה, אלא דאם דר בביתו חל עליו חובת מזוזה ואי בעי דר בבית שאולה ושכורה ופטור ממזוזה, זולת לגבי ציצית הדין עם הבית הלל, דדמי ממש בזה למזוזה, דאין עליו חיוב ללבוש טלית בת ד' כנפות ולעשות בהם ציצית ואי בעי לובש טלית בת ג' כנפות ופטור מציצית".הרי שהעמיד להדיא מחלוקת עם הבית הלל, שלבית הלל הכל דרגות של חשיבות למצוה, וחובת הגוף דהיינו מלבוש מעלה, וה"נ תשמיש קדושה נגד תשמיש מצוה מעלה. ורע"א העמיד שזה נושא כמה חיוב יש בדבר. ודבר שהחיוב יותר מוכרח, ואי אפשר להתפטר ממנו, קודם לקיום מדבר שאפשר להפטר ממנו.
העולה מזה, שיש מחלוקת אם תפילין הוא חיוב גמור או רק מצוה, וכמו ציצית, והרבה מגדולי האחרונים לא ראו עדיפות בחיוב של תפילין מאשר החיוב של ציצית למי שאין לו ד' כנפות. וא"כ מובן מאוד למה הראשונים לא ראו חיוב להניח ב' תפילין לצאת יד"ח כל השיטות, וכן למה יותר חמור להם ספק ברכה לבטלה משאר ביטול מצ"ע של הנחת תפילין. ושמצ"ע זה אינה חיוב ואינה הכרח.
♦
שמא החיוב אינו כל יום ולכן אי"צ לקנות
ושמא יש לדחות שאין ראיה מכל הפוסקים הנ"ל שתפילין אינו חיוב גמור וכמו ציצית. אלא שכידוע נחלקו הפוסקים אם תפילין הוא חיוב כל יום בפנ"ע, וכמו קריאת שמע. או שזה חיוב תמידי, וכל שמוסיף לקיים בזמן מוסיף במצוה. אבל כאשר ממעט לקיים אינו ביטול אלא מיעוט בכמות הקיום של המצוה. וא"כ הנידון אם לקנות ציצית או תפילין, אינו שולל את קיום המצוה כלל, שהרי הניח קודם לכך, ויניח לאחר זמן, או ע"י שיקנה או שישיג מאחר. אלא הנידון על קיום קבוע כעת. וזה יתכן שאינו חיוב גמור. וכידוע האריכו בזה הפוסקים, ואי"ז עניני כאן להאריך, ורק אכתוב ב' נקודות שהתחדשו לי בזה.♦
א. לכל שיטות הראשונים הנ"ל שהלומד תורה פטור מתפילין, ע"כ שזה חיוב בכל יום
וקודם צריך להקדים, שמדברי חבל ראשונים שהבאנו לעיל שס"ל ע"פ המכילתא שהלומד תורה אי"צ להניח תפילין, מוכח שחיוב תפילין הוא כל יום בפנ"ע. שאם לא כן, ממנ"ש – אם החיוב הוא פעם אחת בחיים, אטו מי שפעם אחד בחיים למד תורה פטור מתפילין. והרי הם להדיא חלקו בין מי שלומד למי שלא לומד. ואם נאמר שהחיוב הוא בכל רגע, אלא שאינו חיוב גמור, ולכן לא מתייחד לפי ימים, א"כ מה מהני שלמדו רוב היום, הרי כעת יש חיוב חדש של רגע זה. ואינו נפטר ע"י לימוד ברגע הקודם, ואינו יותר קל מהשיטה של עוסק במצוה. וגם אם לא פוסקים פטור זה, מ"מ מעצם המו"מ מוכח שהחיוב הוא לפי כל יום.♦
ב. הגרד"ל שלרמב"ם בודאי אינו חיוב כל יום
עוד נקודה שמעתי מהרב חיים בר"א שמואלביץ ששמע מהגרד"ל, שהיה מאמר של הרב שבדרון בבית אהרון וישראל להוכיח שיש שיטות רבות שחיוב תפילין הוא בכל יום. בריטב"א מבואר שבזמן ק"ש זה חיוב גמור ושאר היום מדת חסידות, והראשונים דנו בסוגיא של אלישע בעל כנפיים שזה שעת שמד, מוכח שיש חיוב עכשיו ביום זה שדן עליו, ולא מהני מה שהניח בזמן קודם או מתכנן להניח אח"כ. ובא להשיג על מה שמפורסם בשם הגרי"ז שאין בעיה לא להניח תפילין בחוה"מ, שאין דין להניח כל יום, אלא ענין להניח תמיד והגדר לפי זמן, ולא לפי ימים. והגרד"ל אמר שהגרי"ז אמר את דבריו בדעת הרמב"ם, ובדעת הרמב"ם מוכח שאין חיוב כל יום. וזה מדברי הרמב"ם על תפילין בתשעה באב (הלכות תענית פ"ה הלי"א) "ומקצת החכמים נוהגין שלא להניח בו תפילין בראש". וכתב ע"ז המגיד משנה "ומקצת החכמים נוהגין וכו'. פירוש סברת רבינו הוא שרשאי אדם להניח תפילין בט' באב והרי הוא בזה כשאר הימים אלא שמקצת החכמים נהגו שלא להניחם. שאם היה דעתו ז"ל שאסור להניחם לא היה כותב כן אלא דעתו הוא כמ"ש וכן הוא עיקר". ואם היה חיוב דאורייתא להניח כל יום, מה שייך מנהג של מקצת חכמים לעקור מצוה דאורייתא. וע"כ שאינו חיוב כל יום, ואפשר לבטלו ליום א' משום טעם. וזה כדעת הגרי"ז בחוה"מ.♦
חלק ד'
פרק א - הכרעת השו"ע והפוסקים ומה שיש לתמוה בדבריהם
לשון השו"ע ומה שצ"ע בדבריו
לשון המחבר צריך ביאור, שבסימן ל"ד ס"ב כתב "ירא שמים יצא ידי שניהם, ויעשה שתי זוגות תפילין ויניח שניהם, ויכוין בהנחתם באותם שהם אליבא דהלכתא אני יוצא ידי חובתי, והשאר הם כרצועות בעלמא, כי מקום יש בראש להניח שתי תפילין. וכן בזרוע. ואם אינו יודע לכוין המקום ולהניח שניהם יחד, יניח כדברי האחד של יד ושל ראש, (ויסלקם מיד), ויניח האחרים על סמך ברכה הראשונה. (וי"א שאם)[10] לא יוכל להניח בבת אחת, יניח של רש"י ויברך עליהם ויהיו עליו בשעת ק"ש ותפלה ואחר התפלה יניח של ר"ת בלא ברכה ויקרא בהם שמע והיה אם שמוע".הרי סדר דבריו צ"ב טובא, שהתחיל שיניח את ב' הזוגות בב"א, ואם אינו יכול לכוון את המקום להניח שניהם במקום תפילין, יניח בזה אחר זה ויחליף את התפילין במהירות. ושוב חזר ואם אינו יכול להניח התפילין בבת אחד, יניח את רש"י ויברך עליו. ואח"כ יניח של ר"ת. הרי לכאורה פעמיים מעורר את הבעיה שאם אינו יכול להניח בב"א, ופעם נותן פתרון שיניח בזה אחר זה, ובזה לא הזכיר שיניח את רש"י קודם, ובפעם השניה שחזר על הבעיה הציע שיניח את רש"י ולאחר זמן את ר"ת.
♦
הגהת הט"ז ובאר הגולה בלשון השו"ע שאלו ב' שיטות
והט"ז ובאר הגולה הגיהו בדבריו, והוסיפו "וי"א שאם", וכפי שמופיע בסוגריים בשו"ע הנ"ל. דהיינו שהן ב' שיטות חלוקות - שיטה ראשונה להניח בזא"ז ואין הבדל בין רש"י לר"ת, ושיטה שניה שהעיקר כרש"י ולכן מניח רש"י ואת ר"ת לאחר זמן. ובט"ז כתב שלשיטה הראשונה אין נפק"מ איזה תפילין יניח קודם, שאין מעלה לאחד על השני[11]. ולמשנ"ת השיטה הראשונה היא שיטת כל הראשונים הנ"ל, והשיטה השניה הוא שיטת מהרי"ל בשו"ת סימן קל"ז שהעיקר כרש"י. ובביאור הגר"א נראה להדיא כט"ז, שגרס את הי"א, וס"ל שיש ב' שיטות חלוקות. ולכן בסעיף ג' שהשו"ע כתב שלא יעשה כן אלא מי שמוחזק בחסידות הוא הי"א השני כמהרי"ל שההכרעה כרש"י. משא"כ לשיטה הראשונה אין הכרעה בין השיטות[12].♦
שיטת המג"א שאינו מחלוקת
והמג"א יישב באופן אחר, שיש ב' בעיות - א' שאינו יכול להניח בב"א ממש, אלא יכול להניח בזא"ז במהירות. ב' שאינו יכול להניח בזא"ז במהירות, משום חולי או בושה, אלא אחד ואחר זמן את השני. ולפי"ז אי"צ להגיה ולהוסיף בדברי המחבר "וי"א שאם", שאינו ב' שיטות, אלא בעיות שונות, וכך פירש המחצית השקל את המג"א. והמשנ"ב פסק כמג"א בפשטות.♦
פרק ב - לשיטת הט"ז אע"פ שיש הכרעה כרש"י יש הידור כר"ת, ולא נמצא כן בכל הראשונים
ולפירוש הט"ז מבואר לי"א השני שאע"פ שעיקר ההכרעה כרש"י, ולכן לענין ברכה סומך על תפילין דרש"י בלבד, מ"מ אח"כ יניח תפילין דר"ת. וזה להפך מהראשונים הנ"ל שס"ל שאע"פ מצד מצות תפילין אי"צ להניח ב', מ"מ משום ברכה יניח את שניהם ביחד. וגם נגד הראשונים הנ"ל, שבדבריהם מצאנו טעם להניח ב' תפילין רק משום שאין הכרע בין השיטות, אבל לא מצאנו כלל מי שס"ל שיש הכרע ועדיין כותב להניח ב' תפילין משום חשש. שגם אם נפרש את הרא"ש וטור הנ"ל שצריך להניח משום מצות תפילין, דלא כסה"ת וסיעתו, מ"מ זה משום שאין הכרע כרש"י ולא כחשש. הרי לט"ז יש ב' שלבי חומרא נגד הראשונים הנ"ל. א' שמצד מצות תפילין צריך להניח את שניהם, ב' שאע"פ שהכרע כרש"י צריך להניח גם ר"ת. ולא מצאנו בראשונים כלל מי שס"ל שאע"פ שיש הכרעה בין השיטות, יניח את שניהם לחומרא. והפוסקים כתבו שמקור השו"ע הוא שו"ת מהרי"ל, וכן נראה בב"י. וצריך לבאר את הדברים בפנים, כי למרות שנכון – שמהרי"ל דיבר על הנחת תפילין דר"ת אחר שהכריע כרש"י, מ"מ בדבריו מבואר שהוא לא חלק על הראשונים, אלא אדרבה הסכים עמהם, וכפי שיתבאר.
♦
פרק ג - שיטת מהרי"ל שהובא כמקור לזה, ובפנים כתוב להפך לגמרי
איתא בשו"ת מהרי"ל סימן קלז "ושני זוגי תפילין לא חזינן רבנן קשישי רבותינו ז"ל דעבדי הכי, וגופא אזיל בתר רישא וסמכינן על מה שכתב הסמ"ג ההוא דקבר יחזקאל. ועוד יותר שמועות שמעתי כה"ג, גם ר"ת[13] עשה שאילת חלום על ככה, וכמדומה הואיל ולא נהוג מחזי כיוהרא ואין ליטול את השם אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות מה שלא היו כל אותן שראיתים נוהגין כן.
והנוהגין כן - טוב להניחן בבת אחת כי מקום יש בראש ובזרוע להניח ב' תפילין ואם על כל פנים לא יוכל להניחם בבת אחת נראה לברך על של רש"י הואיל ונהגינן כוותיה, ושל ר"ת אינם אלא לצאת ידי כולם. וכה"ג עבדינן בליל פסח דמברכינן אמצה לחוד כדרבנן והדר עבדינן כריכה בלא ברכה כהלל וכן מאן דקרי מגילה בי"ד ובט"ו כתב הרמב"ם לברך בי"ד כרובה דעלמא אף על גב דהתם ספק גמור וט"ו חשיב לדידיה כמו י"ד, וכ"ש בנדון זה. ונראה דשל רש"י יהא עליו בשעת ק"ש ותפלה כיון דנהוג עלמא כרש"י לא יפרשו מן הציבור לעשות אגודות ואחר תפלה יניח של רבינו תם ואם ידאג שלא יהא כמעיד עדות שקר בעצמו יקרא בהן שמע והיה אם שמוע".
הרי דבריו ברורים שלא ס"ל להניח ב' תפילין, ושרבותיו לא הניחו ב', וכך ראוי לעשות. ובדברי השואל מפורש שמהרי"ל עצמו לא הניח, ומהרי"ל מודה לעובדה זו מתוך דבריו. וא"כ לא יתכן שהוא מורה לירא שמים להניח. אלא ההוראה שכותב לירא שמים היא בנוגע לבעיה של יוהרא. שהוא כתב שמי שמניח תפילין דר"ת עובר משום יוהרא, אך מי שמפורסם בחסידות אין לו בעיה זו של יוהרא, ומותר לו להניח. ומעיד שהמהדרים להניח תפילין דר"ת בזמנו לא היו בכלל זה. וא"כ מהרי"ל לא המליץ לירא שמים להניח, אלא אדרבה הורה שלא להניח. משום ההכרעה כרש"י, ושכך נהגו רבותיו, והוא עצמו. אלא אסר על אנשים רגילים להניח ב' זוגות, והתיר לירא שמים מפורסם להניח. וזה דלא כפי שהביאו אותו הפוסקים בשו"ע ונו"כ בסימן ל"ד ס"ב וס"ג הנ"ל, אלא כשיטת הראשונים שאין טעם להניח ר"ת, אם ס"ל שהעיקר כרש"י. ודברי הפוסקים שהביאו את המהרי"ל כמקור להניח ב' תפילין, אע"פ שהעיקר כרש"י, פלא גדול. ובודאי מה שציינו באר הגולה ועוד את מקור הדין בסה"ת וסמ"ג כו', הרי להדיא מפורש בדבריהם שמצד חיוב תפילין אין דין להניח ב' – גם כאשר אין הכרעה בין השיטות. ואחרי שיש הכרעה, פשיטא שאין דין להניח ב'. והירא שמים נאמר על ברכה לבטלה, מה שלא נפתר כאשר מניחים בזה אחר זה, כפי שנוהגים מי שמניח תפילין דר"ת.
♦
האם המחבר בס"ג שלא יניח אלא ירא שמים הוא כי"א הראשון או השני
לשיטת הט"ז הנ"ל נחלקו ב' הלשונות אם יש הכרעה כר"ת או לא. וצריך לבאר האם דברי המחבר בס"ג, שכתב שרק ירא שמים יניח את שניהם, הם כשיטה שיש הכרעה כשיטת רש"י, וא"כ התפילין דר"ת הוא רק לירא שמים שחושש לשיטות לא עיקריות. או שהוא גם לשיטה שאין הכרעה בין השיטות, וכמ"ש מהראשונים שמצד חיוב תפילין די להניח אחד מהם.ובביאור הגר"א ל"ד ב' כתב שהדין בשו"ע ס"ג שלא יניח אלא מי שמוחזק בחסידות הוא המשך לשיטת הי"א שהעיקר כרש"י. דהיינו לשיטה הראשונה אין הגבלה זו שלא יניח אלא מי שמוחזק. והגר"א מציין שכך מבואר במהרי"ל, שקיי"ל כרש"י ורק יר"ש יניח ב'. וכמ"ש, מהרי"ל אכן איירי אחר ההכרעה כרש"י, שרק יר"ש יניח את שניהם, וכמ"ש הוא להדיא פסק דלא כן, אלא רק התיר בכה"ג להניח. ועוד, שבכל הראשונים התבאר שאין מקום להחמיר אחר ההכרעה כרש"י, גם ליר"ש.
♦
פרק ד - הטעם בראשונים להכריע כרש"י מדינא
ההכרעה כרש"י
במהרי"ל הנ"ל כתב שההכרעה כרש"י היא משום התפילין שמצאו בקבר יחזקאל, וכן שאלת חלום שעשה ר"י מקורביל. ולכאורה בראשונים אחרים נראה שעיקר ההכרעה הוא מטעם אחר. והוא שיש מכילתא מפורשת שאחר שמונה את סדר הפרשיות כרש"י, נאמר בה - כתבן כסדרן יצא שלא כסדרן לא יצא. והוכיחו הראשונים שעל הסדר של רש"י נאמר שצריך שהיה כסדרן. ויש שרצו לתרץ שאף שהסדר שהפרשיות מופיעות בקלף הוא כר"ת, מ"מ סדר הכתיבה הוא כרש"י, דהיינו שכותב ומניח ריוח ועובר לכתוב את הפרשה הבאה, כסדר רש"י, במקום הנכון לר"ת, ושוב חוזר וממלא את הריוח בקלף בפרשה כסדר ר"ת. וזה הישוב היחיד שמצאו ליישב את ר"ת מהמכילתא. והרבה ראשונים שללו ישוב זה, להכניס מערכת מסובכת של כתיבה בדילוגים – שאין לה רמז במכילתא, כדי ליישב את ר"ת[14]. וא"כ לדעת ראשונים אלו יש מכילתא מפורשת כדעת רש"י, ונביא את לשונות הראשונים.בתוס' מנחות (ל"ד ב' ד"ה והקורא קורא) "ובמכילתא משמע כפירוש הקונטרס בפרשת והיה כי יביאך דקתני התם בד' מקומות מזכיר פרשת תפילין קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע מכאן אמרו מצות תפילין ארבע פרשיות כו' והדר קתני כותבן כסדרן ואם כתבן שלא כסידרן יגנזו משמע כסדר ששנאן ברישא. ויש לדחות דבכתיבת הסופר קאמר, אבל אין קובעין בתפילין כסדר זה. ואין נראה כלל". וכן בספר התרומה סימן ר"ו שלל חילוק בין סדר הנחה לסדר כתיבה. ובעיטור מכת"י (הוצאת מכון כנסת) כתב ע"ז שזה דברי נביאות. ובערוגת הבושם (עמ' 63) כתב "והוא כחומץ לשיניים". ובשו"ת הרשב"א (המיוחסות לרמב"ן סימן רל"ד) כתב שבמכילתא מוכח כרש"י, ואין פירוש אחר "מלבד שהדלוג הזה - אין השכל מקבלו. ואין דוחים דברים פשוטים וסדר נכון על דחקים אין להם סדר כלל. ומעתה כיון שכתיבת שתיהן וסדר הנחתן שוה יש לנו שאמתת הדבר כדברי רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל. ועליהם ראוי לסמוך. וכו' וסוף דבר דעתי נוטה כרש"י והר"ם ז"ל. ועליהם אנו סומכים ועושים מעשה. וכן היו נוהגים ה"ר יונה ז"ל והרמב"ן ז"ל ועושין מעשה בעצמן".
♦
חלק ה'
פרק א - בענין יוהרא בהנחת תפילין במקום שרוב אנשים לא מניחים
במהרי"ל מבואר שיש איסור להניח ב' תפילין אלא מי שמוחזק בחסידות וכך נפסק בשו"ע. ויתבאר שמצאנו בתשובות הגאונים ב' תשובות גדולות על ענין יוהרא וגדרו, והם דיברו על עיקר הנחת תפילין במקום שרוב האנשים לא מניחים. שבזמנם הרבה אנשים לא היו מניחין תפילין, ותלמידי הישיבה רצו להניח, אך חששו משום מיחזי כיוהרא.♦
שאלה לרב שרירא אם מותר לתלמידים להניח במקום שרוב לא מניחים
תשובה אחת נמצאת בתשובות הגאונים החדשות - עמנואל (אופק) סימן קסא. והיא לרב שרירא גאון, שנשאל "עו. וששאלתם אמרי' בגמר' פושעי ישראל בגופן אמ' רב קרקפתא דלא מנח תפילי, והאידנא מאי טעמ' זלזלי ביה רוביה דעלמ', אי משום מעשה דאלישע בעל כנפים כבר פרשו גאונים הראשונים ההוא בשעת השמד. ויש מקצת התלמידים שמניחין תפילין, מי מחזי כיוהרא או לא או דילמ' קיומי מצוה עדיף, היאך מנהג אדונינו ומנהג הישיבה, ואם לא נהגו בכך, מאיזה טעם, ילמדנו אדונינו".הסבר איך קרה שרוב אנשים לא מניחים
ומאריך שבארץ ישראל שהיה נפישי שמדא נשכח מהם, אבל בבל היו זהירים בזה מאוד, ובפרט הישיבות, והיו בתי מלאכה ליצור תפילין בישיבות. ושאר העם לא היו מניחים בקביעות מפני שהיה מגע גוים ושמא יגעו בהם נדות וזבות, אבל בשעת התפילה קבעו[15]. "וכיון דהוה אתו מארץ ישראל להכא לא מחתינן תפילי ואזלי' מהכא להתם ואשכחין ראשותא ורבנן דלא מחתין תפילי, אימעוטי קליקלי... אבל לאשתכוחי לגמרי חס ושלום דאישתכחו, וטובא איכא במדינאתא וברוסתקי רבנן וקשישי דמחתין תפילין[16],♦
ענין יוהרא בחיוב, ובמי שמוחזק כפושע בשאר מצות
ומאן דקבע להו חס ושלום דמחזי כיוהרא, [וליכא למיחש ליוהרא אלא] מידעם דלא מיחייב ביה ועביד ליה[17] רבים מידת חסידות, כיון שכולי עלמ' לא קא מימנעי מן ההיא מילתא והוא קא מימנע מינה, או דקא עביד מאי דלא קא עבדין כולי עלמ', מיחזי כיוהרא כו'[18]. וכולהו בדבר שאין חייב בו, אבל תפילין דכל אדם חייבין בהם ומשום דאחריני פשעין מאן דלא פשע לא מחזי כיוהרא. אבל ודאי אי אניש פריצא הוא ולא ידע בשמור מצות והדא מילת' דרבים פושעים בה הוא דקא מזדהר ביה אבל מילי אחרנייתא דרבים זהירין בהו קא פשע, אית למיחש ליוהרא. ולמימנעיה לא איפשר, דה[י]כין מימנע אדם ממצוה, משום דקא פשע מן חדא מימנע מן חדא, אלא אי הכי הוא מיבעי ליה לאחותיה בביתיה ושלא בפני רבים [דאמרין] מאי טעמ' זהיר האי בהדא מצוה מכל מצות אלא לאחויי יוהרא. אבל אי גברא דלא פריץ דלא ידע דפשע במצות, אף על גב דלא ידיע בגוף נקי ובזהירות וחסידות לא מיחזי כיוהרא, ואיכא למימ' דאחרין נמי כד חזיין ליה עבדין כוותיה. וביותר מאן דאיתיה גברא רבה קשישא מעליא דאי לא קבע קאי בעון דחילול השם".♦
היוצא מדבריו
הרי שהשואל דן שתהיה יוהרא להניח תפילין, משום שכו"ע לא מניחים. ורב שרירא מאריך שבדבר המחויב ואחרים פושעים בו, לא מיחזי כיוהרא, אלא רק כאשר עושה מידת חסידות בפני רבים. אך מסייג את דבריו, שכ"ז באדם כשר שנזהר במצות, שאז אע"פ שרוב אנשים לא נזהרים בפשיעה – הוא עושה כדין, ואין בזה יוהרא. אך אדם שמזלזל בשאר מצות, ובדבר שאחרים לא נזהרים הוא נזהר, שפיר יש מיחזי כיוהרא אף בחיוב מדינא. ומ"מ לא יכול לבטל את המצוה, ולכן יניח בביתו בצנעה. וזה צד שני של המטבע של המהרי"ל, שבאדם מוחזק בחסידות אין איסור מיחזי כיוהרא. ה"נ אדם שמוחזק כפושע, גם קיום מדינא שאחרים לא עושים – מיחזי כיוהרא. וטעם הדבר שמיחזי כיוהרא ר"ל שהוא עושה להתגאות, ולכן אדם שדרכו ידוע כחסיד מבינים שהוא עושה כן משום שהוא רוצה להדר, משא"כ אדם רגיל, חושבים שהוא עושה להתגאות. כ"ז במדת חסידות. אבל בחיוב מדינא, אע"פ שכו"ע מזלזלים בה, מבינים שהוא עושה משום החיוב ולא להתגאות. וכ"ז במי שנזהר בעלמא, אבל אדם שבעלמא אינו נזהר, ובדבר שאין דרך רוב האנשים להיזהר – נזהר, מיחזי שעושה לא משום חיוב המצוה – שהרי אינו נזהר בשאר מצות – אלא משום גאוה, ואסור.♦
פרק ב - תשובת הגאונים על גזירה משום תקלה אם נאסר לת"ח והדין שמא יטה באדם חשוב
התשובה השניה (תשובות הגאונים אסף ח"ד עמ' 6 סימן ל"ב), ונוטה ליחסו לרב שמואל בן חפני. השואל שאל על הגמרא (שבת י"ב ב') שאדם חשוב מותר לקרוא לאור הנר בשבת, ולא חיישינן שמא יטה, והקשו שרבי ישמעאל אמר אני קרא ולא אטה, ופעם אחת ביקש להטת ואמר כמה גדולים כו'. והגמ' מתרצת שאני רבי ישמעאל שמשים עצמו כהדיוט על דברי תורה. משמע שת"ח מותר לו לקרוא, ואי"צ לחשוש שמא יטה, ורק משום שמשים עצמו כהדיוט על ד"ת הוא שגם לדינא אסור לו לקרוא. וא"כ שאלו האם נימא שכל הגזירות דרבנן משום חשש תקלה, לת"ח לא נאסר שהרי ייזהר ולא יכשל: "דהא אית הכא אינאשי דשארו' ציצית בסדין ונפקין ועילין ביה בפרהסיא ואמרין לא גזור רבנן אלא על ההדיוטות אבל תלמידי חכמים דידעינן וזריזי נינהו בשימור מצות לא". והגאון האריך לדחות את דבריהם, שאם כן יתקעו בשופר בשבת ויטלו ד' מינים וכו', ומה בין זה לסדין. וכן יכנסו למרחץ בשבת "ויפרצו בכל הגזירות".
♦
תשה"ג שד"ז אסור משום יוהרא
ולגבי התנהגותם כותב "אילו היה בזה רק משום מיחזי כיוהרא, היה כדאי היה להתרחק ממנו", ומביא כמה גמרות על איסור יוהרא. וממשיך "והרי תלמידים וחכמים שחפיצין ללבוש תפילין כיון דרוב ישראל לא קא קבעין מירתתין דלא ליחזו כי יוהרא ואף על פי שמי שאינו לובש מודה כי פושע הוא, והוא מצוה ולית בה יוהרא. אבל כי הא מילתא שלא עשו אותה עמודי עולם באותן השנים מי ישא עכשיו נפשו לעשותה".♦
פירוש הגמ' של אדם חשוב שאין דרכו לטפל בנר אלא ע"י משרתים
ומאריך לפרש את הנושא בגמ' שמא יטה, שההיתר באדם חשוב, לא משום ת"ח שנזהר מאיסורין, אלא אדם חשוב ועשיר שאין דרכו לטפל בנר בעצמו, אלא ע"י משרתים. שמעיקרא לא גזרו עליו, משום שלא שכיח שיטה.♦
תלוי בהתנהגות לא מודעת ולא במודעת וביאר ר"י משים עצמו כהדיוט על ד"ת
ומפרש שהנידון של ר"י שמשים עצמו כהדיוט הוא כך. לא מדובר על התנהגות מודעת, שהרי הוא שוגג ולא חושב על מעשיו, אלא על הרגלי ההתנהגות שלו בלא חשיבה. ולכן אדם חשוב, שדרכו שלא להטות, לא יטה גם בשוכח. משא"כ ת"ח, שאינו מטה משום זהירות, כאשר הוא שוגג - יטה. "לפי שאדם נמשך בשגגתו אחר מנהגו ומה שהוא רגיל בה ומה שמתקבל על דעתו ומה שהוא הולך אחריו, ומה שתאותו מצויה בו". ורבי ישמעאל "ודבר זה הטעה את רבי ישמעאל אע"פ שהיה חשוב בעשרו ומנהגו כך היה שבכל מדותיו לבו הולך אחר כבוד, חוץ מדברי תורה שהיו חביבין עליו ביותר והוא רגיל לשים עצמו כהדיוט עליהן ולשכוח כבודו וחשיבותו. ואילו היה לבו ותאותיו הולכין אחרי חשיבותו יותר ממה שהולכין אחרי דברי תורה לא היה דרכו לטעות ולהטות" כו'.♦
חלק ו'
שיטת המקובלים שב' התפילין אמיתיות ולא משום ספק בעלמא, והאם לדבריהם חובה להניח לכו"ע דלא כשו"ע
הקדמה
בשו"ע או"ח ל"ד ס"ג כתב "לא יעשה כן אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות", וזה ציטוט משו"ת מהרי"ל סימן קל"ז, כפי שהארכנו לעיל. וזה למרות שבס"ב כתב שירא שמים יצא ידי שניהם, מ"מ כעת מגביל משום יוהרא שרק חסיד מפורסם יכול לעשות כן. וכך נפסק גם ע"י כל הנושאי כלים עד המשנ"ב.♦
שיטת האר"י שב' התפילין נכונים
והנה ידוע שדעת האר"י ז"ל שב' התפילין של רש"י ור"ת נכונים, ולא מחמת הספק, אלא כל אחד הוא בחינה נפרדת. וצריך לברר אם לשיטתו זו חובה על כל אחד להניח, ואם זו חובה, האם שייך הדין שמשום יוהרא – רק מי שמוחזק בחסידות יניח.ויתבאר שנחלקו טובא המוקבלים בגדר שיטת האר"י, שי"א שהוא חיוב גמור כמו תפילין דרש"י, והמחסיר אחד מהם לא קיים מצות תפילין, והוה קרקפתא דלא מנח תפילין. וי"א שתפילין דר"ת הם תפילין דעולם הבא, ולא של עולם הזה. ולכן אנשים רגילים לא יניחו, ורק מי שהוא בעל מעלה גדול יש בכוחו לפעול את ענין תפילין דר"ת. ויש את שיטת הגר"א שאין טעם כלל להניח, כי אי אפשר לפעול מעבר לעולם הזה.
ויתבאר שבענין יוהרא נפק"מ להנ"ל, שלשיטות שזה חיוב גמור, סברו שאין יוהרא, משום שמניח לא משום הידור אלא משום חיוב. ולכאורה צ"ע, כיון שרוב אנשים לא סוברים כשיטה זו, א"כ זה שאומר שהוא בעל קבלה, ולא מקבל את דברי חז"ל והראשונים משום שיש גילויים נשגבים, וכל הדורות לא קיימו מצות תפילין כלל, אין לך יוהרא גדול מזה. ושמא זה תלוי במניח שחושב שהוא מניח מחמת חיוב, ולא ברואים, שחושבים שעצם הדבר הזה הוא יוהרא. לשיטות שאינו חיוב גמור יש עדיין דין יוהרא, אלא שאמרו שבפועל התפשט מאוד תפילין דר"ת משום בעלי קבלה, ולכן סכ"ס אין בזה יוהרא. וכ"ז כאשר אנשים רגילים גם מניחים ולא רק חסידים גדולים.
ויתבאר שלומר שזה חיוב גמור, אע"פ שניצל לשיטתם מיוהרא, נופל בבעיה גדולה של הכחשת דברי חז"ל והראשונים, שאין זכר לענין ב' תפילין, ואדרבה יש ראיות ברורות דלא כן. ולכן הרבה יותר נכון השיטות שמשום מעלה, ודרגה שלא שייך לכ"א, ושמא רק התגלה ע"י האר"י או התיקוני זוהר כו'. ואז תלוי במקום שנמצא אם הרבה מניחים או לא.
♦
פרק א - שיטות שלאר"י זה חיוב גמור להניח ב' תפילין
אין רצוני להביא מספרי המקובלים עצמם, אלא מספרי הפוסקים שדנו בדבריהם למעשה. ועיין בשו"ת וישב הים (חלק ב' סימן ג') שהאריך טובא בענין זה, וכן בשו"ת חיים שאל לחיד"א (ח"א ס"א) והם הביאו את רוב המקורות. עיי"ש. יסוד הדברים באר"י בכמה מקומות ויש מקור גם בזהר[19] שתפילין דרש"י ור"ת אינו משום ספק ומחלוקת אלא שניהם אמת, והם ב' בחינות, ששניהם נצרכים. הביאו את דברי רנ"ש בספר מצת שימורים (דף נ"ג) "עוד נלע"ד על דעת הרב זלה"ה צריך לכל ירא שמים להניח ב' זוגות תפילין דוקא ואין ראוי לסמוך על מה שמביא הבית יוסף סימן ל"ד שאין ראוי ליטול השם אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות דמיחזי כיוהרא ואני אומר על כיוצא בזה הזהיר התנא יהודה בן תימא שיהיה עז כנמר ויעיז פניו נגד המלעיגים ואל ימנע מלעשות המצוה[20]". וכתב שם שמי שלא מניח שניהם לא יצא יד"ח תפילין והוה קרקפתא. ועוד כתב שם שצריך לברך גם על ר"ת לבדו, שאינו ספק אלא ודאי. ועל דבר זה נחלקו שאר המקובלים. באגרת הרמ"ז סימן ה' כתב שדבריו הם ללא מקור, לא באר"י ולא במהרח"ו, ולא ראינו רבנן קשישא דעבדי הכי. והרנ"ש ע"פ חידוש שלו בתיקו"ז כתב כן. וגם בשו"ת חיים שאל ובשו"ת מכתם לדוד הנ"ל שללו את דבריו. אך הם כתבו משום שהתפילין גבוהים אין לברך עליהם, וכמו שכתב האר"י שאין מברכים על תפילין של ראש משום גבהותם. אך משום הספק לא חלקו עליו. ועיין בן איש חי (שנה א' וירא אות כ"א) שמזמן משה רבינו עד זמן הגאונים כולם הניחו ב' תפילין ורק אז עלה ספק בליבם שעושים כן משום ספק ונהיה מחלוקת. אבל עד אז כו"ע הניחו ב' תפילין בתורת ודאי. עיי"ש.
♦
שיטות שלאר"י אי"ז עיקר החיוב אלא דרגה שבעלי מעלה יכולים לעשות
ויש שיטה שגם לאר"י אין הכונה שכך מצות תפילין נאמרה מראש, אלא שבעולם המעשה נאמר רק תפילין אחד, וההכרעה כרש"י. אלא שיש עוד עולמות, ובעולמות גבוהים יש בחינת תפילין דר"ת, והוא בעולם הבא. ואנשי מעלה יכולים לפעול בדרגה זו, משא"כ אנשים רגילין אין טעם שיניחו. שיטה זו הובא בספר עטרת זקנים על השו"ע (סימן לד ס"ק א) בשם האר"י עצמו "מצאתי בכתבי האר"י ששני הסברות הם אמתיות, וע"י כל אחד משני הזוגות פועל בהנחתם פעולה מיוחדת כמו שהוא מבואר שם סודם. וזהו שכתוב בגמרא [עירובין צה, ב] מקום יש בראש להניח ב' תפילין. ותפילין של ר"ת הם במעלה יותר מתפילין של רש"י ומפני שהם גדולים במעלתן אין רוב העולם יכולין לפעול אותה הפעולה בהנחתם לכן נמנעו מלהניחם". עכ"ל[21]. ודבריו הובאו בהסכמה בשו"ת מכתם לדוד לר"ד פארדו (או"ח סימן ד'), ובספר שלמי ציבור (עמ' ל"ט) לרבי י"י אלגאזי עם הגהות בנו מהריט"א, ומהר"א חיון. ולשונו "כתב הרב" נראה שס"ל שהוא להאר"י בעצמו. עיין לר"י הלל וישב הים ח"ב ס"ג, שכתב ע"ז "והנה בדברי העטרת זקנים רואה אני שני חידושים. חדא מ"ש בסוף הציטוט מדברי האר"י ז"ל וז"ל: ומפני שהם [תפלין דר"ת] גדולים במעלתן אין רוב העולם יכולים לפעול אותה הפעולה בהנחתן, ולכן נמנעו מלהניחם, עכ"ל. והם דברים של טעם, אבל לא ראיתים מפורשים בכתבי האר"י ז"ל כפי שציטט אותם. וצידדתי כן לעיל (באות ז') עי"ש". ומ"מ הרי החסדי דוד ומהרי"י אלגאזי היו מעתיקי שמועות האר"י בדורם, והם קיבלו שאלו דברי האר"י. ומהר"י הלל שם מביא שכעי"ז כתבו גם בספר מאורי אור (ח"א דף ח' ע"ב) שהמצוה נאמרה תפילין א', אלא שבעלי סוד מזמן משה רבינו הניחו בצינעא ב' זוגות, עיי"ש. וכן בספר אמונת חכמים (פרק ל') לרבי אביעד באזילה. ומהר"י הלל מאריך שכך נראית הכרעת הדברים, שהאר"י לא כתב שזה חיוב גמור וגדר מצת תפילין להניח ב' זוגות, אלא כתב שיש בחינה זו, והמתעסקים בסודות יכולים לפעול גם ענין זה. משא"כ לציבור הרחב אין טעם להניח ב' זוגות. ועפי"ז בא ליישב איך נעלם מהגמ' והראשונים ענין זה, וכפי שיתבאר.♦
שיטת הגר"א שאלו תפילין של עוה"ב ואינם שייכים בזמננו
שיטת הגר"א הובאה שם בוישב הים באריכות, שאה"נ אלו ואלו דברי אלוקים חיים, אך יש הכרעה ההלכה שהוא כרש"י. וזה כמו מחלוקת ב"ש וב"ה, שלמרות ששניהם דא"ח מ"מ יש את הכרעת ההלכה. ושתפילין דר"ת הם של עולם הבא ושל רש"י של עולם הזה, ואנחנו כעת עושים רק מה ששייך לעולם הזה. עיי'"ש מכמה מקומות בגר"א. ולהנ"ל אין זה רחוק משיטת הרבה מקובלים, שאי"ז גדר המצוה, ולא שייך להמון עם, ונאמר רק לבעלי קבלה, שיכולים לפועל גם בבחינות שייכות לעולם הבא. ולגר"א אין יכולת לפעול כן[22].♦
תימא על השיטה שזה חיוב גמור, שלא נראה כן מחז"ל
והאריכו טובא שבגמ' לא נראה כלל שיש חיוב ב' תפילין. דהיינו א' זה לא מוזכר כלל, ב' יש ראיות להפך. ובמצוה גמורה ועיקרית די בנקודה הראשונה, שלא מוזכר כלל בחז"ל, לשלול ד"ז. אבל יש גם ראיות להפך. מכל הסוגיא של המוצא תפילין מוכח שהניחו אחד, ויש בל תוסיף להניח ב' זוגות. ובחול לא הניחו ב' זוגות, ולכן זו לא דרך מלבוש. והנה אם לכולם היו ב' זוגות, אם התפילין שמוצא הם רש"י ור"ת, אדרבה כך הדרך להניח ב', ולמה לא העלו נושא זה, אלא הניחו שאי אפשר להניח ב', כאשר חצי מהתפילין היו רש"י וחצי ר"ת. ואם אי אפשר לזהות היה ספק. וכן א"כ למה לא נחשב דרך מלבוש להניח ב', הרי תמיד מניחים ב', ולא ניכר איזה רש"י ואיזה ר"ת. וא"כ גם להניח ב' רש"י הוא דרך לבישה. והאריך בזה מהר"י הלל שם שבגמ' להדיא לא נראה שהניחו ב' זוגות, ואיך המקובלים ידחו דברי גמ'. ומזה הכריח את שיטתו הנ"ל שזה ניהוג רק לבעלי מדרגה שיכולים לפעול בענינים גבוהים.♦
מ"מ נפק"מ אם צריך להתנות שאחד מהם רצועות בעלמא
ומ"מ יש נפק"מ גדולה, שאיתא בטור או"ח סימן ל"ד "ויניח שניהם ויכוין בהנחתן באותן שעשויין כתקונן אליבא דהלכתא בהם אני יוצא ידי חובתי והאחרים הרי הן כרצועות בעלמא ואין כאן משום בל תוסיף דלא מיקרי בל תוסיף אלא כשעושה ה' בתים ולא יניח ב' הזוגות בכיס א' שהאחד מהם הוא חול ואסור לתתם בכיס של תפילין אלא יעשה שני כיסין וסימן לכל כיס שלא יתן של זה בזה. וכן היה נוהג א"א ז"ל ורבו רבינו מאיר ז"ל". וכך נפסק בשו"ע ל"ד ס"ב בלא חולק. והאריכו בזה הפוסקים ב"ח ט"ז ומג"א, עיי"ש שהאריכו בביאור הדבר. ומ"מ בודאי ע"פ הנגלה לומר שיש צורך בב' התפילין מעיקר הדין, הוא בעל תוסיף גמור. ואילו המקובלים שללו ענין תנאי, שהרי זה כל יסוד דברי האריז"ל ששניהם אמת. וגם מהר"י הלל, שהתקשה מדברי הגמ' שאין דין ב' תפילין, לא יצא מכלל המקובלים לענין זה. אך מביא משו"ת אור לציון (ח"ב תפילין סימן ח') שלמרות שנהג כמקובלים, מ"מ ס"ל שיעשו תנאי אם הקבלה אמת ואם הנגלה אמת. ומהר"י הלל תמה, הרי באול"צ ס"ל שקבלת הוראת השו"ע היא מספק, ואילו קבלת דברי האר"י היא בודאי. עיי"ש.♦
פרק ב - ענין יוהרא לפי המקובלים
לשיטת מהרנ"ש
לפי השיטות שזה חיוב גמור להניח ב', נקטו שאין בזה יוהרא. כ"כ מהרנ"ש עצמו, וכך האריך החיד"א בחיים שאל הנ"ל. ולדידי יש להסתפק, שאם לא נתפשטה שיטת המקובלים, או שנמצא במקום שאין נוהגים כמקובלים, הרי אין לך יוהרא גדולה מזו. שכולם נוהגים ע"פ חז"ל והראשונים, והוא בא ואומר שכו"ע טועים ולא יוצאים יד"ח מאז הגמ', ורק למקובלים נתגלו אורות. וכמו אדם שיגיע לבית הכנסת עם תפילין מצופות זהב, ואמר שרק כך יוצאים יד"ח ולא בשחורות, ומזמן הגמ' טועים בזה, והוא ע"פ גילוי מראות אלוקים שהתגלה. הרי אין לך יוהרא גדול מזה. וצ"ע. ושמא הדבר תלוי רק בעיני העושה ולא בעיני הרואים. ועדיין צ"ע. ושמא צריך לצרף משום שכו"ע יודעים מדברי המקובלים והוא נגרר אחריהם, לא נחשב יוהרא. וצ"ע.♦
לשיטת שאר המקובלים
ולשיטת שאר המקובלים שאינו חיוב אלא מדרגה, לכאורה יש בזה יוהרא. ואדרבה יותר חמור מלהחמיר שיטת ר"ת, שזה משום ספק דדינא, והכא משום שאומר שזו מדרגה גבוהה שבעלי מעלה יכולים להשיג. הרי שהוא יותר יוהרא. ובחיד"א נראה להדיא שלשיטה זו יש יוהרא, אלא שס"ל שבפועל נתפשט טובא מנהג זה, וא"כ אינו יוהרא, כיון שרוב אנשים עושים כן במקומו, וכו"ע יודעים שכך האר"י הורה, א"כ אינו יוהרא. ולפי"ז צ"ע במקומות שלא נהגו כן, כגון בני אשכנז, אם מודה שקיים דינא דשו"ע. והחיד"א כתב שכ"ז כאשר התפשט שגם אנשים רגילים מניחים, משא"כ במקום שרק חסידים וחשובים מניחים, אדרבה זו יוהרא[23].שיטת רמ"ע מפאנו שתלוי רק בהתפשטות וגם בזמן מהרי"ל אין יוהרא
יש שיטה של הרמ"ע בתשובות הרמ"ע מפאנו סימן ל"ז: "וז"ל ממקום שבא מהר"י קארו ז"ל ללמוד וללמד שלא יעשה כן אלא מי שהוא מפורסם ומוחזק בחסידות משם ראיה שקהל עדה וישראל היו נוהגים כך להדיא בזמן אותו חכם אשכנזי בעל התשובה שהביא בב"י ובודאי ברוב עם שבאותו זמן היה איזה מהם הדיוט או תלמיד ולא מיחו בו שאר הגדולים כי מי שלבו נוקפו בספק תפילין שהיא מצוה תדירה ומקודש' מאד לא יחוש לספק יוהרא שהוא דבר המסור ללבו של אדם עכ"ל". וכתב ע"ז החיד"א שם "וכונתו שמדברי מהרי"ל בתשובתו משמע להדיא שהיו נוהגים להניח שתי זוגות אף שאינם מוחזקים ומפורסמים בחסידות ולא יבצר איזה הדיוט או תלמיד מכללם ואף שמהרי"ל ערער על זה לא פירש שביטלם. ומ"מ הרי הרמ"ע לא חש לזה אף שבימיו עדיין לא נתפשטו הרבה כתבי האר"י זצ"ל ומ"ה כתב מי שלבו נוקפו בספ' תפילין וכו' ולדעת האר"י זצ"ל דשניהם בנעימים וצריך להניחם כי שניהם אמיתיים מכ"ש דליכא יוהרא. ובארץ הצבי רוב החכמים והתלמידים מניחין ב' זוגות ולא עוד אלא בעלי בתים בעלי מקרא ומשנה יש מהן דמניחין ב' זוגות".♦
צ"ע הרי מהרי"ל כתב שאינם עושים כדין, ואסורים לעשות כן
ולדידי הרי זה מעשה לסתור, שהרי כפי שכתב רמ"ע, במהרי"ל מפורש שהיו מקצת אנשים לא חשובים מניחים. ומהרי"ל ס"ל שלא נפטר בזה ענין יוהרא, כמ"ש הרמ"ע, אלא להפך, וכך פסק השו"ע. וע"כ כיון שההכרעה דלא כן, עצם החומרא מעבר להכרעה הוא יוהרא, אא"כ מוחזק שעושה כן משום מדרגתו. וא"כ זו סתירה למש"כ החיד"א שדי בכמה אנשים בעיר, שהרי במהרי"ל מפורש דלא כן. אלא ע"כ לצרף גם שנודעה שיטת המקובלים שכו"ע יניחו, וגם שהתפשט בעיר, וכך נראה בחיד"א שם. והצירוף צ"ב.♦
שיטת מהר"ש הלוי אב"ד איזמיר ויד אהרון
בספר יד אהרון למהר"א אבועלפיא[24] (או"ח סימן ל"ו הג' ב"י) כתב "נ"ב ראיתי להעתיק כאן תשובה אחת בענין זה למהר"ש הלוי זל"הה אב ב"ד[25] וז"ל נשאלתי על איש אחד שהיה נוהג להניח תפילין של רש"י בשעת תפלה ולאחר התפלה מניח של ר"ת וקורא בהם ק"ש אי כשר למעבד הכי בפרהסיא בפני הקהל, או אם מחזי כיוהרא. ואמרתי זיל קרי בי רב הוא בש"ע שכתב וז"ל לא יעשה כן אלא מי שמוחזק מפורסם בחסידות א"כ בודאי שזה האיש שהיה נוהג להניח שני זוגות היה טועה בדבר משנה ומתיהר בפני הרבים. וצא ולמד מה רצה לעשות רבינו הקדוש להאודה בן קנוסה לפי שהיה מהלך על יתדות הרבי עיין בפרק מרובה והיה ראוי לגערה אם לא היה שוגג בדבר ועתה מאחר שהודיעו לו כי לא נכון לעשות כן דמחזי כיוהרא צריך שיבטל מנהגו. ומה גם שהמון העם בראותם שחוזר וקורא ק"ש נראה בעיניהם כי כל מי שלא הניח שני זוגות תפילין לא יצא ידי ק"ש בתפילין. והן אמת שראינו חסידים ואנשי מעשה שהיו עושים כדבר הזה, אומנם היה בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים שיודעין שרשן של דברים וגם הם היו מוחזקין ביראת שמים וחסידות, ועכ"ז לא היו עושים הדבר הזה בבית הכנסת לעין כל כי אם בתוך ביתם ומקיימים אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי אף עפ"י שיעלה בדעתו שמאחר שכבר נהג כן הוקבע הדבר חובה ואינו יכול לבטלו הא ליתא דאדרבה מחוייב לבטל מנהגו ולא לעשות כן בפני שום אדם ובפרט בב"ה, ומחויב להראות לעין כל ולומר בפה מלא ולפרסם הדבר שכבר בטל מנהגו ובזה ימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. שלמה הלויואין לומר דמאחר שבזמננו זה כבר נתפשטו כתבי האר"י זל"הה והכל יודעים שיש להניח שני זוגות ויש כמה בני אדם המניחים בב"א לא מיחזי כיוהרא[26], עיין בשבות יעקב ח"ב סי' מ"ד שנראה משם שאפי' אם מקצת עושין יש בו משום יוהרא ואם מניחן בפני אדם גדול שאינו נוהג להניחם כי אם בקרב ביתו ודאי מחזי כיוהרא כנ"ל".
הרי שגם אחר התפשטות דברי האר"י ס"ל שיש יוהרא, ולא השתנה דבר זה. ובחיים שאל הנ"ל הביא את דבריו, ותמה על השואל ששאל מעצמו אם גם אחר התפשטות הקבלה יש יוהרא, שהיה לו לשאול אם קיי"ל כיד אהרון או לא.
ומבוארות מדבריו כמה הלכות - א' איסור יוהרא גם בביתו, ולכן הוצרך לומר שהיו חסידים גדולים, וגם במקום שכו"ע רגילים להניח, ואפ"ה התנה שיהיה בביתו ולא ברבים[27]. ב' גם אחרי דברי האר"י לא נפיק מכלל יוהרא. וכמ"ש, כך נפסק ע"י אחד מגדולי רבני הספרדים, בנו של אחד מגדולי המקובלים. ג' גם מי שנהג כן חייב לבטל את מנהגו. ד' להניח בפני רבנים גדולים ממנו שאין נוהגים כן הוא יוהרא אף למי שחושב שהתפשט המנהג להניח. והמשנ"ב הסכים לדבריו, שהובאו בבאר היטב.
♦
כך פסק המשנ"ב למעשה
וזה לשון המשנ"ב: "(טז) כן - היינו אפילו אם ירצה להניחם רק אחר התפלה וכתב הבה"ט באיש אחד שהיה נוהג להניח תפילין דר"ת לאחר התפלה בפרהסיא בפני הקהל אי מחזי כיוהרא פסק בתשובת מהר"ש הלוי דמחזי כיוהרא וצריך שיבטל מנהגו וכ"כ בתשו' שבות יעקב ח"ב סימן מ"ד שאפילו אם מקצת עושין יש בו משום יוהרא ואם מניחן בפני אדם גדול שאין נוהג להניחן כ"א בקרב ביתו ודאי מחזי כיוהרא ע"ש: (יז) בחסידות - שכיון שהעולם נוהגין כרש"י נראה כיוהרא מי שחושש להחמיר ע"ע בזה אם אינו מוחזק שמחמיר ע"ע ג"כ בשאר דברים".♦ ♦ ♦