האם תענית הוא חלות חפצא או חיוב גברא

ביסוד הדין של תענית ציבור יש להסתפק. האם הפירוש הוא שקובעים שיום התענית הוא עצמו יום צום, וממילא צריכים להתענות בו. או שעיקר דין הצום אינו מחמת הגדרת היום עצמו, אלא דין על הגברא לצום, ורק דאח"כ נקבע שם היום כזמן של צום, מפני שיש דין על הגברא לצום. אבל הגדרת הדין אינה מחמת חיוב היום אלא מחמת חיוב האדם. ואילו הצד הראשון הוא שבאמת כך הגדרת הדין, מחמת שאותו היום צריך לצום בו.
והדוגמא לצד הראשון היא ימים טובים ומועדות, דלכאורה הדבר פשוט דאינו רק דין הגברא לשמור על הלכות היום ולהתענג בו, כי אם ובעיקר מחמת הגדרת היום, שצריך להיות יום טוב ומועד מצד עצמו, ועל כן צריך הגברא לשמור על קדושת היום ולהתענג ולשמוח, אבל כל זה הוא חלק מהסיבה המוקדמת של הגדרת היום. וכך מבואר בלשון הרמב"ם הלכות יום טוב פ"א ה"א, שכתב וז"ל: ששת ימים האלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה, שהן ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של חג הסוכות וביום חג השבועות ובאחד לחדש השביעי, הן הנקראין ימים טובים עכ"ל. מבואר שיסוד הדין הוא מצד הימים עצמם, ובהם אסר הכתוב בעשיית מלאכה.
עוד מבואר כך גבי ימים טובים ומועדות, בדברי התרומת הדשן פסקים וכתבים סימן קט"ז, שכתב וז"ל: יום טוב של גליות שהוא חול ואינו אלא מכח מנהג, התפילה שאנו עושין למה לא מיחזי כשקרא להזכירו בלשון ימים טובים וזמנים, תשובה לא ידעינן מאי קאמר בהא, דכיון שלא לשנות מנהג אבותינו אם כן מדרבנן קרויין ימים טובים, מאי מיחזי כשקרא איכא הכא, דיש כח ביד חכמים לעשות יום טוב חול או חול יום טוב, מאשר תקראו אותם קרי ביה תקראו אתם עכ"ל. מבואר להדיא כמש"כ, דגבי ימים טובים ומועדות הוא דין בגופו של היום.
והדוגמא לצד השני היא תענית שאדם מקבל על עצמו, שלכאורה לא שייך לומר שאדם קובע לעצמו את אותו היום כזמן של צום, אלא הפירוש הוא שהאדם מקבל על עצמו לצום ביום ההוא, וא"כ עיקר הדין הוא מצד הגברא. וכך מבואר בלשון הרמב"ם הלכות תעניות פ"א הי"ב, שכתב וז"ל: הרואה חלום רע צריך להתענות למחר, כדי שישוב ויעור במעשיו ויחפש בהן ויחזור בתשובה עכ"ל. מבואר שאפילו בחיוב תענית חלום, שאינו רק תענית נדבה (לדעת הרמב"ם), הוא דין שצריך האדם להתענות למחר, אבל לא שיום המחר הוא באמת יום תענית מצד עצמו.
א"כ בזה יש להסתפק - האם חיוב תענית ציבור דומה לדין ימים טובים ומועדות, שהוא דין מחמת היום עצמו שצריך להיות יום טוב ומועד, וכך יכול להיות גם חיוב תענית ציבור, שהוא צריך להיות יום צום. או שהוא דומה לדין צום שאדם מקבל על עצמו, שהוא דין רק מחמת חיוב הגברא שצריך להתענות באותו היום. וכך יכול להיות גם חיוב תענית ציבור שהוא דין רק שהאדם יתענה בו.
ונראה דיש בזה נפק"מ רבתי להלכה, אבל לא למעשה ח"ו, גבי ספק שראיתי בשם הגרש"א שטרן שליט"א (קובץ תורני שערי הוראה ח"א תשס"ג עמוד צ"ד) - האם אדם שהוא אונן ביום הצום צריך להתענות או לא, דהרי באיסורים אונן חייב להישמר מהאיסור, כמבואר בברכי יוסף סימן שמ"א ס"ק ח' דאונן צריך ליטול ידים לפני הסעודה אע"פ שאינו מברך, משום דאכילה בלי נטילת ידים היא איסור. וממילא יש להסתפק בדין התענית האם הוא איסור או שהוא חיוב. ולכאורה נראה דהוא תלוי בנידון שכתבנו. האם הוא דין על הגברא, דאז הוא רק חיוב, ואונן פטור, או דהוא דין כלפי עיקרו של יום, ואז הוי איסור לאכול ביום הזה, וגם אונן חייב[1].
והנה הלכה פסוקה היא בשו"ע תקס"ו סעיף ו', בשם המהרי"ק, דמי שאינו מתענה אינו יכול לעלות לתורה ביום תענית ציבור, ואם הכהן אינו מתענה צריך לצאת מבית הכנסת כדי שיוכל לעלות ישראל המתענה. והט"ז כתב דהטעם הוא דקריאת התורה אינה שייכת אלא למי שהוא מתענה, אבל מי שאינו מתענה קריאת התורה הוי ברכה לבטלה. וכעי"ז כתב המאמר מרדכי דמי שאינו מתענה אינו בשייכות חיוב עם הקריאה הזאת. ומבואר לכאורה דאע"פ שהיא תענית ציבור, אבל כך הוא רק כלפי המתענים, אבל האנשים שאינם מתענים אין כלפיהם דין תענית ציבור. ומזה משמע לכאורה שדין תענית הוא רק דין כלפי הגברא המתענה, אבל לא שעיקרו של היום הוא זמן תענית ציבור. וזהו הטעם שאדם שאינו מתענה אינו יכול לעלות לתורה.
אמנם מאידך גיסא הלכה פסוקה היא במשנ"ב, בשם ספר נהר שלום, דאע"פ שכתב השו"ע תקס"ח סעיף א' דמי שאכל בתעניתו צריך להשלים, בין בתענית יחיד בין בתענית ציבור, בכל זאת יש חילוק, שבתענית יחיד אינו יכול לומר עננו, ואילו בתענית ציבור, אע"פ שאכל יכול לומר עננו. ובטעם הדבר כתב המשנ"ב וז"ל: דבת"צ אף על פי שאכל יכול לומר עננו בתפלתו, דשייך לומר ענינו ביום צום התענית הזה כמו שתקנו חכמים להתענות בו עכ"ל.
מבואר לכאורה מדברי המשנ"ב שתענית ציבור הוא זמן מצד עצמו של תענית, ולכן יכול לומר עננו, משום דזמן התענית לא יכול להתבטל אע"פ שהגברא אכל בתעניתו, ולא כמו שכתבנו שהוא רק חיוב על הגברא. אולם באמת גם גוף דברי המשנ"ב צריכים ביאור. דהרי אדם שאינו מתענה מעיקרא אינו יכול לומר עננו, אע"פ דהוא יום של תענית מתקנת חכמים. והביאור בזה הוא משום דכלפי האדם אינו תענית. א"כ מדוע המשלים תעניתו יכול לומר עננו.
עוד צריך ביאור לשון הרמב"ם הלכות תעניות פ"ה ה"א, שכתב וז"ל: יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו וכו' עכ"ל. ובספר קובץ (המובא בספר הליקוטים בהוצאת פרנקל) ביאר דלשון שם שכתב הרמב"ם בכמה מקומות יכול להתפרש בשני אופנים. האופן הראשון הוא לשון הוייה וישות, כלומר תיאור של המציאות, והאופן השני הוא לשון סיבת ועילת הדבר, כלומר טעם לדבר שעליו מדברים. (כלשון חכמים שאמרו לא מן השם הוא זה.) וכתב דגבי תענית בודאי לא שייך לפרש את הלשון מצד דכך הוא סיבת הדבר, אלא הפירוש הוא דהוא לשון הוייה של הימים שהם במהותם ימי תענית. ומשמע מזה שכך הוא עצם דין הימים ולא רק חיוב על האדם להתענות.
ונראה דהאמת יורה דרכו דבאמת עיקר הדין הוא מצד הגברא, שהאדם אסור לאכול ביום תענית, ולא היום עצמו אסור באכילה. ובזה מבואר הטעם שאדם שאינו מתענה אינו יכול לעלות לתורה, משום דאחרי שכל התענית תלויה מצד האדם, ממילא כלפי האדם שאינו מתענה אינו יום תענית. אכן אפ"ה, מהו הדין מצד הגברא? הדין הוא לעשות יום של תענית. כלומר, דכאשר יש אדם המחוייב בתענית, אין הפירוש שיש לו כמה שעות רצופות שאסור לאכול בהן, אלא הפירוש הוא שהוא צריך להעמיד יחידה של יום תענית. ובזה מבואר הטעם דאע"פ שעבר ואכל צריך להמשיך לצום, ויכול גם לומר עננו בציבור כדין התענית, משום דאין בזה סתירה למהות היום שמעמיד כיום תענית.
ולפ"ז נראה לדון לפי דעת הסוברים שגדלות בי"ג שנה תלויה משעה שנולד בה, ואינה חלה בתחילת היום כמו עיקר הכרעת הפוסקים. הלא המה רש"י בערכין י"ח ע"ב ד"ה מעת לעת, והשאילתות פרשת בחוקותי שאילתא קט"ז. לפ"ז יש להסתפק האם קטן דמגדיל בעצם יום התענית, האם הוא חייב בתענית מאותו הזמן או לא. ונראה לומר דלפי הגדר שנתבאר שהאדם צריך לעשות את יום התענית, לפ"ז קטן שמגדיל בעצם היום יהיה פטור מלהתענות. וצ"ע האם באמת כך הוא הדין. (מלבד אשר אינו למעשה, דבלא"ה הכרעת הפוסקים דאינו משעה שנולד בה.)
אמנם יש להקשות על הדברים שכתבנו, שעיקר הדין הוא מצד הגברא שצריך להיות בתענית, אלא שהגדר הוא שצריך לעשות את היום לזמן של תענית. דהנה כתב הרמב"ם בהלכות תעניות פ"ה ה"ח וז"ל: וערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה, וכן תשעה באב עצמו שחל להיות בשבת אינו מחסר כלום עכ"ל.
ומבואר בדברי הרמב"ם דמה שאמרו חכמים דמעלה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו, לא קאי אלא בערב תשעה באב שחל בשבת, אבל לא בתשעה באב עצמו. ולפשוטו ביאור הדברים הוא, דאע"פ שנדחה חיוב התענית, אפ"ה החפצא של היום הוא אכתי יום תענית, ומשום כך אסור להתענג יותר מכפי הרגלו, אע"פ שהוא שבת. ולא כמו שכתבנו שדין החפצא הוא רק שהאדם יעשה את היום אצלו כזמן של תענית.
אמנם באמת מצאתי בדברי הנצי"ב (המובא בספר הליקוטים בהוצאת פרנקל) שביאר בדברי הרמב"ם באופן אחר, שהטעם שאינו יכול להתענג בתשעה באב יותר מדאי הוא, שהרי סיבת התענית היא מחמת שבזמן הזה ראוי לאבלות, ממילא אע"פ שבשבת נדחה דין התענית אבל לא ראוי להתענג יותר מדאי, אמנם לא מחמת שהוא זמן התענית מצד עצמו, אלא מאותו הטעם שתיקנו תענית ביום תשעה באב, מחמת חורבן בית המקדש הראשון והשני, מאותו הטעם גם בזמן שהתענית נדחית אינו ראוי להתענג יותר מדאי. ולפי דברי הנצי"ב מיושב מה שכתבנו שאין חלות על היום מצד עצמו אלא רק מצד האדם. ואדרבה, נראה שדברי הנצי"ב שהוצרך לפרש מצד החורבן ולא מצד חלות היום, מבואר מזה שאינו חלות על היום, וכמו שכתבנו.
ע"פ המתבאר שאחרי מעשיו של האדם, אזי היום עצמו נעשה כזמן של תענית, נראה להוסיף שבזה אפשר להמליץ ביאור לשון תוכחת הנביא בפסוק בישעיהו, האומר הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לה'. הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה. ואפשר לפרש בזה - הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו. כלומר, אמנם הדין הוא לעשות את היום ענות אדם נפשו. אבל אטו עיקר המהות הפנימית של הצום הוא מצד חלות היום בלבד? והרי עיקר הצום הוא פתח חרצובות רשע והתר אגודות מוטה. כלומר, עיקר המהות הפנימית של הצום הוא השינוי הפנימי שצריך לחול באדם, ולא רק לעשות את היום עצמו ענות אדם נפשו, אע"פ שבאמת זהו הגדר של התענית.
♦

האם טעם תענית ציבור הוא משום אבלות או כדי להתעורר לתשובה

כתב הרמב"ם בהלכות תעניות פ"ה ה"א: יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו' ע"כ.
מבואר מדברי הרמב"ם דתכלית ענין התענית הוא שנבוא להיטיב את מעשינו. אולם ביאור אריכות דברי הרמב"ם שפתח מתחילה בדרכי התשובה הוא, דתועלת התענית היא לעורר את הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ואז ממילא יהיה זכרון למעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה. ומעתה תבוא התועלת הרצויה מהתענית להיטיב את מעשינו, כאשר מתוך זכרון דברים אלו נשוב להיטיב את מעשינו, שלא יהיו כמעשי אבותינו.
ובשו"ת חתם סופר או"ח סימן ר"ח כתב וז"ל: הנה גילה לנו מה שלא היינו מעלים על דעתינו, שהיינו חושבים שהתעניתים הללו אינם על דרך התשובה, אלא על דרך האבל והצער ביום שאירע רע, כמו השמחה ביום שאירע טובה עכ"ל, כלומר דהיה אפשר לפרש דיש תכלית בפני עצמה להיות בדרך אבילות וצער, ולא שהוא על דרך התשובה. ובזה כתב הרמב"ם דאינו כן, אלא מחמת התשובה.
ובאמת לכאורה דברי הרמב"ם בזה אינם מוסכמים. דהנה הריטב"א (תענית י' ע"א ד"ה אבל דעת הראב"ד) הביא את שיטת הראב"ד, דאע"ג שבטלה מגילת תענית והימים שבה אינם נעשים כימים טובים, אפ"ה אין להתענות באותם הימים שבמגילת תענית היו בהם ימים טובים. והריטב"א הקשה, דהרי תענית אסתר היתה במגילת תענית יום נקנור ואיך מתענים בה. והביא דהראב"ד כתב ליישב בזה דזהו שקיבלו תענית במגילת אסתר שנאמר דברי הצומות וזעקתם, אשר הפירוש הוא לתענית אסתר ולא לצומות על החורבן, דמאי שיאטיה שיקבלו הכא.
וכתב הריטב"א בשם הראב"ד להוכיח עוד, דהפסוק דברי הצומות וזעקתם קאי על תענית אסתר ולא על צומות החורבן: "ועוד מה ענין וזעקתם של ד' הצומות דמשום אבליהם הן ולא היו לזעקה". מבואר בדברי הריטב"א בשם הראב"ד דתכלית הצומות אינה לשם זעקה אלא לשום אבילות בעלמא, ודלא כמו שכתב הרמב"ם. וכדברי הריטב"א בשם הראב"ד, כתב הר"ן בתענית ז' ע"א מדפי הרי"ף בשם הראב"ד, וז"ל: "ומיהו מה שאמר וזעקתם מורה שהוא מדבר בתעניות של אסתר שהיו בזעקה שד' הצומות לאבל הם ולא לתפלה וזעקה" עכ"ל.
אמנם באמת נראה שדברי החת"ס אינם מוכרחים, במה שכתב בדעת הרמב"ם דהטעם דהוא לתשובה פירושו שאינו מחמת אבילות, שהרי כבר כתב הרמב"ם הלכות אבל פי"ג הי"ב וז"ל: כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה, ואחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה וכו', כל זה להכין עצמו ויחזור ויעור משנתו עכ"ל. מבואר בדברי הרמב"ם דתכלית דין האבילות היא לחזור בתשובה, ולהכין עצמו ולחזור וליעור משנתו[2].
ולפ"ז נמצא דגם בדברי הרמב"ם שכתב דתענית ציבור הוא כדי לחזור בתשובה, יתכן לקרוא על זה שם אבילות ואינו חלוק מכל אבילות דעלמא. וזהו שכתב הרמב"ם דמתענים כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ונקרא על זה באמת שמו בישראל של דין אבילות. ולפ"ז הרמב"ם אינו חלוק בדבר עם הריטב"א והר"ן שכתבו בשם הראב"ד שהוא משום אבילות, ורק דלא שייך לקוראו דברי הצומות וזעקתם, משום דאבילות אינה תשובה דרך תפילה וזעקה אלא דרך התבוננות[3].
ונראה להוכיח לזה מדברי התוי"ט תענית פ"ד ה"א, שעמד בדברי הרמב"ם דסובר דאומרים נעילה רק ביוה"כ ותענית ציבור, אבל בתשעה באב ושבעה עשר בתמוז אין אומרים נעילה. וכתב התוי"ט לבאר בדעת הרמב"ם וז"ל: נראה שסברתו כמ"ש הר"ן דנעילה נתקנה בכל תעניות שהוקבעו לתפלה, אבל ד' צומות לא הוקבעו אלא לאבל לא תקנו בהו נעילה עכ"ל. היינו דגם הרמב"ם יפרש בזה כמש"כ הר"ן שהבאנו בשם הראב"ד. ובפשטות דברי התוי"ט צריכים עיון רב, דהרי הרמב"ם כתב דטעם הצומות הוא כדי להתעורר לתשובה. אמנם מבואר מזה שאין בדבר סתירה, ודלא כמש"כ החת"ס, ובאמת התענית היא בדרך אבילות כדי לבוא לידי תשובה, אבל אין הקביעות לשם תפילה כמו ביוה"כ ותענית ציבור, אלא להתבונן באבילות ומזה לחזור בתשובה.
והנה בחת"ס שם כתב דהיה נראה להוכיח שלא כדברי הרמב"ם, מפ"ק דמגילה ה' ע"א דקאמר תשעה באב שחל בשבת מאחרין ולא מקדימין, משום דאקדומי פורענותא לא מקדמינן. ואם הוא משום תשובה, בודאי צריך להקדים ולא לאחר. אמנם אחרי שנתבאר שבאמת הוא מצד אבילות, אע"פ שהתכלית היא לבוא לידי תשובה, מיושבת הערת החת"ס מזה דאכתי הצורה היא ע"י אבילות, ואקדומי פורענותא לא מקדמינן.
♦ ♦ ♦
דין ציצית בבגד שאין בו הנאת לבישה או אינו עשוי לכך♦ נוסח ברכת הטלית קטן♦ בעניין תפילין דרש"י ור"ת וההכרעה למעשה♦ בעניין ברכת שהחיינו בקניין בית חדש בא"י, ומסתעף למצות ישוב בא"י בזמן הזה♦ בדין תפילת ערבית בפלג המנחה ובשקיעת החמה♦ בענייני צורת הפתח